מענייני דיומא: יום העצמאות, כיכר הסביח ותפילת הכבאי, גינת החטופים

א. כל הארץ דגלים דגלים

'יצאתי היום בבוקר מהבית', כתב לי גדעון פליישמן, 'וממש ממול ראיתי את דגל ישראל. מה שעבר במחשבתי הוא, שזו השתקפות מצבה של המדינה היום'.

ובכל זאת, עצובה ועצבנית, מרוטה ושחוקה, קרועה וזועמת. זו המדינה היחידה וזהו הדגל היחיד שיש לנו...

בשנה הבאה יהיה יותר שמח.

צילום: גדעון פליישמן

ב. כיכר הסביח

אי שם ברמת גן, סמוך לגבול הבינלאומי עם גבעתיים, נמצאת 'כיכר הסביח'.

אין ספק שבכלל אתרי המורשת בישראל הכיכר הזו תופסת מקום ברשימת האתרים הביזאריים ביותר, אבל מי יודע אולי דווקא היא מייצגת את השאיפה לנורמליות, להיות 'ככל העמים'?

כיכר הסביח ברמת גן (צילומים: איתמר לויתן)

על הגרסאות השונות למקורו של השם 'סביח' ותולדות המצאתו ומכירתו בארץ הקודש תוכלו לקרוא בקיצור כאן.

ב. תפילת הכבאי

לא הרחק מכיכר הסביח נמצאת תחנת 'כיבוי והצלה לישראל – גבעתיים', או בקיצור 'הַמְכַבֵּי אש' של גבעתיים.

כשדמיינו לעצמם אנשי כבאות והצלה את יום העצמאות תשפ"ה, הם לא העלו בדעתם 'חגיגות' כאלה. הם הזמינו את הציבור לחגוג עמם בתחנות השונות ברחבי הארץ.

כבאות והצלה לישראל

למרבית המזל, השריפה האיומה שהתפשטה בארץ ביום העצמאות לא הגיעה לגבעתיים. אני בטוח שגם הכבאים והכבאיות של תחנות ארצות המישור והשפלה בארצנו התגייסו למאמץ הכיבוי המטורף בהרי יהודה, והם ראויים לכל הכבוד וההערכה של כולנו. בעיקר ראויים שירותי הכיבוי וההצלה לתקציב הולם, שכפי שנודע אתמול נגזל מהם ביד רמה ובזרוע נטויה בקיצוצים מופרעים שגזרה הממשלה, על מנת למלא את כיסיהם התפוחים ממילא של בעלי עניין וכוח אחרים המקורבים לצלחת. 

בין כך ובין כך, מה שתפס את תשומת לבי היה השלט הייחודי שהוצב בפתח הכניסה לתחנה, וכמותו לא ראיתי בשום מקום 'תפילה לכבאי ואיש כוחות ההצלה'.

צילומים: איתמר לויתן

אינני יודע מי חיבר את התפילה הזו, שאומנם רוח של יראת שמים שורה עליה אך בלשונה היא פשוטה ועממית ואיננה פיוטית ונשגבת כשאר התפילות (אם מישהו מהקוראים יוכל להוסיף על כך, אשמח).

<בינתיים נפתרה החידה, ואבי צוקר (בתגובות) לימדני על תפילת הכבאי שמקורה בכלל באנגלית: The fireman's Prayer. על התפילה ומקורותיה ראו למשל כאן.>

'זה היה כנראה בימים שבהם התפללנו שמכבי האש יעזרו להוריד חתול שנלכד על ראש העץ', כתב לי איתמר לויתן שצילם, 'ולא קברנו מאות הרוגים'...

האם זו יוזמה פרטית או חלק מ'תקן' של כל תחנות הכיבוי וכמותה חקוקות תפילות כאלה גם בשערי תחנות הכיבוי האחרות ברחבי הארץ, בכל אופן ביום העצמאות השתא קיבלה תפילה זו משמעות אקטואלית במיוחד.

נקווה שלא נצטרך עוד לתפילה זו (אבל יש לי הרגשה שאני טועה).

ג. גינת השבים והשבות

באוניברסיטת בר-אילן קבעו חלקת נוי מיוחדת להוקרת החטופים, שזיכרונם לא ימוש מלבנו עד שחרורם. בינתיים הם עוד לא שבו ו-59 מהם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים, עדיין נמצאים במנהרות החמאס.

איך זה שהם עוד שם?

צילומים: טל סגל

סיבוב בתל אביב: ספסל זיכרון, עץ השדה, להבה, שירת רחוב, עזרא והארגזים

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. הספסל של יורם טהרלב

בשנותיו האחרונות גר יורם טהרלב סמוך לכיכר המדינה. הוא אהב לשבת על אחד הספסלים הצופים לכיכר. לא בדיוק נוף ילדותו, לא ההר הירוק כל עונות השנה, אבל מסתדרים עם מה שיש. 

