יוזמה והחמצה: סיפורו של אוסף שַׂשׂוּן

עמוד מתוך 'כתר ששון' (צילום: ארדון בר חמא, ויקימדיה)

מאת דותן גורן

ב-5 בנובמבר 1975 הריץ חבר הכנסת עדי (אביעד) יפה, איש מפלגת 'המערך' ומי שהיה המזכיר המדיני וראש הלשכה של לוי אשכול וגולדה מאיר, מברק בהול מציריך שבשווייץ אל משרד החוץ בירושלים:

רכשנו בסכום 1,139,000 דולר 7, חוזר 7 הפריטים שרצינו, כולל חומש דמשק, פירוש הרמב"ם, התנ"ך השומרוני וההגדה הספרדית [...] מזל טוב וברכות לכולנו (ארכיון המדינה, גל-18080/3)

מה עמד מאחורי המברק הבהול, על אלו פריטים מדובר ומה היה מקורם? 

ארבעה ימים אחרי כן, ב-9 בנובמבר, עדכן פרופ' ראובן ירון, אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), את ראש הממשלה יצחק רבין, כי 'העיקריים בכתבי היד של אוסף שַׂשׂוּן, שעמדו למכירה פומבית בציריך, נמצאים בירושלים'. הוא הודה לראש הממשלה ולשריו, בייחוד לשר החינוך אהרן ידלין ולשר האוצר יהושע רבינוביץ, על הסיוע ברכישת הפריטים, והביע תקווה כי כל הגורמים המעורבים יירתמו 'לסיים בהצלחה את מפעל הגאולה של האוסף כולו. הדבר אפשרי, ואף איננו קשה יותר מדי – אם אך נרצה' (ארכיון המדינה, א-7334/24).

נציג אפוא בקצרה את סיפורו של האוסף הייחודי, המכונה על שם בעליו 'אוסף שַׂשׂוּן', ואת הרוח החיה מאחוריו. אין זה רק סיפור של חזון ויוזמה אלא גם סיפור של החמצה. מדינת ישראל החמיצה את השעה הנכונה לרכישת האוסף השלם, וגם מוזיאון ישראל איבד הזדמנות לרכישת כתר ששון, העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. 

באוסף ששון נשמרו כתבי יד עתיקים רבים שהיו בבעלותו של דוד סלימאן ששון (1942-1880), בנה של אשת העסקים והנדבנית פרחה (פלורה) ששון (1936-1859), בת למשפחת שַׂשׂוּן (Sasson) מבגדאד. הרשתות המסחריות והפיננסיות של משפחה זו חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאלית של בריטניה, ובשל כך קיבלו בני המשפחה את הכינוי 'הרוטשילדים של המזרח'. על פי השערה אחת, מוצאה של המשפחה הוא ממשפחת בן שושן, שהיו ממגורשי ספרד. על פי השערה אחרת, מקור השם הוא בשמו הפרטי של ששון בן צלאח (1750–1830), האב המייסד של השושלת. הוא היה בנקאי ידוע ושימש ממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מנית ונשיא הקהילה היהודית. למן שנת 1817 החל בנו דוד ששון (1864-1792) לשמש במשרת האוצֵר הכללי של בגדאד, אך כעבור עשור עזב את תפקידו בשל  הצקות אנטי-יהודיות וגלה לפרס. 

דוד ששון (ויקימדיה)

בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 השתקעה המשפחה בבומביי. עיר זו הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבין-לאומי מהודו, שהייתה אף היא בשליטה בריטית. עד מהרה ניהלו דוד ששון ובניו פעילות כלכלית נרחבת בענפי הטקסטיל, הכותנה והאופיום (אכן, גם זה היה ענף כלכלי חשוב), ובהמשך סחרו גם בפנינים ובאבנים יקרות, במשי, בברזל ובמתכות יקרות. במפעלים השונים שהיו בבעלות המשפחה הועסקו אלפי פועלים. מהענף של משפחת ששון בהודו, עברו מקצת מבני המשפחה להתגורר בבריטניה, שם הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים והחברתיים וזכו לתוארי אצולה ולמדליות כבוד. מקצתם נישאו ללא-יהודים, בעוד אחרים הקפידו על שמירת זהותם היהודית המסורתית.

ביתם של שלמה דוד ופלורה ששון בבומביי (סותבי'ס)

דוד סלימאן ששון (ויקימדיה)

דוד סלימאן ששון נולד בהודו והתחנך על ברכי המסורת היהודית באמצעות רבנים ומורים פרטיים שהוזמנו מבגדאד. מלבד השכלתו התורנית, שלט בהינדוסטנית ובפרסית ולמד כינור ונגינה. מגיל צעיר פיתח אהבה לספרים עבריים, והיא שהניעה אותו לאיסוף שקדני של כתבי יד יהודיים נדירים מרחבי העולם. לימים כלל האוסף פריטים מאוצר התרבות היהודית לדורותיה: עותקים ייחודיים של התנ"ך, כתבי יד שומרוניים, כתבי יד מ'תור הזהב' של יהודי ספרד ומכל תפוצות היהודים באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. זה היה כנראה האוסף הפרטי הגדול והמגוון ביותר בעולם של כתבי יד יהודיים.

בשנת 1910 עברו דוד, אמו ושתי אחיותיו ללונדון, שהייתה מאז ואילך כתובת מגוריו ומשכנה של ספרייתו הגדולה. ביתו הפך מקום עלייה לרגל לגדולי החוקרים של מדעי היהדות כמו גרשם שלום, ולחובבי ספר כמו ח"נ ביאליק, שהתעניין בכתבי היד של משוררי ספרד מימי הביניים. 

בשנת 1932 הוציא ששון לאור קטלוג מלא של האוסף, ובו תיאור ומידע רב על כל פריט. הקטלוג נדפס בשני כרכים גדולים תחת השם 'אהל דוד' בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר נחשב תרומה גדולה למחקר מדעי היהדות, והוא סרוק ונגיש באתר Hebrew Books. כך תיאר אותו חוקר תולדות יהודי המזרח יצחק יחזקאל יהודה:

בעודנו נער, ניכר בחיבתו ומסירותו לקנין עמנו, עם הספר [...] אז בהיותו ילד, החליף צעצוע שעשועים בספר אשר היה לחברו בן גילו, ילד כמוהו [...] ככל אשר גדל, כן גדלה תשוקתו לרכוש ספרים – ספרי דפוס וכתבי יד, וכיום הוא בעל ספרייה כבירה אשר טיפח וריבה בקנאה ובשקידה, כאשר יעיד עליו חיבורו זה אשר הופיע בשם 'אהל דוד', שני כרכים גדולים בו מתוארים אלף ומאה וחמשים ושלושה כתבי יד ממבחר הספרות העתיקה, עברים ושמרונים, יקרי המציאות ורבי הערך. כתבי יד אלה נכתבו בארצות שונות, בקצווי תבל, מארץ הסינים במזרח עד מרוקו אשר בקצה מערב, במשך דורות של אלף ומאה שנים בערך [...] ר' דוד ששון [...] שכלל רשימת ספרי כתב היד באופן מדעי ואומנותי גם יחד – רשימה המרבה את העושר אשר תכיל ספרית ששון המפוארה [...] בסבלנות רבה ובדיקנות נפלאה יתאר כל ספר וספר, לכל פרטיו, היינו: שמו, שם מחברו, עניינו, תוכנו, ערך כתיבתו, זמנו, מספר דפיו, מידתו, שם סופרו ועוד ('אהל דוד', דאר היום, 25 באוגוסט 1933, עמ' 6-5).

