יום שישי, 3 באפריל 2020

'איך הבית-חולים הזה?' בית החולים כמוסד טוטלי

שימו לב כמה פעמים מופיעה המילה 'לב' בשלט של 'מרכז הלב על שם אולגה ולב לבייב' (בית החולים שיבא)


אמר העורך:

שלא בטובתנו, בתי החולים וצוותיהם – רופאים ורופאות, אחים ואחיות, אנשי מנהלה ומתנדבים – נמצאים בימים אלה בחזית המאבק המשותף בנגיף הקורונה, שאחריתו מי ישורנה. עינינו תכלינה לעזרתם ולבנו יוצא אליהם, שעה שהם מסכנים יום יום את עצמם ואת בני משפחותיהם עבור כולנו. רשימה זו, שמציעה מבט אחר על בית החולים כ'מוסד', נכתבה לפני פרוץ הקורונה לחיינו, אך דומה שיש בה עניין מיוחד דווקא עתה.

בלוג עונג שבת מאחל לקוראיו בריאות איתנה, רוח טובה ואופטימית, ובעיקר סבלנות...

דוד אסף 


מאת ערן דולב

מדי פעם פונה אלי מישהו מחבריי ושואל: 'תגיד, איך הבית-חולים הזה?'... 

בדרך כלל הייתי עונה: 'מה זאת אומרת איך הבית חולים הזה? בית חולים הוא סך כל הקירות, החלונות ומערכות החשמל והמים שיש בו, והרי לא זאת כוונתך. אתה הרי מתעניין ברמת הטיפול במחלקה פלונית, ולשם כך עלי לדעת על איזו מחלקה מדובר ומי עומד בראשה, שכן מנהל המחלקה הוא זה שקובע את רמתה המקצועית ומשפיע על האווירה השוררת בה. לבית החולים עצמו אין כל חשיבות'.

האמנם? כדי להימנע מדיונים ארוכים ומיותרים אני נוהג לפטור את עצמי בתשובה זו, שאולי היא גם נכונה במידה רבה, אבל האמת היא שמוסד בית החולים הוא הרבה יותר מאשר רק קירות ותשתיות.

בהגדרתו ההיסטורית והשימושית, בית החולים הוא מקום שמבדיל בין חולים (במצבים שונים) לבין בריאים. אך ברור שהגדרה זו היא כללית מדי משום שאוכלוסיית החולים היא הטרוגנית וכוללת בתוכה חולים מסוגים רבים: אלה שלא ניתן עוד לטפל בהם בביתם עקב מצבם המורכב שמחייב מכשור מיוחד, או כאלה שנזקקים לטיפולים ייחודיים, חולים הנוטים למות, חולים שאושפזו לשם בירור מצבם לאשורו, וכאלה ששוהים במערכת האשפוזית פשוט משום שאין שום מקום אחר שיקלוט אותם ךאחר שיבריאו. וכמובן שיש בבית החולים גם כאלה שבעצם אינם חולים כלל, למשל נשים יולדות או כאלה העוברים ביוזמתם ניתוחים אסתטיים.

אנסה אפוא לענות על השאלה 'מהו בית חולים?' באמצעות בחינת מושג ה'בית': איזה מין בית זה? דבריי יתייחסו אל בית החולים הכללי, זה שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים בטוב או ברע, ולא לבתי חולים ייחודיים, כגון מוסדות פסיכיאטריים שמטפלים במחלות נפש או מוסדות רפואיים סגורים. ועוד אומר, כי המונח 'בית חולים' אינו נאה בעיניי, ואני מעדיף את המונח הספרותי הישן 'בית מרפא', שבשנות היישוב ובראשית שנות המדינה עוד היו מוסדות שהתנאו בו (נזכיר כמובן גם את ספרו הנהדר של ברונו שולץ, בית המרפא בסימן שעון-החול), אבל זו כבר, כנראה, מלחמה אבודה...


א. משהו על ההיסטוריה של בית החולים

על מנת להבין את הטוטליות של בית החולים בחברה המודרנית ובתרבות המערבית, שאנו חלק ממנה, אנסה לסקור ממעוף הציפור מקצת מתולדותיו ומשמעויותיו של מוסד זה.

בעולם העתיק הייתה כמובן רפואה, אך כמעט שלא היו בתי חולים. בתקופה ההלניסטית, שבה הרפואה הגיעה להישגים מפליגים בתחומי האבחון והריפוי, הפעילות הרפואית נעשתה בדרך כלל בבתים הפרטיים או בין כתלי מקדשים ששימשו את פולחן האלים האחראים לריפוי (אסקלפיוס למשל, שהיה אֵל הרפואה היווני והרומי). מוסדות שייעודם טיפול בחולים פשוט לא היו.

החריג היחיד היה בית החולים הצבאי הרומי (Valetudinarium), שראשיתו בשלהי המאה הראשונה לספירה, ואשר הוקם מסיבות צבאיות בשטחי קרב מחוץ לאימפריה (שרידים נמצאו בבריטניה, בשווייץ ובעוד מקומות). לא היה המשך לבית חולים זה לאחר נפילת הקיסרות הרומית המערבית. בתי החולים הראשונים באירופה הוקמו בקיסרות הביזנטית ביוזמת כנסיות נוצריות, ונתפסו חלק ממכלול מוסדות הרווחה וגמילות החסדים המתחייבים מהאמונה הנוצרית, ודרך יעילה לקרב את האוכלוסייה הפגאנית אל הנצרות. במקרים רבים היו מעורבים בהקמת בתי חולים גם חצר הקיסר, גורמי ממשל או נדבנים פרטיים. בית החולים הראשון המוכר לנו נבנה כבר במאה הרביעית לספירה, בקיסריה של קפדוקיה (היום קייסרי שבטורקיה), ביוזמת הבישוף בזיליוס הגדול. בית החולים נקרא Nosokomeion, או 'היכל החמלה'.

לכל אחד מבתי החולים שנבנו הייתה פקודת ארגון ותפעול מפורטת וממנה ניתן ללמוד על מבנה המוסד ועל תפקודו. כתבים אלה מאפשרים לנו לקבוע כי אכן מדובר בבית חולים, כפי שאנו מבינים מושג זה כיום. בבית החולים שירתו כמובן  רופאים  שהוסמכו בידי רופאים בכירים שהוכרו כמורים  וכן אנשי מנהלה, בדרך כלל מסֶגֶל הכנסייה, שסייעו לרופאים ולמטופלים בכל הדברים שאין עניינם מקצועי-רפואי.

מורשת הרפואה הביזנטית משתקפת בהתפתחות המרשימה של הרפואה ובתי החולים בתקופה המוסלמית. בית החולים המוסלמי כונה בשם מוריסטן (Muristan), מילה שמקורה בפרסית ומוכרת לכל חובבי תולדות ירושלים מן המתחם הגדול שנמצא עד היום ברובע הנוצרי של העיר העתיקה. ואכן, גולת הכותרת של המורשת הרפואית עד אז היה דווקא בית החולים הצלבני.

כאשר משתתפי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים בשנת 1099, הם כבר מצאו בה אכסניה לצליינים נוצרים, שסבלו ממחסור או ממחלות. על בסיס אכסניה, זו שנקראה Hospice, הקימו הצלבנים בית חולים של ממש, שעל פי כמה עדויות כלל בשיאו כאלפיים מיטות אשפוז. בית חולים זה, שכמותו לא היה באירופה, הדהים את המבקרים הזרים ואת עולי הרגל. בבית החולים הצלבני, שמאז ואילך נקרא Hospital, היו מחלקות מקצועיות שונות שבהן שירתו רופאים שהתמחו בתחומם. המוסד עצמו נוהל ותופעל בידי חברי מסדר האבירים על שם יוחנן הקדוש, שכונו בשל כך בשם 'הוספיטלרים'. למעשה הם מילאו את התפקידים שאותם יאיישו לימים אחים ואחיות. הטיפול בבית החולים ההוספיטלרי ניתן לכל אדם נזקק, ולא רק לחברי המסדר או לנוצרים, אלא גם לבני דתות אחרות. ככל הידוע, המטופלים בבית החולים הגיעו לשם על דעת עצמם, ללא כל מיון מוקדם ומבלי שנבדקו קודם לכן על ידי רופא.

אגב, גם הנוסע היהודי המהולל בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, תיאר את בית החולים הזה: 'ושם שני בתים, אחד לאשפיטאל, ויוצאים ממנו ארבע מאות פרשים, ושם ינוחו כל החולים הבאים שם ונותנין להם כל ספוקם בחייהם ובמותם' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 39).

