סיפורי רחובות: חברה חדשה, ילדי תימן, לואי מרשל, שמואל הנציב, הרמז

א. ממעמד לעם

רחוב יש בתל אביב שנושא את השם הנאיבי להפליא 'חברה חדשה'.

מה היא 'חברה חדשה'? השלט מסביר זאת היטב:

שם סמלי לבנין חברה חדשה בא"י עפ"י עקרונות סוציאליים

צילום: איתמר לויתן

עברו ימים, עברו שנים, וחזון החברה היהודית החדשה בארץ ישראל, שתתבסס על ערכי צדק סוציאליסטיים, הוחלף בחברה חומרנית ובקפיטליזם חזירי כבכל העמים.

חברה (Society; Class) הוחלפה בחברה (Company; Firm), והביטוי הלשוני הזעיר שמשקף זאת מבלי משים נמצא בחניון הסמוך לרחוב, שנקרא 'חניון החברה החדשה'. פירמה חדשה הגיעה לעיר ומוכרת לנו מכל טוב...

צילום: דן גלמן

ב. ילדי תימן

שפשפתי את עיני בתדהמה. מתברר שבעיר חדרה, ליד תחנת הרכבת, יש רחוב ששמו הוא 'ילדי תימן החטופים'.

צילום: יוחנן פלוטקין

פרשת ילדי תימן, וחטיפתם כביכול או באמת, מעסיקה את דעת הקהל הישראלית כבר עשרות שנים: מאמרים וספרים, תאוריות קונספירציה והאשמות מוטרפות, עד כדי כך שממשלות ישראל לדורותיהן הקימו שלוש ועדות בירור וחקירה שונות, כולל ועדת חקירה ממלכתית ב-1995 (ועדת קדמי).

בערך ויקיפדיה על 'ועדת קדמי' נכתב: 

מסקנות הוועדה פורסמו ב-2001 ... לגבי 733 נעדרים קבעה הוועדה כי הילדים נפטרו, עקב מציאת ראיות מהימנות בדבר מותם. לגבי 56 תינוקות כתבה הוועדה כי היא לא מצאה קצה חוט לגביהם וגורלם "עלום". היא העלתה אפשרות שתינוקות אלה נמסרו לאימוץ על ידי עובדות סוציאליות. הוועדה מתחה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית במניעת חרושת השמועות על חטיפות ילדים, וקבעה כי הסוכנות יכלה למנוע זאת באמצעות פעולה יזומה. על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת 2071.

שער השבועון 'העולם הזה', 11 בינואר 1967

נושא כאוב זה מעולם לא הוכרע חד משמעית ועד היום מתפרסמים מחקרים ומאמרי דעה שונים, לכאן ולכאן, אך לעיריית חדרה זה כנראה לא ממש חשוב. הם כבר יודעים שמדובר ב'חטופים'...

ג. שמואל הנציב

מנחם רוזנברג שלח לי את צמד התמונות הללו מנתניה. הוא ביקש להפנות את תרומת לבי לדרך השונה שבה תיעתקו – באותו רחוב עצמו – את המילה 'מלחמת': פעם Milchemet ופעם Milhemet.

צילום: מנחם רוזנברג

אבל אני התפעלתי דווקא מן הרחוב השני: שמואל הנציב.

בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה על חשבונו של רבי שמואל הנגיד, אבל מן התמונה השנייה הבנתי שהבדיחה היא עליי, ומדובר בלורד הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ, ששם משפחתו עוּבְרת, באדיבות פרנסי העירייה, לשמואל, וזאת מבלי שקיבלו את רשותו או את רשות צאצאיו.

הרברט סמואל הוא שמואל הנציב (ויקיפדיה)

אני מודה שמעולם לא שמעתי את השם הזה. חיפשתי בעיתוני התקופה וגם שם לא מצאתי שהנציב העליון הלורד סמואל כונה כך. ככל שבדקתי הרחוב בשמו זה קיים מראשית שנות החמישים.

ד. לואי מרשל

שלט לכבודו של לואי מרשל באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק (ויקימדיה)

נאמר זאת כך: זה שבאנגלית לא מבטאים את האות S לא אומר שהיא לא קיימת.

את שמו של המשפטן וראש הוועד היהודי-אמריקאי לואי מרשל יש לכתוב Louis Marshall ולא כפי שכתוב בשלט התל-אביבי.

צילום: איתמר וכסלר

ה. רמז דק

תודה לזאב קינן

איפה נמצא רחוב הרמז בירושלים?

רמז דק: מול תחנת הרכבת הישנה והראשונה. 

נעלמו זכויותיו של דוד רמז! 

דוד רמז, 1950 (צילום: בוריס כרמי, ויקימדיה)

האות האחרונה: הכנסת ספר תורה בבני ברק

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

סמוך לחג השבועות – שהוא כידוע גם חג מתן תורה – נוהגים להכניס ספרי תורה חדשים לבתי הכנסת בחגיגות גדולות. יום לפני ערב שבועות השתא (ד' בסיון תשפ"ג / 24 במאי 2023) ביקרתי בדירה צנועה בקומה חמישית של בית משותף בבני ברק. יוסף יהושע זאפיר הוא גביר ידוע, חסיד ויז'ניץ עשיר, שהזמין ספר תורה קטן כדי שיוכל לקחתו לנסיעות העסקים שלו.

