אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיפורי מכוניות: תימנים, ביצים ורעים, הובלות רס"ר והחלקת הליקופטר

א. תימנים

צילום: נטע אסף

איזה חוש הומור! גם תימני שלא מסיע תימנים (כי הוא לא מהחות'ים, הבנתם), וגם טוען שהוא חירש אז לא לקלל או לצפור.

על זה אומרים הלא-תימנים: גיחי גיחי.

ב. יש לך ביצים?

צילום: טובה הרצל

אכן שאלה קצת בוטה, אבל יש להודות שהיא אפקטיבית ותואמת את המוצר.

ג. חשיבותו של ניקוד

צילום: טל סגל

טל סגל, שצילם, בדק ומצא שאין שום קשר לקיבוץ רֵעים שבצפון-מערב הנגב.

ד. עבודות רס"ר

צילום: טובה הרצל

שם נאה בחרה לה חברת הובלה זו. 

יש מאיתנו כאלה, שהשם רס"ר (או הצירוף עבודות רס"ר) יקפיץ אותם מייד לדום מתוח, כולל גילוח וצחצוח, ואחר כך יעורר בהם חרדות נושנות וטראומות חשוכות מרפא...

ה. החלקת הליקופטר

צילום: איתמר לויתן

ואם אנחנו בעניינים צבאיים, על החלקת הליקופטר שמעתם?

ברור שהמשאית הזו, שצולמה בחיפה, עוסקת בענייני בטון, כולל ליטוש ביהלומים ו'ציפוי טופינג' (זה לא אותו דבר?), אבל איך הם מחליקים הליקופטר? 

הבינה המלאכותית אמרה לי כך:

החלקת הליקופטר היא שיטה להחלקת משטחי בטון באמצעות מכונה ייעודית המכונה בענף 'הליקופטר', משום שהלהבים המסתובבים שלה מזכירים רוטור של מסוק. לאחר יציקת הבטון, וכשהוא מתחיל להתקשות אך עדיין אינו קשה לגמרי, מעבירים על פניו את המכונה. הלהבים המסתובבים: מחליקים את פני השטח, דוחסים את השכבה העליונה של הבטון, יוצרים משטח אחיד, ישר ועמיד יותר. בקיצור, החלקת הליקופטר אינה סוג של בטון, אלא שלב הגימור של רצפת הבטון, המתבצע באמצעות מכונת החלקה מיוחדת.

הנה, למדתי משהו חדש.

מילים משיר: 'פגישה, חצי פגישה', 'על כנפי הכסף'

מאת דוד אסף ורפי מוזס

מי לא אוהב לשיר? כולם אוהבים לשיר. אבל האם אנו גם מבינים את כל מילות השיר המתרונן בפינו? משוררים עושים לעיתים שימוש במילים נדירות, בצורות דקדוקיות מקוריות או בביטויים מושאלים ממקורות קדומים (תנ"ך, ספרות חז"ל, מדרשים, פיוטים וכיוצא באלה) שלא תמיד מוּכּרים ובטח לא לכולם.

במדור חדש זה לא נחדש הרבה. בכל פעם נפרסם שיר או שניים, ידועים ואהובים, ולצידם הערות והארות לשון קצרות וקלילות שכתב יועץ הלשון רפי מוזס בדף הפייסבוק שלו, ועליהן ומתחתיהן הוספתי אני משהו משלי. הקוראים והקוראות מוזמנים להעיר ככל העולה על ליבם.

מתחילים.

א. פגישה, חצי פגישה

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין (1931-1890), המוכרת יותר כרחל המשוררת (בכמה מקומות הצמידו לה את השם העברי 'סלע', כשמו של אחיה יעקב [1935-1880], שאכן עִבְרֵת את שמו. ככל שידוע לי, רחל עצמה מעולם לא קראה לעצמה בשם זה).

את השיר, המוכר במילותיו הראשונות 'פגישה, חצי פגישה' (במקור אין לשיר כותרת), כתבה רחל בתל אביב, ב-13 באפריל 1925 – היא כבר הייתה אז חולת שחפת וטופלה במוסדות שונים – והוא נדפס בפעם הראשונה בקובץ שיריה הראשון סָפִיחַ (הוצאת דבר, תל אביב תרפ"ז, עמ' 20).

רחל, ספיח: שירים, עמ' 20

שיר זה הולחן פעמיים, וזו הזדמנות להיזכר בלחן הראשון, היפהפה והמוּכּר פחות. הוא נכתב כנראה ב-1967 בידי דינה עֲמֵלִי (אז גרינפלד), זמרת ומלחינה נהדרת שכמעט נשכחה (אבל מתחזקת דף פייסבוק). דינה, בת קיבוץ כפר סאלד, שירתה בצוות הווי פיקוד ההדרכה וב-1969 שרה את השיר בפעם הראשונה יחד עם צוות ההווי בתוכנית 'מותר לחלום' (העיבוד המוזיקלי הוא של אמיתי נאמן). 