אבן זיכרון במקום המשוער שבו היה בית החולים הצלבני במוריסטן, העיר העתיקה של ירושלים (ויקיפדיה)

בסוף המאה ה-13, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבאות המוסלמים, חזרו הצלבנים הביתה. או אז החלו לצוץ ברחבי אירופה בתי חולים כדוגמת בית החולים הירושלמי. מכאן ואילך, וכמובן בהדרגה וככל שהמדע התפתח, החלו בתי החולים בתהליך התנתקות מן התלות בכנסייה הנוצרית והפכו למוסדות רפואיים מקצועיים, שמטרתם הבלעדית היא טיפול בחולים. השחרור מחיבוקה של הדת הביא גם להתפתחות המחקר הרפואי, שאותו עיכבה הכנסייה במשך מאות שנים, ולהוראת הרפואה כמקצוע במסגרת בית החולים. מגפת 'המוות השחור' במאה ה-14, תהליכי העיור והתיעוש הביאו לכך שכמעט בכל עיר ועיר הוקם בית חולים.

נודה על האמת, 'חיבוק' בין הדת ובין בית החולים קיים גם אצלנו...

התפתחות הידע הרפואי, היכולות לאבחון מחלות, שיטות טיפול במצבים קליניים שונים, שמתבססות על מכשור מודרני ועל מחקר המתבצע על ידי הרופאים עצמם, כמו גם הפניית חולים 'מורכבים' למסגרת אשפוזית  כל אלה הפכו את בתי החולים למוסד הנעלה ביותר בהיררכיית המוסדות הרפואיים. עד היום נחשבת רפואת בית החולים – לא תמיד בצדק – כטובה יותר מהרפואה שמתבצעת בקהילה, כלומר באמצעות קופות החולים (רופאי משפחה או מרכזי רפואה).

התפתחות זו הביאה את העשייה הרפואית, בעיקר בבתי החולים, להתמקד באבחון מחלות ובריפוין, על חשבון רווחתם של החולים ועולמם הנפשי. בהדרגה הביא תהליך זה לעליית קרנו של התחום המדעי ברפואה, ובו בזמן לירידת חשיבותם של אותם חלקים, מקצועיים לא פחות, שעניינם בחולה כאדם הנתון במצוקה רגשית, בתקשורת שבין הרופא לבין החולה, בתמיכה בחולה ובמשפחתו וכיוצא באלה. זאת ועוד, הצטברות הידע בידי הרופאים הנציחה מודל פטרנליסטי בעשייה הקלינית, שמשמעותו: הרופא הבכיר הוא הקובע הבלעדי של המדיניות הטיפולית שתינקט כלפי חולה, ועל החלטותיו, ככלל, אין להרהר או לערער.

מאז המאה ה-19, וביתר שאת בימינו, קיבלו על עצמן רוב רובן של מדינות העולם, במידה זו או אחרת, את נטל האחריות על בריאות אזרחיהן. באופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו גרמה לאי-שוויון, משום שככל שמדע הרפואה התפתח כן גדלו הוצאות הבריאות הציבורית. בית חולים רגיל כבר אינו יכול לקבל לאשפוז כל אדם שחש ברע. זה הרקע להקמתן של מחלקות המיון, שמשמשות שער כניסה לאשפוז, ובהן נחרץ גורלם של הבאים על פי אמות מידה מקצועיות ולוגיסטיות. מציאות זו חייבה את המערכת האשפוזית, שכוללת גם את המערכות האבחוניות והטיפוליות, להתייעל ככל שניתן. התייעלות, כפי שאנו יודעים גם מתחומי חיים אחרים, מביאה עמה בדרך כלל גם התעצמות בכוחו של המנגנון המנהלי והביורוקרטי, וכך, במקרים רבים, ניתנת עדיפות לצורכי מִנְהל על פני צורכי המקצוע, לפעמים עד כדי כפייתיות. 

ב. אשפוז לשם בירור  

לפני כמה עשורים, עקב סיבות חברתיות שונות, שעיקרן מודעות רבה יותר לצורך בשקיפות ובהנגשת מידע, המודל הפטרנליסטי החל לפנות מקום למודל השיתופי, שעיקרו מתן אוטונומיה לחולה. על פי מודל זה, שבינתיים אף עוגן בחוק במדינות רבות (כולל אצלנו), נוצרו אפיקים של העמקת שיתוף פעולה בין הרופאים-המטפלים לבין החולים-המטופלים.  

האם העובדה שהיום המידע הרפואי זמין לכל חולה, מסייעת בסופו של דבר לתקשורת טובה יותר בין החולה ומשפחתו לבין הצוות הרפואי של בית החולים? האם הודות לכך שהוסר מעטה המסתורין והידע הבלעדי, שעד כה היה שמור רק לרופאים ולא פעם הוסתר מהחולים, חוויית האשפוז בבית החולים היא נסבלת יותר? האם בית החולים הפך למוסד שהוא פחות ביורוקרטי וטוטלי? לכאורה הבאים לאשפוז בבית החולים אמורים לדעת מה מצפה להם שם. בדרך כלל הם גם מכירים את זכויותיהם כחולים ומודעים למצוקת האשפוז. אולם מה באשר לחוויה הרגשית שהם עתידים לעבור שם? לכך אנו לא תמיד מוכנים.

באנגלית יש ספרות רבה העוסקת בהכנת ילדים לביקור בבית החולים. ומה יש בעברית? כלום ושום דבר

כדי להמחיש את דבריי אספר את סיפורו (האמיתי) של דן (שם בדוי של ידיד אישי שכבר הלך לעולמו):

דן הוא איש עסקים ויזם מצליח, מנהל בכיר בעל כושר מנהיגות וביטחון עצמי, בשנות הארבעים לחייו. בהתאם למעמדו ולמשאביו הכספיים הוא גם השתייך לאחד ממועדוני היוקרה של ביקורת רפואית תקופתית, 'סקר מנהלים' כזה או אחר. בבדיקה שגרתית שנערכה לו, מבלי שהתלונן על בעיה בריאותית, נמצא בדמו ערך מעבדתי חריג. נאמר לו כי דבר זה עלול לשקף חולי סמוי כלשהו. הוא הופנה על ידי רופא הסקר לאשפוז בבית החולים, כדי לברר את הסיבות הקליניות האפשריות לאותו ערך חריג.

בסוגריים אעיר כי את הבירור, לפחות את מירבו ועיקרו, ניתן היה לבצע גם במסגרת הקהילה, אולם רופא הסקר סבר שבית החולים הוא המקום הנכון לכך, וזאת בשל רמתם המקצועית הגבוהה יותר של רופאיו. גם דן חשב כי בבית חולים יבוצעו הבדיקות הדרושות במהירות וביעילות רבה יותר מאשר במסגרת האמבולטורית. בסדרות הטלוויזיה על חדרי מיון ובתי חולים – זאת יודע כל צופה – כל מקרה נפתר בדרך כלל בזמן קצר ולשביעות רצון המטופל והצוות. בחיים האמיתיים זה לא עובד כך...

כשניסה דן להבין מה משך האשפוז הצפוי, התברר לו שהדבר כמעט ואינו אפשרי לחיזוי. לא בגלל אי-סדר או זלזול מצד בית החולים, אלא שבלתי אפשרי לתכנן מראש סדרת בדיקות, שחלקן מותנה בתוצאות של בדיקות אחרות. דן החליט להקדיש לאשפוז שבוע ימים, אף כי לא היה לו שום בסיס להערכה זו. האיש, שרגיל לקבל החלטות מושכלות גם על סמך נתונים חלקיים, התאשפז מבלי שהיה לו מושג מה עומד להתרחש וכמה זמן זה יימשך.

סיפורו של דן (חולה שאושפז לשם בירור) הוא חריג. בדרך כלל חולה מתקבל לבית החולים דרך חדר המיון, ושם הוא עובר חוויה מטלטלת שמתאפיינת בתחושות של מצוקה, חרדה, זרות ואנונימיות, ובעיקר אובדן שליטה בתוך כאוס. חוויית חדר המיון היא עוצמתית וראויה לדיון נפרד ומיוחד.

נחזור לדן. 

בתאריך המיועד הוא הגיע למשרד הרישום והקבלה בבית החולים, קיבל את הטפסים המתאימים ונשלח למחלקה הפנימית בה אמור היה להיערך הבירור בעניינו. כשהגיע אל המחלקה היו הרופאים טרודים בביקור הבוקר, כך שאף רופא לא זיכה את החולה החדש אפילו במבט. בינתיים עבר דן את שלב הקליטה המנהלית במחלקה: הוא קיבל פיג'מה כחולה (ואולי היא הייתה ורודה), בהתאם למצאי ולא בהכרח בהתאם לממדי גופו, והונחה אל מיטה בחדר בו נמצאו חולים אחרים. נושא השיחה המשותף בין דן ושכניו לחדר היה המחלות מהם סבלו.

