אין ירושלמי ותיק, יליד העיר או זה שמקרוב בא (כמוני, שהגיע לירושלים בתחילת 1977, 'עת השתחררתי'), שלא זוכר את המעדנייה והמסעדה של פפרברג. היא שכנה כבוד בבניין פינתי ענק (במושגי אותם ימים) ברחוב יפו 53, סמוך ונראה לרחוב המלך ג'ורג' (צומת האיקסים) ולרחוב יעבץ ('סמטת בַּהֲרִי').
יום אחד נסגרה המסעדה וכך חלפה תהילת עולם.
התקהלות ליד 'נקניקיה ומסעדה א'[ליעזר] פפרברג'. צילום משנות הארבעים, כנראה ברחוב לונץ. חוטי התייל הם של המשטרה הבריטית.
לצד הרגל הקרושה והחמין, הקוגל והנקניקים, 'פפרברג' התפרסם בעוף הגריל שהוגש בו. בחלון הראווה שברחוב יפו אפשר היה להתבונן בעופות עסייסיים שהסתובבו בנחת על שיפודי תנור הגריל. סטודנטים מזי רעב עצרו ליד החלון, ריירו מיצי תיאבון, וחלמו על היום שבו יהיה להם מספיק כסף להיכנס פנימה ולשבור את רעבונם.
הגעתי לירושלים כנער בן 15 [1962], חמש שנים אחרי שעליתי עם משפחתי מפולין. אני זוכר את עצמי מסתובב במרכז העיר, נעצר תמיד מול חלון הראווה של מסעדת פפרברג שבצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' וחולם על היום שבו אהיה גדול ויהיה לי מספיק כסף ואוכל לקנות לעצמי את אחד העופות השלמים, השחומים, שהסתובבו שם תמיד על הגריל ועוררו את בלוטות הטעם שלי, ולאכול אותו בהנאה. איכשהו, עד שבגרתי המסעדה הזאת נסגרה, כמו רבות אחרות בירושלים, ולא הגשמתי את החלום התאוותני הזה ('געגועים לפלאפל בכיכר הדווידקה', [ynet], 1 בדצמבר 2016).
בצילום הזה של חלון הראווה רואים רק נקניקיות, בקבוקי יין ותעודת כשרות...
אם אני לא טועה זו גם הייתה המסעדה היחידה בעיר שאפשר היה לקחת את העוף הביתה (אז עוד לא קראו לזה take away). לכבוד שבת היו הוריי – שגם הם מקרוב באו לירושלים – קונים שם את העוף הנחשק.
השלט של 'פפרברג' בראשית שנות השבעים (תודה לאביב יצחקי שנשען על המעקה)
בכלל, בעידן טרום הקניונים וטרום האינתיפאדות, 'המשולש' (כינוי ירושלמי למשולש הרחובות בן-יהודה, המלך ג'ורג' ויפו) היה המקום שהכול קורה בו. זה היה מתחם קניות, בתי קפה ומסעדות. 'מרכז העולם' בלשונו של דודו גבע.
כשהגעתי לירושלים הסתובבתי הרבה באזור (הוריי גרו ברחוב בצלאל פינת הגידם, מעל 'הומינר', לא הרחק משם). מול פפרברג, ברחוב יפו 52 (נושקת לבניין העמודים ובפינת רחוב שטראוס), שכנה מסעדת 'טְרַבְּלוּס', שהייתה פתוחה גם בשבת לטובת מי שרכש כרטיסים מראש, ואין פוצה פה וממחה. לא רחוק משם היו מסעדות נוספות ובתי אכילה ושתייה – 'מסעדת שובע' ברחוב ההסתדרות (שניצל ופִּירֶה), שהייתה הדבר הכי קרוב לחדר אוכל בקיבוץ; 'קפה אלנבי' של משפחת דנקנר ברחוב המלך ג'ורג' 6, בו מכרו גלידה אמריקאית, דונאטס וצ'יפס שמנוני בשקית; פיצה ריצ'יס, במדרכה ממול, שתפקד כשגרירות ארה"ב בירושלים במובן הרע של המילה; הבר-מסעדה האריסטוקרטי 'פִּינק' (שבשעריו מעולם לא באתי); פיצה רימיני (מול טליתא קומי), שאליה הגיעו חובבי פיצה שלא רצו לבוא בקהלם של הסטודנטים האמריקאים מפיצה ריצ'יס (ע"ע); הקונדיטוריה של נוימן ברחוב מרדכי בן הלל הכהן, שם קנינו חלות ועוגות גבינה ושמרים; גרעיני בַּהֲרִי ברחוב יעבץ 7, שם מכרו גרעינים שחורים או לבנים, שקדים, בוטנים ופיסטוקים (זה מה שהיה), ובכל יום שישי השתרך שם תור ענק.