אחרי שחרורה מצה"ל הקימה עם אחיה גבי את 'חמישיית כפר סאלד' והם הקליטו את השיר למופע 'ניחוחי חציר' (1971). העיבוד המוזיקלי הוא של אלברט פיאמנטה:

הלחן המוכר יותר נכתב בשנת 1974 בידי חנן יובל ל'ערב שירי המשוררת רחל' (תיאטרון יובל, במאי: צדי צרפתי). השיר הוקלט אז בפעם הראשונה בביצועם של דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, ששרו במסגרת אותו 'ערב' 14 שירים של רחל:

   

ומה בנוגע למילים הקשות?

מה הם 'ניבים סתומים'? 'ניב' הוא היגוי, דיבור פֶּה, או צורת ביטוי (לקוח מהצירוף 'נִיב שְׂפָתָיִם', ישעיהו, נז 19), 'סָתוּם' – בהקשר כאן אין פירושו סגור, אלא לא מובן כראוי, לא ברור. וזה כמובן מתחבר לאופי המהיר והמקוטע של המפגש המתואר בשיר (בין גבר לאשה מן הסתם), שאינו פגישה אמיתית אלא 'חצי פגישה'.

האגם הסואן הוא בוודאי אגם כנרת, שאליו התגעגעה רחל ממקום שבתה בתל אביב, והכוונה כנראה לרחש הגלים, על דרך הפסוק 'מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם' (תהלים, סה 8).

ומניין המילה 'לִרְוָיָה', שמשמעה שתייה עד כדי שובע, ונמצאת אצלנו בשימוש גם כברכה לפני שתייה? מקורה בפסוק 'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה' (תהלים, כג 5).

בשורות האחרונות, 'ועל ברכי אכרע [...] לשתות ממנו לרויה', מהדהד לדעתי (במהופך) מבחן הקבלה לצבאו של השופט גדעון שנערך בעין חרוד. בסיפור התנ"כי (שופטים, ז 7-5) נכתב:

דה

וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ, וְכׇל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.  

הדוברת בשיר מציגה את עצמה כמי שאינה שייכת ל'שלוש מאות האיש המלקקים', גיבורי החיל, אלא ל'כל העם', אלה שכרעו על ברכיהם כדי לשתות ושוחררו לבתיהם.

ולסיום, שיר צנוע זה גם תרם לשפה העברית כמה צירופי לשון השגורים עד היום בפי כל: 'פגישה, חצי פגישה', ו'היה כלא היה'. הצירוף האחרון, אגב, מהדהד את הפסוק 'וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ' (עובדיה, א 16).

ב. על כנפי הכסף

נעמי שמר, כל השירים, לולב (מהדורת ידיעות אחרונות), 1967

את השיר 'על כנפי הכסף' כתבה והלחינה נעמי שמר לאחר הניצחון המזהיר של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים, וביצעה אותו בפעם הראשונה ביולי 1967 להקת חיל האוויר. השיר המלהיב, שנכתב כמארש (מנגינתו היא עד היום חלק לא נפרד מהרפרטואר של תזמורת צה"ל), מלא וגדוש בצירופי מקרא ופיוט. האם כולנו יודעים מה פירוש 'אבירי הרוח בעבים', או מי הם 'בני רשף', ולמה דווקא 'שבעת הרקיעים' ומניין הגיע 'נָס הים וַיִּסֹּב אחור'? 

נשמע את השיר בפיה של נעמי שמר, העיבוד המוזיקלי הוא של דוד קְרִיבוֹשֵׁי:

מה הם 'שבעת הרקיעים'? מקורם בדברי האמורא ריש לקיש, שהובאו בתלמוד הבבלי (חגיגה, יב ע"ב). לדבריו, יש בשמיים שבעה מדורים או 'רקיעים', ומתברר שיש להם גם שמות (וילון, רקיע, שחקים, זְבוּל, מעוֹן, מכוֹן, ערבות). נושא זה פּוּתח כמובן גם בספרות הקבלה, שבה השוו את הרקיעים הללו לסְפִירוֹת.

התיחום הגאוגרפי 'מגולן ועד ים-סוף', תואם כמובן את המציאות החדשה שנתהוותה אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מחליף את הביטוי הישן 'מדן ועד אילת', שהומצא אחרי הקמת המדינה וכיבוש אילת, שבתורו החליף את הביטוי המקראי המקורי 'מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע' (שמואל ב, יז 1), שרווח גם בזמר העברי עד 1948 (למשל ב'שיר אסירי עכו' שחיבר זאב ז'בוטינסקי ב-1920 ונפתח במילים 'מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע / מִגִּלְעָד לַיָּם').

