‏הצגת רשומות עם תוויות עצי זית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עצי זית. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 30 בינואר 2026

ברוך הבא: עץ הזית, מלך העצים

צילם וכתב ברוך גיאן

ט"ו בשבט הגיע  חג האילנות!

לו שאלתם אותי מהו בעיניי העץ היפה והמיוחד בעצי ארצנו, ללא היסוס הייתי בוחר בעץ הזית. נכון שיש עוד עצים יפים ומרשימים, למשל האלון והָאֵלָה, התמר והאורן, ומהם רק הָאֵלָה האטלנטית מתקרבת  לא תמיד  ליופיו הממכר של עץ הזית.

עצי הזית היו כאן תמיד, ועוד מימי קדם נחשבו מלכי היער, העמק וההר. הזית הוא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארצנו, 'אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ' (דברים, ח 8). אין פלא אפוא שבמשל יותם המפורסם (שופטים, פרק ט), העצים שביקשו להמליך עליהם מלך הלכו קודם כול אל עץ הזית, והוא כמובן דחה אותם בלעג: 

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מׇלְכָה עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?

המציאות הנוראה בשטחים, שבה בריונים פורעי חוק, שמתיימרים להיות 'מתיישבים' או 'חלוצים', וסיסמות אהבת הארץ והאדמה בפיהם, מניפים גרזינים ומשורים חשמליים על עצי זית, שורפים אותם  ומתעללים בפלסטינים בעת מסיק הזיתים באין מפריע  קשה מנשוא, מקוממת ושוברת לב. מי שבאמת אוהב את הארץ, את נופיה ואת עציה לא מסוגל לעשות זאת.

כשהיינו צעירים (וזה היה מזמן) היה תלוי בדירתנו הירושלמית הקטנה רישום בשחור-לבן של עץ זית, מעשה ידיה של הציירת אנה טיכו (1980-1894). נשביתי אז בקסמו של הרישום ושנים רבות עץ זה עמד מול עיניי. לימים התברר לי שאנה טיכו ציירה עשרות רבות של ציורים ורישומים של עצי זית, שאותם ראתה בטיוליה בהרי ירושלים. לא פעם אני תוהה ביני לבין עצמי אם מקצת מעצי הזית הזקנים הללו, שצילמתי עשרות שנים מאוחר יותר, הם אותם אלה שעמדו דוממים מול כן הציורים של אנה טיכו...

מובן שאנה טיכו לא הייתה היחידה שנשבתה בקסמם של עצי הזית, ועצים אלה תופסים מקום של כבוד במכלול יצירתם של ציירים רבים, שידועים בהם ראובן ונחום גוטמן. עץ הזית הארץ-ישראלי נוכח גם בשירים ובסיפורים רבים, ולדוגמה נזכיר את שירה היפה של לאה גולדברג 'עצי זית' (נדפס לראשונה ב-1956 במאסף דבר וכונס שוב בספרה שירים, ב, ספרית פועלים, 1986, עמ' 221):

עָמְדוּ בְּנִסְיוֹן הַשָּׁרָב
וּבָאוּ בְּסוֹד הַסַּעַר -
וּכְנֶצַח נִצְּבוּ בְּמוֹרַד
הַגִּבְעָה מוּל הַכְּפָר שֶׁחָרַב
מַכְסִיפִים בְּאוֹרוֹ הַצּוֹנֵן שֶׁל הַסַּהַר.
עֲמֹד, מַה גְּדוּשָׁה הַשַּׁלְוָה.
זוֹ אֵפוֹא הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה!
הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב
הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים.
אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה!
הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו
דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים.

