יומן קריאה: מורה דרך לוורשה היהודית, 1938

בני מר, מורה דרך: ורשה היהודית 1938, בית שלום עליכם והוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו/2025, 305 עמ'.

איזה ספר מקורי ונהדר לפנינו! מורה דרך לוורשה היהודית, שחיבר החוקר, הסופר, העורך והמתרגם המצוין בני מֶר. את ורשה היהודית מכיר מר כאת כף ידו, לא רק מהספרים אלא גם משוטטויות רבות ברחובותיה. חובבי מורשתם של יהודי מזרח אירופה בכלל ופולין בפרט חבים לו לא רק את תרגומי השירה והפרוזה שיצאו מתחת ידו (שלום עליכם, אברהם סוצקבר ועוד), אלא גם את ספרו רב הקסם סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, 2018) ואת תרגום ספרו של משה זונשיין, ורשה היהודית (כרמל, 2022). בחשק רב נטלתי לידי את ספרו החדש, וכבר בהתחלה אומר כי נהניתי מאוד מקריאתו. ועם זאת, לאורך הדרך (תרתי משמע) צצו ועלו בדמיוני מחשבות ושאלות על הספר, על טיבו ועל מניעי כתיבתו, ובעיקר תהיתי למען מי נכתב? מהו דיוקנם של הקוראים שאותם ראה מר מול עיניו ושאליהם כיוון?

א. על מדריכים בכלל ועל 'מורה דרך' בפרט  

לכאורה מדובר במדריך למסייר בוורשה היהודית, שנכתב ביידיש בשנת 1938 ותורגם לעברית מודרנית ב-2026. מין מדריך תיירים בסגנון המדריכים הידועים של Lonely Planet לארצות ולערים בעולם, שהיום, בעידן הדיגיטלי והבינה המלאכותית, כבר כמעט שאין להם דורש. 'מורה הדרך' אינו רק מדריך תיירים מודפס, אלא גם פרסונה כפולת פנים. מצד אחד, זו אישיות נטולת שם, מדריך הסיור הצועד לפני קבוצת המטיילים ומסביר לה את הנגלה והנסתר באתרים שנקרים בדרך; מצד שני, ובו בזמן, זהו בעצם המתרגם כביכול של המדריך, המחבר בני מר. כפל הפנים של 'המדריך' (הספר והפרסונה) הוא תעלול ספרותי המענג את הקורא ובאמצעותו מצליח מר לספק את המידע הרב שמובא בספרו.

מדריכי טיולים מודפסים הם סוגה ספרותית מובחנת בכל השפות, שראשיתה במאה ה-19, אז כנראה הומצא גם הטיול המאורגן והמודרך. המפות והמידע הרב שנאצרו במדריכים הבין-לאומיים הידועים של בֶּדֶקֶר (Baedeker), שהחלו לראות אור בגרמניה למן שנת 1835, שימשו לא רק תיירים, אלא היו מקור מוסמך גם להיסטוריונים, לדיפלומטים, למפקדי צבא ולסוכני ריגול. פרט מעניין, בשנת 1943 – חמש שנים בלבד לאחר 'כתיבתו' של המדריך שלפנינו – הדפיסו אנשי בדקר את המדריך לשטחי הגנרלגוברנמן, כלומר שטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, מדריך שכלל כמובן גם את ורשה! 

מפת ורשה מתוך מדריך בדקר לשטחי הגֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן, לייפציג 1943 (.K)

גם בארצנו היו 'מורי דרך' כאלה, שתיארו את אתרי הארץ הקדושה ואת הארצות שסביבה. הראשון שבהם היה ספרו של אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, שנדפס בירושלים ב-1890, כחיקוי עברי של מדריכי בדקר. אחריו באו מדריכים מקצועיים ומעודכנים יותר: מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיָּר – ספר בן שני כרכים שחיברו פנחס כהן ודוד בנבנשתי ב-1937, ובו עשו שימוש גם סיירי הפלמ"ח; וכמובן, הסדרה המצליחה 'מדריך ארץ ישראל', שחיבר זאב וילנאי למן שנת 1941, ובה תיאר בשיטתיות את חלקיה השונים של הארץ והציע מסלולי טיולים לאורכה ולרוחבה.

זקנים שבינינו עדיין זוכרים בחיבה את מדריך לפיד לאירופה, סדרת ספרי ההדרכה רבי המכר שחיבר העיתונאי יוסף לפיד בשנות השבעים. מדריך לפיד וממשיכיו (כמו 'שיחור' או 'פספורט') נועדו לתייר הישראלי שהחל אז 'לגלוֹת את אירופה': כמה זה עולה, איך מגיעים ושורדים, מה עושים ורואים, וכמובן היכן לנים, מה אוכלים ושותים ומה קונים. מדריכים אלה סיפקו גם מידע היסטורי חיוני על הארץ ועל האתרים שאותם המליצו לבקר, תוך דגש על ההיבטים היהודיים, שמדרך הטבע עניינו את התייר הישראלי.

מבחינה זו, בני מר חיבר מדריך תיירים לכל דבר ועניין, שעונה על כל דרישות הז'אנר. אך מדריך זה לא נכתב באמת ב-1938 אלא 84 שנים אחרי כתיבתו הבדויה. יתר על כן, הוא מזמין את הקורא בו לסיור בשנה ובמקום ש'הקפיא' עבורנו, כיוון שלא רק שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שהמקום כבר לא קיים. היה ואיננו.

תחת הכסות הכפולה של האני-הדובר, מדריך תיירים מקומי נטול שם, שמספר לקוראים על עירו, מסתתר בלי מסיכה המחבר המאוחר, שב-1938 עדיין לא נולד. המדריך (האיש, לא הספר) מציג לקורא את עירו האהובה על כל פרטיה ודקדוקיה. חיבתו ל'ורשה שלנו' והזדהותו איתה מבצבצות בכל דפי הספר. הוא מצביע על נקודות האור והגאווה של תושביה היהודים, כמו גם על חסרונותיהם וחולשותיהם. זו עיר של סופרים ומשוררים, עיתונאים, מנהיגי ציבור ופעילים חברתיים, רבנים וצדיקים, אך גם של עניים מרודים, גנבים, זונות ואנשי העולם התחתון. בעיקר זו עיר של ההמון היהודי, יהודים של כל ימות השנה. לא עניים ולא עשירים, 'עמך'. 

המדריך הבדוי-האמיתי נוטל אותך כביכול בידו ומוליכך בצעדים בוטחים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר. ועוד איזה עיר! ב-1938 גרו בוורשה כ-370,000 יהודים (כשליש מכלל התושבים). זו הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בפולין, ושנייה לה הייתה לודז' שבה חיו באותה שנה כ-220,000 יהודים. צאו וראו, בשתי הערים הפולניות הללו חיו אז יותר יהודים מאשר בארץ ישראל המנדטורית כולה (כ-430,000 יהודים)!

