מפה ומשם: כניסה מסביב, צפת, ראש הנקרא, חלב, גרנדמייזר, טיפשות חיים

א. כניסה ויציאה

במגרש החניה ברחוב המגדל בטבעון, ליד הספרייה ומרכז ההנצחה, מוצב שלט ובו כתוב, באותיות של קידוש לבנה כניסה.

מאחוריו, מבוייש, יש שלט קטן ועליו כתוב שבעצם 'הכניסה מסביב'...

צילום: אלון ריבק

וזו הזדמנות להזכיר את ספרו המצוין והחד-פעמי של ידידי איתמר וכסלר, הכניסה מסביב (כתר, 2001). פעם, כשהוא היה פחות עסוק, איתמר גם כתב את המדור 'שלטים מקומיים' בבלוג עונ"ש.

מכל מקום, אם יש כניסה, יש, בדרך כלל, גם יציאה.

בפסטיבל הכלייזמרים בצפת בלטו השלטים 'יציאה', ובמיוחד 'יציאת חרום', על רקע מבני השירותים הניידים שברקע.

צילום: שמוליק שדה

ב. צפת בשבע טעויות

ואם אנחנו כבר בצפת, איך בדיוק כותבים את שמה של עיר זו בלועזית? לא תאמינו כמה אפשרויות יש.

באנגלית זה כמובן, Safed או Tzfat, אבל למה להיצמד לאנגלית נכונה אם אפשר לשבש אותה?

הנה כמה דוגמאות. יש עוד אפשרויות, ואידך זיל גמור.

ZEFAT

SAFED

SAFED או SAFAD

TSFAT

ZEFAT

צילומים מיכל יעקבי

ג. ראש הנקרא

השיבושים של צפת, הם כאין ואפס לעומת ראש הנקרה.

איזה כיף לבלות בלגונה הכחולה. 

איפה נמצאת הלגונה הזו? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את המפות של גוגל תגלו שהיא נמצאת ממש ליד ראש הנקרא!

תודה לאלון ריבק

אגב, גם הגשר היפה שנמצא בראש הנקרה קרוי בפי חברת ההנדסה א.מ.ח.ז שבנתה אותו 'גשר ראש הנקרא':

א.מ.ח.ז. - מהנדסים

ד. מידע חשוב אך לא נחוץ

שימו לב למידע המאוד חשוב ואף מפתיע שמובא על גבי קרטון החלב של תנובה: 

מידע על אלרגנים: מכיל חלב 

צילום: דוד אסף (תודה לפיני גורליק)

אתם מבינים? קרטון החלב מכיל... חלב. איזו הפתעה!

באנגלית קוראים לזה TMI, ראשי תיבות של too much information – מידע מביך, מיותר ולא נחוץ. בעברית קוראים לזה כסת"ח – שלא יבוא איזה נודניק ממשרד הבריאות ויגיד משהו.

ה. משולחנה של הגרנדמייזר

מחנחים יקרים...

'אין לימודי ליבה אין דאגות', כתב לי טל סגל שצילם את השלט הזה בפתח החנות 'מדף הספר' שברחוב היהודים בעיר העתיקה של ירושלים.

גם אנגלית זה לא ממש בקטע שלהם (לפחות לא בהבחנה בין though ל-through).

צילום: טל סגל

גם השלט המעורבב הזה, שצולם בקרית הממשלה בירושלים, מראה את כל הטוב שיש באי-לימודי ליבה. 

צילום: איתי שוורץ

ו. טיפשות חיים

כששירתתי בצבא (מזמן) היה נהוג לומר בחדר האוכל כי מי שרוצה לאכול לחם מהיום שיבוא מחר. 

השלט הזה, בפתח סופרמרקט פרטי באשדוד, הזכיר לי אמרת כנף נושנה זו.

צילום: יצחק לב

שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

דורית צמרת במצפור זאב, 2014 (באדיבות בתה נעה ארנברג; Xנט)

דורית צמרת-ארנברג (2023-1943), חברת קיבוץ בית השיטה, עורכת ופעילת שלום ותיקה, שהלכה השנה לעולמה והיא בת שמונים, כתבה ארבעה שירים שהולחנו, אך רק אחד פרסם את שמה בכל הארץ – 'החיטה צומחת שוב'. מאז הולחן נכנס שיר מרגש זה לכותל המזרח של הזמר העברי בכלל, ולסוּגת שירי הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל בפרט.

במצפה חרובים, הנמצא בתחומי ההרחבה של קיבוץ בית השיטה וצופה על עמק חרוד ועל הרי הגלבוע, נקבעה אבן זיכרון עוד בחייה של דורית צמרת, ועליה צוטט הבית הראשון של השיר, שבו כמובן נזכרים ה'חרובים'. אפשר להניח שהשיר הוא שנתן למקום את שמו ולא ההפך.

את השיר חיברה צמרת בשנת 1974 בהשפעת נפילתם של 11 מבני הקיבוץ בקרבות מלחמת יום כיפור.

