יום שני, 22 באוקטובר 2018

סיפורי מכוניות: העברת בנים, מזל דגים, גילי-ליאו, רומנטיקה

א. המעביר בניו

שם נפלא ושנון לחברת הסעות והובלות שפועלת בביתר עילית.

השם לקוח מברכת 'אמת ואמונה' ('הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף וְאֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע'), שנאמרת בנוסח תפילת ערבית.

צילום: אחשתרן

ב. הסר ד(א)גה מלבך

ואם בשמות שנונים עסקינן, הנה עוד אחד מהטובים.

צילום: שמוליק שדה

ג. גילי-ליאו אלקטריק

ועוד שם מוצלח של שני שותפים חיפאים שבמזל יצא להם טוב.

על המשאית הזו תמיד אפשר יהיה לומר: ואף על פי כן, נוע תנוע...

צילום: איתמר לויתן

ד. שיא הרומנטיקה

במושב שפר שבגליל העליון מציעים את 'סוויטת האוהבים', ואין ספק שהם מצאו את המקום הכי רומנטי והכי מתאים לפרסום שאפשר היה לחשוב עליו...

צילום: דויד ארנפלד


יום שישי, 19 באוקטובר 2018

'לי עֵז קטנה': יצחק אפשטיין ותרומתו לשירי הילדים בעברית

השער המצויר של 'עברית בעברית' מאת יצחק אפשטיין, ורשה תרס"א (1900)

מאת אליהו הכהן

את הרשימה שעסקה בכמה שירי זמר שנועדו לעודד את הדיבור בעברית, סיימנו בגלגולי השיר 'עברים אנחנו' שכתב המורה יצחק אפשטיין. אך תרומתו הממשית של אפשטיין לתחיית השפה העברית, כמו גם לזמר העברי, ובמיוחד לשירי הילדים, לא התמצתה בשיר בודד זה.

אפשטיין, שעלה מרוסיה לארץ ישראל בקיץ של שנת 1885, נמנה עם ששת הצעירים שנבחרו על ידי הברון רוטשילד לקדם את הגינון במושבות הראשונות ולסייע בהכשרה החקלאית של מתיישבי העלייה הראשונה. תחילה הגיעו השישה לזכרון יעקב ושם עבד אפשטיין בסיקול שדות ובסלילת הדרך במעלה ההר אל המושבה. מזכרון עבר לראש פינה והחל לעבוד במשתלת הפרחים וצמחי הנוי שביסוד המעלה, שנועדה לתעשיית הבשמים. על פי עדותה של יהודית הררי, עבדו בהדרכתו עשרות פועלים מצפת, רובם בני עדות המזרח, ומהם למד את הלשון הערבית (על הראשונים, מרכז הסתדרות המורים, תשי"ט, עמ' 56). בנוסף על כך סיגל לעצמו, בהשפעתם, את הדיבור העברי במבטא הספרדי.

ציור של מאיר רוזין על פי תמונה, מתוך האלבום Souvenir von Jerusalem; תמונות הקאלאניות שיסד הבאראן הנדיב עדמונד פאן ראטהשילד נ"י ומחובבי ציון', ירושלים [1899]

בשנת 1891 נבחר אפשטיין לנהל את בית הספר לבנות שהקים ד"ר ישעיהו בלידן בצפת. במהלך אותן שנים הוא תרגם ועיבד את המחזה 'החשמונאים', מתוך רומן שחיבר הרב האמריקני הרפורמי יצחק מאיר וייז (ירושלים תרנ"ד). המחזה הוצג בבית הספר בליווי מקהלת בנות, מה שעורר את חמת תושביה החרדים של העיר, שהכריזו עליו חרם והוציאו את בנותיהם מהמוסד. אפשטיין נפרד מצפת ועבר לנהל את בתי הספר במטולה ובראש פינה.

החשמונאים (הספר סרוק כאן)

אפשטיין, כמו מורים רבים אחרים בימי העלייה הראשונה, היה נאמן לשיטת ההוראה של 'עברית בעברית', שהחלה את דרכה ב'חדרים המתוקנים' במזרח אירופה. למן העשור האחרון של המאה ה-19 החלו להופיע חיבורים תאורטיים בשבח שיטה זו: יהודה גרזובסקי במחברתו השיטה הטבעית בלימוד שפת עבר, ורשה תרנ"ג; השיטה הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית, ירושלים [תרנ"ז]; יצחק אפשטיין עצמו במאמר 'עברית בעברית', שנכתב במטולה ('עמק עיון, צפון נחלת נפתלי') ונדפס בכתב העת היוקרתי השילוח שבעריכת אחד העם (ד, 1898, עמ' 185); דוד ילין בספרי הלימוד לפי הטף, ורשה 1900, ועוד רבים. 