כשהתברר לו שסיבות האשפוז השכיחות הן מחלות חשוכות מרפא או מחלות כרוניות מורכבות, חרדה התגנבה ללבו: האם אני אכן יודע את כל האמת באשר לסיבת אשפוזי?

החרדה גברה ככל שנקפו השעות. כאשר הגיע סוף סוף רופא לבדוק אותו, נראה היה לדן כי הרופא אינו מתייחס אליו ברצינות הראויה: את האמת הזו אין טעם להכחיש: רוב החולים המאושפזים במחלקה הם 'מקרים קשים' או 'מקרים דחופים', שהגיעו דרך חדר המיון, בעוד שחולה שמתאשפז מיוזמתו, רק 'לשם בירור', באמת אינו ראוי להתייחסות יתר, לפחות לא בשלב הראשוני של אשפוזו. זו הייתה מן הסתם הסיבה שהרופא הטרוד קיבל את פניו של המאושפז החדש במבט נטול אמפטיה ומבלי להתעמק ב'מקרה'. חשדו של דן הלך וגבר: שמא אין זו אלא הסוואה למשהו חמור שלא מגלים לו?

אחרי שעות מספר, וכבר לפנות ערב, הגיעו בני משפחתו של דן לבקרו. הם לא יכלו שלא להבחין בשינוי שחל ביקירם: בטחונו העצמי פחת, וניתן היה לזהות בו סימני חרדה. לשאלותיהם השיב כי אין מה לדאוג, אך מאחר והתשובה לא עלתה בקנה אחד עם התנהגותו, היו  קרוביו משוכנעים שהוא מסתיר מפניהם משהו. רעייתו ביקשה לשוחח עם אחד הרופאים, אך הלה פטר אותה ב'עדיין אין לנו מה להגיד'. הוא כמובן אמר אמת.                                                           

מוקדם בערב, וחרף הרעש מסביב, מותש מאירועי היום וממחשבות מטרידות, הצליח דן להירדם. שנתו לא ארכה זמן רב: האחות האחראית במשמרת הערב העירה אותו משנתו, כפי שהורו לה, על מנת לתת לו כדור שינה כמקובל במחלקה לגבי כל חולה בלילה הראשון לאשפוזו.

למחרת היה דן כבר חולה מן השורה: בשעת בוקר מוקדמת העירה אותו האחות התורנית משנתו כדי למדוד חום ולשקול אותו. במהלך ביקור הרופאים הוא נבדק גופנית, תוך כדי כך שהרופאים משוחחים על ה'מקרה שלו' בנוכחותו, בגוף שלישי, וכמובן מבלי לשתף אותו או להתייחס אליו. ערך המעבדה החריג בעטיו אושפז עניין את אחד הרופאים, מפני שנושא זה היה קרוב לתחום מחקריו, וכך הפך הדיון ליד מיטתו ליותר ויותר אקדמי ופחות ופחות מובן לחולה עצמו.

עם נטילת דגימות הדם, אור ליום האשפוז השני, דן היה משוכנע שהבדיקות, שכבר החלו, יסתיימו בעגלא ובזמן קריב. הוא היה מוכן להשלים עם הֵעָדֵר הפרטיות, אי-הנוחות וחוסר היעילות שהתגלו לעיניו בכל רגע. כל מה שרצה לדעת היה: מה הן תוצאות הבדיקות? אך הבדיקות הראשוניות גררו אחריהן בדיקות משניות, וככל שחלף הזמן, וגם מחוסר ברירה, הפך דן להיות יותר ויותר סביל ותלותי.

ובינתיים, השמועה על אשפוזו התפשטה כאש בשדה קוצים בין עובדיו ומכריו הרבים, שחשו חובה לבקרו בבית החולים. בעוד בני משפחתו עשו כל מאמץ להקל עליו, ובאו לבקרו רק בשעות הביקור הרשמיות, הרי עתה נחשף דן חסר האונים לכל מבקר שרק יחפוץ בכך. עד תמול שלשום, כל מי שרצה להיפגש עמו היה חייב לקבוע מועד דרך מזכירותיו, אבל עכשיו זמנו אינו בידו וכל דכפין יכול לכפות את עצמו עליו כל אימת שמתחשק לו. עתה גם ניתנה לכפופים לו הזדמנות להחניף לו באמצעות מתנות קטנות, כמו פרחים או בונבונירות שוקולד, שלא היה לו כל עניין בהם.

לאחר חמישה ימי אשפוז במחלקה, במהלכם הפך דן מומחה לבעיות הרפואיות של שכניו לחדר, כמו גם לכל בעיותיהם המשפחתיות והכלכליות, הודיע לו הרופא המתמחה כי הכל תקין: ערכי המעבדה שנבדקו בדמו נמצאים בגבול הנורמטיבי העליון ואין סיבה לדאגה. עם זאת, ליתר ביטחון ו'רק כדי להסיר כל ספק', כדאי שיגיע מדי פעם למרפאת המעקב של המחלקה.

קודם אשפוזו לא היו לדן כל חששות בקשר לבריאותו, אולם עתה שוב לא היה בטוח במאומה: אם רופאים עסוקים מבקשים ממנו בכל זאת שיגיע למעקב, משמע שיש דברים בגו. דן עזב את בית החולים – 'השתחרר' בלשון מערכת הבריאות – והצטרף להמוני אנשים שפיתחו תלות במערכת הרפואית ללא סיבה ממשית.

והיו גם הסתעפויות נוספות: במהלך אחד מביקורי הרופאים אמר אחד מהם לדן: 'כשתבוא אשתך, מסור לה שאנו רוצים לשוחח איתה'. הסיבה לכך הייתה בקשתה החוזרת של רעייתו לשוחח עם הרופא המטפל, שבשל לחץ עבודה לא נענתה עד אז. הרופא בסך הכל רצה להבטיח לה שהכל נמצא בשליטה ועתיד להסתדר על הצד הטוב ביותר. דן כלל לא היה מודע לכך שרעייתו ביקשה להיפגש עם הרופא, שהרי היא לא סיפרה לו על כך משום שלא רצתה להדאיגו. מנקודת מבטו הנוכחית, אם רופא רוצה לשוחח עם רעייתו שמא התגלה משהו לא כל כך נעים בגופו, והרופאים אינם רוצים לעדכן אותו אך מוכרחים להכין את המשפחה למצב חדש... 

'מתי בדיוק פקעה זכותי על גופי ועל מידע השייך לי', שאל דן את עצמו. 'מניין נטלו הרופאים את הרשות להחליט שלא לספר לי על מחלתי – דבר שגם מנוגד ל'חוק זכויות החולה' – אך החליטו לספר על כך לאשתי מבלי לקבל מראש את הסכמתי, דבר שאף הוא מנוגד במפורש לחוק'.

חוק זכויות החולה התקבל בכנסת בשנת 1996

אפשר להמשיך ולספר בפרשת דן ומחלתו וכיצד האשפוז בבית החולים היה לפרשת דרכים בחייו, לאו דווקא בשל חומרת מחלתו אלא בעיקר בשל החוויה הנפשית שעבר. האיש העצמאי, שעד אז שלט בחייו, נחשף בבת אחת ובלי הכנה למצב בלתי מוכר, שבו ניטלה ממנו עצמאותו בקלות מפתיעה.

ויש הסתעפות נוספת בסיפור: לפנות ערב, כשאחד הרופאים סיים את משמרתו ועמד לצאת לביתו, הוא ראה את דן בחדר האוכל של המחלקה. תוך הילוכו זרק הרופא לעברו, כבדרך אגב: 'ערך המעבדה החריג שנמצא אצלך אכן מרמז למחלה מסוימת, אך אתה יכול להיות רגוע. אנו נטפל בה ואתה בידיים טובות'. אכן, 'חוק זכויות החולה', שהוזכר לעיל, מחייב למסור למטופל את מלוא המידע על מחלתו, אך החוק, ככל חוק, מגדיר מה ראוי ומה אין ראוי לעשות; החוק אינו מנחה את הרופאים איך למסור את המידע בתבונה וברגישות. זהו תפקידו של מנהל המחלקה, שעליו גם מוטל לחנך את מתמחיו בסוגיות כגון אלה.

יחד עם זאת, לאחר שחזר דן לחייו הרגילים נשכחו מלבו במהירות כל החוויות שלא היו קשורות במישרין למחלתו. הוא גם לא שיתף אחרים בחוויותיו. אולם דן שיצא מבית החולים, לאחר 'אשפוז לשם בירור', כבר היה איש אחר מאותו דן שנכנס לשם חמישה ימים קודם לכן.

