יום שני, 24 בינואר 2022

סיבוב בתל אביב: ספסל זיכרון, עץ השדה, להבה, שירת רחוב, עזרא והארגזים

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. הספסל של יורם טהרלב

בשנותיו האחרונות גר יורם טהרלב סמוך לכיכר המדינה. הוא אהב לשבת על אחד הספסלים הצופים לכיכר. לא בדיוק נוף ילדותו, לא ההר הירוק כל עונות השנה, אבל מסתדרים עם מה שיש. 

זה דווקא היה נוף ילדותי שלי. בשנות השישים גרתי לא רחוק משם, ואז אמרו שכיכר המדינה כמו המדינה – חצי שנה בוץ, חצי שנה קרקס (מי אמר קרקס מדראנו?). מאז השתנתה הכיכר והשתנתה המדינה.

כמה משותפיו של יורם לספסל הקימו עליו פינת זיכרון מאולתרת: פרחים, נרות זיכרון ואבן קטנה. פינה זו, מן הסתם, לא תשרוד זמן רב ולפיכך אנו מתעדים אותה כאן:


השיר שנרמז במודעת השמרדף הוא כמובן שירו של יורם טהרלב בלחנו של שמוליק קראוס, 'אינך יכולה', שעליו כתב יורם באתר הבית שלו כך:
השיר הראשון של החלונות הגבוהים. את ההתוודעות אל הלהקה, ובמיוחד אל שמוליק קראוס (את אריק איינשטיין היכרתי קודם) עשה לי בני אמדורסקי, שהביא אותי למפגש חשאי בדירתו של שמוליק ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בני ביקש שאשמור את הפגישה בסוד, כי אריק היה חתום באותו זמן אצל המפיק הכל-יכול פשנל. קיבלתי משמוליק שני לחנים וכעבור ימים אחדים הבאתי שני טקסטים. את הטקסט האחד, 'אינך יכולה', הם לקחו מיד ואילו את הטקסט השני דחו. את הטקסט ה'דחוי' שלחתי לאפי נצר והוא הלחין לו לחן עממי יפהפה והוא השיר 'ציפורים נודדות'. 'אינך יכולה' הוא אחד השירים שלי ששרדו והוא מושמע עד היום השמעות רבות בכל תחנות הרדיו.
היום כבר טוענים שומרי הסף של השירה העברית כי שיר זה הכשיר 'אונס אפור' וכיוצא בזה, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו. אז הנה הקשיבו, לפני שיהיה מאוחר...


ב. עץ השדה


המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) 
הוא מוסד אקדמי למחצה שממוקם בלב המדשאות של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. 

בחצרו צומח עץ זית ישן נושן ומתחתיו הציבו בשנת 2001 שלט נאה ובו ציטוט משירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה'. 

שירו של זך מתכתב כמובן עם הפסוק המקראי 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר' (דברים, כ 19). זך הביא בשירו את הצירוף 'כי האדם עץ השדה' (וגם 'כמו עץ השדה') כעשר פעמים (!), ואף פעם לא עם המילה 'הוא 'כמו בשלט המשובש.  

אלה המילים הנכונות:


ג. וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

בישראל של פעם היה נהוג למצוא פסוק מתאים מהתנ"ך ולעטר בו את שעריהם של מוסדות לאומיים וציבוריים, מחנות צבא, בסיסי הדרכה, תחנות  משטרה ועוד. גם מכבי האש (סליחה, 'לוחמי האש') רואים עצמם, ובצדק, מוסד כזה.

כמה יפה אפוא לגלות בעמקי מגרש החניה של תחנת כיבוי האש יפו, שבדרך בן צבי 27, את הכתובת הישנה הזו, שאינה אלא פסוק קולע מישעיהו, מג 2: 
כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, 
כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

מצילומי 'מפות גוגל', משנת 2005, למדתי כי בעבר היה הקיר צבוע בלבן, וכנראה שלא מכבר נצבע אדום. במציאות הישראלית שלנו, מה 'טבעי' יותר היה מאשר לכסות בהזדמנות זו את הכתובת המיושנת והבלתי מובנת? 

כבוד לכבאים (סליחה לוחמי האש)!


ד. משאירים אבק לביאליק

לצד כל טעם טוב, יש גם טעם רע.

ברחוב משה שרת 14, על קירות הבית הישן שעומד להיהרס, תמצאו שירת רחוב שממש מתאימה למאה ה-21: שירת הנדל"ן


ה. עזרא והארגזים


השם 'עזרא והארגזים' אולי נשמע לכם כשמה של להקת רוק שפעלה ברמלה או בקריות בשנות השישים, אבל בעצם מדובר בחיבור של שתי שכונות תל-אביביות ותיקות בדרום-מזרח העיר: שכונת עזרא ושכונת הארגזים.

כך או כך, השלט הזה הצחיק אותי...

