'אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך': ירושלים של הרצל

הרצל (מימין, עם כפפות שחורות) ליד בית משפחת שטרן בשכונת ממילא (אצ"מ, PHG\1002113)

מאת הילה כהן

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) השיק לאחרונה אתר חדשני ושמו הרצל־אונליין, שמטרתו הנגשת כתבי היד המקוריים של יומני בנימין זאב הרצל ושל הרומן האוטופי שחיבר אלטנוילנד. האתר, בעל ממשק חיפוש ידידותי, מאפשר מעבר מהיר ונוח בין סריקות באיכות גבוהה של כתבי היד המקוריים לבין התעתיקים שלהם בגרמנית ותרגומים מוסמכים לעברית ולאנגלית. לצד כל אלה מובאים קישורים לתצלומים ולמסמכים היסטוריים רלוונטיים השמורים בארכיון הציוני.

דף הבית של האתר החדש הרצל־אונליין

הרצל־אונליין מאפשר להתחקות בקלות אחר שורה ארוכה של נושאים שעניינוּ את הרצל ושאליהם התייחס ביומניו ובספרו, למשל יחסו ללשון העברית. כאן נדגים זאת בסוגיית יחסו לירושלים. האתר מאפשר להשוות בין רשמיו מביקורו (היחיד) בעיר, יחד עם המשלחת הציונית לארץ ישראל, לבין התיאורים הבדיוניים-חזוניים של ירושלים באלטנוילנד.  

אין צריך לומר שמקומה המיוחד של ירושלים במסורת הזיכרון היהודית השפיע עמוקות גם על הרצל. כאמור, את ארץ ישראל ואת ירושלים פקד הרצל פעם אחת בלבד, בסוף אוקטובר 1898, לרגל מפגש מתוכנן עם קיסר גרמניה וילהלם השני. הביקור בעיר הקדושה הותיר בו רשמים מעורבים: פליאה מהעיר העתיקה, אך גם אכזבה מהדלות ומהעוני ברחובות. כאיש חזון ראה הרצל בעיני רוחו כיצד אפשר לשקם את העיר, וכתב על כך ביומניו ובספרו. 

יומני הרצל מלווים את שנות פעילותו הציונית בשנים 1895–1904, מרעיונותיו הראשונים לפתרון 'הבעיה היהודית' ועד למותו. היומנים נכתבו מנקודת מבט אישית, אך גם מתוך מוּדעוּת לערכם המדיני וההיסטורי העתידי. הרצל הגיע לירושלים מלא ציפייה והתרגשות לקראת פגישתו עם הקיסר הגרמני, בתקווה להשיג את תמיכתו הדיפלומטית בקבלת צ'רטר מן הסולטאן הטורקי להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל בחסות גרמנית. אף שהיה חולה ונאלץ להישען על מלוויו בדרכו למלון, התרשם ממראה עיניו וכתב ביומנו: 'למרות עייפותי, ירושלים העטויה דוק של ירח וקווי הרקיע המופלאים שלה, עשו עלי רושם עז. נהדרת בבואתה של מצודת ציון, של מגדל דוד' (יומן, 6, עמ' 125). 

'לאור הירח המלא הגענו לירושלים' – הרצל כותב ביומנו על הביקור בירושלים, 29 באוקטובר 1898 (אצ"מ,H1\77)

המשלחת, שכללה גם את עוזרו האישי ולימים יורשו בתפקיד דוד וולפסון, עורך הדין ומנהיג ציונֵי גרמניה מקס בודנהיימר, הרופא והפעיל הציוני משה שנירר והתעשיין יוסף זיידנר, שהתה בירושלים חמישה ימים, מ־28 באוקטובר עד 2 בנובמבר 1898.

חברי המשלחת על רקע חומות העיר העתיקה. מימין לשמאל: זיידנר, שנירר, הרצל,
וולפסון, בודנהיימר (אצ"מ, PHG\1002057)

הם הגיעו כמובן גם אל הכותל המערבי, אך המראות שנגלו לעיניהם שינו את תחושת ההתלהבות הראשונית. ביומנו כתב הרצל: 'היינו על יד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית', והוסיף בביקורתיות: 'אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המִשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים' (יומן, 6, עמ' 127–128). הרצל התקשה להשלים עם ההזנחה, הלכלוך והקנאות הדתית בעיר, והבין כי ירושלים הממשית רחוקה מן הדימוי האידיאלי שלה שנטבע במסורת הזיכרון היהודית. 