והיו עוד הרבה. כל אלה התפרסמו בשעתו, ורק אזכור שמם מעלה זיכרונות נוגים ומאושרים אצל כל מי שחווה את ירושלים ברבע האחרון של המאה הקודמת. לא נתפייט עליהם כאן. גם הנוסטלגייה היא לא מה שהייתה פעם...
ב-1969, לא בלי קשר לתיירות העצומה שהציפה את ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, שיפצו הפפרברגים את מסעדתם, ורות בונדי, העיתונאית, הסופרת והמתרגמת, שלפרק זמן הייתה גם מבקרת מסעדות שנונה, פקדה את המקום וכתב עליו רשימה נהדרת במדורה (המיתולוגי) 'הסכין המתהפכת' – 'הרגל קרושה, הרוח איתנה'. 'אם יהדות אז עד הסוף', החליטה בונדי הנחושה והזמינה ליפתן שזיפים מיובשים...
דבר, 29 באוגוסט 1969
כמה שבועות אחרי בונדי ביקר בפפרברג גם מאו"ל, מבקר האוכל המיתולוגי (נמאס להגיד 'מיתולוגי' על כל דבר שהיה פעם טוב, אבל לפעמים אין בררה), של מעריב. מאו"ל – ראשי התיבות 'מנחם אוהב לאכול' – היה הסופר והעיתונאי מנחם תלמי. הוא דווקא לא התלהב מהאוכל שמחירו היה גבוה מאוד לדעתו, אלא דווקא מהמפות הצחורות ומהקירות ספוני העץ...
מעריב, 25 בספטמבר 1969
כיף לקרוא ביקורות שנונות כאלה.
ב-1975 - לא תאמינו! – הייתה מסעדת פפרברג מעורבת במבצע סודי במיוחד, שאליו נקשרו לא אחרים מאשר שר החוץ היהודי האמריקאי הנרי קיסינג'ר ובני פמלייתו, שקיבותיהם היו עדינות מדי לאוכל מתובל!
מעריב, 26 בספטמבר 1975
בחיפוש בגיליונות השבועון הירושלמי כל העיר מצאתי את המודעה הזו – תפריט המסעדה:
כל העיר, 13 במאי 1988
איפה הימים שבהם היו מחירים כאלה לעוף בגריל (11 ש"ח) או לסטייק פילה (20 ש"ח)? איפה המסעדות שמגישות היום 'לפתן' או רסק תפוחי עץ ל'קנוח סעודה' ב-3 ש"ח?
עיינתי במדור 'חמין' והופתעתי לגלות שבחמין שהגישו בפפרברג היו 'ביצים שלא הוטלו' 😟מישהו (אולי בוגרי החוג לפילוסופיה) יכול להסביר מה זה?
'פפרברג' היה מוקף בשתי חנויות נעליים (מיתולוגיות כמובן): 'ווייל' (הגדולה מאוד) ו'גיל'. משפחתו של הבן של 'אדון ווייל', שגם ירש את מקומו בחנות, היו שכנים של הוריי, וכך שמעתי על החנות, אפילו שאף פעם לא נכנסתי לתוכה. ב'גיל' התמחו בנעלי ילדים, וכיוון שכבר לא הייתי בגיל המתאים, גם אליהם לא נכנסתי.
העסקים שהיו בבניין (מימין לשמאל): נעלי ווייל, וולף (לא יודע מה היה שם), פפרברג, מכון ליופי תמרה, נעלי גיל (צילום משנות השבעים או השמונים)
כנראה שסמוך לפיגוע הזה ותחילת עבודות התשתית לרכבת הקלה ברחוב יפו נסגרה המסעדה. לא הצלחתי למצוא את התאריך המדויק.