{לסקירה מפורטת של מופעי עץ הזית בשירה ובספרות העברית ראו דן אלמגור, 'עץ הזית, אחי הנידח: על עץ הזית ושורשיו בשירה, בפזמון, בסיפורת, בבמה ובעתונות', עלי שיח, 39, 1997; חיה שחם, 'עץ הזית: סַמָּן אידאולוגי לכל עת בספרות העברית והישראלית', מכאן, טז, 2016}

פחות מעשר דקות נסיעה מביתי נמצא פארק עין כרם. זו פינת נוף יוצאת דופן ביופייה, שנמצאת ממערב לעין כרם ובשולי השכונה הציורית המכונה 'עמק התימנים'. בשנים האחרונות אני עורך רבות מהליכות הבוקר שלי בין עצי הזית של הפארק, מגיע עד נחל שורק שלרגלי מושב בית זית וחוזר. מי שמכיר את המקום ואת המסלול יודע שהעלייה בחזרה מאתגרת במיוחד... גם בהליכות ספורטיביות כאלה אני מקפיד להצטייד במצלמתי ומנציח בעזרתה את נוף המקום. 

בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב  עצי הזית ניצבים במלוא הדרם, ורק מזג האוויר והנוף שסביבם משתנה. בצילומים שבחרנו להביא כאן בולט במיוחד מוטיב האור המשתקף מבין העצים והענפים.

עץ הזית לא רק יפה למראה אלא גם שימושי. פריו  הזיתים ושמנם  משמש לאכילה, לבישול ולתיבול, למאור ולקוסמטיקה. בעת העתיקה משחו מלכים בשמן זית (מה שכנראה חייב אחר כך חפיפה נמרצת במיוחד של השיער). 

גילם של עצי הזית במקומות שונים בארץ יכול להגיע למאות שנים, אך כיוון שאין לו טבעות, כמו לעצים אחרים, קשה לקבוע להם גיל מדויק. בירושלים ובהריה ידועים כמה עצי זית עתיקים במיוחד, למשל אלה שניטעו בכנסיית גת שמנים בשיפולי הר הזיתים. יודעי חן ואוהבי טבע מכירים גם את הזית העתיק למרגלות תל צובה. בצפון הארץ מוכּרים עצי זית עתיקים ליד דיר חנא ועץ גדול במיוחד ליד שפרעם.

מה שמרשים את הצלם הם לא רק נופו של העץ, אלא גם הגזע, שמפסל כביכול צורות שונות שדמיונו של אדם יכול לראות בהם כל אשר יחפץ: בעלי חיים, ראשים וחלקי גוף, ומה לא. 

כשרצה משורר מזמורי תהלים לדמות משפחה יציבה ומאושרת, הוא בחר בדימוי של עצי הזית: 'בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ' (תהלים, קכח 3), וכשביקש הנביא הושע לברך את עם ישראל מפי האל, הוא הבטיח 'וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן' (הושע, יד 7). אמן והלוואי על כולנו.

 ____________________________________

מקצת הצילומים צולמו בשנת 2020 ופורסמו ברשימתי 'מלך העצים: עצי הזית בנוף ירושלים', באתר כתב העת מסע אחר.

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com

יום שני, 24 בינואר 2022

סיבוב בתל אביב: ספסל זיכרון, עץ השדה, להבה, שירת רחוב, עזרא והארגזים

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. הספסל של יורם טהרלב

בשנותיו האחרונות גר יורם טהרלב סמוך לכיכר המדינה. הוא אהב לשבת על אחד הספסלים הצופים לכיכר. לא בדיוק נוף ילדותו, לא ההר הירוק כל עונות השנה, אבל מסתדרים עם מה שיש. 

זה דווקא היה נוף ילדותי שלי. בשנות השישים גרתי לא רחוק משם, ואז אמרו שכיכר המדינה כמו המדינה – חצי שנה בוץ, חצי שנה קרקס (מי אמר קרקס מדראנו?). מאז השתנתה הכיכר והשתנתה המדינה.

כמה משותפיו של יורם לספסל הקימו עליו פינת זיכרון מאולתרת: פרחים, נרות זיכרון ואבן קטנה. פינה זו, מן הסתם, לא תשרוד זמן רב ולפיכך אנו מתעדים אותה כאן:


השיר שנרמז במודעת השמרדף הוא כמובן שירו של יורם טהרלב בלחנו של שמוליק קראוס, 'אינך יכולה', שעליו כתב יורם באתר הבית שלו כך:
השיר הראשון של החלונות הגבוהים. את ההתוודעות אל הלהקה, ובמיוחד אל שמוליק קראוס (את אריק איינשטיין היכרתי קודם) עשה לי בני אמדורסקי, שהביא אותי למפגש חשאי בדירתו של שמוליק ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בני ביקש שאשמור את הפגישה בסוד, כי אריק היה חתום באותו זמן אצל המפיק הכל-יכול פשנל. קיבלתי משמוליק שני לחנים וכעבור ימים אחדים הבאתי שני טקסטים. את הטקסט האחד, 'אינך יכולה', הם לקחו מיד ואילו את הטקסט השני דחו. את הטקסט ה'דחוי' שלחתי לאפי נצר והוא הלחין לו לחן עממי יפהפה והוא השיר 'ציפורים נודדות'. 'אינך יכולה' הוא אחד השירים שלי ששרדו והוא מושמע עד היום השמעות רבות בכל תחנות הרדיו.
היום כבר טוענים שומרי הסף של השירה העברית כי שיר זה הכשיר 'אונס אפור' וכיוצא בזה, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו. אז הנה הקשיבו, לפני שיהיה מאוחר...


בעלי התוספות

פרופ' דרור ורמן, חתנו של יורם טהרלב, העביר לי את התמונות הבאות של הספסל, מרבע שעה אחרי התפרסמה הידעה על מותו של יורם ועד 24 שעות אחר כך...

צילומים: דרור ורמן

ב. עץ השדה


המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) 
הוא מוסד אקדמי למחצה שממוקם בלב המדשאות של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. 

בחצרו צומח עץ זית ישן נושן ומתחתיו הציבו בשנת 2001 שלט נאה ובו ציטוט משירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה'. 

שירו של זך מתכתב כמובן עם הפסוק המקראי 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר' (דברים, כ 19). זך הביא בשירו את הצירוף 'כי האדם עץ השדה' (וגם 'כמו עץ השדה') כעשר פעמים (!), ואף פעם לא עם המילה 'הוא 'כמו בשלט המשובש.  

אלה המילים הנכונות:


ג. וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

בישראל של פעם היה נהוג למצוא פסוק מתאים מהתנ"ך ולעטר בו את שעריהם של מוסדות לאומיים וציבוריים, מחנות צבא, בסיסי הדרכה, תחנות  משטרה ועוד. גם מכבי האש (סליחה, 'לוחמי האש') רואים עצמם, ובצדק, מוסד כזה.

כמה יפה אפוא לגלות בעמקי מגרש החניה של תחנת כיבוי האש יפו, שבדרך בן צבי 27, את הכתובת הישנה הזו, שאינה אלא פסוק קולע מישעיהו, מג 2: 
כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, 
כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

מצילומי 'מפות גוגל', משנת 2005, למדתי כי בעבר היה הקיר צבוע בלבן, וכנראה שלא מכבר נצבע אדום. במציאות הישראלית שלנו, מה 'טבעי' יותר היה מאשר לכסות בהזדמנות זו את הכתובת המיושנת והבלתי מובנת? 

כבוד לכבאים (סליחה לוחמי האש)!


ד. משאירים אבק לביאליק

לצד כל טעם טוב, יש גם טעם רע.

ברחוב משה שרת 14, על קירות הבית הישן שעומד להיהרס, תמצאו שירת רחוב שממש מתאימה למאה ה-21: שירת הנדל"ן


ה. עזרא והארגזים


השם 'עזרא והארגזים' אולי נשמע לכם כשמה של להקת רוק שפעלה ברמלה או בקריות בשנות השישים, אבל בעצם מדובר בחיבור של שתי שכונות תל-אביביות ותיקות בדרום-מזרח העיר: שכונת עזרא ושכונת הארגזים.

כך או כך, השלט הזה הצחיק אותי...

יום שלישי, 28 במרץ 2017

בורא מיני מזונות: זיתים מהגולן הספרדי; פרווה חלבי; טינקרבל

א. רמת הגולן שבספרד

גאווה ישראלית. שמן זית כתית מעולה של זיתי רמת הגולן.

גם ישראלי וגם איכותי, והכל מאדמת הבזלת השחורה והפורייה של רמת הגולן. מה יש לדבר? 'ארץ זֵית-שמן ודבש'.

צילומים: דוד אסף

טוב, לא ממש.