'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי, הוצג ב-1926
'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של נתן אלתרמן, הוצג ב-1966

ג. בית החולים כמוסד טוטלי

באפריל 1957 נערך בבית החולים על שם וולטר ריד בוושינגטון הבירה סימפוזיון שנושאו היה 'פסיכיאטריה מונעת וחברתית'. הסוציולוג ארווינג גופמן הרצה על בית החולים כמוסד טוטלי, ודבריו התבססו בעיקר על 'תצפית משתתפת', שערך שנתיים קודם לכן בבית חולים לחולי נפש. התזה שלו כונסה בשנת 1961 בספרו רב ההשפעה  Asylums: Essays on the Condition of the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates (תרגום עברי: על מאפייני המוסדות הטוטליים, רסלינג, 2006).

גופמן הגדיר 'מוסד טוטלי' פחות או יותר כך: מרחב בו מצויים בני אדם לפרקי זמן משתנים מחוץ למציאות הקהילתית הרגילה שלהם ובו מתנהלים חייהם בבועה מנותקת מסביבתה.

אופיים הכוללני של מוסדות טוטליים מוגדר גם על ידי הפרדה פיזית של המבנה מן העולם שבחוץ, וזאת באמצעות דלתות נעולות, גדרות, חומות ומחסומים; לכך מתווספת גם מניעת קשרים חברתיים עם מי שנמצא מחוץ למוסד.

מוסדות טוטליים מדכאים את ה'אני' האופייני כל כך לחברה מודרנית, ופעילותם מונחית על ידי רציונליות ביורוקרטית שיצאה משליטה והפכה לשלטת. מנקודת מבטם של הצוותים הפועלים במוסדות טוטליים, האנשים הנתונים למרותם הם לא פעם אובייקטים של ניהול. ואכן, מי שקרא את הספר מלכוד 22 של ג'וזף הלר, או צפה בסדרת הטלוויזיה הסאטירית מ.א.ש  שעוסקים בהווי של בית חולים אמריקני צבאי  ייזכר בוודאי בדוגמאות כאלה.

ארווינג גופמן (1982-1922)
האדם הנכנס בשערי המוסד הפסיכיאטרי ('החוסה'), נאלץ לנטוש את ה'אני' החברתי הרגיל, ו'אני' חדש נכפה עליו על ידי המוסד. טקס ההתפשטות וההחלפה של הבגדים האישיים ('האזרחיים', אם תרצו) במדים המוסדיים, מסמל את נקודת המעבר מן העולם שבחוץ אל עולמו של המוסד הטוטלי. 

בהרצאתו הראה גופמן כי במהלך השהייה במוסד הטוטלי נמנעת מהחוסה הבחירה החופשית והשליטה במרחב ובזמן. באותו פרק זמן מיטשטשים גבולות ה'אני' שלו והוא עובר השפלה, במידה זו או אחרת, פירוק זהותי ונישול תפקודי. החוסה מקודד אל תוך המערכת המנהלית של המוסד הטוטלי, מה שמאפשר את תפקודה היעיל.

גופמן ניסה למיין את סוגי המוסדות הטוטליים, ומנה ביניהם את המוסדות הסיעודיים, את המוסדות האשפוזיים הסגורים (כמו בתי חולים פסיכיאטריים), אך גם מחלקות סגורות של חולים במחלות מדבקות, כגון שחפת או צרעת. בכלל המוסדות הטוטליים מנה גם בתי כלא, יחידות צבא ייחודיות, מחנות ריכוז ומנזרים. דווקא את בית החולים הכללי לא הגדיר גופמן כמוסד טוטלי, שהרי אין בו דלתות נעולות או מחסומים אחרים, שתכליתם לבודד את המאושפז מהעולם החיצוני.

כאן אני מבקש לחלוק על גופמן, שכן לדעתי בית החולים, על כלל מחלקותיו השונות, דווקא כן עונה על ההגדרות של 'מוסד טוטלי'. עבור המאושפז מהווה בית החולים עולם בפני עצמו, מעין בועה. מתקיימים בו רגולציה, היררכיה, מעמדות חברתיים ותהליכים שנכפים על החולה. תפיסת הזמן בבית החולים שונה מתפיסת הזמן במציאות שאליה הורגל החולה קודם שנכנס לבית החולים. זהו זמן כפוי, שמתקיימים בו ריטואלים וטקסים שאינם בשליטתו של החולה: השכמה, כיבוי אורות, ביקור רופאים, ארוחות, ביקורי אורחים ועוד.

המאושפז מתנתק מהמציאות החיצונית. הוא פטור מאחריות ומקבלת החלטות, אך פנוי למחשבות ולחשבון נפש. אחד התיאורים המדויקים והעוצמתיים ביותר של חוויית בית החולים, ושל היות המאושפז שרוי בעולם לא מציאותי, ניתן לנו מעטה של רחל המשוררת בשירה 'בית החולים'.

רחל חלתה כידוע בשחפת, ובתקופות הארוכות בהן שהתה בבתי חולים בצפת, בגדרה ובתל אביב היא חוותה על בשרה מציאות עגומה של כאב, פחד, בדידות והדרה חברתית. השיר עצמו מריר, אך יש בו גם טון משועשע והיתולי. כפי שהעידה חברתה הקרובה שולמית קלוגאי (אחותו של יצחק בן-צבי), שאליה נשלח השיר, רחל כתבה אותו בבית החולים בצפת (כנראה ב-1925) כדי 'להצחיקך מעט בעולם נוּגֶה זה':

דבר, 21 במאי 1931

והנה השיר בתוך המכתב המקורי ששלחה רחל לחברתה מבית החולים:

ארכיון המדינה
מחלקת הנשים באגף חולי השחפת בבית החולים בצפת. רחל אושפזה כאן בשנים 1921, 1925
(נדב מן, '100 שנה לבית החולים בצפת')

כבכל מוסד טוטלי גם במחלקות בית החולים קיימת קבוצה שולטת: הצוות הרפואי. אך גם בתוך קבוצה זו יש מעמדות: מנהל המחלקה והרופאים הבכירים, לעומת הרופאים הזוטרים והמתמחים שנמצאים בתחתית הסולם. בקבוצה השולטת נמצאות גם האחיות (מה לעשות שזה עדיין מקצוע נשי ברובו), בתוכן הדמות הדומיננטית היא האחות הראשית. אחות זו מתמנה לתפקידה בידי האחות הראשית של בית החולים, שהיא עצמה יד ימינו של מנהל בית החולים ומגבה אותו בכל הנהלים שנקבעים במוסד. הוא הדין במחלקה הבודדת: האחות הראשית משמשת יד ימינו של מנהל המחלקה ושולטת באחיות המחלקה ביד רמה, בהיותה האחראית על סידור העבודה שלהן. גם בקרב האחיות קיימת היררכיה: מאחיות מוסמכות, עבור באחיות ה'מעשיות', וכלה ב'כוחות העזר' הכפופים לאחיות.

מנהל המחלקה הוא רופא בכיר ומומחה קלינאי בתחומו, לעתים הוא גם עוסק במחקר של תחום רפואי מסוים. הוא נבחר לתפקידו במכרז, ובדרך כלל יישאר בתפקידו עד מועד פרישתו לגמלאות. מנהל המחלקה עומד אפוא מעל לכל ביקורת: אין דרך לפטרו (אלא במקרים נדירים) ואין מי שיורה לו כיצד עליו למלא את תפקידו. מנהל המחלקה הוא שקובע את סדרי העבודה, את האופי של ביקור הרופאים, רמת ההשקעה במתמחים והיחס לחולים ולבני משפחותיהם. הוא גם זה שמעצב את האווירה במחלקה ומשפיע על מערכות היחסים בקרב אנשי הצוות. יש מחלקות בהן טקס ביקור הרופאים הוא הזדמנות להחלפת דעות על החולים שבמחלקה; יש אחרות בהן עיקר הביקור הוא טקס השפלה של רופאים זוטרים בידי עמיתיהם הבכירים.