ומה בנוגע לסולם, שרגליו באדמה אך ראשו בשמי המלחמה? שמר רמזה כמובן לחלום יעקב, שבו המילה 'סולם' מופיעה בפעם היחידה בתנ"ך:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית, כח 12).

והערה לשונית קטנונית, שלא מצאנו לה הסבר. משום מה שמר ניקדה כך את המילה המקראית 'חֳרָבָה' (פעמיים!), אבל במקרא הניקוד הוא 'חָרָבָה'. מדוע ניקדה שמר בחטף-קמץ? לא ברור.

לאחר שסיימנו לכתוב פינה זו נזכרנו שדבר דומה כבר עשה המוזיקאי, המשורר ואיש הרדיו המנוח אברהם זיגמן בספרו מדרש נעמי: נעמי שמר – המקורות היהודיים בשירתה (יד יצחק בן-צבי, 2009), שם הראה את המקורות המקראיים, התלמודיים והמדרשיים ששילבה נעמי שמר בשירי הזמר שלה. הנה העמוד המתייחס ל'על כנפי הכסף' ובו התייחס זיגמן לעוד כמה מקורות.

מדרש נעמי, עמ' 58 (באדיבות תמר זיגמן)

סיפורי רחובות: יצחק רבין, אנצו סרני, שמואל ירחינאי, עינים למשפט

א. מי אתה יצחק רבין?

לפני כשבוע או שבועיים רעשה הארץ מ'משפיענית טיקטוק', חרדית לשעבר, בשם אודיה פינטו, שבאחד משעשועוני הטלוויזיה הוצגה בפניה תמונתו של יצחק רבין והיא לא זיהתה אותו. להגנתה אמרה, שהיא גדלה בחברה החרדית (תירוץ!), ובאותה מידה אפשר לומר שלא זיהתה אותו בגלל שבתמונה הוא היה בלי כאפייה...

במקרה או שלא במקרה נשלחה אליי השבוע תמונת השילוט החדש של רחוב יצחק רבין בירושלים, סמוך ונראה לכיכר אגרנט, בית המשפט העליון ואוהל 'פורום הגבורה' הנטוש.

צילום: טובה הרצל

מי שיסמוך על השילוט החדש והמצוחצח לא יעלה על דעתו שראש ממשלת ישראל יצחק רבין לא סתם מת במיטתו בשנת תשנ"ו, אלא נרצח ביריות מתנקש יהודי ב-4 בנובמבר 1995, תאריך היסטורי (שבמקרה יצא בשנת תשנ"ו) שיש מי שמנסה לגמדו.

ב. ושוב, אֶנְצוֹ סֶרֶנִי

כבר עסקנו כאן בשיבושי שמו של אֶנְצוֹ סֶרֶנִי, שהיה מצנחני היישוב ועל שמו נקרא קיבוץ נצר סרני. ונחזור שוב ושוב: שמו היה אֶנְצוֹ סֶרֶנִי ולא אנצ'ו סִירני.

אבל בכפר סבא לא קוראים את עונ"ש. מלבד שיבוש שמו, טעו גם בשנת הולדתו 1905, ובנוסף הדביקו לו את התואר המשונה 'צנחן הצלה'.

צילום: איתמר לויתן

עוד זה מדבר וזה בא. יוחאי דביר שלח לי את השילוט המביך של רחוב אנצו סרני בגבעתיים. 'סופר חלוץ וממנהיגי תנועת הפועלים'...

אף מילה על כך שהיה מצנחני היישוב שמצא את מותו במחנה הריכוז דכאו.

צילום: יוחאי דביר

ג. ירח נאי

שמענו על 'בית התה של ירח אוגוסט', וגם על 'ירח מלא' ו'ירח חסר', אבל מה זה 'ירח נאי'?

צילום: איתמר לויתן

ובכן, הפתרון פשוט: השם הוא ירחינאי. והבית עומד בעיר תל אביב, ליתר דיוק ביפו ברחוב שמואל ירחינאי.

אבל מיהו איש זה ומה פשר שמו?

מדובר באמורא (מחכמי התלמוד) רב שמואל, שחי בנהרדעא שבבבל והיה דמות בולטת בדור הראשון של האמוראים (מסוף המאה השנייה לספירה ועד למאה השלישית), לצד חברו שכּונה סתם 'רב'. 

שמואל היה בקי גדול בהלכות עיבור החודש ובסודות לוח השנה, ולפיכך כּונה 'ירחינאי' או 'ירחינאה', כלומר איש הירח או איש החודש. אחד המאמרים המיוחסים לו הוא 'נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי נהרדעא' (בבלי ברכות, נח ע"ב), כלומר אני בקי במסלולם של כוכבי השמיים כשם שאני בקי ברחובות עירי נהרדעא.

