יום שישי, 18 בספטמבר 2020

שנה הלכה, שנה באה: גלגוליו של שיר ילדים לראש השנה


ציור של איזה הרשקוביץ ('גן גני', א, בעריכת לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הוצאת נ. טברסקי, 1947)

מאת אליהו הכהן

מי לא מכיר את השיר 'שנה הלכה שנה באה, אני כַּפַּי ארימה'?

כבר ארבעה דורות עברו מאז שנכתב (ב-1925 או 1926) והולחן (ב-1939) ועדיין כמעט בכל גן ילדים, כמו גם בבתים רבים בארץ ובתפוצות, מקדמים במילותיו את פניה של השנה החדשה. ליחו של שיר זה לא נס בחלוף השנים וצליליו ממשיכים להשרות אווירה חגיגית ומרוממת. הקלטות רבות מִסְפוֹר יש לשיר, מקצועיות וחובבניות, ואנו ניזכר בו לקול צלילי מקהלת הילדים של קול ישראל בניצוחו של צבי בן פורת:



לא נטעה אם נקבע כי שיר זה  שכותרתו המקורית (והמעט סתמית) היא 'שנה טובה!'  נפוץ בציבור יותר מכל יתר שירי ראש השנה, חדשים וישנים כאחד. אפשר גם לקבוע בוודאות שזכה למעמד של שיר-עם ישראלי. שורות ממנו מופיעות על שלטי חוצות ובסיסמאות פרסומת ברדיו ובטלוויזיה, חברות שיווק הפכו אותו לזמריר (ג'ינגל), בפרוס כל שנה חדשה הוא משובץ בתכניות טלוויזיה ורדיו כקדימון (פרומו) ומשתמשי טלפונים סלולריים יכולים לבחור בו כפעימון (רינגטון)

רוב תושבי הארץ למדו את השיר משמיעה ולא מקריאת המילים מתוך שירון. מסיבה זו עדיין רווחים בפי השרים שיבושי טקסט רבים. במו אוזניי שמעתי פעם אשה שרה: 'שנה הלכה שנה באה אני כפרה על אמא' (ויש גם גרסאות של 'אני כבאי ארימה', 'אני כיכר הבימה' ועוד). את הדוד הגיבור אשר על המשמרת שיבשו ל'דוד גיבור אשר על המרפסת', ואגדה עירונית מספרת על ילדה ששאלה את אמהּ אם זה נכון שבראש השנה אוכלים ילדים. כשתמהה האם על השאלה, החלה ילדתה לשיר את משפט הסיום של השיר בהגייה השגורה בפי הציבור: 'שנה טובה ומתוקה לאכול ילדה וילד'... 

שיבוש נפוץ נוסף הוא הגיית 'לְדוֹד גבור' בתנועת שווא, בעוד שבכל נוסחי השיר, כפי שנראה בהמשך, הקפיד קיפניס לנקד 'לַדוד' בפתח. מבצעים רבים שרו 'לְדוד', וכך הונחלה השגיאה ברבים (ואפילו בנוסח המובא באתר זמרשת ובאתר בית לזמר של הספרייה הלאומית), ולך עכשיו ונסה לעקור אותה ממקומה...

שני יוצריו של השיר  סופר הילדים לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי  חיברו כבר לפני למעלה משמונים וחמש שנה, ביחד וכל אחד לחוד, שורה ארוכה של שירי ילדים למועדי השנה, ומקצתם זכו ל'חיי נצח' ומלווים את טקסי החג עד ימינו. לצד השיר 'שנה טובה', שבו נעסוק כאן, חיברו השניים ב-1929 את 'משחק פורים' ('אחת, שתיים, שלוש, אני אחשוורוש'), ב-1932 את 'אני פורים' ('אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח') ואת 'שיר המסכות' ('זקן ארוך לי עד ברכיים'), ב-1935 את 'לביבות' ('קמח קמח מן השק'), ועוד.

את צעדיו הראשונים עשה 'שנה טובה' בשלהי שנת 1925 או בראשית שנת 1926. קיפניס חיבר אז סדרת שירי חג לכבוד הולדת בנו בכורו שי, בג' בתשרי תרפ"ו (21 בספטמבר 1925), וחתם עליהם בשם העט המתבקש 'אבי-שי'.

לוין קיפניס ובנו שי (ויקיפדיה)

השירים הללו נדפסו שלוש שנים לאחר מכן, בספר יפהפה ונדיר ושמו חגינו, שעוטר בציוריו של איש 'בצלאל' זאב רבן (שעמו שיתף קיפניס פעולה כבר כמה שנים קודם לכן, בהוצאת הספר אלף בית, ברלין תרפ"ג). הספר ראה אור בניו יורק, בהוצאת מילר-לין, בשנת 1928.

שער 'חגינו', חרוזים לוין קיפניס, ציורים זאב רבן (ניו יורק 1928)
הנוסח הראשון של 'ראש השנה' כפי שנדפס ב'חגינו' בשנת 1928

חדי העין שבקוראים יבחינו כי בצד שמאל למטה, במסגרת החגיגית שהכין זאב רבן, נרשמה השנה העברית תרפ"ה. הווי אומר, שכבר בשנה זו (1924/1925) נשלמה עבודתו של רבן, וממילא יש להקדים גם את כתיבת הנוסח הראשון של השירים שנכללו בו לשנת 1925 או לזו שאחריה.

