ציפורה נחמדת: משהו על גלגולי 'אֶל הַצִּפּוֹר'

אבן הקדשה ל'אל הציפור' בגן ביאליק בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת אבנר הולצמן

ערב הזיכרון למשורר חיים נחמן ביאליק, המתקיים מדי שנה בשנה בבית ביאליק בתל אביב ביום פטירתו (כ"א בתמוז), הוקדש השנה לשירו הראשון שראה אור, אל הציפור (1891), לרגל מלאת 135 שנים לפרסומו. 

ציון 'ימי ההולדת' של שיר זה הוא מסורת ארוכה בפני עצמה. כבר ב-1916 נערכה סדרת אירועים ברוסיה, בלונדון, בניו יורק ובארץ ישראל, במלאת חצי יובל שנים להופעת הבכורה של ביאליק על בימת הספרות. התלוותה אליהם שורת פרסומים, שהבולטים בהם היו מאמריהם של מקסים גורקי מזה ויוסף חיים ברנר מזה. ביאליק עצמו צפה במהומת היובל בפליאה משועשעת ממקום מושבו באודסה, ובמכתב לידידו ההיסטוריון שמעון דובנוב כינה אותו 'ה"חג" אשר בדו לי ידידיי מלבם'. הוא ידע היטב שכל אלה נועדו לשמח את ליבו, להמריצו להפר את שתיקתו המעיקה, ולעודדו לשוב אל מסלול השירה שנקטע חמש שנים לפני כן. 

כעבור 25 שנים נוספות, ב-30 במארס 1941, נערכה בבית ביאליק מסיבה ספרותית במלאת חמישים שנה לכתיבת 'אל הציפור'. זה היה שבע שנים בלבד אחרי מותו של המשורר, ונוכחותו הקרובה עדיין מילאה את חלל האוויר. אחד הדוברים, המשורר יעקב פיכמן, הכריז: 

תאריך זה של חמישים שנה לפרסום 'אל הציפור', מסמן ציון ותחום. יום גדול הוא, יום הולדתה של השירה העברית המודרנית, החוגגת עתה את חג יובלה הראשון [...] ביום זה נשמע בראשונה הניגון החדש, קם לתחייה הלב היהודי (בספרו שירת ביאליק, עמ' תמו).

אבל פיכמן לא הסתיר באותו מעמד את דעתו, ש'אל הציפור', יותר מאשר הוא יצירת אומנות חשובה, אינו אלא אות מבשר על הגדולות אשר עוד תבואנה. השיר עצמו, לדעתו, לא חרג מן הנוסח הטיפוסי של שירת חיבת ציון ספוגת הסנטימנטליות, ולא היה בו שום יסוד מהפכני. זה היה, לדבריו, נבט צנוע שבו מתחילה הפריחה הגדולה. דבריו משתלבים בוויכוח שמעולם לא הוכרע: לו חלילה נעלם ביאליק מן הזירה במהלך השנתיים שחלפו מפרסום 'אל הציפור' ועד שעלה בידו לפרסם שיר שני, האם ניתן היה לשער כי צפוּן בו משורר גדול, או שזיהוי גדולתו לעתיד לבוא, על פי שיר זה בלבד, אינו אלא חוכמה שבדיעבד? 

אומנם השיר עורר כמה תגובות חמות בעיתונות עם פרסומו ב-1892 בכרך הראשון של המאסף פרדס, יחד עם ציפייה ותקווה להמשך התפתחותו של המשורר הצעיר, אבל איש מאלה שקידמו בברכת עידוד את פני המשורר החדש לא העלה בדעתו כי הוא חוזה בהופעת הבכורה של מי שיהיה גדול המשוררים העברים. כזו הייתה, למשל, תגובתו של הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם בכינוי 'דן', ברשימה שפורסמה בעיתון המליץ (15 ביוני 1892, עמ' 7):  

וביחוד הצטיין המשורר החדש ה'[אדון] ח"נ ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העברים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו 'אל הצפור' [...] יישר כוחך, משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!

הפרסום הראשון של 'אל הציפור' (הפרדס, א, אודסה תרנ"א)

כעבור חמישים שנים נוספות צוין בחגיגיות יום הולדתו המאה של 'אל הציפור'. באוקטובר 1991 נחנך בית ביאליק המחודש, ולרגל המאורע הופק אלבום מהודר הכולל מהדורה פקסימילית של כתבי היד של השיר. אוניברסיטת תל אביב ערכה באותה שנה כינוס חוקרים רב משתתפים תחת הכותרת: 'מאה שנים לשירה העברית המודרנית'. מאורע נוסף שקיבע את נוכחותו של השיר במרחב הציבורי היה בינואר 2006, עת הוצב פסל ברונזה ענקי של ביאליק, מעשה ידיו של האמן האוּזְבֵּקִי יאשה שפירא מטשקנט, בכיכר המרכזית של רמת גן (כיכר רמב"ם, לשעבר אורדע). הפסל ניצב ליד המקום שעמד בו הבית שהמשורר התגורר בו בשנתו האחרונה. על לוח שיש ברחבה המקיפה אותו נחרתו ארבע שורות הפתיחה של 'אל הציפור'. מזרקה קטנה בסמוך משמשת אבן שואבת ליונים, ואלה חונות על ראשו ועל זרועותיו של המשורר, כאילו כדי להמחיש בפועל את הנאמר בשיר. 

פסל ביאליק בכיכר רמב"ם ברמת גן (צילום: איתמר לויתן)

מעבר לתאריכי הציון האלה, האופפים את 'אל הציפור' כמעט בהילת קדושה, השיר הוסיף לחיות בקרבנו בשלל דרכים וערוצים. אחד מהם הוא שפע ההלחנות. אם אינני טועה הוא השיר הביאליקאי שזכה למספר הלחנים הרב ביותר – קרוב לעשרים. רובם מתועדים באתר זמרשת (מאמר מסכם בנושא, פרי עטו של אליהו הכהן המנוח, יראה אור בקרוב בקובץ טובים השניים [גלעד, כט]). האהוב והפופולרי ביותר הוא המוקדם מביניהם, שהועתק מלחן של שיר העם ביידיש 'טיף אין וועלדעלע' (בעבי החורש), שמלחינו לא זוהה עד היום. הביצוע הקרוב לליבי הוא זה המתנגן בקולה הצלול של נחמה הנדל (הקלטה מ-1963). ואילו החדש ביותר הוא הלחן הקצבי והנמרץ של להקת הדג נחש משנת 2018.

הנה הם, זה אחר זה:

 

הערוצים השונים של הדיון המתמשך ב'אל הציפור' מגלים פנים שונות בשיר ובהקשריו – תולדותיו, מקורותיו הלשוניים והספרותיים, נוסחותיו, דמות הדובר, התקבלותו בביקורת ובמחקר, מקומו בשירת ביאליק ובחייהם של קוראיו. על כמה מן ההיבטים האלה ידובר בקצרה להלן. 

עיון בכתבי היד של השיר, כמפורט במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, חושף את עוצם העמל שהושקע בו, מיום שעלה במחשבתו של ביאליק בן ה-17, בימיו הראשונים בישיבת וולוז'ין באביב 1890, ועד שפורסם כעבור שנתיים במאסף פרדס. לימים צמחה בין תלמידי הישיבה מסורת אגדה על נסיבות היווצרותו של השיר. הם נהגו להצביע על גבעה סמוכה שבה, כביכול, התבודד ביאליק והעלה את השיר על הכתב בהעלם אחד. ליד אותה גבעה נערך גם, כמסופר, מעמד הפרידה ממנו בצאתו בדרך הארוכה לאודסה בספטמבר 1891. 

בניין ישיבת וולוז'ין, 2016 (צילום: דוד אסף)

כך או כך, כמעט אף אחד משיריו, אולי חוץ מן הפואמה 'המתמיד', לא עבר תהליך התגבשות כה ארוך וסבוך. זהו, כידוע, מונולוג שירי, הבוקע מפיו של יהודי מזרח-אירופי, המתַנֶה את עומק כמיהתו לארץ ישראל באוזני ציפור שאך זה שבה משם, מארצות החוֹם. השוני בין הנוסחים המוקדמים לבין הנוסח הסופי ניכר בעיקר בהשמטתן של 48 שורות, שבהן הדובר מציג את עצמו כאיש כבד ייסורים, מתלונן על פגעי האקלים הקר והלח של מזרח אירופה, ומקונן על הצרות והאסונות שפקדו אותו. בכך אוּפַּק הרובד הסנטימנטלי שבשיר, וגבר תוקפם והגיונם של שני הבתים המסיימים, הדוחים את ההתמסרות לבכי ולדמעות בחיים ובספרות כתגובה ראויה למצב האישי והלאומי. ככל הנראה, רק אחרי בואו לאודסה ערך ביאליק את השיר והשמיט ממנו את שפעת דברי התלונה הבכייניים של הדובר, והפכוֹ ליצירה תכליתית, נמרצת ומאופקת. כך נהפך הנוסח הראשון בן 112 השורות לנוסח המוכר ובו 64 שורות בלבד. 