המדריך שכתב מר אינו מתיימר להחליף את מאות המאמרים, ספרי המחקר והיזכור, האלבומים והתעודות על ורשה היהודית שנכתבו בכל הלשונות. רק לפני שנתיים ומשהו ראה אור ספרה של אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה: ורשה היהודית לפני השואה (הוצאת כרמל, 2023), ועוד קודם לכן ראה אור בתרגום לאנגלית ספרם החשוב ועב הכרס של החוקרים הפולנים ברברה אֶנְגֶלקִינג ויָאצֶק לֵאוֹצְיָק, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City (Yale University Press, 2009), שממפה בקפדנות את ורשה היהודית (בפועל ורשה שבתוך גבולות הגטו) בארבע שנות השואה (ראו כאן לדוגמה). ספרים אלה מוכרים היטב למחבר ורשומים כמובן בביבליוגרפיה (אומנם, ספרם של אנגלקינג ולאוציק נרשם רק במהדורתו הפולנית המקורית). 

מה שייחודי ל'מדריך' של מר הוא השימוש המסיבי בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובעיקר ביידיש. כמעט בכל עיתון ורשאי נדפס מדור יומי בנוסח 'וואָס הערט זיך אין וואַרשא?' (מה נשמע בוורשה), או 'דאָס לעבן אין וואַרשא' (החיים בוורשה), ונראה שבני מר קרא את כולם...

מה נשמע בוורשה? (הײַנט, 4 במארס 1938)

בייחוד מרשים השימוש היעיל והמתוחכם באלפי המודעות והפרסומות המסחריות שנדפסו בעיתונות הוורשאית, ושוב לפנינו דוגמה לספר שלא יכול היה להיכתב לולא האתר הצומח עיתונות יהודית היסטורית (Jpress) של הספרייה הלאומית, שמאפשר גלישה נוחה בכל עיתוני התקופה. גם ספרי טלפון של ורשה, מעין 'דפי זהב', עמדו לרשותו. אני לא מכיר ספר דומה שידע לנצל ביעילות כזו את מה שנחשב בדרך כלל חסר ערך, ולכל היותר 'טוב לזמנו'.

עמוד מודעות אופייני בעיתון דער מאָמענט, 6 באוקטובר 1938

כדרך ספרי ההדרכה לתיירים זרים, חלקו הראשון של המדריך מוקדש להיסטוריה תמציתית של ורשה, בירתה של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם (מובן שבזמן 'כתיבת' המדריך, איש אינו יודע שבתוך פחות משנה יתהפך עולמם של תושבי העיר). הוא מספר בצורה חסכונית אך מדויקת על אוכלוסיית העיר (בכל זאת היו בה גם קצת גויים), והיבטים של דת, כלכלה, תרבות וספורט, אדריכלות, חי וצומח ועוד. אחר כך המדריך מספק מידע שימושי (מתי לבוא, איפה לישון, ממה להיזהר, מה לאכול ולשתות, וכמובן מידע על בריאות ומחלות, תחבורה לסוגיה, בנקים, שירותי חירום ועוד ועוד). חלקו השני והעיקרי של המדריך הוא שישה מסלולי סיור מפורטים בוורשה היהודית, ומסלול נוסף, שביעי, אל מחוצה לה – אל עיירות קיט קטנות שבסביבתה: מְיֶידְזֶ'שִׁין (שם שכן סנטוריום הילדים על שם מֵדֶם, מוסד חינוכי נודע שנוסד בידי פעילי הבּוּנְד), פָלֵנִיצֶה ואוֹטְווֹצְק. 

הקריאה בספר היא חוויה משונה. הקורא הרי יודע שזוהי פיקציה ספרותית, ולפיכך בעצם הקריאה וההיענות ל'פיתוייו' של המדריך הוא 'משתף פעולה' עם סוג של מהתלה. ברור גם לקורא, שמדריך מעין זה לא היה נכתב לולא השואה וחורבנה המוחלט של העיר המתוארת בו. המחבר-הדובר וקוראיו יודעים היטב שהמידע השימושי (והאמין לגמרי) שמובא בספר הוא חסר כל ערך, למעט רישומו והנצחתו. המקומות הללו, המתוארים בחן ובכישרון, כבר אינם קיימים, ומספרי הטלפון של המלונות, של בתי הקפה והמסעדות, של המשטרה ומכבי האש אינם עונים עוד. כמעט כל מה שמתואר במדריך נכחד באלימות הרצחנית שפקדה את ורשה ואת יהודיה זמן לא רב לאחר 'כתיבתו'. ואף על פי כן, הספר מצליח לנסוך בלב קוראיו את התחושה המוזרה שהמקומות שעליהם הוא קורא עדיין חיים ונושמים, יהודים ממשיכים להתרוצץ ברחובות ולחפש פרנסה, המסעדות מלאות והתיאטראות שוקקי חיים. אפשר כמעט להריח את ריחות העיר ולהאזין לשאונה – ריחות התבשילים או גללי הסוסים, תאורת פנסי הרחוב ורעשי החשמליות. המדריך מרבה להתנאות בביטויים לוקאל-פטריוטיים – 'לא סתם אומרים אצלנו' (עמ' 203), 'רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו לטוב ולרע' (עמ' 208) – המצביעים לא רק על היכרות אינטימית אלא גם על הזדהות, גאווה וחיבה.

מבחינה זו, ספרו של מר אינו סתם תיעוד או שחזור של ורשה היהודית בזמן נתון, אלא יש בו איכויות של סרט דוקומנטרי, ואפילו של רומן עירוני, שגיבוריו הם רחובות, בניינים, בתי ספר ובתי כנסת, חנויות ושווקים. לתחושה זו, שאתה בעצם קורא 'סיפור' – על אף שאין בו גיבורים ואין בו עלילה מתפתחת – תורמת גם העברית הרעננה, העשירה ורווית ההומור (הומור יהודי, כמובן), שבה נכתב המדריך. זאת ועוד, המחבר משבץ בין הררי המידע ומסלולי הסיורים נקודות חן קצרות של תרגומי שירים, של בדיחות קרש, של זיכרונות וקטעי הווי קלילים שכתבו בני התקופה, שמתאימים כפתור ופרח למקומות שהוא מתאר. ספק אם מדריך תיירים אמיתי, שחי אז בוורשה, יכול היה לשלוף מראשו או מ'תיק השכל' שלו את המקורות הספרותיים הנחמדים הללו שמביא מר בידענות נינוחה. 