שנת 1925 הייתה אחת משמונה השנים 'הטובות' שבין פרעות תרפ"א ופרעות תרפ"ט, שבהן שקטה הארץ בתחום יחסי יהודים-ערבים. על כן הנוסח המקורי של השיר הרמוני ופסטורלי ואין בו איחולים 'לדוד גיבור אשר על המשמרת ולכל נוטר בעיר, בכפר', ניסוח שיופיע רק בגלגול המאוחר יותר. במקומם שלח קיפניס את ברכתו 'לדודים ולדודות', ובאותה הזדמנות איחל שנה טובה ופורחת גם 'לגנים ולשדות', 'לכל יד עוֹמֶלֶת' ו'לכל ילדה וילד'. 

נוסח ראשון זה של השיר לא הולחן ונותר רק כשיר דקלום בגני הילדים. 

רק בשנת 1939, לאחר שקיפניס שינה את נוסח השיר, הוא הולחן לראשונה. מי שהפך אותו משיר סֵפֶר לשיר זֶמֶר היה נחום נרדי, שהלחין אותו לקראת סמינריון למורי המרכז לחינוך של ההסתדרות, שנערך בהשתתפותו בראשית חופשת הקיץ של אותה שנה. את השירים שהלחין כינס נרדי בחוברת מיוחדת בשם 18 שירים, שאותה חילק למשתתפי הסמינר.


שני עותקים ראשונים שלח נרדי עם הקדשות לידידיו: יוזם הסמינריון ומנצח המקהלות שלמה קפלן, והמלחין יואל וַלְבֶּה ('לדרך ספן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים). בעמוד השער הבהיר נרדי שהחוברת מיועדת אך ורק למורים ולגננות, ולא התיר להשמיע או להקליט את השירים ללא רשותו.

הקדשה של נחום נרדי לשלמה קפלן 'בהערצה' (אוסף אליהו הכהן)
הקדשה למלחין יואל ולבה, 11 באוגוסט 1939 (אוסף אליהו הכהן)

נוסח השיר שהופיע בחוברת זו שונה לגמרי מהנוסח הראשון של 1925:

הפרסום הראשון של השיר בנוסח המעודכן עם תווי הלחן של נרדי ('18 שירים', 1939)

הנה כי כן, את הגנים והשדות החליפו עתה דמויות חדשות: 'דּוֹד גִּבּוֹר אשר על המשמרת' ו'נוֹטֵר בעיר, בכפר'. את 'היד העומלת' החליפו 'לכל עָמֵל בניר וגם במלט'.

שתי המילים 'משמרת' ו'נוטר' הן מסממניה המובהקים של התקופה שבה נכתב השיר

שנה טובה לדוד (וגם לדודה) אשר על המשמרת אי שם בנגב

הנוטר הוא כמובן איש חיל הנוטרים, יחידות שיטור יהודיות שהוקמו לאחר 'מאורעות' 1939-1936 (המרד הערבי הגדול) במסגרת משטרת המנדט הבריטי ותפקידן היה להגן על יישובים עבריים מפני התנכלויות. הנוטרים – שכונו תחילה בשם 'גאפירים' – זוהו בכובעי 'קוּלפָּאק' גבוהים שחבשו על ראשם ובטנדרים שעמם נסעו בדרכי הארץ, 'משדות ים המלח עד עין המפרץ'. 'הטנדר נוסע', שירם האהוב של יעקב אורלנד ומשה וילנסקי, שנכתב ב-1939, הוא המתעד המוכר ביותר של תקופה זו.

נוטרים במושבה נשר בימי 'המאורעות', חבושים קולפאקים ויוצרים בכלי נשקם צורת מגן דוד (ויקיפדיה)

המילה 'משמרת' אופיינית גם כן לאותה תקופה, וכמובן שגם היא מצאה את ביטוייה בשירי הזמר. וכך כתב אברהם שלונסקי בימי 'המאורעות' את 'עומדים אנו במשמרת', על פי לחן של מרדכי גֶּבּירְטִיג; ש' שלום כתב ב-1938 'יש משמרת בחניתה', בשירו 'חניתה' ללחן מרק לַבְרִי; אהרן אשמן כתב 'ככה כך ולא אחרת, במצור ובַמשמרת', בשירו 'ככה כך' שהלחין מרדכי זעירא; וכמובן, היהלום שבכתר, 'נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת', ב'שיר העמק' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, שנכתב ב-1934. 

כרטיס שנה טובה. איחולי שנת נצחון לגיבורי ישראל

שירי זמר הם בבואה של תקופתם וכמעט בכל שיר ניתן למצוא את טביעות האצבע של הזמן והמקום שבו נכתב  בסגנון השיר, בצירופי הלשון, בניבים, במושגים ובכינויים המופיעים בו. אמנם, לא פעם עשויים כינויים להתנייד מתקופה לתקופה, תוך שהם נטענים במשמעויות שונות, ועל כן נדרש ידע היסטורי ולשוני על מנת לפענח את מסתריו של כל שיר. 

דוגמה לכך, שקשורה בשירנו, היא השימוש המשתנה ב'נוטר'. בימי העליות הראשונות התייחסה מילה זו אך ורק לאיש היושב בשׁוֹמֵרָה, הלא היא סוכת השומרים בכרמים, ומשמעות זו נסמכה כמובן על הפסוק המוּכּר 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי' (שיר השירים, א 6). וכך, השיר הנודע שחיבר איש העלייה השנייה קדיש יהודה סילמן, 'שם שועלים יש', שגיבורו מזמין נערה לסוכתו בכרם, נקרא במקורו 'שיר של נוטרים'. באותה עת נדפס גם שיר של הסופר ש. בן-ציון (בשם העט 'בן-עמרי'), שכותרתו 'מזמירות הנוטר' והוא נפתח במילים 'לאביך יש כרם חמד, ואני, אני נוטרהו' (הפועל הצעיר, 20 בדצמבר 1907, עמ' 2). בתוך דור אחד השתנה משמעה של מילה זו, והיא הפכה למציינת של שוטר עברי חמוש בשירות משטרת היישובים המנדטורית.

