יום שישי, 15 באוקטובר 2021

בשביל אל הבריכות: חיים ומוות בשלוש בריכות בספרות העברית

הבריכה בפרדס מינקוף ברחובות (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1905 ראתה אור, בחוברת מיוחדת של כתב העת השילוח, אחת מיצירות המופת הגדולות של השירה העברית החדשה, הלוא היא הפואמה 'הַבְּרֵכָה', פרי עטו של חיים נחמן ביאליק, גדול השירה העברית במאה העשרים. מן הסתם, הייתה זו בריכת מי גשמים, ששכנה לה בשלווה בתוככי אחד מיערות ילדותו של ביאליק במזרח אירופה (על נסיון לאתר את הבריכה 'המקורית' ראו דוד אסף, 'מקום יערות ושדות: מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 27 בספטמבר 2019). בריכה זו זכתה לחיי נצח בזכות היחס הפולחני ומעמיק הראות שהעניק לה המשורר, וכפי שהסביר הוא עצמו במכתב לציירת אירה יאן, הבריכה, 'הרואה הכול, משקפת הכול ומשתנה עם הכול', היא 'סמל רוח היצירה'. ואכן, כדברי אבנר הולצמן, ביצירה זו שיקע ביאליק 'את הגותו על מהותה ומקורותיה של האמנות ועל היחסים בין העולם, האמן והיצירה' (חיים נחמן ביאליק, השירים, דביר, 2004, עמ' 292). 

שנים רבות חלפו מאז, וכבר עֻמְעָם קמעה זהרה של הרומנטיקה הביאליקאית, שקידשה את הבריכה כ'קורלטיב אובייקטיבי' של נפש העולם ונפש האמן. בריכות אחרות לחלוטין תפסו את קדמת הבמה בספרות העברית ובפרקטיקה הציונית של המאה העשרים. בריכות חדשות אלה, שעלו ארצה ממזרח אירופה אל הפרוזה הישראלית של 'דור המדינה', היו, רובן ככולן, בריכות השקיה (ומשנות הארבעים גם בריכות דגים), שגם היו חלק בלתי נפרד מנופה של ההתיישבות החקלאית המתחדשת בארץ ישראל. התיישבות זו פיתחה מיתולוגיה משל עצמה  'יהודי חדש', חלוציות הרואית, עבודת אדמה, פולחן המים  אך בשלב מסוים ייצוגי הדרמות האנושיות שנקשרו במלאכת ההשקיה, זו שעמדה בבסיס האתוס הציוני-חקלאי, שינו מאוד את אופיים המקורי.    

בספרו של אריה חשביה אם ועיר: פתח תקוה, 1998-1878 (הוצאת מלוא, 1998, עמ' 171), סופר על ראשית ענף השחייה במושבה. ההתחלה נקשרה במנחם רוסינוב, שעלה לארץ מפולין בשנת 1931, וב-1936 השתקע בפתח תקוה ועיבד פרדס הדרים:

מנחם עיבד את הפרדס, שעל שטחו הוקמה לימים תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. להשקיית הפרדס חפר מנחם באר שמימיה נאגרו בבריכה גדולה, וילדי פתח תקוה נהגו 'להתפלח' אליה ולשחות בה. לאחר שאחד מהם טבע, החליט מנחם רוסינוב שיש ללמד את ילדי המושבה לימודי שחייה מסודרים, ושכר על חשבונו את מאמן השחייה המקצועי משה ברקר.  
ברקר עלה לארץ ישראל ב-1933 מארפורט שבגרמניה, שם היה אלוף הארץ בשחייה, אלא שהנאצים הרחיקו אותו מן הספורט הזה כשעלו לשלטון. באופן טבעי חיפש ברקר תעסוקה בארץ ישראל במקצוע שבו התמחה – ונוצרה כימיה בינו ובין מנחם רוסינוב. הוא אימץ אל לבו את ילדי פתח תקוה חובבי השחייה, ולימד אותם באמצעים הצנועים שעמדו בשעתם לרשותם: פחיות שמן ריקות, שנקשרו ברצועה מסביב למותניים וקרש שהוחזק בידיים. באמצעות מקל ארוך היה ברקר מגיע אל השוחים הקטנים. שוחה חדש היה מתחיל בחצי תריסר פחיות, ולפי קצב ההתקדמות שלו היה ברקר מסיר פחיות מחגורתו.  
... חניכיו של ברקר הצטיינו בתחרויות השחייה הארציות שהתקיימו בברכת ההשקיה ב'גן הדסה' בתל אביב ... על תרומתו לקידום ספורט השחייה בארץ, באמצעות בריכת הפרדס שלו בפתח תקוה וגיוס מאמן השחייה ברקר, זכה מנחם רוסינוב לציון לשבח שפורסם בהבלטה בעיתונים.

(מצוטט מתוך מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה; ראו גם 'בריכות שחייה שאהבנו', נוסטלגיה אונליין)

משה ברקר (מימין) ומנחם רוסינוב על שפת בריכת ההשקיה

תלמידי השחייה של משה ברקר על שפת בריכת ההשקיה בפרדס רוסינוב (מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה)

יש סמליות רבה בזיכרון היסטורי זה, המשלב בין הבאר החפורה, שמימיה נאגרו בבריכה כדי להזרים חיים לפרדס ההדרים, אחד מני רבים, באם המושבות, לבין היותה של אותה בריכה מחולל מוות עבור נער אחד אומלל, שנכנס אליה בהיחבא, כדי להשתכשך במימיה. להבהרת כפל הפנים הזה של בריכות ההשקיה-שחייה בפרדסי ההדרים בתקופת היישוב, ודרכי ייצוגן בשלושה סיפורים מן הספרות הישראלית, תוקדש רשימה זו.

א. 'רחיצה בִּבְרֵיכָה' של ס. יזהר

בריכת השחייה הציבורית הראשונה בארץ, בריכת רמב"ם, נפתחה רק ב-1945 בגבעתיים, ועד אז שימשו בריכות ההשקיה, שהיו פזורות ברחבי הארץ, גם כבריכות שחייה  בדרך כלל שלא לרצון בעליהן. בין שתי מלחמות העולם עלה כפורח ענף ההדרים בארץ ישראל כפרויקט התיישבותי-חקלאי שסביבו התפתחו המושבות הראשונות במישור החוף, בשפלה ובשרון. 

ברחובות למשל נהגו בעלי הפרדסים לחפור בריכות אגירה אליהן הזרימו את המים, ומהן יצאו המים להשקיית העצים. בחורף נאגרו מי הגשמים בבריכת ההשקיה של הפרדס. פרדס מינקוב, הפרדס הראשון ברחובות, הוא דוגמה מובהקת לכך. בריכת ההשקיה נחפרה מזרחית לחצר הפרדס ומנועים רבי עצמה הזרימו את מימיה לעצי הפרדס. בימי הקיץ החמים נהגו צעירי המושבה להפוך את מאגר המים הזה לבריכת שחייה, שהייתה מוכרת כ'בריכת גוטהלף'. אחד הרוחצים בבריכה זו היה הילד יזהר סמילנסקי, לימים הסופר ס. יזהר (2006-1916), שאת חוויותיו, שגרעין של אמת אוטוביוגרפית טמון בהן, שחזר בסיפור 'רחיצה בִּבְרֵיכָה', הפותח את ספרו לבני הנעורים ששה סיפורי קיץ (ספרית פועלים, 1950).