התופעה המוכרת, של מנהל מחלקה סמכותני שדעותיו אינן ניתנות לערעור או לביקורת, זכתה בספרות הרפואית לכינוי החצי מלגלג 'מנדרין רפואי'. די אם נצפה בסרטי קולנוע כמו 'הדוקטור' או בסדרות טלוויזיה מסוג ER, או 'האנטומיה של גריי', כדי שנתוודע לעוצמה הטוטלית שגלומה בהיררכיה המחלקתית. דוגמה קיצונית הוא ד"ר גרגורי האוס, הרופא המככב בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הנקראת על שמו 'האוס'

בית החולים פרינסטון-פליינסבורו, שבו נעשו הצילומים האוויריים של בית החולים בסדרה 'האוס' (ויקיפדיה)

כותבי התסריטים לסדרה זו היו בקיאים היטב במתרחש בתוככי מחלקות בבתי חולים. אמנם ד"ר האוס הוא רופא מבריק, בעל ידע פנומנלי, שיודע לאבחן מחלות שאיש מלבדו אינו מסוגל לאבחן, אך הוא גם יהיר וגס רוח כלפי חולים ובני משפחותיהם, מתעמר במתמחיו, ושש אלי ריב ומדון עם עמיתיו ועם מנהלת בית החולים בו הוא מועסק.

אין צורך בדעה שנייה... (כרזה של רשת 'פוקס' מהעונה הראשונה של 'האוס', 2004)

כמובן שהיו, וגם ישנם, מנהלים-רופאים מסוג אחר. הרופא הקנדי ויליאם אוֹסְלֶר (1919-1849), מגדולי הרופאים אי-פעם, נהג להבחין בין 'רופאים טובים, שמרפאים מחלות' לבין 'רופאים מעולים, שמרפאים בני אדם הסובלים ממחלות'. הוא גם ידע לקיים בפועל את אשר דרש מזולתו.

ולסיום, ניסיתי לתאר את בית החולים מזווית ראייה אישית, שמתבססת על ניסיון ותצפיות של עשרות שנים. אם מצאתם בדבריי נימה של ביקורת – אתם בהחלט צודקים. ובכל זאת יש מקום לאופטימיות. מסיבות שונות ורבות, שרובן כרוכות באילוצים כלכליים, הבועה שתיארתי, עומדת להערכתי לפקוע, או לפחות להתכווץ. לא ירחק היום ומרכז הכובד של הרפואה הקלינית יועתק מהמוסדות האשפוזיים, הענקיים והרב-מערכתיים, אל הקהילות והמרכזים 'הקטנים', וטוב שכך. הדבר לא יוריד את רמת הרפואה כלל ועיקר. הקהילה היא ישות בלתי טוטלית בעליל, שקרובה יותר אל ה'בית', כפי שאנו מבינים אותו וחשים אותו. 

שלום עליכם, שבשנותיו האחרונות התענה בסדרה בלתי פוסקת של אשפוזים בבתי חולים ובבתי מרגוע, ידע לצטט את ההוראה הרפואית הכי חשובה שקיבל, ותוקפה עדיין עומד:
לאַכען איז געזונד! דאָקטוירים הייסען לאַכען... (צחוק הוא בריאות! הרופאים ציוו לצחוק)
____________________________

הרחבת דברים שנאמרו באוניברסיטת תל אביב, בסדרת ההרצאות 'משפט וספר: הבית והמשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן (13 בפברואר 2020).

תא"ל (בדימוס) פרופסור ערן דולב היה קצין רפואה ראשי בצה"ל, מנהל מחלקה פנימית ויו"ר הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית (הר"י). 

יום שני, 30 במרץ 2020

'תורמים ורואים ישועות': עמודי הצדקה של בני ברק




כתב וצילם ברוך גיאן

השבוע, בעיצומה של בהלת וירוס הקורונה, עלתה העיר בני ברק לסדר היום הלאומי, ולא בצורה מחמיאה.

לפני כמה שנים הכנתי עבור בלוג עונג שבת רשימה שמסיבות שונות לא פורסמה, על צד אחר של עיר זו  צד יפה ומרגש יותר – ואולי השבוע הוא הזמן המתאים לחזור ולהידרש לו.

בירושלים עירי יש ערבוב דתי ולאומי: ערבים ויהודים, חילונים, סרוגים וחרדים, וכל קבוצה כזו מעורבבת בתוכה ויש בה קבוצות ותתי-קבוצות. בני ברק היא עיר חרדית מאה אחוז, לכל דבר ועניין. קשה להאמין שעיר זו החלה את דרכה (היא נוסדה בשנת 1924) כמושבה חקלאית עם פרדסים ורפתות...

בני ברק בשנותיה הראשונות (ויקיפדיה)

רחוב רבי עקיבא במרכז העיר מפתיע ברוחבו, אך מה שצד את עיניי היה ריבוי קופות הצדקה.

אני מכיר היטב את קופות הצדקה הירושלמיות, שקבועות בקיר, אפורות ונחבאות. בבני ברק יש אין ספור עמותות וחברות וגמח"ים, וכיוון שכל עמותה כזו מבקשת תרומה מן העוברים ושבים, נצבעו עמודי הצדקה בצבעים עזים של אדום, צהוב וכחול – הכל כדי לצוד את עיניהם ותשומת לבם של תורמים פוטנציאלים. העמודים, בגובה של מטר לערך, הוצבו ליד מעברי החצייה. כשממתינים לאור הירוק של הרמזור יש כנראה זמן להוציא את הארנק ולתרום...

עמודי הביטחון הנמוכים במדרכות משמשים בסיס שאליו הלחימו את קופות הצדקה, והיו עוברי אורח שנשענו על העמוד  הגובה מתאים... על מקצת העמודים אף הותקן גגון נגד גשם. מי שתכנן את עמוד הצדקה של חברת 'הצלה' הגדיל לעשות ועיצב את הגגון בצורה של קסדת מכבי אש.

כשייגמר הסגר אתם מוזמנים לשוטט בין עמודי הצדקה של 'קופת העיר' (כולל תמונת הדגמה של הרב קנייבסקי), 'צדקה טהורה', 'עזרה למרפא', 'ועד הרבנים', 'קופת עניי ארה"ק', 'חסדי נעמי', 'יד לאחים', 'הקופה המרכזית', 'חסדי ישורון' ו'הצלה'.

רק בריאות!


יום שישי, 27 במרץ 2020

עוֹד אַרְצֵנוּ לֹא אָבָדָה: שירי הזמר של של"ג

אמר העורך:

השבוע, ב-22 במרס, מלאו לאליהו הכהן 85 שנים. 

קוראי הבלוג, שכבר נהנים שנים רבות מפרי עטו ועמלו, בוודאי מצטרפים אליי בברכת 'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ', ובאיחולים לבביים להמשך מחקר ויצירה לאורך ימים ושנים.

'וְקוֵֹי יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ'.

ודומה שאין מתאים יותר משבוע זה, שבו העולם כולו צופה בחרדה אל עתיד לא ידוע, להפיח מעט תקווה ולעסוק בשיר בן מאה ועשרים שנה: 'עוֹד אַרְצֵנוּ לֹא אָבָדָה'!

דוד אסף

יפו וחוף הים. גלויה מראשית המאה העשרים (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן   

המשורר והמורה שמואל לייב גורדון (1933-1865), שנודע בראשי התיבות שָלָ"ג, מוכר לבני הדורות הקודמים בארץ בעיקר בזכות הפירוש רב-הכרכים שחיבר לספרי התנ"ך, הקרוי בפי העם 'תנ"ך גורדון' או 'פירוש של"ג'. הוא פחות מוכר כמשורר ומתרגם, שתרם תרומה חשובה לזמרת העלייה הראשונה; להיבט נשכח זה נקדיש את רשימתנו. 

גורדון (שבדרך כלל רשם את שמו בכתיב חסר 'גרדון'), יליד לידה שבפלך וילנה, חי רוב ימיו בוורשה. הוא עלה לארץ ישראל פעמיים, לראשונה בשנת 1897 (ואחרי שלוש שנים חזר לפולין), ובשנית ב-1924. לאחר עלייתו השנייה גר בתל אביב עד יום מותו. 

דיוקן של"ג (המקהלה או שרי ישראל, לונדון 1903)

א. יפו, עיר הקודש

כמו רוב חובבי ציון שעלו לארץ בשלהי המאה ה-19, תחנתו הראשונה של של"ג הייתה נמל יפו. כשהציג את רגליו לראשונה על החוף הוא היה בן 32. כאשר נשא את מבטו צפונה כבר יכול היה לראות את בתיה הראשונים של השכונה החדשה נווה צדק, שנחשבה אז פרבר של יפו. מעבר לה כבר היו חולות הזהב, שעליהן תיבנה כעבור תריסר שנים שכונת אחוזת בית. 

יפו קסמה לשל"ג. בעיר ערבית זו, שצריחי מגדליה נגלו לעיני העולים לארץ עוד בהיותם בלב ים, הייתה גם קהילה יהודית ותיקה, חנויות ובתי מסחר בבעלות יהודית, בתי ספר, תלמודי תורה, וספרייה עברית. כאן גם היה המרכז הפעיל של חובבי ציון בארץ. הוא לא ידע אז שתוך שנים ספורות תוקם ביפו גם הגימנסיה העברית הראשונה בעולם. הוא התוודע למורים ולאנשי ספר שהתגוררו ביפו, וכמי שביקש לעסוק בהוראת עברית ותנ"ך החליט לקבוע את מושבו בעיר זו. 

