יום שני, 26 ביולי 2021

סיפורי רחובות: השלטים המזויפים ואני

כבר שנים רבות וארוכות מופצות ברשתות החברתיות תמונות משעשעות (כביכול) של שלטי רחובות בישראל, שהם משובשים ונלעגים. כל כך משובשים וכל כך נלעגים שברור לכל מתבונן שמדובר בזיופים, תעלולי פוטושופ. ואף על פי כן הם חוזרים ומופצים כאילו רק אתמול התגלו.

הנה כמה מן המפורסמים שבהם.

א. שבי ציון או שווה זיון?

התעתיק הנכון של היישוב שָׁבֵי צִיּוֹן שבגליל המערבי (בין עכו לנהריה) הוא Shave Ziyyon. היה רצוי כמובן לכתוב Shavey, אבל לא יצא...

זה השלט המקורי:

צולם בשנת 2010 (ויקיפדיה)

נוכח הכיתוב הלועזי, ובתוספת האיור של מיטה, מזרון וחץ, התגובה הזיונית ההולמת לא איחרה לבוא, ותמונת השלט הופצה לאחר 'תיקון' קל – החלפת האות O באות U, ואידך זיל גמור...

זיוף!

הצילום הזה כבר מופץ למעלה מעשור, ואף על פי כן חדשים לבקרים אני מקבל אותו לתיבת הדואר שלי משל רק לאחרונה הוא התגלה בעולם.

ב. שפת האספרנטו או ספת האספרנטו?

נמשיך לשלט הרחוב כביכול על שם לודוויג זמנהוף בתל אביב. גם שלט זה זכה לתפוצה ענקית וכולו פברוק אחד גדול:

זיוף!

וזה השלט המקורי:

צילום: איתמר לויתן

זה גם הנוסח שמופיע במדריך רחובות תל אביב, ממנו נלקח ההסבר:

יחיעם פדן, תל אביב-יפו: מדריך הרחובות, תשס"ה, עמ' 191

גם ההסבר הרשמי אינו נקי מטעויות, שכן שמו העברי המקובל של זמנהוף הוא אליעזר ולא אלעזר. אבל אלו פכים קטנים.

איש הפוטושופ פשוט החליף את השׂ השמאלית באות ס. איזה צחוק...


ג. אלכסנדרוני או אלכס ורוני?

גם את השלט הטיפשי הזה מפיצים כבר לפחות 15 שנה, ועדיין לא פג טעמו. אנשים שולחים אותו איש לרעהו כאילו רק עכשיו הוא נחשף.

נביא גם אותו לשלמות האוסף:


ד. רקפת או נרקיס?

גם שלט זה הוא מן המפורסמים בז'אנר:


אלא שלמרבית הפלא, דווקא כאן מדובר כנראה בצילום אמיתי ולא בפוטושופ! 

מדובר בסמטה קטנה היוצאת מרחוב הפרחים בצפת, ולפי מפת גוגל, בשנת 2011 (לפני עשר שנים) עדיין עמד השלט על מכונו. 


אפשר רק לקוות שמאז מישהו מהשכנים או מעיריית צפת דאג לתקן את השלט המביש.

ה. יפתח  שופט או מי שפותח?

השיא הגיע השבוע, וכיוון שכל כך הרבה חברים וקוראים שלחו לי את זה, חשבתי שכדאי ונכון לפוצץ את הבועה הזו מוקדם ככל שאפשר.

ובכן, במה שמכונה 'רשתות חברתיות' (פייסבוק, טוויטר, קבוצות ווטסאפ וכיוצא בהם) נפוץ בימים האחרונים צילום של שלט רחוב בעכו עם הסבר גרוטסקי במיוחד.

זיוף!

נתחיל בזה, שבעכו אין בכלל רחוב יפתח; נמשיך בכך שיש לי קשר אישי חזק לצילום זה.

ובכן, מאיפה השלט? משכונת בקעה בירושלים, סמוך למקום מגוריי. וכשקיבלתי את הצילום זיהיתי מיד מי צילם אותו: אני עצמי!

מה שמשך בשעתו את תשומת לבי היה הניקוד המופרך של השם יפתח עם דגש באות פ. צילמתי את השלט ופרסמתי אותו תחת הכותרת 'על קצה הלשון: חשיבותו של דגש וקוצו של יוּד', בלוג עונג שבת, 17 ביולי 2017.

צילום: דוד אסף

לא צריך עין חדה במיוחד כדי לראות שמישהו – לא אני!!! – לקח את התמונה שלי ו'שיפץ' אותה כאילו כתוב שם באנגלית Will Open St.

ימים עברו שנים חלפו, ונקרתה בפני הזדמנות נוספת להשתמש בצילום זה, מה גם שבינתיים נולד נכדי הראשון ונקרא בשם היפה יפתח. הצילום התפרסם שוב ברשימתו של דוד שי, 'למה בכלל מנקדים שלטים?', בלוג עונג שבת, 25 בפברואר 2020.

מה הלקח? כשאתם רואים שלטים כל כך מופרכים וכל כך 'מצחיקים', תמיד הֱיוּ חשדנים. 

נכון שכבר שנים רבות אנו מצביעים במדור זה על אין ספור שגיאות וטעויות, אבל אלה הן בדרך כלל טעויות תמימות ולא מופרכות ואוויליות ברמה כל כך קיצונית.

עכשיו, מִצאו לי את הזייפן שטיפל בתמונה שלי בלי רשות, ואכה בו 'מכה גדולה מאוד', כפי שעשה יפתח הגלעדי לבני עמון...

יום שישי, 23 ביולי 2021

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: 'שלאָף, מײַן קינד' של שלום עליכם

שלום עליכם, רעייתו אולגה ושלושה מילדיו

מאת אליהו הכהן 

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'
ב. בכורי, ילדוני העברי

שיר הערש 'שלאָף מײַן קינד' (נום ילדי) חובר באודסה בשנת 1892 על ידי הסופר הנודע והאהוב שלום רבינוביץ, הלא הוא שלום עליכם. לשיר זה, הגם שנכתב ביידיש, יש קשר אמיץ לשירי הערש העבריים של התקופה ועל כן ראוי להתייחס אליו בסדרה זו.  

הבה נשמע אותו קודם ביידיש מפיה של הזמרת והשחקנית חנה רוט, שהלכה לעולמה בדצמבר 2019:

וכאן שר ליאור ייני, שהלך לעולמו בראשית שנה זו, את 'נוּם יַלְדִּי' בעברית, בתרגומו הנהדר של יעקב שבתאי ובעיבודו של שמעון כהן:

ואלה המילים בעברית:

נוּם יַלְדִּי זְהַב פַּרְוַיִם, נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי יְפֵה עֵינַיִם נוּמָה עוֹלָלִי.