*
קצת היסטוריה. ככל שעלה בידי לשחזר: האחים פפרברג (אליעזר, יהודה, ישראל ושמואל) היו מעצמה של נקניקים ויי"ש. חנות אחת נפתחה ב-1938 ברחוב מאה שערים 43 (בית אגיוב), כפי שמעידה מודעה זו שעליה חתם אליעזר פפרברג:
הצפה, 7 בנובמבר 1938
חנות נוספת, בניהולו של יהודה פפרברג, נפתחה באותה שנה ברחביה, ברחוב קרן קיימת לישראל 19 (בית אזרחי-בריסקר), וב-1940 עברה לרחוב בן יהודה 11 (בית וילנצ'יק):
את החנות ברחוב יפו שכר ישראל פפרברג, כנראה גם כן סביב שנת 1938. האזכור הראשון שמצאתי הוא ידיעה ביזארית על 'עברייני ההאַפלה' בירושלים המנדטורית. ישראל פפרברג, 'בעל נקניקיה ברחוב יפו', שילם קנס של לירה ארץ-ישראלית אחת בגלל שעבר על חוקי ההאפלה...
המשקיף, 13 באוגוסט 1940
נקניקיה נוספת של משפחת פפרברג, בניהולו של שמואל, הייתה ברחוב לונץ 4 (גם היא ב'משולש'), ועדויות לקיומה מצאתי בשנות החמישים וראשית שנות השישים.
הצפה, 6 בספטמבר 1959
ב-1962 פתח שמואל עסק חדש ברחוב יפו 39 – קפה סיבריס (חרות, 20 בפברואר 1962), ואת מקום המעדנייה תפסה מסעדה ושמה 'הפנר'.
מתברר כי היחסים בין האחים הנקניקאים לבית פפרברג לא היו תקינים. עוד קודם לכן, ביולי 1955, אף נעשה ניסיון להצית את דירתו של ישראל בבית המעלות. החשד נפל על שלושה מבני המשפחה...
מעריב, 30 ביוני 1955
והנה ברכת שנה טובה ללקוחות, שפרסם ישראל פפרברג לקראת פרוס שנת תש"א. אהבתי את התחדיש הלשוני 'מטעמה' (במקום מעדנייה).
המשקיף, 2 באוקטובר 1940
משהו על תולדות הבניין ברחוב יפו רשם דוד קרויאנקר בספרו רחוב יפו, ירושלים: ביוגרפיה של רחוב – סיפורה של עיר, כתר, 2005.
דוד קרויאנקר, ביוגרפיה של רחוב, עמ' 250
וכל הסיפור הארוך הזה, לאן הוא מוביל?
ובכן, בבית הקברות 'הר המנוחות', אשר במערב ירושלים, איתרה אחותי אמי פרי את המצבה שמתחתיה מצאו בני הזוג אליעזר ורבקה פפרברג את מנוחתם האחרונה. מצבה כמו שלהם טרם ראיתי.
לא רק שאין עליה, כנהוג, תאריכי לידה ופטירה עבריים, אין בה לא שואה ולא תקומה, לא מליצות על צדיקים ואנשי ומעשה, תלמידי חכמים או פרופסורים. אין בה גם תנצב"ה, או ז"ל, לא מגן דוד ולא חנוכיה (אולי יש על החלק שלא צולם).
הכול נינוח ושליו, כאילו לא מכאן ולא מעכשיו: כוס תה וקפה של בוקר, עוגיות בצד ועיתון. טעם החיים.
צילום: אמי פרי
יושבים יחד במרפסת גן עדן
עם כוס תה וקפה של בוקר
עוגיות בצד ועיתון על השולחן
ומארחים חברים כדרכם
באהבה, בפשטות, ביחד
ככל שהצלחתי לברר, אליעזר (גזר) דב פפרברג היה עורך דין ירושלמי מכובד, בוגר גימנסיה רחביה ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים. הוא בנו של שלמה פפרברג ונכדו של שמואל פפרברג, ולא היה קשור ישירות למסעדה. סתם אהב לארח חברים...
אליעזר נפטר שש שנים לפני רעייתו. מצאתי את המצבה שהוקמה על קברו לאחר מותו, וגם היא מעניינת:
למרבית הצער אין מדובר ב'כפרה' במלעיל, במובן של חביב ואהוב, 'חיים שלי', ולא בחדירת הסלנג לרחובות ארצנו.רחוב כפרה (במלרע) הוא אחד משמות הרחובות החדשים שניתנו לאחרונה לכבישים הפנימיים בנקרופוליס של ירושלים – הר המנוחות.