הטנדר נוסע... (אוסף ביתמונה)

את השיר 'שנה טובה' הלחינו מלחינים נוספים, מהם עמיתיו של נרדי. הראשון ביניהם היה יצחק אדל ('גלגלי העולם', 'על הים השקט', 'לשפן יש בית'), שלחנו התפרסם לראשונה לקראת ראש השנה תש"ב (1941) בעיתון דבר לילדים. קיפניס בחר לפרסם ליד שירו את תווי אדל ולא את אלה המוכרים של נרדי. אולי עשה כן כדי להעניק לאדל, ידידו וחברו להוראה בסמינר לגננות (היום סמינר לוינסקי) הזדמנות הוגנת לפרסם את צליליו החדשים. בין כך ובין כך, לחנו של אדל לא זכה להצלחה וככל הידוע לא הוקלט אף פעם. אגב, כמה שנים קודם לכן הלחין אדל שיר חג אחר של קיפניס, 'נר לי דקיק', על אף שגם שיר זה כבר זכה להצלחה בלחנו המוכר של דניאל סמבורסקי

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

שנה לאחר מכן (1942), פרסם גם המלחין ניסן כהן מלמד (1983-1906), מחלוצי המלחינים בסגנון המכונה 'מזרחי' בזמרת הארץ, לחן משלו לשיר. אלא שנוסח המילים שהלחין שונה מכל הנוסחים האחרים: אין בו זכר לדוד הגיבור וגם נעלם הנוטר מן העיר ומהכפר, נוספו בו איחולים לדוד ולדודה, לסבא ולסבתא, לכרם ולפרדס ובמקום 'שנה טובה לכל עמל' נכתב 'שנת ברכה לכל עמל'. שמו של קיפניס אמנם הופיע מתחת למילות השיר, אך אני מטיל ספק אם הוא אכן כתבוֹ ואם נתן את ברכתו לנוסח זה.

ניסן כהן מלמד, רינתי, א, הוצאת יבנה, 1942

כשכינס קיפניס בשנת 1953 את לחני נרדי, אדל וכהן מלמד לספר שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לילדים (הוצאת נ' טברסקי, בעריכתו המוזיקלית של אדל ובלוויית איורים של נחום גוטמן), הוא התעלם מהנוסח 'המשופץ' שנרשם בחוברת רינתי וצירף ללחנו של מלמד את הנוסח המקורי משנת 1939. תווי שלושת הלחנים נדפסו בספר זה ליד זה עם טקסט אחיד.


בין השנים 1960-1954 החליט קיפניס בעצמו לעדכן את שירו. הוא שינה את 'ולכל נוטר בעיר, בכפר' ל'בכפר, בַּסְפָר'. מדוע שינה? אולי משום שכבר לא נראו נוטרים ברחובות הערים, ואולי משום שהמילה 'סְפָר' הופיעה אז – בגבולות ישראל שקדמו למלחמת ששת הימים – בכותרות העיתונים ובשיח הציבורי (בין השנים 1951-1949 גם פעלה בצה"ל יחידה ושמה חיל הסְפָר). קיפניס גם חיבר בית נוסף, שכלל איחולים לטייס אמיץ ולמלח עברי, אולי כדי ליצור 'חלוקת עבודה' שווה בין החייל הרגלי אשר על הארץ, הטייס שבשמיים והמלח שבים. הנוסח החדש נדפס לראשונה בשירון שירי סוכות, שהוציא נחום נרדי בשנת 1960, אלא שהיה זה מעט מאוחר מדי. הנוסח של 1939 כבר זכה למעמד איתן בציבור. הוא הושר בפי זקנים, נערים וטף ולא בנקל ניתן היה לשנותו. 

השיר 'שנה טובה' לאחר שינויי נוסח והוספת בית (חוברת 'שירי סוכות', הוצאת נחום נרדי, 1960)

לימים נכתב לחן רביעי לשיר, מעשה ידי מרדכי אולרי-נוז'יק (בספרו חמישים שירים מובחרים לילדים ולנוער, 1970). איש משלושת המלחינים  אדל, כהן מלמד ואולרי-נוז'יק  לא הצליח להביס את לחנו הקליל והקליט של נרדי והם לא קנו אחיזה בשירת הציבור. 

ומשהו על מבצעי השיר.

מי ששרה את רוב שיריו של נרדי על במות הארץ הייתה בת-זוגו, הזמרת ברכה צפירה. אך את השיר 'שנה טובה' היא לא שרה ולא הקליטה. ב-1939, השנה שבה הולחן השיר, נפרדו דרכיהם של השניים. מאז ועד סוף ימיה לא הוסיפה צפירה, הכוכבת הבלתי מעורערת של הזמר העברי בשנות השלושים, לשיר משיריו של נרדי, שלא מעט בזכותו דרך כוכבה. נרדי, המלחין והפסנתרן הוירטואוזי, הלחין ועיבד שירים עבורה (במיוחד שורה ארוכה של לחנים לשירי חיים נחמן ביאליק) וליווה אותה בהופעותיה, אך לאחר גירושיהם פנה כל אחד לדרכו. 