יום שישי, 21 בינואר 2022

רק בירושלים: מה לפינסקר ולאוסישקין בקבר ניקנור?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

א. שערי ניקנור

אגדה תלמודית מספרת: איש יהודי היה באלכסנדריה שבמצרים, שר צבא עשיר וניקנור שמו. כששמע ניקנור שהורדוס בונה מחדש את בית המקדש, החליט לתרום את חלקו. ציווה ועשו לו זוג דלתות מפוארות, עשויות עץ ומצופות בנחושת  המילה האחרונה בארכיטקטורה. העמיס ניקנור את הדלתות על ספינה ועלה איתה ארצה, כדי להביא את תרומתו באופן אישי. בדרך פרצה סערה איומה והאנייה כמעט טבעה. קמו המלחים וזרקו דלת אחת לים, להקל את משקל הספינה, אך דלת אחת לא הספיקה. כשניסו לזרוק את השנייה נצמד אליה ניקנור וקרא: 'אם אתם משליכים גם את הדלת הזו, השליכו אותו לים איתי'. עד שסיימו להתווכח, שככה הסערה.

לאחר ימים אחדים הגיעו בשלום לנמל עכו, כשעל הסיפון דלת אחת בלבד, וניקנור, שמבכה את הדלת השנייה שצללה. פתאום ראו בועות עולות מהים, ולתדהמת כולם עלתה הדלת האבודה וצפה על פני המים.

הנה הסיפור בלשון הגמרא (בבלי מסכת יומא, לח ע"א):

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלוּ אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: 'הטילוני עמה'. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים' [שיר השירים, א 17], אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב.

מאז היו לבית המקדש, בין שאר השערים, גם זוג שערים שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, ואלה כונו שערי ניקנור. בתוספתא למסכת יומא (פרק ב) כתוב: 'כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס'. ובמילים אחרות: את כל השערים ציפו בזהב, אך את שערי ניקנור השאירו מצופים בנחושת לזכר הנס ההוא.

האם ניקנור באמת היה ונברא, או שמא הכל אגדה? 

יש אומרים שאכן היה יהודי עשיר מאלכסנדריה ושמו ניקנור, שתרם את הדלתות מכספו וליווה אותן במסען לירושלים; יש מסורת אגדית ארץ-ישראלית, שהיה זה קצין יווני בימי החשמונאים שנשבע להרוס את המקדש. לימים נתפס אותו רשע ותלוהו קצוץ אברים ליד שער זה של בית המקדש, ומכאן ואילך נקרא השער על שמו. 

המסורת התלמודית על ניקנור האלכסנדרוני אומתה במידה רבה בזכות תגלית ארכאולוגית מפתיעה מראשית המאה העשרים, שאליה נגיע בהמשך.

ב. לבירינט בהר הצופים

הייתם פעם בבנייני הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים? מבוך כזה עדיין לא ראיתם בחיים. מפלצת בטון ענקית רבת מפלסים ומדרגות שמובילות לשום מקום. ללא עזרת חוט שני אתם עלולים לא למצוא את דרככם חזרה ולהיעלם לזמן רב בסבך המסדרונות.

בית הכנסת בקמפוס הר הצופים נבנה כמו מצודה (צילום: ברטולד וורנר, ויקיפדיה)

עד 1967 שכנו על הר הצופים – שהיה אז מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן שרידי הקמפוס הישן של האוניברסיטה, ובלבם המכון למדעי היהדות והפקולטות למשפטים ולמדעים, מקצת הבנינים המקוריים עדיין עומדים במקומם ואפשר בקלות לזהותם. זה היה מקום מקסים. בתי אבן ישנים, טובלים בירק, עם המון אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, פשוטו כמשמעו. אבל שגעון הגדלות ותאוות הבנייה שפקדו את ראשי האוניברסיטה אחרי תהילת מלחמת ששת הימים גרמו לאסון אורבני: מחיקת ההר והגליית האוניברסיטה אל מחוץ למקומה הטבעי שהיה בתוככי העיר. הביאו אפוא בולדוזרים, משאיות עם ברזל ובטון והקימו מבצר אדיר. מכל מקום בעיר אפשר לראות את האוניברסיטה העברית שעל ההר, אבל מהאוניברסיטה עצמה אי אפשר לראות כלום. כשאומרים 'מגדל שן'  לזאת הכוונה. האוניברסיטה הסתגרה, מרצונה הטוב, ומנעה ממוריה ומתלמידיה את אחד ממראות הנוף היפים בעולם.

זיכרון נוסף ומיוחד במינו נותר מהאוניברסיטה הישנה, הפתוחה והיפה של פעם. זהו הגן הבוטני הלאומי, שנוסד ב-1931 על ידי אלכסנדר אֵייג (1938-1894), מחלוצי מדע הבוטניקה בארץ. 

אלכסנדר אייג נוטע את העץ הראשון בגן הבוטני, 1931 (ויקיפדיה)

כל מיני עצים, שיחים וצמחים שהובאו מכל חלקי הארץ נטועים בגן, בפינות המשחזרות את חברות הצומח והנוף באזורי הארץ השונים. רוב הצמחים נטעו בגן עוד בימים ההם, וביניהם נטועים שלטים מהזמן הזה, שמציינים את שמות הצמחים.