עמוד השער של הקטלוג אהל דוד, לונדון 1932 (Hebrew Books)

בשנת 1959 צילם הרב סלימאן דוד ששון (1985-1905) את האוסף של אביו המנוח, שכלל אז 1,250 כתבי יד, שמרביתם נזכרו באהל דוד, ובקיץ של אותה שנה נשלחו סרטי הצילום למכון לכתבי יד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. בה בעת הרב ששון התנה את תרומתו 'בהבטחה, כי תצלומי אוספו יעמדו לרשות חוקרים ותלמידי חכמים בעולם כולו' ('אוסף כתבי יד נדירים מאנגליה – נשלח לישראל', חרות, 11 באוגוסט 1959, עמ' 4). בזכות התרומה ניתן היה לראשונה לעיין בכל כתבי היד של האוסף, גם אם באמצעות תצלומים בלבד.

ב-25 במאי 1970 עדכן הראשון לציון הרב יצחק נסים (1981-1895) את נשיא המדינה זלמן שזר, כי שמע מבנו ד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, על הצורך 'בעניין הצלת ספריית הרה"צ [הרב הצדיק] ששון זצ"ל'. בה בעת עדכן הרב נסים את הרב הראשי של בריטניה, ד"ר עמנואל יעקובוביץ (1999-1921), כי עליו להודיע לרב סלימאן ששון את 'חומר האיסור' למכור את האוסף בחו"ל, וביקשו להניאו מלעשות כן. 

חודש לאחר מכן שלח נשיא המדינה שזר מכתב לסלימאן ששון ובו הביע את חרדתו 'וחרדת כל שוחרי הספר בירושלים לסכנה האורבת, כי הספרייה המהוללה שעמל עליה אביו המנוח [...] עומדת חלילה להתפורר ולצאת מרשות יהודית ומרשות מדינת ישראל'. בניסיון למצוא פתרון הציע  שזר, כי לעת עתה 'לא יפסיד כבודו מדמי הרבית שהוא עשוי לקבל מתמורת הספרייה, עד שירווח לנו מאויבנו סביבנו ונוכל להתחרות עם קונים זרים'. בתוך כך הביע הנשיא את תקוותו, כי 'כבודו לא יהיה אץ לעשות מעשה שלא נוכל לתקנו'. שזר אף מסר כי יפעיל את השפעתו על מנת שאוסף ששון לא יישמט מידי ישראל (ארכיון המדינה, נ-121/55).

מכתבו של זלמן שזר לרב סלימאן ששון, 22 ביוני 1970

בתשובתו מיולי 1970 ביקש ששון להניח את דעתו של שזר וטען כי טרם החליט בנושא. 'אם אי פעם בעתיד ארגיש צורך למכור את אוסף כתבי היד', כתב, 'בוודאי שאקח בחשבון את ההצעה, המושכת מאד, למוכרה למדינת ישראל'. הוא טען כי מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי משפחתו, משפחות אחרות ומוסדות התלויים בו. לדבריו הומצאו עליו סיפורים 'בנוגע לירושות גדולות שירשתי', ולאור זאת יצטרך 'לקחת בחשבון את כל האפשרויות למכירה אולי לרבות מכירה פומבית'. לסיום הבטיח ששון כי יבדוק וישקול היטב את כל האפשרויות בטרם יקבל החלטה על עתידו של האוסף.

נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אברהם הרמן היה גם הוא מעורב בעניין זה, וב-12 ביוני 1970 דיווח לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון על האפשרות לרכישת אוסף ששון הכולל '1281 כתבי יד'. לדבריו, ניתן לממש את הרכישה באמצעות בית הספרים הלאומי בסכום של 2.75 מיליון ליש"ט, אך לשם כך צריך לנהל משא ומתן עם בני משפחת ששון. 

ב-30 ביוני 1970 העמידה המשפחה למכירה פומבית בחברת סותבי'ס דברי דפוס – בהם ספרים שאינם נמצאים בספרייה הלאומית – וההערכה הייתה כי ניתן לרכוש אותם בסכום של כמאה אלף דולר. בימים הבאים פעל יגאל אלון מול שר האוצר פנחס ספיר ואברהם הרמן ומצא 'פתרון זמני וחלקי' (ארכיון המדינה, גל-18080/3). לא ברור מה נעשה בפועל לרכישת האוסף בעת ההיא, אך כעבור חמש שנים חזרה המשפחה והעמידה חלקים ממנו למכירה פומבית.

ב-30 באוקטובר 1975 כתבה בתיה מנדלסון, תושבת גבעתיים, אל שר החינוך והתרבות אז אהרן ידלין, בבקשה לפעול להצלת הפריטים מאוסף ששון, שהועמדו למכירה פומבית בשווייץ שתתקיים ב-5 בנובמבר 1975:

מכירת אוסף נדיר זה מסעירה לאחרונה את העולם היהודי. כשר חינוך ותרבות במדינת ישראל, אשר בוודאי יש לו גם קשרים עם יהודי התפוצות, מהי פעילותך בנדון? היישוב בארץ צריך להרתם לפעולת התנדבות, כתמיד. אך מדוע לא שמענו על פנייה מצידך אל יהודים עתירי ממון, כמו הברון רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, או אותה משפחת ששון העשירה היושבת בלונדון? האין זה מעניינו של שר החינוך והתרבות? אם לא תהיה פעילות נמרצת, נאחר חלילה את המועד.

פניות רבות מעין זו, מאנשים פרטיים ואנשי ציבור, התקבלו בלשכת השר והובילו לפרסום קול קורא לציבור לאיסוף תרומות, 'תן יד להצלת כתבי היד':

אנו קוראים, ברגע האחרון ממש, למאמץ נמרץ להצלתם של אוצרות אלה. אנו פונים אל הציבור, שכירים כעצמאיים. אנו פונים אל איגודים, חברות ובנקים: קחו חלק במעשה זה, כל אחד לפי יכולתו. גם תרומות קטנות רבות מצטרפות לסכומים גדולים [...] היקף ההתנדבות יקבע את היקף ההצלה [...] כתבי היד יירכשו ע"י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויישארו לעד נחלת העם.