בפתח הדבר מסביר מר איך הוא רואה את תפקידו של מורה הדרך (הספר):

כל פרט ופרט בספר מבוסס על מידע רלוונטי לוורשה היהודית 1938 מתוך מקורות אין ספור [...] מכל הפריטים האלה נבנתה כאן מעין ורשה היהודית. פירושו של דבר, שאפשר לסייר בוורשה העכשווית בעזרת מורה הדרך הזה: ללכת ברחובות שעוברים בדרך כלל בתוואי הרחובות המקורי ולהשוות בינם ובין המתואר לעיל. בה במידה אפשר גם לשבת בכורסה שבסלון ולצאת לטיול מדומיין בוורשה היהודית (עמ' יא).

נדמה לי שההצעה לטייל בוורשה המודרנית על בסיס המדריך מ-1938 תנחיל למטייל בן זמננו אכזבה. אין שום קשר בין רחוב נָלֶבְקִי הרגוע והמודרני של היום לבין הרחוב ההומה והגועש של פעם – אלה לא אותם בתים ולא אותן חצרות, ואפילו תוואי הרחוב אינו מדויק. ועם זאת, אני האחרון שיזלזל בביקור במקומות שלא נותר מהם כלום. כדי להתרגש, ואף לדמוע, די לי בידיעה שעל האדמה הזאת ותחת השמיים הללו התהלכו י"ל פרץ, יאנוש קורצ'אק, נחום סוקולוב, ההיסטוריון מאיר בַּלַבָּן והחזן גרשון סירוטה, שלא לדבר על הוריי ובני משפחותיהם. ועדיין מדובר בטיול מדומיין לכל דבר ועניין. מכל מסלולי הסיורים שהמדריך מציע לקורא, היחיד שניתן ללכת בעקבותיו בפועל ממש הוא בבית הקברות היהודי גֶנְשָׁה (הידוע גם בשם אוֹקוֹפּוֹבָה, על שם רחוב הגישה אליו). באורח פלא בית קברות ענק זה, שנקברו בו כחצי מיליון יהודים ובהם אישים דגולים רבים, לא נפגע במהלך המלחמה ונותר כמעט ללא שינוי. המדריך מוביל את המטייל בנתיבי בית הקברות אל המצבות החשובות והמעניינות ומספר בקיצור נמרץ את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהן.

בית הכנסת הגדול ('סִינַגוֹגָה') ברחוב טלומצקה בוורשה, גלוית דואר משנת 1910 לערך (ויקיפדיה)

ב. המדריך ואני

כאמור, קשה לסווג את ה'מדריך' ועוד יותר קשה לקבוע עבור מי נכתב הספר ומי הוא קהל היעד. הסוגה הספרותית, כפי שראינו, חמקמקה ומהתלת, אך מי הם הקוראים שימצאו עניין במדריך למקום שהיה ואיננו? למי אכפת מה הייתה כתובתו של מלון פוזננסקי ומה מספר הטלפון שלו (20-198, אם שאלתם), היכן נמצאת מערכת היומון 'הײַנט' (חְלוֹדְנָה 8, לידיעתכם), מהו התפריט המוצע לאורחי המסעדה 'יוסל השמן' ברינקובה 7, או היכן נמצאים הסטודיו לצילום אומנותי של אלתר קָצִיזְנֶה ומועדון הספורט 'מאָרגנשטערן' (כוכב השחר) של הבּוּנד. מובן שתוכלו לצעוד, בית אחר בית, ברחובות כמו נלבקי, זמנהוף (שקדם בשמו למקבילו שבתל אביב, שכּן לודוויג זמנהוף בכבודו ובעצמו גר שם עד מותו ב-1917), מִילָה או טְלוֹמָצְקָה, ששמם התפרסם בכל העולם היהודי עוד קודם לשואה.  

אז למי נועד הספר ואת מי הוא יעניין? זו שאלה קשה שהתחבטתי בה במהלך הקריאה, והתשובה הקלה שנתתי לעצמי הייתה: הוא נועד לי ויעניין אנשים כמותי. אנשים שעצם השם 'ורשה' מעביר בהם רִגשה, שלא לדבר על שמות של רחובות כמו נלבקי, קרוֹכְמַלְנָה או צֶגלאנה, בית הכלא פאוויאק, בית היתומים של קורצ'אק, מועדון הסופרים ביידיש, המכון למדעי היהדות, חנות הספרים וההוצאה לאור של גיטלין, השטיבל של חסידי ברסלב או ה'סינגוגה' – כל שם כזה נקשר בשמות אחרים ובהקשרים היסטוריים וספרותיים רבים.

ואכן, לקריאה הפרטית שלי בספר יש גם היבט אוטוביוגרפי שאיני יכול להכחישו. הוריי המנוחים, אבי משה קרונה ואמי רחל לבית בלומברג, נולדו בוורשה היהודית. ב-1938, השנה שהקפיא המדריך, אבי כבר היה בארץ ואמי עדיין שהתה בוורשה בחיק משפחתה. אבי חזר לעיר הולדתו באביב 1939 כדי לשאת לאשה את חבֶרתו, ואחר כך שב ארצה לבדו. אמי עלתה בעקבותיו בסוף יולי 1939, רגע קט לפני שננעלו שערי הגיהינום. שניהם השאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות. 

הורַיי לא רצו עוד לחזור כתיירים לפולין הריקה מיהודים, גם כשהתאפשר הדבר. יכולתי להבין אותם, אבל שלא כמותם אני דווקא נמשכתי כבחבלי קסם אל אותם מחוזות. אלא שמקומות אלה נדמו עד מחצית שנות השמונים של המאה שעברה כמצויים מעבר להררי החושך. 

חלומי התגשם באביב 1984. הייתי אז סטודנט צעיר בן 28. סיימתי זה לא כבר את התואר השני באוניברסיטה העברית ותהיתי על המשך דרכי בחיים. והנה התמזל המזל ונודע לי על נסיעה מתוכננת של משלחת חוקרים וסטודנטים מתקדמים לפולין. מובן שנרשמתי מייד, מה גם שלסטודנטים הובטחה מלגת השתתפות צנועה. בפולין היו אלה ימי שלטונו של המרשל וויצ'ך ירוזלסקי, שהכריז ב-1981 על שלטון צבאי ובאמצעותו דיכא בקשיחות את תנועת 'סולידריות', שהחציפה פנים וערערה את הסדר הקומוניסטי הישן. יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל לא עמדו על הפרק, ופולין הייתה אז רחוקה, קודרת, מאיימת ובלתי מוכרת. 