בסיפור זה, שנכתב בגוף ראשון, הקדיש המספר תשומת לב רבה לכל בריכות ההשקיה שזכר ממושבת ילדותו רחובות, על סוגיהן, צורותיהן, מינן וגווניהן. אך במיוחד נתן דעתו לבריכת ההשקיה ששימשה את הילדים כבריכת שחייה לעת מצוא  זו הבריכה שבמוקד הסיפור. בלשונו הציורית העשירה, שקמצוץ של הומור נלווה אליה, ובמבע המשלב בין נקודת מבטו של הילד שהיה, לבין מבטו של הסופר המבוגר, תיאר יזהר כיצד מתמלאת הבריכה באמצעות 'לוע הצינור השחור המקיא לתוכו סילון לבן וקוצף בהתלהבות קולנית שטבוּע בה קצב התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס' (עמ' 11). וגם את התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס שִׁחְזר, 'זו התעלה המבזבזת מה שתורם הצינור לבריכה הצוברת, ממש כבאותן שאלות-החשבון הארורות' (שם). 

אין ספק שתחושת ה'בזבוז' של מי הבריכה כרוכה באותה נקודת מבט ילדית בסיפור, הנלהבת מן הרחיצה בבריכה, וקצת מחמיצה את התפקיד החקלאי של בריכות ההשקיה. ודוק, מקום רב הקדיש המספר גם לתהליך לימוד השחייה על כל מעקשיו ותסכוליו: 'אגב, כיצד למדתם אתם לשחות? אצלנו הדבר כך הוא: יוצאים פעם ופעמיים עם כל החבורה לראות ברחצה. סובבים על שפת הבריכה בעיניים לוהטות ובלב עגום. נרטבים קצת. צוחקים. חוזרים הביתה נרגשים ומחליטים החלטה' (עמ' 13). כל קשר בין ההחלטה שמחליטים בבית לבין מה שקורה בפועל בבריכה הוא מקרי בהחלט, שכן תורת השחייה נלמדת למעשה כברירת מחדל, מתוך כך שמישהו דחף אותך במזיד למים.

אך שיאו של התיאור, לאחר שכבר למדת את אמנות השחייה, הוא החוויה העילאית שמזמן התענוג האסור של רחיצה בבריכה, שהיא מעבר לכל המחשה מילולית:

את הבגדים הטמַנו – על כל צרה שלא תבוא – בנופה של גָרבִילֵאָה פורחת חום עשיר בזהוב, ומיד דהרנו ובאנו וזינקנו אל המים הטהורים. נו, ומה? אכן, מי שלא יודע טעמה של רחיצה בבריכה צלולה, בצהרי יום צלול, כשזה קצת אסור, וכשהכל מסביב ירוק וכחול – אי אפשר להסביר לו כלום, ממש כשם שלא תועיל אם תבוא אל סוּמא לומר לו, מה כחול ומה ירוק! (עמ' 12-11).

ובהמשך הסיפור מתעצמת ומתפרטת ההמחשה: 

מתחילה צוללים ובוקעים את עבי המים בתוכם, ואחר ממריאים ויוצאים על פניהם, ומכים בארבות הידיים, מקיפים הקפה אחת, ומתהפכים אפרקדן אגב טפיחה זידונית בעקבי הרגליים וחוזרים וצפים חרש והשׂיער הלח מוּחלק לאחור והעיניים רטובות וכולך-כולך מלוּפף מים צחים, צוננים, ושכשוך ופרכוּס, וחובטים קצת את הכרס במים, ומרדפים איש את רעהו, וחסרי נשימה יוצאים ומשתטחים על דופן הבריכה לאסוף-כוח ולחמם את הדם שהכחיל כמעט מצינה (עמ' 13-12). 

עלילת הסיפור בכללותה, שעיקרה הוא תהליך החניכה וההתבגרות, משחזרת את קורותיהם של שלושה חברים, שיצאו ביום קיץ חם אחד, אחר הצהריים, לשחות בבריכה האסורה. המספר, כאמור, בן דמותו של יזהר כילד, לצידו חברו השובב ורב התושייה יואל, ואליהם הצטרף, בפעם הראשונה, נער נוסף בשם צבי, 'ששעון לו ומסרק לו ותלמיד הוא למופת' (עמ' 15), כלומר, נער מסודר וממושמע הנתון לחסותה של אמו הקפדנית.

אמנם צבי הפציר בחבריו שלא לקפוץ מגג בית האריזה הסמוך, לבריכה 'הרחוקה, והמפחידה, האכזרית, שסיפורי זועות מרחפים על פניה', כלשונו של הילד יזהר, אך תחינה זו דווקא הגבירה את תאוות ההרפתקנות של שני החברים הוותיקים. מי שהצטיין במיוחד בקפיצות מן הגג לבריכה היה יואל, ואלו המספר, המעיד על פחדנותו, הסתפק בקפיצה חד-פעמית. דא עקא, שמתוך קנאה ביואל, הנועז ממנו, ומתוך רצון להוכיח את 'גבריותו' הצומחת, דחף יזהר את צבי בבגדיו למים, וזה, שלא ידע לשחות, 'צלל מיד כאבן' למעמקי הבריכה. המאורע עלול היה להסתיים באסון נורא, אלמלא תושייתו של יואל, שצלל מיד למעמקי הבריכה והמספר אחריו, ויחד הם חילצו ממנה את צבי, שמשאבת הבריכה הצמידה אותו חסר אונים לרצפת הבריכה.

סיום הסיפור מוקדש כולו לתיאור של ייסורי המצפון הקשים של המספר, שלא ידע את נפשו לנוכח הזוועה שכמעט חולל ברוב פזיזותו. וכך מסתיים הסיפור: 

ועד שאלה השניים [יואל וצבי] הקריבו ובאו, הטובע ומושיעו, הייתי אני, הרשע, צמוד נכלם אל גזעו של האקליפטוס האדיר, ונשבה רוח בגופי הלח והלוהט, וקצת רווח לי. וקצת נשאתי ראש. וראיתי מזווית עיני תהום עצומה שכמעט-כמעט נסגרה עלי לעד, ונשבעתי אז בלבי מיני שבועות חמורות ... ולבסוף תפשתי עצמי חורט בצפורני אגודל ואצבע על קליפת האקליפטוס, כמי שחותם על כתב שבועה, ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפֶּה, אשר מעבר לו, במרחק, הבהבו בחום רטוּטי הגבעות הרחוקות, האדומות (עמ' 19). 

יזהר סמילנסקי

ניתן לסכם ולומר, שדווקא ביצירה לבני הנעורים, העוסקת בחוויות נעורים – אגב, חוויות ילדוּת ונעורים מופיעים גם בכתיבתו המאוחרת של יזהר שנועדה למבוגרים, למשל במקדמות וצלהבים – הגיעה הספרות העברית, כדברי דן מירון, ליכולות גבוהות מאוד של מבע תיאורי ולשוני של מראות הטבע הישראלי ונופיו על כל פרטיו ודקדוקיו, תוך שילוב שכבות ביוגרפיות, היסטוריות ופסיכולוגיות. כל אלה נותנים תוקף של מהימנות וכישרון לכתיבתו של מי שנחשב על ידי רבים לגדול המספרים הישראליים בעת החדשה. ועוד ייאמר, שלא רק ביסוסה של עלילת הסיפור 'רחיצה בבריכה' על אדנים אוטוביוגרפיים, איננו 'מאפשר' למחבר להטביע למוות את צבי, אלא גם היותו סיפור לבני הנעורים, האמון על כללי ז'אנר אופייניים, מונע מהלך עלילתי מרחיק לכת כזה. לא כך הם פני הדברים בסיפורת שנכתבה כשפניה לקהל קוראים מבוגר. נוכחות ישירה של מוות בבריכה (או בשוליה) מאפיינת את שני הסיפורים הבאים ברשימה. 