בירושלים יש רחוב ושמו מֵירוֹן (ולא מִירוֹן כפי ששוגים רבים).
בפעם האחרונה שבדקנו, מירון הוא עדיין שמו של הר (ג'בל אל-ג'רמק), של יישוב עתיק הסמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי, ושל מושב עובדים, שדירות רבות בו מושכרות כצימרים. אין עיר ושמה מירון.
מושב מירון לרגלי הר מירון, 2008 (צילום: Orrling; ויקימדיה)
ג. חסמבה, חסמבה, חסמבה
יגאל מוסינזון, 1969 (צילום: בוריס כרמי; הספרייה הלאומית, ויקימדיה)
יגאל מוסינזון (1994-1917) היה אבן מאבניה של התרבות הישראלית – סופר, מחזאי, הרפתקן וממציא – ובוודאי מגיע לו שייקרא רחוב על שמו.
הוא כתב סיפורים וספרים ('אפורים כשק', 'דרך גבר') ומחזות ('בערבות הנגב', 'תמר אשת ער', והידוע מכולם – 'קזבלן'), אבל אין ספק שאת שמו הגדול עשה מסדרת ספרי חסמבה (חבורת סוד מוחלט בהחלט), שאין ילד מילדי ישראל שנולדו וגדלו כאן במאה הקודמת, שלא קרא והתמכר, וניסה – בחוסר הצלחה בדרך כלל – להוריש התמכרות זו לילדיו.
הכרך הראשון של 'כל סיפורי חסמבה'
עלילות חבורת הילדים חסמבה ראשיתן בסיפור בהמשכים שהתפרסם בשנת 1949 בשבועון 'משמר לילדים' ושנה מאוחר יותר כונס לספר. ההצלחה הייתה עצומה והתבררה גם כתרנגולת מטילת ביצי זהב. הספרים: 16 בסדרה ה'קאנונית', בפיקודו הבלתי מעורער של ירון זהבי, שראו אור עד 1959; ואחריהם סדרת המשך שאת חלקיה (כשלושים ספרים) כתב מוסינזון עד סמוך למותו, והיא הלכה והתדרדרה ברמתה.
על פי הנכתב בערך 'חסמבה' בוויקיפדיה נמכרו יותר ממיליון עותקים מספרי סדרה זו, ובד בבד הופקו על פיהם סרטים, מחזמר וסדרות טלוויזיה. מספר הפרודיות והאזכורים של חסמבה בתרבות הישראלית לא יימנה מרוב.
פרודיה על חסמבה מאת קובי ניב ודודו גבע
ועל כן, מה רבה הייתה התפעלותי מהעובדה שבפתח תקווה – עיר המחוז של מוסינזון (הוא נולד במושב עין גנים, הסמוך לפתח תקווה) – הקדישו רחוב לשמו, ולא עוד אלא ששיבחוהו והיללוהו דווקא בזכות 'חסמבה'.
צילום: גונן זיק
במבט בוחן יותר עלו כמה תמיהות:
1. 'מוסינזון יגאל' – מה פשר הצורה הצבאית הזאת (ככל שהתרשמתי צורה זו רווחת מאוד בשמות רחובות בפתח תקווה), למה לא להתחיל בשם הפרטי, כמקובל – 'יגאל מוסינזון'?
2. מה פשר הסוגריים: 'ספרי (חסמבה)'? יכול להיות שהתכוונתם למירכאות ופשוט הן לא היו ב'ארגז הכלים' (יחד עם הפסיקים שנעלמו).
3. התעתיק הלטיני של השם שגוי. צריך להיות Yig'al ולא Igal, ואשר לשם המשפחה כאן יש בלבול שאגיע אליו בהמשך.
ככל שבדקתי, יש רק עוד עיר אחת בארץ שיש בה רחוב על שמו של מוסינזון, והיא תל אביב, העיר האחרונה שבה גר. בצפון העיר, בשכונת תל ברוך, סמוך לרחובות שקרויים על שם אומנים, נמצא גם רחוב יגאל מוסינזון. זהו רחוב קטן יחסית ובו מצא צלמנו איתמר לויתן שלושה שלטי הסבר שונים.