הקבוצה, שארגן פרופ' חנא שמרוק, שכיהן אז בתפקיד ראש המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, עטתה כסות של משלחת רשמית. התירוץ היה דיונים משותפים על כינונה של יחידה אקדמית לתולדות היהודים בפולין ותרבותם באוניברסיטה היגלונית של קרקוב – האוניברסיטה העתיקה והיוקרתית בפולין שנוסדה עוד במאה ה-14 – שאותם יזם רקטור האוניברסיטה פרופ' יוזף גירובסקי (Józef A. Gierowski). 

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה גילו שלטונות פולין הרשמית נכונות עקרונית לחדש את לימודי היהדות ומחקרה האקדמי באוניברסיטה פולנית לאחר שאלה נקטעו בעקבות השואה. היחידה אכן נוסדה ב-1986 ולימים הפכה לחוג שפועל עד עצם היום הזה. גירובסקי, שהיה אדם נשוא פנים וחביב ביותר, התגלה כידיד אמת של החוקרים בישראל ויכול היה לזקוף לזכותו את פריחת המחקר האקדמי של תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות נוספות בפולין, שהתעצם עוד יותר לאחר שחרורה של פולין מעול הקומוניזם והפיכתה לדמוקרטיה (1989). 

הפרופסורים חנא שמרוק (מימין) ויוזף גירובסקי (פייסבוק)

על הסיור הזה, שנמשך כשבועיים בכל רחבי פולין, אפשר לכתוב הרבה, אך לא זה הזמן או המקום. רבים ממשתתפיו כבר הלכו לעולמם (ובהם שמרוק עצמו, מלאכי בית אריה, ישראל גוטמן, שמואל ורסס, דב נוי, בצלאל נרקיס, יורם ברונובסקי, פניה שלום, שרה צפתמן, יוסף שלמון). חוקרים רבים אחרים, מתחומי ידע שונים, השתתפו בסיור ובהם כמה ממוריי (ישראל ברטל, חוה טורניאנסקי, אלחנן ריינר, דוד ויינפלד, אברהם נוברשטרן, דליה עופר, איריס פישוף), ואילו אני הייתי בין הצעירים שבחבורה (מבני גילי היו שם גם שמיל הולנד והצעיר מכולם נתי כהן). חוויות הסיור והשהייה הדחוסה, בנסיעות הארוכות באוטובוס ובמלונות, עם כל כך הרבה מלומדים, השפיעו עליי בצורה עמוקה ביותר. למעשה, הן חרצו את גורלי והביאו אותי לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה, תחום שקודם לכן לא חשבתי בכלל לעסוק בו.

לפני שיצאנו לדרך הצטיידתי בכתובות מגוריהם של אבי ואמי: אבא גר ברחוב גֶנְשָׁה 31a (ulica Gęsia) (דירה מס' 6), ואמא ברחוב זמנהוף 24, ששמו נותר כשהיה. היטב ידעתי כבר אז, שבמהלך דיכוי המרד היהודי (1943) והמרד הפולני (1944) נהרסה ורשה עד היסוד, ובייחוד אזור הגטו. לאחר המלחמה, כאשר החלו לפנות את ההריסות ולשקם את העיר כדי שתשוב להיות בירתה המתפקדת של פולין, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחובות המחודשים בשמות הישנים שבהם נקראו לפני המלחמה (למעט רחוב גנשה ששמו הוחלף למרדכי אנילביץ), אך הרחובות לא שימרו בהכרח את התוואי המקורי שלהם. במילים אחרות, הבניין שנמצא היום בגנשה (או אנילביץ) 31, לא רק שאיננו אותו הבניין מלפני המלחמה, אלא אפילו מיקומו הפיזי אינו זהה למיקומו של הבית המקורי שבו גרו אבי, אחיו ואחיותיו (דודיי ודודותיי) והוריו (סבי וסבתי). ובכל זאת עמדתי שם, הסתכלתי בבית השיכון הקומוניסטי האפור והסתמי, והוצפתי ברגשות כאב שלא יכולתי לשער את קיומם. עיני ירדה דמעה, פשוטו כמשמעו.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, הבניינים שברקע נבנו על מה שהיה פעם רחוב גנשה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה)

מבחינה זו, ספרו של מֶר – לוּ היה אז בידי – לא היה משנה דבר. החוויה הראשונית והחד-פעמית של המפגש עם הרִיק, עם האיִן ועם מה שצמח תחתיו והחליף אותו, הייתה מסעירה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מאשר לוּ תצויר נסיעה בזמן חזרה אל שנת 1938, אל בתיהם האמיתיים של קרובי משפחתי שלא הכרתי ושנרצחו בטרבלינקה.  

מדריך הכתובות והטלפונים של ורשה, 1930. המעגל מקיף את כתובת בית המסחר לטליתים של סבי ישראל (שְׂרוּל) צבי בלומברג בנלווקי 31

מצאתי במדריך את בית המדרש לרבנים 'תחכמוני' ברחוב גז'יבובסקה 19, שהיה מעין ישיבה תיכונית-ציונית ובו למד אבי בימי בחרותו, ואפילו את בית המסחר לטליתות ('טליתים') ולספרי קודש של ישראל צבי בלומברג, סבי מצד אמי, ברחוב נלבקי 31.

איך אומרים היום? ריגשת...

חזית רחוב נלבקי 31 (פינת גנשה 2), 1930 בערך (ויקימדיה)
החנות בצד ימין Mleczarnia (מַחְלָבָה), היא אולי הכניסה לבית הקפה של יחזקאל קוטיק (שנפטר ב-1921); על החנות השלישית מימין אפשר לקרוא בבירור 'טליתים', ואולי היא החנות של סבי, ישראל צבי בלומברג

ארץ הקודש: מרתון לבור שחת, איש התפילין, חבל על הזמן, הכול כלול

א. רצים לבית המדרש או לבור שחת?

צילום: איתמר לויתן

מחר, יום שישי (27 בפברואר) יתקיים בתל אביב המרתון הלאומי 2026. הוא לאומי, בגלל שבנק לאומי הוא נותן החסות העיקרי. במתחם ההזנקה והסיום בגני התערוכה בתל אביב הוצב שלט גדול המפנה את המעוניינים לבית כנסת.

תלמידי חכמים שתורתם אומנותם בוודאי ייזכרו בקטע ממסכת ברכות, כח ע"ב, שאותו נהוג לומר גם בסיום לימוד מסכת מהתלמוד:

ביציאתו [מבית המדרש] מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימים: אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים; אני עמל והם עמלים: אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר; אני רץ והם רצים: אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.