טיוטת השיר באחד מכתבי היד של ביאליק, בקירוב 1891-1890 (ארכיון בית ביאליק)

מדוע החליט ביאליק לערוך בשיר זה ניתוח קטיעה כה דרמטי? אפשר לשער שעשה זאת זמן קצר לפני 'טקס המבחן' של השיר, השעה המלחיצה שבה הגיש אותו לעיונם של סופרי אודסה. לפי השערתו של דן מירון, בדיונו המקיף בשיר בספרו הפרידה מן האני העני (האוניברסיטה הפתוחה, 1986), הוא כנראה שיווה בליבו את מבטם הנוקב של אישים כאחד העם, ליליינבלום ורבניצקי – שכולם אכן בחנו את השיר, בזה אחר זה, לפני פרסומו  – והתאים את עצמו מראש למזגם הצונן ולמשפטם החד. 

אותו מעשה של קיצור והשמטה מעיד על חוש הביקורת העצמית המפותח של ביאליק. אין זה דבר של מה בכך למשורר מתחיל לוותר על עשרות שורות מפרי עטו. אותה עין ביקורתית הביאה אותו, באותה עת, לדון לגניזה שירים רבים אחרים שהצטברו במחברותיו, ואלה התגלו ופורסמו רק אחרי מותו. מתוך אותם שירי נעורים בחר ביאליק להגיש לפרסום רק את 'אל הציפור'. עורכו, ולימים ידידו ושותפו, יהושע חנא רבניצקי, עלעל באותה מחברת כתבי יד והתפלא לגלות שאף שיר אחד בה לא מגיע למעלת 'אל הציפור'. מאותה פרשה אפשר ללמוד לא רק על טיב שיפוטו של המשורר הצעיר, שהניע אותו לבחור דווקא בשיר זה ככרטיס הביקור הספרותי שלו, אלא גם על ראשית התמודדותו עם הנוסח הסנטימנטלי של משוררי חיבת ציון, שעליו שפך לימים קיתונות של לעג במכתביו לרבניצקי. כמה וכמה משיריו המוקדמים (כגון 'הרהורי לילה', 'דמעה נאמנה', 'ביום סתיו', 'מכתב קטן לי כתבה', 'כוכב נידח', 'לא תימח', 'נטוף נטפה הדמעה'), מגלגלים במוטיב הדמעה תוך כדי ביקורת סמויה על שִׁפעת הדמעות המציפה את שירתם של בני זמנו. נקודת המוצא של מהלך זה נעוצה כבר ב'אל הציפור'. 

הכרת הטובה של ביאליק לרבניצקי, עורכו הראשון, משתקפת בהקדשה הנחמדה שרשם לו ב-1908 בפתח קובץ שיריו:

בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צימחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי. 

ב'אל הציפור' מסתמנת גם ראשית הופעתו של דובר שִׁירִי מסוג חדש. אין הוא ישות מוכללת או דמות בלתי אישית כמקובל בשירת ההשכלה, ואף לא אישיות סנטימנטלית רופסת או מגלומנית האופיינית לשירת חיבת ציון, אלא אדם אינדיווידואלי חד-פעמי. הוא בעל תודעה מורכבת, נטוע בזמן ובמקום קונקרטיים ובה בעת מכיל בתוכו, באופן אלגורי, את סבל הירושה היהודי. מכאן הזהות הכפולה של דובר זה: מצד אחד הוא מצטייר כצעיר חובב ציון, היושב בגולה ונושא עיניים כמהות אל אחיו החלוצים, אנשי העלייה הראשונה, המחוננים את עפרות ארץ ישראל; מצד אחר הוא דמות שֹבעת ימים, התגלמות סמלית של ישראל סבא, שכבר שהה בארץ בשכבר הימים ושתל בה פרחים. הכפילות הזאת היא הגרעין שהניב את דמות 'הדובר הביאליקאי' הטיפוסי, הממזג בין האישי והלאומי, והיא שיצרה את התנאים להולדתו ולהכתרתו של ביאליק כמשורר הלאומי. 

דיון ענֵף בפני עצמו הוקדש לשאלת מקורות ההשראה וההשפעה שהזינו את השיר. המדקדק דוד יוסף בורנשטיין חשף במחקר מפורט את התשתית הלשונית, המקראית בעיקר, המהדהדת כמעט בכל שורה בו ('למקורות "אל הציפור"', כנסת לזכר ביאליק, א, תרצ"ו). חוקרים אחדים (בהם עמינדב דיקמן במאמרו 'ביאליק לאשר לא ידעוהו', בספרו שורות על שורות, קשב לשירה, 2016) ציינו את הקשר בינו לבין השיר 'ענף פלסטינה' של לרמונטוב משנת 1837. אחרים סימנו נקודות מגע בינו לבין השירה העברית ושירת יידיש שקדמה לו, ומבלי לכפור במקוריותו הראו מקבילות בין שורות מתוכו לשירי פנייה לציפורים ושירי כיסופים לארץ ישראל מאת מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), קלמן שולמן, מאיר לֶטֶרִיס, אברהם גולדפאדן, אברהם בֶּר גוטלובר ונפתלי הרץ אימבר, ועל כולם אזכיר את מאמרו הפנומנלי של דב סדן 'על המפתן' (מאסף אגודת הסופרים, א, תש"ך). 

קשר מובהק מסתמן בין 'אל הציפור' לבין 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנה (1886), שיר כיסופים לציון שבליבו התבוננות מלאת כמיהה בחסידה שאך זה שבה מארצות החום. השיר היה אהוב על ביאליק, ויש עדויות שנהג לזמרו עם חבריו בישיבת וולוז'ין בשעות הפנאי מלימוד הגמרא. אפשר גם להתעכב על מקומו של 'אל הציפור' בקרב שאר בעלי הכנף המעופפים בחללה של יצירת ביאליק, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היפה של דרור בורשטיין לטובת הציפורים (ידיעות אחרונות, 2019), הממקם כמה מציפוריו של ביאליק בתוך שלל מופעי ציפורים בתרבות. וכך נמצא אצלו נשרים מלכותיים בתפקידים שונים, החל בפואמה 'מתי מדבר' וכלה ב'אגדת שלושה וארבעה'; נשרים שנהפכו ליונים במעבר מנוסח לנוסח בשיר 'עם דמדומי החמה'; יונים זכות שנהפכו לעורבים זדוניים בשיר 'חלפה על פני'; קריאת העורבים בשיר 'על סף בית המדרש'; שיירת החסידות האחרונה בשיר 'הקיץ גווע'; האֵם הציפור שבורת הכנף בשיר 'לבדי'; כנף הרננים בשיר 'בשדה', דוכיפת הזהב מ'בין נהר פְּרָת ונהר חִדֶּקֶל' והטווס ב'טַוַּס זְהָבִי' בשירי העם שלו, ועוד ועוד. 

אשדוד היא כנראה העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם השיר (צילום: שמואל אבנרי)

נקודה מעניינת ובה אסיים, נוגעת לנוכחותו של 'אל הציפור' במערכת החינוך הישראלית. הנה שתי עדויות ספרותיות אוטוביוגרפיות, שאירעו למחבריהן פחות או יותר באותה שנה. אלה הם שני יוצרים, קרובים בגיל, שהיו אז עולים חדשים כבני עשר, אבל עדויותיהם מנוגדות באופיין לחלוטין זו מזו. 

הרומן שושן לבן שושן אדום (כתר, 1988) מאת דוד שיץ מגולל את קורותיה של קבוצה בת שישה ילדים, אודים מוצלים מאירופה, שהגיעו לארץ ישראל ב-1948 ונקלטו אצל משפחות מאמצות במושב בשרון. עמדתו של הרומן כלפי המפעל הציוני על שליחיו, מוסדותיו, טקסיו וסיסמאותיו היא אירונית, חשדנית ועוינת. הלגלוג על הקלישאות המקובלות מתבטא בין היתר בתיאור הַמַּאֲמָץ שאחד הילדים, נחמיה, משקיע בלימוד 'אל הציפור' במצוות המורָה, שהיא שליחה נאמנה של הממסד, ובדקלומו לפני הכיתה:

אל קצה הלוח הוצמד תצלום בנעצים. גבר שמן נראה בו, מיוגע קצת, בעל מבט מתחמק. ממקום עומדה הסבירה המורה שלכל עם יש משורר לאומי, וזהו המשורר הלאומי שלנו [...] הטילה עליי המורה להתחיל בקריאה. העפתי מבט באיש הקירח שעיניו מיוגעות והתחלתי מפענח אט אט את השורות שכתב אל הציפור. השיר לא מצא חן בעיני. ואף לא נראה לי שהאיש שתמונתו על הלוח אהב ילדים. היה בו משהו חשדני, סתום וכמעט עוין. והשורות שחיבר נתקעו לי בין הלשון לשיניים (עמ' 50).