נאמן לשיטתו הרחיב אפשטיין את מאמרו ופרסם ספר לימוד בשם עברית בעברית: ראשית לימוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית, ורשה 1900. הוא ציין בספרו כי אין כל יתרון ללימוד עברית דווקא בארץ ישראל על פני ארצות הגולה; אדרבה, בליל הלשונות המדוברות בארץ מקשה מאוד על לימוד העברית: 'פה יש בלבול לשונות מאין כמוהו. פה ילמדו עברית, ערבית, צרפתית, ולפעמים גם תורכית, ובערים גם אנגלית או גרמנית, בעת אשר בארצות אחרות ילמד הילד, על הרוב, רק את שפת הארץ ועברית בלבד' (עמ' 20). זאת ועוד, מצבו של הדיבור העברי בארץ רע ומר ו'מספר הנפשות המדברות עברית לתומן לא יגיע לעשרים':
אל תאמינו כי הספרדים בערי הקודש והדור הצעיר במושבות מדברים עברית, היוֹ לא הייתה; הראשונים משתמשים בלשוננו אך בעת שמוכרחים הם לזאת בדברם לאחיהם בני ארצות אחרות, וילדי המושבות מדברים עברית אך עם מוריהם או גם עם חבריהם בפני הראשונים. גם פה אפוא הדיבור העברי לא יצא כמעט לעולם מחוץ לכותלי בית הספר.

אחד ממאפייניו הייחודיים של הספר היה הניסיון לטיפוח לימוד העברית בשילוב שירי זמר. בספרו פרסם אפשטיין חמישה שירי ילדים, שאותם חיבר עבור תלמידי בית הספר בראש פינה. הוא שאף להפיצם בקרב מורים וגננות, כדי שילַמדו אותם בשיעורי העברית ולשם כך אף הלחין מנגינות לכל חמשת השירים (ומעניין שהשיר 'עברים אנחנו' לא נכלל ביניהם!).

ניסיון חלוצי זה של אפשטיין מלמד שהמחנכים בתקופת העלייה הראשונה לא המתינו למשוררים ולמלחינים 'מקצועיים' שיחברו שירי ילדים, אלא נטלו על עצמם את המלאכה. 

שירי הילדים שחיבר אפשטיין (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה)

היה זה הפרסום הראשון של שירי ילדים ארץ-ישראליים לגני הילדים ולבתי הספר. אבל אפשטיין לא הסתפק בהבאת מילות השירים אלא צירף לספרו נספח ובו תווי הנגינה של הצלילים שהלחין, וגם בכך היה לראשון שהביא בדפוס תווים לשירים שחוברו בארץ ישראל.

התווים לשירי אפשטיין

שיריו של אפשטיין נלמדו והושרו בגני הילדים העבריים הראשונים בארץ, ועדויות על כך זכיתי לשמוע לפני כיובל שנים מפי אחרוני אנשי העליות הראשונות. הגננת אסתר דונדיקוב-סמילנסקי (1985-1886), שגדלה בימי העלייה הראשונה בשכונת עג'מי, בנווה צדק ובעיקר ברחובות, היטיבה לזכור את השירים גם בימי זקנתה. היא אף זמרה באוזניי אחדים מהם, ואלה שמורים עמי בהקלטה. 'מי שלא דיבר עברית בכיתה', סיפרה לי, 'קיבל דקירה בסיכה'.

עדות נוספת הביא משה גרדון [גורדון], יליד יפו ומראשי זרם החינוך של בתי ספר 'תרבות' בפולין (ולימים מנהל 'מוסד ביאליק'), שהיה בנו של הסופר של"ג  מאבות השיטה של 'עברית בעברית'. גורדון סיפר לי, כי אחותו ימימה [ארנון] נהגה לשיר בילדותה את שירי הילדים של אפשטיין, שאותם למדה מפי הבילו"יי ישראל בלקינדאת שירי אפשטיין זכרו גם ילידי מזכרת בתיה ציפורה מלר, יהודית בת-ארצי ואיתן ניימן, שמפיהם הקלטתי את 'עברים אנחנו'. במושבה מזכרת בתיה, שמתיישביה דיברו עברית משולבת ביידיש ('אצלנו בטאנאזה [כד גדול] השווארצה [השחור], יש מים קאלטה [קרים]'), היה בית הספר סוכן הפצת העברית החשוב ביותר. 