'רחיצה בבריכה', איור: נעמי וו.[למן] (רעייתו של ס. יזהר)

ב. 'תחרות שחיה' של בנימין תמוז

'תחרות שחיה' הוא מהידועים שבסיפורי בנימין תמוז (1989-1919). הסיפור ראה אור לראשונה בלוח הארץ תשי"ב (1951), וכונס בספרו סיפור אנטון הארמני וסיפורים אחרים (מחברות לספרות, 1964), הוא מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה שבמרשתת. ההדים הרבים שעורר סיפור זה מקורם, בין היתר, בביקורת החריפה שהוטחה בו נגד התנהגותם של לוחמי ההגנה וחטיבת גבעתי בקרב על הכפר הערבי א-ריש שבשולי יפו (היום שכונת תל גיבורים בחולון), בשנת 1947 במסגרת מבצע 'חמץ', שעשויה להתפרש כביקורת על התנהגות חיילי צה"ל במלחמת השחרור בכלל (דיון מפורט בסיפור זה ערכה ארנה גולן בקורס האקדמי של האוניברסיטה הפתוחה, בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי, יחידה 6, תשמ"ד).

גם כאן המספר, המדבר בגוף ראשון, הוא בן דמותו של המחבר, השוזר בעלילת סיפורו, בעקיפין, את מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים בארץ ישראל, לפני מלחמת השחרור ובמהלכה. לשון אחר, הסיפור מאיר את הסכסוך היהודי-ערבי על הארץ בדרך מקורית שבמרכזה בריכת השקיה אחת בפרדס ערבי ביפו. בריכה זו משמשת גם כבריכת שחייה, ובה נערכת תחרות המעניקה לסיפור את שמו.

עלילת הסיפור בנויה כדרמה בת שלוש מערכות. המערכה הראשונה מתרחשת ביפו, כעשור לפני מלחמת העצמאות. הסיפור נפתח בזיכרון ילדות של המספר, שמשחזר קיץ אחד של יחסי שכנות כמעט אידיליים בין יהודים לערבים. במוקד הפרק הראשון מתואר מפגש בין שתי משפחות, משפחה יהודית, היינו הילד-המספר ואמו (האב איננו בתמונה, שכן הוא נפטר בהיות הילד בן שמונה), שהייתה רופאה ('חאכימה') של תושבי יפו ותל אביב, יהודים וערבים, ומשפחתה של ישישה ערבייה, המתגוררת בפרדס ביפו (מרבית הפרדסים ביפו היו אז בבעלות ערבית). הרופאה היהודייה ריפאה את הישישה ממחלתה, ועל כן הוזמנה להתארח עם בנה בביתה, שחצר ייחודית לו. 

וכך תיאר המחבר, בלשונו העוקצנית, את החצר: 'בימינו אין רואים חצרות כאלו, ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות עץ וקורי עכביש, שמתאמצים להעטות עתיקוּת על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו'. בבית זה שבפרדס, שמוצג בסיפור כטריטוריה ילידית-ערבית מובהקת, פוגש הילד את נאהידה, נכדתה של הישישה, את אביה ואת דודה, בחור בן 18 בשם עבדול-כרים, שמאופיין כמי שפוחד מן ה'הגנה'. מי שמפר את האידיליה הדו-לאומית הנרקמת במקום הוא הנער היהודי, שמזלזל באמונתה הדתית של נאהידה, מאתגר את כישורי השחייה של עבדול-כרים ומערער על תקפוּת השכלתו ושליטתו בחשבון ובגיאוגרפיה.  

ואכן, בשיאה של המערכה הראשונה, ובעקבות ההתגרות של המספר, מתקיימת תחרות שחייה בין שני הנערים, שיש לה כמובן משמעות סמלית עמוקה. אך לפני כן, כדאי לעמוד על המקום המרכזי שתופסת אותה בריכה. וכך היא מתוארת: 'בקומה השנייה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האוויר העולות עם משפך המים'. הילד-המספר אינו מסתפק בתיאור אידילי של הבריכה בשעות היום, ומתאר את קסמה גם בשעות הלילה. בשלב מסוים בעלילה, הילד מתגעגע לחבריו בשכונה. המוזיקה הערבית הבוקעת מן הגרמופון שבבית זרה לאוזניו. הוא משתעמם, יוצא למרפסת ומשקיף על הבריכה: 'ירח גדול רבץ על העצים וצינת מים עלתה מן הבריכה. ציפור לילה קראה מקרוב, אך כשנשתתק קול הגרמופון נשתתקה גם הציפור'.

ולא בכדי תופסת הבריכה מקום מרכזי בסיפור. כאמור, בה נערכת תחרות השחייה בין הילד לבין עבדול-כרים, ובה מנחיל 'הערבי' תבוסה ל'יהודי'. אחרי תחרות הידע, בה היתה יד ה'יהודי' על העליונה (לשאלה מי גילה את אמריקה ענה הערבי: 'קולומבוס', והמספר אומר: 'לא נכון, דווקא אמריגו ווספוּצ'י ועל שמו נקראת אמריקה'), מתנהל ביניהם דיאלוג משמעותי ביותר: 

'הוא ניצח אותך', קראה נאהידה אל דודה, 'אתה רואה שהוא ניצח אותך?' 
– 'הוא ניצח אותי באמריקה', אמר עבדול-כרים, 'אבל אני ניצחתי אותו כאן, בבריכה'.  

מסתבר, שעבדול-כרים עמד על משמעויות העומק הסמליות של תחרות השחייה, שאינן אלא תחרות על 'ילידוּת' ושייכוּת למקום הארץ-ישראלי. באופן לא לגמרי מודע גם הילד היהודי חש זאת: 

'יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה'. אמרתי לו. 
נאהידה כמעט שהנידה בראשה לאות הסכמה, אך חזרה בה ותלתה עיניה בדודה, לשמוע מה יענה. 
– 'אם תנצחני גם בבריכה', אמר עבדול-כרים, 'יהיה רע מאד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאד. לכולנו'.

ניבא ולא ידע מה שניבא.

ראובן רובין, פרדס ליד יפו, 1928 (הגלריה און ליין)

בחלקו השני של הסיפור, עדיין לפני מלחמת השחרור, מתארח המספר – אז כבר בחור צעיר  בבית ערבי בשכונת עין-כרם הערבית שליד ירושלים. גם שם חווה את זיכרון הבריכה היפואית, למרות היעדרה מן החצר הירושלמית. רק קול מימי הברז במטבח מעלה בתודעתו את מימי הבריכה ההיא: 

קמתי ויצאת לחצר. בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס, אבל צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר ... וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו. ואני הייתי עומד ומקשיב ודמיוני מאכלס בחצר את נאהידה ואת סבתא שלה, את עבדול-כרים ואת הכרכרה שתעצור לפתע לפני השער וסוסיה יטילו מים. 

לשון אחר, דמיונו של המספר קישר בין החצר הילידית ביפו לבין שורשים ערביים אותנטיים בירושלים הערבית.  

שכונת עין כרם, מאי 1949 (ויקיפדיה)

המערכה השלישית בדרמה מתרחשת כעשרים שנה לאחר המפגש הראשון של המספר עם 'החוויה הערבית' בפרדס היפואי. וכך הוא מספר: 

ושוב חלפו כמה שנים. עומדים היינו בעצם ימי המלחמה שבינינו לבין הערבים. מצוי הייתי בתוך פלוגה שנערכה להסתערות על תל-א-ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר. שבועות אחדים קודם לכן נערכה שם הסתערות-נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות. הפעם היינו בטוחים בניצחוננו וראינו קרב זה כמסע-נקם וזעם. 

