 |
| 'את כולם' – קריאה להשבת החטופים והנעדרים. חיפה, דצמבר 2024 |
מאת שלמה הרציג
טרם בשלה העת לסיכומי טבח שבעה
באוקטובר 2023 והזוועות בגוף ובנפש שחוו קורבנותיה הרבים של אותה 'שמחת תורה'. אחת התופעות המרשימות והמרגשות שנכרכו באירועי השבת השחורה הייתה המאבק העיקש של החברה הישראלית (ברובה) למען השבתם של החטופים, ולא רק של החיים אלא גם של המתים. החטופים לשיקום, והמתים לקבורה ראויה במדינתם – זו הייתה הסיסמה שליוותה את הדרישה להשבת כל החללים ארצה עוד בטרם הסתיימה המערכה. הקבורה המכובדת לנופלים ולנרצחים נתפסת ביהדות כחובה הלכתית וכעיקרון מוסרי, אך יש לה שורשים עמוקים גם במורשת
ההומניסטית של תרבות המערב.
כדי
לעמוד על עומק המסירות כלפי החללים שהוחזקו בידי האויב, די להיזכר בנסיבות נפילתו בקרב של רס"ר
(במיל') גל איזנקוט, שנפגע ממטען צד בעת שיחידתו עסקה בניסיונות חילוץ של
גופות חטופים בעזה, או במאמצים האנושיים והלוגיסטיים האדירים שהושקעו בהחזרתו
של החלל-החטוף האחרון סמ"ר רן גואילי. לכך יש להוסיף את היחס הייחודי כלפי החלל-החטוף ה'ותיק' סגן הדר גולדין, מגיבורי מבצע צוק איתן. אלפי אזרחים ליוו את מאבק משפחתו במשך למעלה מ-11 השנים שנדרשו למדינת ישראל כדי להחזירו לקבורה ראויה. רק בשבוע שעבר נודע לנו על הניסיון ההרואי של צה"ל להשיב ארצה מלבנון את שרידי גופתו של הנווט השבוי רון ארד, שנעלם לפני כ-38 שנה. לצערנו המאמצים כשלו, ולשמחתנו איש מחיילינו לא נפצע. מבחינה זו בלטה תגובתה המוסרית האצילה של אלמנתו תמי ארד, שהפצירה בראש הממשלה לא לסכן עוד חיי חיילים למען מטרה זו, חשובה ככל שתהיה.
והנה, לצד השמירה על כבוד המת אנו מוצאים, בכל
הדתות והתרבויות, כולל אצלנו, גם גילויים קשים של ביזוי חללי מלחמה, בדרך כלל כאקט מובהק של
נקמה. כזה הוא, למשל, הסיפור התנ"כי על התעללות הפלשתים בגופתו
של המלך שאול (שמואל א, פרק לא). ומן הצד האחר, זכורה נבואת ירמיהו על קבורת החמור הבזויה הצפויה ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, בשל חטאיו המוסריים הכבדים: 'קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם' (ירמיהו, כב 19).
נוכחותם של שני צידי המטבע – כיבוד חללי המלחמה מהצד 'שלנו', וביזוים של חללי האויב – נחשפת גם ביצירות המופת הקלאסיות מן העת העתיקה. באפוס
הידוע איליאדה להומרוס מסופר על התעללותו של אכילס, הגיבור היווני, בגופתו
של הקטור הטרויאני שאותו הרג בדו-קרב. לאחר ניצחונו גרר אכילס את גופת המת במרכבתו סביב טרויה, נקמה
על הרג חברו פאטרוקלוס. אך בהמשך, לנוכח סבלו הנורא של האב השכול פריאמוס, מלך טרויה, התרכך
אכילס ושחרר את גופת בנו לקבורה. בטרגדיה אנטיגונה לסופוקלס הופכת סוגיית
הקבורה של חללי המלחמה למכשיר פוליטי בידי השליט, כדי לבצר את שלטונו בעיר. על פי המחזה,
נלחמו שני בניו של אדיפוס, אתאוקלס ופולינייקס זה בזה על השלטון בתֵבַּאי. בקרב ביניהם
נפלו שניהם, איש בחרב אחיו. קריאון, אחי המלכה יוקסטה, שעלה למלוכה לאחר מותם, הכריז
על הראשון נאמן העיר שייקבר בפאר ובהדר, ועל האחר בוגד שאסור לקוברו ויש להפקיר
את גופתו מאכל לכלבים ולעופות השמים. אנטיגונה, אחותם האמיצה של שני החללים, סירבה
להישמע לצו המלך, למרות גזר דין המוות שבצידו, ובשם 'צו הָאֵלים' סיכנה את חייה וקברה
בחשאי את אחיה.
