חֲקִירָה תִּהְיֶה: אלתרמן נאבק על הקמת ועדת חקירה

המורים והתלמידים בטקס חנוכת בית היתומים דיסקין במבנה החדש בגבעת שאול, 1927 (ויקימדיה)

מאת דוד גוטרזון

א. 'באה עֵת לביקורת': הרקע לפרסום השיר

ביום שישי, 25 בפברואר 1949, נדפס בעיתון דבר השיר 'חֲקִירָה תִהְיֶה' במדורו האהוב של נתן אלתרמן 'הטור השביעי'. 

במדור זה, שאותו כתב אלתרמן ב'דבר' במשך 24 שנים (החל בפברואר 1943), נדפסו כ-700 שירים, רובם מחורזים, ובשנותיו האחרונות גם בפרוזה. השירים הגיבו בדרך כלל על מאורעות השעה, והשפעתם הציבורית הייתה רבה, כולל על קובעי המדיניות בישראל. רגישותו של אלתרמן לעוולות מוסריות או חברתיות מצאה ביטוי במקצת מהשירים, שהוקדשו לתוכחה ולדרישת צדק. השם 'הטור השביעי' נבע ממיקומו של הטור, שנדפס בימי שישי בטור השמאלי ביותר שבעמוד השני של העיתון, אשר באותה תקופה הופיע בשבעה טורים. 

דבר, 25 בפברואר 1949, עמ' 2

בהערה מתחת לכותרת השיר ציין אלתרמן בפירוש את הרקע לכתיבת השיר:

בפעם השנייה בחודש זה מופיעה ידיעה בעיתונים על בריחתם של יתומים מבתי היתומים המפורסמים של ירושלים. היום יש ידיעה ב'על המשמר' על שלושה יתומים שברחו. כשתפסו אותם והעלוּם על מכונית ניסה אחד מהם לקפוץ ונפצע קשה' – מתוך 'דעתו של עוזי' ב'יום יום'.

ואכן, יומיים קודם לכן, ב-23 בפברואר 1949, התפרסמו ידיעות בעיתונות היומית על שלושה נערים, שניסו לברוח מבית היתומים החרדי 'דיסקין' בירושלים, שנמצא בקצה המערבי של העיר, סמוך מאוד לכביש הראשי בין ירושלים לתל אביב (המבנה המרשים קיים עד היום, אך בית היתומים, שעבר למקום ב-1927 פסק לפעול ב-1952). 

חייל עֵרָנִי, שהבחין בהם באזור הקסטל-אבו גוש, עצר את רכבו ושאל אותם לאן פניהם. אחד מהם ענה שהם הולכים ברגל לתל אביב, כי אין להם כסף לדמי נסיעה. בהמשך התברר שהנערים ברחו מבית היתומים. בעזרת חיילים אחרים הכניסם החייל לרכבו כדי להחזירם למוסד. אחד הנערים, צבי סבילסקי (או סילסקי) בן 13, סירב לחזור, אך החיילים הכניסוהו בכוח. הנער  קפץ מהרכב, נפצע קשה ונלקח לבית החולים מחוסר הכרה. לפני שהוחזרו הנערים למוסד, הם ביקשו מהחיילים שיגידו למורים במוסד שלא יכו אותם כעונש על בריחתם.

על המשמר, 23 בפברואר 1949, עמ' 4

הַבֹּקֶר, 23 בפברואר 1949, עמ' 4

'תהלוכת היתומים' בזמן המעבר מהבניין הישן ברחוב הנביאים למבנה החדש, 1927 (צילום: יוסף שוויג, ויקימדיה)

ב. 'מה זה יתומים, לכל הרוחות?': דעתו של עוזי

עוד באותו יום הקדיש לנושא זה הסופר והעיתונאי בנימין תמוז את טורו 'דעתו של עוזי' (לימים כתב את המדור עמוס קינן ושמו השתנה לעוזי ושות'), שהתפרסם בקביעות בעיתון יום יום (עיתון ערב שיצא בשנים 1949-1948).