במהלך הקרבות המרים, שאכן הסתיימו בניצחון הצבא הישראלי, הצליחו כמה מן הלוחמים הערבים להימלט אל הבית בפרדס היפואי בו התארח המספר בילדותו. שם הם הצטרפו ללוחמים ערבים נוספים וניהלו קרב מר ונואש נגד חיילי צה"ל. 'כאן לא שיחק לנו המזל', העיד המספר, 'והקרב נמשך עד אור הבוקר ואנחנו איבדנו ששה אנשים. אל רוח הנקם שפיעמה אותנו נוסף עתה נופך מיוחד'. 

בסופו של הקרב העקוב מדם ולאחר פיצוץ אגף הבית הסמוך לבריכה (ממש כפי שנרמז בפתיחת הסיפור), נכנעו הלוחמים הערבים והלכו בשבי. ביניהם היה גם, שלא במפתיע, עבדול-כרים, 'ידידו' משכבר הימים של המספר. משנפגשו השניים, מזמין המספר את עבדול-כרים לסיבוב נוסף של תחרות שחייה בבריכה. 'כל זמן שלא ניצחתיך בבריכה', אמרתי לו, 'אין לדעת מי המנצח'. כול עצמת רגשי הנחיתות של הלוחם היהודי  ושמא הלוחמים היהודים כולם  על רקע שאלת הילידוּת והשייכות למקום, נחשפת בהודאה זו.

הסיבוב הנוסף של תחרות השחייה איננו יוצא לפועל, בסופו של דבר, בשל התנגדות מפקד הפלוגה, ועבדול-כרים, השבוי, נלקח לחקירה בפרדס. המספר נאלץ אפוא לטבול לבדו בבריכה המוזנחת, בניסיון כושל לשחזר את החוויה הבראשיתית של ילדותו. דא עקא, שבאותו זמן שהמספר רחץ בבריכה, שמימיה היו 'חמים ומזוהמים', נשמע קול יריה. 'לבי עמד מדפוק. ידעתי כי עבדול-כרים נרצח'. בסיומו של הסיפור מתנהל דיאלוג עקר, מעין דו-שיח של חרשים, בין המפקד הזועם, שלא מהסיבות הנכונות, לבין המספר, שבהדרגה מבין את משמעויות העומק המוסריות-ערכיות של הריגת עבדול-כרים בסמוך לבריכה:

קפצתי מן המים, חטפתי את מכנסי ומיהרתי לפרדס. מהומה קלה עמדה שם והמפקד צווח: 'מי ירה כאן, לכל הרוחות?'  
אחד הבחורים אמר: 'נפלט אצלי כדור'.  
המפקד ראני מתקרב ואמר: 'הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך'.  
הפסדנו'״, אמרתי.

במשפטי הסיום הללו של המספר יש איחוד מוחלט בינו לבין המחבר. שניהם יחד מציגים עמדת מחאה מוסרית נוקבת, והסיפור מסתיים כך: 'כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים'.


בנימין תמוז


ניתן אפוא לראות בבריכת ההשקיה שבסיפור, לא רק בריכה חקלאית שהוסבה לבריכת רחצה ושחייה, אלא גם מרחב מטפורי-סמלי, שמייצג, אולי, את ארץ ישראל כולה. תחרות השחייה בין שני פרטים, גם היא מייצגת את העימות בין יהודים וערבים בשאלת הבעלות עליה. בחלקים ניכרים מעלילת הסיפור תיאר המחבר, ברוח 'כנענית', דו-קיום אפשרי בין יהודים לערבים, מן הסתם, מתוך כוונה להצביע על אפשרויות ההשתלבות העברית במרחב הערבי, אך סיום הסיפור משקף את אבדן התום ואת דעיכת חלום השכנות הטובה בין יהודים לערבים, תוך הפניית אצבע מאשימה, גם אם באופן מרומז בלבד, כלפי הצד היהודי בסכסוך.  

ג. 'אניות גפרורים' של ישעיהו קורן

הבריכה האחרונה היא בריכת ההשקיה-שחייה בסיפורו של ישעיהו קורן (נולד 1940) 'אניות גפרורים', שפורסם לראשונה ב'משא', המוסף הספרותי של העיתון למרחב, ב-30 באוגוסט 1963, ולאחר מכן בספרו מכתב בחולות (הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 36-21). 

קורן החל את פעילותו הספרותית בראשית שנות השישים, ומיד משך תשומת לב בכתיבתו המינורית, המבכרת את הדיווח הלאקוני של פני השטח, בזמן הווה (המינגווי כמקור השפעה ראשי ומוצהר), על פני הצלילה למעמקי התודעה. הסיפור 'אניות גפרורים' אכן עומד בסטנדרטים הפואטיים שהתווה קורן בכתיבתו, ובו מגיעה לשיאה ההתרחקות  שכבר הסתמנה בשני הסיפורים הקודמים שנדונו כאן  של בריכת ההשקיה מן הפונקציה המקורית שלה, היינו, השקיית הפרדס. במקום זאת 'השתמש' המחבר בסגנונו הנטורליסטי-ביהביוריסטי (כלשון חלק ממבקרי הספרות שדנו בכתיבתו), כדי למצב את הבריכה באופן נוקב יותר מקודמותיה: אתר של מוות: 

בבריכה לא היו מים. פסי ירוקת מעופשים, עגולים, עטרו את קיר הבריכה, ומעל למעקה התרומם צינור מים חלוד. על הקרקעית מוטל היה צלוֹ. גור חתולים היה מושלך ליד הצל; עורו מנומר, שחור וירוק, ראשו מרוסק, לבן. סביבו כתם דם (עמ' 21). 

העלילה איננה מסופרת בגוף ראשון אלא מנקודת מבטו של גיבור הסיפור, יונה הקטן, ילד יתום מאב, עתיר דמיון, רגיש ודחוי. זהו סיפור התבגרותו במושבה  ככל הנראה כפר סבא, מושבת הולדתו של המחבר, שמתוארת כאן בסמוך לשנות הקמת המדינה – שמסתיים עם מותו-התאבדותו בטביעה בבריכה. לצד יונה מאכלסים את הסיפור חבורת הנערים הגדולים, שספיבק האכזר בראשה, אמו של יונה, רחל האלמנה 'המשוגעת', שעמה הוא מתגורר בצריף גם בבגרותו, והמשפחה הערבית של אחמד נאיף ובניו. 

מה שייחד את יונה בילדותו היה מנהגו, לאחר ביקור בביתו של אחמד נאיף, לשבת על המצבה של התאומים האוסטרליים, בבית הקברות לחיילים אוסטרליים הסמוך לבריכה, וללטפה. על אף שלדברי ספיבק, התאומים לא מתו במלחמה, אלא טבעו, כיוון שלא ידעו לשחות, ואולי דווקא מסיבה זו, נהג יונה בזמן ישיבתו על המצבה גם לבנות 'אניות' מגפרורים שרופים, שאותם קשר בחוטי תפירה. כפי שיתברר, בניית 'אניות' אלה הייתה מעין תרפיה לנפשו הפגועה של הנער יונה. בלילות היה הוא מטפס בסולם אל בריכת ההשקיה שבפרדס ומשיט בה את אוניותיו. לאחר מכן היה מביא אותן לאמו 'המשוגעת', שנרדפה באכזריות על ידי ילדי השכונה, והיא השיטה אותן באמבטיה ובגיגית הכביסה שבצריפם המשותף. 

