 |
| חיילי גדוד 28 מסתערים אל תוך 'סמטת המוות' (מתוך הסרט ששת הימים, 1968), בבימויו של אלפרד שטיינהרדט |
מאת שאול כוכבי
א. זכור אותנו!
הנצחה וזיכרון הם מאבק סיזיפי בשכחה, בחוסר הידע, במִשאלות הלב ובשגרה, ולפיכך ראוי שיעברו מדור לדור באמצעים המתאימים והנכונים לתקופה. דור דור וזוכריו – בשנתיים האחרונות אנו נדרשים לשאלות קשות של הדרך הנאותה לזיכרון אסון מלחמת שבעה באוקטובר, וצרות חדשות משכיחות את הישנות.
מאמרנו זה עוסק במלחמה שהיא כבר רחוקה יחסית – מלחמת ששת הימים – ובסיפור הנצחת הנופלים מגדוד 28 של חטיבת הצנחנים. כותב שורות אלה היה בין חיילי הגדוד שנטלו חלק חשוב בשחרור ירושלים ושמו להם למטרה לספר את סיפור הקרב הנורא והקשה, להנציח ולזכור את הנופלים ולשחזר ככל הניתן את הרוח המיוחדת של בני אותו דור. כמובן אין זו האנדרטה היחידה לנופלים בקרב על ירושלים, יש בעיר לפחות 22 אתרי זיכרון כאלה (כולל אנדרטה לחיילי צבא ירדן שנהרגו באותה מלחמה!) – אך זו היא האנדרטה 'שלי' ואת סיפורה אני מכיר מכלי ראשון.
בימים אלה, יותר מיובל שנים לאחר אותם קרבות, מתוכנן שינוי באתר הזיכרון הגדודי, הנמצא בקרן הרחובות דרך שכם ופיקוד המרכז, סמוך למעונה הקודם של הקונסוליה האמריקאית. השינוי מתבסס על תכנון מחודש של האדריכל המנוח אוֹרי אברמסון וממשיכיו ידידיה חסין ואור-לי שפירא. האתר יורחב ומורשת הזיכרון תכלול גם אתר וירטואלי שבו יונצחו החללים ויסופר סיפורו המיוחד של הגדוד.
 |
| תצלום אוויר של אתר ההנצחה המתוכנן, ממזרח לקונסוליה האמריקאית |
בבסיס האנדרטה להנצחת חללי גדוד 54 במלחמת העצמאות שבנגב, שהוקמה בשנת 1951 במרחב הקרבות של משלטי חוליקאת, נחקקו המילים : 'הַהֵלֶך – ברדתך לנגב זכור אותנו' (ניסוח של המשורר אבא קובנר) – זו הייתה האנדרטה הראשונה בישראל שהנציחה חללי גדוד ספציפי. הציווי 'זכור אותנו' נמצא גם בליבת ההנצחה והזיכרון של אנשי גדוד 28, אשר פרצו את מה שכּוּנה אז הקו העירוני – קו הגבול המבוצר שהפריד בין שני חלקי העיר. חיילי הגדוד, ומפקדיהם בראש, לחמו ממוצב למוצב במסלול דמים שנמתח לאורך דרך שכם, בואכה שער שכם ומוזיאון רוקפלר. הקרבות שהתחוללו שם נחשבים עד היום סיפור מופת של גבורה והקרבה.
25 לוחמים נפלו, ואת זכרם אנו, חבריהם לנשק, מעלים מדי שנה בשנה ביום ירושלים לנוכח שער שכם, במקום שבו הצבנו מייד בשוך הקרב את אבני ההנצחה הראשונות. דרך שכם, אשר בפאתיה ניצבת היום האנדרטה, היא לא רק המסלול בו התקדם הקרב, אלא גם נתיב היסטורי עתיק, שמסמל אולי את נבואתו הקודרת של ירמיהו, 'מצפון תיפתח הרעה'. בתנועתם, מנקודת הפריצה שבשולי הדרך לעבר שער שכם ומוזיאון רוקפלר, חצו הלוחמים, בבלי דעת ומבלי משים, את קו ההגנה העתיק שהקים המלך אגריפס, כנראה כדי להתגונן מפני הכובש הרומאי – קו זה מכונה החומה השלישית. היום האבנים שהיו בבסיס החומה השלישית משולבות ברחבת האנדרטה ובשטח הכינוס המטופח שלידה.