תחת הכותרת 'מה זה יתומים, לכל הרוחות?', כתב תמוז: 

יום יום, 23 בפברואר 1949, עמ' 3

כבר בבית הראשון של 'חקירה תהיה', הכריז אלתרמן על הצטרפותו לקריאה של תמוז לערוך בדיקה מקיפה במוסד, תוך הקפדה מוחלטת על זכויות הנערים, ללא ויתורים וללא פשרות. בבית האחרון רמז אלתרמן גם לביטוי חז"ל 'ייקוב הדין את ההר', כלומר מיצוי הדין, וגם לדברי חז"ל כי 'שערי דמעה לא ננעלו' (ברכות, לב ע"ב), ודמעות יתומים ואלמנות מגיעות עד כיסא הכבוד: 

כִּי דִּמְעַת הַיָּתוֹם (יֵשׁ אוֹמְרִים) תִּקֹּב־הַר,  

אלתרמן הדהד את הקול הצועק, הנשמע מדי פעם בבתי המחסה הסגורים על בריח ובצינוק שבו נכלאים ילדים חסרי ישע, אשר 'מֵאֵימָה רֹאש מַכִּים אֶל כֹּתֶל!'. לכן, טען אלתרמן (בגרסה המקורית של השיר), 'בָּאָה עֵת לְבִקֹּרֶת־חֵמוֹת צִבּוּרִית / שֶׁיָּדָהּ יַד בַּרְזֶל מְלֻבֶּנֶת!'. 

כאשר כונס השיר לספר ב-1954 (שירי העת והעתון, ב, הוצאת דבר, תשי״ד, עמ' 177-176), שינה אלתרמן את שני הבתים האחרונים. ייתכן שהשינויים שביצע שיקפו את חששותיו לגבי מסמוס הטיפול בהמלצות ועדת החקירה. בגרסה החדשה הצהיר אלתרמן שבאה העת להפר אדישות ולהרעיד 'הנהלות', לחשוף וגם להעניש: 

בָּאָה עֵת לְבִקֹּרֶת־חֵמוֹת צִבּוּרִית / לְחִשּׂוּף, לְמִשְׁפָּט, לְעֹנֶשׁ.

אלתרמן שינה שורה נוספת. בנוסח המקורי של הבית השישי נכתב: 'וּמִי פְּנִימָה יַחְדֹר? הַבַּסְטִילְיָה בְּלִי־קוּם / נֶהֶרְסָה! הָרִשְׁעָה בִּשְׁעָרֶיהָ נִרְמֶסֶת!', ואילו בנוסח החדש בחר להבליט את אמונתו כי ניצחון הטוב על הרע בוא יבוא: 

וּמִי פְּנִימָה יַחְדֹּר? הַבַּסְטִילְיָה בְּלִי־קוּם / נֶהֶרְסָה. חוֹמַת רֶשַׁע – סוֹפָהּ קוֹרֶסֶת.

זו הגרסה המוקדמת-המקורית של שני הבתים האחרונים, כפי שנדפסה בעיתון (ראו באיור למעלה):

נתן אלתרמן, הטור השביעי, מהדורת דבורה גילולה, ג, עמ' 311-310

וזו הגרסה המאוחרת והמתוקנת של השיר השלם, שכונסה במהדורות הטור השביעי המאוחרות שערכו מנחם דורמן (א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 275-273), ודבורה גילולה (ג, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, עמ' 52-51): 

נתן אלתרמן, הטור השביעי, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, עמ' 52-51

ג. 'נקיון אנו דורשים': משהו על בית היתומים דיסקין

כותרת נייר המכתבים של בית היתומים דיסקין בראשית שנות השלושים

כמה מילים על בית היתומים דיסקין, שעל מעט מגלגוליו ניתן לקרוא בערך ויקיפדיה המוקדש לו. הבית נוסד ב-1880 בידי הרב החרדי הקנאי יהושע לייב דיסקין, שכּוּנה גם הרבי מבריסק (1898-1818). דיסקין, שעלה לארץ שלוש שנים קודם לכן, התיישב בירושלים ובהדרגה הפך למנהיגם של החרדים הקנאים, אנשי היישוב הישן. ירושלים בתקופה העות'מנית הייתה עיר מוכת עוני ושׁכוֹל. בסמטאותיה סבבו ילדים יתומים רבים, חסרי בית, מוכי רעב וכָפָן שלא זכו לחינוך כלשהו. בעיר פעלו אז כמה בתי יתומים נוצריים שהעניקו טיפול חינם, אך החרדים כמובן התנגדו להם. דיסקין החליט להקים מוסד שיעניק חינוך חרדי ליתומים, על אף שלא כולם באו מרקע דתי. בבית היתומים שהקים התגוררו בנים בלבד, והלימודים היו ביידיש. 