ד. עֵינַיִם למשפט

חותמת של הרב יצחק אריאלי על אחד מספריו (תפארת: מכירות פומביות)

עינים למשפט הוא שם של סדרת ספרים שחיבר הרב יצחק אריאלי (1974-1896), שבהם העלה על הכתב את פירושיו למסכתות שונות בש"ס. הוא היה מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב אברהם יצחק קוק בירושלים והשתתף איתו בייסוד ישיבת 'מרכז הרב'. לימים מילא תפקידים שונים בישיבה (עד שהסתכסך עם ראשיה), ובכלל הייתה דעתו מעורבת עם הבריות ועסק בצורכי ציבור. בשנת 1966 זכה אריאלי בפרס ישראל לספרות תורנית. בנו היה חוקר הפילוסופיה היהודית פרופ' נחום אריאלי, ונכדתו (בתו של נחום) היא יעל וילנר, שופטת בבית המשפט העליון. איש התקשורת קובי אריאלי הוא נינו מצד אחר של המשפחה.

אגף אחר של צאצאיו השחיר והתחרד והפך לאנטי-ציוני. במהדורה חדשה של עינים למשפט, שהוציאו לאור בני אותו אגף, צונזרה בגסות רוח זיקתו של אריאלי לציונות בכלל ולישיבת מרכז הרב בפרט. על עניין זה כתבו בהרחבה תלמידִי איתם הנקין הי"ד, וכן יצחק אבי רונס, ואין ענייננו כאן בסוגיה זו, אלא רק ברחוב שהוקדש לספריו. 

בשכונת מזכרת משה בירושלים, ממש מול שוק מחנה יהודה, יש רחוב רב קסם הנקרא 'עינים למשפט', אבל איך בעצם צריך לכתוב 'עינים'? זו אחת המילים בשפתנו שממש מתבקש לנקדה, כשכותבים אותה בכתיב חסר.

כך תועד ב-2013 השלט הישן של הרחוב:

צילום: בנצי בינדר (פורטפוליו)

וכך נראה השלט החדש-דנדש שנקבע ממש לאחרונה:

צילום: דוד אסף

בין לבין, עדיין אפשר לראות על קירות הבתים גרסאות שונות ומשונות: עיניים, עינים, והכי נחמד 'עניים למשפט'...

צילום: דוד אסף

בשולי נעיר, כי הכתיב הרווח הוא כתיב מלא: 'עיניים'. 

עיניים, כתב העת המקסים לילדים ולבני נוער, מגדיל לעשות ומנקד גם את הכתיב המלא...

 

ציפורה נחמדת: משהו על גלגולי 'אֶל הַצִּפּוֹר'

אבן הקדשה ל'אל הציפור' בגן ביאליק בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת אבנר הולצמן

ערב הזיכרון למשורר חיים נחמן ביאליק, המתקיים מדי שנה בשנה בבית ביאליק בתל אביב ביום פטירתו (כ"א בתמוז), הוקדש השנה לשירו הראשון שראה אור, אל הציפור (1891), לרגל מלאת 135 שנים לפרסומו. 

ציון 'ימי ההולדת' של שיר זה הוא מסורת ארוכה בפני עצמה. כבר ב-1916 נערכה סדרת אירועים ברוסיה, בלונדון, בניו יורק ובארץ ישראל, במלאת חצי יובל שנים להופעת הבכורה של ביאליק על בימת הספרות. התלוותה אליהם שורת פרסומים, שהבולטים בהם היו מאמריהם של מקסים גורקי מזה ויוסף חיים ברנר מזה. ביאליק עצמו צפה במהומת היובל בפליאה משועשעת ממקום מושבו באודסה, ובמכתב לידידו ההיסטוריון שמעון דובנוב כינה אותו 'ה"חג" אשר בדו לי ידידיי מלבם'. הוא ידע היטב שכל אלה נועדו לשמח את ליבו, להמריצו להפר את שתיקתו המעיקה, ולעודדו לשוב אל מסלול השירה שנקטע חמש שנים לפני כן. 

כעבור 25 שנים נוספות, ב-30 במארס 1941, נערכה בבית ביאליק מסיבה ספרותית במלאת חמישים שנה לכתיבת 'אל הציפור'. זה היה שבע שנים בלבד אחרי מותו של המשורר, ונוכחותו הקרובה עדיין מילאה את חלל האוויר. אחד הדוברים, המשורר יעקב פיכמן, הכריז: 

תאריך זה של חמישים שנה לפרסום 'אל הציפור', מסמן ציון ותחום. יום גדול הוא, יום הולדתה של השירה העברית המודרנית, החוגגת עתה את חג יובלה הראשון [...] ביום זה נשמע בראשונה הניגון החדש, קם לתחייה הלב היהודי (בספרו שירת ביאליק, עמ' תמו).