בבגרותו החליף יונה את בניית אניות הגפרורים בבניית בתים של ממש. הוא ניצל את כישוריו כדי לבנות צריף לאחמד נאיף ולבניו והיה קרוב גם להשלמת בנייתו של בית מעץ לִבְנֶה לאנגלי אחד. הוא תיכנן לבנות בית לאמו ולעצמו אך תוכניותיו לא צלחו, שכן בניו של נאיף העלו באש את הבית הכמעט מושלם שבנה לאנגלי. זו הייתה נקמתם על האלימות שחווה אביהם בגלל התנהגותה האובססיבית של רחל ה'משוגעת', אמו של יונה, שרדפה יומם ולילה אחר אחמד נאיף בתביעה שישלם כסף לבנה על הצריף שבנה לו, כדי שיוכל למכור בו פלאפל, מרמלדות וחלבות. עד כאן עיקרי עלילת הסיפור.

אלימות ילדים רווחת בכתביו של קורן, אך פתיחת סיפור זה מצטיינת באכזריות קשה במיוחד. במהלך האירוע, לאחר שסקלו הילדים את החתולה האם ואחד מגוריה, פונים הם לעברו של יונה ומכריחים אותו להיכנס לבריכת ההשקיה בפרדס המשמשת אותם כבריכת שחייה לכל דבר. אבל יונה לא יודע לשחות, ולחוויה הטראומטית של האלימות הקיצונית, שאותה חווה בהטבעת החתולה וגוריה, הוא חווה עתה גם את האימה של כמעט-טביעה בעצמו. בתוך כדי כך פונים הילדים להשלמת מלאכתם האכזרית ומטביעים את גורי החתולה שעדיין נותרו בחיים. אירוע הפתיחה הטראומטי משפיע על כל חייו של יונה עד לסיום המר. את זאת חושף הסיפור בדרכים לשוניות מתוחכמות, כאשר יונה משחזר בהתנהגותו את הטראומה  למשל ביחסו האגרסיבי לחתולים לכל אורך עלילת הסיפור  עד אשר בסופו של דבר הוא מטביע את עצמו באותה בריכה.

ישעיהו קורן

לכל אורכו של הסיפור, שנכתב בסגנון מחוספס, אין ולוּ שמץ מן היחס הרומנטי לבריכה שגילו יזהר ותמוז, אך דווקא בסיומו משתפך קורן בתערובת רגישה של ליריקה ומוות, אולי כמחוות הצדעה אחרונה ליונה הקטן, גיבורו המיוסר של סיפורו: 

הבריכה היתה מלאה. רוח שקטה נשבה מהפרדס, ליטפה את המים והעלתה בהם גלים קטנים, לבנים וכחולים. היה שקט. הגלים הקטנים לא נעו עם הרוח הלבנה, היתושים לא זמזמו ופרוות התנים ליטפו את העשב. המים היו ראי שקט וחלק. מעקה הבריכה היה קר, מחוספס, רך. נעליו מלאו מים ומכנסיו כבדו. הברזל החלוד דגדג את קצות אצבעותיו. אבל יונה לא ידע לשחות (עמ' 36-35).

*

קשה לראות בשלוש הבריכות המקריות שנדונו כאן מדגם מייצג למגמות סגנוניות או רעיוניות בסיפורת העברית של המחצית השנייה של המאה העשרים. ובכל זאת, איזו הכללה זהירה מתבקשת כאן. דומני כי לא יהיה זה מופרך להניח שאופן העיצוב של שלוש הבריכות בשלושה סיפורים שנכתבו ב-15 השנים שלאחר הקמת המדינה, מעיד לא רק על קפיצת דרך לשונית-סגנונית מן הרומנטיקה הביאליקאית של 'הבריכה' אל הריאליזם הנוקב של סיפורת המדינה, וגם לא רק על מעבר מספרות עברית 'גלותית', שנוצרה במזרח אירופה (או אפילו בארץ ישראל), ועסקה בעולמה של העיירה היהודית  ביאליק, עגנון, גנסין, בארון, שופמן ואחרים  לספרות ישראלית ילידית, שמעמידה במוקד את דרכי מימושו של האתוס הציוני-חקלאי. יש כאן משהו נוסף.

הכתיבה על בריכות ההשקיה, שתועלו לבריכות שחייה, משקפת מגמה של פירוק ודה-מיתיזציה של העשייה החקלאית בכלל, ושל גידול ההדרים בפרט, במושבות הראשונות בארץ ישראל. בריכות ההשקיה, שהיו אחד הסמלים החזקים של החלוציות בהתיישבות העובדת, הוארו בשלושת הסיפורים באור שונה וטורד מנוחה. ניכוסן של בריכות ההשקיה לטובת שעשועי מים של ילדים לא אמור היה לפגוע במעמדן המיתולוגי בצורה חריפה כל כך, אלמלא בחרה הסיפורת הישראלית לציירן כבריכות שבהן מתקיים במובהק מתח קשה בין חיים למוות. שלוש הבריכות שהוצגו כאן הן כאלה שהממד הלאומי-ציוני, ואפילו הממד החקלאי המחייה והמפרה, נלקח מהן לטובת דרמות אנושיות המאירות באור קשה ובדרגות שונות של אכזריות את גיבוריהן.

בריכות הדגים בקיבוץ אשדות יעקב (אשדות יעקב מאוחד)

ואסיים בשירו היפה של יורם טהרלב, 'בשביל אל הבריכות', שנכתב בשנת 1968 (לחן: אלונה טוראל). 

בשיר מסופר על זוג צעירים, בלי ספק בני קיבוץ, שעושים את דרכם בשביל המוליך אל בריכות המים. אין מדובר כאן בבריכות שחייה אלא בבריכות דגים  ענף ('מִדְגֶּה') שראשיתו בשנות הארבעים והוחזק בלעדית על ידי קיבוצים, בעיקר בעמק הירדן ובגליל העליון. לדברי המחבר, הוא חשב על בריכות הדגים של קיבוץ שער העמקים שבעמק זבולון, הסמוך לקיבוץ ילדותו יגור.

בדומה למה שראינו בסיפורים, גם כאן ההליכה אל הבריכה והשיבה ממנה היא מוקד דרמטי של מתח וקונפליקט בין זיכרון לשכחה, בין חיים למוות, ובין האהבה לפקפוק בה. וכך מסתיים השיר: 

והוא הלך לקרב עת החמה הנצה
ולא חזר משם ימים רבים כל כך
והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח
והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח.

הנה חוה אלברשטיין:

* אני מודה לפרופסור אבנר הולצמן על תרומתו הרבה לרשימה זו.

 __________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה.

יום שני, 11 באוקטובר 2021

מעורב ירושלמי: כיכרות, פריקה וטעינה, חנות במבצע, שֶׁמֶן וסמים קלים

א. כיכר השוק ריקה

הגיע הזמן לדבר על הדבר המוזר הזה שבירושלים קוראים לו 'כיכר'.

בהגדרתה המילונית (אבן-שושן למשל), כיכר היא 'עמק רחב המוקף הרים' (כמו כיכר הירדן), או 'רחבה, שטח צבורי, על פי רוב מעוגל, בפרשת רחובות בעיר'. 

