מענייני דיומא: יום העצמאות, כיכר הסביח ותפילת הכבאי, גינת החטופים

א. כל הארץ דגלים דגלים

'יצאתי היום בבוקר מהבית', כתב לי גדעון פליישמן, 'וממש ממול ראיתי את דגל ישראל. מה שעבר במחשבתי הוא, שזו השתקפות מצבה של המדינה היום'.

ובכל זאת, עצובה ועצבנית, מרוטה ושחוקה, קרועה וזועמת. זו המדינה היחידה וזהו הדגל היחיד שיש לנו...

בשנה הבאה יהיה יותר שמח.

צילום: גדעון פליישמן

ב. כיכר הסביח

אי שם ברמת גן, סמוך לגבול הבינלאומי עם גבעתיים, נמצאת 'כיכר הסביח'.

אין ספק שבכלל אתרי המורשת בישראל הכיכר הזו תופסת מקום ברשימת האתרים הביזאריים ביותר, אבל מי יודע אולי דווקא היא מייצגת את השאיפה לנורמליות, להיות 'ככל העמים'?

כיכר הסביח ברמת גן (צילומים: איתמר לויתן)

על הגרסאות השונות למקורו של השם 'סביח' ותולדות המצאתו ומכירתו בארץ הקודש תוכלו לקרוא בקיצור כאן.

ב. תפילת הכבאי

לא הרחק מכיכר הסביח נמצאת תחנת 'כיבוי והצלה לישראל – גבעתיים', או בקיצור 'הַמְכַבֵּי אש' של גבעתיים.

כשדמיינו לעצמם אנשי כבאות והצלה את יום העצמאות תשפ"ה, הם לא העלו בדעתם 'חגיגות' כאלה. הם הזמינו את הציבור לחגוג עמם בתחנות השונות ברחבי הארץ.

כבאות והצלה לישראל

למרבית המזל, השריפה האיומה שהתפשטה בארץ ביום העצמאות לא הגיעה לגבעתיים. אני בטוח שגם הכבאים והכבאיות של תחנות ארצות המישור והשפלה בארצנו התגייסו למאמץ הכיבוי המטורף בהרי יהודה, והם ראויים לכל הכבוד וההערכה של כולנו. בעיקר ראויים שירותי הכיבוי וההצלה לתקציב הולם, שכפי שנודע אתמול נגזל מהם ביד רמה ובזרוע נטויה בקיצוצים מופרעים שגזרה הממשלה, על מנת למלא את כיסיהם התפוחים ממילא של בעלי עניין וכוח אחרים המקורבים לצלחת. 

בין כך ובין כך, מה שתפס את תשומת לבי היה השלט הייחודי שהוצב בפתח הכניסה לתחנה, וכמותו לא ראיתי בשום מקום 'תפילה לכבאי ואיש כוחות ההצלה'.

צילומים: איתמר לויתן

אינני יודע מי חיבר את התפילה הזו, שאומנם רוח של יראת שמים שורה עליה אך בלשונה היא פשוטה ועממית ואיננה פיוטית ונשגבת כשאר התפילות (אם מישהו מהקוראים יוכל להוסיף על כך, אשמח).

<בינתיים נפתרה החידה, ואבי צוקר (בתגובות) לימדני על תפילת הכבאי שמקורה בכלל באנגלית: The fireman's Prayer. על התפילה ומקורותיה ראו למשל כאן.>

'זה היה כנראה בימים שבהם התפללנו שמכבי האש יעזרו להוריד חתול שנלכד על ראש העץ', כתב לי איתמר לויתן שצילם, 'ולא קברנו מאות הרוגים'...

האם זו יוזמה פרטית או חלק מ'תקן' של כל תחנות הכיבוי וכמותה חקוקות תפילות כאלה גם בשערי תחנות הכיבוי האחרות ברחבי הארץ, בכל אופן ביום העצמאות השתא קיבלה תפילה זו משמעות אקטואלית במיוחד.

נקווה שלא נצטרך עוד לתפילה זו (אבל יש לי הרגשה שאני טועה).