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת, שָׁרָה וּבוֹכָה,

אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת פַּעַם עוֹד תֵּדַע.


בְּאָמֶרִיקָה אָבִיךָ מָה רָחוֹק הוּא, בֵּן,

וַאֲנִי כֹּה אֲהַבְתִּיךָ נוּמָה, יֶלֶד חֵן.

שָׁם גַּן עֵדֶן, חֵי שָׁמַיִם, דְּבַשׁ וְתוּפִינִים,

כֶּסֶף יֵשׁ שֵׁם, מְלוֹא חָפְנַיִם, גַּם לְדַלְפוֹנִים.


שָׁם תֹּאכַל חַלָּה שֶׁל סֹלֶת כָּל יְמֵי הַחֹל,

וּמָרָק שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת אוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל.

וּבִרְצוֹת הָאֵל יַגִּיעַ בִּמְהֵרָה מִכְתָּב,

כְּמוֹ פִּתְקָה מֵהָרָקִיעַ וְנִשְׂמַח יַחְדָּו.


כֶּסֶף הוּא יִשְׁלַח אֵלֵינוּ וְתַצְלוּם פָּנָיו,

וּבְבוֹא הַיּוֹם, אֶת שְׁנֵינוּ הוּא יִקַּח אֵלָיו.

הוּא יוֹשִׁיט לָנוּ יָדַיִם, עַל צַוָּאר יִפֹּל,

וַאֲנִי אַשְׁפִּיל עֵינַיִם וְאֶבְכֶּה בְּלִי קוֹל.


עַד אֲשֶׁר מִכְתָּב יַגִּיעַ נוּם מַלְאַךְ שֶׁלִּי,

עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מוֹשִׁיעַ נוּמָה גּוֹזָלִי.

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם נוּמָה עוֹלָלִי.

השיר מתאר אם המרדימה את בנה ומספרת לו כי אביו, שנטש את משפחתו ונסע לאמריקה, צובר שם כסף וזהב והוא עתיד לקחתם אליו לחיים של עושר ואושר. השיר התפשט בכל משכנות ישראל בתחום המושב הרוסי, משום שהיה בו הד אמיתי למציאות הקשה והיום-יומית כמעט של נשים שנעזבו על ידי בעליהן. התשוקה להגר לאמריקה – הארץ הנכספת גם מלשון כסף – הייתה משאת נפשם של רבים. יל"ג, גדול משוררי אותו הדור, חיבר שיר הלל לאמריקה תחת הכותרת 'ארץ חדשה' כבר בשנת 1859, ובשירו 'אחותי רֻחָמָה', שפורסם בשנת 1882, בימי הפוגרומים בדרום רוסיה, קרא לאֵחיו היהודים לנטוש את משכנותיהם ולהגר לארץ חופש זו: 'קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ / יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ'. 

שיר הערש של שלום עליכם, שבעצמו ינסה מאוחר יותר את מזלו באמריקה, שיקף תשוקה זו לעתיד טוב יותר, וגם את אמונתם התמימה של אלה שנשארו מאחור, כי הבעלים, 'חיל החלוץ' שנשלח להכין את הקרקע להגירתה של המשפחה כולה, לא ישכחו את בני משפחותיהם. המציאות הייתה פעמים רבות מאכזבת. 

השיר בן 11 הבתים נדפס לראשונה בשנת 1892 בעיתונו קצר-הימים ביידיש של שלום עליכם קול מבשר, שראה אור באודסה, עיר מגוריו של שלום עליכם באותה עת.  

שער 'קול מבשר' שבו נדפס השיר לראשונה (Bidspirit)

שלום עליכם חתם על השיר בשם העט 'שולמית', אולי משום שסבר כי ראוי לייחס את השיר לאשה. 

בהערה מתחת לשיר ציין, כי יש לשיר אותו בניגון שירו של לרמונטוב 'סְפִּי מלאדנץ מוי פרקראסני', הוא 'שיר הערש הקוזקי', שהזכרנוהו במאמרינו הקודמים כדגם-אב לשירי הערש העבריים.

'שלאָף, מײַן קינד', קול מבשר, אודסה 1892, עמ' 26-25

מיד לאחר חיבור השיר, החליט המלחין דוד קבונובסקי, איש אודסה, להלחין לו מנגינה מקורית פרי רוחו, לחן בסולם מז'ורי השונה בסגנונו מכל יתר שירי הערש של התקופה שהושרו בסולם מינורי. שלום עליכם מיהר לצרפו לחוברת ורשם בהערה מתחת לתווים כיצד במהלך הבאת כתב העת לדפוס התוודע אל 'המלחין רב הכישרון דוד קבונובסקי, שחש להלחין לשיר לחן יהודי' (על קבונובסקי ראו במאמרי, 'צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (ב)', בלוג עונג שבת, 11 בינואר 2019).

תווי 'שלאָף מײַן קינד' מאת דוד קבונובסקי, קול מבשר, אודסה 1892

קבונובסקי, שהלחין באותה עת שירי ציון אחדים, ביניהם 'אַל טל ואַל מטר' ו'ציון תמתי', ואף הקליטם על גלילי פונוגרף, שלח את תווי שיריו ואת גלילי הפונוגרף לחבריו במושבה רחובות, בתקווה שיפיצו את הלחנים בארץ. אין בידינו עדויות אם אמנם כוונתו מומשה וספק אם לחנו הגיע ארצה.

בין כך ובין כך, השיר זכה לתרגומים רבים לעברית, ביניהם של יצחק דב ברקוביץ (חתנו של שלום עליכם ומתרגם כתביו), דב סדן, אביטל דפנא, אוריאל אופק ויעקב שבתאי. השיר הוקלט בביצועים רבים ביידיש ובעברית, וכאמור הושר לפחות בשלוש מנגינות: האחת של קבונובסקי, השנייה על פי 'שיר הערש הקוזקי' של לרמונטוב, והשלישית – היהודית העממית, שהשמענו בביצועים למעלה, שנדדה אחר כך לשירו של אפרים דוב ליפשיץ 'נומה פרח', שבו עסקנו ברשימה קודמת. 