דיוקן הרב דיסקין, ליטוגרפיה מראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מאז היווסדו ב-1884 נקט עיתון הצבי קו ביקורתי נגד אנשי היישוב הישן, בהתאם לעמדות העורך אליעזר בן-יהודה. ב-13 בפברואר 1910, בעקבות התפשטות מחלת ה'שִׁבְתָּה' [דלקת קרום המוח] בירושלים, נדפס תיאור מזעזע של המצב ההיגייני הירוד שבו בית היתומים דיסקין פועל: 

הצבי, 13 בפברואר 1910, עמ' 3

הדיווח על 300 יתומים חיוורים ומלוכלכים, היושבים 'כעדר צאן' בחדרים מעופשים, הסתיים בקריאה בוטה למנהלי המוסד (בן-יהודה אף נקב בשמו של ידידו אלברט עמיאל, שבחצר השייכת לו פעל בית היתומים), 'להבין כי לא בברדיצ'ב המה כיום, לא באיזה גטו גלותי, כי אם בירושלם, בציון החדשה... נקיון אנו דורשים שמה, ברצונם או שלא ברצונם'. 

ארבעה ימים לאחר מכן התפרסמה בעיתון התנצלות על הכתבה הקודמת. הכותב (בן-יהודה, מן הסתם) סיפר כי מזכיר בית היתומים סר למערכת העיתון, הכחיש את הדברים מכול וכול, והזמין את העורך לבקר במוסד בכל עת שירצה. בן-יהודה נעתר להזמנה, ביקר במוסד ופרסם את רשמיו המעודכנים:

הצבי, 17 בפברואר 1910, עמ' 3

ובמילים אחרות, המקום נקי ומתנהל כשורה, ומקור הריחות הרעים בבניין נובע ממספרם הקטן של בתי השימוש. 

התנצלות זו הסיטה לפי שעה את אור הזרקורים מבית היתומים, אף שבפועל לא הרבה השתנה בו. שינויי המקומות, והמעבר מ'חצר דיסקין' ברובע המוסלמי בעיר העתיקה לרחוב הנביאים, ומשם לגבעת שאול במערב העיר, גם הם לא שינו הרבה. סיפור בריחתם של שלושת הנערים חשף מחדש את חולייו של מוסד ותיק זה. 

ד. השפעת טוריהם של תמוז ואלתרמן

נתן אלתרמן

בנימין תמוז בסדנת קרמיקה, 1951
(צילום: בוריס כרמי, ויקימדיה)

קריאתם הפומבית של 'עוזי' ושל אלתרמן לחקור את הנעשה בבית היתומים דיסקין המשיכה להדהד. בשבוע שלאחר מכן נדפסו בעיתון יום יום, ובמשך שלושה ימים רצופים, שלוש רשימות העוסקות בפרשה. שתי רשימות נחתמו בידי זאב תדמור, עוד אחד משמות העט הרבים של בנימין תמוז (כפי שהראתה מנוחה גלבוע בספרה חלומות הזהב ושברונם, הקיבוץ המאוחד, 1995). כותרת רשימתו הראשונה, 'זוועה זו אינה ידועה לכם', דיברה בעד עצמה, ואם לא די בכך נכתב בכותרת המשנה: 'לו ידעתם מה שמתהווה בין כתלי מוסד זה, לא הייתם ישנים בלילות'... 

יום יום, 2 במארס 1949, עמ' 2

תמוז תיאר ביקור שערך במוסד ובמהלכו התבררו לו התנאים הקשים של החוסים. במקום אין הסקה או אמצעי חימום, והילדים מתמודדים עם קור עז. בשל כך קשה להם להירדם בלילות, וגם כשהם מצליחים בכך הם חווים השכמה רעשנית: המשגיח מתפרץ לחדרים בריצה ובשאגות, חוטף את השמיכות ומטילן על הרצפה. הילדים קופצים מתוך חלומותיהם הישר לתפילת שחרית, ומי שלא יתפלל כראוי לא יקבל את ארוחת הבוקר. בעיקר בולט הקטע האחרון של מאמרו שבו השווה את ילדותו המוארת שלו (ושל רוב הקוראים), לילדותם של היתומים האומללים:

תדמור-תמוז הזכיר אירוע קודם, שעליו סיפר לו חניך לשעבר: היה במוסד נער יתום מאב, שאימו הענייה לא יכלה לפרנסו. ביקש הנער ללמוד מקצוע כדי שיוכל לסייע לאימו, אך במוסד סירבו לו בתואנה שיש לו 'ראש טוב' ועליו להיות 'בחור ישיבה'. לאחר שסורב שוב ושוב, פתח הנער בשביתת רעב. כשהחמיר מצבו הסכימו מנהלי הבית ללמדו להיות סופר סת"ם. הנער סירב, המשיך בשביתה עד שנטרפה עליו דעתו. הוא נשלח למוסד לחשוכי מרפא, ושם מת לאחר שנה וחצי של ייסורים.