 |
| תוכנית ההרחבה של האנדרטה הקיימת (אדריכל אורי אברמסון) |
חיילים ותיקים, בני המשפחות השכולות, ההולכים בדרך שכם, המטיילים שירצו לדעת ומדריכי הטיולים שירצו לספר, כולם יוכלו לעבור 'בלחיצת כפתור' ממרחב הזיכרון הממשי למרחב הווירטואלי ולחוות במשך כמה דקות את סיפור הקרב על ירושלים כפי שהוא מסופר מפי הלוחמים.
ב. דרך שכם והרחבה: נתיב הקרב
 |
| שלט הרחוב המקורי בדרך שכם פינת סלאח א-דין, 1967-1948 |
 |
| חיילים טורקים צועדים בדרך שכם (צולם בין 1905 ל-1918) מימין: מסגד שיח' ג'ראח, משמאל, בין הזיתים: אזור שער מנדלבאום ומקום פריצת הגדוד (ויקימדיה) |
הבתים ממערב לדרך שכם היו 'החצר האחורית' של הקו העירוני הירדני, מוצבים לכל דבר שיש לטהרם. בין המסגד ו'בית העמודים', ליד האתר הארכאולוגי המוכר כקברי המלכים, נהרג ב-6 ביוני ירמי מזרחי.
בחצר קִבְרֵי המלכים, במפגש הרחובות דרך שכם וסלאח א-דין, הייתה ההתארגנות הגדודית ומקום חבירת כוח השריון, שעתיד היה לשנות את תמונת הקרב. לא רחוק מכאן נהרג מנחם בן-ארי.
 |
| חיילי הגדוד בדרך שכם, 1967 (צילום: רן שושן) |
כיווּן הלחימה בדרך שכם היה דרומה, אל שער שכם. במעלה הרחוב, ליד הקונסוליה האמריקאית, נהרגו שלום (מיקו) נחמיאס, ישראל עיני והרצי הלוי (דודו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שלימים נקרא על שמו). בַּסמטה המתפצלת מדרך שכם, מול מנזר סנט אטיין, זו שתכוּנֶה מאוחר יותר 'סמטת המוות', נהרגו אליעזר רגב וסגן מורדי פרידמן, שלימים זכה בעיטור הגבורה על אומץ ליבו. במורד הרחוב, בואכה גן הקבר (המקום שבו נקבר ישוע לדעת הפרוטסטנטים), נהרגו יהושע דיאמנט, דני פרישמן, דני טריינין ואליהו ריבק. על צריח מנזר סנט אטיין נהרגו אלי ילון ועודד חן, ובחצרו – שלמה כהן.
ג. גלגולי הַגַּלְעֵדים והאנדרטאות
 |
הרחבה במפגש דרך שכם ליד הקונסוליה האמריקאית, 1967. משמאל מעבר מנדלבאום החסום (צילום: יאיר כרמין) |
תודעת 'זְכוֹר אותנו', שהיא טבעית ויהודית כל כך, גם אם לא במודע – כבוד אחרון לחברים לנשק שנפלו – היא שהביאה את הלוחמים בשוך הקרב, רגע לפני יציאתם להמשך הלחימה בגולן, להקים את הגַּלְעדים במפגש דרך שכם והרחוב החסום המוליך למעבר מנדלבאום. הרחבה, שהייתה זירת קרב, והגלעדים המאולתרים הפכו לאתר זיכרון. הגלעדים, קודם הגלעד של פלוגה א' ואחריו זה של פלוגה ג', הוקמו מאבנים מסותתות ומסותתות-למחצה שלוקטו באזור, נצבעו ביד חופשית, ועליהן נוספה מֶמוֹרַבִּילְיָה שלאחר הקרב.