שיר זה הצליח גם לתפוס מקום חשוב בוויכוח עקרוני שהתעורר בקרב מוזיקולוגים יהודים ברוסיה בשאלת טיבו של שיר העם היהודי, והאם קיימים בשירים אלה די רכיבים המצדיקים את קיומה של 'מוזיקה יהודית'. על רקע ויכוח זה החליטו שני היסטוריונים חובבי זמר, פסח מארֶק ושאול גינזבורג, ליזום סקר בתחום המושב הרוסי כדי לתעד מה שרים יהודים במושבותיהם. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המוזיקה היהודית שבה נערך סקר בהיקף כזה. חמישים איש התנדבו למשימה ובתוך כשנתיים נאספו כ-3,000 שירים. המלחין והמבקר המוזיקלי הנודע יואל אנגל (1927-1868), שלימים יעלה לארץ (1924) וילחין בה שירי זמר רבים ('נומי, נומי, ילדתי', 'הי, הי, הי, נעליים', 'עגבנייה'), הופקד על הצד המוזיקלי. 

יואל אנגל (משמאל) עם מכשיר פונוגרף (ויקיפדיה)

בעקבות הסקר יצא לאור בשנת 1901 בסנקט פטרבורג בירת רוסיה ספר דו-לשוני (רוסית ויידיש) בעריכתם של מארק וגינזבורג, וכותרתו Еврейские народные песни (ייברייסקה נרודנייה פייסני; שירי עם יהודיים). הספר הכיל כ-370 שירים ביידיש ובתעתיק לטיני אך ללא תווים. 

שער אוסף שירי העם ביידיש שערכו פסח מארֶק ושאול גינזבורג (סנקט פטרבורג 1901)

אחד השירים שנכללו בקובץ חלוצי זה היה 'שלאָף מײַן קינד' של שלום עליכם. והנה, למרות שלשיר היה מחבר ידוע (שאמנם הסתתר בשם עט, אך כזה שלא היה קושי לפענחו), ולמרות שהשיר חובר בסך הכל שמונה שנים קודם לפרסום הספר, רשמוהו העורכים ללא אזכור שמו של המחבר משל היה השיר קיים באוצר הזמר היהודי מימים ימימה. 

הוויכוח על טיבו של 'שיר עם יהודי' התלהט לאחר שיואל אנגל תקף מעל דפי העיתון היהודי-הרוסי ווסחוד (השחר) את מרק ורשבסקי, וטען כי שירו 'אויפֿן פּריפּעטשיק' ('חדר קטן צר וחמים') אינו יכול להיחשב כשיר עם למרות שהוא מושר בקרב המוני העם. 

להוכחת טיעונו הִרבה אנגל להשתמש במונחים מוזיקליים המובנים רק ליודעי חן, וטען כי שירו של ורשבסקי הולחן בסולם מינורי שאינו מאפיין את מוזיקת הכלייזמרים, שהיא, לדעתו, הביטוי המובהק של מוזיקה יהודית. או אז הצטרף לוויכוח גם שלום עליכם, ידידו הטוב של ורשבסקי ומי שפרס עליו את חסותו, ובמכתב לעיתון ביידיש דער יוד (היהודי) קרא לאנגל לחדול מאזכור סולמות מוזיקליים כמרכיב בשירי עם. הוא הביא כדוגמה את שירו-שלו 'שלאָף מײַן קינד', שהוצג בקובץ של מארק וגינזבורג כשיר עם הקיים מקדמת דנא, בעוד הוא, מחברו של השיר, חי וקיים (דברי הוויכוח תורגמו לעברית וראו אור במהדורה שערך מנשה רבינא, מכתבים על המוסיקה היהודית מאת יואל אנגל, שלום עליכם, מ"מ וארשבסקי, דבר, תל אביב תש"ב; בנספח להלן אנו מביאים את מכתבו הגלוי של שלום עליכם שהופנה לאנגל).

שלום עליכם (באמצע, שני מימין) ומרק ורשבסקי (ראשון משמאל) בנשף ספרותי-ציוני בברדיצ'ב, 1900

לפני שלוש שנים התפרסמה רשימה קצרה על שיר זה בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, ובה הובא צילום השיר מן העותק הפרטי של שלום עליכם (עותק זה שימש את דב נוי בעריכת המהדורה הפקסימילית של הספר, ייִדישע פֿאָלקסלידער אין רוסלאַנד, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן בשנת תשנ"א). שלום עליכם רשם בכתב ידו תיקונים מעניינים לשיר זה, כולל בית שלם שנשמט ממהדורת מארק-גינזבורג, וחתם ליד תיקוניו בתאריך 19 בינואר 1908 (באותם ימים שהה שלום עליכם בברלין).

בסופו של דבר לחני 'שלאָף מײַן קינד' נדדו אל 'נומה פרח' של ליפשיץ וזכו לתפוצה רבה ביידיש ובעברית. יוצריהם אולי נשכחו, אך שיריהם היו בלי ספק שירי עם אהובים.

בעלי התוספות

לאחר השלמת הרשימה גיליתי כי לשיר הערש של שלום עליכם חובר בשנת 1924 לחן נוסף. המלחין היה אפרים שקליאר (1943-1871), ממייסדי 'החברה הפטרבורגית' (החברה למוסיקה עממית יהודית בסנקט פטרבורג) ומוזיקאי מחונן, שהיה תלמידו של רימסקי קורסקוב. שקליאר חיבר עיבודים רבים ומקצתם הופיעו בפרסומי החברה הפטרבורגית בשנותיה הראשונות. בשנת 1912 השתקע בריגה וניהל שם את הקונסרבטוריון המלכותי. הוא נרצח בשואה בגטו ריגה.

הנה שער חוברת השיר בלחן שלו (עם תמונתו), שנדפסה בריגה ב-1924 ועמוד ראשון (מתוך ארבעה) של התווים.

אוסף אליהו הכהן

נספח: מהו שיר עם?

הוויכוח על טיבו של שיר העם היהודי, שניטש בין יואל אנגל לשלום עליכם ומרק ורשבסקי, התנהל בשנת 1901 ברוסית (בכתב העת ווסחוד) וביידיש (בעיתון דער יוד). 

בשנת תש"ב (1941) תרגם המלחין והמוזיקולוג מנשה רבינא ('אנו באנו ארצה', 'השקדיה פורחת', 'מי ימלל גבורות ישראל') את חילופי הדברים לעברית ופרסמם בקונטרס מיוחד. לפי שספר זה אינו מצוי לרבים, הנה כאן דבריו של שלום עליכם, שכתב בהומור קליל (בעוד יואל אנגל ענה לו ברצינות מחמירה).