אבל פיכמן לא הסתיר באותו מעמד את דעתו, ש'אל הציפור', יותר מאשר הוא יצירת אומנות חשובה, אינו אלא אות מבשר על הגדולות אשר עוד תבואנה. השיר עצמו, לדעתו, לא חרג מן הנוסח הטיפוסי של שירת חיבת ציון ספוגת הסנטימנטליות, ולא היה בו שום יסוד מהפכני. זה היה, לדבריו, נבט צנוע שבו מתחילה הפריחה הגדולה. דבריו משתלבים בוויכוח שמעולם לא הוכרע: לו חלילה נעלם ביאליק מן הזירה במהלך השנתיים שחלפו מפרסום 'אל הציפור' ועד שעלה בידו לפרסם שיר שני, האם ניתן היה לשער כי צפוּן בו משורר גדול, או שזיהוי גדולתו לעתיד לבוא, על פי שיר זה בלבד, אינו אלא חוכמה שבדיעבד? 

אומנם השיר עורר כמה תגובות חמות בעיתונות עם פרסומו ב-1892 בכרך הראשון של המאסף פרדס, יחד עם ציפייה ותקווה להמשך התפתחותו של המשורר הצעיר, אבל איש מאלה שקידמו בברכת עידוד את פני המשורר החדש לא העלה בדעתו כי הוא חוזה בהופעת הבכורה של מי שיהיה גדול המשוררים העברים. כזו הייתה, למשל, תגובתו של הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם בכינוי 'דן', ברשימה שפורסמה בעיתון המליץ (15 ביוני 1892, עמ' 7):  

וביחוד הצטיין המשורר החדש ה'[אדון] ח"נ ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העברים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו 'אל הצפור' [...] יישר כוחך, משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!

הפרסום הראשון של 'אל הציפור' (הפרדס, א, אודסה תרנ"א)

כעבור חמישים שנים נוספות צוין בחגיגיות יום הולדתו המאה של 'אל הציפור'. באוקטובר 1991 נחנך בית ביאליק המחודש, ולרגל המאורע הופק אלבום מהודר הכולל מהדורה פקסימילית של כתבי היד של השיר. אוניברסיטת תל אביב ערכה באותה שנה כינוס חוקרים רב משתתפים תחת הכותרת: 'מאה שנים לשירה העברית המודרנית'. מאורע נוסף שקיבע את נוכחותו של השיר במרחב הציבורי היה בינואר 2006, עת הוצב פסל ברונזה ענקי של ביאליק, מעשה ידיו של האמן האוּזְבֵּקִי יאשה שפירא מטשקנט, בכיכר המרכזית של רמת גן (כיכר רמב"ם, לשעבר אורדע). הפסל ניצב ליד המקום שעמד בו הבית שהמשורר התגורר בו בשנתו האחרונה. על לוח שיש ברחבה המקיפה אותו נחרתו ארבע שורות הפתיחה של 'אל הציפור'. מזרקה קטנה בסמוך משמשת אבן שואבת ליונים, ואלה חונות על ראשו ועל זרועותיו של המשורר, כאילו כדי להמחיש בפועל את הנאמר בשיר. 

פסל ביאליק בכיכר רמב"ם ברמת גן (צילום: איתמר לויתן)

מעבר לתאריכי הציון האלה, האופפים את 'אל הציפור' כמעט בהילת קדושה, השיר הוסיף לחיות בקרבנו בשלל דרכים וערוצים. אחד מהם הוא שפע ההלחנות. אם אינני טועה הוא השיר הביאליקאי שזכה למספר הלחנים הרב ביותר – קרוב לעשרים. רובם מתועדים באתר זמרשת (מאמר מסכם בנושא, פרי עטו של אליהו הכהן המנוח, יראה אור בקרוב בקובץ טובים השניים [גלעד, כט]). האהוב והפופולרי ביותר הוא המוקדם מביניהם, שהועתק מלחן של שיר העם ביידיש 'טיף אין וועלדעלע' (בעבי החורש), שמלחינו לא זוהה עד היום. הביצוע הקרוב לליבי הוא זה המתנגן בקולה הצלול של נחמה הנדל (הקלטה מ-1963). ואילו החדש ביותר הוא הלחן הקצבי והנמרץ של להקת הדג נחש משנת 2018.

הנה הם, זה אחר זה:

 

הערוצים השונים של הדיון המתמשך ב'אל הציפור' מגלים פנים שונות בשיר ובהקשריו – תולדותיו, מקורותיו הלשוניים והספרותיים, נוסחותיו, דמות הדובר, התקבלותו בביקורת ובמחקר, מקומו בשירת ביאליק ובחייהם של קוראיו. על כמה מן ההיבטים האלה ידובר בקצרה להלן. 