לקראת הכנתה של רשימה זו איתרתי את הריאיון המפורט שערכתי לפני כארבעים שנה עם תחיה הראבן, בתו של אפשטיין וילידת 1895. תחיה, בזיכרונה המופלא ובבהירות קולה, שרה באוזניי לא רק את 'עברים אנחנו', שאותו הבאנו ברשימה קודמת, אלא גם שירים נוספים ששרו ילדי ראש פינה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ובתוכם גם השירים שחיבר והלחין אביה והובאו לעיל. היא עשתה כן ללא שום הכנה מוקדמת, ללא שירון כתוב מול עיניה, תוך שהיא מקפידה על הגייה עברית מושלמת, בדיוק כפי שלמדה בבית אבא. בריאיון היא סיפרה גם על אביה ועל חידושי המילים שהנהיג בביתו (למשל, לגפרורים קרא 'גופריתות', לווילונות – 'יריעות'). בין חידושיו שלא הזכירה בראיון: 'תופעה', 'תצפית', 'תבליט', 'ספרה' ועוד.

רחל אפשטיין (רעייתו של יצחק) ותחיה בתה (באדיבות גַּיִל הראבן)

הנה לפנינו שתי הקלטות: בראשונה, 'שירי יצחק אפשטיין (א)', שרה תחיה את השירים 'הילד רואה', 'לי עֵז קטנה', ילדים ילדים', שמילותיהם ותוויהן מופיעים לעיל, וכן את השיר 'אמרו נא ילדים, לאן אתם הולכים? לארץ ישראל'. כמו כן, היא מתייחסת למבטא הגלילי ולאמירת ה-בּ הדגושה.

בהקלטה השנייה, 'שירי יצחק אפשטיין (ב)', היא שרה את 'בואו ילדים', 'היה היה ילד קטן', 'מה לבן ומה שחור', כפי ששרו ילדי ראש פינה בראשית המאה העשרים. כמו כן היא מספרת על חידושי המילים של אביה. כדאי להקשיב לה ולהתבשם בניחוחות העברית שהייתה בפיהם של הראשונים.



בשנת 1902 עזב אפשטיין את הארץ ונסע ללימודים בלוזאן שבשווייץ; הוא חזר ארצה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שניהל במשך כשש שנים בית ספר בסלוניקי (1915-1909). באוגוסט 1903 השתתף בקונגרס הציוני העולמי השישי ('קונגרס אוגנדה'), שהתכנס בבזל. ערב פתיחת הקונגרס נאם אפשטיין בעברית בפני 300 צירים שהשתתפו באסיפת האגודה 'עבריה'. הוא טען כי כדי להפיץ את הדיבור בעברית יש לייסד בתי עם, לארגן תזמורות ומקהלות, להציג מחזות בעברית ולהקים אגודות ספורט. 'חשוב ביותר', כך אמר, 'הוא גם ערך הזמרה בייחוסה לתחיית השפה. הנגינה והזמרה, הפועלת על נפש האדם ומזעזעת את נימיה ומיתריה היותר כמוסים והיותר עדינים איננה מבדלת בין מפלגה למפלגה אלא משפיעה כאחת על כל בני האדם יחד'.

אך יותר מתוכן הדברים, הופעתו של אפשטיין עשתה על הנאספים רושם רב והילכה עליהם קסם. רבים מן המשתתפים שמעו אז לראשונה את הצליל וההיגוי של השפה העברית המדוברת בארץ ויצאו מגדרם מרוב התלהבות. בעיתון הצופה של חודש אלול תרס"ג (גיליון 184), הופיעו דיווחיהם המתפעמים של הסופרים ראובן בריינין ויצחק לייב ברוכוביץ (שהתפרסם בשם העט י"ל ברוך).

הנה קטע מתיאורו של י"ל ברוך, שנכתב מתוך סערת רגשות שאין לפקפק בה. בעיניו היה אפשטיין 'התגלמות העבר והעתיד שלנו גם יחד. כך אני מצייר לי את דיבורו של ישעיהו בנשאו משא לפני העם ... ואולי לא אפריז גם אם אומר, שמיום לכתנו בגולה לא שמעה עוד אסיפה עברית מרובה כזאת ... דיבור חי נגינותי והרמוני כזה בשפתנו הלאומית העתיקה'.