כדי להגיע לגן יש להיכנס לקמפוס מהשער הראשי שבחלק הצפוני של הקמפוס. הולכים כמאתיים מטר והכניסה היא משמאל, מול בנין המנהלה שנמצא מימין (יש שילוט). אך לא על הגן אספר, אלא על פינה מעניינת בו, שספק אם אלפי הסטודנטים שעוברים בקמפוס בכלל מודעים לה, והיא אחוזת הקבר של ניקנור.

ג. אגדה עם אמת היסטורית

סיר ג'ון אדוארד גריי היל (1914-1839) היה משפטן וחבר פרלמנט בריטי נכבד מליוורפול, שביקר בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19 והתאהב בה. עד כדי כך התאהב בעיר, שרכש לעצמו את הר הצופים, כמעט את כולו, והקים עליו בית נופש. בכל קיץ היה בא לכאן יחד עם אשתו לחודשים אחדים. סיר ג'ון היה מפמפם במקטרתו ונהנה מהנוף הנשקף ממרפסת ביתו בעוד רעייתו ליידי קרוליין אמילי גריי היל (1924-1843), שהייתה צלמת וציירת, ציירה את הנוף הנשגב.

ג'ון אדוארד גריי היל
קרולין אמילי גריי היל

בשנת 1902, בזמן עבודות פיתוח שנעשו בגנה של המשפחה האריסטוקרטית, התגלו במכתש שנכרה בתוך סלע גיר לבן פתחי מערות קברים. איך נוצר המכתש? הקבלן שחצב בימי הבית השני את מערת הקבורה לא היה כנראה מגדולי המקצוענים ועשה את מלאכתו רמייה. בשלב מסוים התמוטט האולם המרכזי של המערה על חדריו, ארונותיו וגלוסקמאותיו, וכך נוצר המכתש שקבר את הנקברים בפעם השנייה.

המכתש

כשחפרו במערה, שלימים זכתה בשם 'מערת ניקנור', התגלו בה מספר רב של סרקופגים (ארונות אבן) וגלוסקמאות (קופסאות אבן קטנות), שבהם היה מקובל בימי הבית השני להניח את עצמות המת לאחר שלוקטו משדה הקבורה. והנה, על אחת הגלוסקמאות נמצא כתוב בעברית וביוונית:

העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']

איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא 

'נקנר אלכסא' התפרש כקיצור של ניקנור האלכסנדרוני. 

כתובת ניקנור (ויקיפדיה)

היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך הסברה המקובלת היום (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) היא שבמערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות. שערי ההשערות לא ננעלו, ואולי באמת יש אגדות עם רקע היסטורי.

בין כך ובין כך, גריי היל שלח את הגלוסקמה למוזיאון הבריטי ושם היא מוצגת עד היום. 

ד. ציונות במערה

ניקנור כבר לא גר כאן יותר, גם לא צאצאיו, ואת מקומם תפסו אישים אחרים לחלוטין, ממקומות אחרים ומזמנים אחרים.

הכניסה למערה (ויקיפדיה)

אם ניכנס לפתח הדרומי של מערכת המערות נמצא ברצפת חדרון קטן שתי מצבות אבן פשוטות, מודרניות, לא נוי להן ולא הדר. על האחת כתוב 'פ.נ. [פה נטמן] מנחם בן משה אוסישקין', ועל השנייה נכתב 'פ.נ. יהודה ליב בן שמחה פינסקר'. 

מה עושים כאן שני אבות הציונות הללו?

מנחם אוסישקין, שנולד ברוסיה ב-1863, היה מראשוני ומראשי חובבי ציון ברוסיה ודמות מרכזית בתנועה הציונית, שהתפרסם במיוחד במאבקו הבלתי מתפשר ב'תכנית אוגנדה' (1904). בשנת 1919 עלה ארצה (הוא ביקר בה כמה פעמים עוד קודם לכן), ומ-1923 ועד יום מותו עמד בראש הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו זה היה אחראי למפעלי ענק של רכישת קרקעות, ביניהן אדמות עמק יזרעאל, עמק חפר ועמק בית שאן. עד כדי כך, שעוד בחייו הוחלט  על פי בקשתו!  לקרוא לגוש היישובים שהוקמו בין השנים 1939-1936 בצפון הגליל (כולל הקיבוצים דן ודפנה) בשם 'מצודות אוסישקין'. זו לא הייתה בקשתו היחידה בכל הקשור להנצחת שמו, כידוע גם רחוב אוסישקין ברחביה, שבו התגורר, וגם קיבוץ כפר מנחם נקראו על שמו בעודו בחיים.

מנחם אוסישקין (ויקימדיה)

סיר ג'ון גריי היל הלך לעולמו ב-1914. איש לא העלה על דעתו לקרוא בירושלים רחוב על שמו ואלמנתו הציעה למכירה את השטח שבבעלותו על הר הצופים.

חיים וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פעל אז רבות למען הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, וכשעמדו אדמות גריי היל למכירה הוא זיהה מיד הזדמנות למימוש הרעיון. הוא שיתף את אוסישקין והלה שכנע את חובבי ציון באודסה לאסוף כספים למען רכישת הקרקע שאכן נרכשה במארס 1914. ארבע שנים אחר כך, ביולי 1918 נורתה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, בנוכחותם של כ-6,000 אורחים, ובהם כל המי ומי שהיו אז בארץ. וייצמן נשא אז את אחד הנאומים המרכזיים. נזרע הזרע ממנו צמחה האוניברסיטה העברית בירושלים, שהמבצר הגדול על ההר הוא רק חלק ממנה.

טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית, 1918 (ויקיפדיה)

אוסישקין ראה במערת ניקנור מקום עם פוטנציאל. מנקודת מבטו ניקנור היה דוגמה לציוני מעשי מלפני אלפיים שנה, שלא רק תרם מממונו אלא גם עלה בעצמו ארצה. סמיכות המקום לאוניברסיטה העברית, בית המקדש החילוני של התנועה הציונית, הוסיפה למקום עוד נדבך סמלי. הוא תכנן להחזיר למערה את ייעודה המקורי כאתר קבורה, וקיווה להפכה למעין פנתיאון לאומי שבו ייקברו גדולי התנועה הציונית.

הראשון היה ד"ר ליאון (יהודה לייב) פינסקר (1891-1821), ראש וראשון לחובבי ציון באודסה, שחיבורו אוטואמנציפציה, שפורסם בראשית שנת 1882, עורר את המפץ הציוני הגדול. פינסקר אמנם מת בסוף שנת 1891 ונקבר באודסה, אך את עצמותיו אפשר היה ללקט ולהעלות גם עשרות שנים אחר כך. כך היה, וביוני 1934 הועלו עצמותיו ארצה ונקברו במערת ניקנור.

יהודה לייב פינסקר

טקס קבורת עצמות פינסקר במערת ניקנור, יוני 1934 (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי)

בשנת 1941 נפטר אוסישקין והוא בן 78. בצוואתו ביקש אוסישקין להיקבר במערת ניקנור לצד פינסקר, ומבוקשו כמובן ניתן לו. טקס הקבורה היה מרשים. נציגים מ-233 היישובים ששכנו על אדמות הקק"ל בארץ הביאו כל אחד שקית אדמה מיישובו ושפכו את תוכנה על הארון.

טקס קבורת אוסישקין במערת ניקנור (הארכיון הציוני המרכזי)

חזונו של אוסישקין, שמערת ניקנור תהיה פַּנְתֵּאוֹן לאומי בו ייקברו 'אנשי שם יהודיים', לא התממש, בעיקר משום שבתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים מובלעת בשטח ירדן. במקום הפנתאון של הר הצופים יוחדה חלקה בהר המנוחות ובה נקברו כמה אישים, כמו פרץ סמולנסקין (1952), נפתלי צבי אימבר (1953) וצבי הרמן שפירא (1953), אך גם ניסיון זה לא צלח (ראו דוד אסף, 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת: בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2016). חלקת גדולי האומה הוקמה לבסוף בהר הרצל בירושלים ובה נקברים עד היום, על פי חוק, ראשי האומה.

פינסקר ואוסישקין נחים אפוא לבדם את מנוחת העולמים במערת הקברים שחפר יהודי מאלכסנדריה ושמו ניקנור לפני כאלפיים שנה.


לקריאה נוספת

יאיר שפירא, 'מערת ניקנור בהר הצופים: הפנתאון שקדם להר הרצל', ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כח (ספר טדי קולק), תשס"ח, עמ' 462-454.

אלי שמיר, 'מערת ניקנור', הדפס חתום, 1985 (אוסף משפחת אסף)

יום רביעי, 19 בינואר 2022

מפה ומשם: מָגֵן הילדים, תפוזים, תיאום נישואין, חירום, חידה

א. הציב ילדי ישראל על דרך טוב...

כך נראית המצבה שהונחה לאחרונה על קברו של חיים וַלְדֶר, סופר הילדים החרדי, ששלח יד בנפשו לאחר שנחשפו פשעיו כסוטה מין, שניצל את מעמדו הרם ופגע בנשים ובילדים.

קריאת נוסח השבחים וההפלגות, המגובב עד זרא, שבחרו בני המשפחה לכתוב על המצבה, מצביעה על הכחשה מוחלטת של המציאות. זה הזכיר לי את שאלתו של הנוסע והביבליוגרף אפרים דיינרד, שתהה: אם כל היהודים שקבורים בבתי הקברות שלנו הם ישרים וצדיקים, היכן קבורים הגנבים והרמאים...

בית העלמין סגולה, פתח תקוה (טוויטר)

ב. שביל עלי התפוזים

פירות ההדר בשוק רמלה נראים עם עלים טריים כאילו נקטפו עכשיו.

למטה אפשר לראות את ארגז העלים, מוכן ומזומן לכיסוי הפירות הבאים...

צילום: פיני גורליק

ג. חתונה בחוף אשדוד

הצעות נישואין יש לתאם מראש עם מרינה, ורק בין תשע לאחת! 

צילום: צביקה גילדוני

מתברר כי עיריית אשדוד מחמירה מאוד בענייני הצעות נישואין. גם ב'מצודה' של אשדוד לא מוכנים שתציעו נישואין בלי תיאום מראש:

צילום: טל סגל

ד. חירום יציאת

כך משולט אוטובוס אגד בקו 75 בירושלים. מלבד השילוט המשובש הציור עצמו אינו מובן: האם את החלון יש לנפץ במכת אגרוף?