כשמסתכלים על התווית שמאחורי הבקבוק מתברר ששמן הזית הזה מגיע בכלל מסביליה שבספרד (ואפילו היבואן גר במודיעין).

אולי גם בספרד יש איזו רמת גולן?


ב. פרווה חלבי כדת וכדין

מאיר דויטש מירושלים רכש בשופרסל את השוקולד החלבי הזה, ולאחר שהיטיב את לבו נפנה גם לעיין באותיות הקטנות שעל העטיפה.



וכך כתב לי:
שוקולד חלב המכיל מוצקי חלב – מינימום 30%, מוצקי קקאו – מינימום 72%, אגוזי לוז שלמים – 21%, אגוזי לוז טחונים – 2%. חיברתי יחד ויצא 125%. הכיצד? האם אגוזי לוז מכילים חלב או קקאו? האם קקאו מכיל חלב או אגוזי לוז? כיצד הצליחו להכניס 125% ל-100% שוקולד?  
השוקולד מיוצר בשוויץ אבל הוא בהשגחת הרב רלב"ג מארה"ב. האם ההשגחה היא בשלט רחוק? האין רבנים בשוויץ שיכולים להשגיח על הכשרות מקרוב? האין הכשר כזה דורש 'דרשני'?  
ההשגחה הנעשית ממרחק כה רב ממקום הייצור הביאה את הרב לייצר את שוקולד החלב בקו ייצור מיוחד 'שהוכשר לפרווה כדת וכדין'. איני בקיא גדול בהלכות כשרות ובדיני השגחה פרטית וכללית, ולכן עלי לשאול: מדוע טרחו להכשיר את קו הייצור לפרווה כאשר בעצם מייצרים עליו מוצר המכיל חלב בכמות שאינה בטלה בשישים? האם עצם ייצור השוקולד על פס ייצור פרווה הופך את שוקולד החלב לפרווה? לשם מה היה על הרב רלב"ג להטריח עצמו ולבוא מארה"ב לשוויצריה כדי להכשיר את פס הייצור כדת וכדין? 
נשאלת השאלה: האם בכלל יש לבית החרושת הכשר? אם כן, מי הוא המשגיח שם, האומנם זה הרב שיושב בארה"ב?  
'באישור הרבנות הראשית לישראל'  מה בדיוק היא מאשרת?  
מעניין לדעת אם אפשר לסמוך על כל מה שנכתב על עטיפת השוקולד  ההכשר, תכולת השוקולד ואולי גם הערכים התזונתיים – או אולי כל מה שנכתב הוא הבל והטעייה של הצרכן...

ג. ואיפה פיטר פן?

צילום: דן גרינשטיין

מתברר שהשם הספרותי טינקר בל הוא לא המצאה של מגדל הפִּלְפלים הישראלי ממושב שדה משה. זן המיני-פלפלים 'טינקרבל' בכלל נולד בהולנד והוא עלה לארץ כבר בשנת 2006.

לא נותר אלא לחכות לפיטר פן שיכין סלט מהאגדות.



יום שני, 2 בדצמבר 2013

על דעת המקום: שימו שמן, שמן זית

הפקת שמן זית (Philip Galle, הולנד, בערך 1600

מאת יהודה זיו

ראויים ימי החנוכה ונס פך השמן שנקשר בהם לעסוק מעט בשמן הזית ובדרכי ייצורו. ואכן, עושרה של לשוננו, מימי שֶׁבֶת אבותינו על אדמתם, בא לידי ביטוי גם בכינוייהן של מלאכות החקלאות, המתייחדות לגידולים השונים: את החיטה והשעורה אנו קוצרים, את הגפן בוצרים, את התאנה אוֹרִים, את התמר גודדים ואילו את הזית מוסקים; ומכאן אף שמותיהן של עונות הקציר והבציר, הגדיד והמסיק.