את רשימתו השנייה פרסם תדמור-תמוז ביום שלמוחרת תחת הכותרת: 'תשלח מיד ועדת חקירה ממשלתית!'. הוא מעיד כי המלמדים במוסד אינם מחליטים על הנעשה בו, הם רק עושי דברם של הגבאים. אלה הם ישישים חרדים, חברי מפלגת אגודת ישראל, שגילם הוא למעלה משמונים, ותפקידם העיקרי הוא להקפיד שלא יוכנסו שינויים כלשהם במוסד. מלבדם, משפיעים על המוסד גם אנשי נטורי קרתא, שהכניסו לשם משגיח מטעמם, כדי שיפקח על לימוד הגמרא גם בשעות הפנאי.

את הרשימה השלישית כתב (בעילום שם) חניך המוסד:

 

מודעה בעיתון יום יום, 3 במארס 1949, עמ' 1

אפשר להניח שגם אם מדובר בזיכרונות אותנטיים – שמו של הכותב לא נחשף ונשמר במערכת – הרי שבוודאי הם עברו עריכה נמרצת בידי תמוז. בין כך ובין כך, כותב הרשימה שהה ב'דיסקין', לדבריו, 12 שנים, מאז היותו בן שש. כך, למשל, הוא מתאר בפירוט רב את הענישה הגופנית שנהגה שם. תיאורו מזכיר את הקשים שבזיכרונות בני הדורות הקודמים מימי לימודיהם ב'חדר': 

העונש הפשוט והנפוץ ביותר היה, כמובן, עונש המלקות ברצועה, מידו של 'הרבי' בכל שעה שחש דגדוג בכף ידו... וזה קרה לעתים קרובות ביותר. נימוקים לכך לא חסרו: אם משום שתשובתך לא נראתה לו כל כך, או משום שנכשלת בעבירה קלה, או משום שאויבך, החביב על הרבי יותר ממך, הלשין עליך, או סתם משום שזה כבר לא ספגת מלקות... והמלקות ירדו, כמובן, על החלק הרך הידוע, כשהוא מעורטל. וה'טכס' כולו היה אופייני באכזריותו: הנדון נקרא לגשת אל עמודו של הרבי, לפשוט את הקפוטה לפרשה על הרצפה, לשלשל את מכנסיו ותחתוניו במו ידיו ולהשתטח בעצמו, מוכן ומזומן לספוג. אם סירב, היו שניים מחבריו, מהחזקים יותר, 'מעבדים' אותו על כורחו בכוח שריריהם [...] בימים שלי נהוג היה במוסד עונש קשה עוד יותר, שנועד לגדולים יותר – בגיל 16-13. קרוי היה עונש זה בשם 'מלקות אצל הספסלים'  (שמייסען ביי די שולען). מר תדמור כבר סיפר על כך ברשימתו. 

הדיון בתקשורת הוביל להקמת ועדת חקירה ממשלתית ב-16 במרס 1949, שלושה שבועות לאחר ניסיון הבריחה של הנערים מבית היתומים. חברי הוועדה היו השופט המחוזי יהושע אייזנברג (יו"ר), ד"ר ברוך בן יהודה (מנכ"ל משרד החינוך), ד"ר ורנר זילברשטיין (משרד הבריאות), ויעקב לנדוי (מנכ"ל משרד הסעד, שהיה ממייסדי המפלגה החרדית פא"י), והם הגישו את מסקנותיהם והמלצותיהם כשבעה חודשים אחרי כן, ב-9 באוקטובר של אותה שנה. 

הדו"ח אישר את רוב ההאשמות. החוקרים קבעו כי לאורך שבעים שנות קיומו של המוסד לא חל בו שום שינוי חינוכי, כמות האוכל שהחוסים מקבלים אינה מספקת, אין פיקוח רפואי הולם, והבניין אינו מתאים לצרכיו. נאספו עדויות על הזנחה, על 'עונשים, סטירות־לחי, מכות אגרוף, משיכה באוזן, צביטות, מלקות ברצועות', וכיוצא באלה. מחברי הדו"ח קבעו כי נחוצים שינויים יסודיים בשיטות החינוך והלימוד, החלפת חבר העובדים והעמדת המוסד תחת פיקוח ממשלתי.

