יום שני, 22 ביולי 2019

מי זוכר את כ' בתמוז?

10 שקלים, 1984 (צילום: איתמר לויתן)

א. כ' בתמוז

מחר יחול כ' בתמוז, יום מותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל על פי הלוח העברי (בשנת תרס"ד / 1904). הרשימות שתתפרסמנה השבוע בבלוג תוקדשנה לזכרו ולכבודו במלאת 115 שנים למותו.

העמוד הראשון של הצפירה, כ"ב בתמוז תרס"ד (5 ביולי 1904)

מי זוכר כיום שכ' בתמוז היה פעם תאריך חשוב בעולם היהודי בכלל, ובארץ ישראל בפרט? במשך שנים רבות צוין יום זה בעצרות ציבור, בבתי הספר ובעיתונים. אבל כיום איש אינו זוכר או מזכיר (פרט לבלוג עונ"ש), ואני גם מוכן להמר שאף עיתון לא יציין זאת מחר.

כרזת קרן קיימת ליום כ' בתמוז, 1927 (הארכיון הציוני המרכזי)
דואר היום, 25 ביולי 1932

תלמידי ז'בוטינסקי, חברי הזרם הרוויזיוניסטי, ציינו באדיקות גדולה את כ' בתמוז. מנקודת מבטם זו הייתה גם הזדמנות להציע אותו כיום שבתון מעבודה שיחליף את 1 במאי השנוא...

(אוסף פבזנר, הספרייה הלאומית)
כרוז כ' בתמוז של הסתדרות העובדים הלאומית (הרוויזיוניסטים), 1935 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

לאחר מותו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, בכ"א בתמוז תרצ"ד (1934), התקבלה בקונגרס הציוני החלטה לחבר את שני ימי הזיכרון ליום זיכרון אחד.

כרזת קק"ל ליום כ' בתמוז, 1947 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

לאחר הקמת המדינה החליטה ממשלת ישראל הראשונה להפוך את כ' בתמוז ל'יום המדינה' או ל'יום הצבא'. מצעד צבאי נערך, והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי אף פרסם פקודת יום מיוחדת שקשרה בין חוזה המדינה לבין צה"ל.

העולם, 29 ביולי 1948
הארכיון הציוני המרכזי
שנתיים בלבד (1949-1948) החזיק מעמד 'יום המדינה' / 'יום הצבא' החדש. לאור ביקורת חריפה שנמתחה על השכחת כ' בתמוז המקורי, החליט בן גוריון לבטל את החג החדש ולאחדו עם יום העצמאות, שממילא צוין בסמיכות זמן (על פרשה זו ראו רשימותיהם של חזי עמיאור, 'מ"יום הרצל" ל"יום המדינה": כך נולד "יום העצמאות"', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017, ושל רפי מן, 'אל יאכל כ' בתמוז את כ"א בתמוז', העין השביעית, 9 במאי 2019).

עברו ימים, חלפו שנים, ועל אף ניסיונות פה ושם להחיותו ולשמרו, נשכח יום מיוחד זה מהלבבות ונשמט מלוח השנה הישראלי.

כרוז כ' בתמוז של ההסתדרות הציונית, 1951 (הספרייה הלאומית)
כיצד להבין את הרצל בימינו, 1955 (הספרייה הלאומית)

לפני חמש-עשרה שנה, בכ"ב בתמוז תשס"ד (2004) חקקה הכנסת את 'חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו)', ועל פיו 'אחת לשנה, בי' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל'.

רשומות, ספר החוקים, 11 ביולי 2004

וכך נדד 'יום הרצל' וזיכרו של חוזה המדינה מכ' בתמוז, יום מותו, אל י' באייר, יום הולדתו...

ב. עין זו אגדה

המשפט המפורסם של הרצל, 'אם תרצו אין זו אגדה', קיבל תפנית מרעננת בפורטרט זה שתלוי על קירות המוזיאון היהודי בווינה. ככל הנראה הצייר לא היה בקי בסודות האלף-בית העברי וכך הפך 'אין' ל'עין'... אולי 'עין לציון צופיה'?


 הציור הוא משנת 1930 והצייר הוא וילהלם ואכטל (1942-1875), יהודי אורתודוקסי שאף עלה לארץ ישראל ב-1936. הוא נהרג בתאונת דרכים בארצות הברית.