אפשטיין העניק לבתו את השם 'תחיה' כדי לסמל באמצעותו את תחיית השפה העברית. לאחותה הבכורה קרא 'בְּרוּרָה', לציון האגודה 'שפה ברורה' שייסד אליעזר בן יהודה בשנת 1889 לשם החייאת השפה, ולאחותה השנייה קרא 'חֲשׁוּבָּה', כביטוי לחשיבות ההיגוי בעברית הגלילית. לאחות הצעירה, שנולדה בניכר, בעת שלמד בשווייץ, קרא 'בַּנֵכָר'. לימים נישאה תחיה למהנדס דוד הראבן (שטיינברג), וכאשר נולד בנם הבכור, בשנת 1926, היה זה אביה שהציע להם לקרוא לו בשם 'אלוף', הלא הוא איש המודיעין המנוח אלוף הראבן.

דוד ותחיה הראבן ושני בניהם, אלוף וערן (באדיבות נכדתם גַּיִל הראבן)

בעשרים השנים הראשונות של ישיבתו בגליל פעל אפשטיין, יחד עם מורים נוספים, להשלטת המבטא הגלילי בלשון הדיבור היומיומית. על פי מבטא זה, האות ב' היא תמיד דגושה ומוטעמת, והב' הרפה אינה קיימת כלל. אל העברית הגלילית – שעוררה התנגדות רבה בקרב חכמי הלשון הירושלמים – הגיע אפשטיין בעקבות ביקורים שערך יחד עם עמיתו המורה שמחה וילקומיץ אצל חכמים יהודים בצידון ובחצבייה שבלבנון. ליצני הדור נהגו לאפיין את דוברי העברית הגלילית במשפט: 'הזבּובּ הסתובּבּ שבּעה סיבּובּים מסבּיבּ לחלבּ הלבּן'. בתו תחיה סיפרה לי כי אביה נפטר מההיגוי הגלילי רק כאשר ניהל את בית הספר בסלוניקי.

בהיסטוריוגרפיה הישראלית שמור לאפשטיין מקום של כבוד בהיותו לא רק מורה ומחנך חשוב אלא גם אחד מן הראשונים שהעלו על הכתב את שאלת יחסינו אל הערבים תושבי הארץ (מאמרו 'שאלה נעלמה', השילוח, 1908). ואנו לא באנו אלא להזכיר גם את זכות הראשונים שלו בחיבור ובטיפוח זימרת ילדים ארץ-ישראלית, ואת היותו אחד מקומץ מורים נחשונים שעמדו מאחורי מפעל הנחלת השפה העברית בבתי הספר בראשית ההתיישבות החדשה.
יצחק אפשטיין בערוב ימיו

יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

סיפורי רחובות: טרטקובר, סעדיה הגאון, חרוזים על תות, פַּרסים

א. איזה טרטקובר?


כשאומרים לכם 'טרטקובר', אפשר להניח שרובכם תחשבו על האמן והמעצב הגרפי, חתן פרס ישראל דוד טרטקובר (2002).

בשכונת גבעת שאול בירושלים יש רחוב ושמו 'עַם ועולמו', שלפי השלט נקרא כך 'על שם ספרו של טרטקובר'. על ספר כזה שכתב דוד טרטקובר לא שמענו...

אחד מספריו של טרטקובר

צריך להמשיך ולצעוד ברחוב כדי ללמוד שהטרטקובר הזה הוא מישהו אחר לגמרי – הסוציולוג המנוח פרופ' אריה טרטקובר.

בהזדמנות זו כדאי לשים לב לחידוש עולמי בתחום הניקוד שיש בשלט: ניקוד אותיות סופיות (עםָ)...

צילומים: מנחם רוזנברג
פרופ' אריה טרטקובר (מיזם ביתא ישראל)

ב. הגאון מבני ברק

מי הגאון של אמא? סעדיה כמובן!

רחוב סעדיה גאון בבני ברק.

צילום: אבי ליבוביץ'

ג. רחוב התות וחמותך תמות

בזמנו עסקנו כאן וגם כאן ב'מחתרת מרענני השמות', שמשנה בצורה היתולית שמות של רחובות ואתרים.