על המשמר, 23 בנובמבר 1949, עמ' 1

כשנה וחצי לאחר פרסום הדו"ח דיווח עיתון הארץ, כי 'הנהלת בית היתומים דיסקין ממשיכה בהתעללותה' (9 ביוני 1950, עמ' 10). מתברר כי אף אחת מהמלצות 'ועדת הביצוע', שמונתה בעקבות מסקנות ועדת החקירה, לא התממשה. הרב ד"ר יעקובסון, המנהל החדש שמונה לבית היתומים (הכוונה לרב החרדי בנימין זאב יעקובסון), התפטר עוד לפני שנכנס לתפקידו. 'בהנהלת המוסד שלטת כעת קבוצה קנאים, מאנשי היישוב הישן, המקורבים לנטורי קרתא ומסרבים בכל מיני דרכים למלא אחר הוראות הממשלה'. מעשי ההתעללות ביתומים נמשכים, ושוב ברחו חמישה תלמידים מן המוסד.

ועדת הביצוע של המלצות ועדת החקירה התלוננה אצל שר החינוך והתרבות, כי המלצותיה אינן מיושמות, והשר העביר את הטיפול בכך לוועדת החינוך של הכנסת. גם ניסיון זה לא צלח, מאחר שאנשי נטורי קרתא, שניהלו בפועל את המוסד, סירבו להישמע להוראות הממשלה והכנסת. כיוון שכך, הוחלט להגיש תביעה משפטית נגד גבאי בית היתומים.

בכך לא הסתיימה הסאגה. 

מִכַּתבה של העיתונאי ב' יוסף, שהתפרסמה בהארץ ב-26 בינואר 1954, מתברר כי התביעה כלל לא הגיעה לבירור משפטי, מכיוון שהצדדים הגיעו להסכם פשרה. כך בוטלה למעשה ההמלצה הראשונה והעיקרית של ועדת החקירה – לבחור הנהלה חדשה למוסד – ומכך נגזרה בפועל גם הקפאה של כל ההמלצות האחרות. בית היתומים המשיך אפוא להתנהל כמימים ימימה. גם השינויים הקלים שהונהגו בעקבות המלצות הוועדה היו כלא היו. 

כדי להבטיח את עתידו של המוסד כבית יתומים, הוא נרשם בשנת 1977 כהקדש ציבורי, וכך הפך להיות מוסד משפטי העומד תחת ביקורת של רשם ההקדשות. אך גם אז לא תם הסיפור. בביקורת שנערכה ב-1996 התברר כי תרומה בסך 2.7 מיליון שקלים לא הועברה כלל לתמיכה ביתומים ובמוסד, אלא למימון 11 עמותות תורניות, בתי תלמוד וישיבות. בעקבות ממצאי הביקורת הגיש רשם ההקדשות כתב תביעה ובו נקבע כי

הנאמנים, העומדים בראש הקדש יוקרתי, רב היקף ובעל תקציבים גדולים מאוד, הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם וניהלו את תקציבו הגדול של ההקדש לצורך מימוש תפיסת עולמם ולמטרות זרות נוספות, עד שהמוסד על שם דיסקין הוא היום מרכז לישיבות ולא בית יתומים (מצוטט בוויקיפדיה).

בשנת 2000 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיו ייפתח 'הקדש ציבורי' נוסף בשם 'קרן היתומים על שם דיסקין', ואליו יוזרמו כספי התרומות הספציפיות. מאז משמש מבנה המוסד באופן רשמי בית לישיבות חרדיות ופנימייה לנערים (ולאו דווקא יתומים). 

'חדר האוכל' ו'היתומים', מתוך חוברת פרסום שהוציא בית היתומים דיסקין בשנות השלושים (תפארת)

*

כאשר נציגי הציבור בכנסת מתכתשים ביניהם מול עינינו, כבר יותר משלוש שנים, על הצורך המובן מאליו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי אסון 7 באוקטובר 2023, טוב להיזכר בימים אחרים. שלושה שבועות בלבד לאחר הבריחה מבית היתומים והסערה הציבורית שעוררה, כולל טורו של בנימין תמוז ושירו של אלתרמן, הקימה הממשלה ועדת חקירה. מן הצד האחר, ועדת החקירה כשלעצמה לא פתרה את בעיות היסוד. המלצותיה לא יושמו, ועולם כמנהגו נהג.

___________________________________________

אני מודה לחבריי פרופסור דוד פישלוב והעורכת אורנה אברמובסקי על הערותיהם וסיועם. 