אז, 'קוו ואדיס' (Quo vadis) – לאן אתם הולכים? או יותר נכון לאן אתם רצים?

ב. איש התפילין

שוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: טובה הרצל)

אחת החוויות הזכורות לי מימי שירותי הסדיר בצה"ל (וזה היה מזמן), היא הלעג החילוני – תמיד באותה צורה, פחות או יותר – על הנחת תפילין כסוג של 'הקמת קשר' עם אלוהים: פתיחת אנטנות, ערוץ תקשורת, תחנת ממסר וכיוצא באלה. זה לא היה מצחיק כבר אז, גם כשזה נאמר בצורה מחויכת וטובת לב. זה העיד יותר מכול על חוסר הבנה.

והנה, בימינו המדכדכים התהפכה הבדיחה על ראשה והייתה לפארסה.

התפילין, שזכו בשנים האחרונות לפריחה מטורפת ('אחי/צדיק, הנחת תפילין היום?'), יחד עם הציציות שמחוץ לבגד, שבימי נעוריי נחשבו ליהירות דתית המנוגדת לציווי 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ' (מיכה, ו 8), הפכו אצל 'איש התפילין' לוויי-פיי (Wi-Fi) שמתהדרים בו... 

ג. ארונית חבל"ז

חבל על הזמן, אבל לא מה שחשבתם...

צילום: פיני גורליק

בבית הכנסת שבבסיס הצבאי הקטן שבו עושה פיני גורליק את שירות המילואים שלו יש 'ארונית חבל"ז'. 

אם מתייחסים ברצינות לכיתוב שהודבק לארונית, המילואימניק המזדמן יוכל למצוא שם 'ספרי קריאה קלילים ומרתקים', שינעימו לו את השמירה (כמובן, 'בין השמירות'!), תורנות שאותה הוא ממלא ב'פִּילבוקס' (או על פי הגרסה המשובשת ב'פילדבוקס').

אם חשבתם שבין ספרי הקריאה הקלילים והמרתקים תמצאו ספרי מתח או ספרות יפה – תחשבו שוב. הארונית מלאה וגדושה בעלוני פרשת השבוע ושאר חומרי 'יהדות'.

רוצים ספרות קלילה, תביאו מהבית...

והלב מתמלא געגועים לספרי הכיס של 'ספריית תרמיל', והמבין יבין והזוכר יזכור.

ד. פינת הפשקוויל: הכול כלול

פשקוויל זה, שהודבק בצומת הרחובות שמואל הנביא ובר-אילן בירושלים, מביא עימו את הטוב שבכל העולמות...

צילום: מויש גרייזמן

גם חנופה לליטאים (הגאון האדיר הרב טורצין) וגם לחסידים (עמוד העבודה הרב זילברברג), גם תרומה ליתומים ('המצווה כמובן חשובה ורבה'), גם טיסות מוזלות לליז'נסק שבפולין (לקברו של ר' אלימלך, כמובן). אגב, לא מצאתי במרשתת שום סימן לחברת תעופה בשם 'אייר אקספרס', אלא אם מדובר בשירותי משלוח דואר בינלאומיים (אולי הטסים מוכנסים למעטפה או לארגז מרופד), וכנראה מדובר באיזה סוכן נסיעות קהילתי.

עוד בפתשגן: התקפה על 'ממשלת החרדים'(!), ש'משטרת הפשע' שלהם אינה מניחה כביכול לעצורים חרדים להניח תפילין; האשמת החרדים שהצביעו ל'ממשלת הגיהנום', ואגב כך קריאה להקפדה על הנחת תפילין (רצועות שחורות וכו'); וגם, תתקשרו אלינו כשאתם באוטובוס, ואל תשכחו שאסור לנסוע באוטובוס עמוס, ובכל מקרה גברים מקדימה. ויש גם קצת ענייני גניזה וחורף וגשמים...

בקיצור, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

היום יום הולדת: בלוג עונג שבת בן חמש-עשרה

איור: נעם נדב

א. היום יום הולדת

משנכנס אדר מרבין בשמחה...

שוב חלפה שנה בחייו הציבוריים של הבלוג ובחייו הפרטיים של עורכו. הבלוג חוגג חמש-עשרה שנים לקיומו (הפוסט הראשון עלה לאוויר ב-19 בפברואר 2011), ועורכו, כלומר אני, מציין בסיפוק (גם אם לא בשמחה 😉), את שנת השבעים להולדתו (ב' באדר תשט"ז / 14 בפברואר 1956, אם שאלתם).

חמש-עשרה שנים, לאו מילתא זוטרתא היא! כמה מלחמות, מבצעים, מגפות, טלטלות, עליות ומורדות חווינו כאן מאז, ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ומי יודע מה צופן בחובו העתיד הקרוב. הבלוג איננו עיתון שמתעד את החדשות המשתנות לבקרים, אבל הן משתקפות ומציצות בו, במאמרים, בקוריוזים ובתגובות הקוראים.

דרך אגב, המעקב רב השנים אחר תגובות הקוראים (קרוב ל-30,000 תגובות לפי ספירת 'בלוגר') הביא אותי לניסוח כלל אצבע חדש, ברוח חוק גודווין (Godwin's law). חוק גודווין הנודע לתהילה קובע שככל שדיון מקוון מתארך, כך גוברת ההסתברות שתוצע הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר, מה שממילא יביא את הדיון לסופו. ובכן, ברוח זו, חוק עונ"ש קובע שככל שדיון מקוון בבלוג מתארך, כך גוברת ההסתברות ששמו של ביבי נתניהו ישורבב לתוכו ויסיט את הדיון הענייני למקומות אחרים.

לפני כמה שבועות, לאחר הרצאה שנשאתי במוזיאון 'אנו', ניגש אליי פלוני מן השומעים, הציג את עצמו כאחד מקוראי הבלוג ובירך אותי על מפעל החיים שלי. נָבֹכְתִּי. מעולם לא חשבתי על בלוג עונג שבת כעל 'מפעל חיים'. את מפעלי חיי ראיתי במקומות אחרים לגמרי, ועבודת הבלוג נחשבה בעיניי דבר חשוב וכיפי, אבל צדדי לעיסוקיי החשובים יותר (משפחה, מחקר והוראה, פרסומים אקדמיים). בין כך ובין כך שמחתי לשמוע כי בלוג עונג שבת אכן נתפס, לפחות בעיניו של קורא אחד, כדבר חשוב, ואפילו חשוב מאוד. 

זמן מה אחרי כן השתתפתי באירוע אחר ואיך שהוא שמי ונוכחותי באולם הוכרזו בו. בסיומו של האירוע ניגשו אליי כמה אנשים ושאלו אותי: 'אתה עונג שבת?'. ושוב חייכתי במבוכה ונאלצתי להשיב בחיוב...