תן יד להצלת כתבי היד

לא ברור כיצד פורסמה והופצה קריאה זו ואם בכלל נדפסה, אך מודעות שנדפסו בעיתונות הזמן מספרות על שישה חשבונות בנק שנפתחו ל'גיוס המונים' ועל היענות עממית גבוהה:

מעריב, 26 באוקטובר 1975

מעריב, 27 באוקטובר 1975

לקראת המכירה הפומבית של 1975 פנו אל נשיא המדינה הרביעי פרופ' אפרים קציר, בנימים צדקה ויפת בן-רצון צדקה עורכי העיתון א.ב. – חדשות השומרונים, שראה אור בחולון, מרכזה של הקהילה השומרונית בישראל. במכתבם ביקשו השניים לפעול לרכישת אוסף ששון, שבו, לדבריהם, 67 כתבי יד שומרוניים עתיקים, ברובם מהמאות ה-13 עד ה-15 (ברבות השנים מקצת כתבי היד הללו נמכרו לאספנים ולמוסדות מחקר בחו"ל). בראש מעייניהם עמד ספר תורה שומרוני, שהועתק בשנת 1215 בידי סעדיה בן אברהם. לדבריהם, הקהילה השומרונית נאלצה למכור את כתבי היד העתיקים כשבניה סבלו חרפת רעב בין המאה ה-17 למאה ה-19, אך ייתכן גם שהם נשדדו מקהילות שומרוניות שהושמדו לאורך הדורות (ארכיון המדינה, נ-233/12). בסופו של דבר הצליחה מדינת ישראל לרכוש את ספר התורה השומרוני 'ארהותא קדישתא', באותה מכירה פומבית. כתב היד, המתוארך לשנים 1216-1215, נמצא כיום בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה קציר נקרא לדגל גם כדי לסייע בגיוס כספים לרכישת 'הגדת ששון', ולצורך כך קיבל סקירה על אודותיה מהאוצֵר הראשי של 'בצלאל' מרטין וייל. לאחר שנרכשה ההגדה, הודות לתורם אלמוני, מיהר וייל לעדכן את קציר במברק: 'יישר כוחך ותודתנו העמוקה על המאמצים ועל שזוכינו בהגדה הספרדית המפורסמת לתצוגה לקהל הרחב ולהנאת הרבים'. 'הגדת ששון', המתוארכת לשנת 1320 לערך ומוצאה מאזור ספרד או דרום צרפת, נמצאת כיום ברשות מוזיאון ישראל, וכך היא מתוארת:

אחד הטקסטים היהודיים המאוירים ביותר מאז ימי הביניים והגדה חשובה זו מן המאה ה-14 היא עדות לעושרה התרבותי של יהדות ספרד לפני הגירוש. היא מלווה באיורים צבעוניים מגוונים – יש שהם מתארים את תוכן ההגדה ואת מנהגי החג, יש שהם רומזים בהומור לתכנים בה – כך למשל הבעל המצביע על אשתו להמחשת 'מרור' – ואחרים שנראים בהם בעלי חיים או יצורי כלאיים דמיוניים וגרוטסקיים. 

'הא לחמא עניא' מתוך הגדת ששון (ויקימדיה)

בקיץ 1978 עלתה על הפרק שוב מכירה נוספת של חלקים מאוסף ששון לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית, הפעם בתיווכו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. את משפחת ששון ייצג עו"ד שלמה תוסייה-כהן, שהציע לנשיא כי הנדבן היהודי האמריקאי יוסף מייזר (על שמו נקרא בשעתו בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס גבעת רם) ירכוש את האוסף ויתרום אותו לאוניברסיטה העברית. אולם, לדבריו 'אנשי האוניברסיטה העברית לא הראו התלהבות מיוחדת בקבלת התרומה'. שבועיים לאחר מכן (15 בספטמבר 1978) הועבר ללשכת הנשיא נבון תזכיר מטעם אנשי הספרייה, שמגולל את פרשת הניסיונות השונים לרכישת האוסף. בתזכיר, שכתב ד"ר מרדכי נדב (ראו בנספח), נטען כי בהיעדר תוכנית מימון רצינית הקפיאה הספרייה את עניינה ברכישת האוסף. לאור התפתחויות אלה נאלצו בני משפחת ששון להעמיד חלק נוסף מהאוסף למכירה פומבית, וזו התקיימה בנובמבר 1978 (ארכיון המדינה, נ-290/8).

גולת הכותרת של אוסף ששון היא כתב היד המוכר כיום בשם 'כתר ששון' או 'קודקס ששון'. זהו העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי, שמתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת המאה העשירית. נכס מפעים זה מכיל 792 עמודים ושוקל כ-12 ק"ג. הוא נרכש בשנת 1929 בתמורה לסכום המגוחך של 350 ליש"ט ועוד 'הספיק' להיכנס לקטלוג 'אהל דוד' כפריט האחרון (מספר 1053).

כיובל שנים אחר כך, בשנת 1978, העמידו צאצאיו של האספן ששון את 'הכתר' למכירה פומבית, והוא נרכש על ידי קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית בסך 320,000 דולר. למרבית ההפתעה, באותה מכירה פומבית רכש מוזיאון ישראל מאוסף ששון את חומש דה-קאסטרו משנת 1344 ושילם עליו 430,000 דולר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים אז, הוא שגייס בתוך זמן קצר את הכסף לבקשת אנשי המוזיאון, ואף הביע את שמחתו על ש'השגנו את החומש הכי מפורסם מאוסף ששון' (דבר, 22 בנובמבר 1978, עמ' 2). במבט לאחור אפשר לתהות מדוע ניתנה קדימות לרכישת חומש דה-קאסטרו על פני כתר ששון, שחשוב ממנו לאין ערוך.

עשור נוסף חלף ובשנת 1989 נמכר 'כתר ששון' במחיר הדמיוני של 3.19 מיליון דולר למשפחת ספרא היהודית בשווייץ. במארס 2023 הוצג הכתר ב'אנו – מוזיאון העם היהודי' (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב, וזאת בטרם הוצא למכירה פומבית נוספת בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק.

תנ"ך ששון מוצג במוזיאון 'אנו', מארס 2023 (צילום: דותן גורן)

ב-17 במאי של אותה שנה נקנה התנ"ך תמורת 38.1 מיליון דולר, בידי אלפרד מוזס, נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. מאז עבר כתב היד השלם תהליך דיגיטציה והוא נגיש דרך אתר הספרייה הלאומית.