דוד גוטרזון הוא המייסד והעורך של אתר נתן אלתרמן. david@target.co.il

ארץ הקודש: דודאי ראובן, שלום בית, שעטנז, מו"לות ומשיח

 א. דּוּדָאֵי ראובן

דּוּדָא רפואי (ויקימדיה)

מעשה הדודאים הוא סיפור קצר המובא בספר בראשית (פרק ל, 16-14) ומתאר אפיזודה משונה שהתרחשה בקרב משפחתו של יעקב, השוהה לפי שעה בבית לבן הארמי בחרן שבארם נהריים. על פי המסופר, ראובן, הבן הבכור, מצא 'דודאים בשדה' והביאם לאימו לאה. רחל, העקרה, התקנאה בה וביקשה ממנה את הדודאים. לאה, שידעה כי היא ה'סֶקֶנְד בֶּסְט' ויעקב נוהג לישון בלילה אצל רחל, כעסה על צרתה: 'הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?'. בתמורה הסכימה רחל כי באותו ערב ישכב יעקב עם לאה ולא איתה, וכך היה (ובסופו של דבר אכן הרתה לאה וילדה את יששכר). 

מאז ואילך הפכו הדודאים לצמח שמביא עימו מזור לנשים עקרות. אשר לזיהוי הצמח, יש הסכמה בין החוקרים כי מדובר בצמח הנקרא דודא רפואי. הדודאים, כאמור בשיר השירים (ז 14), נותנים ריח משכר, אך כל חלקיו, כולל העלים, הזרעים והפירות, רעילים ודורשים הבשלה מלאה (במקרה של הפירות) וטיפול מיוחד לפני אכילתם.

מי שמעוניין (בעצם, מי שמעוניינת) בדודאי ראובן, יש אפשרות למשלוח עד הבית.

צולם ברחוב הטורים, ירושלים (צילום: מנחם וייס)

ב. כדורי שלום בית

ועוד בענייני סגולות לחיזוק הזוגיות. הפעם, לא לאישה אלא לגבר, ואין מדובר בדודאים, בהפרחת יונים בכותל או בטבק להרחה, אלא בדבר עצמו: כדורי שלום בית. ובלשון פחות נקייה: כדורי ויאגרה (במקרה הטוב), או איזה קוקטייל סודי עם סודה לשתייה שמישהו זייף בסין.

מה שכן, סדר צריך להיות. הכדורים אינם מיועדים בשום אופן לרווקים, לזוגות ש'חיים בחטא' או לכאלה שלא התחתנו ברבנות, אלא ל'נשואים בלבד!!' (מה הקטע עם שני סימני קריאה?). אני תוהה אם יש מי שבודק, ואיך בדיוק הוא בודק.

צילום: משה הררי

ג. צמר ופשתן

כך נראה חלון ראווה של חנות בגדי הגברים בר ג'ו דה לוקס, ברחוב אגריפס 8 בירושלים. 

צילום: טובה הרצל

חס ושלום שנחשוד בבעלי החנות שהם מוכרים חליפות בד ופשתן יחד, שהרי זה איסור שעטנז גמור. אבל לכו תדעו מה קורה שם בלילה, בין הפשתן והצמר... החנות נסגרת, יש חושך ואף אחד לא ממש משגיח!

ד. אושר-פרינט

צילומים: פיני גורליק

פרק חדש נכתב בתולדות המו"לות העברית. 

רשת המרכולים החרדית אושר עד אינה מפסיקה להפתיע את מעריציה (ואני בתוכם). לאחרונה הם נכנסו גם לעסקי מו"לות והוצאת ספרים. עדיין אין מערכת פרסומים, לקטורים או ספרים מקוריים חדשים, אבל לא נופתע אם גם אלה יגיעו. בינתיים הם מסתפקים ב'ללכת על בטוח', ומדפיסים ספרי קודש שאין עליהם זכויות יוצרים ולא צריך לשלם תמלוגים לאף אחד.

ה. איפה המשיח?

המשיח נמצא בכל מקום, בו בזמן. בירושלים ובמנהטן, וזה תמיד אותו אחד.

בחניון ליד שוק מחנה יהודה בירושלים זה אפילו מתחרז: 'זה המשיח' ב'מתחם כי"ח'...

צילום: טובה הרצל

בניו יורק, לעומת זאת, הוא נמצא במנהטן, ברחוב 45.