מסרטון נדיר זה, ובו שרה צפירה את 'שיר העבודה' של ביאליק, כשנרדי מלווה אותה בפסנתר, אפשר לטעום מעט מסוד הקסם שחיבר ביניהם. פרידתם קטעה את שרשרת ההצלחות של שני יוצרים מוכשרים אלה ולא היטיבה עם זמרת הארץ.




אחת הראשונות ששרה והקליטה את 'שנה טובה' הייתה נעמה נרדי (1989-1931), בתם המשותפת. נעמה ניחנה בשמיעה אבסולוטית, ביופי נדיר ובקול צלול כאגל בדולח. בנעוריה הקליטה, בליווי אביה, עשרות שירי ילדים מאוצר לחניו. כשבגרה עשתה חיל כזמרת באופרה 'לה סקאלה' במילאנו, ושרה לצדם של זמרים מהוללים כמריה קאלאס, לאונטין פרייס וג'וזפה די סטפנו, שאף היה זמן מה בן-זוגה. 

נעמה נרדי עם ג'וזפה די סטפנו, 1955 (אוסף אליהו הכהן)

ואז לפתע חלתה נעמה וממרומי התהילה שקעה אל תהומות הדיכאון. היא חזרה ארצה אך לא שבה לעצמה. זמן מה לימדה כמה מטובי הזמרים הישראליים פיתוח קול, ואחר כך חיה בבדידות מעיקה ובנתק מכל סביבתה. כשגבר ייאושה קצה בחייה ושלחה יד בנפשה. עלילות חייה הסוערים, כמו גם חיי הוריה (אביה היה נשוי ארבע פעמים ואִמהּ פעמיים), יכולות לפרנס בקלות כמה דרמות טלוויזיוניות.  

נעמה נרדי, 1960 (ויקיפדיה)

הנה אפוא השיר 'שנה טובה' בהקלטת נעורים של נעמה נרדי, כשאביה נחום מלווה אותה בפסנתר. ההקלטה נעשתה בארצות הברית (אולפני Reena Records) בסוף שנות הארבעים. 



שמונה עשורים חלפו מאז הולחן השיר 'שנה טובה'. מאז נכתבו והולחנו עשרות שירים חדשים לראש השנה, אך אף לא אחד מהם הצליח להזיז ממקומו וממעמדו את שירם של קיפניס ונרדי. 

ולסיום, הפתעה מתוקה. לפני שנה העלה ישי רזיאל סרטון ליו-טיוב ובו ביצוע באנגלית של 'שנה טובה' בפי הביטלס!

 טוב, זה לא באמת, אבל התוצאה מוצלחת ומהנה.


שנה טובה לכל קוראי הבלוג באשר הם בסגר, 
בכפר ובקרת, במלט ועל המשמרת!

איור: יעקב גוטרמן

יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

מדוע צעקו אבותינו 'הוא' בתפילות ראש השנה?

מאת דב סמט

א. משהו על נפתלי וידר
נפתלי וידר

הרב הפרופסור נפתלי וידר (2001-1905) היה אחד החוקרים המקוריים ורבי ההשראה בתחום מדעי היהדות. שמו אינו מוכר כל כך בקרב מי שאינם אָמוּנים על חקר התפילה והפיוט ואינם עוסקים בעולמה של גניזת קהיר, וחבל שכך. רבים ממחקריו נקראים כסיפור מתח היסטורי, כמעט בלשי, מלא הפתעות ופיתולים. מאמריו הפזורים רוכזו בערוב ימיו בספרו בן שני הכרכים
התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב (מכון בן צבי, תשנ"ח), שם מעט יבשושי שאינו מעיד על העושר
המרהיב שבספר.

באחד ממאמריו המרתקים, 'צעקת "הוא" בימים הנוראים' (כרך א, עמ' 430-395, והשלמות בעמ' 439-431), 
הצביע וידר על מנהג אשכנזי שנשתכח: הגבהת הקול, עד כדי צעקה, במילה 'הוא', שבמשפט 'הוא אלהינו אין עוד' בתפילת 'עלינו לשבח' בתפילת מוסף של ראש השנה. 
ספרו של וידר (ובתוכו גם המחקר שידובר בו כאן), זמין במאגר הספרים של 'כותר' (למנויים). בדברים הבאים אסכם בקצרה את מחקרו זה של וידר ואעטרו בצליל ובמראה, מה שלא אפשר היה בספר מודפס. לבסוף, אציג את צעקת 'הוא' בהקשר היסטורי וספרותי רחב יותר הנשען על ספרות ההיכלות.

ב. צעקת 'הוא' על שום מה?

לכאורה נראית הדגשת המילה 'הוא', ובוודאי צעקתה, תמוהה, שהרי מילה זו משמשת כינוי רומז ועל כן טפלה היא למי שהיא רומזת אליו, כלומר אלוהים או אחד משמותיו. 

פרשנים וחוקרים הצביעו על כך שעוד בימים קדומים שימשה המילה 'הוא' במקרא אחד משמות האל ולא רק כינוי רומז. כך למשל בפסוק: 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי' (דברים, לב 39). קשה לבאר את 'הוא' בפסוק זה ככינוי רומז המצטרף לכינוי הרומז 'אני'. ההקבלה לפסוק 'אָנֹכִי אָנֹכִי יהוה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ' (ישעיהו, מג 11) מצביעה בברור על כך ש'הוא' מקביל לשם האל. כך גם בפסוק 'כִּי אֲנִי הוּא, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה' (ישעיהו, מג 10) ואפשר להביא לראיה פסוקים נוספים. 