על הראשון, המפורט, מוזכרת גם חסמבה!!!
צילומים: איתמר לויתן
סיפור שם המשפחה מסובך יותר.
השם המקורי הוא מוֹסֶנְזוֹן (האות יו"ד ב'מוסינזון' מייצגת את תנועת הסגול).
אחיו הבכור למחצה (דרך האב), משה מוֹסֶנְזוֹן (1979-1909), חבר קיבוץ נען והעורך המיתולוגי של 'במעלה' (וגם אביה של הסופרת דבורה עומר), הקפיד על צורת כתיב זו. גם יגאל כתב מוסֶנזון בספריו הראשונים, ורק בשלב מסוים, ומסיבות שאינן ידועות לי, שינה את הכתיב למוסִינזון. אם אני יכול לנחש, לא נראה לי שהוא ייחס לשאלה זו חשיבות מיוחדת...
אשר לכתיב הלועזי, שלטי הרחוב מציגים שלוש אפשרויות: Mosinzon (פתח תקווה), Mossinson או Mossinsohn (תל אביב). בשלט שהציבה עיריית תל אביב בחזית הבניין שבו גר, ברחוב סוקולוב 61, מוצעת אפשרות רביעית: Mosinson.
זה
שנים רבות אני מתמחה בכתיבה היסטורית-תיעודית, כזו שיש בה הרבה עובדות ופרטים, הערות
שוליים, תאריכים ודיוק ככל שניתן. כך הדברים היו וכך מן הראוי לתארם.
אלא
שמדי פעם שֵׁד קטן בראשי מסית אותי לחרוג מן המסלול המכובד הזה ו'להתפרע'.
לכתוב על אירועים היסטוריים, שהם מעניינים כשלעצמם, אלא שלא לדייק, לבדות דברים,
לבנות מסגרות דמיוניות, ואם יש צורך, 'לשפר' את המציאות שהייתה ולא לחשוש גם מיצירת מציאות חלופית, ובקיצור: לכתוב בדיה (fiction).
עשיתי
זאת בעבר כמה פעמים, בייחוד בספרי ילדים ונוער שכתבתי לפני עשרות שנים ובעוד כמה
מקומות, אך הפעם קפצתי למים עמוקים יותר ופרסמתי את הספר בעל השם הדי מוזר –
לָמָמִימֵת ועוד סיפורים, שראה אור לאחרונה בדפוס ובמדיה דיגיטלית – וזה
סיפור כשלעצמו שאליו נגיע בסוף הרשימה.
בספר
שלושה סיפורים: 'לממימת', '17 המדרגות' ו'מקרה נורא קרה
בירושלים'.
גיבורו
של הסיפור הראשון, שנתן את שמו לספר כולו, הוא העיתונאי ארנון
לוי, המכונה נוני, שזכה לפרסום ולהצלחה גדולה בארץ, וכתבותיו התפרסמו גם בעיתונים נודעים בעולם. בין השאר
כתב בהרחבה על מחאת הקוטג' (נגד מחירי המזון המאמירים) ועל מחאת האוהלים, שסחפה אז רבבות ברחבי הארץ שהפגינו נגד יוקר החיים בכלל ומחירי הדיור בפרט. אלא שביום בהיר אחד, בקיץ 2011, בעיצומה של מחאת
האוהלים, הוכשל נוני ופרסם כתבה שבשקר יסודה. מי שהוליכו שולל היה זוג צעיר מסביון שהציג עצמו בפניו כזוג מיהוד, חסרי כול, ובראש וראשונה חסרי דיור.
נוני לא ידע היכן לקבור את עצמו והחליט להיעלם מהארץ ולמצוא מסתור באי כרתים.
שם ענייניו הסתבכו עוד יותר, עד הסוף המפתיע (יש אפילו שני סופים).
מאהל בחיפה במסגרת מחאת הדיור, יולי 2011 (צילום:Hanay; ויקימדיה)
הסיפור
השני, '17 המדרגות', מחזיר אותנו ל'ליל המילניום', אור ל-1
בינואר 2000, כשרבים חשבו שסוף העולם הגיע. באותו ערב חגג זוג מכובד מצפון תל
אביב יום הולדת 85 לשכנם דב בן-ליש – אדם מוזר, חסר קרובים, שֶׁעֲבָרוֹ עלום לגמרי. לעיתים היה דב מספר על מעשי גבורה שביצע, אך איש לא האמין לו.