אבל לפעמים זה גובל בחוסר טעם. למשל, רחוב התות בשוק מחנה יהודה...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. עֵדות בישראל

למה רק לפרסים? ולמה דווקא בחיפה?

לא ננוח ולא נשקוט עד שגם לפולנים, לתימנים ולמרוקאים יהיו רחובות משלהם!

צילום: איתמר לויתן


יום שני, 15 באוקטובר 2018

פה ושם בארץ ישראל: הדרך לנצרת, משקפיים באשדוד, נדל"ן בעכו, רק בנתניה

א. איך כותבים נצרת?

בין נצרת לנצרת עילית יש כמובן הבדלים רבים. עכשיו אנחנו יודעים שיש גם הבדל בתעתיק הלטיני והערבי של השם 'נצרת', ועוד על שלט אחד!

התעתיק הרווח בעולם המערבי לנצרת הוא כמובן Nazareth.

צילום: יהונתן עומר

ב. תמונות מחוף נפרד


באשדוד יש כידוע חוף ים נפרד לחרדים. באים אחינו החרדים להשתכשך במי הים הגדול, והנה אין להם, אבוי, מקום להניח בו את משקפיהם.

שקלו וטרו ואז נמנו וגמרו שמוטב לתלות מאשר להניח. שאם אתה מניח את המשקפיים על החול בתוך בגדך או צקלונך, חיישינן שמא יישברו ברגל גסה של ילד או מבוגר שאינה מבחינה בין חול לבין מים, ושמא גם יעופו ברוח ויאבדו לעולם.

הלכו בחורינו ותלו את משקפיהם על הגדר סביב סוכת המציל, בבחינת 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ', ושם הם מזומנים להם עד שיספיקו לטבול ואחר כך להתנגב ולהתלבש, ונאמר אמן.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. נדל"ן בעכו

עכו היא עיר קסומה, אבל מתברר שיש בה בעיות נדל"ן קשות...

צילומים: איתמר לויתן

ד. פריז דנתניה

צילם: יורי ינובר

יורי ינובר, פרנקופיל נתנייתי ושליח עונ"ש בנתניה, מדווח: 
אם רצית הוכחה ניצחת למעמדה של נתניה כמרכז הצרפתי של ישראל, הנה תמונת פח האשפה של בניין מגורים רב קומות ברחוב איתמר בן אב"י 3 במרכז העיר. 
'איתמר בונביא' נשמע כמו שמו של בולברד פריזאי שרמנטי בגדה השמאלית, אולי בפינת סן סימון דה פרס. השם 'בונביא' גם נשמע כווריאנט של bonne vie, שמסביר למה האומן הצרפתי (שהשתמש בשבלונות) בחר דווקא בגירסה זו. 

יום שישי, 12 באוקטובר 2018

נגדע הארז בלבנון: הפואטיקה של מודעות האבל בחברה החרדית


הפואטיקה החרדית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במודעות הקיר (פאשקווילים), אינה מכירה בלשון המעטה, מה שקוראים הגויים 'אנדרסטייטמנט'. כאן הולכים תמיד בגדול, גם בגודל המודעות, הגופנים והפונטים וגם בהעצמת כל עניין למימדים חסרי פרופורציה. בין אם מדובר בקריאות שבר נגד 'גזירות' הגיוס, הפגנות להגנת כבוד השבת הנרמסת בראש כל חוצות, או מחאה שלא הייתה כמותה בשל עצמות קדושים המחוללות בידיהם הטמאות של הארכאולוגים ימ"ש.

גם למודעות האבל יש פואטיקה משלהן, ובמיוחד כשמתאבלים על מותם של תלמידי חכמים ורבנים, רועים ומנהיגים. מנסחי המודעות נותנים דרור לתועפות של מליצות מכל הבא ליד: מהתנ"ך ומן המדרשים, מסידור התפילה ומן הפיוטים. פה ושם גם משתרבבים לתוך המודעות גם צירופי מילים מן 'הישראלית', היא העברית בת ימינו ('פטרון הנדכאים', 'מערכת הצדקה רבת ההיקפים'). דומה שהאתגר הגדול ביותר עבור מנסחי המודעות הוא כיצד לא לחזור על עצמם...