צילום: דובי גולדפלם

ה. חידה למביני עניין

מי מקוראינו יידע לזהות את מיקומה של מצבת הזיכרון הזו?

פתרון מלא יובא במוצאי שבת (אלא אם מישהו מן הקוראים יצליח לפתור זאת קודם לכן).

*

אכן, כפי שכמה קוראים כבר פתרו, מדובר בבית יד לבנים בהוד השרון. הנה התמונות המלאות שמספרות את סיפורו של הגלעד. על סיפורו של השיר 'אדמה-אדמתי' של אלכסנדר פן, ראו ברשימתו של יהודה זיו, 'היכן הן גִבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2012.

צילומים: איתמר לויתן

יום שני, 17 בינואר 2022

נפלאות הצנזורה: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים

מאת דוד שי

ציורו הנודע של מאוריצי גוטליב, 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' (1878), שמוצג במוזיאון תל אביב ונזכר זה לא מכבר מעל דפי הבלוג, היה ועודנו אתגר מיוחד לעורכי האנציקלופדיה החרדית (ובלשונם 'האנציקלופדיה היהודית') המקוונת 'המכלול'. 

נסביר תחילה מהי אנציקלופדיה זו. 'המכלול'  המתנאה בתארים 'יהודית ומהימנה, בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית' (כך בדף הראשי) – היא נגזרת חרדית של ויקיפדיה העברית. תנאי הרישיון של ויקיפדיה מאפשרים העתקה חופשית שלה, ובלבד שיינתן קרדיט לוויקיפדיה ולכותביה (רישיון cc-by-sa ממשפחת רישיונות Creative Commons). יוזמי 'המכלול' פעלו לפי רישיון זה, העתיקו את ויקיפדיה העברית בשלמותה, והתאימו בה ערכים שונים לתפיסת העולם החרדית. כמקובל בעיתונות החרדית, אין ב'המכלול' תמונות של נשים. כן, אפילו בערך 'אישה' אין אף תמונה של אישה, ואין נחמה בכך שהערך 'גבר' צונזר בצורה קשה עוד יותר, והוא ריק מתוכן (דף זה אינו זמין כרגע).

ל'המכלול' יש גם 'מהדורת נוער' שהיא מצונזרת אף יותר, וערכים כמו 'סרטן השד' לא יוצגו שם.

הציור 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' מציג גברים וגם נשים בבית הכנסת, ככל הנראה בעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, עיר הולדתו של הצייר. זהו בית כנסת אורתודוקסי, שהנשים מתפללות בו בעזרת הנשים, נפרדות מהגברים. התיחום הברור בתמונה בין גברים לנשים לא סיפק את עורכי 'המכלול', שמבחינתם אישה היא, בדומה לחמץ בפסח, בבחינת בל תיראה ובל תימצא. הפתרון הקל הוא הצגת הטקסט בלי הציור, אך זו כמובן בעיה בערך אנציקלופדי העוסק בציור.

מה עשו עורכי 'המכלול'?

הפתרון הראשון היה גרסה 'מתוקנת', שבה רוטשו דמויות הנשים בציור המקורי ונמחקו ללא שום זכר לקיומן:

 גרסה 'מתוקנת' שנייה ניסתה להשאיר רמז עמום לקיומן של נשים, בדמות כתמים מעורפלים שאין בהם שום דמות אישה:

הגרסה הנוכחית של הציורהמוצגת לקוראי הערך ב'המכלול', היא הציור המקורי, שחלקו העליון, שבו מופיעות הנשים, נחתך:

אך אבוי, החיתוך בקו ישר הותיר בציור דמות אחת של אישה, כך שניתן להמתין לגרסה הבאה, שתפתור בעיה זו. 

המעניין הוא שבערך עצמו שמובא ב'המכלול' יש התייחסות לנשים שבתמונה, שאותן כאמור אי אפשר לראות:

בחלל עזרת הנשים מתוארות שתים-עשרה נשים, כשמתוכן לאורה (ארוסתו של גוטליב) מתוארת פעמיים. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המחזיקה את סידור התפילה הקטן, ובחלקו הימני של הציור היא מתוארת יושבת ומתלחשת עם אימה.

כדי לקיים מצוות מִזְכֶּה (קרדיט) כהלכתה, אציין שכל הגרסאות המוצגות לעיל נלקחו מאתר 'המכלול' והן מובאות כאן בשימוש הוגןבקישורים לתמונות ניתן למצוא את פרטי היוצרים של כל אחת מהגרסאות. 

מאוריצי גוטליב נפטר בשנת 1879 וזכויות היוצרים על יצירתו פגו לפני שנים רבות. הצגת הציור ושלל גרסאותיו אין בה אפוא הפרה של זכויות יוצרים. בכל זאת, סעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים קובע כי 'זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר' (הדגשות שלי). ברור שגרסאות 'המכלול' של הציור הן הפרה בוטה של הדרישה שבסעיף זה. למרבה הצער, גם סעיף זה תקף רק למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה...