למוחרת
בבוקר, 1 בינואר 2000, נמצא דב מת בדירתו. שכניו, בני זוג שהוא פרופסור באוניברסיטה והיא מורָה
בתיכון, שהיו מרוחקים ממנו קומה אחת ו-17 מדרגות (ומכאן שם הסיפור), ואשר נהגו
לארחו מדי פעם בפעם, החליטו לערוך לו שבעה, באין מישהו אחר שיעשה זאת. מה שקרה במהלך השבעה עולה על כל דמיון. האיש – זאת למדו בני הזוג מעשרות המנחמים שהגיעו – היה 'סופרמן', שיכול היה ללמד את ג'יימס בונד כמה טריקים.
תחנות חייו של בן-ליש קשורות לאירועים שרובם אמיתיים, כמו הגעתה של אוניית המעפילים 'וֵלוֹס' ביולי 1934 או פסטיבל הנוער והסטודנטים השישי במוסקווה
ב-1957, שאליו נסעו מהארץ שתי משלחות יריבות: משלחת של תנועות הנוער והקיבוצים ומשלחת מטעם המפלגה הקומוניסטית. זה היה מפגש ראשון, דרמטי מאוד, בין נוער ציוני מישראל עם 'היהדות הכלואה', כפי שכונו אז יהודי ברית המועצות. היריבות בין
שתי המשלחות הישראליות הוסיפה שמן למדורה שממילא בערה אז במוסקווה.
השלט ב'מצפה העפלה' בחוף כפר ויתקין מציין את הגעתה של 'ולוס' (צילם: אבישי טייכר; ויקימדיה)
הדמויות
בסיפור מבוססות על אנשים מופלאים שהיו באמת. כזה הוא קפריסאי מבוגר בשם
ניקולאס פאפאסטברוס, שהכיר היטב את המנוח (המדומיין), מהימים שבקפריסין היו מחנות מעפילים
יהודים. דמותו מבוססת על קפריסאי אמיתי בשם פְּרוֹדרוֹמוֹס פַּאפַָּאוואסִיליוֹ, שאותו הכרתי
אישית, ואף הזמנתיו פעמיים לארץ. פאפאוואסיליו, שכּונה 'פּאפָּא', היה
המלאך הטוב של מעפילי קפריסין. הוא סייע להם בכל דרך אפשרית: בכסף, בהברחה מהמחנות
ובעוד הרבה. בחיפה
נחנכה לפני כמה שנים 'כיכר הפאפא' בשכונת בת גלים, לזכר ולכבוד פעילותו
ותרומתו לעם היהודי.
'כיכר פאפא', שכונת בת גלים, חיפה (צילום: קודקוד צהוב; ויקימדיה)
בסוף
הסיפור על דב בן-ליש והשבעה שנערכה לזכרו, מזומנת לקוראים הפתעה, שלא אגלה אותה כמובן.
הסיפור
השלישי, 'מעשה נורא קרה בירושלים' הוא היחיד בספר המבוסס על מעשה שהיה,
אך כמנהגי הנלוז, נוספו לעובדות האמיתיות לא מעט הרחבות ושיפורים, כפי שדמיין מוחי הקודח.
העובדות הפשוטות היו שבתחילת המאה הקודמת רב נודע ביפו פרסם
חוברת נגד מלונאי ירושלמי, ממנהיגי 'כולל ורשה' בעיר. הנפגע
תבע את המאשים לדין תורה ביפו, והרב דמתא, אברהם יצחק הכהן קוק (שבספר שונה
שמו לראשי התיבות המבי"ט), הקים בית דין ובו ישבו שבעה אנשים – שישה מאישיה הידועים
של הקהילה היפואית והוא בראשם. המשפט התנהל בשנת 1912 במשך כמה שבועות וזכה לפרסום
רב בארץ ואף בעולם היהודי.