המוזיאון היהודי בווינה

מדהים שאיש (למיטב ידיעתי) לא שם לב לפאדיחה הזו!

ג. אם תרצו...

במודעה של בית הכנסת התל-אביבי 'היכל יהודה' יש משחק מילים שנון על 'אם תרצו אין זו אגדה'...

צילום: איתמר לויתן

ד. דתי נורמלי

ומאגדה לאגדה ומאגדה להדתה.

התמונה המפורסמת, שנדפסה בפתח ספר האגדה, ובה נראים חיים נחמן ביאליק ויהושע רבניצקי רוכנים על ספרי קודש וקרחותיהם מבהיקות ללא כיסוי ראש, עוררה כעס בקרב שלומי אמוני ישראל. הרי אין זה מן הראוי שיהודי חשוב כמו ביאליק יעיין בכתבי הקודש כשהוא גלויי ראש... וכך קמו ציירים חובבים וזריזים שעיטרו את פדחותיהם בכיפות.


בספרו נוצות סיפר חיים באר על מנהל בית הספר הירושלמי שבו למד:

נוצות, עם עובד, 1979, עמ' 197

וראו גם ברשימתו של שמואל אבנרי, 'ביקורת "ספר האגדה" ושריפת כתבי ביאליק', הארץ, 22 ביולי 2011.

נזכרתי בכך כשראיתי את הפרסומת הזו במוסף 'מוצ"ש' של העיתון מקור ראשון. חברת שיכון כלשהי, שפונה אל הציבור הדתי-לאומי ומבקשת לפתותו לרכוש דירה ב'ישוב לדתיים נורמלים', מצאה לנכון לחבוש להרצל כיפה סרוגה...

מקור ראשון, מוצ"ש, 22 בפברואר 2019

עוד ענייני הרצל יובאו בשתי הרשימות הבאות שתתפרסמנה השבוע:
  • הרצל אמר...
  • הרצל יוזם תחרות לחיבור המנון לאומי

יום שישי, 19 ביולי 2019

'פולניה הרחוקה אינה שוכחת את אזרחיה': מעשה באמבטיה

Y. NAHARI-MIEDZYRZECKI TEL-AVIV

מאת עפרה פרי

אמבטיה מיניאטורית מצופת אמאיל בגוון ירקרק, מוצבת על כַּן ברזל, עומדת אצלי במטבח. קניתי אותה בשתי לירות לפני כארבעים שנה ממישהו שהוריד שמאַטעס מעגלה עם חמור בשוק הפשפשים ביפו. החפץ הזה עורר פתאום את התעניינותי, ובכמה שעות של גלישה במרשתת, בלי לקום מהכיסא, יצא סיפור קטן.

על כַּן הברזל שעליו מוצבת האמבטיה, שאורכה 14 ס"מ ורוחבה 6 ס"מ, מוטבעים כיתובים שונים.

PALESTINE
 EGYPT SYRIE
 HERZFELD & VICTORIUS S.A.

מהי האמבטיה המוזרה הזו, ומה פשר השמות שהוטבעו על כן הברזל?

תמיד חשבתי שזו מאפרה ששימשה פרסומת לכלים סניטריים, והנחתי שמדובר בשני סוחרים תל-אביבים, הרצפלד האשכנזי וויקטוריוס הספרדי, שכשותפים בתל אביב הקטנה של ימי המנדט המוקדמים עשו עסקים בתחום הכלים הסניטריים עם מצרים וסוריה השכנות. 

כלל לא עלה בדעתי שמדובר בשני יהודים יֶקים ילידי ראשית המאה ה-19, יוזף הֶרצפלד (1898-1832) וקרל ויקטוריוס (1906-1832). שניהם הקימו בעיר הפרוסית המוזנחת גראודנץ (Graudenz) בית יציקה ענק.

מפעל היציקה של ויקטוריוס והרצפלד (naszemiasto)
המייסדים: ויקטוריוס והרצפלד (naszemiasto)

בשנת 1918, עם הסכמי ורסאי, עבר 'המסדרון הפולני' לרשות הרפובליקה הפולנית החדשה, והעיר, שנמצאת בצפון המדינה, נקראת מאז בשם גרודז'ונדז (ובפולנית: Grudziądz). המפעל שוכן שם עד היום. יצקו בו תנורים מברזל ובעיקר צינורות ביוב וגם מכסי ביוב יפהפיים, כפי שרואים בערים גדולות וגם אצלנו.