 |
| ניקוס ליטראס, 'אנטיגונה וגופת פולינייקס', 1865 (ויקימדיה) |
ובספרות
העברית? ב-20 בפברואר 1948 פרסם המשורר אריה סיון (2015-1929) – עדיין תחת שמו המקורי אריה בומשטיין – בעיתון דבר
את שירו הראשון בכתובים. זה היה שיר ארוך, בשם 'מַסָּע לֵילִי', ולימים שיחזר סיון את נסיבות כתיבתו:
הייתי אז ב'הכשרה מגויסת' בקיבוץ מעוז חיים. ממזרח התרוממו הרי הגלעד,
וממערב – העיר (הערבית) בית שאן. המקום, על הקשריו המקראיים, והזמן – ראשית מלחמת
העצמאות – חילצו ממני, בלי כוונה ותכנון, בלדה ארוכה בשם 'מסע לילי',
שעניינה החזרת גופתו של המלך שאול בידי אנשי יבש גלעד מחומת בית שאן, עליה הוקיעו
אותה הפלשתים. הבלדה נסתיימה בשאלה: 'הישובו יגיעו אותם הימים, ימי מלכותו של דויד?'
כדי לשמח את
הוריי בתל אביב שלחתי את השיר לעיתון דבר: באותם הימים היה בו מדור בשם 'על החומה' ובו נדפסו דברים מפרי עטם של
מגויסי היישוב העברי. עורך המדור קיצץ את השיר כדי מחציתו, ואת הנותר הדפיס,
להפתעתם של הורי ושל חברי להכשרה. אשר לי, עצם כתיבתו של השיר הפתיעה אותי יותר
מפרסומו.
('עִם הספר', ערבון: מבחר, 1997-1957, הקיבוץ
המאוחד, 2001, עמ' 267)
עורך המדור הספרותי בדבר באותן שנים היה דב סדן (שטוק), ויש להניח שידו הייתה בקיצוץ מחצית השיר. מה היה כתוב באותה מחצית? אין לדעת וזכרה לא נשמר בשום מקום.
 |
| אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה) |
לפני
שנדון בשיר עצמו, נחזור לסיפור המקראי שעליו הוא מתבסס.
למרות נבואתו הקשה של
שמואל, ששמע שאול בביקורו אצל בעלת האוב מעין דור, הוא יוצא עם בניו בראש מחנה ישראל למלחמה בפלשתים, וכצפוי צבאו ניגף בפניהם. שאול חשש מאוד מהיחס הצפוי לו אם ייפול בידי הפלשתים ולכן ביקש מנושא כליו שיהרגוֹ, ומשזה סירב נפל בעצמו על חרבו ומת:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדׇקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (שמואל א, לא 4).
ואכן, גופתו של שאול עברה התעללות קשה:
וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן (שם, 10-9).
אלא שדווקא התרחשות מחרידה זו היא שהולידה
את מעשה הגבורה וההקרבה המרגש של אנשי יבש גלעד. וכך מסופר בהמשך:
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כׇּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כׇל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים (שם, 13-11).
על כך הודה להם דוד המלך, יורשו של שאול, במילים חמות (גם אם עמדו מאחורי דבריו מניעים
פוליטיים מובהקים):
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ (שמואל ב, ב 5).
 |
| גוסטב דורה, אנשי יבש גלעד מורידים את גופות שאול ובניו מחומת בית שאן, 1866 (ויקימדיה) |
כאמור, על בסיס הסיפור המקראי הזה כתב אריה סיון, שהיה אז בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, את 'מַסָּע לֵילִי', והריהו לפניכם בהדפסתו הראשונה בעיתון. השיר מעולם לא פורסם שוב ולא כונס באחד מספריו:
 |
| דבר, 20 בפברואר 1948, עמ' 4 |
לכאורה מדובר בשיר פשוט, בן שישה בתים סימטריים
ומחורזים, המערֵב בין לשון המקרא לבין לשון השירה בת הזמן. בניגוד לציפיות
שכותרתו מעוררת – מסע של יחידה צבאית פלמ"חאית – מוקדו התֵמָטִי של השיר, לפחות לכאורה, איננו בהווה, דהיינו ראשיתה של מלחמת העצמאות, אלא באירוע דרמטי מן העבר הקדום. בשיר,
כבתנ"ך, פועלים הלוחמים לא למען מטרה צבאית מובהקת, אלא כדי להביא לקבורה את
גופת המלך שעמד בראש צבאו ונפל בקרב.