מנשה רבינא על מרפסת ביתו בתל אביב, שנות הארבעים (אוסף אליהו הכהן)


יום שני, 19 ביולי 2021

מסיפורי גבעת ברנר: באר מים חיים

מסדר ישבנים על בריכת ההשקיה של משה סמילנסקי (צילום: חנן בהיר; סיפורי גבעת ברנר)

מאת עמוס רודנר 

חברי אריה שטרן שלח לי שני צילומים מקיבוץ ילדותנו, גבעת ברנר: צילום של באר א' וצילום של לוח הזיכרון שנקבע על קיר הבאר. 'מה זה הלוח הזה?', שאל אריה. וזה מה שסיפרתי לו...

לוח הזיכרון החדש בחזית הדרומית של בית הבאר (צילום: אריה שטרן)

חברי קיבוץ גבעת ברנר עלו בשנת 1928 על חלקה בת מאתיים דונם שקנתה הקרן הקיימת לישראל, מזרחה ל'פרדס סמילנסקי', שהשיק לכפר הערבי זרנוגה. המוסדות המיישבים לא החליטו מי יעלה להתיישבות על אותה חלקה: האם חברי הקבוצה המקובצת מהחבוּרוֹת שהקימו את גבעת ברנר, או שמא 'קבוצת הנוער העובד' שתקים יותר מאוחר את קיבוץ נען. 

אוהלים בגבעת ברנר, 1928 (ארכיון זאב וילנאי)

שתי הקבוצות חנו במגורים ארעיים ברחובות. הבחורים ברובם עבדו אצל איכרי המושבה, והבחורות עבדו במִשקי בית. אל החבורה המקובצת הצטרפה משפחת החלוצים הראשונה מאיטליה: עדה ואֶנְצוֹ סֶרֶנִי ושתי בנותיהם הקטנות. אנצו סרני, הד"ר לפילוסופיה, שִׁכנע את חברי הקבוצה, לעלות ולהתיישב בחלקה המיועדת גם ללא אישור רשמי. בתגובה החרימו המוסדות המיישבים (בפועל היה זה אברהם הרצפלד, איש 'המרכז החקלאי' של ההסתדרות) את המתיישבים המרדנים ולא העמידו לרשותם תקציבים. בהעדר כסף שקלו חברי הקבוצה העניים לחזור ולעבוד ברחובות, ומי שהציל אותם היה האיכר והסופר משה סמילנסקי (חוג'ה מוסה). 

משה סמילנסקי (1953-1874)

המתיישבים הסוררים מצאו חן בעיניו של סמילנסקי, וכאחד מראשי 'התאחדות האיכרים', הוא גם אהב את הצִפצוף על הממסד ההתיישבותי (כנראה בשל ההשפעה – החזקה מדי לטעמו – של 'ארץ ישראל העובדת' אפילו על אידאולוגים 'אזרחיים' כמו ארתור רופין). סמילנסקי לא רק העסיק פועלים יהודיים בפרדסו (אף על פי שגם אצלו, רוב הפועלים היו ערבים מהכפר הצמוד), הוא אפילו הוציא להם, מבריכת ההשקיה שלו, 'שְׁטוּצֶר' כדי שיהיו להם מים לכל צרכיהם. בניגוד לכל פרדסני רחובות, סמילנסקי גם העסיק את הפטפטנים, אנשי הרוח שלא ידעו צורת טוּרִיָה. הוא פשוט אהב לדבר איתם. הבולטים בהם היו אנצו סרני, חיים בן אשר, אליעזר גרביצקי, מנחם דורמן, ויותר מאוחר גם דוד רודנר (גלוי נאות: אבא שלי). איתם היה יושב בצל ההדרים או סביב גומת ההשקיה (ה'צלחת') ומנסה לשכנעם שסוציאליזם הוא מרשם לבטלנות.

זו הייתה התקופה שבה אנצו סרני כתב את המשפט שהקריאו בקיבוץ בכל שנה במסכת יום העצמאות: 'היה רעב. אבל רעב עם אידאה'. לא היו אמצעי ייצור. עבודת החוץ במושבה רחובות הייתה בשכר בלתי אפשרי, בעיקר בשל התחרות בעבודה הערבית הזולה והיעילה. הקיבוץ עמד להתפרק. זה היה מקובל אז – גם ביישובים שלא הסתכסכו עם 'המוסדות' – היו שקמו והיו שנפלו.  

אנצו סרני, שהבין מה עומד על הפרק, נסע בשנת 1931 לאיטליה וערך שם מגבית מוצלחת בין היהודים. בכספי מגבית זו קנו – בתיווך גואל האדמות יהושע חנקין – שטח בן אלף דונם, ושטח רחב ידיים זה, שאדמותיו שימשו את אנשי הקיבוץ לגידולים חקלאיים עד 1948, הוציא את הקיבוץ לדרך המלך. 

בכספי המגבית האיטלקית חפרו חלוצי גבעת ברנר את הבאר הראשונה, שכונתה באר א'. ובסרטון הקצר הזה אפשר לשמוע את סיפור החפירה מפיו של דוד זקס:

אנצו הבטיח לתורמים שהבאר תיקרא על שם הפעיל הציוני צ'ירוֹ (Ciro) גלאס (1928-1901), ששלח יד בנפשו והוא בן 27 בלבד. ואכן מעל מרכז דלת הכניסה לבאר הוצב לוח ועליו חקוקה כתובת הזיכרון הבאה: 

באר מים חיים / הקדישוה יהודי איטליה / לשמו היקר של / כרש גלאס / שהיה בחייו סמל מזהיר / לחיים מוקדשים / לתחית ישראל בשם ד' / נפטר בן עשרים ושבע שנה / הוצב על ידי הקרן הקימת לישראל / ביום כ"א אדר תרצ"א 

צילום: אריה שטרן

צ'ירו  ובשמו העברי כורש  הספיק הרבה בחייו הקצרים. הוא היה הוגה דעות, סופר ועיתונאי, שהקדיש את עצמו לציונות וניהל את פעילות קק"ל באיטליה. מדוע התאבד? לא ממש ברור. הייתה גרסה שהדבר קשור לסכסוכים בקרב עסקני התנועה הציונית בפירנצה. בין כך ובין כך גרמה התאבדותו לזעזוע בין מיודעָיו ומוקירָיו הרבים. אני משער שסרני, ששב לאיטליה לאחר מעשה ההתאבדות, היה זה שהציע שתרומת חבריו של גלאס תוקדש להנצחתו. על גלאס לא ידעתי כלום, וגם חיפוש עקבותיו במרשתת לא העלה הרבה. את המידע עליו קיבלתי ממרדכי אנג'לו פיאטלי, חוקר יהדות איטליה ומומחה לכתבי יד יהודיים, שאליו הפנתה אותי ידידת משפחתנו הגר סרני-קונפינו, בתו של אנצו ורעייתו של ההיסטוריון המנוח מיכאל קונפינו, שהלכה לעולמה לפני שבועיים. זכיתי לשוחח אִתה בימיה האחרונים. היא התקשתה בדיבור אך הייתה צלולה לגמרי. יהי זכרה ברוך.