ומול הזיכרון העוין הזה – חוויה מוארת שהעלתה המתרגמת והמשוררת רִנה ליטוין בספרה האוטוביוגרפי דור המדבר (הספרייה החדשה, 2009). בשנת 1950, כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה מסין ובעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה, הוטל על רִנה בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל פה את 'אל הציפור'. העברית הייתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל ורבות ממילות השיר היו סתומות, ובכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים. בשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה, וכאשר סיימה אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם: 'יפה! שבי, ציפורה נחמדת'. באותו רגע נגהה עליה ההבנה:  

ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא. ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך (עמ' 27).

אפשר להעמיק בהשוואה בין שני הדקלומים האלה של 'אל הציפור': האחד מגלם את תמצית הניכור כלפי העלילה הציונית, והשני את תמצית הכמיהה להיקלט במדינת ישראל הצעירה ולהשתייך לה. כמה חבל שחוויה זו, על שתי פניה, אינה יכולה לחזור בימינו, משום שכבר שנים רבות אין מלמדים את השיר בבתי הספר. זאת ועוד: צר לומר ששירת ביאליק כבר אינה חלק מתוכנית הלימודים המחייבת, ויכול תלמיד כיום לסיים את כיתה י"ב ולעמוד בבחינת הבגרות בספרות מבלי שפגש אף אחד משיריו של ביאליק. 

היכן בכל זאת שירתו עדיין חיה וקיימת? כנראה רק בגני הילדים. הציפור הביאליקאית היחידה המעופפת כיום במערכת החינוך היא זו מ'קן לציפור בין העצים' (1927) בלחן הידוע של יצחק אֶדֶל, גם אם מילותיו אינן ממש מובנות לפעוטות. 

ילדה אחת כבת שנתיים ושמה אֶלִי –  במקרה נכדתו של עורך בלוג עונג שבת, שהעביר לי את הסרטון החמוד – חזרה לא מכבר מן הגן וזימרה את השיר להנאתם של בני משפחתה בשיבוש חינני שבו אסיים: 

קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים, ובכל ביצה הס פן טעים... 

 באמת טעים!

שדרות ח"ן ברחובות (צילום: איתמר לויתן)

___________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב הזיכרון השנתי לחיים נחמן ביאליק, שנערך בבית ביאליק בתל אביב, ב-2 ביולי 2026, במלֹאת 92 שנים לפטירתו. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

מִשׁוּט בארץ: צרופה, כרישים ומסמרים, פשקווילים ברמת אביב

א. צרופה

צילום: איתמר לויתן

צְרוּפָה הוא מושב שיתופי במועצה האזורית חוף הכרמל (ליד חוף הבונים) שנוסד ב-1949. נדמה לי שאנשי המקום קוראים לו צרו-פה במלעיל ולא צרו-פה במלרע (כמו תרופה או תנופה).

היום הפירוש הרווח למילה 'צרופה', מתקשר לחומרים המצורפים לאימייל (attachment), אבל אלה שהעניקו למושב את שמו חשבו על משהו אחר לגמרי. הם חשבו על הפסוק 'אמרת ה' צרופה', כלומר טהורה (אמת צרופה), ללא פסולת וללא סיגים (על דרך צורף כסף). זה הפסוק השלם: 'הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ'.

הבעיה היחידה בשלט שבפתח היישוב היא מראה המקום: הפסוק הזה נמצא בתהלים פרק יח (פסוק לא), ולא בפרק יט (ונתעלם מהגרש המשונה שבסוף יט)...

ב. חדרה על המפה

מתי בפעם האחרונה ראיתם כרישים בחדרה? בכל אופן, הקיץ מתקרב. ראו הוזהרתם...

צילום: טל סגל

אין זו המצאה או דמיון מפותח. מדובר בתופעת טבע אמיתית שמתרחשת במים הרדודים והחמים שנפלטים מתחנת הכוח 'אורות רבין'. 

אבל דווקא לא בקיץ אלא בחורף! מדי שנה בשנה (בין החודשים נובמבר לאפריל) – כך למדתי מהערך 'הכרישים בחדרה' שבוויקיפדיה – פוקדים את חופי חדרה שני סוגי כרישים. חובבי טבע רבים מגיעים במיוחד לחוף כדי לצפות בהם, ואף מעיזים לשחות לצידם.

השחייה לצד הכרישים מסוכנת ביותר ובאפריל 2025 אף הותקף צוללן על ידי אחד מהם ומצא את מותו.

ג. הכל בגלל מסמר קטן

ואם אנחנו בעניין שלטי אזהרה, הרי שתת-סוגה ידועה היא השלטים שלא רק מזהירים אלא גם מבטיחים ענישה הולמת למי ש'רק יחשוב לחנות בחניה שלי'. דוגמאות לכך כבר הופיעו בבלוג לא פעם ולא פעמיים (לחובבי הז'אנר, ראו כאן). בכל זאת, מצאנו חידוש מסוים באזהרה הזאת, שצולמה ברחוב בן אביגדור בתל אביב.

צילום: יוחנן פלוטקין

'לא ראיתי מסמרים על המדרכה', כתב לי יוחנן פלוטקין שצילם, 'ומותר לחשוד שבעל העסק רוצה להרתיע את מי שינסה לתפוס לו את החניה, כי מי יסתכן, ומי יצא ויבדוק אם יש באמת מסמרים או לא?'

קצת מזכיר את אלה שחוששים שייקחו להם את האוכל מהמקרר במקום העבודה, ורושמים עליו 'רעל עכברים'...

ד. חרדים לעתיד השכונה

צילומים: דותן גורן

שכונת רמת אביב, בצפון 'הישן' של תל אביב, צהלה ושמחה. כבר כמה חודשים שמתחמם ומתלהט המאבק בין תושבים חילונים ותיקים לבין חברי 'גרעין תורני' שהתנחלו בשכונה, וחסידי חב"ד שאף הם באו לגור, בבחינת 'חדשים מקרוב באו'. 

החילונים נאבקים במה שהם מזהים ניסיונות של הדתה במרחב הציבורי, הזרים למקום ולרוחו, שהגיעו לשיאם בהחלטת העירייה ('כניעה' לדעת החילונים) לבנות בחורשה שכונתית מקווה טהרה – המוסד שהכי פחות נחוץ להם.

כאן אפשר לקבל רקע והקשר למאבקים הללו.

על לוח מודעות ברחוב ברודצקי, ליד קניון רמת אביב, סמוך ונראה ל'מכתש הגדול' שיצר טיל איראני שנפל שם באחת המלחמות שעברנו, הודבקו 'פשקווילים חילוניים'. כנהוג במשכנות הקודש בירושלים ובבני ברק גם הפשקווילים האלה נתלשים ומודבקים שוב. ביחד ננצח!

יומן קריאה: שלום מאמא

איורים: נעם נדב

מאת רון זרחי

דוד אסף, אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ירושלים: מאגנס, 2026, 432 עמ'. 

על העטיפה: נחום גוטמן, צעדים ראשונים, 1937

אמא יקרה לי, ספרו החדש של דוד אסף (בעל בלוג עונג שבת, למי ששכח לרגע), הוא המשך מתבקש לספרו הקודם שיר הוא לא רק מילים (עם עובד, 2019), ושניהם חולקים אותה כותרת משנה: פרקי מסע בזמר העברי. ואכן ספר זה, כקודמו, הוא מסע מרתק בשבילי השירים, מהגולה, מארץ ישראל ומתקופת המדינה. הוא מבוסס על ידע מעמיק של המחבר, הנובע הן מתחום עיסוקו האקדמי כהיסטוריון של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה (בדגש על תנועת החסידות והחברה היהודית המסורתית), הן מתוך אהבתו הפשוטה לזמר העברי, שהובילה אותו בשנים האחרונות לכתיבה ולמחקר רב היקף גם בתחום זה. 

בשונה מהכרך הקודם, שפרקיו (כלשון המחבר) 'היו אקלקטיים ומוינו לחמישה שערים נושאיים', כל פרקי הכרך הנוכחי עוסקים 'בנושא אחד מיוחד: שירי זמר על אמא, וליתר דיוק, על האֵם היהודייה והישראלית'. לספר שני שערים: הראשון – 'בגולה' – על שירי זמר שאמא במרכזם, שחוברו בארצות מזרח אירופה ובשלוחותיה, בעיקר באמריקה ובארץ ישראל; והשני – 'במולדת' – ובו שירים על אותו נושא, שחוברו בארץ ישראל ובימי המדינה. 

כתיבתו של דוד אסף בתחום הזמר העברי, היא במידה רבה המשך למפעלו הייחודי של אבי מחקר הזמר העברי אליהו הכהן, שאף כתב את דברי ההקדמה לשיר הוא לא רק מילים, והלך לעולמו במהלך כתיבת הכרך הנוכחי. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אסף כלשונם, מתוך המבוא לספר: 'נפלה בחלקי הזכות לעבוד עמו ובקרבתו כעשר שנים, לערוך עשרות ממאמריו ולפרסמם, ובעיקר ללמוד תורה מפיו ומפי כתביו'. מכאן גם המחווה היפה והמתבקשת של הקדשת הספר לזכרו של הכהן: 'יהיה ספרי מנחת זיכרון צנועה לאדם דגול זה'. 