ערב שמחת תורה תשפ"ד, 5 באוקטובר 2023, שב התנ"ך לישראל וזכה לקבלת פנים מיוחדת בנמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משתתפים רבים. הטקס החגיגי של חשיפתו לציבור תוכנן ל-8 באוקטובר...

מאז החלה מלחמת חרבות ברזל (טבח שבעה באוקטובר) נשמר העותק המקורי במחסן מאובטח של מוזיאון 'אנו' ובמקומו הוצגה למבקרים רפליקה מדויקת. בסוף מאי 2025 עלה ה'כתר' לתצוגת הקבע, אך הספיק לשהות בה רק כשבועיים, ובעקבות המלחמה עם איראן הורד שוב למקום מבטחים ובמקומו הוצגה הרפליקה. לדברי אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, הוא יוצג שוב רק כשנהיה בטוחים לגמרי שכל המלחמות מאחורינו. נקווה שבמהרה בימינו...

להשלמת התמונה נציין כי בראשית המאה ה-21 העבירה משפחת ששון לספרייה הלאומית (אז עדיין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) את מה שנותר מ'אוסף ששון', ונחתם הסכם הקובע את אחריותה של הספרייה לקטלג ולשמר את הספרים. כעשרים שנה אחר כך נמלכו בדעתם שניים מבני המשפחה, שטענו כי הספרייה הפרה את התחייבויותיה ודרשו לקבל לידיהם את האוסף בחזרה. הספרייה ניהלה מאבק משפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון. בדצמבר 2022 נדחתה העתירה והשופטים יצחק עמית (היום נשיא בית המשפט העליון), ענת ברון ורות רונן קבעו כי האוסף יישאר לצמיתות בידי הספרייה הלאומית (ראו דיווח מפורט כאן). 

נספח: 'תזכיר בעניין אוסף ששון'

תזכיר זה, ששלח ראובן ירון לנשיא יצחק נבון ב-15 בספטמבר 1978 ומפרט את גלגוליו ותכולתו של אוסף ששון, נכתב בידי ד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הקלקה על הדפים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

___________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

פרנסות של יהודים: גיסנו, פרח מוהלים, אדריכל שיער ובוטיק הקרח

א. פיצוציית גיסנו

צילום: איתמר לויתן

ל'פיצוצייה' הזאת בשדרות העצמאות בבת ים יש שם מאוד ישראלי, 'גיסנו'. אומנם זה לא מנוקד, אבל אני כמעט בטוח שצריך לקרוא 'גִּיסֵנוּ', כלומר הַגִּיס שלנו, אחי האישה ('אישה שלי, אח שלה').

אבל מה הפירוש האמיתי והפנימי של 'גִּיסֵנוּ' בהקשר של הפיצוצייה (כשלעצמו שם הדורש התייחסות)?

בדקתי במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל (כתר, 2005) – 'גיסנו' לא רשום שם (אבל 'פיצוצייה' כן). שאלתי את יועץ הבינה המלאכותית שלי, וזו תשובתו הָרָמָתָה:

בסלנג הישראלי גיסנו אינו בהכרח קרוב משפחה ממשי, אלא כינוי חצי־היתולי לאדם שנתפס כ –

• מקורב, מחובר למוקדי כוח

• מישהו ש'מסודר' או שיכול לסדר עניינים

• אדם שנהנה מיחס מועדף בזכות קשרים.

למשל:

• 'אל תדאג, גיסנו כבר ידבר עם המנהל'

• 'ברור שהוא התקבל – הוא גיסנו'

לעיתים הכינוי נאמר באירוניה או בביקורת, כרמז לפרוטקציה או נפוטיזם; ולעיתים הוא פשוט כינוי חיבה קליל למישהו מהחבר׳ה, בייחוד אם הוא באמת גיס או 'כמו משפחה'.

'ממתי זה בשימוש?' – שאלתי.

המילה גיסנו בסלנג במשמעות של מקורב / מסודר / בעל קשרים החלה להופיע בעברית המדוברת ככל הנראה בשנות השבעים המאוחרות והשמונים.

אין תיעוד מילוני רשמי מוקדם מאוד, משום שמדובר בביטוי עממי שעבר בעל־פה, אבל:

• בשנות השבעים כבר נפוץ מאוד השימוש האירוני ב'גיס' במשמעות של איש בעל קשרים או פרוטקציונר.

• בשנות השמונים מתקבע גם הנוסח המחויך 'גיסנו' – עם סיומת ה'נו' שיוצרת תחושה של שותפות קומית ('שלנו'), לעיתים בציניות.

הביטוי צמח על רקע תרבות ה'פרוטקציה' הישראלית: הרעיון שהדרך לסדר עניינים היא דרך מישהו שהוא 'משפחה' – או כמו משפחה. מכאן גם המשמעות המורחבת: לא גיס אמיתי, אלא 'אחד משלנו'.

בעלי התוספות

ד"ר רוביק רוזנטל, שמילונו הוזכר לעיל, כתב לי:

הערך 'גיסנו' אכן נעדר מספרי מילון הסלנג המקיף שנדפס בהוצאת כתר ב-2005. הסיבה להיעדרותו של הגיס קשורה בהטמעתו בסלנג הישראלי בסדרת הטלוויזיה הקומית רמזור, שנוצרה ב-2008. קודם לכן לא נתקלתי בביטוי זה. 'גיסנו' דבק בדמותו של הרווק העליז חפר (בגילומו של נירו לוי), המדבר על עצמו בגוף שלישי, דוגמת 'סחבק' ועוד. 

בשנת 2020, לאחר הדפסות רבות ו-20,000 עותקים, החליטו אנשי ההוצאה לאור, בהסכמתי, שלא להדפיס מהדורה נוספת, אלא לעדכן את המילון ולהציעוֹ במהדורה דיגיטלית. הוספתי למילון כאלף ערכים, והוא יצא בהוצאת 'עברית'. ניתן כמובן לרכוש אותו, וגם למצוא בו כל מה שדרוש באמצעות מנוע חיפוש. בין הערכים שנוספו: 'גיסנו'. שמוגדר כך: 

גיסֵנוּ. כינוי קִרבה לחבר קרוב, לעיתים של אדם לעצמו: 'אתמול קיבלתי מגולש אחר מחמאה ... תודה, גיסנו!' (קייטסייט, 2011); נטבע בסדרת הטלוויזיה 'רמזור'.

ב. מי רוצה להיות הראשון?

מזל טוב! הבן או הנכד שלכם נולד ואתם רוצים למול אותו כדת משה וישראל? הנה ההזדמנות שלכם גם לקיים מצווה וגם להרוויח אלף ש"ח!

המוהל חיים בן עזרא עבר קורס מוהלים, רכש ציוד, וגם צפה בעשרות בריתות, ונוסף על כך הוא גם חסיד ברסלב.