המילים המקוריות של השיר בכתב ידה של דורית צמרת
 (אתר בית השיטה)

לא קלה הייתה דרכו של השיר עד שהולחן. ארבע שנים המתין. תחילה נמסר לחיים אהוביה מבית השיטה, אך הוא לא הצליח להלחינו והעבירו לנעמי שמר. גם דרכה של שמר לא צלחה והיא העבירה אותו לחיים ברקני (2001-1923) מקיבוץ שער הגולן ('ביתי אל מול גולן' ועוד שירים יפים רבים מִסְפוֹר), שהלחין אותו, לדבריו, בתוך חצי שעה. זה היה ב-1978. 

כאן, בהקלטה מ-1989, סיפר חיים ברקני על דרכו בהלחנת השיר: 

 

מועד ההלחנה התאים לחגיגת היובל לייסוד הקיבוץ (בכ"ה בתשרי תרפ"ט / 9 באוקטובר 1928, התגבש הגרעין המייסד כפלוגת עבודה ששהתה בחדרה במשך שנתיים) – אירוע המצוין בבית השיטה בכל שנה. השיר בוצע אפוא בפעם הראשונה באותה חגיגת יובל, שבאותה שנה הוקדמה לאלול תשל"ח / ספטמבר 1978 (ראו אהרן מגד, 'חבלי שלום', דבר, 2 בספטמבר 1978, עמ' 15; תודה לד"ר דותן גורן). 

במת מופע היובל של בית השיטה, ספטמבר 1978 (בית השיטה: מורשת בתמונות)

את השיר השמיעה חבורת הזמר 'האשקולית של בית השיטה', שהוקמה ב-1975 והורכבה ברובה מחברי הקיבוץ. סולנית השיר הייתה תמי כוכבא ובין בני החבורה היה גם חנוך אלבלק, חבר הקיבוץ וסולן 'הגבעטרון', שהתפרסם ב-1990 בשירת הפיוט 'ונתנה תוקף' בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהולחן גם כן לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. 

הנה הביצוע המקורי:

  

אך לביצוע המקורי של 'האשקולית' לא היה הד מחוץ לגבולות הקיבוץ. 

הוא התגלגל לידיה של חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה 'נמל בית' (1983). הביצוע המופתי שלה הפך את השיר לנחלת הכלל, והשאר הוא היסטוריה.

   

כאמור, במצפה חרובים הונח סלע בזלת מקומי ועליו נחקקו שורות הבית הראשון:

צילום: אילן שריף

הבעיה היא שהשורה הראשונה שגויה...

בשיר המקורי כתבה צמרת 'שדות שפוכים', וכאן נעשתה – בכוונת מכוון או מבלי משים – היפר-קורקציה, כלומר תיקון יֶתֶר והשפוכים הוחלף בפרושים.

אילן שריף, שהבחין בטעות, סיפר לי כי לפני כמה שנים הפנה לכך את תשומת לבה של דורית צמרת, והיא השיבה לו כי היא שמחה על הציטוט והטעות אינה חשובה כלל, במיוחד כשעומדים מול הנוף היפה ביותר בעולם...

מכל מקום, האם שדות נשפכים? האם זו לא טעות לשונית?

שאלתי את רונית גדיש מהאקדמיה ללשון העברית והיא השיבה:

אני מדמיינת לעצמי את המראה של אזור רמות יששכר הנצפה מבית השיטה. זהו שטח רחב יריעה הנראה כמֹורָד. אם כן, אולי בדמיונה של המשוררת זה נראה כאילו השדות נשפכים ממרומי רמות יששכר אל העמק. הצורה 'שפוך' עצמה משמשת לציון דבר מה שמתפשט, כמו 'חיוך שפוך על פניו' (וראו בערך 'שפוך' במילון אבן־שושן, משמעות 2).

אני משער שמי ש'תיקן' את השיר הושפע גם באופן לא מודע משירו של דודו ברק 'ביכורים' (2008; לחן טוני הלפמן), שם נמצאת השורה הזו: 

ראה ימים באים, ימי השמש. / שטיחי שדות פרושים הרחק לנגדך.

שורות מהשיר 'החיטה צומחת שוב' צוטטו בעוד מקום על מפת הארץ: במצפור זאב, ליד היישוב תמרת, שגם הוא צופה על נופי עמק יזרעאל (התמונה בראש הפוסט צולמה שם). המצפור קרוי על שמו של קצין השריון זאב שגב שנפל בסיני במלחמת יום כיפור והוא בן 29.

הציטוט הוא של הפזמון החוזר:

אתר יזכור

גם כאן סטו מעצבי אבן הזיכרון מן הנוסח המקורי, שבו נכתב:  

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת,  

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב,  

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט –

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

לשון הרבים הפכה בכתובת זו ללשון יחיד: אתה אינך, ולא תוכל לשוב...