הגלעד הראשון לזכרם של הנופלים מפלוגה א' של גדוד 28 אולתר תוך כדי לחימה, והוצב לרגלי סוללה שעל בסיסה נבנתה חומת מגן ירדנית. חומה זו סימנה את 'הקו העירוני' הירדני, כלומר גבול שביתת הנשק מ-1948. החומה חסמה את קו הראייה מבתי המגורים שברחוב שמואל הנביא ומעמדת בית תורג'מן (היום 'מוזיאון על התפר') אל דרך שכם, שהייתה ציר תחבורה חשוב מאוד עבור הירדנים.
 |
| הגלעד של פלוגה א' בגלגולו הראשון (צילום: אורי הראל) |
 |
| צילום: שאול כוכבי |
 |
| הגלעד בגלגולו השני (צילום: שאול כוכבי) |
אחרי הגלעדים האינטימיים והזמניים הגיע תורן של האנדרטאות, ואלו כבר שידרו רשמיות וקביעות. האנדרטה הראשונה הוקמה ב-1968.
על לוח ההנצחה, שהוצב על הסוללה צמוד למסגד סעד וסעיד, נחקק סמל החטיבה ומתחתיו 25 שמות של חללי הגדוד, בין שנפלו בדרך שכם ובין בזירות קרב אחרות בירושלים, מִטְרום הפריצה ועד כיבוש מוזיאון רוקפלר. צמוד למסגד היה מוצב ירדני שטוהר בידי מחלקת אילן של פלוגה א'. הצבת הלוח ליד המוצב שנכבש וליד חומת הגבול הייתה אפוא בעלת משמעות רבה. תיחום הלוח בגדר אבנים מסותתות שאינן אחידות ושילוב אבני הגַלְעֵדים קישרו היטב את השלב הספונטני הראשון אל השלב הממוסד השני.
 |
| צילום: שאול כוכבי |
האנדרטה הגדודית, שהחליפה את הגלעדים הפלוגתיים הספונטניים, הייתה חלק ממערכת אנדרטאות אחידה בעיצובה, שתיעדה והנציחה את חללי חטיבת הצנחנים 55 כולם. נוסף על אנדרטה זו נבנו עוד שלוש והן הוצבו במקומות שבהם פעלו גדודי החטיבה והַמִפְקָדָה: גבעת התחמושת, שכונת שיח' ג'ראח ומוזיאון רוקפלר.
 |
| הצבת לוח שמות הנופלים (מתוך תיק התוכנית של האדריכל משה מרגלית) |
במחצית השנייה של שנות השמונים יזמה עיריית ירושלים תוכנית לבניית מרכז סחר וממשל במזרח העיר, וכחלק ממנה נסלל רחוב חדש (לימים רחוב נעמי קיס), שאמור היה לחבר את שכונת שמואל הנביא (מוסררה) שבמערב העיר לרחוב סלאח א-דין. תוואי הרחוב השיק למסגד סעד וסעיד, ולפיכך היה צורך להעתיק את האנדרטה ממקומה. באוגוסט 1990 הוחל בתכנון האנדרטה החדשה שתכלול גם רחבה. התכנון והעיצוב הופקדו בידי האדריכל משה מרגלית, והמיקום שנבחר היה שטח פתוח במפגש שלושת הרחובות: דרך שכם, רחוב פיקוד המרכז (לשעבר 'דרך המוזיאון'), שהוביל למעבר מנדלבאום, והרחוב החדש העתיד להיסלל.