המודעה צולמה בתחנת אוטובוס ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים.

צילום: אמנון רמון

ג. אדריכל וכימאי

צילום: שייקה מגן

ידוע שהיום כבר לא מספיק להיות סַפָּר, והנה מתברר שגם התואר מעצב שיער מיצה את עצמו. היום אנו מדברים על 'אדריכלות שיער', לא פחות. כזה הוא רפאל מרחוב אהוד מנור 2 בעכו (השלט של רחוב עוזי חיטמן 5 קצת מבלבל).

מעיון בשלט עולה שלא מדובר בסתם אדריכל, אלא גם בכימאי, והשיזוף בכלל הוא עניין של 'בוטיק'.

לא מאמינים ש'הכול בוטיקים'? קראו את הסעיף הבא...

ד. מים טהורים בבוטיק הקרח

חנות סתם אין כאן! הכול בוטיקים. עוד לא פתחו כאן איזה בוטיק פלאפל? כל סנדלר – מכון הנעל. חנות לתחתונים? בוטיק התחת! אפשר להשתגע... 

צילום: גונן זיק

מאז 'שוק הספרים' האלמותי, שכתב דן בן אמוץ עבור שלישיית הגשש החיוור (1972), ועד היום – הכול בוטיק. אפילו המים הטהורים (לשון אחר למי ברז טהורים) ברחוב ביאליק 13 ברמת גן הם סוג של בוטיק...

יומן קריאה: מורה דרך לוורשה היהודית, 1938

בני מר, מורה דרך: ורשה היהודית 1938, בית שלום עליכם והוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו/2025, 305 עמ'.

איזה ספר מקורי ונהדר לפנינו! מורה דרך לוורשה היהודית, שחיבר החוקר, הסופר, העורך והמתרגם המצוין בני מֶר. את ורשה היהודית מכיר מר כאת כף ידו, לא רק מהספרים אלא גם משוטטויות רבות ברחובותיה. חובבי מורשתם של יהודי מזרח אירופה בכלל ופולין בפרט חבים לו לא רק את תרגומי השירה והפרוזה שיצאו מתחת ידו (שלום עליכם, אברהם סוצקבר ועוד), אלא גם את ספרו רב הקסם סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, 2018) ואת תרגום ספרו של משה זונשיין, ורשה היהודית (כרמל, 2022). בחשק רב נטלתי לידי את ספרו החדש, וכבר בהתחלה אומר כי נהניתי מאוד מקריאתו. ועם זאת, לאורך הדרך (תרתי משמע) צצו ועלו בדמיוני מחשבות ושאלות על הספר, על טיבו ועל מניעי כתיבתו, ובעיקר תהיתי למען מי נכתב? מהו דיוקנם של הקוראים שאותם ראה מר מול עיניו ושאליהם כיוון?

א. על מדריכים בכלל ועל 'מורה דרך' בפרט  

לכאורה מדובר במדריך למסייר בוורשה היהודית, שנכתב ביידיש בשנת 1938 ותורגם לעברית מודרנית ב-2026. מין מדריך תיירים בסגנון המדריכים הידועים של Lonely Planet לארצות ולערים בעולם, שהיום, בעידן הדיגיטלי והבינה המלאכותית, כבר כמעט שאין להם דורש. 'מורה הדרך' אינו רק מדריך תיירים מודפס, אלא גם פרסונה כפולת פנים. מצד אחד, זו אישיות נטולת שם, מדריך הסיור הצועד לפני קבוצת המטיילים ומסביר לה את הנגלה והנסתר באתרים שנקרים בדרך; מצד שני, ובו בזמן, זהו בעצם המתרגם כביכול של המדריך, המחבר בני מר. כפל הפנים של 'המדריך' (הספר והפרסונה) הוא תעלול ספרותי המענג את הקורא ובאמצעותו מצליח מר לספק את המידע הרב שמובא בספרו.

מדריכי טיולים מודפסים הם סוגה ספרותית מובחנת בכל השפות, שראשיתה במאה ה-19, אז כנראה הומצא גם הטיול המאורגן והמודרך. המפות והמידע הרב שנאצרו במדריכים הבין-לאומיים הידועים של בֶּדֶקֶר (Baedeker), שהחלו לראות אור בגרמניה למן שנת 1835, שימשו לא רק תיירים, אלא היו מקור מוסמך גם להיסטוריונים, לדיפלומטים, למפקדי צבא ולסוכני ריגול. פרט מעניין, בשנת 1943 – חמש שנים בלבד לאחר 'כתיבתו' של המדריך שלפנינו – הדפיסו אנשי בדקר את המדריך לשטחי הגנרלגוברנמן, כלומר שטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, מדריך שכלל כמובן גם את ורשה! 

מפת ורשה מתוך מדריך בדקר לשטחי הגֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן, לייפציג 1943 (.K)

גם בארצנו היו 'מורי דרך' כאלה, שתיארו את אתרי הארץ הקדושה ואת הארצות שסביבה. הראשון שבהם היה ספרו של אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, שנדפס בירושלים ב-1890, כחיקוי עברי של מדריכי בדקר. אחריו באו מדריכים מקצועיים ומעודכנים יותר: מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיָּר – ספר בן שני כרכים שחיברו פנחס כהן ודוד בנבנשתי ב-1937, ובו עשו שימוש גם סיירי הפלמ"ח; וכמובן, הסדרה המצליחה 'מדריך ארץ ישראל', שחיבר זאב וילנאי למן שנת 1941, ובה תיאר בשיטתיות את חלקיה השונים של הארץ והציע מסלולי טיולים לאורכה ולרוחבה.

זקנים שבינינו עדיין זוכרים בחיבה את מדריך לפיד לאירופה, סדרת ספרי ההדרכה רבי המכר שחיבר העיתונאי יוסף לפיד בשנות השבעים. מדריך לפיד וממשיכיו (כמו 'שיחור' או 'פספורט') נועדו לתייר הישראלי שהחל אז 'לגלוֹת את אירופה': כמה זה עולה, איך מגיעים ושורדים, מה עושים ורואים, וכמובן היכן לנים, מה אוכלים ושותים ומה קונים. מדריכים אלה סיפקו גם מידע היסטורי חיוני על הארץ ועל האתרים שאותם המליצו לבקר, תוך דגש על ההיבטים היהודיים, שמדרך הטבע עניינו את התייר הישראלי.

מבחינה זו, בני מר חיבר מדריך תיירים לכל דבר ועניין, שעונה על כל דרישות הז'אנר. אך מדריך זה לא נכתב באמת ב-1938 אלא 84 שנים אחרי כתיבתו הבדויה. יתר על כן, הוא מזמין את הקורא בו לסיור בשנה ובמקום ש'הקפיא' עבורנו, כיוון שלא רק שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שהמקום כבר לא קיים. היה ואיננו.