ולב מי לא יבין או יזדהה עם ה'שיבוש'-תיקון הזה, שהפך את השורה המכלילה על 11 נופלי בית השיטה לשירה פרטית, קינה על יחיד שנפל. 

ה'התכתבות' עם השיר מראה את כוחה של היצירה המקורית ואת הרלוונטיות המתמדת שלה. הנה לפנינו שיר שעשה את שליחותו מעל ומעבר, ומילותיו מדובבות שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.  

בול יום הזיכרון תשע"ה, עיצוב: רינת גלבוע (דואר ישראל)

ונסיים בביצוע מרגש של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי ובליווי הפסנתרן אייל באט. הסולנית היא אפרת הכהן-ברם והעיבוד הוא של משה זורמן (הוקלט ביולי 2022, בפסטיבל 'לא בשמים'):

  

להרחבה

יובל ניב, 'מחברת "החיטה צומחת שוב": איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?', Xנט, 29 ביולי 2014.

הדר בן יהודה, 'החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017.

עמירם אורן, 'בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש', עמירם בשבילי ישראל, 23 בספטמבר 2023.

הספרות והחיים: מיץ פטל, ליפא העגלון, המוחק הגדול, מודה אני

 א. מיץ פטל בהפרדה

מכל המקומות בעולם דווקא בבית הקברות הישן בחיפה יש הדהוד בלתי צפוי למיץ פטל  (עם עובד, 1970), ספרה של חיה שנהב שדורות של ילדי ישראל גדלו עליו.

וברצינות, האם מותר לנטול ידיים במיץ פטל? האם דרושה הפרדה בין נשים וגברים בעת נטילת ידיים? 

צילום: אבי בלדי

ב. ליפא העגלון

מפרסמי החנות החרדית לחומרי בניין 'שפע טוב' בבני ברק מגלים ידע בלתי צפוי בזמר העברי.

צילום: יוחנן פלוטקין

להזכירכם, מדובר בשירם של יחיאל מוהר ואריה לבנון, ששרו חברי להקת בצל ירוק בשנת 1960:

  

ג. המוחק הגדול

שירה של נורית זרחי 'המוחק הגדול' נדפס לראשונה בעיתון הארץ, 11 באפריל 2020, ואחר כך בספר של זרחי וְאַת? (אפיק, 2020).

כְּמוֹ עוֹרֵב בְּרוּחַ חָזָק הַמְּחַפֵּשׂ עָנָף לְמִשְׁעָן

כָּךְ אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לִי לְהָנִיחַ עַצְמִי.

גַּל אַחַר גַּל מֵצִיף,

מוֹחֵק אֶת חוֹמַת הָעִגּוּל

הַמְּכַתֶּרֶת סְבִיב הָאֲנִי.

מָה הָרַעַשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת?

זֶה הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַכָּבֵד נִשְׁמַט עַל הַשְּׂפָתַיִם

לְהָמִיר אֶת מוּבַן הַמִּלִּים.

תֻּפֵּי הַדַּף הַלְּבָנִים מַכִּים בָּעִצּוּרִים 

וְחַיּוֹת קְדוּמוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּחִילוֹת הַפֵּשֶׁר,

מְלַחֲכוֹת בְּגוּף הַשָּׂפָה. 

הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי, 

אִם נוֹתְרוּ לִי?

על גב הבניין של גלריה גורדון ברחוב הפלך 6 בתל אביב שורטטו מילות השיר באותיות קידוש לבנה:

צילום: איתמר לויתן

ד. מודה אני

ברחוב צבי בְּרוּק 8 בתל אביב חקק אחד ממעריציו של מאיר אריאל את מילות הבית הראשון של שירו-תפילתו 'מודה אני'.

צילום: איתמר לויתן

על השיר והסיפור מאחוריו כתב שחר אריאל (הבן של), 'מודה אני לפניך: כשמאיר אריאל הפסיק להופיע בשבת', בלוג הספריה הלאומית, 27 באוגוסט 2018.

וכאן מאיר אריאל שר:

מסע בעקבות 'בשדמות בית לחם'

תמונת קבר רחל כפי שנחקקה בדמיונם של יהודים (גלוית דואר, אחים ג'מאל, ירושלים 1921)

מאת אליהו הכהן

א. 'בשדמות בית לחם' בגימנסיה הרצליה

בשנת 1909 נחנך בניין הגימנסיה העברית הרצליה בשכונת אחוזת בית. הגימנסיה נבנתה על אדמת הקרן הקיימת לישראל במימונו של הנדבן היהודי מאנגליה, השופט יעקב מוֹזֶר. עד אז התקיימו הלימודים ביפו בארבעה אתרים שונים שהתלמידים נדדו ביניהם.  