א. מַעְצֶרֶת, יָם ומֶמֶל

כך נתייחדו בשעתם אף שמות דרכי שימושם של המינים, שארץ ישראל נשתבחה בהם: את תירוש הענבים היה היוגב דורך (פשוטו כמשמעו) בגת הסמוכה לכרמו; אך כדי לעצור מן הזיתים את שמנם מוליכים אותם, עד היום, אל ה'מַעְצֶרֶת' – מלשון 'עצירה', דהיינו סחיטה באמצעות לחץ. מלאכה זו מעוררת שאלה בדבר משמעות שימושים נוספים של השורש עצ"ר, כמו בפרשת שאול ושמואל: 'וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה' עָנָהוּ: הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי' (שמואל א, ט 17), ששם פירושו ימשול. משמעות דומה יש גם לביטוי 'יורש עצר', דהיינו שליט, שנזכר בפרשת בני דן בְּלַיִשׁ: 'וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר' (שופטים, יח 7) 

גם בארמית נקרא בשעתו המיתקן לעצירת שמן זית בשם 'מַעֲצַרְתָּא' ואף בערבית שמו, עד היום, معصرة (מַעְצָרָה). בלב השומרון – אזור עתיר עצי זית ותעשיית שמן – נושאים היום שני כפרים שונים את השם عصيرة (עַצִירָה): עצירה אֶ-שִּׁמָאלִיָּה (הצפונית), מצפון-מזרח לשכם, ועצירה אֶ-קִבְּלִיָּה (הדרומית) שמדרום-מערב לה. 


מדרום-מזרח לעצירה א-קבליה נמצאת ההתנחלות יצהר, שאף שמה משמר את הקשר לזית (מקור: עמוד ענן).
בשל פושעי 'תג מחיר', שמקצתם קשורים בישיבה שביצהר ומתנכלים לשכניהם ושורפים בין השאר גם עצי זית, ראוי שהמקום ייקרא יצה"ר - ראשי תיבות: יצר הרע.

מה הם חלקי המעצרת וכיצד היא פועלת? 

את הזיתים עורמים תחילה על גבי משטח אבן עגול, אשר השקע החצוב בראשו, כעין גיגית רדודה, הוא שהעניק לו את כינויו: 'ים'; גלגל אבן ניצב, הסובב עליו, פּוֹרֵךְ וּמְמוֹלֵל את הזיתים והוא מכונה, לפיכך, בשם 'מֶמֶל'. האמורא הארץ ישראלי רבי אבא בַּר מֶמֶל (שהיה כנראה בנו של מפעיל מעצרת) אמר: 'מֶמֶל – מַפְרַכְתָּא' (בבלי, בבא בתרא, סז ע"ב), אך היום יש המכנים את כל המעצרת, הים והממל גם יחד, בשם 'מַפְרֵכָה'.

חלקי מפרכות ושרידי מעצרות מימי קדם פזורים ברחבי ארצנו, ואחת מהן אף נודעת בכינוי 'סלע החורבן', בעקבות 'אגדת עם' שנתלתה בה, פרי דמיונו של זאב וילנאי (ראו ברשימתי 'טיול לארץ החורים').

מעצרת (מפרכה) בתצוגת כלים חקלאיים שבחצר סרגיי ('מגרש הרוסים') בירושלים (מקור: בלוג על אם הדרך)

ב. בית בַּד, גֶּפֶת ובתולה

קורת עץ גדולה משמשת ציר לממל, המוסע ומתגלגל בתוך הים, סביב-סביב, ומכאן כינוי נוסף בלשוננו למיתקן זה: 'בית הַבַּד', שכן בעברית המקראית בד הוא גם מוט או קוֹרָה, כגון 'וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים' (שמות, כה 28). על ממדיה של קורה זו מלמד המדרש: 'אמרו עליו על מדבר כוב שהוא שמונה מאות פרסה ומלא נחשים שרפים ועקרבים ... פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה וראה נחש אחד יָשֵׁן, והיה בו כקורת בית הבד' (שמות רבה, כד, ד). 

אלו עצים 'תרמו' את גזעיהם לשמש קורת-בית הבד? 

בין עצי החורש של ארצנו, השוכנת על סְפר המדבר ואקלימה הים-תיכוני צחיח למחצה, מעטים העצים רמי הקומה ועבי הגזע די הצורך היכולים לספק קורות ראויות למיתקני פריכת הזיתים. נראה, כי שימשו לכך גזעיהם של עצי מחט, בעיקר ברושים, ואפשר שאף ארזי הלבנון הובאו לכאן לצורך זה (כשם ששימשו בשעתם לקירוי מקדש שלמה).