עיון בכתבי היד של השיר, כמפורט במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, חושף את עוצם העמל שהושקע בו, מיום שעלה במחשבתו של ביאליק בן ה-17, בימיו הראשונים בישיבת וולוז'ין באביב 1890, ועד שפורסם כעבור שנתיים במאסף פרדס. לימים צמחה בין תלמידי הישיבה מסורת אגדה על נסיבות היווצרותו של השיר. הם נהגו להצביע על גבעה סמוכה שבה, כביכול, התבודד ביאליק והעלה את השיר על הכתב בהעלם אחד. ליד אותה גבעה נערך גם, כמסופר, מעמד הפרידה ממנו בצאתו בדרך הארוכה לאודסה בספטמבר 1891. 

בניין ישיבת וולוז'ין, 2016 (צילום: דוד אסף)

כך או כך, כמעט אף אחד משיריו, אולי חוץ מן הפואמה 'המתמיד', לא עבר תהליך התגבשות כה ארוך וסבוך. זהו, כידוע, מונולוג שירי, הבוקע מפיו של יהודי מזרח-אירופי, המתַנֶה את עומק כמיהתו לארץ ישראל באוזני ציפור שאך זה שבה משם, מארצות החוֹם. השוני בין הנוסחים המוקדמים לבין הנוסח הסופי ניכר בעיקר בהשמטתן של 48 שורות, שבהן הדובר מציג את עצמו כאיש כבד ייסורים, מתלונן על פגעי האקלים הקר והלח של מזרח אירופה, ומקונן על הצרות והאסונות שפקדו אותו. בכך אוּפַּק הרובד הסנטימנטלי שבשיר, וגבר תוקפם והגיונם של שני הבתים המסיימים, הדוחים את ההתמסרות לבכי ולדמעות בחיים ובספרות כתגובה ראויה למצב האישי והלאומי. ככל הנראה, רק אחרי בואו לאודסה ערך ביאליק את השיר והשמיט ממנו את שפעת דברי התלונה הבכייניים של הדובר, והפכוֹ ליצירה תכליתית, נמרצת ומאופקת. כך נהפך הנוסח הראשון בן 112 השורות לנוסח המוכר ובו 64 שורות בלבד. 

טיוטת השיר באחד מכתבי היד של ביאליק, בקירוב 1891-1890 (ארכיון בית ביאליק)

מדוע החליט ביאליק לערוך בשיר זה ניתוח קטיעה כה דרמטי? אפשר לשער שעשה זאת זמן קצר לפני 'טקס המבחן' של השיר, השעה המלחיצה שבה הגיש אותו לעיונם של סופרי אודסה. לפי השערתו של דן מירון, בדיונו המקיף בשיר בספרו הפרידה מן האני העני (האוניברסיטה הפתוחה, 1986), הוא כנראה שיווה בליבו את מבטם הנוקב של אישים כאחד העם, ליליינבלום ורבניצקי – שכולם אכן בחנו את השיר, בזה אחר זה, לפני פרסומו  – והתאים את עצמו מראש למזגם הצונן ולמשפטם החד. 

אותו מעשה של קיצור והשמטה מעיד על חוש הביקורת העצמית המפותח של ביאליק. אין זה דבר של מה בכך למשורר מתחיל לוותר על עשרות שורות מפרי עטו. אותה עין ביקורתית הביאה אותו, באותה עת, לדון לגניזה שירים רבים אחרים שהצטברו במחברותיו, ואלה התגלו ופורסמו רק אחרי מותו. מתוך אותם שירי נעורים בחר ביאליק להגיש לפרסום רק את 'אל הציפור'. עורכו, ולימים ידידו ושותפו, יהושע חנא רבניצקי, עלעל באותה מחברת כתבי יד והתפלא לגלות שאף שיר אחד בה לא מגיע למעלת 'אל הציפור'. מאותה פרשה אפשר ללמוד לא רק על טיב שיפוטו של המשורר הצעיר, שהניע אותו לבחור דווקא בשיר זה ככרטיס הביקור הספרותי שלו, אלא גם על ראשית התמודדותו עם הנוסח הסנטימנטלי של משוררי חיבת ציון, שעליו שפך לימים קיתונות של לעג במכתביו לרבניצקי. כמה וכמה משיריו המוקדמים (כגון 'הרהורי לילה', 'דמעה נאמנה', 'ביום סתיו', 'מכתב קטן לי כתבה', 'כוכב נידח', 'לא תימח', 'נטוף נטפה הדמעה'), מגלגלים במוטיב הדמעה תוך כדי ביקורת סמויה על שִׁפעת הדמעות המציפה את שירתם של בני זמנו. נקודת המוצא של מהלך זה נעוצה כבר ב'אל הציפור'. 