בניין הגימנסיה העברית הרצליה, צילום: ליאו קאהן, וינה 1912

שמה של הגימנסיה, כפי שנרשם בתעודות סיום שנת הלימודים ועל נייר המכתבים והמעטפות, היה 'הגימנסיה העברית "הרצליה" ביפו'. השמות החדשים 'הרצליה', 'אחוזת בית' ו'תל אביב' לא נקלטו מיד וחלף זמן עד שהשתגרו בציבור. בשנת 1911 הבניין החדש היה עדיין מוקף חולות, אך הלימודים בתוכו התנהלו כסדרם. בכל חגי השנה נערכו בגימנסיה חגיגות שכללו שירה, נגינה והצגות. ביוזמתו של המורה הפעלתן לזמרה חנינא קרצ'בסקי, שהיה המלחין הראשון שפעל באחוזת בית ובתל אביב הקטנה ברבע הראשון של המאה העשרים, הוקמו בגימנסיה גם מקהלה ותזמורת. 

מקהלת הגימנסיה על רקע תפאורה שהכין אברהם אלדמע. במרכז יושב חנינא קרצ'בסקי, 1911 (ביתמונה)

לחג החנוכה של שנת תרע"א (סוף 1910) הוכנה תוכנית עשירה ובה נכלל גם מחזה קצר (ובשפת התקופה 'חיזיון') על רחל אמנו. על רקע תפאורה של קבר רחל, שהכין המורה לציור אברהם אלדמע, שרה מקהלת הגימנסיה את שירו של קונסטנטין אבא שפירא 'בשדמות בית לחם', שקרצ'בסקי הלחין ועיבד לשני קולות.

על התרשמותו ממעמד ביצוע השיר סיפר לימים מי שהיה אז תלמיד הגימנסיה ואחר כך מנהלה, ברוך בן יהודה (1990-1894). בן יהודה עלה לארץ בגפו זמן קצר קודם לכן:

אלדמע היה דמות פופולרית מאד בחברת התלמידים. הוא היה המומחה לעריכת התפאורות בהצגותיהם, ובייחוד הצטיין בהצגת תמונות חיות. עד היום מרבים החניכים לספר על התמונה החיה קבר רחל, שבוצעה עוד בשנת תרע"א. על הבמה היה מבנה של קבר רחל, מצויר בדייקנות מרובה. מאחורי המבנה שרה המקהלה שלא נראתה לקהל את 'בשדמות בית לחם', ובהגיעה למילים: 'ובבוא חצות ליל מארץ עיפתה, / תעלה יפת מראה, בית קברה עוזבת', והמנגינה עלתה וגברה crescendo, הופיעה מחלל הכיפה של הקבר דמותה של רחל אמנו (זו הייתה רחל אבולעפיה, בית-הלחמי כיום) עטופה לבנים מכף רגלה ועד ראשה פרוע השיער, ובאותו רגע הוארו אִשִׁים צבעוניות שונות מכל עבר, שהופנו אליה והפכוה לדמות מיסטית עטופת קסמים ורזים. לתלמידים בני חוץ-לארץ, בני בלי אם, מוכי ערגה לקדושת הארץ וחולי אהבה למולדת, הייתה תמונה זאת הגשמת המתרחש בלבם ועל כן כה הרבו להתפעל' (ברוך בן יהודה, הורתה ולידתה של הגימנסיה הרצליה, תש"ל, עמ' 139).

אלה היו צעדיו הראשונים בארץ של שיר הזמר 'בשדמות בית לחם' שהלחין קרצ'בסקי. לחן כובש לב זה דחק, כפי שנראה בהמשך, את שלושת הלחנים האחרים של השיר שנשכחו מלב.

הבה ניזכר בו בביצוען של מלי ברונשטיין ורותי בן אברהם, כפי שהוקלט במופע 'שרתי לך ארצי' בעריכת דן אלמגור ואליהו הכהן, שהתקיים בבנייני האומה בערב יום העצמאות תשל"ה:

כעבור שנתיים, בשנת 1913, יצאו תלמידי הגימנסיה לטיול בארץ, וביקרו בחברון ובבית לחם. את רשמיו מאותו טיול תיעד בן יהודה בכתב. כשהגיעו התלמידים לקבר רחל הם מצאו את דלת המבנה סגורה:

התרגשותנו הייתה גדולה מאד. מיד התקבצנו יחד והתחלנו לשיר: בשדמות בית לחם... כל אחד הרגיש חובה לשיר, והשירה יצאה מעומק הלב בלווית רעד קר על כל הגוף. זהו קברה של רחל אמנו? האאמין לזה? ... לא יכולנו להיפרד, אולם מוכרחים היינו (שם, עמ' 123).

תלמידי הגימנסיה מבקרים בקבר רחל בראשית העשור השני של המאה העשרים
הצלם הוא כנראה יעקב בן-דב (בלוג הספרנים)

'בשדמות בית לחם' היה אחד השירים החילוניים הראשונים על קבר רחל. כפי שנראה בהמשך, הוא נכתב עוד בימי העלייה הראשונה, על ידי משורר שנוי במחלוקת, מומר שמעולם לא היה בארץ. ועם זאת, השפעתו של השיר – בעיקר לאחר שהולחן – הייתה עצומה. הציונים, בכל מקום שהם, החלו לאמץ את קבר רחל לא רק כאתר דתי מקודש, אלא גם כאתר מורשת בעל אופי לאומי וכאחד מסמליה של התנועה הציונית.