אליהו הכהן ודוד אסף, אוגוסט 2018 (צילום: דליה הכהן)

הספר כמעט שאינו עוסק בהיבט המוזיקולוגי של הלחנים או בניתוח ספרותי של הטקסטים, אלא מתמקד בשירי הזמר כתעודות תרבותיות, המשקפות אירועים, דמויות ותקופות היסטוריות שונות, לצד מידע רב על הרקע להיווצרות השירים, דמויות יוצריהם (כותבים, מלחינים, מתרגמים ומבצעים), התקבלותם, גלגוליהם המפתיעים ועוד. על אף שהמחבר אָמוּן על מחקר אקדמי, הוא מכוון את כתיבתו לכלל שוחרי הזמר באשר הם ולאוהבי 'הסיפורים הטובים', ובהחלט מצליח להנגיש את הספר לקהל יעד רחב. 

אחד הדברים שמייחדים את גישתו של אסף בכתיבה על הזמר העברי, הוא הגדרתו המרחיבה למושג זה. התשובה המקובלת לשאלה 'מהו זמר עברי?', היא שזהו שיר זמר שנכתב בשפה העברית, בדרך כלל בארץ ישראל או במדינת ישראל, או שחוּבּר בגולה בזיקה כלשהי לארץ ישראל או לתרבות היהודית לגווניה. שירים שנכתבו בגולה, ביידיש או בלדינו, נכללים בהגדרה זו רק אם הם מוּכּרים ומוּשרים בתרגום לעברית. 

ומה לגבי שירים שנכתבו בגולה ואין להם כל זיקה לארץ ישראל, ואף אינם מוכרים ומבוצעים בנוסח עברי? אלה בדרך כלל אינם נכללים בהגדרה של 'זמר עברי', והם מוזכרים בספרות המחקר רק אם היו מקור השפעה לשיר עברי כלשהו. כך למשל מוזכר שירו של זלמן שניאור 'מאַרגאַריטקעלעך' (מרגניות) כמקור ל'רקפת' של לוין קיפניס, או שירו של מוריס רוזנפלד 'גלות מאַרש' (מרש הגלוּת) כמקור (בהיפוך התוכן) ל'פֹּה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן (גילוי של אליהו הכהן). מי שרגיל לגישה זו, יכול היה לצפות שבספר החדש יוצג למשל שירו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא' כבסיס לדיון במקור שעליו הוא מבוסס ובהשפעתו על שירי זמר נוספים בהמשך. לא כך נהג דוד אסף, ובאופן שעשוי להפתיע מקצת קוראים. הוא התחיל את הדיון בשיר זה בפרק מיוחד שהוקדש דווקא לַשיר ביידיש, אשר היה מקור ההשראה של אלתרמן ושל יוצרים רבים אחרים, והפך אותו – לדעתי בצדק רב – לגיבור הראשי. מדובר בשיר משנת 1907 – 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב קטן לאמא), שכתב והלחין בניו יורק שלמה שמוּלֵבִיץ, יליד פינסק. שמולביץ חיבר עשרות רבות של שירים ביידיש, אך שיר זה – שדיבר על אמא באחת מעיירות הגולה, שממתינה למכתב שלא מגיע מִבְּנה שהיגר לאמריקה – היה להיט יוצא דופן שמיליוני יהודים שרו והרגישו שנכתב עליהם. אסף דן בו על כל היבטיו וגלגוליו המפתיעים, עד לסיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר, שהשיר ממלא בו תפקיד מרכזי. 

מהגרים מרוסיה מתקבלים בזרועות פתוחות באמריקה, 1901 (ויקימדיה)

גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, מכלל הדיון בשירי היידיש שהובאו בספר יש אמירה ברורה בנוגע להרחבת המושג 'זמר עברי' גם לשירים שחיברו יהודים בגולה בשפת דיבורם היומיומית שלא הייתה עברית. בה במידה, יש כאן גם ביטוי לתפיסתו של המחבר את שאלת היחס התרבותי בין הגולה לארץ ישראל בכלל, שניתן לסכמה בקיצור כ'שלילת שלילת הגולה'. בין כך ובין כך, אהבתו של המחבר למורשת התרבותית והמוזיקלית של יהודי מזרח אירופה עולה כמעט מכל עמוד. 

ואכן, אין מדובר רק במחקר מדעי 'קר', אלא בחיבור שקיים בו יסוד אישי ואוטוביוגרפי מובהק של הכותב, אשר ככל אדם גם הוא תבנית נוף מולדתו. מאחר ששני הוריו נולדו וגדלו בוורשה, אך טבעי הדבר שחלקו הראשון של הספר, 'בגולה' מוקדש ברובו לשירים ביידיש ונפתח בממואר אישי מרגש של המחבר על אימו-שלו ('אמא יקרה שלי'). אולי יהיה ספר זה גם דוגמה מאתגרת לספרים ולמחקרים נוספים על הזמר העברי במובנו הרחב, שיוקדשו לשיריהן של תפוצות ישראל האחרות, בשפות השונות שהיו נהוגות בהן, מתוך זיקה דומה לשורשי משפחתם של הכותבים. 

המפגש עם השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמען' מזַמֵן לקורא חוויה מעשירה ומרגשת, קודם כל בזכות ההיכרות עם השיר עצמו ולחנו, אך לא פחות מכך מן המסופר על גלגוליו והשפעתו העצומה על בני תקופתו ועל יוצרים רבים בדורות שאחריו. דוגמה לכך היא שירו של המשורר והמחזאי אהרן צייטלין, בנו של הוגה הדעות הנודע הלל צייטלין, שבנעוריו עבר עם משפחתו לוורשה, ובמקרה שהה בניו יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. חייו ניצלו, אך כל בני משפחתו נספו בשואה, ובשיר שכתב ב-1945 ביידיש ונקרא 'וואַרשע אין 1912' (ורשה ב-1912), הוא מספר על הגרמופון שאי אז השמיע בוורשה – בבית פרטי או בחנות שמכרה תווים וכלי נגינה – את שירו של שמולביץ 'מכתב קטן לאמא'. השיר מסתיים בפנייה של המשורר, כביכול לאותו גרמופון (אמצעי ההפצה החשוב ביותר של שירי זמר באותה תקופה): 

גְּרָמוֹפוֹן וַרְשָׁאִי / מִשְּׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / עַד אֵלַי הִגִּיעַ / קוֹל בִּכְיְךָ הָרוֹגֵשׁ / בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ./ עָלַי לוֹמַר לְךָ / מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי בִּנְיוּ יוֹרְק שֶׁכְּבָר / לֹא נוֹתַר דָּבָר.

ובשורות האחרונות מובעת פעם נוספת, וביתר שאת, התובנה המרה של האובדן: 

בְּכָל מְאוֹדֵנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁלֹחַ / מִכְתָּב עַל פְּנֵי הַיָּם / מִכְתָּב לְאִמָּאלֶ'ה אֵי שָׁם,/ אֲבָל / אֵיפֹה אִמָּא? (תרגום: רחל שליטא).

הנה ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר, מ-1908, בפיו של המחבר והמלחין, שלמה שמולביץ:

גלגול רחוק יותר של השיר וברוח דומה, הוא שיר קינה של אבות ישורון על בני משפחתו שנספו, אשר נכתב בישראל, בעברית, למעלה מארבעים שנה אחרי כן. המשורר, שעלה לארץ ב-1925, מיעט מאוד לכתוב לאימו ולבני משפחתו שנשארו בגולה, ומיאן להקשיב להפצרותיהם הרבות. לימים ייסר את עצמו על שתיקתו, ואת תחושותיו הקשות ביטא באמצעות 'מכתבים' שלא נכתבו ולא נשלחו: 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, 

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?  

את הכתיב המוזר של המילה 'איננו' ללא האות ו' המסיימת, מסביר אסף כ'ביטוי סמנטי לחוסר יכולתה של השפה להכיל את האַיִן המוחלט שחש המשורר נוכח אובדן בית ילדותו על יושביו'. רבות האבחנות מסוג זה הזְרויות בדפי הספר ומסייעות לקורא לא רק להבין את הטקסטים כפשוטם, אלא גם לעמוד על הקשרם הרחב ולהתחבר אליהם רגשית. 

בדומה לכך ילמד הקורא כיצד אימץ שמואל פֶרְשְׁקוֹ (מלחין 'באב אל-ואד', 'רבותי ההיסטוריה חוזרת' ועוד) את מנגינת הפזמון משיר היידיש של שמוּלביץ ללחן שחיבר ל'מכתב מאמא' של אלתרמן, במטרה להבליט את הקשר בין 'אַ בריוועלע דער מאַמען' ('מכתב לאמא') לבין שירו של אלתרמן ('מכתב מאמא').  