תחת הכסות הכפולה של האני-הדובר, מדריך תיירים מקומי נטול שם, שמספר לקוראים על עירו, מסתתר בלי מסיכה המחבר המאוחר, שב-1938 עדיין לא נולד. המדריך (האיש, לא הספר) מציג לקורא את עירו האהובה על כל פרטיה ודקדוקיה. חיבתו ל'ורשה שלנו' והזדהותו איתה מבצבצות בכל דפי הספר. הוא מצביע על נקודות האור והגאווה של תושביה היהודים, כמו גם על חסרונותיהם וחולשותיהם. זו עיר של סופרים ומשוררים, עיתונאים, מנהיגי ציבור ופעילים חברתיים, רבנים וצדיקים, אך גם של עניים מרודים, גנבים, זונות ואנשי העולם התחתון. בעיקר זו עיר של ההמון היהודי, יהודים של כל ימות השנה. לא עניים ולא עשירים, 'עמך'. 

המדריך הבדוי-האמיתי נוטל אותך כביכול בידו ומוליכך בצעדים בטוחים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר. ועוד איזה עיר! ב-1938 גרו בוורשה כ-370,000 יהודים (כשליש מכלל התושבים). זו הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בפולין, ושנייה לה הייתה לודז' שבה חיו באותה שנה כ-220,000 יהודים. צאו וראו, בשתי הערים הפולניות הללו חיו אז יותר יהודים מאשר בארץ ישראל המנדטורית כולה (כ-430,000 יהודים)!

המדריך שכתב מר אינו מתיימר להחליף את מאות המאמרים, ספרי המחקר והיזכור, האלבומים והתעודות על ורשה היהודית שנכתבו בכל הלשונות. רק לפני שנתיים ומשהו ראה אור ספרה של אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה: ורשה היהודית לפני השואה (הוצאת כרמל, 2023), ועוד קודם לכן ראה אור בתרגום לאנגלית ספרם החשוב ועב הכרס של החוקרים הפולנים ברברה אֶנְגֶלקִינג ויָאצֶק לֵאוֹצְיָק, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City (Yale University Press, 2009), שממפה בקפדנות את ורשה היהודית (בפועל ורשה שבתוך גבולות הגטו) בארבע שנות השואה (ראו כאן לדוגמה). ספרים אלה מוכרים היטב למחבר ורשומים כמובן בביבליוגרפיה (אומנם, ספרם של אנגלקינג ולאוציק נרשם רק במהדורתו הפולנית המקורית). 

מה שייחודי ל'מדריך' של מר הוא השימוש המסיבי בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובעיקר ביידיש. כמעט בכל עיתון ורשאי נדפס מדור יומי בנוסח 'וואָס הערט זיך אין וואַרשא?' (מה נשמע בוורשה), או 'דאָס לעבן אין וואַרשא' (החיים בוורשה), ונראה שבני מר קרא את כולם...

מה נשמע בוורשה? (הײַנט, 4 במארס 1938)

בייחוד מרשים השימוש היעיל והמתוחכם באלפי המודעות והפרסומות המסחריות שנדפסו בעיתונות הוורשאית, ושוב לפנינו דוגמה לספר שלא יכול היה להיכתב לולא האתר הצומח עיתונות יהודית היסטורית (Jpress) של הספרייה הלאומית, שמאפשר גלישה נוחה בכל עיתוני התקופה. גם ספרי טלפון של ורשה, מעין 'דפי זהב', עמדו לרשותו. אני לא מכיר ספר דומה שידע לנצל ביעילות כזו את מה שנחשב בדרך כלל חסר ערך, ולכל היותר 'טוב לזמנו'.

עמוד מודעות אופייני בעיתון דער מאָמענט, 6 באוקטובר 1938

כדרך ספרי ההדרכה לתיירים זרים, חלקו הראשון של המדריך מוקדש להיסטוריה תמציתית של ורשה, בירתה של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם (מובן שבזמן 'כתיבת' המדריך, איש אינו יודע שבתוך פחות משנה יתהפך עולמם של תושבי העיר). הוא מספר בצורה חסכונית אך מדויקת על אוכלוסיית העיר (בכל זאת היו בה גם קצת גויים), והיבטים של דת, כלכלה, תרבות וספורט, אדריכלות, חי וצומח ועוד. אחר כך המדריך מספק מידע שימושי (מתי לבוא, איפה לישון, ממה להיזהר, מה לאכול ולשתות, וכמובן מידע על בריאות ומחלות, תחבורה לסוגיה, בנקים, שירותי חירום ועוד ועוד). חלקו השני והעיקרי של המדריך הוא שישה מסלולי סיור מפורטים בוורשה היהודית, ומסלול נוסף, שביעי, אל מחוצה לה – אל עיירות קיט קטנות שבסביבתה: מְיֶידְזֶ'שִׁין (שם שכן סנטוריום הילדים על שם מֵדֶם, מוסד חינוכי נודע שנוסד בידי פעילי הבּוּנְד), פָלֵנִיצֶה ואוֹטְווֹצְק. 

הקריאה בספר היא חוויה משונה. הקורא הרי יודע שזוהי פיקציה ספרותית, ולפיכך בעצם הקריאה וההיענות ל'פיתוייו' של המדריך הוא 'משתף פעולה' עם סוג של מהתלה. ברור גם לקורא, שמדריך מעין זה לא היה נכתב לולא השואה וחורבנה המוחלט של העיר המתוארת בו. המחבר-הדובר וקוראיו יודעים היטב שהמידע השימושי (והאמין לגמרי) שמובא בספר הוא חסר כל ערך, למעט רישומו והנצחתו. המקומות הללו, המתוארים בחן ובכישרון, כבר אינם קיימים, ומספרי הטלפון של המלונות, של בתי הקפה והמסעדות, של המשטרה ומכבי האש אינם עונים עוד. כמעט כל מה שמתואר במדריך נכחד באלימות הרצחנית שפקדה את ורשה ואת יהודיה זמן לא רב לאחר 'כתיבתו'. ואף על פי כן, הספר מצליח לנסוך בלב קוראיו את התחושה המוזרה שהמקומות שעליהם הוא קורא עדיין חיים ונושמים, יהודים ממשיכים להתרוצץ ברחובות ולחפש פרנסה, המסעדות מלאות והתיאטראות שוקקי חיים. אפשר כמעט להריח את ריחות העיר ולהאזין לשאונה – ריחות התבשילים או גללי הסוסים, תאורת פנסי הרחוב ורעשי החשמליות. המדריך מרבה להתנאות בביטויים לוקאל-פטריוטיים – 'לא סתם אומרים אצלנו' (עמ' 203), 'רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו לטוב ולרע' (עמ' 208) – המצביעים לא רק על היכרות אינטימית אלא גם על הזדהות, גאווה וחיבה.