מכסה ביוב עם הלוגו של ויקטוריוס והרצפלד HV

אז מה לכל זה ולתל אביב?

בארץ ישראל המנדטורית לא ייצרו ברזל בכמות מסחרית וגם לא 'כלים סניטריים', ובתערוכות הגדולות של יריד המזרחשהתקיימו בתל אביב בשנים 1934 ו-1936, הוצעו למכירה סחורות מסוג זה. רבות מהן הגיעו מפולין, שנקראה באותם ימים בפי כל בשמה היהודי העתיק 'פולניה'. ככל הנראה כך הגיעה האמבטיה שלי לארץ הקודש...

הביתן הפולני ביריד המזרח (ויקיפדיה)

יריד המזרח (rLevant Fai) הראשון נפתח ב-1934, ואף עוצב לו סמל מיוחד, 'הגמל המעופף', על ידי האדריכל הראשי אריה אלחנני. לכבוד היריד ניטעו ברחוב השפלה עצי דקל מזן וושינגטוניה, וארבעה מהם נמצאים שם עד היום. סיפורו של יריד המזרח כבר סופר במקומות רבים ולא נשוב עליו, אבל ליריד הזה יש לי גם קשר אישי.

אמי בלהה פסטמן (לימים סגל), שעבדה כ'קורספונדנטית' בחברת רסקו (חברה זו הוקמה בתל אביב ב-1934 על ידי הסוכנות היהודית והופעלה על ידי יהודים שעלו מגרמניה), הייתה נציגת החברה ביריד המזרח של שנת 1936. 

כרטיס הכניסה שלה, שהשתמר ונמצא ברשותי, הוחתם גם הוא בחותמת הגמל המעופף.

לקראת היריד הראשון של שנת 1934 יצא גיליון מיוחד של ארץ ישראל והמזרח הקרוב (כתוב בפולנית, בצרפתית, באנגלית, בעברית ובערבית) ועליו סמל הגמל המעופף.

חוברת מרתקת זו סרוקה בשלמותה כאן

הגיליון, שגדוש במודעות ובצילומים, הוקדש כולו ליחסי המסחר הפעילים בין ארץ ישראל המנדטורית לבין פולין. החוברת נפתחת בדברי ברכה של שר המסחר הפולני, של יו"ר הוועד הפולני למען ארץ ישראל ושל נכבדים רבים אחרים, כולל מאמרים וטבלאות נתונים על יחסי המסחר בין שתי הארצות. הקונסול הפולני בארץ ישראל סטניסלב לוקשביץ (Lukaszewicz) כתב בין היתר כי 'פולניה הרחוקה אינה שוכחת את אזרחיה ועוזרת להם במִדת האפשרות'. 'אזרחיה' הם כמובן יהודי פולין שעלו אז בהמוניהם לארץ בגל הגדול של העלייה החמישית.


בין המון המודעות של סוחרים ונציגים של חברות מסחריות, מצאתי את הרצפלד וויקטוריוס ואת יחיאל נהרי מתל אביב ששמותיהם חקוקים על האמבטיה הממוזערת שלי:


יחיאל נהרי (מינדז'יז'צקי), שחנותו הייתה ברחוב אלנבי 119 בתל אביב, היה הסוכן המורשה של החברה. עד מתי הוא פעל שם כנציג החברה לא מצאתי, אבל דוד אסף, עורך רשימתי, הצליח לאתרו.

מתברר כי אדון נהרי לא היה סוחר מתכות פשוט הספון בחנותו אלא איש עסקים בינלאומי, מיליונר ונדבן. הוא נולד בעיירה ונגרוב שבפולין, עלה לארץ ישראל והיה 'אזרח העולם', שהחזיק דירות בפריז ובלונדון. בנוסף, גם היה ברשותו אוסף נדיר של אמנות סינית ויפנית. האוסף שלו אף הוצג במוזיאון תל אביב. כך כתב עליו העיתונאי אורי קיסרי:

מעריב, 24 במאי 1953

נהרי נפטר בפתאומיות בלונדון במאי 1962, ובצוואתו (שסביבה התגלע סכסוך ארוך) הוריש את האוסף למוזיאון העירוני של רמת גן. היכן הוא האוסף היום? איני יודעת.