ואכן, כשמדברים אתנו על כיכר אנו מדמים בעיני רוחנו כיכרות מן העולם הגדול. וגם אם לא ידובר בפְּיַאצָה נאבונה שברומא, ברִינֶק הענק של קרקוב או וורוצלב בפולין, בכיכר הבסטיליה בפריז או בכיכר רבין בתל אביב, הרי לפחות נדמיין את כיכר ספרא הגדולה, שם שוכנת לבטח עיריית ירושלים.

אבל בירושלים הנהיגו חידוש עולמי: בשל מצוקת רחובות שנשארו זמינים על מנת להקדישם לזכר אישים נכבדים פנו עסקני העירייה בלית ברירה לצמתי כבישים והפכו אותם לכיכרות על שם פלוני או אלמוני. 

כיכרות וירטואליות אלה אינן מוסיפותם כבוד לא למונצח ולא לעיר ירושלים המנציחה.

הנה כמה דוגמאות.

זו, למשל, כיכר אפרים כהן, 'מבוני ירושלים', שאינה אלא הסתעפות של רחובות קרן היסוד ושלום עליכם: 

צילום: דוד אסף

וכאן כהן נוסף. זו הכיכר של יעקב כהן (מראשוני בית"ר, ממגיני ירושלים), בצומת הרחובות אגריפס וכי"ח.

צילום: דוד אסף

בשכונת תלפיות, ברחבה ממול בית הכנסת על שמו של ש"י עגנון, בלב-לבו של רחוב לייב יפה, נוצרה בשנת 2018 כיכר פיקטיבית על שמו של המחנך אליקים בן מנחם, שהיה תושב השכונה. 

צילומים: זאב קינן

והנה עוד מבחר כיכרות שיכולים להתכנס בהן בערך מניין אנשים ושני מנייני חתולים (הצילומים של מנחם רוזנברג).

כיכר שמעיה חפץ בצומת הרחובות בן יהודה ולונץ
כיכר היידן בצומת הרחובות הנביאים וישעיהו
כיכר אקצין בצומת הרחובות ארלוזורוב וברטנורא
כיכר עלואן אבידני בצומת הרחובות ארנון ושמואל ברוך (לשעבר אגריפס)
כיכר מורנו מיוחס בצומת הרחובות קק"ל ואבן גבירול
כיכר שושנה הלוי בצומת הרחובות עזה וארלוזורוב

ב. טעינה ופריקה

מישהו יכול להסביר מה זה Freyja?

צילום: קלמן ניומן

צולם ברחוב רבקה בשכונת בקעה (ליד 'אינגליש קייק').

ג. ואהבת לרעך כמוך

מצווה לאהוב את כ-ו-ל-ם, אבל לא את השפה הערבית.

צילום: אלון ריבק

ד. חנות במבצע

ברחוב יפו 57, ליד הרכבת הקלה, מוצעת הזדמנות מסחרית בלתי חוזרת: שותפות במחצית חנות נעליים. וכל הטוב הזה בחמישים ש"ח בלבד...

צילום: מנחם רוזנברג

ה. שמן טוב ירושלים

האם גם במקום היישוב שלכם ממחזרים שמן מאכל משומש?

גם אם כן, תודו ש'שמן טוב ירושלים' הוא כותרת מוצלחת. מצד אחד, 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב' (קהלת, ז 1); מצד אחר, 'ילד טוב ירושלים'...

צולם בשולי רחוב אגריפס.

צילום: אלון ריבק

ו. פשקוויל החודש

ברחוב מאה שערים הודבק פשקוויל ארוך בגנות הסמים הקלים.

מצד אחד, ברור שהסמים כבר נמצאים ברחוב החרדי והסכנה הפכה להיות מוחשית; מצד שני, תראו לי סטלן אחד שמסוגל לקרוא בעמידה כל כך הרבה שורות ומילים...

הקלקה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה.

צילום: טובה הרצל

יום שישי, 8 באוקטובר 2021

לודוויג בלום: מבְּרְנוֹ לירושלים וחזרה

ירושלים מבט מהר הזיתים, ציור שמן מאת לודוויג בלום, 1937 (התמונה באדיבות נכדותיו של הצייר)
הקליקו על התמונה כדי להגדילה

מאת יואל שֶׁר

בְּרְנוֹ (Brno), בירת מורביה, היא עיר גדולה במזרח צ'כיה. יש לה היסטוריה יהודית מרשימה כבר מהמאה ה-13 (במקורות היהודיים היא נקראת בְּרוּנא או בְּרִין). במאה ה-15 כיהן כרב הקהילה רבי ישראל מברונא, שהיה מגדולי הרבנים האשכנזים בדורו. כ-300 שנים אחריו, בשנת 1772, הגיע לעיר וחי בה במשך 13 שנים, טיפוס אחר, הפוך לחלוטין: יעקב פרנק, אז כבר בגלגולו הנוצרי. בין האישים המוכרים שנולדו בה במאה העשרים נזכיר את הזמר ושחקן התיאטרון האהוב גדעון זינגר (2015-1926) ואת הצייר הירושלמי לודוויג בלום (1974-1891), שבו נעסוק ברשימה זו.

בברנו נמצא גם המנזר האוגוסטיני סנט תומס, ובו השתמרו עד היום חלקים גותיים מימי הביניים. למן שנת 1867 ועד מותו ב-1884 ראש המנזר היה גרגור מֶנְדֶל, הנחשב אבי הגנטיקה ומי שניסח את מה שמכונה 'חוקי התורשה של מנדל'. בגינת המנזר, הרחק ממרכזי מדע או אוניברסיטאות, הוא עשה את ניסוייו המפורסמים, כאשר הכליא פרחי אפונה ריחנית אדומים ולבנים, וקיבל צאצאים שמחציתם ורודים, רִבעם אדומים ורִבעם הנותר לבנים. את גרגור מנדל אני מעריץ עוד מימי לימודי בתיכון, בזכותו של עמנואל ליכטנשטיין (לוליק), המורה המיתולוגי לביולוגיה בתיכון בית הכרם בירושלים. 

גרגור מנדל (1884-1822)

בסרטון הקצר הזה, שהופק על ידי מכון דוידסון לחינוך מדעי (שפועל במכון ויצמן), גם הדיוטות גמורים יוכלו להבין את הגילויים המדהימים של הנזיר מנדל, שראשיתם כאמור בגרגירי אפונה:

אין צריך לומר עד כמה התרגשתי לקראת הביקור הראשון שערכתי עם רעייתי בברנו ובמנזר שבתוכה, כשנה אחרי 'מהפכת הקטיפה' (1989) ושחרורה של צ'כוסלובקיה מהסיוט הקומוניסטי.

סימני העידן הקומוניסטי עוד נראו בעליל. זכרו של מנדל כמעט שנמחק מן המקום ואת פסלו, שהוצב בשנת 1910 בחזית המנזר, העתיקו בשנת 1950 לחצר אחורית. 

פסלו המקורי של גרגור מנדל הוקם ב-1910

חצר המנזר בברנו. בצד שמאל, בין העצים, נמצא פסלו של מנדל (ויקיפדיה)

את מה שהיה מוזיאון להנצחת פעלו של מנדל הסבו השלטונות הקומוניסטים לתפארתם של איוון מיצ'ורין וטרופים לִיסֶנקוֹ, ביולוגים סובייטים שרלטנים, שזכו להערצה בתקופת סטאלין ובפועל גרמו נזקים עצומים לכלכלת ברית המועצות. רק בשנים האחרונות החלו אט אט להחזיר עטרה ליושנה.

אך המנזר אצר בחובו פנינה מרגשת נוספת, במיוחד ליהודים, לישראלים ולירושלמים. 