נציין כי גם החילוניות הישראלית כשלה כאן. במשך שנים רבות הוצג במוזיאון 'בית התפוצות' העתק של התמונה, וגם הוא היה נטול נשים. רק בעקבות מאמר חריף שפרסמה פרופסור פנינה להב בשנת 2006 ('קישטה, בתמונות וטקסט', תרבות דמוקרטית, גיליון 10, תשס"ו) הוחזרה העטרה ליושנה.

יום שישי, 14 בינואר 2022

עודך חי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של מאמר זה הופיע כאן

ד. הֲיֵדְעוּ הדמעות

אברהם צבי אידלסון 

אידלסון, שכנאמר ברשימה הקודמת הלחין את שיר הקינה של ליבושיצקי 'לנשמת הרצל', לא הסתפק בשיר אחד והלחין לזכרו של הרצל שיר נוסף: שירו של רבי יהודה הלוי 'היֵדעו הדמעות', תוך שהוא מעניק לו כותרת חדשה: 'על קבר הרצל'.

בעבור כמה שנים הלחין גם חנינא קַרְצֶ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, את אותו שיר לזכרו של הרצל (על זיקתו של לחן זה להרצל ולטקסי כ' בתמוז סיפר לי בשעתו מנהל הגימנסיה ברוך בן יהודה, שהיה תלמידו של קרצ'בסקי).

תחרות סמויה התנהלה בין אידלסון הירושלמי וקרצ'בסקי התל-אביבי. כמה פעמים הלחינו שניהם את אותו שיר ('בשדמות בית לחם', 'אל ראש ההר') וציפו לראות מי משניהם ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום. במקרה זה התברר עד מהרה שלחנו המוקדם של אידלסון נשאר גנוז בדפי התווים, ואילו הלחן המאוחר יותר של קרצ'בסקי, שהתחבב על תלמידי הגימנסיה, התפשט והושר ברחבי הארץ בעיקר בעצרות אבל ובימי זיכרון.

 

תווי 'הידעו הדמעות' של אידלסון פורסמו במחברת הראשונה של השירון שירי ציון, שיצאה לאור בירושלים בשנת 1907 (אתתל"ח לחורבן לפי מניינו של אליעזר בן יהודה). 

'על קבר הרצל' בהלחנת א"צ אידלסון (שירי ציון, א, 1907)

בשער השירון שיבץ אידלסון לראשונה את המונח 'מַכּוּשִׁית', חידושו של בן יהודה למילה הלועזית פסנתר. 

עמוד השער של שירי ציון, א, ירושלים א'תתל"ח (תרס"ז / 1907)
מחברת שירים זו היא אבן דרך בהדפסת זמרת הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדפסו בארץ ישראל תווים של שירים עבריים. בהעדר סְדָר תווים באותה עת, נדפסו התווים בהדפס אבן (ליתוגרפיה) בבית הדפוס הירושלמי של אברהם לייב מונזון

ה. האבל במושבות בארץ ישראל

בשנת מותו של הרצל מנה היישוב היהודי בארץ בכללו לא יותר מ-45,000 נפש, מתוכם למעלה ממחצית היו חרדים, בני 'היישוב הישן', שלא גילו עניין בתנועה הציונית ואף התנגדו לה. בעיתונם חבצלת, שנערך בידי ישראל דוב פרומקין, לא היה כמעט זכר למותו של הרצל, למעט ידיעה קצרה שנדפסה כשבועיים לאחר מותו ובה נכתב כי 'גווע מנהל הציונים ההוא'. הכותב, שחתם בשם מו"ח (הוא הרב והסופר החרדי מרדכי וייסמן-חיות שגר בווינה), אמנם קשר מעט מחמאות לראשו של 'המנהיג', אך לא שכח להוסיף כי 'כשאני לעצמי, אין דעתי נוחה מהתנועה הציונית הלאומית. להיראים והחרדים לדבר ה', המאמינים בייעוד העתיד, אין צורך בחלומות ותקוות כוזבות'.

חבצלת, 15 ביולי 1904

לעומתם, בקרב נאמני הציונות, בני 'היישוב החדש', שמנה אז כ-10,000 נפש בלבד, התקבלה הידיעה בתדהמה ובזעזוע עמוק, שהשתקפו מיד בעיתונו של אליעזר בן יהודה השקפה, העיתון המרכזי והיחיד של היישוב החדש. בחמשת הגיליונות שראו אור לאחר מות הרצל (בין 22-7 ביולי 1904) הוקפו עמודי השער של העיתון במסגרת שחורה לאות אבל, ובעיתון נדפסו מאמרים וידיעות ששיקפו את הדי האבל בארץ ובעולם. כנאמנה של השפה העברית הסב בן יהודה את שמו הפרטי של הרצל מתיאודור למתתיהו ('תיאו' = יה, 'דור' = מתת). 