דוגמה נוספת היא השפעת 'מכתב מאמריקה', שירו של מארק ורשבסקי (מחבר השיר הנודע 'אויפֿן פּריפּעטשיק'; חדר קטן צר וחמים), על דורות של מחברי שירי מכתבים בגולה ובארץ ישראל (בדרך כלל של האם לִבְנה הנמצא במרחקים, או של הבן לאמו שנותרה מאחור), ואיך הוא עצמו הושפע משיר קודם, מפורסם מאוד, של הסופר שלום עליכם, 'שלאָף, מײַן קינד' (נום ילדי), המוּכּר מתרגומו הנפלא של יעקב שבתאי ומביצועו של ליאור ייני:

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם, / נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם, / נוּמָה עוֹלָלִי.

 

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת / שָׁרָה וּבוֹכָה,

אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת / פַּעַם עוֹד תֵּדַע.

בדיון הנרחב והמעמיק על שירו של איציק מאנגר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד), הפותח את חלקו הראשון של הספר, אנו מתוודעים למקורו העממי ביידיש וכן להשפעותיו הרבות, המגיעות עד אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חנוך לוין ואפילו אריק איינשטיין. 

 

בשיר זה – שהוא אוניברסלי במהותו ויכול להתאים לאם הדואגת לבנה בכל תרבות ובכל זמן – ארץ ישראל איננה מוזכרת כלל, אף על פי שבמקורו העממי, שמאנגר הכיר בלי ספק, מופיע המשפט: 'נוסע יהודי לארץ ישראל'. לעניין זה מצטט אסף את דב סדן, שקבע כי אין כל קשר בין השיר העממי לבין הציונות או אפילו לחיבת ציון, מפני שמדובר בו בעלייה מסורתית לארץ, כפי שהייתה מאז ומעולם. על רקע בירור הקשרו הלאומי של שיר העם, מאלפת אבחנתו של אסף על האופן שבו רמזה נעמי שמר בתרגומה לשירו של מאנגר על הפנייה למזרח, לעבר ארץ ישראל, שכאמור אינה מוזכרת בנוסח המקורי ביידיש: 'אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב, וְאוּלַי מִזְרָחָה' (במקור מאנגר מתאר שלוש ציפורים שפונות למזרח, שלוש למערב והנותרות דרומה).  

בחלקו השני של הספר, 'במולדת',  נחשף בין השאר סיפור חיבורו של השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי מנגינת שיר רוסי שהיא כלל לא הכירה את מילותיו. רק מאוחר יותר התברר לה שגם במקור הופיעה אמא, אומנם בהקשר אחר לחלוטין. אסף מציג את המקור הרוסי ואת הרקע לכתיבתו, ומבחין בדמיון ובשוני בין שירה של נאור לבין 'בואי רוח' – הנוסח העברי שחיבר יעקב שבתאי לאותו לחן כשנה לאחר מכן, עבור המופע המצליח 'הלוך הלכה החבריא'. 

פרק מורכב ומרתק, הכתוב כתעלומה בלשית הבאה לבסוף על פתרונה, מוקדש לשירם של דן אלמגור ומשה וילנסקי 'חיימקה שלי' – שיר שהגדיר מחברו אלמגור כשיר האולטימטיבי על אמא יהודייה. אם בדרך כלל מדובר על גלגולו של שיר מן המוקדם למאוחר, הרי שבמקרה זה אלו הם גלגולים לאחור, כאשר בכל פעם שנדמה כי הגענו למקור, מתגלה מקור מוקדם ומפתיע ממנו, עד הרגע שבו נחשפת הבדיחה הסקוטית שממנה התחיל הכול... 

כמו בספרו הקודם, שבו אירח אסף מחַבּר נוסף (אביעד תאני, שותפו למחקר גם בספר זה, שכתב את הפרק על 'פזמון ליקינתון'), כך גם כאן זימן אסף אורחת תחת צל קורתו. פרק חשוב בספר, על דמות האֵם בשיריה של נעמי שמר, נכתב בידי המוזיקולוגית ד"ר תמר זיגמן. חלקו הראשון של הפרק מוקדש לשיר 'חורשת האקליפטוס', ודרך סיפור היווצרותו והרקע לכתיבתו מתואר גם סיפור ילדותה והתבגרותה של נעמי שמר (אז בשם נעוריה ספיר) בקבוצת כנרת. דגש מיוחד ניתן לדמות אימהּ, רבקה, ולקשר העמוק שהיה בין השתיים, שבא לידי ביטוי גם בשיר האינטימי והפחות מוכר 'דיוקן אמי', אשר נכתב בשנת 1983, עוד בחייה של האם: 

וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר

דְּיוֹקַן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר

הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב

וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב 

הנה נעמי שמר שרה את 'דיוקן אמי' (הקלטה מ-1983, ליווי בפסנתר של רפי קדישזון):

לספר מצורפת ביבליוגרפיה עשירה ובעלת ערך רב למחקר ולהעמקה בתחום הזמר העברי, רשימת מפורטת של מקורות האיורים והציטוטים לפי הפרקים השונים, וכן מפתחות אלפביתיים לכל שמות האנשים ולכל השירים המוזכרים בספר. אי אפשר שלא להתרשם מן העריכה המוקפדת, מאיכות ההדפסה ומבהירותה, ומן השפע הרב של איורים מאירי עיניים מכל הסוגים, בצבע ובשחור-לבן, שהופכים את הקריאה לחוויה מענגת גם מההיבט האסתטי והוויזואלי. מוצלח במיוחד הוא עימוד השירים ביידיש לצד תרגומם לעברית בניקוד מלא, המאפשר גם למי שאינו שולט בשפה לעקוב בנוחות אחרי המילים ולהבינן תוך כדי האזנה לשירים ברקע.

הספר מומלץ מאוד לשוחרי הזמר העברי ואוהביו (ומי מאיתנו אינו כזה?), לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל ומורשתם של יהודי מזרח אירופה בפרט, ולקוראי הבלוג, שמכירים ואוהבים את סגנון כתיבתו הידעני והאירוני של דוד אסף. 

___________________________________

גרסה מורחבת של רשימתי, 'האם היהודייה והאם הישראלית, מצא את ההבדלים', שהתפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 26 ביוני 2026, עמ' 4.

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com

ארץ הקודש: הרב שלא מת, כביש 6, בלי אלכוהול

א. רבי חי טייב לא מת

מי לא מכיר את המשפט האלמותי 'סבתא חיה מתה' (בפתיחת הסרט 'מבצע סבתא')?

בכמה מקומות בארץ יש בית כנסת עם שם מוזר ביותר: 'רבי חי טייב לא מת'.

הנה למשל חזית בית הכנסת ברחוב סעדיה גאון ברמלה על שמו של הרב המלוב"ן (המלומד בניסים), שלא מת אבל עדיין זצוק"ל:

צילום: איתמר לויתן

אני לא יודע אם נכונה הקביעה שבית הכנסת הראשון של עולי תוניסיה הוקם רק ב-1951 ולא קודם לכן. יודעי דבר בין הקוראים יאשרו או יפריכו טענה זו. 

וזו החזית של בית הכנסת באשקלון:

צילום: שי פישר

על פי ערכו בוויקיפדיה יש עוד בתי כנסת בארץ, וכן רחובות בערים רבות, המנציחים את שמו של הרבי שלא מת. ועדיין הספק מנקר: אם רבי חי טייב באמת לא מת, למה מזכירים את שמו בברכת המתים זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה), ובכלל מה פשר שם זה? 

ובכן, הרב יצחק חי טייב (1837-1743) חי ופעל בתוניסיה שנים ארוכות. הוא הרביץ תורה, חי בצניעות וחולל ניסים ונפלאות, עד שהלך לעולמו, כדרך כל בשר, בגיל 93. השם יוצא הדופן, שנוסף לו לאחר מותו, מבוסס על סיפור עַם שעיקרו הוא זה:

כאשר שבק חיים לכל חי בשנת תקצ"ו חרת האומן על מצבת קברו: 'רבי חי טייב מת בשנה פלונית במקום פלוני'. האומן היה כנראה אדם פשוט ביותר ולא ידע לנסח בלשון של כבוד 'נתבקש בישיבה של מעלה', 'הלך לעולמו' וכדומה, כי אם פשוט: 'מת'. בא אליו הרב בחלום בחזיון לילה וביקש לחונקו. צרח היהודי מתוך שנתו, והרב המשיך לומר לו: 'האינך יודע מאמר חז"ל, צדיקים במיתתם נקראו חיים? עתה תקום בבוקר ותוסיף בין השורות את המילה 'לא', השמעת?! נחרד האיש וילפת, וכאור בוקר עמד והוסיף את המילה 'לא'. ויהי ר' חי טייב 'לא מת' לאות ולמופת בישראל (הרב מאיר מאזוז, קונטרס איש הפלא, בני ברק תשמ"ו; מצוטט מבלוג עם הספר של אבישי אלבוים).