צילום: דן גלמן

חַג' שמח: על מצוות החַג' ועל אומנות ציורי קיר נכחדת

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

שבוע לפני פרוס חגי תשרי שלנו, היהודים, נפנה מבט מהיר לחגים של שכנינו. לפני כמה חודשים סיפרנו כאן על חג הקורבן המוסלמי (עיד אל-אדחה), שאחת ממצוותיו היא העלייה לרגל למכה, לפחות פעם אחת בחיים. לעלייה לרגל זו יש פן אומנותי-עממי ייחודי, ועליו נספר הפעם.

א. ציורי החַג'

אם שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית, שסוידה לבן, ועל הרקע הצחור נקודות ירוקות ואדומות רבות, או לחלופין פרחים שצוירו ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי, לעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכול מתנוסס לרוב שלט: בפינה אחת ציור של כיפת הסלע, ומולה מעין בלוק שחור המייצג את המבנה שבו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה. במרכז כתובות בערבית, שהעיקרית בהן תרגומה הוא: אהלן וסהלן, יא חג'. 

מה זה?

כך מצאתי אצל אברהם משה לוּנְץ, חוקר ארץ ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876 בספרו נתיבות ציון וירושלים: 

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למכה (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד (מצוטט אצל פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים, יא, כסלו תרצ"א; זמין בפרויקט בן-יהודה)

 

סאלם ידידי גר בבית אבן עתיק, לא רחוק מהר הבית. לאחרונה חזר מעלייה לרגל למכה, היא החג' (מילה הנובעת מאותו שורש של 'חגיגה' בעברית). מהיום שבו חזר הביתה לא קוראים אותו עוד סתם חווג'ה סאלם, אלא חג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה שבה הוא גר היו כמה פתחים מקושטים בצורה דומה, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח הבית ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: 'ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי'.

בחדר האורחים המרווח הסבו רבים מידידיו וקרוביו של החג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי: 

אתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצוהריים הם הולכים להתפלל במסגד ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה, ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה. 

'נו, טוב', אמר אחד האורחים, 'מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה'. כולם צחקו בטוב לב. 

ב. מה מקור המנהג?

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו; להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה; לתת צדקה; לצום בחודש רמדאן; ולעלות לפחות פעם בחיים למכה, כדי לחגוג בה את חג הקורבן (עלייה שלא בחג הקורבן נקראת עלייה קטנה, 'עומרה'). מצוות החג' היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל המוסלמי מקיים אותה רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם חובות לנושים ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית בעל או קרוב משפחה נאמן. עני שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

כיום כל ערבי ישראלי יכול לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו יותר מ-35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן, ושם מאשרים אותה. כל מי שאושרה נסיעתו, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת באוטובוס למעבר הגבול עם ירדן, ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במֶדִינַה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, שבעה או שמונה אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. מטעמי חיסכון רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם.

במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים. כולם בבגדים הלבנים – מחזה מרהיב עין.

'מה מקור המנהג של קישוט הכניסה לביתו של החג'? – שאלתי.

'זהו מנהג קדום מאוד', חייך חג' סאלם. 

כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה ומגיעים. פעם זה לא היה פשוט כל כך. רכבו על גמלים או הלכו ברגל במשך שבועות רבים. חצו את המדבר בדרכים קשות, ושודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר שעולי הרגל היו בדרך כלל זקֵנים – שהרי רק בגיל מבוגר מגיעים לקיום המצווה – היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך יצאו מירושלים לחג' בכל שנה רק  עשרה עד שלושים איש.

כששבו העולים לרגל בשלום לעירם, הייתה השמחה גדולה. לשיירת החוזרים הכינו קבלת פנים מפוארת. כל אנשי העיר יצאו לקבל את פני הבאים וליוו אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שירי חג מיוחדים לאירוע והניפו דגלים. קודם הלכו להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף התפזרו השבים לבתיהם.      

עוד קודם הכינו את הבית לקראת שובו של החג'. ניקו וסידרו והזמינו צַבָּע שיסייד את הבית. הלה, שהיה לרוב גם קצת צייר, סייד את הכניסה וצייר עליה את הכעבה, כדי לסמל את המקום שממנו בא החג', ואת כיפת הסלע, כדי לסמל את המקום שאליו שב. ביניהן היה כותב את ברכת 'אהלן וסהלן' ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית הוסיפו קישוטים כדי שיהיה חגיגי יותר. למרות שהזמנים השתנו, מנהג זה נשמר עד היום.

ג'יימס פין, הקונסול הבריטי הנודע שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, תיאר כך את השבים ממכה בשנת 1855: 

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבנים. התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר ציון לנבּי דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר המוריה בטרם יילכו הביתה.  