השקפה, 7 ביולי 1904

זרובבל חביב, שהיה בן עשר בשנת 1904, סיפר לי כי אנשים אחדים במושבה ראשון לציון, שעוד זכרו את הדרת פניו של הרצל כאשר ביקר במושבה חבוש בכובעו הלבן באוקטובר 1898, התעלפו לשמע הידיעה המרה. היו בהם שנהגו 'קריעה' כאילו הלך לעולמו בן משפחתם, ורבים ביטאו את כאבם בהספדים בעל-פה ובכתב, וכמובן גם בשירים.

את שיא המהירות בחיבור שיר מספד להרצל השיג נח שפירא (בר-נ"ש), מחבר 'שיר העבודה' המפורסם ('יה חי לי לי') ועוד עשרות פזמונים שתיארו את הווי ימי העלייה הראשונה. את שירו 'מספד מר' חיבר שפירא לטקס אזכרה שנערך ביקב של ראשון לציון, בכ"ד בתמוז תרס"ד, באותה שעה שבה הביאו את הרצל לקבורה בווינה. באזכרה השתתפו כל פועלי היקב שמיררו בבכי. שפירא הקריא את שירו בתום הטקס, 'והנאספים יצאו נדכאים ונשברי לב לביתם' (השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400). 

השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400


שמעון בן זאב (אברמוביץ), כורם מראשון לציון (1924-1863), שעלה לארץ בשנת 1882 עם הוריו שנמנו עם מייסדי המושבה, גם הוא מיהר לבטא את רחשי לבו לשמע הידיעה על מות הרצל. הוא חיבר שיר ביידיש, 'אָלקסליד' (שיר עם), בן שישה בתים, על החובה לעלות ארצה, ואותו קרא בעצרת הזיכרון הראשונה שנערכה בבית העם במושבה.

עם בתו גרטלה הורביץ (1982-1896), שלמדה אז בבית הספר במושבה וזכרה היטב את ימי האבל על הרצל, נפגשתי לפני כיובל שנים. בחוברת זיכרונות שהוציאה לאור תיעדה גרטלה את חוויותיה מאותם ימים וסיפרה שכל התלמידים ענדו סרט שחור על זרועם ולבשו סינרים שחורים (גרטלה הורביץ, זכרונותי מראשון לציון, [1973], עמ' 49). 

בת אחרת של בן זאב, אדלאידה (עדה) יקותיאלי (1995-1899), שנקראה על שם אשתו של הברון רוטשילד, סיפרה כי אביה, שניגן על טרומבון באורקסטרה המפורסמת של ראשון, היה בין מקבלי פניו של הרצל בביקורו במושבה. 

בשיחתי אתה בשנת 1988 גילתה לי אדלאידה כי אביה אף הלחין מנגינה לשירו ולימד את כל ילדיו לשיר אותה. 'היינו שרים שיר זה ביידיש בפני אורחים שביקרו בבית הורי', סיפרה. היא מסרה לי את מילות השיר בכתב ידה וכן את את תווי הלחן שרשם מפיה בכתב ידו המלחין והמעבד שמעון כהן, נכדו של שמעון בן זאב (שגם נקרא על שמו), ואני מודה לו שהעבירם אלי גם בתיווי מחשב. 'זהו שיר אבל שהולחן בקצב של מרש פטריוטי', אמר לי שמעון. אני מודה גם לניצה וולפנזון, נכדתו של בן זאב (בתה של גרטלה הורביץ) על המידע ועל הצילומים שמסרה לי. 

קטע מכתב היד המקורי של השיר, שנכתב ביום א' של ראש השנה תרס"ה בראשון לציון 

ואלה המילים המלאות של 'פֿאָלקסליד', שהוקדש לזכרו של הרצל, בכתב ידה של אדלאידה (אוסף אליהו הכהן):

כאמור, את תווי השיר רשם נכדו המוזיקאי שמעון כהן: 

וכאן תרגום מילולי של כמה מבתי השיר, שבו ביטא בן זאב את סערת הרגשות שבה היה נתון:
  

שמעון בן זאב (באדיבות ניצה וולפנזון)

אַחִים! עַד מָתַי תִּשְׁתַּהוּ בְּאֶרֶץ זָרָה שֶל עֲרִיצוּת 
הִתְאַסְּפוּ כֻּלְּכֶם יַחַד וּבוֹאוּ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת בְּחוֹפֶש וּדְרוֹר, 
שָׁם יְהֵא לָכֶם בַּיִת מִשֶּׁלָּכֶם 
עַל כֵּן עַל כּוּלָנוּ לִשְׁאוֹף לְשָׁם, לְשָׁם לָלֶכֶת. 

אֶת אֲבוֹתֵינוּ הוֹבִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה לְלֹא הֶפְסֵק 
אֵרוּעִים רַבִּים הִתְרַחֲשׁוּ לָהֶם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאַרְצָם 
שָׁם חָיוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְשָׁם הָיָה בֵּיתָם 
לְפִיכַךְ חַיָּבִים אָנוּ לִשְׁאוֹף לָלֶכֶת לְשָׁם. 

רַק לֹא לְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ, וְעִם הֶחָזֶה קָדִימָה 
אֶת אַרְצֵנוּ יִתְנוּ לָנוּ כְּשֶׁאוֹתָהּ בְּתוֹקֶף תִּדְרְשׁוּ 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי חוֹפֶשׁ וּדְרוֹר,
שָׁם תִּבְנוּ אֶת בֵּיתְכֶם. 