פרסומת מהלכת לבלוג בשוק מחנה יהודה בירושלים, ינואר 2026 (צילום: טובה הרצל)

ב. אז מה היה לנו השנה?

במהלך שנת הבלוג האחרונה (כלומר מ-20 בפברואר 2025, יום ההולדת הקודם ועד עכשיו) התפרסמו כאן 108 פוסטים, ובסך הכול, מאז צאתו של בלוג עונג שבת לאוויר העולם בשנת 2011 ועד היום – 2,286 פוסטים. גאווה ישראלית.

כרגיל, בדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רוביק רוזנטל, הה ברברה: גורלו של ספר 

2. עודד מיוחס, זכרונות וסודות מכפר סמיר

3. עמי זהבי, דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

4. דן לב ארי, רשימת גְלוֹבּוֹצְנִיק: דיוקנו של תליין נאצי (שני חלקים)

5. עמי צורן, אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

6. דותן גורן, סיפורי חמין

7. שרית סגל, דם על הקירות: כשגרפיטי הופך לכתב אישום נגדי

8. אלון תן עמי, קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק

9. סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

10. במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

 

שד' נעמי שמר/ 'Naomi Shemer Breast בבאר יעקב, לפני ואחרי

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שבת ברחוב נפחא

2. יעקב שביט, משחקים בארגז החול

3. אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

4. לאה ביירך, אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט 

5. נדב מן, ה'סקוטים' של מרחביה 

6. אבי בלדי ודוד אסף, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: ה'שלושה' על מפת הארץ (שלושה חלקים)

7. שמריה גרשוני, מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

8. רון זרחי, שֶׂה צָמֵא לִי: עיון חוזר ב'שירים ופזמונות לילדים' של ח"נ ביאליק

9. קובי לוריא, מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (שני חלקים)

10. מתי ואיפה מת הרמח"ל?

ולצידם, כרגיל, המדורים ההומוריסטיים הקבועים, 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'מִשׁוּט בארץ', 'סיפורי רחובות', 'הספרות והחיים', 'חדש על המדף', 'בורא מיני מזונות' ועוד.

בשבוע הבא, או בזה שאחריו, אוכל סוף סוף להכריז על הופעתו של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שיראה אור בהוצאת מאגנס. ספר זה – כרך שני בסדרה 'פרקי מסע בזמר העברי' (הראשון, שיר הוא לא רק מילים, ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2019) – לא היה נכתב אלמלא בלוג עונג שבת, שהביא אותי לעסוק במחקר הזמר העברי והיידי. מקצת מן הפרקים שבספר פורסמו בעבר בבלוג בגרסה 'רזה' עד 'כחושה', ובספר הם יובאו בגרסה מורחבת ומעודכנת. כאמור, הפרטים המלאים על הספר והדרך לרכוש אותו במחיר השקה יובאו כאן ממש בקרוב.

ג. עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל, תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו, אך השתכנעתי שאצל רובם הדבר לא נובע מכוונה רעה אלא מבעיית אוריינות דיגיטלית). בלי שיתוף הפעולה שלכם, בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לרפי מוזס, יועץ הלשון המסור, שבכל שבוע טורח לעקור טעויות ושיבושים ולתקן את הדרוש תיקון. תודה לצלמים המשוטטים של הבלוג, ובייחוד לאיתמר לויתן שנענה ברצון לכל בקשה ולכל גחמה. תודה גם לטובה הרצל מירושלים, ליוחנן פלוטקין מבני ברק, לגונן זיק מפתח תקווה ולעוד הרבה צלמים חובבים ששולחים לי את מציאותיהם. גם אם לא תמיד הצילומים שלכם מתפרסמים, וגם אם לפעמים אתם שולחים לי צילומים של דברים שכבר התפרסמו בשעתו בבלוג – אני מעריך זאת מאוד ומודה לכל אחד ואחת מכם. תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת של הבלוג (למעלה), ואם זה מזכיר לכם את סצינת הסיום המרהיבה של הסרט 'קרב רודף קרב', לא טעיתם.

וכמובן, תודה לכל הכותבים והכותבות שמציעים מאמרים לפרסום בבלוג. אני מתכבד בהם ובאמון שהם רוחשים לי. ואלה שמות הכותבים שפרסמו בשנה האחרונה מפרי עטם בבלוג:

רפי אוסטרוף, עמנואל אטקס, דן אלמגור, דנצ'ו ארנון, לאה ביירך, אבי בלדי, ניצה בן-דב, דותן גורן, ברוך גיאן, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן [ז"ל], דן הכט, שלמה הרציג, ישראל ויסלר (פוצ'ו), עמי זהבי, רון זרחי, שאול כוכבי, דן לב ארי, קובי לוריא, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, נדב מן, טל סגל, שרית סגל, עמי צורן, רוביק רוזנטל, סמדר רייספלד, יעקב שביט, אלון תן עמי.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש השבועי) או על קוראים שנפטרו. 

בלוג עונג שבת נפרד בצער מקוראיו שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. מקצתם של ההולכים היו חברים אישיים שלי וגדול הצער. 

דן בנוביץ (לשעבר מנכ"ל הוצאת הספרים מאגנס); אברהם בנמלך (עיתונאי וסופר); מיכאל (מיקי) גינזבורג (המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל); פרופ' מוטי גולני (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' חיים גורן (המכללה האקדמית תל-חי); יהודה הצבי (הרצליה); פרופ' יואל ינון (אוניברסיטת בר-אילן); ד"ר אהרן לשם (תל אביב); דייויד סלע (נוסטלגיה אונליין); ד"ר מרטין ססלר (קיבוץ מגן); ד"ר עוזי פז (החברה להגנת הטבע); דליה קרפל (עיתונאית); אורה רענן (תל אביב); אורי רוזנברג (בלוג 'נושנות'); פרופ' זהר שביט (אוניברסיטת תל אביב); רֶנֶן שׁוֹר (במאי וקולנוען);  חיים שרת (הר חלוץ).

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ד. משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות השנתית להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו, והבינה שאצורה בו אינה מלאכותית אלא בשר ודם. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך, הַסַּדָּר, המגיה והמלבה"ד – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור מאמרים ואיורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים. אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים בידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מינוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי, וכן בשולי העמוד בצד שמאל למעלה.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, הקבועים והחד-פעמיים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בליבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עימו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

בית כנסת 'עונג שבת' ברמת השרון (צילום: איתמר לויתן)

טיול בעיר: מיגונית וצפירה, חניה ואהבה – מי צָדַק?