המונחים השגורים הם 'שבר גדול', 'אסון' ו'זעזוע'. השמש בא בצהריים ונר המערבי כבה, עמודי תבל מתמוטטים והארז בלבנון נגדע. לספינה כבר אין קברניט, הנזר הורם והוסרה העטרה, אין לנו תמורתו, חשך מאור עינינו, לקינו כפליים וכולנו מדוכאים, שבורים ורצוצים. לא סתם שבורים, אלא שבר על שבר. בקיצור, אוי ואבוי.

המתים עצמם היו בחייהם לא פחות מאשר תלמידי חכמים שאין כיוצא בהם, משיירי כנסת הגדולה, עמודי צדקה וחסד שעליהם עמד העולם, אנשי אשכולות ונשות חיל.

הלשון המוגזמת והמליצית נוטעת בלב הקורא שאינו מורגל בכגון זה את הרושם כי אכן אסון קוסמי גדול קרה עם הסתלקותו של פלוני או פטירתה של אלמונית, ולוּ גם במיטב שנותיהם ובגיל מופלג או לאחר מחלה רבת שנים. ונשאלת השאלה, איך בכל זאת חוזרים אחרי כן לשגרת החיים, ליום קטנוֹת?

מתברר שזה אפשרי ועולם כמנהגו נוהג, לפחות עד הגדעו של ארז הלבנון הבא...

מורה הדרך יואב אבניאון צילם לקט מקרי של מודעות אבל מקירות ירושלים והן מדברות בעד עצמן להנאת חובבי השפה העברית.



יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

ארץ הקודש: מאוזוליאום, הקבב של רבינו, מאור המהיר

א. הוסרה הקדושה מהמאוזוליאום במזור

מאוזוליאום מזור (ויקימדיה)

ליד היישוב מזור, לא הרחק מהעיר החרדית אלעד, עומד מבנה ייחודי של מאוזוליאום רומי מפואר, שנבנה כנראה במאה השלישית לספירה. את המבנה הזה, שאין דומה לו בארץ והוא השתמר כמעט בשלמותו, רואים מהכביש הסמוך (מס' 444), ובקלות אפשר לעצור לידו לכמה דקות ולהתרשם ממנו.

ליד האתר, שהוכרז כגן לאומי, הוצבו שלטי הסבר בשלושת השפות הרווחות אצלנו: עברית, ערבית ואנגלית, ומהם ניתן ללמוד על המקום ותולדותיו.

צילומים: שמואל גביש

המבנה השתמר, בין השאר, גם הודות לקדושה שיוחסה לו על ידי המוסלמים שגרו בסביבתו והפכוהו למסגד. אולם עובדה זו לא מצאה חן בעיני מבקרים ונדליסטים, דתיים בעיני עצמם, שדאגו להשחית את המילה 'קדושתו' מההסברים בעברית (אף על פי שלא נגעו לרעה בשורה מעליה שבה כתוב כי 'הבניין הפך למקום קדוש למוסלמים').


איזה מזל שהמשחיתים לא יודעים לקרוא אנגלית, וכך ניצלה קדושת המקום.

ב. קדושת המקום

ואם אנו בעסקי קדושת המקום, הרי שבמזנון 'המקום של רבינו', בדרך יפו פינת החלוצים בתל אביב, אפילו השניצל והחומוס נהנים מקדושתם של רבי נחמן מברסלב ושל 'בעל הפתק' (נ-נח). בקיצור, 'אוכל עם נשמה'.

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. שבעה ימים בשבוע, לא כולל שבת

'מאור המהיר' מציע שירותי דרך מהירים לרכבים שנתקעו ובעיקר לאופנועים הזקוקים לחילוץ. השילוט שלו מלווה בדִבְקִיוֹת מעוררות השראה, כמו 'בורא עולם זה כל העולם' או דבקית קבלת עול מלכות שמיים ('ה' מלך' וכו') מטעם בית"ר ירושלים.

צילום: איתמר לויתן

כבעל קטנוע מיהרתי לבדוק את אתר האינטרנט של מאור המהיר ולראות את גבולות הגיזרה של פעילותו. האתר לא מספר היכן נמצא המוסך הנייד של מאור ולאיזה מקומות בארץ הוא יכול להגיע במהירות כדי להעניק את שירותיו. והרי לא סביר שרשתו של מאור פרושה ממטולה ועד אילת.

גם הדבקיות ספוגות האמונה לא נמצאות באתר, אבל מצד שני יש בו את האוקסימורון הנפלא:
שירות מלא 7 ימים בשבוע, 24 שעות (לא בשבת).

צילום מסך