אפרים משה ליליאן, 'קבר רחל'
(קדם)

בול שהנפיקו שלטונות המנדט הבריטי, 1927
(ויקיפדיה)

השיר פורסם לראשונה בקובץ הרביעי של האסיף, שראה אור לקראת שנת תרמ"ח (ורשה 1887). זה היה שיר מספר 10 בפואמה שכללה 13 שירים ומחברה הכתירה בשם 'שירי ישורון' (עמ' 30-21). בשולי הפואמה הוסיף העורך נחום סוקולוב הערה המעידה על ההתלהבות שחש בעצמו נוכח השיר: 'נעיר את הקוראים הנכבדים על תכונת השירים היקרים האלה אשר חזון יקר הם בספרותנו ברוח הליריקה הנעלה אשר בהם'.

הפרסום הראשון של השיר במאסף הספרותי האסיף, ד, תרמ"ח, עמ' 28

שני עשורים חלפו מעת פרסום השיר ועד להלחנתו בימי העלייה השנייה. מדוע נבחר דווקא שיר זה להלחנה – על ידי ארבעה מלחינים שונים! – מתוך 13 השירים שהרכיבו את מחזור 'שירי ישורון'? 

נראה כי התשובה לכך קשורה בדמותה הייחודית של רחל אמנו כפי שהשתקפה מבתי השיר שארג לתוכו גם את הזיכרון הקולקטיבי של פסוקי התנ"ך העוסקים בה. זו רחל שקברה אכן שוכן בשדמות בית לחם בדרך אפרתה (בתנ"ך יש גם גרסה שונה באשר למקום קברה, אך זו נזנחה בזיכרון היהודי). זו רחל המבכה על בניה שיוצאים לגלות, ככתוב בספר ירמיהו (לא, 16-14): 

כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. 

בשלושת בתי השיר של שפירא דמעותיה של רחל ניגרות מעיניה, דמעה אחר דמעה, ונופלות אל מי נהר הירדן. הירדן רחוק משדמות בית לחם, אך הוא מסמן את גבולה ההיסטורי של ארץ ישראל. דרכו יצאו הגולים לגלות, ודרכו הם גם ישובו.

שפירא לא היה הראשון שכתב על דמעות רחל הנשפכות אל הירדן. קדם לו מומר אחר, המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה, שביטא את הרעיון בשירו 'הכאב בן אלף השנים', שהופיע כהקדשה בפתח ספרו הבלתי גמור 'הרבי מבכרך' (1840):

וְהַדּמָעוֹת פּוֹנוֹת כֻּלָּן / אֶל הַדָּרוֹם בְּזִרְמֵיהֶן.

זוֹרְמוֹת הֵן בִּדְמָמָה וְשָׁם / הֵן נִשְׁפָּכוֹת אֶל הַיַּרְדֵּן (תרגום שלמה טנאי)

ב. משהו על קונסטנטין אבא שפירא

דיוקן עצמי של קונסטנטין שפירא עם חתימתו
(שנות השבעים של המאה ה-19; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

הצד השני של צילומי שפירא עם הלוגו של סטודיו הצילום שלו

חותם הטרגדיה נחקק על פרשת חייו של קונסטנטין אבא שפירא (1900-1839), המשורר הלירי והרומנטי יליד גרודנה, בן דורם וסביבתם של משוררי חיבת ציון מרדכי צבי מאנה ('משאת נפשי') ומנחם מנדל דוליצקי ('ציון תמתי'). אבא הוא קיצור שמו המקורי אשר בן אליהו, ואילו קונסטנטין הוא השם הנוצרי שניתן לו לאחר שהמיר את דתו. 

פעמיים בימי חייו התהפך עליו גורלו. פעם אחת כשהמיר את דתו לנצרות הפרבוסלבית. זו הייתה הדרך היחידה שעמדה לפניו כדי להינשא לבחירת לבו הרוסייה. שפירא המומר – שלא באמת האמין בתורת הנצרות – לא חדל לכתוב שירים בעברית, בהם שירים לאומיים. פעם שנייה חל מהפך בחייו כשאימץ לעצמו קריירה של צלם אמן. הוא נחשב לצלם המיומן ביותר בעיר המלוכה סנקט פטרבורג ובמצלמתו הנציח את דיוקנאותיהם של גדולי הספרות הרוסית כמו גם את בני משפחת המלוכה ומקורביהם. שפירא היה צלם רשמי בחצר הצאר, ובשל כך אישים רמי מעלה ברוסיה התדפקו על דלת הסטודיו של שפירא כדי לזכות בצילום מעשה ידיו.