בשנת 1936 החליטו הנזירים האוגוסטינים להקים במנזר מוזיאון של התנ"ך (כולל הברית החדשה כמובן), ולהקדיש את האולם הגותי לירושלים. ברצותם לקשט את האולם בתמונה יפה של עיר הקודש, נזכרו שבן עירם, הצייר לודוויג בלום, חי ומצייר בירושלים מאז עלייתו ארצה ב-1923.

לודוויג בלום (1974-1891) 

אבי המנזר (Abbot) לא התעצל, נסע לירושלים, פגש את לודוויג בלום ושאל אותו אם יהיה מוכן לצייר עבורם את העיר העתיקה, כפי שהיא נגלית לעיני העולים לרגל אליה הבאים מכיוון מזרח. בלום השיב בחיוב ואמר שלכבוד יהיה לו לצייר את העיר הקדושה שבה הוא חי, עבור מוזיאון תנ"ך בעיר שבה נולד. 'אבל האולם הגותי שלנו גדול מאד', אמר לו אבי המנזר, 'והציור חייב להיות באורך של שמונה מטרים'. 'כאשר אבדתי עבדתי', ענה לו בלום, 'נתתי לך את הסכמתי ולא אחזור בי'.   

וכך, במשך שישה שבועות, מדי בוקר לפני הזריחה, עלה לודוויג בלום להר הזיתים, ומשם צייר את ירושלים כשהשמש העולה שבגבו מאירה באור נגֹוהות את ירושלים של זהב. הוא הכין ציור בגודל של שני מטרים ואחר כך חיפש מקום שבו יוכל לפרוש יריעת בד קנבס של שמונה מטרים ולהגדיל אותו למידות המבוקשות. 

שלוש שנים קודם לכן חנכו את בניין ימק"א בירושלים (1933). מנהלי הבית העמידו לרשותו של בלום אולם ובו עבד שלושה חודשים נוספים כדי להגדיל את הציור המקורי. התוצאה הייתה נפלאה. ציור שופע אור מהשתקפות השמש העולה על אבני החומה המזרחית של העיר העתיקה. עם סיום המלאכה, בראשית שנת 1937, נערך טקס שבו נכח ונאם הקונסול הצ'כוסלובקי, ובד הציור נגלל ונארז לקראת משלוח, שכן לא ניתן היה לשגרו במסגרת קשוחה בעלת ממדים כאלה. 

שתי תחנות היו לציור בדרכו מירושלים לברנו: הראשונה הייתה בלונדון שם הוצג הציור (אינני יודע היכן בדיוק); השנייה הייתה בביתן הארץ-ישראלי בתערוכה העולמית בפריז, שנפתחה במאי 1937 ליד מגדל אייפל (שמו הרשמי של הביתן היה 'ישראל בפלשתינה'). הימים היו שלהי 'ממשלת החזית העממית' בראשותו של בלום אחר  לאון בלום. הייתי אז ילד בן ארבע והוריי לקחו אותי לתערוכה ולביתן 'שלנו'. למען האמת, אינני זוכר אם ראיתי כבר אז לראשונה את ציור ירושלים, אבל אני זוכר היטב שאוֹצֵר הביתן, חיים גמזו, שלמד אז אמנות בפריז, נתן לי טבלת שוקולד 'עלית'... ב-1938 נסע בלום שוב ללונדון, הפעם עם הציור 'הקטן', שהוצג ב'רויאל אקדמי'.

הציור הגדול הגיע ליעדו הסופי זמן מועט קודם פלישתו של הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה בראשית 1939, בעקבות הסכם מינכן. הנזירים מסגרו את הציור הענק אך לא היה סיפק בידם לתלותו באולם הגותי שאליו יועד. ליתר בטחון, הם הסתירו את הציור במקום מבטחים במרתף המנזר. אמנם הגרמנים מצאו אותו שם, אך לא בזזו אותו  אולי בשל מידותיו הגדולות – והותירוהו במקומו.

אחרי המלחמה סברו הנזירים שהגיע הזמן לממש את התכנית המקורית והעלו את הציור מן המרתף. אלא שבינתיים תפסו הקומוניסטים את השלטון, ובעיניהם נתפס הציור כמבטא של תעמולה ציונית מסוכנת. הציור לא נתלה במקום שנועד לו אלא אוכסן ונשכח.

הפלמ"חניקית הירושלמית דבורה חרמון (2015-1924), בתו של לודוויג בלום, זכרה את פרשת הציור ואת שני ביקורי המשפחה בברנו בשנות השלושים, שבהם השתתפה גם היא. ב-1990 נסעה דבורה לברנו כדי לאתר את הציור ומצאה אותו במצב גרוע ביותר, חבוי מאחורי מדפי ספרים באחד מפרוזדורי המנזר. הציור נמסר לשיקום במוזיאון העירוני של ברנו, וב-9 באוקטובר 1991  בדיוק לפני שלושים שנה!  הוצג סוף סוף, בטקס חגיגי, מרשים ומרגש באולם הגותי של המנזר. 

כשגריר ישראל ונציג ירושלים בצ'כוסלובקיה זכיתי לנאום בטקס לצד אבי המנזר האוגוסטיני דאז, תומאש מרטינץ. אחרי נאומי הברכות הרצה שלום חרמון (1992-1920), בן-זוגה של דבורה, על התמונה והצביע על האתרים שבה. שלום, מאבות ענף ריקודי העם בישראל, שהיה גם שנים רבות מפקח ארצי על החינוך הגופני במשרד החינוך, הפך מורה דרך מוסמך אחרי פרישתו לגמלאות.

עיריית ברנו העניקה לבן העיר לודוויג בלום כבוד נוסף כשקבעה בשנת 2000 על קיר בית הולדתו שלט זיכרון תלת-לשוני:

בית ילדותו של לודוויג בלום (Waymarking)

מאז 1937, כשעמד בלום על פסגת הר הזיתים וצייר את ירושלים, השתנתה העיר מאוד, אבל באופן מופלא רק מעט השתנה בין הר הזיתים לחומת העיר העתיקה. אם נתעלם מן הבניינים הגבוהים שנוספו בירושלים המערבית ומקו הרקיע החדש שיצרו, ניתן להתבלבל ולחשוב שהציור נעשה בימינו. הוא יפה להפליא, וראוי לנסיעה מיוחדת לברנו כדי לחזות בו. הרפרודוקציות שלו נותנות רק רושם קלוש. 

לצורך הכנת רשימה זו התכתבתי עם כמה נזירים אוגוסטינים שפעילים במנזר היום, ותהיתי אם יוכלו לשלוח לי צילום מעודכן ואיכותי של הציור הענקי שברשותם. לשמחתי הם נענו ברצון ולאחר כמה חודשים קיבלתי את הצילום הבא, שמצליח 'לדחוס' את הציור ב'פריים' אחד. הקליקו על התמונה כדי להגדילה.

ירושלים מהר הזיתים' (בצ'כית). צילום: Vratislav Medek

מן החתימה בשולי הציור עולה בבירור כי הוא הושלם בשנת 1937:

שבועיים לפני טקס חנוכת הציור בברנו ב-1991 נערך בבית הנשיא חיים הרצוג בירושלים כנס של ותיקי הפלמ"ח. דבורה  חרמון, שהתגייסה ב-1942 לפלוגה ו' הירושלמית, הייתה בין המוזמנים. מן העניין לציין שאחיה אליהו בלום (1946-1926), שהתגייס לפלמ"ח שנתיים אחריה, נפל בליל הגשרים בפיצוץ גשר א-זיב (היום גשר הזיו). נפילת הבן, שהיה בשיא פריחתו, שברה כמובן את לבם של הוריו, לודוויג ודינה, והאב השכול שיקע את יגונו בסדרת ציורים של לוחמי הפלמ"ח. בשנת 2018 הוציא חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת את הספר לודוויג בלום: תש"ח (קרן לוין לאמנות), ובו הובאו ונדונו תמונותיו של בלום מאותן שנים.