'הוא' מצוי גם כמרכיב האלוהי בשמות תאופוריים, כמו אביהוא בנו של אהרון (ויקרא, י 1) או אליהוא רעו של איוב (איוב, לב 2). גם במשנה מצאנו 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא' (סוכה, ד ה); הגירסה במשנה שבתלמוד הירושלמי אינה 'והו' אלא 'אני והוא'. וידר פירט במאמרו, בהרחבה, את שימושיה של המילה 'הוא' כשם האל גם בספרות הקבלית. כל אלה אין בהם כמובן הסבר שלם לצעקת 'הוא', שהרי לא מצאנו הגבהת קול בשמות אחרים של אלוהים. הסיבה לכך עשויה להתבהר לאור הקשר של 'הוא' אל הפיוטים שבספרות ההיכלות. אבל ראשית, נדון בעדויות לצעקת 'הוא' בקהילות ישראל באשכנז.  

ג. העדות הגרפית

אמנם מנהג זה גווע ומת, ובימינו כבר אין צעקת 'הוא' נשמעת בתפילת 'עלינו לשבח', אבל וידר מצא עדויות המתעדות את קיומו בעבר. המנהג השאיר את רישומו באופן גרפי: בכמה כתבי יד של מחזורים אשכנזים נכתבה המילה 'הוא' באותיות מוגדלות. הגדלה כזו שכיחה בדרך כלל במילת פתיחה של תפילה או של פיוט, אך במקרה זה, באופן יוצא דופן, היא מופיעה במרכזה של התפילה. הנה דוגמה שהביא וידר בספרו:


נוסיף עוד שתי דוגמאות שבהן נראה גם את המילה 'עלינו' באותיות מוגדלות (כראוי למילה הראשונה בתפילה זו). הראשונה לקוחה ממחזור מנהג אשכנז המערבי לימים נוראים, שנכתב במאה ה-13 ושמור בספריית המדינה בברלין  (Ms. Or. fol. 10).


הדוגמה השנייה היא מסידור אשכנזי לכל השנה, שנכתב במאה ה-13 או ה-14 ושמור בספריה הלאומית בפריז (Ms. hebr. 644). בתמונה אפשר גם להבחין במחיקות הצנזור.


ד. העדות הטקסטואלית

עדות ישירה לקריאת 'הוא' בקול גדול מצא וידר במשפט חידתי שנדפס בחיבור הסאטירי עלילות דברים. חיבור זה מבקר את התפתחותה של הדת היהודית בכיוון שלדעת הכותב אינו נכון ואינו ראוי. ראובן בונפיל הוכיח כי חיבור זה, שנדפס לראשונה מתוך כתב יד רק בשנת 1864 (בקובץ אוצר נחמד, ד, תרכ"ד), נכתב במאה ה-14 או ה-15 (מחקרו פורסם בקובץ אשל באר שבע, ב, 1980). וכך כתב מחבר הספר: 
ביום ההוא פתחו את פיהם ויתנו קול גדול גם כחשו בה' ויאמרו לו הוא (עמ' 188).
בפירוש שצורף לעלילות דברים (שנכתב כנראה על ידי המחבר עצמו) הוצע שכוונת 'ביום ההוא' היא לראש השנה, והקריאה בקול גדול היא צעקת 'הוא' בתפילת 'עלינו לשבח', שיש בה, לדעת הכותב, משום הכחשת ה'.

עמ' 203

וידר הציע הסבר מורכב לכך ש'ביום ההוא' הוא אכן ראש השנה: 'ביום ההוא' משמש במקרא ציון ליום הגאולה; במקורות חז"ל נחשב ראש השנה ליום הגאולה, למשל 'בתשרי עתידין ליגאל: אתיא שופר שופר: כתיב הכא "תקעו בחדש שופר", וכתיב התם "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" ' (ראש השנה, יא ע"ב); המסקנה היא: 'ביום ההוא' הוא ראש השנה.

לדעתי אין צורך בהוכחה סבוכה כזו וההסבר הוא פשוט יותר. 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול' הוא פסוק הנאמר בסדר שופרות בתפילת ראש השנה. ומהו יום התקיעה? הווי אומר, ראש השנה. אם כך 'ביום ההוא' הוא בוודאי ראש השנה, והגאולה אינה עניין לכאן.

ה. צעקת 'הוא' בבתי כנסת ספרדיים

בהמשך סיפר וידר כיצד התגלה לו, להפתעתו, שספרדים הנוהגים 'מנהג ירושלים' קוראים גם הם בקול רם 'הוא', אבל לא בתפילת 'עלינו לשבח' אלא בפיוט שנאמר בימי הסליחות:

[...]
עמ' 416-415

מדובר בפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה', שזהות מחברו ומועד חיבורו אינם ידועים. לענייננו נדון בשורות אלה מתוכו: 
אֶחָד אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם, עֵדוּתֵנוּ בְּכָל־יוֹם פַּעֲמַיִם,
חַי וְקַיָּם הוּא, מָלֵא רַחֲמִים הוּא, מָלֵא זָכֻיוֹת הוּא
באתר 'הפיוט והתפילה' אפשר להאזין להקלטה של פיוט זה מפיו של משה חבושה ולשמוע את קהל המתפללים קורא בקול שלוש פעמים את המילה 'הוא'.