מבחינה זו, ספרו של מר אינו סתם תיעוד או שחזור של ורשה היהודית בזמן נתון, אלא יש בו איכויות של סרט דוקומנטרי, ואפילו של רומן עירוני, שגיבוריו הם רחובות, בניינים, בתי ספר ובתי כנסת, חנויות ושווקים. לתחושה זו, שאתה בעצם קורא 'סיפור' – על אף שאין בו גיבורים ואין בו עלילה מתפתחת – תורמת גם העברית הרעננה, העשירה ורווית ההומור (הומור יהודי, כמובן), שבה נכתב המדריך. זאת ועוד, המחבר משבץ בין הררי המידע ומסלולי הסיורים נקודות חן קצרות של תרגומי שירים, של בדיחות קרש, של זיכרונות וקטעי הווי קלילים שכתבו בני התקופה, שמתאימים כפתור ופרח למקומות שהוא מתאר. ספק אם מדריך תיירים אמיתי, שחי אז בוורשה, יכול היה לשלוף מראשו או מ'תיק השכל' שלו את המקורות הספרותיים הנחמדים הללו שמביא מר בידענות נינוחה. 

בפתח הדבר מסביר מר איך הוא רואה את תפקידו של מורה הדרך (הספר):

כל פרט ופרט בספר מבוסס על מידע רלוונטי לוורשה היהודית 1938 מתוך מקורות אין ספור [...] מכל הפריטים האלה נבנתה כאן מעין ורשה היהודית. פירושו של דבר, שאפשר לסייר בוורשה העכשווית בעזרת מורה הדרך הזה: ללכת ברחובות שעוברים בדרך כלל בתוואי הרחובות המקורי ולהשוות בינם ובין המתואר לעיל. בה במידה אפשר גם לשבת בכורסה שבסלון ולצאת לטיול מדומיין בוורשה היהודית (עמ' יא).

נדמה לי שההצעה לטייל בוורשה המודרנית על בסיס המדריך מ-1938 תנחיל למטייל בן זמננו אכזבה. אין שום קשר בין רחוב נָלֶבְקִי הרגוע והמודרני של היום לבין הרחוב ההומה והגועש של פעם – אלה לא אותם בתים ולא אותן חצרות, ואפילו תוואי הרחוב אינו מדויק. ועם זאת, אני האחרון שיזלזל בביקור במקומות שלא נותר מהם כלום. כדי להתרגש, ואף לדמוע, די לי בידיעה שעל האדמה הזאת ותחת השמיים הללו התהלכו י"ל פרץ, יאנוש קורצ'אק, נחום סוקולוב, ההיסטוריון מאיר בַּלַבָּן והחזן גרשון סירוטה, שלא לדבר על הוריי ובני משפחותיהם. ועדיין מדובר בטיול מדומיין לכל דבר ועניין. מכל מסלולי הסיורים שהמדריך מציע לקורא, היחיד שניתן ללכת בעקבותיו בפועל ממש הוא בבית הקברות היהודי גֶנְשָׁה (הידוע גם בשם אוֹקוֹפּוֹבָה, על שם רחוב הגישה אליו). באורח פלא בית קברות ענק זה, שנקברו בו כחצי מיליון יהודים ובהם אישים דגולים רבים, לא נפגע במהלך המלחמה ונותר כמעט ללא שינוי. המדריך מוביל את המטייל בנתיבי בית הקברות אל המצבות החשובות והמעניינות ומספר בקיצור נמרץ את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהן.

בית הכנסת הגדול ('סִינַגוֹגָה') ברחוב טלומצקה בוורשה, גלוית דואר משנת 1910 לערך (ויקיפדיה)

ב. המדריך ואני

כאמור, קשה לסווג את ה'מדריך' ועוד יותר קשה לקבוע עבור מי נכתב הספר ומי הוא קהל היעד. הסוגה הספרותית, כפי שראינו, חמקמקה ומהתלת, אך מי הם הקוראים שימצאו עניין במדריך למקום שהיה ואיננו? למי אכפת מה הייתה כתובתו של מלון פוזננסקי ומה מספר הטלפון שלו (20-198, אם שאלתם), היכן נמצאת מערכת היומון 'הײַנט' (חְלוֹדְנָה 8, לידיעתכם), מהו התפריט המוצע לאורחי המסעדה 'יוסל השמן' ברינקובה 7, או היכן נמצאים הסטודיו לצילום אומנותי של אלתר קָצִיזְנֶה ומועדון הספורט 'מאָרגנשטערן' (כוכב השחר) של הבּוּנד. מובן שתוכלו לצעוד, בית אחר בית, ברחובות כמו נלבקי, זמנהוף (שקדם בשמו למקבילו שבתל אביב, שכּן לודוויג זמנהוף בכבודו ובעצמו גר שם עד מותו ב-1917), מִילָה או טְלוֹמָצְקָה, ששמם התפרסם בכל העולם היהודי עוד קודם לשואה.  

אז למי נועד הספר ואת מי הוא יעניין? זו שאלה קשה שהתחבטתי בה במהלך הקריאה, והתשובה הקלה שנתתי לעצמי הייתה: הוא נועד לי ויעניין אנשים כמותי. אנשים שעצם השם 'ורשה' מעביר בהם רִגשה, שלא לדבר על שמות של רחובות כמו נלבקי, קרוֹכְמַלְנָה או צֶגלאנה, בית הכלא פאוויאק, בית היתומים של קורצ'אק, מועדון הסופרים ביידיש, המכון למדעי היהדות, חנות הספרים וההוצאה לאור של גיטלין, השטיבל של חסידי ברסלב או ה'סינגוגה' – כל שם כזה נקשר בשמות אחרים ובהקשרים היסטוריים וספרותיים רבים.

ואכן, לקריאה הפרטית שלי בספר יש גם היבט אוטוביוגרפי שאיני יכול להכחישו. הוריי המנוחים, אבי משה קרונה ואמי רחל לבית בלומברג, נולדו בוורשה היהודית. ב-1938, השנה שהקפיא המדריך, אבי כבר היה בארץ ואמי עדיין שהתה בוורשה בחיק משפחתה. אבי חזר לעיר הולדתו באביב 1939 כדי לשאת לאשה את חבֶרתו, ואחר כך שב ארצה לבדו. אמי עלתה בעקבותיו בסוף יולי 1939, רגע קט לפני שננעלו שערי הגיהינום. שניהם השאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות. 

הורַיי לא רצו עוד לחזור כתיירים לפולין הריקה מיהודים, גם כשהתאפשר הדבר. יכולתי להבין אותם, אבל שלא כמותם אני דווקא נמשכתי כבחבלי קסם אל אותם מחוזות. אלא שמקומות אלה נדמו עד מחצית שנות השמונים של המאה שעברה כמצויים מעבר להררי החושך. 