אך מה החידוש בשיר המשחזר לכאורה את מה שכבר סיפר לנו המחבר המקראי בדרכו המופלאה? קריאה מעמיקה בשיר מראה כי יש בו יותר מרובד
משמעות אחד, המוסיף על המסופר בתנ"ך ומרחיב את יריעתו.
הלוחמים, 'אַנְשֵׁי חַיִל, בְּנֵי הַגִּלְעָד' (בית ד), שיצאו
למסע נועז, מתוארים כמי שפעלו כל הלילה בעורף האויב כיחידת סיור ערמומית ('בֵּינוֹת מַחֲנוֹתָיו שֶׁל אוֹיֵב הִתְחַמְּקוּ'). הם פעלו כך כדי להציל את גופתו של מלכם, ש'בִּידֵי צוֹרְרִים נִטְּמְאָה' (בית ב). השיר יוצר אנלוגיה ובלבול זמנים מודע בין אכזריות הפלשתים שהתעללו בגופות
שאול ובניו, לבין אירועי מלחמת השחרור, ובראשם סיפורה של שיירת הל"ה. 35 אנשי הפלמ"ח בפיקודו של דני מס, שהיו בדרכם ליישובי גוש עציון, נהרגו בידי תושבי הכפרים הערביים הסמוכים, שנוסף על כך התעללו בגופות. הקרב הזה, שהתפרסם מאוד באותם ימים, נערך ביום שישי, 16 בינואר 1948, ותוצאותיו הקשות התפרסמו ביום ראשון שלאחריו (18 בינואר). החללים הובאו לקבורה זמנית בכפר עציון ביום שני, ח' בשבט תש"ח (19 בינואר). בדיוק חודש אחר כך נדפס שירו של סיון.
 |
| טקס קבורתם של חללי שיירת הל"ה בכפר עציון (הספרנים) |
החיבור שעשה סיון בשירו, בין סיום ימי מלכות שאול לבין ראשית
ימי מלכות דוד, איננו מקרי. כך הוא מבקש לכונן בעקיפין את זהותו של היהודי החדש
בהווה כמי שלוחם על ארצו וכובש אותה. מנקודת מבט זו נושא השיר פאתוס
לאומי אופייני לתקופה. זאת ועוד, השאלות המוצעות בשיר – שאלת הנחלים הצופים במסע הלילי: 'הֵן רָאִינוּ כָּזֹאת – אֵימָתַי?', והשאלה שבה מסתיים השיר: 'אָמְנָם
יָשׁוּבוּ כְּקֶדֶם הַיָּמִים / יְמֵי מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָּוִד?' – שולחות את הקוראים לתפיסות זמן הנהוגות בחברות שבטיות קדומות, ולפיהן משמעות הקיום האנושי וטיב המציאוּת, נקבעות על פי יחסן למרחב מיתי-ארכיטיפי,
שהזמן בו הוא לעולם מחזורי-מעגלי, והמעגליות היא שמעניקה לו את
משמעותו. במובן זה, הזמן ב'מַסָּע לֵילִי' הוא זמן מחזורי מובהק, שמטעין
את השיר בממד כמו-נבואי הצופה פני עתיד. טבח שבעה באוקטובר והמאבק הארוך להשבת גופות החללים היו אירועים כאלה.
גם האתרים הנזכרים בשיר – יבש גלעד שממזרח לנהר הירדן ונהר הירדן עצמו, עמק בית שאן נוכח הרי גלעד – כמקומות מיתיים של התיישבות וביטחון המקושרים לנרטיב הציוני, הם טיפוסיים לשירת מלחמת העצמאות, זו המחברת בין תנ"ך, היסטוריה
ולאומיות עברית חדשה. לא בכדי כינה המשורר את אנשי יבש גלעד: 'כִּתַּת חַיָּלִים עִבְרִיִּים' (בית ה), גם אם במקביל הוא מעניק לנחל
ולמעיין שבעמק בית שאן את שמם הערבי 'מַנְשִׁיָּה וּבַלְעָא' (בית ו).
 |
| נוף בהרי גלעד (צילום: David Bjorgen, ויקימדיה) |
באחת,
השיר 'מַסָּע לֵילִי' יוצר חיבור בין שני אתוסים רבי עוצמה המונחים
בבסיס הזהות המקומית המתחדשת בארץ ישראל: אתוס הגבורה והמאבק לעצמאות מכאן, ואתוס
הרֵעות, שהשבת החללים לקבורה היא חלק חשוב בו, מכאן.
______________________________________
ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net