ו. צעקת 'הוא' אצל הסוּפים

וידר, שהיה בקיא בדת האסלאם, והתמחה במיוחד בזיהוי השפעות סוּפִיוֹת על התפילה היהודית (וההפך), דן במאמרו גם בצעקת 'הוא' באסלאם. בין שמותיו וכינוייו המרובים של אלוהים באסלאם מצוי גם השם 'הוא'. וידר שיער שהמוסלמים נטלו שם זה מן היהודים (הרי ראינו ש'הוא' כבר שימש כשם האל במקרא), כפי שנטלו מהם תארי אלוהות אחרים כמו 'רחמן' או 'חי וקיים' (עמ' 418). עם זאת, יש באסלאם גם קו ייחודי, והוא השמוש בכינוי 'הוא' בטקסים אקסטטיים סוּפִיים הנקראים ד'יכּר (הזכרה). בטקס זה מזכירים את שמות האל תוך תנועה רפטיטיבית המלווה גם בצעקת 'הוּ' ו'הֻוַ', הן כמענה לקריאת פסוקי קוראן ושמות האל הן כקריאה קצובה. כדי לסבר את האוזן והעין, הנה תיעוד של טקס מרהיב ומהפנט כזה של סופים בטורקיה. שימו לב לקריאות 'הו' החל מן הדקה ה-14. 



וכאן טקס דומה, צנוע יותר, שצולם בקהיר. טקס זה נקרא הַדְרָה. הקשיבו לקריאות 'הו' בדקה 4:45:



וידר שלל את הקשר בין צעקת 'הוא' בתפילת 'עלינו לשבח' לבין טקסי הד'יכּר. ראשית, בשל הריחוק הגאוגרפי, הדתי והתרבותי בין יהודי אשכנז לבין סופים מוסלמים, ובעיקר משום תפקידה השונה לגמרי של צעקת 'הוא' בשני המקרים. 

עמ' 419

אלא שצעקת 'הוא' אצל הספרדים  שאני. במקרה זה אין לשלול את האפשרות של השפעות גומלין:


ז. זיקתו של הפיוט לספרות הסוד הקדומה

וידר דן בפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה' ובתפילת 'עלינו לשבח' ללא התייחסות להקשרם בתוך עולם התפילות והפיוטים העבריים הקדומים. את יתדות טיעונו, בדבר ההשפעה של הד'יכּר על פיוט זה, תקע במקבילות שמצא בין פיסקה אחת בפיוט לבין טקסטים של טקסי הד'יכּר. כך למשל הציע, שהמשפט 'אחד אלהינו בשמים' שבפיוט מקביל לקריאה 'אין אלוה אלא אללה'. אלא שאין בין שני המשפטים הללו שום זיקה לשונית. אכן, שניהם מבטאים את אמונת הייחוד, אלא שהמשפט העברי נטוע היטב ב'קריאת שמע' וקשה לראות בו הד לסיסמת הייחוד הערבית. את התואר 'חי וקיים' שבפיוט הקביל וידר לקריאות 'אלחי' ו'אלקיום' אצל המוסלמים. כאן יש אכן זהות לשונית, אלא שהצירוף הערבי  גם לדעת וידר  מן העברית הוא שאול, והוא שכיח בתפילות ישראל ובפיוטיו: בתפילת 'ברוך שאמר' ('חי לעד וקיים לנצח'), בברכת 'מעריב ערבים' בנוסח אשכנז ('אל חי וקיים תמיד'), בתפילת 'אמת ויציב' ('ברכות והודאת למלך אל חי וקיים'), בפיוט 'ונתנה תוקף' ('ואתה הוא מלך אל חי וקיים'), ב'אתה הוא אלוהינו' ('חי וקיים נורא ומרום וקדוש') ועוד. מי שהתפילות והפיוטים הללו שגורים על פיו, האם יזדקק לטקסי הד'יכּר כדי לכלול אותם בפיוטו?

וידר מצא מקבילות רבות נוספות, שלא את כולן הזכרנו, וצירופן יחד עשוי לשכנע את המעיין בזיקתו של הפיוט לטקסים הללו. אבל בין כך ובין כך, זיקתו התוכנית, הלשונית והצורנית של הפיוט ליצירה העברית מכרעת יותר, ויש בה גם, כפי שנטען, להסביר את צעקת 'הוא'. דיון בפיוט הספרדי ובתפילת 'עלינו', מתוך ההקשר העברי המתבקש, יעלה שאֵלֶה נטועים בפיוט הקדום של חוגים מיסטיים המזוהים עם בעלי ספרות ההיכלות והמרכבה, שתרומתם לפיוטים הקדומים ולתפילה נדונה בספרו של מאיר בר-אילן סתרי תפילה והיכלות (אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז). אפשר להציע, בניגוד לדעתו של וידר, שכשם שקדמו היהודים למוסלמים בהעניקם ל'הוא' משמעות של כינוי אלוהות, כך גם קדמו להם בשימושה של מילה זו לצרכים אקסטטיים. ממילא אפשר לשער כי גם יהודי המזרח וגם יהודי המערב נטלו את צעקת 'הוא' מאותו מקום שנטלוה המוסלמים, קרי ספרות הסוד הקדומה. 