הבוקר, 31 במאי 1962

במפתיע, או שלא, ברחוב אלנבי 119 נמצאת גם כיום חנות לסחורות ברזל (פרזול ומנעולים). החנות שייכת לאחים ביטר, ובאתר האינטרנט שלהם כתוב בין השאר:
חברת אחים ביטר נוסדה  על ידי אברהם ביטר וחתנו יחיאל אלטמן בשנת 1945. החברה היתה מבתי העסק הראשונים אשר עסקו בפירזול בארץ ובמהרה הפכה לאבן שואבת לבעלי מקצוע ולקוחות פרטיים. 
חנות האחים ביטר בתל אביב, רחוב אלנבי פינת ליבונטין (צילום: איתמר לויתן)

סביר להניח שתנועת המסחר בין פולין לפלשתינה (א"י) נקטעה ב-1939, וכשהסתיימה המלחמה ב-1945 החליפו מוצרי הפרזול את האמבטיות הפולניות היצוקות אמאיל שנמכרו לאפנדים העשירים של פלשתינה, סוריה ומצרים.
__________________________________

עפרה פרי גרה בחיפה ועוסקת בעריכת לשון

יום רביעי, 17 ביולי 2019

מעורב ירושלמי: בית חלונותיי, שלום במשפט, ברסלב, השבת אבדה, הכל בס"ד, חידה

א. החלונות הגבוהים

קוראי מאמרה של נעמה ריבה בהארץ בוודאי כבר עמדו על נפלאות הארמון המרהיב שהוקם ב'גן הסוס' לזכרו של אספן החלונות הירושלמי המנוח יורם אמיר. הארמון מורכב מלמעלה מ-500 חלונות שאסף, והוא צבעוני ומרהיב.

גן הסוס, המוכר יותר בשמו העממי 'בור שיבר' או בשמו הרשמי 'כיכר משה ברעם', נמצא ברחוב המלך גורג' פינת בן יהודה, ומי שמזדמן לעירנו כדאי לו להציץ.

 
צילם: מנחם רוזנברג

ב. בית דין לענייני שלום ואסירים שמתחת לאדמה

בית משפט השלום הוא הערכאה המשפטית הראשונית והנמוכה במדינת ישראל, שבפניה נידונים עניינים אזרחיים ופליליים. למה 'השלום'? ברור שהשם משקף ביסודו את מעמד בית המשפט כגוף שמשכין שלום בין אדם לחברו.

אבל בירושלים הכל שפיט, גם השלום עצמו. וכך בשלט ההפניה לבית המשפט השוכן ב'מגרש הרוסים' תורגם שם זה לאנגלית מקולקלת: Court Of Peace, כביכול בית משפט שדן בהסכמי שלום... 

השם האנגלי הנכון הוא: Magistrates Court  

צילום: דן כהן

אם לא די בתרגום קלוקל זה, הרי השלט השני, שמפנה למוזיאון אסירי המחתרות הסמוך, שגוי גם הוא.

זה אכן שמו הרשמי של המקום, גם באנגלית, אבל זהו תרגום שגוי מעיקרו. כתב לי דן כהן:
לדעתי, Underground Prisoners פירושו 'אסירים שנמצאים מתחת לאדמה'. התרגום הנכון הוא    Resistance Prisonersאו Prisoners of the Underground Movements
צילום: דן כהן

ג. שנו את ברסלב!

הדרישה החד-משמעית לשנות את ברסלב באה היישר מתוך מעוזה של חסידות 'שובו בנים', בפינת הרחובות החומה השלישית ושבטי ישראל.

כך נראה השלט של חלפן כספים ברסלבי שאינו יודע אנגלית... גם כאן כמובן הדבר נובע מבּוּרוּת ברמה הבסיסית ביותר.

צילום: נחמיה שטיינברגר

על לימודי הליב"ה (Core), שכה חסרים לחרדים, אפשר רק לומר בעצב: 'רחמנא ליבה בעי'!

ד. אבדות ומציאות

בירושלים מקפידים מאוד על מצווה השבת אבדה, והודעות כאלה מודבקות בכל מקום. לפעמים מדובר במודעות ביזאריות, כמו שתי אלה:

צילום: ארי הולצברג
צילום: בני עורי

ה. השכרה בחינם

השכרה בחינם היא סוג של אוקסימורון.

עיון מעמיק מראה שה'חינם' הזה הוא בעצם לשישים דקות בלבד, וגם זה בתמורה ל-25 מוצרי מזון איכותיים עבור אברכי ישיבות.