דיוקנאות הנופלים בקרב גשר הזיו. אליהו, בנו של לודוויג בלום, צויר שני מימין בשורה התחתונה (קרן לוין לאמנות)

הנשיא הרצוג סיפר באותו מעמד שהוא עומד לערוך ביקור בצ'כוסלובקיה ובו ייפגש עם וטרנים שהדריכו את חברי ההגנה בתש"ח. דבורה אמרה לו, שהנה גם היא עומדת לנסוע לשם על מנת לחנוך את ציור ירושלים של אביה. היא סיפרה כיצד הכין אביה תחילה ציור באורך שני מטרים, שאותו הגדיל אחר כך לשמונה. לשאלת הנשיא היכן המקור הקטן של הציור, השיבה דבורה בפשטות כי הוא נמצא בביתה... הרצוג הביע את משאלתו שהציור 'הקטן' יימסר למשמרת במשכן נשיאי ישראל. דבורה נתנה את הסכמתה ואמרה שהדבר יבוצע בשובם מחו"ל. 

ביקורו הממלכתי של הנשיא הרצוג בצ'כוסלובקיה התקיים ימים אחדים אחרי חנוכת הציור של לודוויג בלום במנזר בברנו. במסגרתו נערך בכיכר וצלב ההיסטורית שבלב פראג טקס עיטורם באותות ההגנה ועל"ה (עיטור לוחמי המדינה) של כתריסר מוותיקי הצבא הצ'כוסלובקי, שאימנו והדריכו את אנשינו בתש"ח  טייסים, צנחנים, תותחנים ואנשי תחזוקת מטוסים. הטקס, שהתקיים ב-15 באוקטובר 1991, משך קהל רב, שהתקבץ סביב הכיכר מאחורי גדרות שהציבה המשטרה. הנשיא התעלם מכל כללי הבטחון וניגש ללחוץ ידיים לקהל, שבו היו גם דבורה ושלום חרמון. דבורה נופפה לו וקראה: 'שלום, הנשיא הרצוג! אתה זוכר שהייתי אצלך לפני שבועיים בכנס ותיקי הפלמ"ח?', והוא ענה לה על המקום: 'כמובן, ואת חייבת לי משהו'.

ואכן התמונה 'הקטנה', בת שני המטרים, הועברה על ידי דבורה חרמון למשכן הנשיא והיא מוצגת שם עד היום, ב'טרקלין ירושלים' שליד אולם הטקסים הרשמיים. בטקסים הקבועים של הגשת כתבי אמנה בידי שגרירים זרים, שמתקיימים תמיד באולם בית הנשיא, נהוג להזמינם אחר כך לשיחת חולין ושתיית כוס קפה בסלון הסמוך, שם תלוי הציור, בדיוק מאחורי שתי הכורסאות שבהן יושבים הנשיא והשגריר החדש. אגב, הנשיא החדש יצחק הרצוג ורעייתו מיכל היו בין המשתתפים באותו טקס מרגש בפראג לפני שלושים שנה... 

עם סיום כהונתו של הנשיא חיים הרצוג תפס את מקומו במשכן הנשיא השביעי עזר ויצמן. בראשית 1996 ערך ויצמן ביקור ממלכתי בצ'כיה, שאמור היה לכלול גם ביקור בבסיס חיל האוויר בעיר צ'סקה-בודייוביצה שבדרום צ'כיה, מקום שבו עבר ויצמן ב-1948 קורס הסבה מספיטפייר למסרשמיט. למרבית הצער, הביקור לא יצא לפועל, שכן באמצע הביקור מת נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן ועזר ויצמן קטע את הביקור, טס לפריז לטקס הלוויה ולקח עמו במטוסו את מארחו, נשיא צ'כיה ואצלב האוול. 

יום אחד קיבל הנשיא ויצמן במשכנו מקבץ כתבי אמנה של חמישה שגרירים, זה אחר זה. כמי שהיה ממונה אז על מזרח אירופה ומדינות ברית המועצות לשעבר השתתפתי בטקס הראשון, של שגריר לטביה, ואמור הייתי לשוב לקראת הגשת כתב האמנה של שגריר צ'כיה החדש. אמרתי לנשיא, שכאשר יישב עם השגריר הצ'כי בסלון האורחים, מתחת לציור ירושלים, יהיה נחמד אם יאמר לו שציור זה הוא פרי מכחולו של בן-ארצו לודוויג בלום. כשחזרתי למשכן אמר לי ויצמן בהומור האופייני לו: 'יואל, סיפרתי את הסיפור שלך על הציור לשגריר אורוגואי, והוא לא כל כך הבין מה אני רוצה מהחיים שלו'... 

ועוד זיכרון: ב-1988 אורגנה בגלריה מעיינות, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, תערוכה גדולה של ציורי לודוויג בלום. בהקדמה לקטלוג היפה שנדפס לכבוד האירוע כתב ראש העיר דאז טדי קולק: 

בשבילי תמיד הייתה קיימת זהות בין ירושלים והצייר לודויג בלום. עוד הרבה זמן לפני שהכרתיו אישית הכרתי את תמונת הפנורמה הגדולה של ירושלים ונראה לי שעד היום לא קיימת תמונה יפה יותר של העיר ... כאשר יצרנו את התואר 'יקיר ירושלים' היה לודויג בלום בין הראשונים שזכו לקבל תואר זה.

הציור עדיין תלוי בסלון במשכן הנשיא וחדי העין יכלו לראותו בבירור בדיווחי הטלוויזיה כאשר הנשיא היוצא רובי ריבלין קיבל את נציגי הסיעות להתייעצויות בעקבות מערכות הבחירות הרבות שנפלו עלינו בשנתיים האחרונות.  

שימו לב לציור שתלוי מעל ראשיהם של נציגי 'תקווה חדשה', בית הנשיא, אפריל 2021 (לע"מ)

לבקשתי, עובדי משכן הנשיא העבירו לי באדיבותם צילום מלא של הציור 'הקטן' שברשותם, ואני שמח להביאו כאן במלאת שלושים שנה לחנוכתו מחדש של הציור 'הגדול' במנזר האוגוסטיני בברנו. הקליקו על הציור כדי לראותו בצורה נוחה.

ציור ירושלים 'הקטן' בבית הנשיא (באדיבות בית הנשיא)

ולסיום, לודוויג בלום היה צייר נפלא של ארץ ישראל, נופיה ודמויותיה, אך עם הזמן, איך שהוא, שמו נשכח והוא נפקד מרשימת הגדולים שבציירי ישראל. בסרטון הקצר הזה, 'סבא שלי צייר את ארץ ישראל', מספרת נכדתו טלי אשל מעט על הסבא הדגול שלה.


מידע רב נוסף על לודוויג בלום וציוריו נמצא במרשתת באתר 'לודוויג בלום, 1974-1891', שאותו הקימו נכדותיו של הצייר הדגול.
_________________________________

יואל שר הוא דיפלומט בדימוס וגמלאי של משרד החוץ. ב-1990 זכה להיות השגריר הראשון בצ'כוסלובקיה והקים מחדש נציגות ישראלית בפראג אחר נתק של 23 שנים.