כדי להוכיח זאת נעמיד את הפיסקה מתוך הפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה' כנגד פיסקה קצרה מתוך קדושת 'כתר' בנוסח הספרדים:

אֶחָד אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם
עֵדוּתֵנוּ בְּכָל־יוֹם פַּעֲמַיִם


חַי וְקַיָּם         הוּא
מָלֵא רַחֲמִים   הוּא
מָלֵא זָכֻיוֹת     הוּא

('מיוחד באהיה אשר אהיה')


אוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה
שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד


הוּא   אֱלֹהֵינוּ
הוּא   אָבִינוּ
הוּא   מַלְכֵּנוּ
הוּא   מוֹשִׁיעֵנו
(קדושת 'כתר')
שתי השורות הראשונות שבפסקאות האלה זהות בתוכנן וגם במילות המפתח שלהן, בהיפוך סדר השורות. לאחר מכן באה בשתי הפסקאות ליטאניה קצרה (ליטאניה היא תפילה העשויה חוליות של קריאת בקשות קצרות והדומות זו לזו, שבסוף כל אחת מהן או בתחילתה בא מענה קבוע מפי הציבור), שחוזרת בה המילה 'הוא' בחילוף מקומה: אפיפורה בפיוט ואנאפורה בקדושה. שתי הפסקאות נבדלות בתארי האל שלהן, אבל יש לשים לב שהפיוט הקדום הוא בעל מבנה צורני פשוט ביותר, ובמידה מסוימת כמעט חסר מבנה תוכני: אפשר להחליף בין השורות, או להחליף את תארי האל, בלי לפגום באיכותו הפיוטית. שתי הפסקאות נבדלות זו מזו בדברים זניחים.

כבר הוכח כי אחד ממקורותיה הקדומים של הקדושה היא ספרות ההיכלות, ולגבי הליטאניה שבקדושת 'כתר' נוכל לדייק אף יותר. על הזיקה שבין הפסוק 'הוא אלהינו' שבקדושה לבין הפיוט 'אין כאלהינו' הנאמר בשבתות, עמדו כבר חכמי ימי הביניים. בסידור המיוחס לר' שלמה בן ר' שמשון מגרמייזא, מחכמי גרמניה במאה ה-11, נכתב: 'ולפי שאמרנו בקדושה "הוא אלוקינו" פותחין "אין כאלוקינו" ' (סידור רבנו שלמה, מהדורת משה הרשלר, תשל"ב, עמ' קעח). ואכן ההקבלה בין שני אלה היא כמעט מושלמת:
אין כאלוהינו   אין כאדונינו   אין כמלכנו    אין כמושיענו.
הוא אלהינו     הוא אבינו      הוא מלכנו     הוא מושיענו

למעט חילופי אדונינו – אבינו, זהים כינויי האל בשני הטורים וסדרם שווה.

מקורו של הפיוט 'אין כאלוהינו' ידוע היטב. הוא מצוי בגירסה קרובה לזו שבסידורים שלנו בספר הקדום שיעור קומה (נכתב במאה השנייה או השלישית לספירה), ובגירסה פשוטה יותר גם בחיבור היכלות רבתי (בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, עמ' 21-19). בר-אילן הביא בספרו גם ליטאניה אחרת מאותו חיבור, שהמילים החוזרות בה הן 'מלך' ו'הוא' (עמ' 56). גירסה זו נלקחה ממהדורתו של פטר שפר ובה נכתב: 'מלך ישראל הוא / מלך אהוב הוא / מלך ברוך הוא / ... מלך תומך הוא / מלך עניו הוא / מלך חנון הוא'. יש בה 25 שורות שסדרן אלפביתי (פרט לשורה הראשונה ולשתי האחרונות). גירסה קצרה יותר מצויה בכתב יד ותיקן 228, שמצוטט במאגר המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. כדוגמת הפיוטים הללו אנו מוצאים גם את הפיוט האשכנזי המוכר היטב מן ההגדה של פסח 'אדיר הוא', שבו, כמו בפיוט הספרדי, משמשת המילה 'הוא' כאפיפורה, ואכן מאיר בר-אילן, במאמרו 'מפיוטי ההגדה: "אדיר הוא" ו"אדיר במלוכה" ' (הערה 6), הזכיר את מחקרו של וידר, ושיער שצעקת 'הוא' קשורה לפיוט זה או ל'הוא אלהינו' שבקדושה. על פי ההקבלה שהראינו לעיל, בין הפיוט לבין הקדושה, נראה שהזיקה לקדושה היא העיקרית.

מרכבה שלמה, מהדורת עקיבה פרוש, ירושלים תרפ"א, דף לה ע"ב

ערכן הפיוטי של הליטאניות הפשוטות הללו אינו רב. אולם דווקא בשל פשטותן רב כוחן לשמש כלי לדבקות מיסטית ואקסטטית, ואפשר שאכן לכך שימשו את חוג יורדי המרכבה. הפיסקה מתוך הפיוט 'מיוחד באהיה אשר אהיה', שבה עסקנו, שייכת אם כך לקורפוס פיוטים שמקורם בחוגי מיסטיקנים עבריים שקדמו לסוּפִים שנים הרבה. אפשר אפוא שצעקת 'הוא' בבתי כנסת ספרדיים שבירושלים היא המשכה של מסורת פיוטית עברית, שממנה נטלו גם מיסטיקנים מוסלמים.

לבסוף נשוב לתפילת 'עלינו לשבח'. גם זו מקורה בספר מעשה מרכבה, בשינויים קלים מן הנוסחים שבסידורי התפילה והמחזורים (בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, עמ 32). אמנם 'הוא' מופיע בתפילה זו רק פעם אחת, אבל אפשר שברקעו של מופע בודד זה עומדת ליטאניה שממנה נלקח, וצורת ביטויה של שורה זו באשכנז, הקריאה 'הוא', היא הד לדרך שבו נצעקה אי אז בעידנים קדומים.
________________________

דב סמט הוא פרופסור (אמריטוס) בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחוקר בתורת המשחקים

יום שני, 14 בספטמבר 2020

הספרות והחיים: שייקספיר, בן חור, הזקן והעיר, מלך השדה

א. להיות או לא להיות

בימי קורונה אלה הודבקה בבניין משרדים בתל אביב המודעה הזו:
מסכות או לא להיות
צילום: איתמר לויתן


To be, or not to be, that is the question, 'להיות או לא להיות, זו השאלה', הוא אחד המונולוגים הידועים ביותר בספרות העולם. הוא אחד משיאיו של המחזה המלט של שייקספיר, ומי ימנה את מספר הווריאציות שיש למשפט זה בספרות, בקולנוע, במוזיקה ובתרבות הפופולרית.