חלומי התגשם באביב 1984. הייתי אז סטודנט צעיר בן 28. סיימתי זה לא כבר את התואר השני באוניברסיטה העברית ותהיתי על המשך דרכי בחיים. והנה התמזל המזל ונודע לי על נסיעה מתוכננת של משלחת חוקרים וסטודנטים מתקדמים לפולין. מובן שנרשמתי מייד, מה גם שלסטודנטים הובטחה מלגת השתתפות צנועה. בפולין היו אלה ימי שלטונו של המרשל וויצ'ך ירוזלסקי, שהכריז ב-1981 על שלטון צבאי ובאמצעותו דיכא בקשיחות את תנועת 'סולידריות', שהחציפה פנים וערערה את הסדר הקומוניסטי הישן. יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל לא עמדו על הפרק, ופולין הייתה אז רחוקה, קודרת, מאיימת ובלתי מוכרת. 

הקבוצה, שארגן פרופ' חנא שמרוק, שכיהן אז בתפקיד ראש המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, עטתה כסות של משלחת רשמית. התירוץ היה דיונים משותפים על כינונה של יחידה אקדמית לתולדות היהודים בפולין ותרבותם באוניברסיטה היגלונית של קרקוב – האוניברסיטה העתיקה והיוקרתית בפולין שנוסדה עוד במאה ה-14 – שאותם יזם רקטור האוניברסיטה פרופ' יוזף גירובסקי (Józef A. Gierowski). 

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה גילו שלטונות פולין הרשמית נכונות עקרונית לחדש את לימודי היהדות ומחקרה האקדמי באוניברסיטה פולנית לאחר שאלה נקטעו בעקבות השואה. היחידה אכן נוסדה ב-1986 ולימים הפכה לחוג שפועל עד עצם היום הזה. גירובסקי, שהיה אדם נשוא פנים וחביב ביותר, התגלה כידיד אמת של החוקרים בישראל ויכול היה לזקוף לזכותו את פריחת המחקר האקדמי של תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות נוספות בפולין, שהתעצם עוד יותר לאחר שחרורה של פולין מעול הקומוניזם והפיכתה לדמוקרטיה (1989). 

הפרופסורים חנא שמרוק (מימין) ויוזף גירובסקי (פייסבוק)

על הסיור הזה, שנמשך כשלושה שבועות בכל רחבי פולין (אפריל 1984), אפשר לכתוב הרבה, אך לא זה הזמן או המקום. רבים ממשתתפיו כבר הלכו לעולמם (ובהם שמרוק עצמו, מלאכי בית אריה, ישראל גוטמן, שמואל ורסס, דב נוי, בצלאל נרקיס, יורם ברונובסקי, פניה שלום, שרה צפתמן, יוסף שלמון). חוקרים רבים אחרים, מתחומי ידע שונים, השתתפו בסיור ובהם כמה ממוריי (ישראל ברטל, חוה טורניאנסקי, אלחנן ריינר, דוד ויינפלד, אברהם נוברשטרן, דליה וגור עופר, איריס פישוף, יחיאל שיינטוך), ואילו אני הייתי בין הצעירים שבחבורה (מבני גילי היו שם גם שמיל הולנד והצעיר מכולם נתי כהן). חוויות הסיור והשהייה הדחוסה, בנסיעות הארוכות באוטובוס ובמלונות, עם כל כך הרבה מלומדים, השפיעו עליי בצורה עמוקה ביותר. למעשה, הן חרצו את גורלי והביאו אותי לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה, תחום שקודם לכן לא חשבתי בכלל לעסוק בו.

לפני שיצאנו לדרך הצטיידתי בכתובות מגוריהם של אבי ואמי: אבא גר ברחוב גֶנְשָׁה 31a (ulica Gęsia) (דירה מס' 6), ואמא ברחוב זמנהוף 24, ששמו נותר כשהיה. היטב ידעתי כבר אז, שבמהלך דיכוי המרד היהודי (1943) והמרד הפולני (1944) נהרסה ורשה עד היסוד, ובייחוד אזור הגטו. לאחר המלחמה, כאשר החלו לפנות את ההריסות ולשקם את העיר כדי שתשוב להיות בירתה המתפקדת של פולין, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחובות המחודשים בשמות הישנים שבהם נקראו לפני המלחמה (למעט רחוב גנשה ששמו הוחלף למרדכי אנילביץ), אך הרחובות לא שימרו בהכרח את התוואי המקורי שלהם. במילים אחרות, הבניין שנמצא היום בגנשה (או אנילביץ) 31, לא רק שאיננו אותו הבניין מלפני המלחמה, אלא אפילו מיקומו הפיזי אינו זהה למיקומו של הבית המקורי שבו גרו אבי, אחיו ואחיותיו (דודיי ודודותיי) והוריו (סבי וסבתי). ובכל זאת עמדתי שם, הסתכלתי בבית השיכון הקומוניסטי האפור והסתמי, והוצפתי ברגשות כאב שלא יכולתי לשער את קיומם. עיני ירדה דמעה, פשוטו כמשמעו.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, הבניינים שברקע נבנו על מה שהיה פעם רחוב גנשה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה)

מבחינה זו, ספרו של מֶר – לוּ היה אז בידי – לא היה משנה דבר. החוויה הראשונית והחד-פעמית של המפגש עם הרִיק, עם האיִן ועם מה שצמח תחתיו והחליף אותו, הייתה מסעירה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מאשר לוּ תצויר נסיעה בזמן חזרה אל שנת 1938, אל בתיהם האמיתיים של קרובי משפחתי שלא הכרתי ושנרצחו בטרבלינקה.  

מדריך הכתובות והטלפונים של ורשה, 1930. המעגל מקיף את כתובת בית המסחר לטליתים של סבי ישראל (שְׂרוּל) צבי בלומברג בנלווקי 31

מצאתי במדריך את בית המדרש לרבנים 'תחכמוני' ברחוב גז'יבובסקה 19, שהיה מעין ישיבה תיכונית-ציונית ובו למד אבי בימי בחרותו, ואפילו את בית המסחר לטליתות ('טליתים') ולספרי קודש של ישראל צבי בלומברג, סבי מצד אמי, ברחוב נלבקי 31.

איך אומרים היום? ריגשת...

חזית רחוב נלבקי 31 (פינת גנשה 2), 1930 בערך (ויקימדיה)
החנות בצד ימין Mleczarnia (מַחְלָבָה), היא אולי הכניסה לבית הקפה של יחזקאל קוטיק (שנפטר ב-1921); על החנות השלישית מימין אפשר לקרוא בבירור 'טליתים', ואולי היא החנות של סבי, ישראל צבי בלומברג