הדירה הייתה מלאה מפה לפה. תזמורת קטנה החרישה אוזניים בניגונים חסידיים. היה שולחן ארוך עם כיבוד קל, אבל מרכז העניין היה השולחן עליו הוזמנו הנוכחים 'לכתוב את האותיות האחרונות בספר התורה'.

בין שמונה חודשים ועד שנה תמימה לוקח לסופר סת"ם לכתוב ספר תורה אחד, ומחירו יכול להגיע עד 100,000 דולר. בגלל קדושת ספר התורה, אסור שתהיינה בו שגיאות או קלקולים. ולכן הסופר משגיח בקפדנות ומדריך את הכותב לבל יקלקל חלילה. 

לאחר שהסתיימה כתיבת האות, הכותב תורם סכום כסף לקערת זכוכית העומדת לידו – דולרים או שקלים, הכול הולך.

ובינתיים הילדים מתבוננים בהשתאות במתרחש.

 

בעל הבית נוהג להתפלל בבית המדרש של חסידי גּוֹרְליץ-צאנז הסמוך לביתו, אבל בעצם הוא חסיד ויז'ניץ. ואכן, האורח האחרון שהגיע, וגם התכבד בכתיבת האות האחרונה של התורה, היה האדמו"ר הנוכחי של ויז'ניץ, רבי ישראל הגר. בביתו ובחצרו של הרבי אסור לצלמו, ולכן בואו לכאן היא הזדמנות צילום נדירה. כניסתו לווותה בהתרגשות גדולה ובדוחק רב. אחרי שסיים את כתיבת האות – כבוד עצום לבעל הבית – האדמו"ר הוזמן לשבת בראש שולחן הכיבוד וכל הנאספים נדחקו סביבו.

אחרי שהלבישו על ספר התורה את ה'מעיל' הקטן שהותאם למידותיו, נטל אותו בעל הבית ביד ימינו, וביד שמאלו החזיק את ידו של האדמו"ר, ויחד עם כל האורחים ירדו למטה אל החופה שחיכתה להם.

כעת התחיל החלק השני של הטקס: התהלוכה מבית התורם אל בית המדרש. ספר התורה 'הטרי' נישא תחת חופה מיוחדת שכתר בראשה וגלגלים למוטות שנושאים אותה. בצעדים הראשונים ליווה האדמו"ר את הספר, ולאורך הדרך התחלפו ביניהם נושאי ספר התורה. 

מן הצד התבוננו הנשים במתחם המיוחד להן.

בראש התהלוכה צעדו בשתי שורות עשרות ילדים נלהבים. הם אחזו ביד אחת בחבל וביד השנייה אחזו מקצתם באבוקה אלקטרונית צבעונית מתוצרת סין.

איזו אכזבה! פעם היו הילדים נושאים אבוקות אש אמיתיות וזה היה מחזה נפלא (ראו בצילום הבא שצילמתי בשנת 2016). המשטרה ביטלה את מנהג האבוקות מסיבות בטיחות. 

אחרי הילדים נסעה מכונית מיוחדת, עם אורות צבעוניים מתחלפים ורמקולים שהשמיעו מוזיקה חסידית מחרישת אוזניים. זו התחרתה במוזיקה החיה שנשמעת מעל במה המוצבת באמצע הדרך. אחרי המכונית רקדו בחורים ואחריהם נגררה החופה שבעקבותיה צעד קהל רב שבו התערבו גם נשות השכונה. 

בסוף הגיעה התהלוכה אל בית המדרש. כמה בחורים נטלו את ששת ספרי התורה שבארון הקודש ויצאו לקבל את פני הספר החדש. כך נכנסו כולם בשירה ובריקודים ושעה ארוכה סבבו את הבימה. 

קיוויתי שבבית המדרש תהיה לאוזניי מעט מנוחה. טעיתי. מקהלה של חמישה גברים, קלידים ורמקולים בגודל של מקרר, גרמו לי חרשוּת זמנית...

תורם ספר התורה נכנס לבית המדרש של חסידות גארליץ-צאנז כשהוא אוחז בידו של האדמו"ר מגארליץ (אמרו: גּוֹרְליץ) שלחצרו שייך בית המדרש. הרבי – חבוש שטריימל חגיגי לראשו – רקד עם ספר התורה החדש בדבקות עצומה.

רבים מהנוכחים עשו 'הקפות' סביב לבימה כמו בשמחת תורה. 

לסיום קרא האדמו"ר מעל הבמה את פרק כ"ד בתהלים ('לדוד מזמור'), כנהוג לפני הכנסת ספר תורה חדש, ותורם הספר התכבד בהכנסתו של ספר התורה לארון הקודש.

רק בסוף הטקס שמתי לב כי לאורך כל הדרך הייתה לי 'מתחרה' צעירה...