של"ג הצעיר התפעם כל כך מנופה של העיר עד שבשלהי שנת 1898, שנה לאחר עלייתו, הקדיש לה שיר הלל מיוחד בשם 'יפו', שאותו מסר לפרסום בכתב העת השילוח. הוא העתיר על עירו תהילות ותשבחות שדומה כי לא זכתה בהן ממשורר כלשהו מבני תקופתו, ושמא מאז ומעולם. הוא פתח את השיר בהכרזה נלהבת: 'הנה אראך, משאת כל נפש! מראה הוד!', והמשיך: 'ומה יפית, ומה רוממת, יפו!'. לפני שסיים עצר לרגע ותהה: 'מה ומי לי פה?', אך מיד התעשת והעניק ליפו שמות תואר השמורים בדרך כלל לירושלים: 'עיר עוז לי, עיר הקודש, היי נא לי!'.

השילוח, ה, חוברת ב, תרנ"ט, עמ' 159-158 (הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

'יפו' הוא שירו הארץ-ישראלי הראשון של של"ג. הוא כתב אותו בהטעמה ספרדית מלרעית, וכך היה אחד מחלוצי השימוש במשקל הספרדי בשירה העברית החדשה. כידוע, באותה תקופה נכתבו כמעט כל השירים בהטעמה אשכנזית מלעילית. של"ג ייחס חשיבות רבה לסוגיה זו וכך כתב גם בספרו תורת הספרות (כרך ב, ורשה 1907 עמ' 37): 'ראוי להנהיג בשירתנו את הנגינה המיוחדת לשפתנו, תחת המנגינה הזרה לרוחה אשר דבקה בה מן השפה היהודית המדוברת'. 

לא עברו חודשים אחדים וכבר כונס השיר לשירון כינור ציון, שיצא בשנת תר"ס בהוצאת תושיה בוורשה (ראו מאמרי 'כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). כעבור שלוש שנים שב ונדפס השיר בשירון הארץ-ישראלי כינור ציון, שיצא בשנת תרס"ג בירושלים בעריכת אברהם משה לונץ. השיר הופיע אמנם בשירונים, אך לא נמצאה עד כה עדות שגם הולחן והושר. 

יפו (מבט מצפון). גלויה משלהי המאה ה-19 (אוסף אליהו הכהן)

ב. עוד ארצנו לא אָבָדָה

בשלוש שנותיו הראשונות בארץ (1901-1898) לימד של"ג בבית הספר של חובבי ציון ('הוועד האודסאי') ביפו. בתקופה זו חיבר שני שירים שהועיד מלכתחילה לשמש שירי זמר. האחד, הנודע שבהם, הוא 'עוד ארצנו לא אָבָדָה'. עד מהרה הוצמדה לו מנגינה בקצב של שיר לכת, והוא התפשט ממבואות יפו אל מושבות העלייה הראשונה. השיר השני, 'שבי ציון', הפחות מוכר, הושר בעיקר בגליל.  

מפליאה העובדה ש'עוד ארצנו לא אבדה' הושר בארץ עודֹ לפני שנדפס! מתברר כי השיר עבר מפה לאוזן וממושבה אחת לשכנתה. באותה עת זו הייתה דרך ההפצה העיקרית של שירים חדשים. רק בראשית המאה העשרים, פורסמו מילות השיר לראשונה בשבועון הילדים הנודע לתהילה עולם קטן, שערכו של"ג ובן-אביגדור (על עיתון זה ראו גם בהמשך). על השיר חתם 'בן ציון', שם עט שאימץ של"ג ורבים טעו לזהותו עם הסופר ש. בן-ציון, שמו הספרותי של שמחה בן-ציון אלתר גוטמן, שסיפור פרי עטו נדפס באותו גיליון. 

שער עולם קטן, ב, תרס"ב, גיליון נח; כאן פורסם השיר לראשונה

כותרת השיר הייתה 'שיר-עם', אך הערת הכוכבית, שנדפסה מתחת למילות השיר, מִסְגְּרָה אותו דווקא כשיר ילדים: 'מוּשָׁר בפי הילדים במושבות העבריות בארץ ישראל'.

הפרסום הראשון: עולם קטן, ב, תרס"ב, גיליון נח, עמ' 203-202

הבה נאזין לשיר בפי אופירה גלוסקא ובנה גיא שגיא:



עדות לכך שהשיר נכתב ביפו מצויה במחברת שירים בכתב ידו של משה גינזבורג, שהיה תלמידו של של"ג בבית הספר של חובבי ציון ביפו. במחברתו כתב גינזבורג מתחת למילות השיר: 'ש"ל גורדון, בהיותו בבית הספר ביפו...' .   

'עוד ארצנו לא אבדה' במחברת השירים של משה גינזבורג, עמ' 173 (אוסף אליהו הכהן)
משה גינזבורג (1966-1885)

במחברת רשם גינזבורג בכתב ידו שירים וקטעי ספרות, החל
משנת 1902, עת למד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. בתו שפרה לנצט סיפרה לי כי המַחְבֶּרֶת ליוותה אותו גם בתום לימודיו, כשעבר לעבוד בחוות סג'רה בשנת 1904, ואחר כך כשהתיישב בכפר ג'ילין בגולן, שם הועסק בשנים 1912-1905 כאחראי על אדמות הברון רוטשילד בחורן ובגולן. המחברת היא אפוא מקור ראשוני חשוב לתיעוד שירי העלייה הראשונה, כפי שנרשמו על ידי תושב הארץ מאז שנת 1890. 

ולשיר עצמו: בהתרשמות ראשונה, שורת הפתיחה 'עוד ארצנו לא אבדה' מצביעה על דמיון למשפט 'עוד לא אבדה תקוותנו' בהמנון הלאומי 'התקווה'. זאת ועוד, שני המשפטים האלה מזכירים את שורת הפתיחה של ההמנון הלאומי של פולין: 'עוד פולין לא אבדה' (יֶשְצֶ'ה פּוֹלְסְקַה נְיֶה זְגִינֶוַה), שחובר ב-1797. גם ההמנון הלאומי של אוקראינה, שמתבסס על שיר פטריוטי שנכתב ב-1862, פותח במילים 'לא אבדה עוד אוקראינה'.

דומה אך שונה. בעוד המשפט 'עוד ארצנו לא אבדה', ממש מקביל לשורה הראשונה בהמנונים הזרים, ובהחלט סביר ששל"ג הושפע מהם (מן הסתם מן ההמנון הפולני), למילה 'תקוותנו' אין זכר לא בהמנון הפולני לא בהמנון האוקראיני, וגם לא בשירו של של"ג. ההסבר לכך פשוט: השורות הראשונות של 'התקווה' נכתבו כטיוטה בעיר יאסי שברומניה ולכן הובעה בהן התקווה לשוב לארץ האבות, ואילו שירו של של"ג נכתב כולו בארץ, ועיקר תוכנו הוא שאיפה לחופש, לחידוש 'עֱזוּז המכבים', וקריאה לעבודה: 
הוֹ, הוֹ, בְּנֵי הֶחָיִל, קוּם עָבוֹד יוֹמָם וָלָיִל! / עֵת לַעֲשׂוֹת הִיא לְעַמֵּנוּ, וּלְאַרְצֵנוּ וּלְחֻפְשֵׁנוּ! 
מבנה השיר 'עוד ארצנו לא אבדה' מעיד על כך שנכתב מלכתחילה כשיר זמר. אחרי כל שני בתים בא בית חוזר לשירת מקהלה. ואכן, ותיקי היישוב, שמקצתם ראיינתי והקלטתי לפני כיובל שנים, דירגו אותו כאחד השירים המושרים ביותר במושבות. שילובו של השיר בהצגות המחזה 'זרובבל', שהועלו על הבמה בכמה בתי ספר בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, תרם בוודאי גם כן להתפשטותו (על מחזה זה ראו במאמרי 'ימי ראש פינה [א]: שיר זמר נשכח של נ"ה אימבר וגלגולי המחזה "זרובבל"', בלוג עונג שבת, 22 במרץ 2019).

הנה זרובבל חביב ומאירה בלקינד, בני ראשון לציון, שרים את 'עוד ארצנו לא אבדה' (זו אחר זה) כפי שזכרו מילדותם במושבה:



זמן קצר לאחר שנדפס השיר כבר נפוץ לחנו גם במזרח אירופה, ובדיווח משנת 1903 עולה כי כשבעים תלמידי בית ספר עברי בעיר הוֹמֶל שברוסיה שרו 'את השיר המושר עתה בא"י: עוד ארצנו לא אבדה' (הצפירה, 11 בפברואר 1903, עמ' 3).