א. מיגוניות לעת צרה

ברחוב הרצוג בבני ברק הופיעה לא מכבר המיגונית הראשונה. כנהוג וכמקובל נמצאו לה מייד שימושים מועילים ובראשם לוח מודעות.

צילומים: יוחנן פלוטקין

כמה חבל שמיגונית כזו, 'לעת צרה', לא הייתה זמינה בראשית השבוע באזור רחוב חגי בעיר, שם נסו על נפשן שתי חיילות אומללות, מפחד הקוזקים של הקב"ה שביקשו לפרוע בהן פרעות.

ב. רחוב הצפירע 

תושבים הגרים ברחוב הפלמ"ח בירושלים ובסביבתו תפסו יוזמה ומחו על מנהגם הסורר של נהגים עצבנים לצפור סתם ובלי סיבה טובה.

צילומים: טובה הרצל

ג. חניה במקביל למדרכה

ברחוב בן צבי בנתניה השלטים מקיימים 'נאה דורש ונאה מקיים'...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ספסל אהבה

בשדרות הנשיא בחיפה נמצא הספסל הזה ועליו הקדשה הנוגעת ללב.

צילומים: אבי בלדי

ה. כהנא או ליבוביץ: מי צָדַק?

על פח המִחזוּר שברחוב נפתלי, בשכונת בקעה שבירושלים, התנהלה לא מכבר מלחמת גרפיטי צנועה.

צילום: דוד אסף

אז מי קדם למי (בגרפיטי)? כהנא

ומי צָדַק בסוף (בחיים עצמם)? ליבוביץ...

רמדאן כרים: ימים של צום בירושלים

מתפללים מוסלמים ברחבת כיפת הסלע, חודש רמדאן 1996 (צילום: גדעון מרקוביץ, אוסף דן הדני, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בערב יום שלישי, 17 בפברואר 2026, יתחיל חודש רמדאן. העיר העתיקה של ירושלים תשנה את פניה לשלושים יום, וכך גם יישובים וריכוזים ערביים אחרים בכל רחבי ישראל. 

האסלאם נשען על חמישה עמודים, כעמודים שעליהם נטוי אוהל הנוודים. שהאדה – היא העדות בדבר אללה היחיד ומוחמד נביאו ושליחו; צלאה – תפילה חמש פעמים ביום; זכאה – מתן צדקה; חַג' – עלייה לרגל למכה; צום – מוכר לנו יותר בכינויו רמדאן.  

רמדאן הוא שמו של החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, שבו חווה מוחמד את הההתגלות הראשונה. במשך שלושים ימי רמדאן, המאמין המוסלמי צם מהזריחה ועד לשקיעה, מתאפק שלא לעשן, נמנע מיחסי מין ומניבול פה, ובאופן כללי משתדל להתנהג כראוי. גם אלו שלא מקפידים כל השנה על קיום מצוות צמים (כמו יהודים חופשיים רבים שצמים ביום כיפור), וגם המזלזלים זוללים רק בסתר. בלילות רמדאן מרבים בביקורים אצל קרובי משפחה וחברים. כל ביקור כזה כולל כיבוד, בעיקר ממתקים, וכך חודש של צום מסתיים לרוב במשקל עודף.😊

חנות ממתקים ירושלמית בימי רמדאן

בימי הצום משכימים המוסלמים כשעה לפני עלות השחר, לארוחת הסְחוּר (השחר) שלפני הצום. קשה להתעורר מוקדם כל כך אחרי לילה של חגיגות. כיום הטלפון הנייד מעיר את הנמים, אבל בימים עברו, כאשר למאמינים לא היה אפילו שעון מעורר, עשה זאת המסחראתי. בדומה ל'מעורר' (וועקער) היהודי, שהיה משכים את הישֵׁנים לתפילת סליחות בימי חודש אלול, כך גם כאן: המסחראתי עבר בסמטאות ותופף בדרבוקה. ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, וגם ביישובים ערביים אחדים, עדיין עובר המסחראתי גם בימינו ומתופף.

מסחראתים ברובע המוסלמי (צילום: איתן אלחרז ברק)

הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי ולכן מועד רמדאן משתנה משנה לשנה. בחורף היום קצר וקריר והצום לא כל כך קשה, אבל בקיץ היום ארוך וחם והצמא מציק. בלילות מבלים אך כמעט לא מספיקים לישון. בשלוש לפנות בוקר כבר צריך לקום לארוחת הסחור.

משנכנס רמדאן מרבים בקניות. מאות אלפי מוסלמים עולים לתפילות בהר הבית, וכל הסמטאות המוליכות לשם הופכות לשווקים הומי אדם.

סוק אל-כתאנין (שוק הכותנה) המוליך להר הבית בחודש רמדאן

בין כל הצעצועים, התכשיטים ושאר מוצרי המזרח הרחוק בולטים הפנסים, הנקראים פאנוס אל-רמדאן. בעבר היה מקובל לתלות בפתח הבית בימי רמדאן פנס מפח ומזכוכיות צבעוניות ובתוכו נר. הדליקו את הנר עם שקיעה, וילדי הבית רקדו סביבו תוך שירת שירי רמדאן. גם היום עדיין אפשר לראות פנסים כאלה בבתים אחדים, אך רוב הפנסים, שמנצנצים בתאורת חשמל צבעונית, הם מתוצרת המזרח הרחוק. יש גם פנסים קטנים על בטריות, המשמיעים את מנגינות החג.

חנות המוכרת פנסי רמדאן

בערב מוארות סמטאות הרובע המוסלמי בהמון נורות צבעוניות. סמוך לשער האריות מצאתי פנסים מקוריים שנעשו מתבניות של ביצים. 

פנסי רמדאן מתבניות ביצים

בחודש רמדאן דוכני האוכל מציעים מאכלים מיוחדים לשבירת הצום. ביום צמים, אבל בלילה אוכלים, והרבה. 

הקטאיף הוא המאכל המסורתי של הרמדאן. אלו הן חמיטות (פנקייק) שקונים אותן בדוכנים מיוחדים, ובבית מניחים עליהן אגוזים טחונים, צימוקים ושאר מתוקים, מגלגלים ואופים בתנור. פעם היו המון דוכני קטאיף בעיר העתיקה, אך כיום נעלמו רובם ורק אחד מהם מצאתי בשוק הקצבים.

דוכן קטאיף של חודש רמדאן

את דוכני הקטאיף החליפו דוכני פלאפל, מאכל עממי שעלותו מתאימה גם לכיסם של עניים. ברמדאן יש חידוש במאכל ותיק זה: כדורי פלאפל גדולים מהרגיל. לפני הטיגון מכניסים בתוכם משולשי גבינה מותכת ומצפים בסומסום. טעים!