בעוד חלקי האבן של המעצרות מקדמת דנא נשתמרו עד ימינו, קורות העץ שלהן נתכלו, מטבע הדברים, זה מכבר. במקומות שונים בארץ פועלות עדיין מעצרות מסורתיות ובהן אפשר לראות את שיטת הפקת השמן העתיקה. בשני כפרים ערביים שבהם ביקרתי בשעתו – בית בד תת-קרקעי בתוך מערה בכפר מידיא (מודיעין?), שבמערב ארץ בנימין, ובית בד בין חורבות מבצר הצלבנים Belfort אשר בכפר דייר אבו-משעל (כאוכב לשעבר) שבמערב השומרון – מצאתי קורות בית בד גדולות ממדים, של גזעי עצים ממשפחת הברושיים (Redwood). עוצרי השמן שהפעילו את בית הבד סיפרו לי כי קורות אלה נשלחו אליהם כשי מפתיע מבני משפחותיהם היושבים בארה"ב... 


בית בד על גבי בול מועדים, תשס"ד. עיצוב: צביקה רויטמן
(שימו לב כי שובל הבול מושפע מציורו של פיליפ חאלֶה שהובא למעלה).

קורת בית הבד עצמה נתונה בין שתי קורות חסונות, המכונות 'בתולות', כשם שאנו מוצאים בתוספתא למסכת שביעית (פרק ג, ח) על 'הלוקח בתולה של שקמה מחבירו'. ומהי בתולה זו? 'בתולת אילן  – כל שלא נקצצה [נגזמה] מימיה' (שם). שתי ה'בתולות' משמשות לקורה ציר בתנועתה בתוך ה'ים', סביב-סביב. הנה אפוא נשתמרה גם במקורותינו שלנו מסורת על 'בתולות הים'...

לאחר איסופו הראשוני של השמן, הצף על פני הגֶּפֶת – היא 'דייסת' הזיתים שנפרכו – עוברת הגפת תהליך סחיטה נוסף: ממלאים בה סלים שטוחים, עשויים מקלעת רשת צפופה של חבלים או נצרים, אשר בשל צורת קליעתם הם מכונים עֲקָלִים (מלשון 'עקלתון'). בתלמוד הבבלי נאמר: 'הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה ... הָעֲקָלִין של נְצָרִין ושל בַּצְבּוּץ [צמח ביצה דמוי קנה], מְנַגְּבָן' (עבודה זרה, עה ע"א), ורש"י בפירושו שם מבהיר: 
'עקלים' ובלע"ז ריבוס"י ... ורב האי פירש עקלים השנויות כאן, כגון ועקל בית הבד עשוין כמין קופה מסורגת במצודה. ואחרי סחיטת הזיתים נותן הגפת באותו עֵקֶל ומניח עליו ומכבידו, [כדי] להוציא המשקה [נוזל השמן] הנשאר.  
וכיצד מכבידין?  

כדי להוסיף עוד על משקל קורת בית הבד, הכבדה כשלעצמה, ולסחוט בדרך זו את מרב יתרת השמן שנותרה בגפת, מתירים את הבהמה הרתומה אל הקורה (לרוב גמל, אך לעיתים אפילו חמור), ותולים בקצה הקורה הכבדה משקולות אבן, כדי להוסיף עוד על משקלה ולסחוט בדרך זו את יתרת השמן אשר נאספה אל תוך העקלים.

כרזת 'שמן יצהר'. עיצוב: רודי דויטש דיין (מקור: ציוני דרך: כרזות מאוסף ציונות 2000, 2008, עמ' 78)

ג. למה החור במֶמֶל רָבוּעַ?

משקלה הניכר של קורת בית הבד, שנוסף על זה של הממל, העשוי אבן, סייע, כאמור, בתהליך דריסת הזיתים ופריכתם. והנה, במרכז אותו ממל – האמור להתגלגל שוב ושוב בתוך הים סביב הקורה – נחצב למרבה הפלא, דווקא חור רָבוּעַעל מה ולמה? התשובה לכך אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה.