בין כך ובין כך, הכנת הלוח התאפשרה במימון שהתקבל מקרן היסוד, והלוח הוצב במארס 1931, בערך באותה עת שבה גם הוסר החרם על המתיישבים (מייסדי נען, שהתחרו על אותן קרקעות, כבר מצאו – בעזרת תורם פרטי שהצטרף כתושב לקיבוץ – משבצת קרקע אחרת להתיישב עליה).

צ'ירו (כורש) גלאס (Geni)

אני מנחש שאנצו סרני התגאה בהצלחתו להוציא מקרן היסוד מימון לייצוּר לוח הזיכרון ולהצבתו. אבל גם את אנשי קרן היסוד לא עשו באצבע. הם הזמינו לוח מהשיש הכי זול, ולמעשה הלוח נחקק על אבן גיר. במרוצת השנים התפוררו רוב האותיות, והלוח שבצילום אינו זה המקורי אלא לוח חליפי. 

וזה סיפורו:

אלברטו רוקס
לאה סרני, אחותו של אנצו, נישאה באיטליה לאלברטו רוקס. ב-1938, כשבני הזוג עלו ארצה, היו בידם אמצעים כדי לבנות בית למשפחה המורחבת. בגבעת ברנר ידעו שהם קנו מגרש המשיק לקיבוץ, כדי להיות קרובים לבני משפחתם, אנצו ורעייתו עדה. הגרסה של משפחת רוקס הייתה מעט שונה: הם התכוונו להתיישב במרכז הארץ (באותם ימים גדרה נחשבה 'שער הנגב'), אבל אנצו, שדאג לתעסוקה רִווחית לענף הבניין של הקיבוץ (שאנשיו בנו, בעבודת עצמית, את כל מה שנבנה בקיבוץ עד הקמת המדינה), שִכנעם לרכוש אדמה ממש על גבול הקיבוץ. ה'מגרש' שבני משפחת רוקס קנו השתרע על יותר מעשרה דונם, ועליו נבנה 'בית רוקס' ושני דונם של גן סביבו. על השטח הענק שנותר נטעו עצי פרי נשירים, ובפינה נבנו לולי תרנגולות בהם גידלו כמה מאות מטילות.

הבית לא נבנה באקראי אלא תוכנן בידי המהנדס יעקב בן צבי, שעלה ארצה מאיטליה ועמו תבנית מכבש לייצור בלוקים. בן צבי עבד כמובן בבניין. פה ושם התבקש לתכנן ובשאר הזמן ייצר בלוקים. באותם ימים הוא לא זכה להערכה שהגיעה לו, אולי משום שמהנדס שלא הוסמך בגרמניה נחשב בקיבוץ לכל היותר 'אשת מהנדס'. ואם הוא 'איטלקי' וגם קצת מגמגם  אין פלא שזכה לכינוי 'מָקָרוֹני'.

יעקב בן צבי (באדיבות ארכיון נצר סרני)

אבל מה שעשה יעקב בן צבי ב'בית רוקס' היה עבודה יוצאת דופן: מב
נה בית בעל מעטפת בין-לאומית יִשְׁרַת-זווית מבחוץ, ובית מפתיע באִיטַלְקִיוּתוֹ המתורבתת מבפנים. עובדה! אפילו בוויקיפדיה בעברית יש ערך עליו. היום, למרבית הצער, הוא אתר מורשת עזוב ונטוש.

בית רוקס, 2015 (ויקיפדיה)

ובכל זאת, היה בסיפור גם מהנדס 'אמיתי' – הפרופסור הרחובותי יצחק הבר-שיים (1976-1888), שאומנם נולד ברומניה אך את הסמכתו כמהנדס קיבל באוניברסיטת מינכן. באותן שנים הוביל הבר-שיים את נושאי הקונסטרוקציה והביסוס בטכניון. הוא היה מקורב לחברי הקיבוץ והמציא המצאות מופלאות בתחומו (כאשר בשנות מלחמת העולם לא הגיעו ארצה מוטות פלדה לזיון הבטון ידע הבר-שיים למצוא פתרונות מקומיים). הוא פיקח על עבודתו של בן צבי, שבהכשרתו הפורמלית לא היה מהנדס בניין אלא 'רק' מהנדס מכונות. הבר-שיים ובני משפחתו, כמו גם החצר הענקית של ביתו ברחובות, ראויים לסיפור העומד בפני עצמו. 

יצחק הבר-שיים (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

כשבני משפחת רוקס נוכחו שחקלאים כבר לא יצאו מקרבם, הם העמידו את רוב השטח הפרטי שבבעלותם לרשות הקיבוץ, חינם אין כסף. על שטח זה נבנה, בתחילת שנות החמישים, שיכון הוותיקים הראשון בקיבוץ – שיכון א'. באחד ממבנֵי לול התרנגולות התנחלה, למשך כארבעים שנה, ה'חשמלייה' של הקיבוץ.

בית רוקס, 1950
בני משפחת רוקס על רקע פינת האגף הדרומי ('המרחף') של הבית

 בשנות השישים עברו בני משפחת רוקס להרצליה והעמידו לרשות הקיבוץ גם את הבית עצמו ואת הגן שסביבו.

ועתה נקשור את חלקי הסיפור ונשוב אל לוח הזיכרון שעל הבאר.

בשנת 1973 – כשהייתי מזכיר הקיבוץ – הזמין אותי הגזבר לפגישה עם אלברטו רוקס. בפגישה, שהתקיימה ב'בית רוקס', התברר לי כי הבית והשטח בן עשרת הדונם נמסרו לקיבוץ בחינם ובתנאי שהבית יתוחזק ויישָׁמֵר. אז גם נקבע כי בכל שנה ייפגש אלברטו עם נציגי הקיבוץ, וביחד יסַכְּמו מה עושים בשנה הקרובה כדי לתחזק את הבית. באותה פגישה נכחו לצדי גם יוסף הגזבר ודן הקונסטרוקטור. אני זוכר היטב את אלברטו באותה שעה. פניו היו חיוורות והוא מקופל בתוך עצמו ומתקשה לדבר. 