טיגון כדורי פלאפל מיוחדים לרמדאן

מיני מאפה מתוקים נמכרים בכמויות מסחריות, ובחנויות נמכרים ממתקים צבעוניים. אפשר להשמין רק מלהתבונן בהם. במאפייה ישנה, שהייתה פעם תנור שכונתי, אופים לכבוד החג בראזק, מין פיתות דקות ופריכות.

אפיית בראזק

לאחרונה נוספו למאפי הרמדאן המסורתיים גם חלות קלועות ולחמניות, בהשפעת מסורת האפייה היהודית.

יש גם משקאות מיוחדים לרמדאן: תמרהינדי (שאינו תמר ואינו הודי אלא משקה מתרמילי עץ טרופי; ראו ברשימה קודמת שלי בבלוג זה, 'אלטע זאכן: מה אכלו ומה שתו'), חרוּבּ – משקה מחרובים, סוּס – משקה מריר משורש צמח בשם סוס, לוז – משקה משקדים, וכמובן גם לימונדה.

דוכן משקאות לרמדאן

לקראת שקיעה מתרוקנים הרחובות ואצים הביתה. בבית ערוכים כבר השולחנות לאיפטאר, ארוחת שבירת הצום. כשמסתיים יום הצום לא מתנפלים על האוכל. קודם שותים משקה קר כדי להרוות את הצימאון, אחר כך אוכלים לאט לאט. המעשנים, הסובלים כל כך בחודש זה, מציתים סיגריה ראשונה. הנשים, קודם כל מתאפרות, כי בזמן הצום אסור להתאפר. המקפידים, שהולכים בדרכו של מוחמד, שוברים את הצום בכוס חלב ובתמר – כך נהג הנביא ישתבח שמו.

בעל דוכן בשוק ממתין לארוחת האיפטאר

את סיום הצום בירושלים מבשרת זה שנים רבות יריית תותח (מדפע אל-רמדאן). או אז נושאים תפילה קצרה בטרם יאכלו. רבים נושאים את ארוחת האיפטאר אל מתחם כיפת הסלע, שם הם סועדים ונשארים במקום עד תפילת הערב. כאן גם מגישים אנשי הוואקף אוכל לעניים או לבאים מרחוק.

נשים נושאות את ארוחת האיפטאר בדרכן להר הבית

שלא כבימים עברו, בימינו קל לדעת מתי צריך להתחיל או לסיים את הצום. המועצה המוסלמית העליונה מוציאה בכל שנה לוח קטן ובו נקובים לוחות הזמנים. פעם, כשלרוב האנשים לא היה שעון, הייתה בעיה לדעת מתי הצום מסתיים. מה עשו? בערים גדולות היה תותח מבשר זאת בירייה. בירושלים, שבה שומרים על מסורות עתיקות, תותח זה עדיין פועל.

בית הקברות המוסלמי הישן א-סהארה נמצא על הגבעה ממול שער שכם. בקיץ 1987 פגשתי שם לעת ערב את עיסאם, רג'אי ולוּטְפי, בני משפחת סנדוקה. זה דורות שמור לבני משפחה זו הכבוד לירות בתותח רמדאן. הם באים למקום ובידיהם סלים עם שתייה ומעט מזון, כדי למלא את בטנם הריקה אחרי הירייה.

בני משפחת סנדוקה ירשו מאבותיהם את הזכות להפעיל את התותח. את אבקת השריפה (שמטעמי ביטחון קיבלוה בכל יום בנפרד משלטונות הצבא) הם יצקו לקנה התותח, דחסו במוט ארוך, מילאו בסמרטוטים ושוב דחסו. מעט אבקת שריפה יצקו בנקב שבאחורי התותח וזו שימשה להצתה.

בני משפחת סנדוקה טוענים את תותח רמדאן

בתקופת השלטון הטורקי היה תותח ישן, שמוקם במגדל דוד, יורה לשמיים כדי להודיע על כניסת הצום ועל צאתו. בתחילת המאה העשרים הועבר התותח אל בית הקברות א-סהארה. התותח הישן מוצג כיום במוזיאון המוסלמי שבמתחם כיפת הסלע (שבשנים האחרונות הוא סגור, מה חבל). בבית הקברות ניצב כיום תותח שדה אנגלי ישן, מתוצרת 'בית לחם', משנת 1918, שתרם ב-1945 בית המלוכה הירדני.

משנשמע האות בטרנזיסטור הפתוח, שכוון לתחנת רבת עמון, הוצתה אבקת השריפה שבחריר. במשך שניות אחדות ניתזו גיצים, ולפתע פרץ התותח הזקן בקול ירייה חזק, כשמטר ניצוצות ניתז סביב. הסתיים הצום! באותו רגע בדיוק, במאות בתי מוסלמים בעיר, החלו אלפי מאמינים להרוות את צימאונם ולשבור את רעבונם.

כעבור 22 שנה, ברמדאן של 2009, שבתי לגבעת בית הקברות לעת ערב. הפעם הגיע ריפעת, בן הדור הצעיר של משפחת סנדוקה, עם שקית ובה בקבוק מים, סיגריות ומעט אוכל כדי לשבור את הצום. כיום שוב לא מפעילים את התותח כמו פעם. לצידו של התותח מרותכים כמה צינורות ולתוכם הכניס ריפעת שני חזיזים, הצית את הפתיל והתרחק במהירות. החזיזים עפו והתפוצצו גבוה בשמיים וקולם נשמע למרחוק – הרבה יותר חזק מקולו של התותח הישן. 

ריפעת סנדוקה מפעיל חזיזים

הנה כאן, סרטון קצר מלפני כחמש שנים, שהכין איתי אשר, מתאגיד השידור כאן, על משפחת סנדוקה ועל 'התותח הקדוש'. 

סוף סוף אפשר לאכול ולשתות. למעשנים – אפשר כבר להדליק סיגריה...

סוחרים בשוק שוברים את הצום בארוחת האיפטאר

שלושים ימי הצום מסתיימים בעיד אל-פיטר, חג הנמשך שלושה ימים. לקראת החג מרבים לקנות או לתפור בגדים חדשים לבני המשפחה, ובימי הצום האחרונים חנויות הבדים וההלבשה מלאות בקונים.

קונים בדוכן בדים בשער שכם

*

כאמור, בבוקר יום רביעי השבוע יתחיל הצום. יהיה נחמד אם תזכרו לברך את ידידיכם ושכניכם המוסלמים בברכה המקובלת: רמדאן כרים (רמדאן נדיב).

דף פייסבוק של עיריית תל אביב-יפו

______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il