שני צדיו של הממל שבחצר תיאטרון החאן בירושלים (צילום: דוד אסף).

גלגל הממל נחצב וסותת, בדרך כלל, מסלע הגיר המצוי לרוב בארצנו – לעומת הבזלת, המצויה באזורי הגעש לשעבר – ושניהם קשים, קשיחים ובעיקר כבדים. כידוע, לסלע הגיר עמידות פחותה בפני תהליכי ההמסה, וכדברי איוב: 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם' (יד 19). לבד מזאת, גלגל הממל טובל בשמן הזית, המכיל חומצות שומן. על אף כל אלה, הממל ניחן באורך ימים, אך מקום התורפה העיקרי שלו הוא הנקב, החצוב במרכזו כדי להשחיל בו את קורת בית הבד.כאשר הוא שב וסובב סביבה, ללא הרף, נשחק חור הממל ומתרחב עד שהוא חדל להיות צמוד די הצורך אל הקורה. או אז הוא מתחיל לסוב על צירו במעין 'שמיניות', המפחיתות יותר ויותר את יעילותו, ובעיקר את כושר הריסוק והפריכה שלו. 

באין ברירה, נאלצו תחילה כורמי הזית להחליף גלגל ערב כל עונה חדשה של מסיק ועצירת שמן. אך כפי שלמדנו מספרו המרתק של הנרי פטרוסקי 'חפצים שימושיים', כל מוצר טוב נולד מכישלון המוצר שקדם לו. מוסקי הזיתים, ששילמו 'שכר לימוד' גבוה, עלו לבסוף על הרעיון הגואל: לקבוע במרכז הממל מיסב עשוי עץ. אומנם, קצב התכלותו של מיסב זה מהיר פי כמה, אך מחיר החלפתו אפסי, לעומת השקעת הטורח והמחיר הנדרשים ברכישת ממל חדש – כולל חציבתו, סיתותו, הסעתו אל בית הבד והרכבתו. מכאן ואילך נחצב במרכז הממל חור רבוע, החופף את מיסב העץ ומעניק לו אחיזה איתנה. בנוסף, נחצב סביב החור הרבוע, משני עבריו, גם שקע רבוע המקבע את מיסב העץ במקומו, ואילו במרכז מיסב העץ עצמו נחרט חור עגול, המשמש בית הקורה, אשר הממל סובב סביבה...

מיסב עץ כזה ניכר היטב בצבעו החום-בהיר, במרכז ממל-האבן הלבן, בציורו של של פיליפ חאלה, שהובא בראש הרשימה, וגם על גבי בול 'מועדים' שהובא לעיל.

ד. 'שעון היד' של עוג מלך הבשן
         
שרידי בית בד ביזנטי עשוי בזלת בכפר דיר קרוח. מצד שמאל נראה 'שעון היד של עוג' (מקור: ויקיפדיה)

בראש מצוקו של נחל דליות שבמערב הגולן יורד שביל אל שרידי העיר גמלא וממנו מסתעף שביל אחר לעבר מפלי דליות וגמלא. ליד שרידי הכפר דֵיר-קַרוּח לשעבר, לא הרחק מסככת 'מצפה הנשרים', מוטל בצד השביל מתקן מוזר עשוי בזלת, המזכיר בצורתו שעון יד ללא רצועות. במרכזו חצובה כעין גיגית עגולה בעלת דפנות בולטות שתעלה חצובה סובבת אותן, ומשני עבריו מזדקרים זוגות זיזים. המטיילים כינו אותו בבדיחות דעת בשם 'שעון היד של עוג מלך הבשן'.

שעון היד של עוג (ציור: יהודה זיו)

חלקי המפרכה הנראים שם – 'ים' וממל, שאף הם עשויים בזלת – מלמדים על תכליתו של אותו 'שעון יד': אין זה אלא בסיסה של מעצרה משוכללת, אשר נתייחדה בימי קדם לעצירת השמן מתוך העקלים הממולאים גפת.

מכבש הַבּוֹרֶג – מחידושי ההנדסה הרומית, שלימים הגיע גם לארץ ישראל – הריהו מכשיר עשוי עץ ונוח להפעלה ידנית; לעומת גלגל הממל הכבד, הסובב בתוך ה'ים' סביב קורת בית הבד הגמלונית, שהפעלתו נעשית בכוחה של בהמה.