האנדרטה החדשה נחנכה ב-1993.
 |
| קיר הזיכרון הראשי (הדרומי) באנדרטה השנייה |
לאנדרטה החדשה נוסף עתה קיר זיכרון משני, ובו הונצחו חללי הגדוד שנפלו לאחר מלחמת ששת הימים. אז גם נבנתה רחבה מרוצפת באבן ירושלמית לבנה, שהבליטה את האנדרטה בתוך סביבה עירונית ששינתה את פניה.
 |
| קיר הזיכרון המשני (הצפוני) עליו נרשמו שמות חללי הגדוד שנפלו לאחר מלחמת ששת הימים |
אומנם האנדרטה הועתקה ממקומה המקורי, אך עדיין נותרה באותה זירת קרב. מכלול אתר הזיכרון, שהיה ב-1967 שטח פתוח, נטמע כעת במרחב עירוני והוקף מכל עבריו בצירי תנועה סואנים. השטח הבנוי מסביב התרחב, ממערב למבנה המקורי של הקונסוליה האמריקאית נוספה תחנת דלק (ונפח תנועה מוגבר בהתאם) וממזרח לה נבנתה שורת חנויות ועסקים, צמוד לסדנת 'הקרמיקה הארמנית' הוותיקה. הצפיפות האורבנית בלב האוכלוסייה הערבית של מזרח העיר תחייב לימים, לקראת המשך הפיתוח, התייחסות והתחשבות. גדר אבן, שעליה עמודים הנושאים מסבך מתכת קישוטי, מבדלת את הרחבה מדרך שכם במזרח. במערב נבנה גרם מעלות שטוח ורחב, המבחין גם הוא בין מפלס הרחוב לרחבה.
הקשר לזיכרון הקודם נשמר על ידי שילוב חֵלֶק מאבני הגלעד המקוריות הנושאות כיתוב ברצפת הפודיום הנמוך שעליו הוצב קיר הזיכרון. הרצף נשמר גם בקיר הזיכרון מאבן, שאליו הוצמד לוח שמות הנופלים ועוצב בדומה ללוח שהיה באנדרטה הראשונה. לצד הקיר הוקם עמודון שבראשו גומת מתכת ובה מודלקת 'אש תמיד'. קיר הזיכרון השני תוחם את הרחבה מִצפוֹן. שמות הנופלים ומועדי נפילתם חקוקים לאורכו וממלאים את הנדבך העליון. גדר המתכת המקורית, שהקיפה את בור אבן החומה השלישית לפני שער הכניסה לקונסוליה, הוחלפה במעקה אבן נמוך, והוא השתלב היטב ברחבה.
 |
| הרחבה ומעקה החומה השלישית (צילומים: שאול כוכבי) |
רחבת האנדרטה מכילה כעת שני אלמנטים של זיכרון קרוב: שמות הנופלים בקרבות בירושלים ושמות חללי מלחמת ההתשה בבקעת הירדן ובתעלה, במלחמת יום הכיפורים וכן אלה שנפלו במילוי תפקידם. לאלה נוסף אלמנט של זיכרון רחוק: אבן החומה השלישית המונכחת היטב ברחבה. אך לצערנו מעגל הזיכרון לא נסגר. רק טבעי וברור היה שיש להוסיף לקיר הזיכרון גם את חללי מלחמת שבעה באוקטובר ('חרבות ברזל'). מִנְעד שימור הזיכרון התרחב מִפְּרָטי-קבוצתי להיסטורי-לאומי.
ד. הטקסים
עם השינויים שחלו במחוזות הזיכרון ובאתר ההנצחה המוחשי, השתנה גם סוכן זיכרון נוסף: הטקס. טקס הזיכרון השנתי הוא חלק בלתי נפרד משימור הזיכרון או הנרטיב של הקבוצה הזוכרת, ושני האלמנטים היסודיים האלה – האתר המוחשי והטקס המחזורי – משתנים עם הזמן, לעיתים במתינות ולעיתים בחדוּת, ומשפיעים זה על זה. משהשתנה האתר – נוסף קיר זיכרון והוחל לקרוא בטקס גם את שמות החללים שנפלו לאחר קרבות ירושלים – נוצרה 'צרימה' חריפה שקשה היה לִצְפּוֹת אותה מלכתחילה. המשתתפים בטקס, פניהם אל קיר הזיכרון הראשי שבצד דרום, בעוד מקצת השמות המוקראים חקוקים מאחור על קיר הזיכרון המשני. על מנת לְאיֵין את הצרימה הוצב לוח זיכרון נוסף, שלישי במספר, שעיצב מנחם לסקי, ליד לוח הזיכרון הראשי, בתבנית זהה לאחרון. המֵמַד הרוחבי הותאם לרשימה חד-טורית. בכך גם הושווה מעמדם של כל הנופלים: מקיר זיכרון משני ואחורי לקיר זיכרון ראשי.