עדות נוספת לתפוצתו של השיר בארץ נרשמה בספרון מספר הזכרונות לתלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל, שראה אור בסדרה 'בִּכּוּרים' של הוצאת תושיה (חוברות 18-15, קרקוב תרס"ז, עמ' 6). בסיפור ציטט המחבר, הוא המורה שמחה וילקומיץ, מנהל בית הספר בראש פינה, שלושה בתים ראשונים של השיר כפי שהושרו בעת מסע שערך עם תלמידיו מהמושבה ראש פינה לעין זיתים. תחילה שרו אותו שני תלמידים ואליהם הצטרפו כל היתר 'בקול אדיר וחזק'.



אחת ההדפסות המוקדמות של השיר, שכללה גם תווים, הופיעה בסדרת גלויות בשם 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', שנעשתה על ידי חברה בקיוב, שכתובתה הייתה רחוב וסילקוב 30. ככל הנראה זו סדרת הגלויות הראשונה של שירי ארץ ישראל, אך היא אינה נושאת תאריך וניתן רק לשער כי נדפסה בין השנים 1905-1902. סדרה זו כללה שמונה שירים, ואולי אף יותר, ו'עוד ארצנו...' הוא מספר 4 (על גבי גלויה מס' 8 נדפס השיר 'עורו אחי', הלא הוא 'יה חי לי לי'). 

'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', קייב, בין 1905-1902

מאוחר יותר, בשנת תר"פ (1920) הוציא י"ש סגל מראשון לציון סדרת חוברות בשם 'שירים לעם'. החוברת הראשונה יוחדה לשיר 'עוד ארצנו לא אבדה' (סריקה של החוברת נמצאת כאן).


שער שירון 'שירים לעם' בהוצאת י"ש סגל, ירושלים תר"פ

בשנת 1929 הופיע שיר פרסומת לחברת 'ליבר', חברת שוקולד שהוקמה בתל אביב שלוש שנים קודם לכן על ידי התעשיין ישראל ליבר, שעלה מגרמניה לארץ. 'שיר שוקולדי', שזהות מחברו אינה ידועה לנו, הותאם ללחן של 'עוד ארצנו לא אבדה'. 

'שיר שוקולדי' על פי מנגינת 'עוד ארצנו לא אבדה', 1929 (הספרייה הלאומית)

שלוש שנים אחר כך נדפסו מילות השיר גם בשבועון הספרותי מאזניים: 

'שיר שוקולדי' (מאזניים, ג, גיליון לז, ד' באדר א תרצ"ב, עמ' 16)

את 'הוי, הוי, בני החיל' שבמקור, החליפו המילים 'הוי, הוי, ילדה וילד'. מתילדה שחם לבית גולדמן (2008-1917), ילידת ירושלים, ולימים רעייתו של אלוף משנה מישאל שחם, זכרה את השיר מימי לימודיה בבית הספר 'למל'. תלמידות בית הספר – כך סיפרה לי – צעדו ברחובות העיר בתהלוכה והרעימו קולן ב'שיר שוקולדי' לקול צחוקם של העוברים ושבים. 

מקור הלחן של 'עוד ארצנו לא אבדה' טרם אותר, אבל ברור שהוא לא היה מוכר לפני כן בארץ. לא ידוע אם של"ג הוא זה שהצמיד את מילותיו ללחן שהביא אתו לארץ, או שמא היה זה לחן זר שהותאם לשיר על ידי מאן דהוא שנותר אלמוני. שמעון קושניר, איש העלייה השנייה, סיפר כי הפועלים ברחובות  א"ד גורדון ביניהם  התכנסו עם תום עבודת היום ו'בין ריקוד לריקוד היו שרים שירים שונים; מהם שירים ומנגינות שהובאו מעמים אחרים, ומהם שירי ציון – שאף להם התאימו מנגינות שירי לכת של צבא זר'. שתי דוגמאות הביא קושניר לשירי לכת כאלה: הראשונה היא הפזמון החוזר מתוך שירנו: 'הֵי, הֵי, בני הֶחָיִל, קוּמוֹ עִבְדוּ יֹומָם וָלָיִל'; השנייה היא 'חושו, אחים, חושו' (אנשי נבו: פרקי עלילה של אנשי העליה השניה, עם עובד, 1968, עמ' 55).

עם פטירתם של חלוצי הדורות הראשונים של היישוב פקד גם את השיר הזה גורלם העצוב של שירי זמר רבים אחרים. מאות שירים נעלמו בהדרגה ונשכחו, במיוחד אלה שתוכנם איבד את הרלוונטיות וצליליהם לא דיברו עוד ללב הדורות החדשים. פה ושם זוכה שיר מאותם ימים לעדנה בעקבות ביצוע ועיבוד מחודשים, בעיקר כשנרתמים לכך אמנים בעלי מוניטין ויוקרה, אך רובם אבדו לעולם. רק 'חפירות הצלה', מסוג זה שאנו עושים כאן, מחזירות לשעה קלה עטרה ליושנה ועושות צדק עם תרבות זמר שאבדה.   

ג. שָׁבֵי ציון 

שיר הזמר השני שחיבר של"ג ביפו הוא 'שבי ציון'. השיר פורסם לראשונה בסנקט פטרבורג בשנת 1899 במאסף הגן, בעריכת לאון רבינוביץ (עורך עיתון המליץ). על השיר חתם 'שמואל בן-ציון', שם עט נוסף שבו התהדר של"ג, ולצד שמו צוין כי נכתב ביפו. גם שיר זה, כמו קודמו, נכתב מלכתחילה כשיר זמר. בסוף כל בית מופיעות שתי שורות שנועדו לשירת מקהלה.

'שבי ציון', הגן, תרנ"ט, עמ' 159

כעבור שנתיים, ב-1901, שב ונדפס השיר במלואו בשבועון עולם קטן, כשהוא משולב ברשימתו (בהמשכים) של יהודה גרזובסקי (גור) 'מסע בארץ ישראל'. גרזובסקי סיפר על שתי נערות משכונת נווה צדק, השרות את 'שבי ציון' 'בקול יפה ובניגון נעים'. נער בשם יהושע מבקש לקבל מהן את מילות השיר, ונער אחר ושמו אמנון קורא אותן בקול. על השיר חתום של"ג.

'מסע בארץ ישראל', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון כ, עמ' 877

לפני כארבעים וחמש שנה ראיינתי את עמנואל מור, איש כפר יהושע (1983-1904), והוא גילה את אוזני לראשונה שאכן היה זה שיר זמר. הוא למד אותו מפי הוריו, יוסף ומוריה מרקובסקי, 'שבי ציון' בעצמם, שעלו לארץ בשנת 1904, בראשית ימי העלייה השנייה, והיו מורים בבית הספר לבנים ביפו ואחר כך בראש פינה ובמטולה. 

עמנואל שר באוזניי את 'שבי ציון' בלחן הנפוליטני של 'סנטה לוצ'יה', לחן שהיה נפוץ בגליל בראשית המאה העשרים, והתאימו אליו שירים אחדים וגם פזמוני הווי (כך למשל בסג'רה שרו בלחן זה את 'שיר הגליל' של שלמה ויינשטיין; ראו במאמרי 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', בלוג עונג שבת, 20 בינואר 2017). 