חברי המשלחת ברחובות העיר העתיקה של ירושלים, הרצל מימין, 1898 (אצ"מ, PHG\1005011)

עם זאת, היו רגעים שבהם הבחין ביופייה ההיסטורי של העיר ואז גם התעוררה בו אופטימיות באשר לעתידה. לאחר ביקור בבית הכנסת 'החורבה' כתב:

מן הגזוזטרה של בית כנסת עתיק התענגנו בשמש של בוקר על מראה הר הבית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה. אני משוכנע לחלוטין שמחוץ לחומות העיר העתיקות אפשר להקים ירושלים חדשה לתפארת (יומן, 6, עמ' 131).  

הגזוזטרה שמתחת לכיפת בית הכנסת 'החורבה' (צילום: יעקב בן דב, אצ"מ GNYBD\400935)

הנוף הנשקף מהר הזיתים הזכיר לו את נופה המרשים של רומא מגבעה סמוכה, ג'אניקוֹלוֹ, וגרם לו להבחין בפוטנציאל של העיר. בעמודים הבאים של היומן הוא ניסח חזון ברור לירושלים העתידית: 

את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כְּמוּסה. הייתי מוציא מתוכה את כל הסחר־מכר של חולין, ורק בתי תפילה ומוסדות של חסד וצדקה ייוותרו בין החומות העתיקות פנימה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו בעקבות עמלנו, תשכון לה ירושלים חדשה מפוארת (יומן, 6, עמ' 141).

במילים אחרות, יש לשמר את העיר העתיקה כפי שהיא, ללא עסקי מסחר ורוכלות, ולהקים לצידה עיר מודרנית חדשה.

 

'אלפי נשיקות לבביות, בנכם תיאודור'. גלויה ששלח הרצל אל הוריו ב-30 באוקטובר 1898,
עם איור של ירושלים ודמות הקיסר הגרמני וילהלם השני (אצ"מ, H1\137)

לקראת המפגש המיוחל עם הקיסר הגרמני בירושלים, שהתקיים ב-2 בנובמבר, הכין הרצל בעוד מועד נאום חגיגי. בנאום, שנשמר בנפרד מהיומן, דיבר על חלום הדורות לשוב לארץ ישראל, על ארץ שוממה הזקוקה למתיישבים, ולעומתה יהודים בעולם שמצבם קשה וזקוקים למולדת. לשיטתו, מצוקת הארץ ומצוקת העם תיפתרנה יחד. על חוויית הפגישה עם הקיסר כתב ביומן ותיאר כיצד הסביר לקיסר את חזונו לעתיד ירושלים: 'העיר העתיקה תיועד למוסדות הצדקה, תנוקה מן הזוהמה, תיבנה ירושלים חדשה שאפשר יהיה להשקיף עליה מהר הזיתים, כמו על רומא מן הג׳אניקוֹלוֹ' (יומן, 6, עמ' 149).

נוסח הנאום בכתב ידו של הרצל (אצ"מ, H1\808)

ירושלים מתוארת בהרחבה גם ברומן אלטנוילנד שפרסם הרצל בשנת 1902. עלילת הספר עוקבת אחר אינטלקטואל יהודי וינאי בשם פרידריך לוונברג ואריסטוקרט פרוסי בשם פון קניגסהוף (קינגסקורט), שיוצאים להתבודדות באי באוקיינוס השקט. בדרכם לאי הם עוברים בארץ ישראל, ושבים אליה כעבור עשרים שנה, אז מתגלה לעיניהם המהפך שעברה לאחר שהוקמה בה מדינה יהודית. תיאורי ירושלים בספר תואמים את רשמיו של הרצל ביומנים. קינגסקורט ופרידריך מגיעים בפעם הראשונה לירושלים בליל ירח מלא – בדומה לחברי המשלחת הציונית. פרידריך נזכר בהתרגשות בילדותו בבית הכנסת לצד אביו: 'ולפניו נישאו חומות ירושלים בנגוהות אגדה של אור ירח. זרם חם הציף עיניו. הוא לא ידע נפשו'. גם ברומן מתוארת האכזבה עם אור יום: 'צעקות, סירחון, שלל גוונים שונים, ערב רב של בריות עלובות בסמטאות הצרות והמעלות טחב' (עמ' 60). השניים מגיעים אל הכותל המערבי ואל הר הזיתים, שם הם נזכרים ברומא ובנוף הנשקף מגבעת ג'אניקולו (עמ' 66).