אז בסדר, לא מת... רק אל תבוא לנו בחלום ותחנוק!

ב. בית הכנסת של כביש 6

צילום: טל סגל

ברשימת בתי הכנסת הביזאריים שפזורים במדינתנו תופס מקום של כבוד בית הכנסת של כביש 6. מתברר שיש כזה, בשני כיווני הכביש של המתחמים הצפוניים. הוא נחנך בל"ג בעומר בשנה שעברה.

ואם שאלתם מה עשתה שרת התחבורה בשבילכם במהלך כהונתה ומה הם הישגיה – זהו כנראה אחד הגדולים שבהם. מישהו הרי דאג ששמה יתנוסס על השלט. 

אגב, בשבוע שעבר היא הצטלמה למען בוחריה עוטה כיסוי ראש חסוד, וסיפרה לצלמת שחדרה לפרטיותה – במקרה לגמרי, כמובן – שעשתה לעצמה מנהג, 'להתפלל' בכל יום שלישי פרשה מספר 'דברים'. הפעם היא מתפללת את פרשת 'בלק'... מי יספר לה שהפרשה הזו בכלל נמצאת בספר 'במדבר' ושפרשה לא מתפללים?

ג. בלי אלכוהול

על דלת הכניסה לשטיבל של חסידי סקרנביץ ברחוב העבודה 12 בתל אביב הודבקה המודעה הזו:

צילום: מויש גרייזמן

חסידות סקרנביץ היא חסידות פולנית (ענף של שושלת קאליש וחסידות וורקה), שראשיתה ב-1887 בעיירה Skierniewice שבין ורשה ללודז'. השטיבל בתל אביב הוקם כבר בשנת 1937, ומאז עבר שינויים רבים.

שטיבל חסידי הוא בהגדרתו לא רק מקום תפילה, אלא מעין 'מועדון חברים', שמשמש גם ללימוד תורה, להתוועדויות חברתיות, לשיחות בטלות ואפילו לאכילה קלה ושתייה, ולכן אין זה מופרך להכניס לקודש פנימה גם אלכוהול.

החסידים, לדעתי, לא שתו יי"ש יותר מה'מתנגדים', אבל לא יעזור כלום – זה היה הדימוי שלהם בעיני מתנגדיהם, והסאטירה המשכילית חיזקה אותו בדרכה שלה. המודעה הזאת רק מבססת את הסטריאוטיפ.

ירושלים שבשרון: 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי

הבתים הראשונים של מושב בית ינאי, 1947 (ויקימדיה)

מאת אילן אזרחי 

מן המפורסמות הוא שבירושלים אין ים, ולכן ירושלמים נאלצים להרחיק נדוד על מנת לטבול במי הים התיכון וליהנות מחופיו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש בית נופש סמוך לים, אבל זהו כמובן חלום שרק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם לממשו. והנה מתברר, כי כבר לפני למעלה משמונים שנה היו כמה ירושלמים בני מזל כאלה, לא בהכרח עשירים מופלגים, והמקום שבו הקימו את בתי הנופש השלהם היה מושב בית ינאי מצפון לנתניה. ייסודה ושגשוגה של 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי החל במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת ונמשך עד סוף שנות השישים. 

תקופת המנדט הבריטי ידעה תנופה חלוצית פורצת דרך: הקמת יישובים חקלאיים רבים, בניית תשתית לביטחון הלאומי, קליטת עלייה בהיקפים גדולים, פיתוח עירוני בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים, חיפה או נתניה, הקמת נמל בחיפה ובתל אביב, יזמוּת כלכלית ועוד ועוד. בלי כל סתירה למשימות הלאומיות הללו נפתחו אז גם אפשרויות לחיי רווחה בסטנדרט בורגני, שהיה מוכר לעולים רבים מבתיהם שבארצות מערב אירופה. אחד הביטויים לכך היה שכונת בתי הנופש שהוקמו על קו המצוק המשקיף אל הים התיכון בבית ינאי. איך נוצרה שכונה זו ומי היו האנשים שמאחוריה? נספר על כמה מהם.

אדמות בית ינאי נרכשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כחלק מעסקה גדולה של רכישת אדמות עמק חפר. ארתור רופין ויהושע חנקין הם שהובילו את המהלך מטעם ההסתדרות הציונית, ואליהם הצטרף המיקרוביולוג פרופסור ישראל יעקב קליגלר (1944-1888) מהאוניברסיטה העברית בירושלים שאך זה הוקמה. קליגלר הוא זה שיזם את הקמת בתי הנופש.

ישראל יעקב קליגלר, צילום משנות השלושים (הארכיון הציוני המרכזי, phg/1111521)

אפשר להניח בוודאות שרוב הקוראים לא שמעו על קליגלר. אבל מדובר בדמות חשובה בתולדות המפעל הציוני שגם הרים תרומה מכרעת להדברת מחלת המלריה. הוא נולד בגליציה ובשנת 1901, בגיל 13, היגר לארצות הברית עם שאר בני משפחתו. הוא השתלב במהירות בחיים האמריקאיים: למד רפואה באוניברסיטאות בניו יורק, סיים את לימודיו בהצטיינות, ועד סוף שנות העשרים לחייו כבר מילא שורת תפקידים בתחום בריאות הציבור בניו יורק ובשיקגו. הוא גם היה עמית מחקר במרכז רוקפלר למחקר רפואי, ובנוסף שירת בצבא ארצות הברית. בשנים אלה, כאשר כבר נשא תואר דוקטור, פיתח המדען הצעיר את מה שהקנה לו שם עולמי: מצע קליגלר (Kligler’s Iron Agar Test), שיטה לבידוד ולזיהוי חיידקי מעיים שעד היום נמצאת בשימוש.

בד בבד עם הקריירה המדעית הבינלאומית, קליגלר נמשך לרעיון הציוני. הוא הגיע לארץ ישראל ב-1921 והצטרף ליוזמות של הנרייטה סאלד להקמת מערכת בריאות ציבורית. הוא עבד כמנהל המעבדה הבקטריולוגית של בית החולים הדסה בירושלים, ולאחר זמן קצר עבר לחיפה ושם החל להתמקד במחקר המלריה. בירושלים פגש את אהובה (הלן) פרידמן, ילידת הונגריה שלמדה בבית ספר לאחיות בניו יורק והגיעה לירושלים ב-1919. הם נישאו בניו יורק בשנת 1922 ושבו לחיפה. הלן הייתה מפקחת מטעם הדסה על בריאות נשים באזור חיפה. בשנת 1926 נולד בנם היחיד, דוד.

איור המראה את קליגלר מזריק לעצמו את החיסון למלריה, 1947 (ויקימדיה)

ב-1926 הסתיים הפרק החיפאי של המשפחה. קליגלר הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית שהוקמה שנה קודם לכן ובראשה עמד יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי שהגיע גם הוא מארה"ב. קליגלר היה אפוא מראשוני בוניה של האוניברסיטה העברית. הוא ייסד בה את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה ותרומתו לקידום בריאות הציבור בארץ לא תסולא בפז. קליגלר היה ללא ספק בין אותם גיבורים אלמונים שלא זכו להכרה הראויה להם בסיפור הציוני. בדעותיו הפוליטיות היה קליגלר קרוב לחברי 'ברית שלום', ובין ידידיו הקרובים היו י"ל מאגנס והנרייטה סאלד. ב-1944 נפטר קליגלר והוא בן 56 בלבד. אלמנתו, הלן, עזבה ב-1949 את הארץ יחד עם בנם והשתקעה בניו יורק. 

במקביל לפעילותו באוניברסיטה מונה קליגלר לתפקיד יועץ קרן קיימת לישראל במלחמה נגד המלריה בעמק חפר. בביקוריו התכופים באזור הוא התאהב ברצועת האדמה על מצוק הכורכר, סמוך למושב העובדים בית ינאי, שמתיישביו הראשונים הגיעו למקום בשנת 1934. שושנה ישראלי, בתו של האדריכל הירושלמי אליעזר יֶלין, סיפרה בזיכרונותיה כי קליגלר פנה אליו בשנת 1935 בהצעה לתכנן מספר בתים על המצוק, שאחד מהם יהיה עבורו (ילין). לדבריה, קליגלר סיפר לילין כי הודות לתרומתו להדברת המלריה הוא קיבל את האדמה לחכירה (שושנה ישראלי, סיפור ישראלי, תרפ"ב-תשס"ד, 2004-1922, דוקוסטורי, 2005, עמ' 58). קליגלר פנה לחבריו בירושלים והציע להם לחכור במשותף מגרשים ולבנות עליהם בתי נופש. מספר משפחות נענו להצעתו וכך הוקמה מעין שכונה קטנה ליד המושב החדש. לשכונה קראו 'נאות ים' או 'נווה ים' (דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר, 2006, עמ' 203-202). בשלב הראשון הוקמו שישה בתים בלבד. 