שפירא לא הותיר אחריו זיכרונות. אנו ניזונים אפוא מפירורי מידע שליקטו על תולדותיו מכרים ומוקירים, בהם בן עירו וחבר נעוריו אברהם שלום פרידברג (1902-1838), שהתפרסם כמחבר סדרת הספרים זיכרונות לבית דוד, שניהל אתו התכתבויות רבות ומקצתן פרסם בספרו ספר הזכרונות (ורשה 1899). הראשון שכתב עליו לאחר מותו היה המשורר יעקב פיכמן, בהקדמה לספר שירים נבחרים, הכינוס הראשון של  שירי שפירא, שיצא בהוצאת תושיה בשנת 1911. מונוגרפיה מקיפה עליו פרסם חיים תורן בכתב העת מאזניים (כרך יז, תש"ד), וערך ביוגרפי ממצה חיבר אבנר הולצמן בלקסיקון הספרות החדשה, שם הובאה גם ביבליוגרפיה נוספת.

מכל העדויות עולה כי שפירא היה נער מוכה כל שנות ילדותו. אביו היה חרדי קנאי וסדיסט שלא חסך ממנו את שבטו. כל פעם שהילד נתפס קורא בספר חולין, מן 'הספרים החיצונים' של המשכילים שהיו אסורים בקריאה, בערה כאש חמתו על בנו הסורר. הוא הפליא בו את מכותיו ולא השאיר מתום בבשרו מפני זעמו (פרידברג, ספר הזכרונות, ב, עמ' 106). אם מצא בלילה ליד מיטת בנו שנרדם, פתקים שבהם רשם פסוקי שיר, הקיץ האב את הבן משנתו והצליף בו בשוט ללא רחמים, קשר אותו לשולחן והטיל עליו להעתיק מדי יום גיליון שלם מתוך שבט מוסר, ספר המוסר שחיבר רבי אליהו הכהן.

כדי להחזירו לעולמה של תורה השיאו אביו בגיל 16, אך שפירא המשיך בשלו והמשיך לקרוא בסתר שירים עבריים. כשהאב המשיך להכותו, לעיני אשתו הצעירה, גמלה בו ההחלטה לברוח מביתו. הוא נטל כסף מארונו של אביו ונסע לווינה כדי לבקר את פרץ סמולנסקין, עורך השחר הנערץ, שנודע כמטפח כישרונות צעירים. סמולנסקין יעץ לו כי לצד כתיבת שירים כדאי לו למצוא מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו, כגון צילום שנחשב אז למקצוע חדשני. שפירא למד את סודות המקצוע מצלם נוצרי בווינה, אך געגועיו לרוסיה גברו. הוא שלח גט לאשתו ובראשית שנת 1868 נסע לעיר הבירה סנקט פטרבורג שם קיווה למצוא תעסוקה כשוליית צלם. 

לא היה זה פשוט כפי שחשב. הוא נדחה בכל מקום. למוד אכזבות, רעב ללחם וחסר בית מצא קרן זווית בביתו של איכר נוצרי שחמל עליו. לאיכר זה הייתה בת צעירה, ונפשו של שפירא, שלימד אותה קרוא וכתוב, נקשרה בנפשה. כשנודע לאביה כי התאהבה ביהודי הוא גירש את השניים מביתו. שפירא חלה בטיפוס ואושפז במצב קשה בבית חולים. אהובתו הרוסייה מסרה את נפשה למענו, וגילתה לו כי היא הרה, ושפירא, שדאג לעתידם של האישה והעובר שבבטנה, החליט להמיר את דתו ולהינשא לה. זאת ועוד, כדי להתפרנס מצילום ולפתוח עסק עצמאי, היה עליו להתנצר. השם הנוצרי שהוענק לו בעת הטבלתו היה קונסטנטין אלכסנדרוביץ. כעבור זמן החלים מחוליו, וגם אם התחרט על התנצרותו, היה זה מאוחר מדי. המרת דת חוזרת נאסרה על פי החוק הרוסי. 

בשנה הראשונה לאחר שהחלים, לא הצליח למצוא מקום עבודה. הוא ורעייתו, והבן ולדימיר שנולד בינתיים (ולימים היה גם הוא צלם), התפרנסו משכר עבודתה של אשתו כתופרת. שפירא שוטט בחוצות עיר הבירה ודפק על דלתות חנויות הצלמים כדי לבקש עבודה שתחלץ אותו ממצוקתו. האגדה מספרת כי באחד הימים הגיע לביתו של צלם שבעבר כבר השיב את פניו ריקם. הפעם מצא אותו ואת שני עוזריו מתלבטים איך 'לתקן' תמונה. באותם ימים העסיקו הצלמים 'ציירים מתקני פוטוגרפיות'... הצלם ועוזריו היו אובדי עצות, ואז נטל שפירא בידו את המכחול ובמשיכת קולמוס אחת תיקן את התמונה. למחרת הוא התקבל לעבודה בחנות צילום זו.