הכרת הטובה של ביאליק לרבניצקי, עורכו הראשון, משתקפת בהקדשה הנחמדה שרשם לו ב-1908 בפתח קובץ שיריו:

בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צימחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי. 

ב'אל הציפור' מסתמנת גם ראשית הופעתו של דובר שִׁירִי מסוג חדש. אין הוא ישות מוכללת או דמות בלתי אישית כמקובל בשירת ההשכלה, ואף לא אישיות סנטימנטלית רופסת או מגלומנית האופיינית לשירת חיבת ציון, אלא אדם אינדיווידואלי חד-פעמי. הוא בעל תודעה מורכבת, נטוע בזמן ובמקום קונקרטיים ובה בעת מכיל בתוכו, באופן אלגורי, את סבל הירושה היהודי. מכאן הזהות הכפולה של דובר זה: מצד אחד הוא מצטייר כצעיר חובב ציון, היושב בגולה ונושא עיניים כמהות אל אחיו החלוצים, אנשי העלייה הראשונה, המחוננים את עפרות ארץ ישראל; מצד אחר הוא דמות שֹבעת ימים, התגלמות סמלית של ישראל סבא, שכבר שהה בארץ בשכבר הימים ושתל בה פרחים. הכפילות הזאת היא הגרעין שהניב את דמות 'הדובר הביאליקאי' הטיפוסי, הממזג בין האישי והלאומי, והיא שיצרה את התנאים להולדתו ולהכתרתו של ביאליק כמשורר הלאומי. 

דיון ענֵף בפני עצמו הוקדש לשאלת מקורות ההשראה וההשפעה שהזינו את השיר. המדקדק דוד יוסף בורנשטיין חשף במחקר מפורט את התשתית הלשונית, המקראית בעיקר, המהדהדת כמעט בכל שורה בו ('למקורות "אל הציפור"', כנסת לזכר ביאליק, א, תרצ"ו). חוקרים אחדים (בהם עמינדב דיקמן במאמרו 'ביאליק לאשר לא ידעוהו', בספרו שורות על שורות, קשב לשירה, 2016) ציינו את הקשר בינו לבין השיר 'ענף פלסטינה' של לרמונטוב משנת 1837. אחרים סימנו נקודות מגע בינו לבין השירה העברית ושירת יידיש שקדמה לו, ומבלי לכפור במקוריותו הראו מקבילות בין שורות מתוכו לשירי פנייה לציפורים ושירי כיסופים לארץ ישראל מאת מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), קלמן שולמן, מאיר לֶטֶרִיס, אברהם גולדפאדן, אברהם בֶּר גוטלובר ונפתלי הרץ אימבר, ועל כולם אזכיר את מאמרו הפנומנלי של דב סדן 'על המפתן' (מאסף אגודת הסופרים, א, תש"ך). 

קשר מובהק מסתמן בין 'אל הציפור' לבין 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנה (1886), שיר כיסופים לציון שבליבו התבוננות מלאת כמיהה בחסידה שאך זה שבה מארצות החום. השיר היה אהוב על ביאליק, ויש עדויות שנהג לזמרו עם חבריו בישיבת וולוז'ין בשעות הפנאי מלימוד הגמרא. אפשר גם להתעכב על מקומו של 'אל הציפור' בקרב שאר בעלי הכנף המעופפים בחללה של יצירת ביאליק, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היפה של דרור בורשטיין לטובת הציפורים (ידיעות אחרונות, 2019), הממקם כמה מציפוריו של ביאליק בתוך שלל מופעי ציפורים בתרבות. וכך נמצא אצלו נשרים מלכותיים בתפקידים שונים, החל בפואמה 'מתי מדבר' וכלה ב'אגדת שלושה וארבעה'; נשרים שנהפכו ליונים במעבר מנוסח לנוסח בשיר 'עם דמדומי החמה'; יונים זכות שנהפכו לעורבים זדוניים בשיר 'חלפה על פני'; קריאת העורבים בשיר 'על סף בית המדרש'; שיירת החסידות האחרונה בשיר 'הקיץ גווע'; האֵם הציפור שבורת הכנף בשיר 'לבדי'; כנף הרננים בשיר 'בשדה', דוכיפת הזהב מ'בין נהר פְּרָת ונהר חִדֶּקֶל' והטווס ב'טַוַּס זְהָבִי' בשירי העם שלו, ועוד ועוד. 