לאחר גיוס המשפחות הראשונות הטיל קליגלר את התכנון על משרד האדריכלים הירושלמי של אליעזר ילין ווילהלם הֶקֶר, שהתפרסמו כבר בתכנון בתים בשכונת רחביה וברחבי הארץ. השניים תכננו חמישה בתי קיץ לגרעין הירושלמי הראשון, שייצג תמהיל מעניין של האליטה הירושלמית החדשה. חמשת הבתים נועדו למשפחת ילין, למשפחת קליגלר, למנתח אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ורעייתו לאה, לגיאולוג יהודה ליאו פיקרד ורעייתו אהובה (אחותו של אליעזר ילין) ולעורך הדין שלום הורוביץ. כולם (למעט ילין) נולדו בחו"ל והגיעו מרקע בורגני מבוסס. היו ביניהם קשרי ידידות ולמקצתם גם קשרי משפחה. עצם הרעיון של 'בית נופש' לא היה זר להם. קרויאנקר ציין בספרו, כי בית נוסף תוכנן בידי האדריכל פריץ קורנברג עבור משפחתו של רופא הילדים, ד"ר בֶּנו גרינפלדר. 

'הבתים', בלשונו של קרויאנקר, היו 'מלבניים ופשוטים, נבנו מקירות בטון מצופים בטיח לבן והיו להם גגות רעפים. בכל בית היו 3 או 4 חדרים, מרפסת כניסה שקועה ומרפסת אחורית מערבית, הפונה לגינה ומשקיפה לעבר הים הפתוח'. ביתו של עורך הדין הורוביץ, שהיה אדם אמיד, היה גדול יותר משל האחרים. 

התנאים בשכונה הקטנה היו בסיסיים. תֶלמה ילין תיארה אותם במכתב לאחותה כרמל:

המרחק לכפר ויתקין הוא כעשרים דקות הליכה, וזה יתרון גדול, כיוון שהילדים יכולים לשחק בכל המרחב הזה. אנחנו קרובים כל כך לים עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים על ספינה. אנחנו מנהלים כאן חיים בריאים ופשוטים, מתרחצים בים, עובדים בגינה, מבשלים ושוטפים כלים באופן פרימיטיבי למדי, ונהנים במיוחד מהניתוק המוחלט מההמונים, מהחנויות ומהעיתונות' (מצוטט מספרו של קרויאנקר, שם). 

את קליגלר הצגנו קודם. כעת נכיר את ארבע המשפחות האחרות, אשר לכל אחת מהן רקע מרתק וביניהן היו, כאמור, קשרי חברוּת ומשפחה. 

בית משפחת ילין בבית ינאי, 1939 (באדיבות נכדם אליעזר קלאי; ישראל נגלית לעין)

אליעזר ותלמה ילין

אליעזר ילין )1945-1888) היה מהנדס ואדריכל, בנו של המחנך הידוע דוד ילין. הוא היחיד מבני הקבוצה שנולד בירושלים והתחנך בה. ב-1907 יצא ללימודי אדריכלות בדרמשטאדט בגרמניה, שם גם הכיר את וילהלם הֶקֶר שבהמשך יהפוך לשותפו. ב-1920 השניים ייסדו את משרד האדריכלות המשותף ותכננו בתים פרטיים, מוסדות ציבור ומרחבים אורבניים (בין היתר, ילין תכנן את הבית הראשון בשכונת רחביה, ביתו שלו; היום ברחוב רמב"ן). ב-1921 ילין התחתן עם הצ'לנית תֶלמה לבית בנטוויץ (1959-1895), בת למשפחה ציונית בריטית ידועה. תלמה פעלה רבות לקידום התרבות והאומנות ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, ושמה מוכר לרבים בזכות בית הספר התיכון לאומנויות בגבעתיים הנושא את שמה.

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (תמר הירדני, ויקיפדיה)

אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף)

אדוארד יוסף (1983-1894) היה פרופסור לכירורגיה וממייסדי התחום בארץ. נולד בוולינגטון, ניו זילנד, התגייס לצבא ובמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בקרב גליפולי. למד רפואה באדינבורו בסקוטלנד והתמחה במאיו קליניק בארצות הברית. חזר לניו זילנד ועבד שם ככירורג עד עלייתו לארץ בשנת 1928. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עבר לירושלים והחל לעבוד בבית החולים הדסה בירושלים.

אדוארד גורדון יוסף, לפני 1950 (ויקימדיה)

יהודה ליאו פיקרד

פיקרד (1997-1900) היה מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם עולמי בחקר ההידרולוגיה (התמחותו הייתה במי תהום ובקידוחים). הוא נולד בגרמניה, למד בפרייבורג ובברלין, בלונדון ובפריז, ולימד באוניברסיטת פירנצה. בפעם הראשונה ביקר בארץ ב-1922 ושנתיים אחר כך, ב-1924, עלה ארצה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית הקים פיקרד את המחלקה לגאולוגיה. רעייתו, אהובה, הייתה אחותו של אליעזר ילין. לימים זכה פיקרד בפרס ישראל במדעי החיים (1958) ונבחר לאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים (1961).

יהודה ליאו פיקרד בוחן קידוח מים באזור עין חמד, 1964? (צילום: איתן טל, ויקימדיה)

שלום הורוביץ

הורוביץ (1956-1881) היה עורך דין ידוע בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה. הוא נולד במנצ'סטר, את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטת קיימברידג' ולאחר מכן עבד כעורך דין במנצ'סטר. הורוביץ עלה לארץ בשנת 1922, בהזמנת ההסתדרות הציונית, על מנת לבסס את מערכת הסיוע המשפטי מול הבריטים. בשנת 1931 בנה בית מידות מפואר ברחוב אחד העם בירושלים ('בית שלום') והפך אותו למעין 'סלון' תרבותי בעיר. הורוביץ היה רווק ולא היו לא יורשים, ובצוואתו הוריש לקרן היסוד את ביתו הירושלמי ואת ביתו שבבית ינאי. משרד ש' הורוביץ, מהגדולים בפירמות עורכי הדין בארץ, שוכן עד היום, באופן קצת אירוני, ברחוב אחד העם בתל אביב. 

שלום הורוביץ (ויקימדיה)

במפות הראשונות של בית ינאי מופיע לצד המגרשים שעל המצוק הביטוי 'שיכון עובדי ציבור'. מניין הגיעה הגדרה זו? האם מדובר בהגדרה טכנית בלבד, שתכליתה הפרדת בתי הנופש מן החלקות החקלאיות של המושב, או שמא היא מרמזת על כך שהזוכים במגרשים היו בעלי פריווילגיות של עובדי ציבור? כך או אחרת, ניכר שהם היו מקושרים היטב לממסד של אותם ימים.

מפת החלקות של 'שכון עובדי צבור' על המצוק בבית ינאי, סוף שנות החמישים
(הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/28)

מעט מאוד ידוע על האופן שבו השתמשו בעלי הבתים בנכסיהם. מתי נהגו להגיע לשם? האם היו להם רכבים פרטיים או הגיעו בהסעות טֶקסי מיוחדות? מה היו תנאי המחיה באזור באותה עת, כשהיישובים החקלאיים היו רק בראשית דרכם? התמונה של בית ילין והתיאור של תלמה, שהובא לעיל, מעידים על פשטות ועל תנאים בסיסיים בלבד.

דוד ילין מבקר את נכדותיו, בנות תלמה ואליעזר, בבית ינאי, 1940-1939 (ישראל נגלית לעין)

שלום הורוביץ, אליעזר ילין ואדוארד יוסף בחוף בית ינאי, 1941-1939 (ישראל נגלית לעין)

חשוב לציין כי באותן שנים חוף בית ינאי (שנקרא גם חוף כפר ויתקין) היה זירה להתרחשויות נוספות, ובראשן הקמת המזח. כל מי שמגיע היום לחוף בית ינאי רואה שרידים של עמודי עץ היוצאים מן החוף אל תוך עומק המים.

שרידי המזח בחוף בית ינאי (צילום: אורי, ויקימדיה)

מזח כפר ויתקין (כך הוא נקרא בדרך כלל) נבנה כנראה סביב 1936, בעקבות המרד הערבי, וההסבר הרווח הוא שהדבר קשור בהגבלות שהוטלו על שימוש בנמל יפו ליצוא הדרים וליבוא חומרי גלם. נציגי הנהלת היישוב הציעו לבריטים להקים מזח חלופי והם נעתרו. בדיעבד התברר כי המזח יוכל לקלוט גם ספינות מעפילים. בניית המזח הושלמה ב-1939 וכמה ספינות אכן עגנו שם. עם זאת, תנועת ספינות המעפילים למזח בית ינאי נעצרה לאחר שהבריטים הקימו עמדות תצפית לאורך החוף. בסופו של דבר המזח לא היה סיפור הצלחה ולא התקיימה בו פעילות מסחרית, ולפיכך גם הוזנח ונשכח.