 

שער כתב היד של 'אלטנוילנד' ועליו הקדשה לפאולינה, אחותו של הרצל, שנפטרה בצעירותה (אצ"מ, H1\454-3).

בדומה לחזונו של הרצל, המתואר ביומניו, ירושלים של אלטנוילנד, בחלוף עשרים שנה, עוברת שינוי מן הקצה אל הקצה: 

אז ראו על פני הגבעות הללו עיר אבלה וירודה, כיום – עיר מחודשת במרץ ופאר. אז הייתה ירושלים עיר מתה, כיום קמה לתחייה (אלטנוילנד, עמ' 325).

העיר העתיקה נותרה כשהייתה אך השווקים עברו מחוצה לה, הסמטאות נוקו ושופצו. לא נותרו בה בתים פרטיים רק מוסדות ציבור וחסד ובית המקדש הוקם מחדש כבית כנסת. לצד העיר העתיקה קמה עיר מודרנית חדשה: 

כאן צצו פרברים חדשים, שרכבות חשמל פילסו להן דרך בתוכם; רחובות רחבים נטועי אילנות, סבך בניינים, שנפסק רק על ידי בוסתנים מוריקים, שדרות וגני טיול [...] זו הייתה מטרופולין רבתי לפי מושגי המאה העשרים (אלטנוילנד, עמ' 325). 

העיר העתיקה ב'אלטנוילנד' הופרדה מענייני ממשל ופוליטיקה, ושימשה מרכז רוחני ותרבותי בין-לאומי. 

מעבר לרשמיו מהמסע לארץ ישראל, גיבש הרצל מדיניות זהירה ביחס לירושלים. הוא הבין שמדובר בסוגיה רגישה בשל קדושתה לנצרות ולאסלאם, והעריך כי יהיה קושי לזכות בריבונות יהודית עליה. כדי לעקוף את המכשול הפוטנציאלי העדיף לדחות את ההכרעה בעניינה או להציע פתרונות בין-לאומיים. 

ביומניו העלה הרצל את רעיון האֶקס-טריטוריאליות של ירושלים, עיר השייכת לכולם. סדרת פגישות שעליהן דיווח במחברת היומן השלישית מעידה על יחסו לעיר: בפגישה עם נציג האפיפיור אנטוניו אליארדי (Agliardi), ב־19 במאי 1896, ציין כי הלה אמר לו: 'אנו רק זקוקים להסכמת המעצמות, ובייחוד להסכמת הוד קדושתו האפיפיור [לאו השלושה עשר], אז נתייסד, ואת ירושלים נעשה אֶקסטריטוריאלית' (יומן, 3, עמ' 64). 

כחודש לאחר מכן, כתב על מפגש בקושטא עם דז׳אוויד ביי, בנו של הווזיר הגדול, שהביע הסתייגות ממסירת ירושלים ליהודים. בתגובה הבטיח לו הרצל 'אֶקסטריטוריאליות מרחיקת לכת. המקומות הקדושים של עולם התרבות אַל להם להיות שייכים לאיש, הם חייבים להיות שייכים לכול. סבורני שיהיה עלינו להסכים לבסוף שירושלים תישאר במעמדה העכשווי' (יומן, 3, עמ' 111). באותה נשימה כתב במאי 1896, בחלוף שנה מתחילת פעילותו הציונית: 'אם גם בשנה הבאה אתקדם באותה מידה כפי שהתקדמתי מן הלא־כלום של אז להישגים של היום, בשנה הבאה נהיה בירושלים!' (יומן, 3, עמ' 67). מהיומנים ניתן לראות כי הרצל לא זנח את חלום ירושלים, רק דחה את מימושו ליום שבו יבשילו התנאים המדיניים המתאימים.

מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, 1898 (צילום: ברונו הנטשל; אצ"מ, PHG\1015559)

לקריאה נוספת

הארכיון הציוני המרכזי, 'מאוצרות הארכיון: המזכר הסודי של הרצל', 17 באוקטובר 2018.

הארכיון הציוני המרכזי, 'יומן מסע', 17 באוקטובר 2018.

הארכיון הציוני המרכזי, 'שבעה כוכבים מוזהבים', 24 באפריל 2023

_______________________________________

 הילה כהן היא עורכת תוכן ביחידת חינוך והדרכה, הארכיון הציוני המרכזי בירושלים central.zionist.archives@gmail.com

ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

ברוך הבא: לפנים מן החומה בימי מלחמה

 

צילם וכתב ברוך גיאן 

ימי מלחמה, מלחמת איראן השנייה, אבל כוחו של המיתוס – שאומנם הופרך מדי יום ביומו – ש'בירושלים בטוח יותר', מוציא אותי מהממ"ד המוגן שבבית בדרכי הקבועה אל העיר העתיקה. כי הרי לשם, לאתרים הקדושים למוסלמים, 'הם לא יכוונו'... זאת ועוד, אלה ימיו האחרונים של צום רמדאן. רציתי לצלם את התושבים שבתוך החומות בימים מתוחים אלה ולראות מה יום מִימִים.

כבר בכביש שיורד מזרחה מכיכר צה"ל אפשר לראות את שער יפו שסגור על מנעול ובריח. כמו בימים הרחוקים ההם, כאשר תושבי העיר הסתגרו בבתיהם מפחד שודדים או צבאות זרים. 

למוחרת מישהו כבר פתח פשפש בדלת הברזל. 

דלתות הברזל כוסו עד לא מכבר בדִבְקִיוֹת, המוכרות לנו מרחבי הארץ, שמנציחות דיוקנאות וצוואות של גיבורי ישראל שנהרגו במהלך 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו. היה כנראה מישהו שהחליט שהדבקיות הללו 'עשו את שלהן', ועכשיו אפשר להסירן. הגירוד המסיבי פצע את השער ויצר מפגע אסתטי. לא לכבוד המתים ולא לכבוד החיים. 

בין כך ובין כך, מרתק היה להשתהות קמעה ולצפות בנכנסים וביוצאים דרך הפשפש. 

בצידו הפנימי הנעול של שער יפו נערמו גדרות חסימה.

רק בודדים צעדו לאורך הטיילת של רחוב יפו הצמודה לחומה, בהם חרדים, ערבים, בנות אולפנה. התיירים ומתַקני העולם נעלמו ואינם.

באפלולית הרחובות עוברים בשעה כזאת (שמונה בבוקר) רק מעטים. החנויות ברחוב דוד (רחוב השוק) סגורות ונעולות, ותישארנה כך לאורך היום כולו. למעט בתי אוכל בודדים או חנויות מכולת, אין שום מקום שאפשר לשבת בו ולאכול או לשתות משהו. 

חציתי את כיכר עומאר אבן אל ח'טאב וירדתי ברחוב דוד (רחוב השוק). במפגש עם רחוב הבשמים, ובהמשך ברחוב בית הבד,  יצאו נשים מחושך לאור. 

פניתי שמאלה אל רחוב הנוצרים, ולהפתעתי שער כנסיית יוחנן המטביל היה פתוח. התכופפתי מלוא קומתי כדי לצלוח את הפשפש הנמוך ונכנסתי פנימה.

הכנסייה הקטנה, היפה והקדומה, השייכת לזרם היווני-אורתודוקסי, עברה לאחרונה שיקום, וציורי הקיר חודשו בצבעים עזים. זה היה היום הראשון של השבוע, וכמה כוהני דת שהיו במקום ניהלו את התפילה בשפה הערבית. לצידן התפללו עוד שלוש נזירות רוסיות מכנסיית אלכסנדר נבסקי הסמוכה.