דן הושיבו על שריד של קיר תֶמֶך וניסה להרגיעו באיטלקית. אלברטו נשם עמוק ואמר בעברית: 'הרגתם את הבית! לפחות תעשו משהו עם האֶפִּיטָף לזֶכֶר צִ'ירו­ֹ גלאס. בבקשה!'. 

ליווינו אותו למכונית ולאחר מכן סיכמנו שדן יזמין אצל חוקק לוחות הזיכרון לוח מהשיש הכי קשה והכי עמיד שיש (נדמה לי שדן אמר 'שַׁיִש גליל'). הסכמנו גם להעביר את הלוח מהחזית המזרחית אל מעל מרכז דלת הכניסה שבחזית הדרומית, וזאת משום שפתח הדלת המזרחית נחסם ובוטל, והלוח מחוק האותיות שהיה שם במקור נראה כאילו שכחו אותו שם. 

כעבור כשלושה שבועות הזמין אותי דן לראות את לוח השיש החדש. ירדתי מהמזכירות לבאר א'. דן כבר המתין לי והצביע בגאווה מנומסת על הלוח החדש.

אבל, דִינוֹ'  ניסיתי לשמור על קור רוח  'למה הלוח לא במקום שסיכמנו, מעל מרכז דלת הבאר?'

'נִזְרִי פירק את הלוח הקיים בעצמו' – ענה דן. 'הוא עמד לבד על ראש הסולם וכדי להרכיב את הלוח החדש הוא היה צריך את עזרתו של שלמה סעדי. הם לא היו יכולים לעמוד ביחד על ראש הסולם. אז הם הזיזו את הלוח מטר ועשרים ימינה והורידו אותו שלושים סנטימטר למטה'...

_______________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שגר היום בגבעתיים. לאחרונה הופיע הספר מַמְזֵמֶרְ'ל: שירי זמר מתורגמים מתחתית החבית היהודית (הקיבוץ המאוחד, 2019), שהוציא עם רעייתו המנוחה תמר.

יום שישי, 16 ביולי 2021

יומן קריאה: כמה ביאליק יש?


מאת אבנר הולצמן 

________________________________________

שמואל אבנרי, כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומיידיעות אחרונות – ספרי חמד, תל-אביב 2021, 568 עמודים

________________________________________

על חיים נחמן ביאליק ויצירתו נכתבו עד כה יותר ממאתיים ספרים, שלא לדבר על אלפים רבים של מאמרים, מסות ורשימות. השפע הזה נמשך והולך מאז תחילת המאה העשרים ועד היום, 87 שנים אחרי מותו של מי שכּוּנה כבר בחייו 'המשורר הלאומי'. רוב הספרים האלה דנים בשירתו על היבטיה השונים – נושאים ותכנים, פואטיקה ופרוזודיה, סוגות והשפעות. מקצתם מוקדשים לסיפורת שלו, ליצירתו לילדים, לכתיבתו המסאית וההגותית, לביוגרפיה שלו, ללשון יצירתו, לזיקות בינו לבין יוצרים אחרים, ויש בתוכם גם כמה וכמה ספרי זיכרונות של מי שזכו לחיות במחיצתו, לפגוש אותו ולהאזין לשיחתו השופעת. אבל ספר כמו זה המונח לפנינו טרם נכתב. 

הספר הוא סיכום עבודתו המחקרית רבת השנים של שמואל אבנרי (שמוליק בפי עצמו ובפי כל יודעיו), מנהל הארכיון הוותיק של בית ביאליק, ורבים מפרקיו כבר התפרסמו במרוצת השנים במפוזר בעיתונים ובכתבי עת. העיון בספר מעלה תמיהה שיש לישבה: ייחודו ברור ומובהק, אך דווקא משום כך קשה להגדירו ולסווגו. אמנם הוא משקף הכרה עמוקה בגדולת שירתו של ביאליק, אבל בפועל אינו דן בשירתו או מפרש אותה, וגם לא עוסק באופן ישיר בסיפוריו או במסותיו; אמנם הוא מכיל גילויים רבים, גדולים וקטנים, על פרקים בחייו של המשורר, החל בזיהוי מוסמך ומתועד של שנת לידתו וכלה בשחזור הפרשה העגומה של עיצוב קברו ומצבתו, אבל אינו מתיימר להעמיד תיאור ביוגרפי שלם; אמנם הוא גדוש בהבחנות מאירות עיניים על דעותיו והשקפותיו של ביאליק בשלל עניינים לאומיים ותרבותיים, אבל אינו מתכוון לשרטט דיוקן שלם של איש ההגות והמחשבה. מהו אם כן החוט המקשר בין 54 הפרקים שכונסו כאן? האם ניתן לזהות אמירה כוללת העולה מהם? 

נראה לי שהתשובה נעוצה במקומות שבהם אבנרי מציע הגדרות תמציתיות לאפיון מקומו והשפעתו של ביאליק בזמנו ולאחר זמנו. בין הביטויים החוזרים בספר בהקשר זה נמצא את 'נשיא הדור' או 'נשיא היישוב', ולחילופין 'מחולל תרבות'. לכן נכון יהיה לתאר את הספר החדש כביטוי רב-פנים לנוכחותו רבת-הפנים של ביאליק במרחב הציבורי ובחיי התרבות, בחייו ולאחר מותו. נוכחות זו מתגלמת בשלל עשיותיו כיוצר וכמנהיג ספרותי, כאיש ציבור מעורב וגם כסמכות עליונה וכתובת נישאה לאין ספור פניות, משאלות ובקשות, וגם ערעורים והתנגחויות מצד בני זמנו. אותה עמידה ייחודית בלב הזירה הציבורית הגיעה לשיאה בעשור האחרון לחייו, שאז דלל מעיין שירתו וכמעט נסתם, אבל מעמדו בחיי העם רק התחזק והלך. אין זה מקרה שבערך שני-שלישים מן הדיונים בספר מעוגנים בעשור זה, העשור התל-אביבי בחייו של המשורר. ממש כשם שאין זה מקרה ששני-שלישים מתוך כ-1,500 המכתבים, שנאספו בידי פ' לחובר בחמשת הכרכים של איגרות ביאליק, נכתבו בעשור האחרון לחייו, ורק כ-500 מכתבים מקיפים את 35 השנים שקדמו להן. 

אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

עיקר הספר מוקדש לחשיפה ולתיעוד שלל עשיותיו של ביאליק מחוץ לסדנת היצירה האישית. כנגד ההנחה המקובלת, שמעמדו הרם של ביאליק התבסס בראש ובראשונה על שירתו הגאונית, ואילו תחומי פעולתו האחרים הם לוואי לעיקר, אבנרי מעלה בתוקף ובביטחון הנחה אחרת: גדולתו של ביאליק נשענת על אותן עשיות משניות-לכאורה, לא פחות מאשר על שירתו. 

גיבור הספר הוא ביאליק מחולל התרבות, בנאי התרבות ומעצבה, מבַצֵר התרבות ומנחילה בשלל ערוצים, ולא ביאליק המשורר. זהו ביאליק העורך, המשקיע עמל אין קץ בשכלול יצירותיהם של חבריו הסופרים בירחון השילוח ומלבישן בנוסח מתוקן, לא פעם למורת רוחם של המחברים. זהו ביאליק המוציא לאור, הוגה רעיון 'הכינוס' ומממשו, החותר לבנות ספרייה מנופה ומזוקקת של חיבורי היסוד שבנו את ארון הספרים היהודי. זהו ביאליק המבקש להפיץ את בשורת הספר העברי בכלל, ומפעליה של הוצאות 'מוריה' ו'דביר' בפרט, במסעות הסברה מפרכים בקהילות ישראל בגולה. זהו ביאליק המתרגם, השואל את עצמו מה הם הנכסים מספרות העולם שראוי להכניס תחת כנפי העברית. זהו ביאליק החוקר והמכַנֵס, המשקיע עשרות שנים של עבודת פרך בהעמדת ספר האגדה כפתח כניסה נגיש לאוצרות התלמוד והמדרש, כמו גם בהתקנת מהדורות של משוררי ימי הביניים ובהעמדת פירוש למִשנָה. זהו ביאליק מחדֵש הלשון מתוכה, שתפיסתו מתחדדת מתוך חשיפת הסתייגויותיו העקרוניות ממפעליו של אליעזר בן-יהודה. זהו ביאליק האזרח הראשון במעלה של תל אביב, הפועל למלא את העיר הצעירה בתוכן רוחני לאומי, בראש ובראשונה במפגשי 'עונג שבת', וגם מטיף לשיפור חזותה ותורם לעיצוב טקסיה העממיים. זהו ביאליק הדואג לצביונו הרוחני של היישוב כולו, כגון בעיצוב דפוסיה של השבת הארץ-ישראלית, שהיא חילונית אך ניזונה ממסורת הדורות. זהו ביאליק המשמש כתובת לשאלותיו של כל פונה, ורגיש במיוחד לסבלותיהם של חלכאים ונדכאים. לכל התחומים האלה מוקדשים בספר פרקים מפורטים, מתועדים היטב ועתירי חידושים. בצדם יש פרקים העוסקים בעקירתם של סילופים ובהפרכתן של בדיות ודיבות שנכרכו במשורר והעיבו על דיוקנו. בולט ביניהם הפרק החשוב, המקעקע כליל את עלילת השווא העקשנית על דבר יחסו השלילי לבני עדות המזרח, או הפרק המצייר תמונה מורכבת של יחסי המשורר ורעייתו, ובתוך כך מפריך את הנטייה הזלזלנית לגמד את מקומה של מאניה ביאליק בחייו ובעולמו של בעלה. 

הזמנה לחנוכת בית 'אהל שם', 9 במאי 1929 (ארכיון בית ביאליק)

אבל הספר כמה ביאליק יש? אינו רק סך כל דיוקנאותיו הרבים של ביאליק, אלא יש בו גם באופן סמוי ובלתי צפוי שרטוט דיוקנו המורכב של מחברו, שמואל אבנרי. הקוראים בספר, ובמיוחד אלה שזכו להתוודע למחברו לאורך השנים, אינם יכולים שלא לשאול את עצמם מה משך את אבנרי להקדיש שנים כה רבות להשתקעות כל כך מחויבת ואינטנסיבית בעולמו של המשורר הלאומי?

אירוע ההוקרה בבית ביאליק אינו רק חגיגה לכבוד הופעת ספר שאוהבי ביאליק ציפו לו בכיליון עיניים, אלא לא פחות מכך גם מחוות הוקרה לָאיש שמאחורי הספר, שאין ערוך לתרומתו לחקר ביאליק ולשימור מורשתו ולהפצתה. וכיוון שחז"ל למדונו ש'חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו', אמנה בראשי פרקים משהו מעשייתו ומתרומתו מאז שנכנס לעבוד בבית ביאליק לפני עשרים שנה. בראש ובראשונה יש לציין את עבודת השיקום של ארכיון ביאליק, אחרי עשרות שנים של הזנחה, ואת מפעל הדיגיטציה של כל התעודות השמורות בו. ואחר כך נזכיר את החיבור והעיצוב של תצוגת הקבע החדשה, ובלבה החושן – מיצוי דיוקנו של המשורר בשנים-עשר פנים, כמספר אבני החושן; את פעולת ההדרכה וההכשרה המתמשכת של סגל המדריכים בבית ביאליק; את תכנון ערבי הזיכרון השנתיים למשורר, כל אחד מהם מלאכת מחשבת של טעם טוב; את ייזומן ועריכתן של סדרות ההרצאות על ביאליק ועולמו. ועוד נזכיר את תחביב הצילום שמלווה אותו ומקצת פירותיו הכלולים בספר הם בבחינת פרשנות חזותית עזה ומקורית לשירת ביאליק. נוסף על כל אלה הפך אבנרי כתובת לאינספור שאלות ובירורים לכל חוקר ומתעניין, ובנדיבות אין קץ הוא מסייע וממציא לשואליו תעודות מן הארכיון ומפנה אותם למקורות נוספים. ואכן, אבנרי הוא מאגר מידע של איש אחד, שאין אח ורֵעַ לבקיאותו ואין עניין ביאליקאי, ולו הפעוט והשולי ביותר, שנעלם ממנו. אבנרי הוא הלב הפועם של בית ביאליק, ואם נשאל ביטוי, שהוא עצמו השתמש בו כדי לאפיין את מקומו של י"ח רבניצקי בחיי ביאליק, הרי ניתן לתאר אותו כַּמַבּוּעַ הנסתר, המניע והמחולל של שלל הפעילויות הרוחשות בבית ביאליק. 