אחד מגיבורי הסיפור, מיכאל קאהאן – דמות מומצאת שלא הייתה כלל בסיפור המקורי – הוא
יהודי-אמריקאי שהגיע לתל אביב הקטנה (אז בת שלוש) כדי לשמש בה מורה לאנגלית בגימנסיה
הרצליה. דודו, אברהם (אייב) קאַהאַן (דמות אמיתית), שהיה העורך הראשי של יומון היידיש
הנודע פֿאָרווערטס, מינה אותו לכתב העיתון ביפו והטיל עליו
לסקר את המשפט (אגב, קאַהאַן עצמו הגיע לארץ ב-1925, שהה כאן כחודש ונפגש עם ראשי היישוב).
אייב קאהאן (חבוש מגבעת) בביקורו בארץ, 1925. מימין לשמאל: יצחק יציב, ברל כצנלסון, קאהאן, דוד בן-גוריון, זלמן רובשוב, אברהם הרצפלד (ויקימדיה)
לא אגלה את תוצאות המשפט, ודי לציין – כפי שאכן קרה במציאות – שברגע האחרון נטש הרב קוק את הדיון ועל השישה היה לפרסם בעצמם, בעיתונות של הימים ההם, את
מסקנותיהם – מי אשם ומי זכאי.
על
הכריכה האחורית של הספר סוכמו שלוש העלילות במשפט אחד: '[הספר] משייט לו בעולם דמיוני-ספרותי, אם כי על הקרקע נמצאות ארץ ישראל ומדינת
ישראל מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו'.
ולבסוף, כמה שורות על דרך הפרסום המיוחדת של הספר, שיש בה אולי ללמד משהו על עתידו של ענף המו"לות. אישה טובה שאני מכיר סיפרה
לי שהוציאה ספר בעברית בהוצאת 'אמזון', ענקית המסחר האמריקאית. הלכתי בעקבותיה וכל מה
שנדרש ממני היה לספק להוצאה נוסח מלא של הספר לאחר עימוד, כולל
מספור עמודים, וכן שער קדמי ואחורי (כאן תלמדו איך עושים זאת). בתוך
עשרה ימים (!) היה הספר מוכן והגיע לביתי על ידי שליח.
כל הזמנת ספרים מגיעה בדרך
האוויר בתוך שבועיים מקסימום. המחיר לספר מוכן עד סף ביתך מגיע ל-8 דולר (24 ₪).
הבעיה היא ההובלה האווירית היקרה. יודעי דבר הציעו להתגבר עליה בשתי דרכים:
לרכוש יותר מעותק אחד או לרכוש מוצרים נוספים של 'אמזון' ואז העלות
הכוללת יורדת פלאים. הספר ניתן לרכישה גם במדיה דיגיטלית בהוצאת 'עברית' ומחירו: 29 ₪.
שם מבריק ומתוחכם לחנות מוצרי תאורה ברחוב הפלך 7 בתל אביב. אהבנו.
למי שלא נרמז, נזכיר את הפסוק: וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר (בראשית, א 3).
מוזר שאחרי הברקה כזאת, המשך השלט הוא באנגלית. בדקתי את אתר האינטרנט של סטודיו 'ויהי', וגם הוא כולו על טוהרת האנגלית. חבל...
צילום: איתמר לויתן
ב. הפסיכיאטר מטבריה
אני לא יודע כמה פסיכיאטרים אמיתיים גרים בטבריה, אבל הפסיכיאטר הטברייני זה, גם אם אינו רשום בפנקס הפסיכיאטרים של משרד הבריאות, יודע היטב את נפש לקוחותיו...
צילום: טל סגל
ג. הכול לסטלן
'טבקייה' בשוק הכרמל בתל אביב.
צילום: איתמר לויתן
בבורותי לא ידעתי מה זה 'סְנוּס' (זה בשוודית!), אך למזלי יש ערך ויקיפדיה שמסביר למתעניינים במה מדובר (סוג של טבק פֶּה).
אפשר להניח שבטבקייה הזאת אפשר לקנות עוד כמה וכמה דברים שסטלנים אוהבים, אבל לא נהוג לכתוב את שמותיהם בשלט.
ד. הטוב שבכל העולמות
צילום: איתמר וכסלר
אנחנו מבינים היטב לְמה הכוונה, אבל הבה נסכים שזו לא הבחירה הכי מוצלחת בשם.