מחקר מעודכן יותר, שהתפרסם ברוסית בשנת 2008 ועקב אחרי גלגוליו כצלם, מצא כי שפירא היה שותף בחנות צילום של שונפלד שהתמחתה בדיוקנאות אמנותיים, ובנובמבר 1869 כבר פתח סטודיו משל עצמו בנֶבְסְקי פרוספקט, הרחוב הראשי והיוקרתי של עיר הבירה. כישרונו התגלה ברבים ולסטודיו הצילום שלו נמשכו לקוחות רבים מן האריסטוקרטיה הפטרבורגית.

מודעת פרסום לסטודיו הצילום של שונפלד-שפירא (סטריאוסקופ)

בין האישים שצילם היו סופרים כמו דוסטוייבסקי, טורגנייב, גונצ'רוב ואחרים, ותמונותיהם, שנמכרו בהמוניהן לאחר מותם, הכניסו לו כסף רב.

דיוקן הסופר איוון גוֹנְצָ'רוֹב שצולם בסטודיו של שפירא בראשית שנות השמונים

לצד ההצלחה המקצועית שליוותה אותו מכאן ואילך התעוררו בו רגשות חרטה על התנצרותו ועל כך שמיום שעזב את וינה זנח את הלשון והספרות העברית. עוד כששהה במחיצתו של סמולנסקין החל לכתוב יצירה פיוטית בשם 'האב והבן', ובה גולל את שנות הסבל שעבר בבית אבותיו, אך יצירה זו מעולם לא נדפסה. שנאת ישראל, שהחלה להתפשט במלוא עוזה בכל רחבי רוסיה, היא שהחזירה אותו לשפה העברית, אהבתו הישנה. הוא שלח אל סמולנסקין שני שירי ביכורים מליציים, שבהם מקונן הנביא על שבר בת עמו ועל חורבן ארצו, והם נדפסו בהשחר. שירו הבשל הראשון, 'אל משוררי בת עמי', נדפס בשנת 1878 בירחון הבוקר אור שערך אברהם דוב גוטלובר. בשיר זה גרס שפירא בתמימותו כי אם רק יפרצו היהודים את חומות הגטו יקהה עוקצה של האנטישמיות והם יזכו בזכויות אזרחיות. לא ארכו הימים ושפירא נוכח שטעה, ובפואמה 'מחזיונות בת עמי', שנדפסה ב-1884 תחת השפעת הפוגרומים של ראשית שנות השמונים, חזר בו והגיע למסקנה ששורש האיבה ליהודים הוא שנאה עיוורת המושרשת בקרב ההמון הנוצרי.

סטודיו הצילום של שפירא בשדרת נייבסקי 18 פינת רחוב מורסקאיה, שם עבד החל מ-1895 (סטריאוסקופ)

למרות שהיה מומר, לא התנתק שפירא מעמו. את חגי ישראל בילה בסביבה יהודית לאומית ובשבעת ימי חג הפסח הקפיד לשהות בבתי יהודים ממכריו. הוא חש רגשי אהבה וגעגועים לעמו ואת עומק זיקתו ניסה לבטא בשיריו. בעמקי לבבו אף חלם לעלות לארץ. סיפר על כך המשורר מנחם מנדל דוליצקי, שביקרו בביתו בפטרבורג בראשית שנות השמונים:

ובערב אחד שפך את לבו לפניי. 'היודע אתה?' –  פנה אלי שפירא –  'בלילה, עת אשכב על משכבי, הנוחם יציקני ומאד יצר לי על זה שהנני נוצרי, אף כי למראית עין. געגועים יתקפוני לארץ אבות. עוד אגשים בחיי את משאת נפשי, אלא שיש להמתין קצת עד שיהא לי סכום הגון ואז אבנה את ביתי בארץ ישראל (הובא אצל חיים תורן, 'אבא קונסטנטין שפירא: מונוגרפיה' מאזניים, תש"ד, עמ' 47).

הסופרת רות בקי, שחשפה פרטים חדשים מחייו ומפעילותו, גילתה כי באחד משיריו של שפירא, שנותרו בכתב יד, הוא תיאר חלום ובו הוא עומד ברחובות ירושלים המתחדשת ושר משירי ציון. העם מקבל את שיריו בתודה ובנות העיר קושרות זר פרחים לראשו. והנה באים צעירים, משליכים את הזר וקוראים 'מה לך ולנו?'. הוא התעורר בבעתה. ברקע שמע את צלצולי פעמוני הכנסיות ליד ביתו, וקולות אלה הכאיבו לו וייסרוהו ('חייו הכפולים של ק.א. שפירא', מעריב, 2 באוקטובר 1987).

אהבתו המחודשת לבני עמו מצאה את ביטויה לא רק בשירים אלא גם בתמיכה כספית בסופרים נזקקים, בסטודנטים עניים ובכתבי עת משכיליים. כך למשל הוא תרם כספים רבים להיום, העיתון היומי העברי הראשון שערך י"ל קנטור. קשריו עם רשויות השלטון בבירה סייעו לו לתווך ולפשר בגזירות שגזרה הצנזורה על סופרים ועורכים. 