מהערך בוויקיפדיה, שמוקדש לשאלה הגורלית הזו, למדתי כי גם כאן היו גלגולי נוסח עד שהגענו לנוסח המוכר לנו היום בעברית.

הראשון היה שלמה בן חיים בריק, משכיל ששמו כמעט ואינו מוכר היום, שבספרו חקירת האמת, שראה אור באלטונה בשנת 1838 (סרוק כאן) הציע:
להיות או לא להיות, הויה ואפס היא השאלה
פרק כה, עמ' 88

ב-1842, ארבע שנים אחר כך, נדפסה מהדורה שנייה של ספר זה בווינה (מהדורה זו סרוקה כאן), והמחבר עידכן את תרגומו:
אהיה את אשר אהיה, או אהיה אפס ואין? זאת אשאלה

אחר כך בא תרגומו של י"ל גורדון:
הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה
טיוטה של תרגום יל"ג, בכתב ידו, שמורה בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים:

הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית

אחריו בא אברהם שלונסקי, שתרגם את המלט ב-1946:
להיות או לא להיות, הנה השאלה
משמר, 14 ביוני 1946

ולבסוף, ט. כרמי, שהוא שנתן לו, בתרגום משנת 1981, את הלבוש הסופי המוכר לנו:
להיות או לא להיות, זו השאלה
אספתי וריאציות מקומיות, מעט מהרבה.

הנה למשל גרסה תל-אביבית שמבקשת לקדם פעילות גופנית:
מדרגות או לא להיות

בחנות הירקות שלי גיליתי וריאציה על עגבניות:

צילום: דוד אסף

שיטוט קצר במרשתת מעלה אין ספור משחקי לשון על המשפט הזה, וכאן נביא רק מזוטו של ים:

הוצאת כנרת, 1994
הוצאת e-Publish 
הפעלת אירועים לילדים
פייסבוק
צלליות או לא להיות

ולסיום, מי בכלל אמר שזאת השאלה?

שגיא מנדלבוים

ב. בן חור

המהדורה הראשונה של בן חור, 1880
חוּר הוא דמות מקראית, שבימי המלחמה עם עמלק ברפידים תמך יחד עם אהרן בידיו של משה: 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ
אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה
אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות, יז 12)על הדרך הוא היה גם סבו של בצלאל, אדריכל המשכן ('בצלאל בן אורי בן חור'; שמות, לא 2).

אבל בן חור היה מישהו אחר. זהו רומן אמריקני שנכתב בשנת 1880 על ידי לואיס וולאס, ונחשב לרב-המכר הגדול ביותר בספרות האמריקנית של המאה ה-19. עלילתו מתרחשת
בארץ ישראל של המאה הראשונה לספירה, והיא מספרת על ידידותו של יהודה בן חור הירושלמי עם בן אצולה רומי ושמו מסאלה, שבוגד בו. בן חור נמכר כעבד ברומא ולבסוף מגלה
את האמונה בישוע ומתנצר. כותרת המשנה של הספר (שהושמטה מכל התרגומים העבריים) היא: סיפור על המשיח (Ben-Hur: A Tale of the Christ).

הרומן זכה להצלחה מסחררת ועוּבד לכמה סרטים. המוכר בהם, בכיכובו של צ'ארלטון הסטון (1959), זכה ב-11 פרסי אוסקר, והוא אפוף כולו ברוח נוצרית. מסרט זה זכור במיוחד מרוץ הכרכרות בקיסריה, שנמשך קרוב לעשר דקות והשתתפו בו כ-8,000 ניצבים.


אגב, כמה סצנות מהסרט צולמו בארץ, כפי שמעיד צילום זה מאזור ליפתא שבכניסה לירושלים:

צילום: פריץ שלזינגר, 1958 (ויקיפדיה)

ואת כל זה סיפרנו לכם רק כדי לתת כבוד למפעל ישראלי המייצר עמודי תאורה:

צילום: איתמר לויתן

ג. הזקן והעיר

על מסעדה יפואית ששמה המפורש הוא 'הזקן והים', כשם ספרו הנודע של ארנסט המינגווי (1952), כבר כתבנו בפרק קודם של 'הספרות והחיים' (כאן). ועתה נפנה דרומה לאשקלון, שגם היא לחופי הים התיכון תשכון.


בית הקפה הנחמד הזה ('קפה עם נוסטלגיה') אינו שוכן על חוף הים אלא במדרחוב של מגדל העתיקה, ולכן אולי נקט בשם מרומז יותר.

צילום: עדינה בר-אל

ד. מלך השדה

ברחוב פרישמן בתל אביב (ובמקומות נוספים בעיר) יושב 'מלך השדה' על כס מלכותו.

צילום: איתמר לויתן

יכול להיות שהמלך הזה בקי ורגיל בכתבי יצחק בשביס זינגר, שזהו שם ספרו האחרון?

זמורה ביתן, 1992