שמואל אבנרי וגיבור ספרו בכניסה לבית ביאליק (מקור ראשון)

את עבודתו של אבנרי בבית ביאליק אפשר לדמות למה שכתב נתן אלתרמן על מישהו אחר: 'כִּי שְׁנוֹת עָמָל כָּאֵלוּ וְנָתִיב כָּזֶה וְהִתְמַזְגּוּת שְׁלֵמָה כָּזֹאת / בֵּין אִישׁ וְתַפְקִידוֹ אֲשֶׁר צָמְחוּ יַחְדָּו, / חוֹרְגִים וּמִתְפָּרְצִים מִן הַמִּסְגֶּרֶת הַמְקֻבֶּלֶת' ('פרישת שרת', דבר, 22 ביוני 1956). 

הפרק השביעי בספר, 'מדוע לא היו חייו של ביאליק חיים?', משרטט דיוקן תמציתי של ביאליק האיש בעזרת מאמר חז"ל: 'שלושה חייהן אינם חיים: הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת, ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי (כולם ישנם בי)' (פסחים, קיג ע"ב). רבניצקי העיד, כי ביאליק התוודה לפניו, אגב שילובו של מאמר זה בספר האגדה, 'גם אני יכול להעיד עליי שכולם ישנם בי'. ואבנרי מאשר: 'ואכן כזה היה ביאליק, שבו נצטרפו באופן מובהק רחמנות, רתחנות ואנינות דעת, אשר הכבידו ללא ספק על חייו, אך יחד עם זאת עיצבו את דמותו (לטוב או למוטב) והותירו את חותמן על יצירתו' (עמ' 76). והוא מרחיב ומפרט בגילוייהן של שלוש התכונות האלה באישיותו ובהליכותיו של ביאליק: הרחמנות, שהניעה אותו לחוש שוב ושוב לעזרתם של אלמנות, יתומים, מובטלים וקשי יום, וגם סופרים שנקלעו למצוקה ונזקקו לסעד, עד שהפך להיות מעין לשכה סוציאלית של איש אחד; הרתחנות, שהניעה אותו לשפוך את זעמו על אנשים, בעיקר תקיפים ונכבדים, שכשלו בעיניו במבחנים מוסריים שונים; ואנינות הדעת, הלא היא רדיפת השלמות, הניכרת למשל בנוסחאות ובטיוטות הרבות שכתב לפני שצר את הצורה הסופית של יצירותיו, וכן ביצירות הרבות שגזר עליהן גניזה. 

והנה, אותן תכונות ממש מצויות בשמואל אבנרי עצמו. ידידיו ומיודעיו יודעים איזה איש חסד מופלא הוא, ומה רבים הם שזכו וזוכים ליהנות מאש הרחמים האנושיים היוקדת בו, ובהם חולים סופניים, אלמנות בודדות ונזקקים למיניהם, וכל זאת אף על פי שהוא עצמו איש מכאובות וידוע חולי, היוצא ונכנס שנים רבות בבתי החולים בלא מזור לייסורי גופו. באותה מידה מוכרת להם רתחנותו המופלגת, פרי יושרה עילאית שהכול שווים לפניה ושיפוט מחמיר של מי שלא התעלו בעיניו אל אמות המידה המוסריות והמדעיות המנחות אותו. לא מעטים נכוו בחמת זעמו המשתלחת – תמיד לשם שמיים – כלפי קלקלות ועיוותים שונים בחיי התרבות בכלל, ובספֵירה הביאליקאית בפרט, וביטויים לה פזורים גם בספר שלפנינו. 

אבל בעיקר מעיד הספר על התכונה השלישית והיא אנינות הדעת, רדיפת השלמות המונחת ביסוד כל פרק. אין לשער את מידת העמל, היסודיות, הדייקנות והקפדנות שהשקיע אבנרי בחיבור עשרות הפרקים ובעריכתם, בחיפוש האסמכתאות הקולעות לכל עובדה או טענה בספרות, בעיתונות ובארכיונים. מי שמכיר את סדנת היצירה של אבנרי יודע שביסוד כל אחד ממאמריו מונח תיק תפוח של מקורות ראשוניים ומשניים שנצברו במשך שנים, ורק מיעוטם מצאו את מקומם במאמר המוגמר. אותה רדיפה נחושה אחר השלמוּת היא שגרמה לעיכוב הממושך בהוצאת הספר, שלמעשה כבר נמסר לדפוס לפני כעשור, עד שהמחבר נמלך בדעתו וביטל את פרסומו משום שלא נחה דעתו ממידת השלמוּת של פרק זה או פרט אחר; אבל בזכות העיכוב הזה זכינו שכמה וכמה פרקים חדשים נולדו בינתיים והצטרפו לספר המוגמר. 

(ישראל נגלית לעין)

שלוש התכונות המשותפות לחוקר ולמושא מחקרו – הרחמנות, הרתחנות והאנינות – יכולות אולי להסביר את עומק הזיקה הנפשית של אבנרי למשורר הלאומי. בה במידה אפשר ללמוד על אבנרי עצמו מתוך יצירתו של ביאליק הנערץ עליו, ואדגים זאת בשיר אחד, מן הפחות מדוברים ומוכרים של ביאליק (היחידים שדנו בו לעומקו היו עדי צמח, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, ומנחם פרי). זהו השיר 'וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי', שנכתב בקיץ 1910, שמדי קראי בו נדמה לי שגיבור השיר, הצדיק הענוותן שסוד אופף את דמותו, נוצק בצלמו של שמואל אבנרי. הנה חמישה מתוך תשעת בתיו: 

'והיה כי תמצאוּ', חיים נחמן ביאליק: השירים (מהדורת אבנר הולצמן), דביר תשס"ה, עמ' 383-382

את עליית הקיר הקטנה שבשיר צריך להחליף במרתף המופלא של בית ביאליק, שם אצור ארכיונו של המשורר. זו היא ממלכתו הלילית של שמואל אבנרי בה עשה אין ספור לילות שימורים ומתוכה הוא מפיק מרגליות. זכות גדולה היא לכולנו לדבר בשבחו של איש חד-פעמי זה, צדיק יסוד עולם, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, תמיד נאמן לעצמו, אינו סוטה מנתיבו, וסוד יצוק בדמותו.

שמוליק אבנרי (באדיבות המצולם)

 ________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק ב-1 ביולי 2021, בערב הזיכרון השנתי לח"נ ביאליק.