עוד קודם לשינוי זה, וכבר בשנת 2015, התבטאה השפעת הטקס על עיצוב אתר הזיכרון. הטקסים הראשונים, שהחלו ב-1968 ליד הגלעד המקורי, נערכו בעמידה ועיקרם היה הקראת השמות. משנת 1993 ואילך – משהועתקה האנדרטה ונוצרה הרחבה הבנויה – שוכללו בהדרגה אופיו של טקס הזיכרון ותכניו.
מאז ואילך משתתפי הטקס יושבים ברחבה, שכן רשימת שמות החללים התארכה ולהקראת השמות נוספו קטעי קריאה ודיבור, שירים ואף מצֶגֶת שהצריכה מסך וידאו. גילם המתקדם של המשתתפים הצריך מתקני הצללה וכן נדרשו עזרים טכניים לביצוע טקס אור-קולי מורכב. כל אלה הביאו להחלטה שיש לשדרג את 'המשטח המרוצף' ולהתאימו לצרכים החדשים. האדריכל משה מרגלית החל לעסוק בכך, אך התהליך לא הושלם והוחלט להסתפק בהוספת קיר שמות שהוקם בשנת 2017. הרחבה כולה הפכה מאלמנט מִבְני-פונקציונלי ל'רחבת טקס'. כעת, שימור הזיכרון הוא רב-ממדי ורב-חושי. לקריאת שמות הנופלים התווספו צילומי דיוקן של הנופלים ובמקביל מושמעת ביוגרפיה קצרה שלהם. החל מהטקס של שנת 2018 הורחבה היריעה ונכללו גם צילומים וסרטונים הקשורים בנופלים ובחייהם.
ה. סוף דבר
אתגר שימור הזיכרון והניסיון לקבע ולשמר את הנרטיב הראשוני של חוֹוֵי האירוע הם קשים, מורכבים ואולי בלתי אפשריים. הזמן החולף אינו מיטיב עם מְשמְרֵי הזיכרון. הנרטיבים גם הם משתנים כתוצאה מתהליכים היסטוריים וחברתיים שלא תמיד ניתן לצפות אותם מראש. אתר זיכרון הוא אחד מני אמצעים רבים שבעזרתם קהילת הזיכרון מקווה להעביר את סיפורה גם לדורות הבאים.
על בסיס תכנונו של האדריכל אברמסון הושלמה תוכנית המבקשת להתאים את האתר למציאות חדשה ולצרכים חדשים. לא רק מקום התכנסות טקסי, חד-שנתי, שבו זיכרון הנופלים ומורשת הקרב של הגדוד מסופרים 'פנימה', למשפחות השכולות ולאנשי הגדוד הוותיקים, אלא גם אתר פעיל שיפנה 'החוצה' ויזמין עוברים ושבים וקבוצות מטיילים להתחבר לסיפור. רחבת הטקס, שכיום ריקה, תשנה בעתיד את פניה ותציע פינות ישיבה מוצלות. צמחייה ירוקת-עד תפריד בין הסביבה החיצונית לרחבה, ופינת מים זורמים תשלים את הסמליות של אתר הזכרון. אל אתר האינטרנט, שבו נמצא פרק ה'יזכור' וכן הסיפור המפורט של קרבות הגדוד, יוכל כל מבקר להגיע בעזרת ברקודים שיפוזרו ברחבה.
 |
| הדמיה של האנדרטה החדשה וסביבתה (אדריכל אורי אברמסון) |