המורה יהודה לייב מטמון-כהן (1939-1869), מי שייסד ביפו
את הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שלימים נקראה על שמו של הרצל, התגורר לפני כן בראשון לציון ולימד בבית הספר העממי המקומי 'חביב'למטמון-כהן יש זכויות רבות בזמר העברי. באותה שנה, 1905, חיבר בראשון לציון את השיר 'שירו נא יהודינו' (בעקבות שיר יידיש עממי ידוע 'זינגט זשע אַלע ייִדעלעך'), ובעיקר שינה את נוסח הבית השני של ההמנון 'התקווה'. את המשפט שחיבר אימבר, 'התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה', החליף מטמון-כהן במילים השגורות על פינו: 'התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'. 

יהודה לייב מטמון-כהן (הספרייה הלאומית)

על פי עדותו של דוד יודילוביץ, מראשוני המושבה, חיבר מטמון-כהן שיר לזכרו של הרצל, וביום השנה הראשון למותו של 
הרצל שרה מקהלת בית הספר את שירו זה בבית הכנסת של המושבה. בעצרת הזיכרון הזו השתתף גם הרב יצחק ניסנבוים מוורשה, שביקר אז בארץ. ניסנבוים היה מראשי
הציונות הדתית בפולין ונספה בגטו ורשה.

שירו של מטמון-כהן, שפתח במילים: 'יַהַס רֶגַע שְׁאוֹן תֵּבֵל, שֶׁמֶשׁ [וְ]יָרֵחַ אַל יָהֵלוּ אוֹר', והסתיים במילים 'מִי יִתֵן תְּמוּרָתְךָ, בנימין בן-זאב?!', פורסם בעיתון השקפה, בכ"ט בתמוז תרס"ה. אין בידינו תווים או מידע על הלחן, שכנראה חובר או הותאם לשיר על ידי מטמון-כהן עצמו.
השקפה, 1 באוגוסט 1905


ישראל טלר (1921-1835)

שלושה ימים לאחר מות הרצל נערכה בבית הכנסת של המושבה רחובות אזכרה רבת משתתפים: 'כל הנאספים והנאספות געו בבכי. היללות והצעקות קרעו שחקים' – דיווח האיכר חיים אליעזר מילצ'ןבאותו ערב נערכה בבית הכנסת אזכרה נוספת והמשתתפים ישבו על הארץ לאות אבל (השקפה, 12 ביולי 1904). 

במלאת שלושים למותו של הרצל, חיבר המורה המקומי ישראל טלר שני שירי אבל קצרים לזכרו: 'התרדמה' ו'התקומה'. האמן הירושלמי מאיר רוזין הוציאם לאור בירושלים על דף מיוחד, שכלל גם את שיר ההלל 'דוקטור טודור הרצל', שחיבר טלר בימי חייו של הרצל. רוזין עיטר את דף השירים בדיוקנו של הרצל ובציור קברו בווינה.

שלושה שירים על הרצל מאת ישראל טלר, ירושלים [תרס"ד]

בבית הספר של המושבה סג'רה נערך בכ"ז בתמוז טקס צנוע לזכרו של הרצל במלאת שבוע למותו. בדיווח ששלח מנהל בית הספר שלמה ויינשטיין (עליו כתבנו בבלוג עונג שבת לפני כמה שנים) לעיתון הירושלמי השקפהנמסר:

לפני ההספד קוננה מקהלה של צעירים את הקינה 'על מות הלב', אחרי ההספד שרה אותה המקהלה את השיר 'השבועה'

השיר 'על מות הלב' נדפס באותה ידיעה (שעליה חתם ויינשטיין בשם העט שלו 'הרמתי'), ואפשר להניח שוויינשטיין עצמו הוא שחיבר את השיר:

השקפה, 29 ביולי 1904, עמ' 443

מילות השיר 'השבועה', שעליו חתם י.ה.ל. שזהותו לא הובררה, פורסמו מאוחר יותר בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה שערך א"מ לונץ: 

לוח ארץ ישראל, י (תרס"ד), עמ' 159


גם כאן לא נותרו בידינו תווים של שני השירים ולא נדע אם אמנם הושרו בלחן מקורי שחובר במושבה בתוך ימים ספורים. לא ידוע לנו על מלחין שהתגורר בסג'רה באותה עת ולכן סביר שהתאימו למילים מנגינות עממיות כלשהן. 

*

בחלק השלישי והאחרון של המאמר נעסוק בגלגוליו של השיר 'בְּכֵה ישראל', כולל ביצוע מחודש של שיר נשכח זה. כמו כן נעסוק בשירים שנכתבו על מות הרצל בתפוצות הגולה, בשירים שחיברו מנהיגים פוליטיים (מנורדאו ועד ז'בוטינסקי וארלוזורוב), ובשירי משוררים (כמו טשרניחובסקי), ונקנח בשירים הומוריסטיים שנכתבו על הרצל בשנות השבעים של המאה שעברה.