זה דווקא היה נוף ילדותי שלי. בשנות השישים גרתי לא רחוק משם, ואז אמרו שכיכר המדינה כמו המדינה – חצי שנה בוץ, חצי שנה קרקס (מי אמר קרקס מדראנו?). מאז השתנתה הכיכר והשתנתה המדינה.

כמה משותפיו של יורם לספסל הקימו עליו פינת זיכרון מאולתרת: פרחים, נרות זיכרון ואבן קטנה. פינה זו, מן הסתם, לא תשרוד זמן רב ולפיכך אנו מתעדים אותה כאן:

השיר שנרמז במודעת השמרדף הוא כמובן שירו של יורם טהרלב בלחנו של שמוליק קראוס, 'אינך יכולה', שעליו כתב יורם באתר הבית שלו כך:

השיר הראשון של החלונות הגבוהים. את ההתוודעות אל הלהקה, ובמיוחד אל שמוליק קראוס (את אריק איינשטיין היכרתי קודם) עשה לי בני אמדורסקי, שהביא אותי למפגש חשאי בדירתו של שמוליק ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בני ביקש שאשמור את הפגישה בסוד, כי אריק היה חתום באותו זמן אצל המפיק הכל-יכול פשנל. קיבלתי משמוליק שני לחנים וכעבור ימים אחדים הבאתי שני טקסטים. את הטקסט האחד, 'אינך יכולה', הם לקחו מיד ואילו את הטקסט השני דחו. את הטקסט ה'דחוי' שלחתי לאפי נצר והוא הלחין לו לחן עממי יפהפה והוא השיר 'ציפורים נודדות'. 'אינך יכולה' הוא אחד השירים שלי ששרדו והוא מושמע עד היום השמעות רבות בכל תחנות הרדיו.

היום כבר טוענים שומרי הסף של השירה העברית כי שיר זה הכשיר 'אונס אפור' וכיוצא בזה, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו. אז הנה הקשיבו, לפני שיהיה מאוחר...

בעלי התוספות

פרופ' דרור ורמן, חתנו של יורם טהרלב, העביר לי את התמונות הבאות של הספסל, מרבע שעה אחרי התפרסמה הידעה על מותו של יורם ועד 24 שעות אחר כך...

צילומים: דרור ורמן

ב. עץ השדה

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הוא מוסד אקדמי למחצה שממוקם בלב המדשאות של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. 

בחצרו צומח עץ זית ישן נושן ומתחתיו הציבו בשנת 2001 שלט נאה ובו ציטוט משירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה'. 

שירו של זך מתכתב כמובן עם הפסוק המקראי 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר' (דברים, כ 19). זך הביא בשירו את הצירוף 'כי האדם עץ השדה' (וגם 'כמו עץ השדה') כעשר פעמים (!), ואף פעם לא עם המילה 'הוא 'כמו בשלט המשובש.  

אלה המילים הנכונות:

ג. וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

בישראל של פעם היה נהוג למצוא פסוק מתאים מהתנ"ך ולעטר בו את שעריהם של מוסדות לאומיים וציבוריים, מחנות צבא, בסיסי הדרכה, תחנות  משטרה ועוד. גם מכבי האש (סליחה, 'לוחמי האש') רואים עצמם, ובצדק, מוסד כזה.

כמה יפה אפוא לגלות בעמקי מגרש החניה של תחנת כיבוי האש יפו, שבדרך בן צבי 27, את הכתובת הישנה הזו, שאינה אלא פסוק קולע מישעיהו, מג 2: 

כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, 

כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

מצילומי 'מפות גוגל', משנת 2005, למדתי כי בעבר היה הקיר צבוע בלבן, וכנראה שלא מכבר נצבע אדום. במציאות הישראלית שלנו, מה 'טבעי' יותר היה מאשר לכסות בהזדמנות זו את הכתובת המיושנת והבלתי מובנת? 

כבוד לכבאים (סליחה לוחמי האש)!

ד. משאירים אבק לביאליק

לצד כל טעם טוב, יש גם טעם רע.

ברחוב משה שרת 14, על קירות הבית הישן שעומד להיהרס, תמצאו שירת רחוב שממש מתאימה למאה ה-21: שירת הנדל"ן

ה. עזרא והארגזים

השם 'עזרא והארגזים' אולי נשמע לכם כשמה של להקת רוק שפעלה ברמלה או בקריות בשנות השישים, אבל בעצם מדובר בחיבור של שתי שכונות תל-אביביות ותיקות בדרום-מזרח העיר: שכונת עזרא ושכונת הארגזים.

כך או כך, השלט הזה הצחיק אותי...