אשדוד היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם השיר (צילום: שמואל אבנרי; 'לבלות עם ביאליק באשדוד')

נקודה מעניינת ובה אסיים, נוגעת לנוכחותו של 'אל הציפור' במערכת החינוך הישראלית. הנה שתי עדויות ספרותיות אוטוביוגרפיות, שאירעו למחבריהן פחות או יותר באותה שנה. אלה הם שני יוצרים, קרובים בגיל, שהיו אז עולים חדשים כבני עשר, אבל עדויותיהם מנוגדות באופיין לחלוטין זו מזו. 

הרומן שושן לבן שושן אדום (כתר, 1988) מאת דוד שיץ מגולל את קורותיה של קבוצה בת שישה ילדים, אודים מוצלים מאירופה, שהגיעו לארץ ישראל ב-1948 ונקלטו אצל משפחות מאמצות במושב בשרון. עמדתו של הרומן כלפי המפעל הציוני על שליחיו, מוסדותיו, טקסיו וסיסמאותיו היא אירונית, חשדנית ועוינת. הלגלוג על הקלישאות המקובלות מתבטא בין היתר בתיאור הַמַּאֲמָץ שאחד הילדים, נחמיה, משקיע בלימוד 'אל הציפור' במצוות המורָה, שהיא שליחה נאמנה של הממסד, ובדקלומו לפני הכיתה:

אל קצה הלוח הוצמד תצלום בנעצים. גבר שמן נראה בו, מיוגע קצת, בעל מבט מתחמק. ממקום עומדה הסבירה המורה שלכל עם יש משורר לאומי, וזהו המשורר הלאומי שלנו [...] הטילה עליי המורה להתחיל בקריאה. העפתי מבט באיש הקירח שעיניו מיוגעות והתחלתי מפענח אט אט את השורות שכתב אל הציפור. השיר לא מצא חן בעיני. ואף לא נראה לי שהאיש שתמונתו על הלוח אהב ילדים. היה בו משהו חשדני, סתום וכמעט עוין. והשורות שחיבר נתקעו לי בין הלשון לשיניים (עמ' 50).

ומול הזיכרון העוין הזה – חוויה מוארת שהעלתה המתרגמת והמשוררת רִנה ליטוין בספרה האוטוביוגרפי דור המדבר (הספרייה החדשה, 2009). בשנת 1950, כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה מסין ובעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה, הוטל על רִנה בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל פה את 'אל הציפור'. העברית הייתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל ורבות ממילות השיר היו סתומות, ובכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים. בשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה, וכאשר סיימה אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם: 'יפה! שבי, ציפורה נחמדת'. באותו רגע נגהה עליה ההבנה:  

ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא. ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך (עמ' 27).

אפשר להעמיק בהשוואה בין שני הדקלומים האלה של 'אל הציפור': האחד מגלם את תמצית הניכור כלפי העלילה הציונית, והשני את תמצית הכמיהה להיקלט במדינת ישראל הצעירה ולהשתייך לה. כמה חבל שחוויה זו, על שתי פניה, אינה יכולה לחזור בימינו, משום שכבר שנים רבות אין מלמדים את השיר בבתי הספר. זאת ועוד: צר לומר ששירת ביאליק כבר אינה חלק מתוכנית הלימודים המחייבת, ויכול תלמיד כיום לסיים את כיתה י"ב ולעמוד בבחינת הבגרות בספרות מבלי שפגש אף אחד משיריו של ביאליק. 

היכן בכל זאת שירתו עדיין חיה וקיימת? כנראה רק בגני הילדים. הציפור הביאליקאית היחידה המעופפת כיום במערכת החינוך היא זו מ'קן לציפור בין העצים' (1927) בלחן הידוע של יצחק אֶדֶל, גם אם מילותיו אינן ממש מובנות לפעוטות. 

ילדה אחת כבת שנתיים ושמה אֶלִי –  במקרה נכדתו של עורך בלוג עונג שבת, שהעביר לי את הסרטון החמוד – חזרה לא מכבר מן הגן וזימרה את השיר להנאתם של בני משפחתה בשיבוש חינני שבו אסיים: 

קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים, ובכל ביצה הס פן טעים... 

 באמת טעים!

שדרות ח"ן ברחובות (צילום: איתמר לויתן)

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, הודיעני כדברים האלה:

אני מצטער לדווח לך שבמסגרת שיפוץ כיכר רמב"ם ברמת גן סולק לוח השיש עם הפסוקים מ'אל הציפור', שהיה למרגלות פסלו של ביאליק ותמונתו הובאה לעיל. לא זו בלבד, אלא שהפסל הועתק, מן המקום המרכזי שבו ניצב, לפינה צמוד לפח זבל. מיותר להוסיף מילים.

  

ביאליק בזבל (צילום: שמואל אבנרי)

___________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב הזיכרון השנתי לחיים נחמן ביאליק, שנערך בבית ביאליק בתל אביב, ב-2 ביולי 2026, במלֹאת 92 שנים לפטירתו. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com