סמוך לכנסייה מצאתי חנות מכולת ובה גם מכונת קפה. מוחמד, שבעצמו צם, הזמין אותי לאספרסו ארוך. הוא סיפר כי הצום עובר עליו בקלות, ואחר כך דיברנו על מזג האוויר הנוח שמיטיב עם כולם. המלחמה לא הוזכרה.

משם רציתי להגיע לרחבת כנסיית הקבר, אך מתברר כי הגישה למקום סגורה משני צידיה, משוק הַצַּבָּעִים ומרחוב סנט הלנה.

שני שוטרים עמדו בחזית תחנת המשטרה הקטנה הסמוכה לכנסייה ומנעו את כניסת המבקרים הבודדים. בימי מגפת קורונה הייתה הכנסייה סגורה, אבל הרחבה נותרה פתוחה. אחד השוטרים סיפר לי כי בתוך הכנסייה נמצאים רק אלו המשרתים בה. נציגי היוונים, הפרנציסקנים, הארמנים, ואולי גם הקוֹפְּטים.

דרך רחוב בית הבד טיפסתי במדרגות המוליכות למתחם האתיופי דיר א-סולטן שבנוי על גג כנסיית הקבר. אני אוהב את המקום המוזר הזה. הוא משרה עלי שקט ומפעיל אותי כצלם גם אחרי עשרות שנים של ביקורים במקום.

הכנסיות האתיופיות היו סגורות. בפתח הכנסייה שעל הגג השתטחה מאמינה על הרצפה במשך דקות ארוכות. אחר כך התיישבה והמשיכה להתפלל. 

כשראתה את הנזיר במקום נשקה לצלב שבידו ואף נישקה את רגליו. זה היה מחזה משונה. 

אחר כך טיפס אותו נזיר ל'פנטהאוז' שלו בדיר א-סולטאן. זהו מקום ציורי ומיוחד במינו. בפעם האלף התפעלתי בקול מכוכי המגורים העתיקים שמסביב.

כששוחחתי על כך עם צעיר אתיופי חביב ודובר עברית ששהה שם, הוא השיב לי: 'עבורך זה אקזוטי, אותנטי ועתיק, אבל עבור הנזירים זהו סיוט מתמשך'. הנהנתי בהסכמה. הסטטוס-קוו שבין העדות הנוצריות המחזיקות במתחם הקדוש הוא הדוק וקפדני, ולמעשה לא מתיר להם כל מקום לשיפוצים של ממש שייטיבו את תנאי חייהם.

הנזירים שהתכנסו ליד חדר האוכל ניצבו לבקשתי לצילום. 

אחר כך התכוננו לאחד מטקסיהם והפעם עלייה להר הזיתים. איך יגיעו? שאלתי. 'כנראה ברגל' הייתה התשובה.

כמה נזירות קופטיות ירדו במדרגות אל הפטריארכיה שלהן.

כשיצאתי לדרכי פגשתי את סלומון, השמש של כנסיות דֶבְּרַה גֶנֶת (מנזר גן העדן)  ברחוב אתיופיה 10 שבעיר המערבית. שמחתי לראותו עם אשתו ושלושת ילדיהם, כולם קורנים כאילו אין מלחמה בעולם.

קפיצה זריזה לכותל והוא נחשף בפניי במראה בלתי שכיח: ריק לחלוטין. נזכרתי בימי הסגר של מגפת קורונה, שהתחילו בדיוק לפני שש שנים, לקראת פסח 2020. 

בדרכי חזרה עברתי בחומוס של אבו נזמי ואספתי חומוס to go. המקום סגור לישיבה בגלל הצום. יצאתי כמו שנכנסתי: דרך שער יפו. השלט העירוני הגדול המכריז על העדלאידע, שנמתח למרגלות מגדל דוד, נראה מנותק מן המציאות. אולי גם בעירייה חשבו על מלחמה קצרה, אך בינתיים הדרך עוד ארוכה.

הגעתי בשלום הביתה, לעוד לילה של אזעקה מפחידה, לעוד ירידה למקלט.

________________________________

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com