______________________________________

תודה מיוחדת לר' ישראל איצקוביץ

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיבוב בתל אביב: ניסן נתיב, קרוסלה, יונה ענבים, גמל ודקל, חכמת רחוב

א. החדר של ניסן  

ברחוב נועם 5 ביפו נמצא משכן הקבע של 'סטודיו למשחק ניסן נתיב', מוסד בעל יוקרה שייסד אותו חתן פרס ישראל לתיאטרון ניסן נתיב (2008-1922).

נתיב נדד עם הסטודיו שהקים בשנת 1963 למקומות רבים: ראשיתו ברחוב ריינס 47, משם עבר לבית הספר 'תל נורדאו', אחר כך לרחוב בצלאל יפה פינת אחד העם ומשם לרחוב הרצל 158. רק בשנת 2015, שבע שנים לאחר מותו של נתיב, זכה הסטודיו למשכן קבע ביפו. 

אף על פי כן, בבניין החדש מוצג מעין שחזור של חדר העבודה של ניסן נתיב. השחזור מעניין אך יש בו הטעיה קלה, שכן כאמור נתיב מעולם לא עבד בבניין זה.

צילומים: איתמר לויתן

ב. הקרוסלה העברית הראשונה

'הקרוסלה העברית הראשונה' ממוקמת בנמל תל אביב. זהו מתקן בתשלום, שמתואר כמחווה לקרוסלה שהוצבה בנמל לפני שמונים שנה. המתקן כולל, בין היתר, גם דגם של מכונית 'סוסיתא' ושל כדי חלב. על העמוד המרכזי מופיעות פרסומות מראשית ימי המדינה.

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. יונה ענבים

ברחוב יונה הנביא 42 יש וריאציה משעשעת על שמו של הרחוב (ובעצם על שמו של הנביא יונה).

צילום: יהושע לביא

ובאותו רחוב עצמו נמצא השלט התלת-לשוני המחכים הזה:

צילום: יהושע לביא

ד. גמל ודקל

'הבחנתי בפסל ברונזה חדש יחסית ולא חתום בגן מאיר', כתב לי איתמר לויתן.

חיטוט קטן באתר הבית של עיריית תל אביב גילה שמדובר בפסל מעשה ידיו של עמוס קינן (2009-1927) ושמו 'גמל ודקל', שנעשה בשנת 1991 והוצב בגן מאיר בסוף דצמבר 2022. הנה קטעים ממה שנכתב בדברי ההסבר: 

הפסל מתאר גמל לצד דקל, ביציקת ברונזה שבוצעה מתוך פסל קטן בגובה 50 ס"מ. הגמל נראה נטוע באדמה, חוסה בצד דקל המתנשא לגובה של כשלושה מטרים.  

הפסל מהדהד את נוף ילדותו של האמן ומצטיין בתום בראשיתי. הוא מהווה ביטוי לניסיונותיו של קינן להגדיר וליצור פיסול ארץ-ישראלי, מקומי, 'דובר עברית'; זהו פיסול השואב את השראתו ומתחבר אל תרבות הים התיכון ואל המזרח התיכון הקדום המיתי. הפיסול של קינן מצטיין בקווים פשוטים בצורות בסיסיות המביא לידי ביטוי את שאיפתו להגדיר באמנות זהות מקומית, עברית וכנענית. 

זהו פסל ראשון של קינן בעיר, שהיה דמות תל-אביבית מובהקת. הוא נולד בעיר, התגורר בה כל חייו, היה מזוהה איתה ויצר בה ולתוכה. לכן ההחלטה למקם את הפסל במרכז העיר, קרוב למקום מגוריו, במקום בו הרבה לשהות, הייתה משמעותית ומדויקת.  

פסל זה כמו רבים אחרים שלו, נעשה בשנות התשעים, בעשור האחרון לחייו. אז חזר קינן לעסוק בעיקר ברישום ובפיסול בתנופה יצירתית. הוא פעל בסטודיו שניתן לו במרתפי התחנה המרכזית החדשה, בו נותרו פסלים רבים שלא זכו למימוש סופי. בשנת 2016 גילה האמן גיל יפמן, הפועל בסמוך, את עיזבונו של קינן וחשף אותו בתערוכה שאצר 'אורות וצללים', בתחנה המרכזית החדשה.

הפסל נתרם כמחווה של געגוע לעיר תל אביב באדיבות קרן אטמוספירה תרבות ע"ש אילן מדר ואודי רוזנויין. עוד סייעו בהפיכת הפרויקט הנ"ל מחלום למציאות: נורית גרץ והבנות שלומציון ורונה קינן, בית היציקה 'אמנות יציקות פסלים', וקרן תל אביב לפיתוח. אוצרוּת: עדנה מושנזון. הפקה: מעין נבו, המחלקה לאמנויות, עיריית תל-אביב–יפו.

ה. חכמת רחוב

עבודות הרכבת הקלה מוציאות מעיריית תל אביב כוחות יצירתיים. החריזה לא מי יודע מה, אבל הרצון טוב.

צילום: איתמר לויתן

ובפינת הנדל"ן...

צילום: איתמר לויתן

אקטואליה

צילום: איתמר לויתן