ג. גינת השבים והשבות

באוניברסיטת בר-אילן קבעו חלקת נוי מיוחדת להוקרת החטופים, שזיכרונם לא ימוש מלבנו עד שחרורם. בינתיים הם עוד לא שבו ו-59 מהם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים, עדיין נמצאים במנהרות החמאס.

איך זה שהם עוד שם?

צילומים: טל סגל

מפה ומשם: שביל הגולן, מקצועים, אשדודית, בית כנסת עם דגל

א. בשביל הגולן

צבי פיש יצא לטייל במקטע הצפוני של שביל הגולן וליקט עבורנו משם פניני שילוט.

1. בתי מחסה

באירוע פח"ע [פיגוע חבלני עוין] בגזרת החרמון, לא עלינו, הנכם מתבקשים לתפוס מכסה ולהודיע מיד לחמ"ל...

2. ניידת השיבוץ

אם בשיבוץ בוכנות או סיליקטורים חפצת, ליזן או האיל פנית.

3. פקוייקט של מקורות

אם במקום פרויקט הם היו משתמשים במילה העברית מיזם, הכל היה בסדר בשלט הזה....

4. אחי גיבורי הגולן 

בסמוך לאתר ההנצחה של גדוד עֹז 77, בעמק הבכא, ניצבת אנדרטה ועליה נחקק טקסט מרגש, שנושא את הכותרת 'אחי גיבורי הגולן', שכתב 'קובי'. 

מיהו קובי? חיפוש במרשתת העלה שמדובר בקובי שפיבק, קצין הקשר של הגדוד.

באחת השורות שם נכתב 'ודפקו אותו מקרוב והוא לו ידליק עוד אורות', וצריך להיות כמובן 'לא ידליק  יותר אורות'.   

5. שקיעת הדובדבן

ואחרי כל זה, הנה צימר יפה אבל עם שם מדכא – שקיעת הדובדבן (במקומות אופטימיים יותר נהוג לדבר על פריחת הדובדבן)...

ב. מקצועים מיוחדים

אם זו תגובה לשיטה הדקדוקית החדשה שמובילה מרב מיכאלי – כתב לי שמוליק שדה – אז היה צריך לכתוב 'מקצועים מיוחדות'. אבל הכיוןן די ברור...

צולם בכרמיאל. 

צילום: שמוליק שדה

ג. אשדודית

על סוכת המציל בחוף הים של אשדוד יש ניסיון מעניין לקליגרפיה חדשנית של אותיות 'אשדוד'. אומנם חדשנית, אך לא בהכרח מוצלחת. עניין של טעם...

אולי לזה התכוון נחמיה, כאשר ביקש לציין שפת עלגים:

גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם (נחמיה, יג -24-23). 

צילום: מנחם רוזנברג

ד. 'פס מפה ופס מפה': דגל ישראל בפרדס חנה

כל אשר חוט משי לו –  הוא יבוא הלום! פס מפה ופס מפה תכלת הוא ירקום. ככה-כך, ככה-כך, תכלת הוא ירקום. ככה-כך, ככה-כך, 

דגל לשלום.

(לוין קיפניס, 'דגל ישראל')

על הקיר האחורי של בית הכנסת הגדול בפרדס חנה מצויר – או שמא מפוסל – דגל ישראל גדול. בית הכנסת הוקם בין השנים 1937-1935 וכנראה שזמן לא רב לאחר בנייתו הוכן הדגל.

כאן אפשר לקרוא יותר על תולדות בית הכנסת המיוחד הזה.

פסי הדגל, כפי שאפשר לראות, אינם זהים לפסים המשורטטים על דגלה הרשמי של מדינת ישראל. בשלט שמחוץ לבית הכנסת הדבר מוסבר בכך שלפני קום המדינה לא הייתה אחידות בעיצוב הדגל, אך אולי זו סתם וריאציה קצת שונה על הדגל פרי דמיונו היצירתי של האמן האלמוני שעשה זאת.  

צילום: יוחנן פלוטקין