אל פסגת יצירתו כמשורר עברי לאומי הגיע שפירא בסדרת 'שירי ישורון' שהוזכרה לעיל (1887), שבה זהר כפנינה השיר 'בשדמות בית לחם', השיר היחיד בין שיריו שהיה לימים שיר זמר אהוב.

באביב 1900 הלך לעולמו בגיל 61 ונטמן בכפר סטרילנה, מקום הולדתה של אשתו. רק קומץ ידידים ליווהו למנוחת עולמים. העיתונות העברית והיהודית לא גילתה עניין רב במותו ולא התפרסמו בה מאמרי הערכה כנהוג לאחר מות יוצר עברי חשוב. רק בשנת 1911 הופיע כינוס ראשון (וחלקי) של אסופת שיריו עם הקדמה של יעקב פיכמן. הייתה זו מעין 'תעודת כשרות' שהחזירה את שפירא ויצירתו לעם היהודי ולציונות. את הונו הוריש שפירא ל'חברה לתמיכת עובדי אדמה בארץ ישראל ובסוריה' - השם הרוסי הרשמי שניתן לחובבי ציון ברוסיה על מנת שיוכלו לאסוף כספים ליישוב הארץ. את ספרייתו הוריש לאוצר הספרים של הרופא יוסף חזנוביץ, שלימים שימש בסיס לספרייה הלאומית בירושלים. אף כי קשריו עם אשתו התערערו שנים רבות קודם מותו הוא לא זנח אותה וזכר לה חסד נעורים. הוא הוריש לה דמי מחייה ואת חנות הצילום העביר לבנו.

ג. הלחנים

הלחן הראשון של 'בשדמות בית לחם' נכתב על ידי המלחין הסומא צבי הרמן ארליך מלמברג (לבוב), מי שהתגלה לימים כמלחינם של השירים 'נרותיי הזעירים' ו'גלות מאַרש' (השיר ביידיש שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'פה בארץ חמדת אבות'ׂ). לחנו של ארליך נדפס לראשונה בשנת 1906 בקובץ מנגינות ל-37 שירים ציוניים.

תווי 'בשדמות בית לחם' בלחנו של צבי הרמן ארליך, נדבורנה 1906 (אוסף אליהו הכהן)

לבקשתנו הקליט המוזיקאי יאיר לרון את לחנו הבלתי מוכר של ארליך שמעולם, עד עתה, לא הוקלט.

הלחן השני של השיר נכתב על ידי המלחין וחוקר המוזיקה הירושלמי אברהם צבי אידלסון ופורסם לראשונה בשנת 1907 בחוברת שירי ציון. לצערנו הרב, לא שרדה הקלטה או ביצוע של לחן זה.

תווי 'בשדמות בית לחם' בלחנו של אברהם צבי אידלסון, שירי ציון, ירושלים 1907 (אוסף אליהו הכהן)

ארבע שנים אחר כך, בשנת 1911, חובר הלחן השלישי (לשני קולות) בידי חנינא קרצ'בסקי. כבר ראינו שהלחן נפוץ בארץ לאחר שבוצע לראשונה בידי תלמידי הגימנסיה העברית 'הרצליה'. הלחן נדפס ופורסם בחוברת צלילי חנינא שיצאה לאור בשנת 1927, אחרי מותו בלא עת של קרצ'בסקי. בין אידלסון 'הגרמני' מירושלים לבין קרצ'בסקי 'הרוסי' מתל אביב, שררה תחרות סמויה מתמדת. שירים שהלחין אידלסון שבו והולחנו על ידי קרצ'בסקי, כדי להעמיד כביכול כל לחן במבחן הציבור: איזה מהם יתנחל בלבבות ויופץ? המציאות הוכיחה כי לחניו של קרצ'בסקי תמיד גברו על אלה של אידלסון.

צלילי חנינא, הוצאת הגימנסיה העברית הרצליה, תל אביב תרפ"ז

הלחן הרביעי חובר על ידי מלחין יהודי-אמריקאי ושמו זאוול (זבולון) זילברטס עבור תרגום דו-לשוני (יידיש ואנגלית) של השיר. הלחן פורסם בשירון 'רחל'ס קבר' שיצא לאור בניו יורק בשנת 1921, ועליו צוין כי הושר בפי החזן המפורסם זבולון קוורטין.

הלחן של קרצ'בסקי היה האהוב מכולם וכך נזנחו ונשכחו כל הלחנים האחרים. הוא זכה להקלטות רבות, ועד היום הוא מושר בפי מקהלות וסולנים. נשמע לסיום שני ביצועים: האחד, ביצוע יפהפה ולא מוכר של  ישראל גוריון בהקלטה משנת 1968; השני, הגבעטרון בהקלטה משנת 1980.