הנה ההקלטה שהיא עדות יחידה לדרך שבה שרו את השיר:



השיר 'שבי ציון' השאיר את רישומו על צעירי הסופרים העבריים בראשית המאה העשרים. ברשימת זיכרון לשל"ג, במלאת עשרים למותו, ציטט יעקב פיכמן מזיכרונו את הבית הראשון של השיר ועמד על ייחודו כאחד השירים שקירבו לבבות לרעיון הציוני והשמיעו צלילי תקווה:

'שמואל ליב גורדון (עשרים שנה למותו)', דבר, 13 בנובמבר 1953, עמ' 3

בשיר זה חשף של"ג את השקפת עולמו כשוחר שלום. מתברר שגם בנושא זה הקדים הזמר העברי את מעצבי המדיניות. שירים אחדים שנכתבו באותה עת הביעו בגלוי עמדות שהיום היו מכנים אותן 'ימניות', 'שמאלניות' ואפילו 'מרכזיות'. של"ג נמנה עם המתונים. בבית הרביעי בשירו, שחובר כאמור ביפו בשלהי המאה ה-19, כתב: 
הֵן אֵלַיִךְ שַׁבְנוּ, אֵם / בָּאנוּ יַחַד הִלָּחֵם / עַל קִנֵּנוּ הַשָּׁמֵם. 
לֹא בַחֶרֶב, לֹא בַחֲנִית / כִּי בּזְרֹעַ הַחֲמֻשָׁה / בַּמַּחֲרֶשֶׁת הַלְּּטֻשָׁה, / וּבַסֵּפֶר, הַיְּרֻשָׁה. / הָאַחַת זוֹ­ הַשְּׁאֵרִית.  
וּבְמִלְחֶמֶת הַשָּׁלוֹם / כֹּה יִפָּתֶר חִישׁ הַחֲלוֹם!  
לעומתו, שאול טשרניחובסקי ייצג את ההשקפה הניצית. בשיר הערש 'ניטשו צללים', שחיבר בשנת 1897, היה דיבורו חד-משמעי ותקיף: 
עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים. 
לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים. 
וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי רַֹמַח אַל תִּמְעֲלָה מָעַל, 
אֶל אֲזֶנְךָ [כלי זינך] בַּגִּבּוֹרִים / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!  
ואילו המשורר והמחנך נח פינס ביטא עמדת ביניים והציע להיערך לשתי חלופות: שלום או מלחמה. בשירו 'יהודי קטן אני' (1902), כתב:
וּבְעֵת עַל גְּבוּל אַרְצֵנוּ יִתְנַפֵּל חֵיל עַם זָר 
עַל סוּסִי מַהֵר אַעַל / וּבַחֶרֶב אֶפְגֹּשׁ צָר
עַד לָנוּס יִפֶן עֹרֶף / אוֹ לְשָׁלוֹם יִתֵּן יָד 
 אָז יֵדַע, יִזְכֹּר נֶצַח / אֶת יוּכַל יְהוּדִי קָט.   
הנה כי כן, עוד לפני שהחלו לבקוע בארץ ניצנים ראשונים של עימות בין יהודים וערבים על רקע לאומי, כבר הסתמנו בזמרת הארץ סממנים ראשונים של עמדות פוליטיות בנושא השלום.  

ד. משהו על של"ג  

בשנת 1901 עזב של"ג את משרתו כמורה בבית הספר של חובבי ציון ביפו, לאחר שחברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס), בעלת האוריינטציה הצרפתית, פרשה את חסותה עליו ולא הסכימה שהשפה העברית תהיה השליטה בו. הוא שב לוורשה ובשנת 1905 הקים 'חדר מתוקן' לילדים, שהתנהל על טהרת הלשון העברית. החדר, ששמו היה 'שפה חיה', פעל תחילה בדירתו הפרטית של של"ג ואחר כך בכתובת נפרדת, כפי שמעידה המודעה הבאה:

עולם קטן, ג, גיליון 49, כ' באלול תרס"ד

בד בבד פתח של"ג בפעילות ספרותית נמרצת בעברית, שעיקרה עריכת עיתוני ילדים. יחד עם גיסו בן-אביגדור, מו"ל 'תושיה', החל ב-1901 לערוך את שבועון הילדים עולם קטן. בעיתון זה, שנדפס בווינה ובקרקוב אף שהמערכת ישבה בוורשה, פורסמו ביכורי יצירותיהם לילדים של צעירי הסופרים והמשוררים העבריים באותה עת, ובהם זלמן שניאור, יעקב כהן, דוד שמעוני, יצחק קצנלסון, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג. העיתון טיפח בגיליונותיו את הזיקה לארץ ישראל ולשפה העברית והיה כתב העת הראשון לילדים שעודד את הקשר בין ילדי ארץ ישראל וילדי התפוצות. אמנם לא היה זה עיתון הילדים הראשון, אך השניים שקדמו לו (עולם קטון, שיצא בירושלים, וגן שעשועים, שיצא בליקלא זכו לתפוצה כמוהו ולא הגיעו להיקפו ולאורך שנותיו. על עיתון זה אמר ביאליק: 'לא היה ולא יהיה עוד כמוהו'...


מדור אופייני של 'חליפות מכתבים' כמותו הופיע כמעט בכל גיליון של 'עולם קטן'. כאן כתב הנער יצחק לנדָברג (לימים יצחק שדה) למשה גרדון (בנו של של"ג ולימים מנהל 'מוסד ביאליק') נגד שפיכות דמים (עולם קטן, א, חלק ב, תרס"ב, חוברת לה, עמ' 366-365)

בשנת 1904 ערך של"ג עם יהודה גרזובסקי את הקבצים אוצר הלמוד העברי והמזמר הקטן: קובץ שירים לילדים קטנים עם ציורים, עם נספח תווים. בשנים 1904-1903 ערך כתב עת ושמו הפדגוג, שנועד למורים ולמחנכים, ובד בבד חיבר מקראות לבתי-ספר וספר ללימוד השפה העברית בשם הלשון שיצא במהדורות רבות. בשנת 1905 ערך עם בן-אביגדור כתב עת נוסף לילדים ולנוער בשם הנעורים.

'טעמי זמרה' נספח התווים של 'המזמר הקטן'
אוצר הלמוד העברי

של"ג שאף לשוב לארץ ישראל. ב-11 באפריל 1916, כאשר חגג את 'חתונת הכסף' עם רעייתו מלכה (אחותו של הסופר והמשורר יהואש), הקדיש עיתון הצפירה באופן חריג את העמוד הראשון של הגיליון לפרסום מודעות ברכה מחוגים שונים. הנה ברכה אופיינית של ועד 'חובבי שפת עבר' בוורשה, המאחלים לבני הזוג כי יזכו לעלות 'עוד הפעם לארץ אבות להשתקע שם ... ויגיעו לחגוג את חג חתונת הזהב על הרי יהודה'.


הצפירה, 11 באפריל 1916 

בשנת 1924 הגשים של"ג את חלומו ושב לארץ, הפעם כדי להשתקע בה סופית. הוא התגורר ברחוב השחר בתל אביב ובו המשיך את מפעל חייו שהחל בוורשה בשנת 1912: פירוש מפורט לתנ"ך, עם מבואות, מפות ותמונות. הפירוש יצא במהדורות רבות, האחרונה בהן בת 17 כרכים. חוגים דתיים ראו בו ספר ביקורתי חילוני, שפירושיו גובלים בכפירה, וכמובן נמנעו לעשות בו שימוש.

ספר תהלים עם פירוש של"ג, ורשה תרפ"ח (מדור לדור)

במרוצת חייו תרגם של"ג ספרים רבים, בהם המלך ליר מאת שייקספיר, משלים נבחרים של לה-פונטן, מחזות הגיטו של ישראל זנגוויל ורבינזון על האי השומם מאת דניאל דפו. 


במוצאי שבת, כ"ט בחשון תרצ"ד (1933) מת של"ג בביתו. למחרת הובא למנוחת עולם בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. על קברו ספד לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הוא שיבח את שירו 'יפו' וסיפר לנוכחים מדוע החליט של"ג להפסיק לכתוב שירים: 
בבואו לשערי הארץ הרגיש בהברה האשכנזית המשובשת, וניסה להגשים את המשקל הספרדי הנכון והנגינה הנכונה. אני זוכר את השיר שלו 'יפו' שנדפס ב'השלוח', שיר נחמד זה נכתב בהברה הנכונה. אחר כך הגשים את המשקל החדש בתרגום משלי לפונטין. כאן ישנה למנוח זכות ראשונים, כי אחריו באו עוד. 
זכות גדולה למנוח היא מדת היושר והאמת, שידע להסתלק מן הדוכן בזמן הנכון. בפשטות ובישרות אמר לי: 'ירדתי מדוכן השירה, כשבאו טובים ממני; הגיעה שעתי להסתלק'.
את הספדו חתם ביאליק במילות הערכה על מפעלו של של"ג בפירוש התנ"ך: 
הוא הלך לפני זמנו, אבל מה שהספיק לעשות מזכה אותו בחלק לעולם הבא. הוא לא מת, כי אם נאסף אל עמו, עם כל אלה שעשו למענו ונשארו חרותים בזכרו. פירושו הוא מעין 'מצודת ציון' ו'מצודת דוד' בשעתו. אינני רואה לפי שעה פירוש על תנ"ך מתאים יותר לבית הספר מפירושו של של"ג. באוהל שם, ב'עונג שבת' זיכה אותנו במבואות ובשיעורים בתנ"ך, לרגע יצא מאהלו. בתולדות הספרות שלנו ובתולדות הלאומיות מקומו בין אלה, שעבדו ברוח לאומית ובאמונה לאומית – ופה ייזכר שמו לנצח (הציטוט על פי פרויקט בן יהודה).