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג'ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר השילוח (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם: אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, 1980; זמין בפרויקט בן-יהודה).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגוֹני האבן של בתי העיר. הנה כמה כניסות לבתי חג' ירושלמים שצילמתי במרוצת השנים:

ג. אומנות בנאות המדבר

במדבר המערבי (מדבר לוב), שנמצא בשטחה של מצרים, יש חמישה נאות מדבר עיקריים: סיווה, בחרייה, פראפרה, דאחל'ה וחארג'ה. ציורי חג' מופיעים בארבעת האחרונים. בדרך כלל נראים בציורים מבנה הכעבה ומטוס או אונייה, ובציורים הישנים מאוד לעיתים גם גמל. זאת מאחר שלתושבי נאות המדבר הנידחים הייתה הטיסה או השיִט למכה בגדר הרפתקה נדירה. לעיתים נוספו עוד פרטים הקשורים במסע. בכל נווה מדבר היה בעל כישרון ציור שצייר את בתיהם של החג'ים, ועל כן היה בדרך כלל סגנון ציור אופייני לכל נווה מדבר. פעמים רבות ניכר בציור המטוס כי הצייר לא ראה אווירון מימיו... 

בימי קדם עברו עולי רגל מארצות צפון אפריקה דרך נאות המדבר הנידחים הללו. ממקומות אלה, שאנשי המערב לא הגיעו אליהם עד המאה ה-19, יצאו לחג' בשיירת גמלים (או ברגל) אל מפרץ סואץ ומשם באונייה לְעֲרַב. ממחצית המאה העשרים השתנו הזמנים: החלו לנסוע במכוניות לקהיר, וממנה טסו לַעֲרַב הסעודית. 

תשמעו סיפור: החוקר האירופי הראשון שחדר לים החולות שבמדבר המערבי היה גרמני בשם רילף, שבשנות השבעים של המאה ה-19 העז לחדור לאותו כתם לבן שצויר במפות. הוא סיפר שבדרכה של המשלחת שעמד בראשה, בדיונות החול שבין סיווה ובחרייה, הם פגשו שלושה שחורי עור שברחו מעבדוּת בבחרייה וניסו להגיע אל החופש בסיווה. ברשותם היה רק נאד מים ריק, והם היו על סף מוות בצמא. רילף ואנשיו ציידו אותם במים ובמזון ושלחו אותם לדרכם. למוחרת, עם שחר, התחיל כלבו של רילף לנבוח, ובאופק הופיעו שתי דמויות: זקן כבן שבעים, נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו בקושי את רגליהם. אחרי שהאכילו והשקו אותם סיפרו השניים כי הם חוזרים מעלייה לרגל במכה בדרכם לבנגזי שבלוב. שנה תמימה ארכה להם הדרך למכה, ותשעה חודשים הם בדרך חזרה. יום קודם פגשו בשלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים, אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות בַּמִּדְבָּר. 'כך התחילו השחורים את חיי החופש שלהם', ציין רילף במרירות (הובא בספרו של Ahmed  Fakhry, The Oases of Egypt, שראה אור ב-1973 בהוצאת American University in Cairo Press).

הצילומים שאני מביא כאן נעשו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. סרקתי אותם משקופיות ושיפרתי ככל שניתן. בפעם האחרונה הייתי בנאות המדבר המערבי ב-2010 ועדיין היו בהם ציורי חג', אם כי מעטים. ציורי החג' הללו מייצגים אומנות עממית נהדרת של עולם שהולך ונעלם.

כאמור, ציורי חג' מצאתי רק בירושלים ובנאות המדבר המערבי במצרים. האם ציורים כאלה נמצאים גם במקומות יישוב אחרים של מוסלמים בארץ? אם מישהו מהקוראים יודע על כך, אנא שתפו. 

והערה ביבליוגרפית לסיום. בשנת 2005 הציג האומן יהושע (שוקי) בורקובסקי ב'משכן לאמנות עין חרוד' תערוכה שנקראה 'בין לבין', ואותה ליווה ספר-אומן. הספר, שנדפס בשני כרכים במהדורה מצומצמת, עוסק בציורי החג' שבפתחי הבתים של עולי הרגל. כמוני, גם בורקובסקי שוטט בשנות השבעים והשמונים במצרים, וכמובן בעיר העתיקה של ירושלים, וצילם ציורי חג'. לא ידענו איש על רעהו, ורק לימים נפגשנו והחלפנו חוויות. הספרים שהוציא לאור הם יפהפיים.

_____________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il