את גיגית בסיס האבן של המכבש היו ממלאים בעקלי הגפת, וסיבוב בורג העץ הפעיל עליהם בהדרגה לחץ גובר והולך. השמן נזל אל התעלה הסובבת את הגיגית ונאסף ממנה, באמצעות זרבובית מיוחדת, אל כלי קיבול בצד בסיס האבן, עד מיצוי השמן מן הגפת אשר בערימת העקלים.


מעצרת מכבש בורג (ציור: יהודה זיו)

שלא כמפרכות הקדומות, הניכרות עד היום ב'ים' ובממל המזדקר מתוכו, חלקי העץ של מכבש הבורג במפרכות המשוכללות נתכלו זה מכבר, ולא נותרו מהן אלא שרידים של 'שעוני יד' עשויים אבן הפזורים בארצנו. 


מכבש בורג משוחזר במערבה של 'דרך הקיסר', שהכשירה קק"ל בצד הכביש מעמק האלה (דרך 375) לעבר חורבת חֲנוֹת 
(צילום: יוחאי כורם, אתר טיולי)

יום שני, 5 בנובמבר 2012

'שַׁלְוַת חָכְמָתְךָ הַקְּמוּטָה': עצי הזית של רמת אביב

נסים שקשורים בשמן קורים לא רק בחנוכה. תושבי רמת אביב 'הישנה' זכו לפני כמה שבועות לנס משלהם.

אבל נתחיל דווקא בסיפור מקומם מסביבותיה של אותה שכונה, שמוכיח כי עצי זית עוקרים לא רק בשטחים אלא גם בשכונת אפקה, ולכל עץ זית יש גם 'תג מחיר'.

סיפר לי דן אלמגור :
בוקר אחד, לפני כשנתיים וחצי, נהם בולדוזר מאחורי דלת ביתי. בתוך שעה קיפל הבולדוזר את הבית הגובל, שבו גר ויצר במשך שנים רבות המלחין והמנצח נועם שריף, כדי לפנות את השטח לבית מידות חדיש. לאחר שהסתיימה ההריסה נעץ הבולדוזר את שיניו בעץ הזית הגדול שצמח בחצר, עקר אותו והניף אותו לגובה, הפוך. צילמתי אותו גם מפני שנזכרתי בשירו של נתן אלתרמן 'עץ הזית אחי הנידח', שמסתיים במילים: 'כי ההר לא ימוט ולבו לא ידום / כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו'.
הנה עץ הזית המונף אל על, שאותו צילם דן מחלון ביתו:


נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ, עמ' 102-101

ויש גם סיפור אופטימי, שיכול אולי להישמע כמו 'חוק שימור עץ הזית'.

עד לא מכבר  כתב לי איתמר וכסלר, תושב רמת אביב וראש מדור 'שלטים מקומיים' של עונ"ש  לא ידע איש על קיומו של עץ הזית שצמח כבר 800 שנה (לפי הערכת מומחה שהגיע למקום) בחצר אחד הבתים הטוריים ברח' גרונימן פינת ברודצקי ברמת אביב, קרוב למרכז המסחרי הישן.

לפני כמה שבועות הזמינו השכנים גנן שיוריד שיח עצום שגדל פרא. הגנן עשה את מלאכתו ומצא פתאום עץ בתוך השיח.

מי שמכיר אותי יודע שצריך לקרות משהו על-טבעי כדי שאצלם צילומי טבע, אבל זה נראה לי מקרה שעומד בקריטריון הזה. צילמתי אותו אתמול ואפילו מדדתי את הגזע. רוחבו כמטר ושמונים.

יכול להיות שהעץ אפילו עתיק יותר. אולי מהזיתים שלו הפיקו את השמן של נר החנוכה. הכל אפשרי אצלנו...

הנה צילומי עץ הזית העתיק משלוש רוחות השמיים:




ונסיים בשירו היפה של אלכסנדר פן, שנכתב בשנת 1944:


אלכסנדר פן, לאורך הדרך - מבחר שירים, 1956, עמ' 228-227