גנרל אלנבי (על הסוס) נכנס בשערי ירושלים ומצדיע לחיילים ההודים (משמאל), 11 בדצמבר 1917 (ספריית הקונגרס האמריקאי)
לפני כמה שבועות רציתי לחלוק כבוד לסמיט מאצ'הר, הקברניט ההודי האמיץ של חברת הטיסות Flydubai (יש עליו כבר ערך בוויקיפדיה בעברית ובעוד שמונה שפות!).
הקברניט ההודי מעיין במכתב תודה ששלח לו הנשיא יצחק הרצוג (אתר בית הנשיא)
הדבר ההודי הכי מוכר לי (חוץ מתרנגול הודו) הוא המסעדה ההודית הירושלמית 'איצ'יקדנה' ברחוב הלל.
אגב, כשחפרתי קצת באינטרנט התברר לי שבעצם צריך לומר 'איצ'ק דנה ביצ'ק דנה' (Ichak Dana Beechak Dana), שפירושו שני גרעינים קטנים. זהו שמו של שיר שבוצע ב'הנודד', סרט מוזיקלי משנת 1955 בכיכובו של ראג' קאפור, שהגיע כמובן גם לישראל וזכה להצלחה רבה.
מהסרט הזה ידעו בני אותו דור לגלגל על לשונם את הביטוי המשובש 'איציק דנה', ואלה שרוצים להיזכר בשיר המקורי ובסרט השחור-לבן יכולים לצפות בקטע קצר ממנו כאן.
צילום: טובה הרצל
אבל אנחנו לא בעסקי קולינריה, חיפשתי משהו מעניין יותר שקשור באומץ לב ובהקרבה ולפיכך שמתי פעמיי לשכונה הציורית תלפיות, אשר בדרום ירושלים. לקחתי איתי שניים מנכדיי (יפתח ויואב גרשין) ונסענו לרחוב קורא הדורות. מול בית מספר 23, בההצטלבות עם רחוב יוסף קלוזנר, נמצא אתר היסטורי שלא רבים מכירים אותו, מפתיע במיקומו בלב שכונת מגורים: בית הקברות ההודי.
יפתח ויואב ליד השער הנעול (צילומים: דוד אסף)
בית הקברות ראשיתו בקבר אחים לכ-290 חיילים טורקים, שמתו בקרבות מלחמת העולם הראשונה או שמתו בשבי הבריטי (מיקומו המדויק של קבר האחים הטורקי אינו ידוע לי. כנראה היה בשטח הנוכחי). על פי עקרון הברזל הבריטי, שקובע כי חיילים ייקברו במקום נפילתם ולא יוחזרו למולדתם, החליטו לקבור סמוך לקבר האחים הטורקי גם 79 חיילים שאינם נוצרים או יהודים (סיקים, הינדים, בני גורקה ומוסלמים), ששירתו בצבא הוד מלכותו ונפלו על אדמת ארץ הקודש. שמותיהם המלאים ופרטיהם נמצאים כאן (רק אחד מהם לא זוהה, ושמו לא נודע עד היום).
אין זה בית קברות צבאי רגיל – הוא שונה מאוד, בגודלו ובאופיו, ממקבילו המוכר יותר, בית הקברות הבריטי המרשים שעל הר הצופים. אין בו מצבות כלל, ולמעשה גם אין בו גופות (הדת ההינדית מחייבת שריפת גופות מתים). זהו קבר אחים גדול.
זכרתי את המקום מביקורים קודמים כמכובד, מטופח ושמור היטב, דשא ירוק שכּוּסח בקפידה בריטית, כמה עצי דקל ושיחים לאורך הגדר.
הופתעתי לרעה. הדשא כבר לא קיים, ובמקומו סתם חלקת אדמה, מכוסה מחטי אורן ומוקפת שיחי רוזמרין. לא הוד לה ולא הדר. המקום סגור ונעול, וכדי להיכנס פנימה צריך תיאום מראש עם נציגי הוועדה לקברי מלחמה של חבר העמים הבריטי. צלצלתי וקיבלתי מענה אוטומטי כלשהו.
מאוכזבים הקפנו את בית העלמין הנעול, והנה בצד הדרומי שלו גילינו גן שעשועים קטן ונחמד עם מגלשה ופיסת דשא מלאכותי. אבל אבוי, משום מה מתקני הגן מוקפים בגדר שחורה שמסמנת 'אין כניסה'.