אהבתי גם את התוספת החיננית לבס"ד הקלאסי. כתבו מעתה: הכל בס"ד...

צילום: יהושע לביא

ו. חידה ירושלמית

בירושלים, זה ידוע, כל צומת רחובות עשוי להיות 'כיכר' או 'רחבה'. יש כל כך הרבה רבנים ועסקנים שצריך להנציח, וכל כך מעט רחובות פנויים...

ליד קרית וולפסון נמצאת 'רחבת השען'.

צילום: טובה הרצל

זה לא רק הניקוד המוזר 'הַשֶׁעָן', אלא גם האישיות שמאחוריה. מיהו רבי אברהם נחמן רודניצקי (שהוא 'אמן, איש רוח ויצירה') ומה הקשר בינו לבין 'השען' – כינוי? ראשי תיבות?

מי יפצח את החידה?

הפִּתְרוֹן

את התשובה המלאה לחידה קיבלתי מיערה חשמונאי, נינתו של רודניצקי, שכתבה לי:
הרב אברהם נחמן רודניצקי ז"ל היה אמנם רב, לא 'רבי', שיש לו קונוטציה לאדמו"ר חסידי, אך כל ימיו אהב את המלאכה והתרחק מן הרבנות. הוא הונצח לפני כשלושים שנה, לא בשל היותו רב, אלא דווקא בשל עשייתו הרבה בכל תחומי העמל והיצירה, במיוחד בשל מומחיותו כשען.  
ראוי לה לירושלים, שגם בעלי מלאכה ועובדי כפיים, כשענים, רצפים, עובדי דפוס, טייחים, בנאים ועוד, יונצחו ברחובותיה וכיכרותיה, כי רבה וגדולה היתה תרומתם לבניינה וכינונה.  
הוא נמנה עם ותיקי שכונת שערי חסד, היה אמן הכתיבה והקליגרפיה, סופר סת"ם, צייר, איש רוח ויצירה, בדיוק כפי שצוין בשלט. הוא היה נאמן לשפה העברית וגידל את ילדיו על טהרת השפה, שפת הקודש, למרות שלא אחת הואשם כי הוא 'עושה שבתו חול'.  
לא התייחסת לתאריך פטירתו, שנת תש"ז, שנה לפני הקמת המדינה. כבר אז, בניו ושתיים מבנותיו שירתו בכוחות הבטחון, בהם ראה חלק מגאולת העם והארץ. הוא נחשב לאחד מיקיריה של ירושלים באותם ימים.  
הוא היה נצר לרב אברהם זלמן צורף, שעלה לירושלים ב-1811, עם עליית תלמידי הגר"א, משקם חורבת רבי יהודה החסיד. כמורשת אבותיו, בני משפחתו של יואל משה סלומון, הוא היה גאה בבניה ובעמל ולא בכספי חלוקה. 
ר' אברום, כפי שכינוהו, נודע בכינוי 'השען', על שום ששעוני אורלוגין רבים, גם המורכבים ביותר, שהיו קבועים בבתי כנסת בירושלים, תוקנו ושופצו בידיו האמונות בלא תמורה. את לילותיו העביר בלימוד ובכתיבה, ובתוך כך בחידושי לשון. שמורים במשפחתנו אוצר מכתבים והתכתבות בינו ובין אהוד בן יהודה ז"ל, בנו הענו והצנוע של מחיה הלשון העברית, הרחק מעיני התקשורת של אותם ימים.  
זכיתי להיות נינתו ועל כן ידועים לי פרטים כה רבים על האיש היקר והמופלא הזה.

יום שני, 15 ביולי 2019

המפלגה הדמוקרטית המלוכדת


המאמר הזה התפרסם היום במדור 'דעות' של עיתון הארץ, וכך גם יש לקרוא אותו – זו דעתי (ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, יש לי דעות נוספות)...



עדכון (18 ביולי 2019)

ברור לגמרי שעמיר פרץ ואהוד ברק לא קראו את המאמר, ואם קראו לא השתכנעו.

ההודעה של עמיר פרץ כי מפלגת העבודה לא תתאחד עם מרצ וברק אכזבה אותי קשות, וביום חמישי בערב (18 ביולי) שלחתי את המייל הזה למפלגת העבודה:


עדכון (20 ביולי 2019)

אז מתברר שאהוד ברק דווקא כן קרא וכן הפנים. עובדה...