המזח בחוף בית ינאי בהיבנותו (חופית שלנו)

בראשית שנות הארבעים, ימי העלייה הבלתי לגאלית, החלו אנשי הפלמ"ח להשתמש בבתים שעל המצוק כדי לסייע בקליטת ספינת מעפילים. כך סיפרה שושנה ישראלי (לבית ילין) בזיכרונותיה:

נהגנו לרדת לחוף כל פעם שהגיעה אוניית מעפילים, ולהחליף בגדים עם העולים [...] מאחר שלא היה לנו טלפון, לא יכלו להודיע לנו בטלפון לרדת אל החוף. גם מכונית לא הייתה. הם נהגו לעלות ברגל ולקרוא לנו, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ואף בשעות הבוקר המוקדמות, ואנחנו שיתפנו פעולה ברצון ואף בהתלהבות. רוב אוניות המעפילים היו ספינות קטנות ועמוסות אדם. המעפילים ירדו מהן בסיוע אנשי הפלמ"ח, ודשדשו במים לעבר החוף. אנחנו חיכינו להם על החוף, החלפנו איתם את בגדינו, והם נטמעו חיש קל בין אנשי כפר ויתקין. רק שלוש שנים אחר כך הקימה המשטרה הבריטית תחנה על המצוק, כדי להשקיף ולפקח על מה שקורה במזח (עמ' 60).

אירוע מסעיר נוסף היה ב-20 ביוני 1948. ליד המזח עגנה האונייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שנועד ברובו לאנשי האצ"ל בירושלים שעדיין לא הסכימו להתפרק מנשקם. העולים שהיו על הספינה ירדו במזח וגם חלק מהציוד נפרק בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. בהמשך התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות בין אנשי האונייה לכוחות צה"ל שעל החוף. בתקרית זו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל (החיילים נקברו בבית העלמין של כפר ויתקין). בניסיון למנוע שפיכות דמים נוספת הפליגה 'אלטלנה' לתל אביב, שם הורה בן-גוריון להפגיזה, והדברים ידועים. 

כוחות צה"ל בכפר ויתקין לקראת העימות עם אנשי אלטלנה, יוני 1948 (ארכיון כפר ויתקין)

אחרי שנבנו הבתים הראשונים נעצרה תנופת הבנייה על המצוק מסיבות שאינן ברורות. ילין וקליגלר, שתי המשפחות המובילות, מכרו את בתיהן, ובתוך זמן קצר שני המייסדים, ישראל קליגלר ואליעזר ילין, הלכו לעולמם בטרם עת (1945-1944).

בניית בתי נופש לאורך המצוק התחדשה בשנים הראשונות של המדינה, כאשר מִנהל מקרקעי ישראל שחרר מגרשים נוספים לפיתוח בתים שאינם מוגדרים נחלות חקלאיות. כך התחיל הפרק השני בתולדות השכונה הירושלמית. 

האדריכלית נעמי אנג'ל הייתה ילדה ירושלמית בשנות החמישים, כאשר משפחתה הגיעה לבית ינאי בקיץ כדי להתארח אצל חברים. מאוחר יותר נהגו בני המשפחה לשכור שם חדרי נופש לתקופת הקיץ. כאשר נודע להוריה, עוֹבַדְיָה (מבעלי מאפיית אנג'ל) ועדה, שיש אפשרות לחכור מגרשים חדשים, הם רכשו מגרש יחד עם משפחה ירושלמית נוספת, משפחת בֶּהְם. שתי המשפחות בנו בית צנוע מבלוקים וחלקו אותו ביניהן בשיטת 'טיימשֶׁרינג'. בשיחה איתה נזכרה נעמי כיצד הגיעו לבית ינאי בטנדר של המאפייה ובילו בבית הנופש את חופשת הקיץ. 'בפעם הראשונה הגעתי לבית ינאי כתינוקת בת שנה, בשנת 1954, עם הורי ואחי, כאורחֵי משפחת בלכר במושב. בהמשך גרנו בשכירות, בין השאר בבית וייס, עד שהורי רכשו ובנו את ביתנו הקט'. 

התשתיות אז עדיין היו חלקיות: את האשפה קברו באדמה והביוב תועל לבורות ספיגה. משפחה ירושלמית נוספת, שהצטרפה ב-1955, הייתה זו של רענן וַיְץ (1998-1913), מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. לידם שכנו בני הזוג אברהם ושושנה הוכמן (פרופסור הוכמן היה מחלוצי תחום האונקולוגיה בישראל), הפרסומאי יובל טל (בנם של מרדכי ושרה טמקין) ורעייתו חלויה (בתו של הצייר הירושלמי פנחס ליטבינובסקי), והמשפחות הוותיקות – פיקרד ויוסף.     

בראשית שנות השישים נעשה מאמץ להסדיר את מעמדה של השכונה, שתושביה ביקשו לצרפה למושב בית ינאי. המהלך עורר התנגדות מצד אנשי האגודה החקלאית של המושב, אך בסופו של דבר אישרה המועצה האזורית את הבקשה ושכונת 'נאות ים' שעל הצוק צורפה לתחום השיפוט של המושב.

מפת השכונה של על המצוק (משמאל לקו הכחול), בכתב יד רשומים שמות בעלי המגרשים,
סוף שנות החמישים (הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/26)

מרבית רוכשי המגרשים הנוספים היו משפחות ירושלמיות ובהן משפחתו של אברהם הַרְמָן (לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית), הפרופסור לחינוך אלכסנדר דושקין ועורך הדין פנחס רבינוביץ. בלטה במתיישבים החדשים קבוצה של רופאים ופרופסורים בכירים, שעבדו בבית החולים הדסה שבעין כרם, ובהם קלמן יעקב מַן (ממייסדי בית החולים), האורתופד מאיר מייקין, הגינקולוג אהרן בְּז'זינסקי, הנירולוג שאול פלדמן, הנירוכירורג אהרן בֶּלֶר והרוקח הראשי אדי סופרסטיין. גל הבנייה 'הירושלמי' הסתיים בשנת 1967, ולשם הגילוי הנאות מתבקש להוסיף כי הוריי, עידית ואיתן אזרחי, בנו את אחד הבתים האחרונים במקום יחד עם עוד משפחה ירושלמית, שלמה ועדינה מאי.

לצד ובתוככי 'השכונה הירושלמית' גרו עוד כמה דמויות מעניינות, רובן מרקע אנגלו-סקסי, כמו איש העסקים והפילנטרופ מוריס קאהן, הזואולוג והצייר וולטר פרגסון (שאף נקבר בבית הקברות של המושב), והסופר היהודי האמריקאי מאיר לוין. 

ביתו של עורך הדין פנחס רבינוביץ (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477935)

ביתו של פרופ' שאול פלדמן, מאחוריו בית הרוקח סופרסטיין (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477937)

ב-14 במאי 2020 התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט, מאת שלומית צור:

וילה במיקום נדיר מוצעת כבר יותר מחצי שנה למכירה ביישוב היוקרתי בית ינאי, בקו ראשון לים הפתוח. הווילה, ברחוב הצוק 16 ובבעלות איש העסקים רוני רוזנבלט, ממוקמת על המצוק ובנויה על מגרש חריג בגודלו, 2 דונם [...] לאורך שפת המצוק של בית ינאי ישנם 28 מגרשים, שבהם מחזיקים אנשי עסקים בולטים כמו מוריס קאהן, אודי אנג'ל וארנון מילצ'ן [...] לבית גם יש היסטוריה מעניינת. הוא נבנה ב-1938 על ידי עו"ד שלום הורוביץ [...] עם פטירתו הוא תרם את הבית (וכן את ביתו בשכונת טלביה בירושלים) לקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל. במשך עשרות שנים שימש הבית את עובדי קרן היסוד כבית נופש, עד שב-1996 מכרה קרן היסוד את זכויותיה בנכס לבעליו הנוכחי.

ואכן, מי שיגיע בימים אלה לבית ינאי ויסייר לאורך המצוק המרהיב יגלה כי רוב הבתים המקוריים אינם קיימים עוד. הם נמכרו, עברו מספר ידיים, נהרסו עד היסוד ובמקומם ניצבים עתה בתי מידות מרשימים. הפרק הירושלמי של בית ינאי הסתיים. 

הבתים על מצוק בית ינאי כיום (צילום: אילן אזרחי)

מבט על המצוק מצפון לדרום (צילום: אילן אזרחי)

 _______________________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר העולם היהודי בימינו וסופר, אשר הוריו בנו בית נופש בבית ינאי. תודה לאדריכלית נעמי אנג'ל, לפרופ' יחיעם וייץ, לאליעזר קלאי ולדניאל קליגלר על סיועם, וכן לארכיון הציוני המרכזי וליד יצחק בן-צבי (מיזם 'ישראל נגלית לעין') על אישור השימוש באוצרותיהם.    

ezrachi.elan@gmail.com