מילים משיר: 'פגישה, חצי פגישה', 'על כנפי הכסף'

מאת דוד אסף ורפי מוזס

מי לא אוהב לשיר? כולם אוהבים לשיר. אבל האם אנו גם מבינים את כל מילות השיר המתרונן בפינו? משוררים עושים לעיתים שימוש במילים נדירות, בצורות דקדוקיות מקוריות או בביטויים מושאלים ממקורות קדומים (תנ"ך, ספרות חז"ל, מדרשים, פיוטים וכיוצא באלה) שלא תמיד מוּכּרים ובטח לא לכולם.

במדור חדש זה לא נחדש הרבה. בכל פעם נפרסם שיר או שניים, ידועים ואהובים, ולצידם הערות והארות לשון קצרות וקלילות שכתב יועץ הלשון רפי מוזס בדף הפייסבוק שלו, ועליהן ומתחתיהן הוספתי אני משהו משלי. הקוראים והקוראות מוזמנים להעיר ככל העולה על ליבם.

מתחילים.

א. פגישה, חצי פגישה

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין (1931-1890), המוכרת יותר כרחל המשוררת (בכמה מקומות הצמידו לה את השם העברי 'סלע', כשמו של אחיה יעקב [1935-1880], שאכן עִבְרֵת את שמו. ככל שידוע לי, רחל עצמה מעולם לא קראה לעצמה בשם זה).

את השיר, המוכר במילותיו הראשונות 'פגישה, חצי פגישה' (במקור אין לשיר כותרת), כתבה רחל בתל אביב, ב-13 באפריל 1925 – היא כבר הייתה אז חולת שחפת וטופלה במוסדות שונים – והוא נדפס בפעם הראשונה בקובץ שיריה הראשון סָפִיחַ (הוצאת דבר, תל אביב תרפ"ז, עמ' 20).

רחל, ספיח: שירים, עמ' 20

שיר זה הולחן פעמיים, וזו הזדמנות להיזכר בלחן הראשון, היפהפה והמוּכּר פחות. הוא נכתב כנראה ב-1967 בידי דינה עֲמֵלִי (אז גרינפלד), זמרת ומלחינה נהדרת שכמעט נשכחה (אבל מתחזקת דף פייסבוק). דינה, בת קיבוץ כפר סאלד, שירתה בצוות הווי פיקוד ההדרכה וב-1969 שרה את השיר בפעם הראשונה יחד עם צוות ההווי בתוכנית 'מותר לחלום' (העיבוד המוזיקלי הוא של אמיתי נאמן). 

אחרי שחרורה מצה"ל הקימה עם אחיה גבי את 'חמישיית כפר סאלד' והם הקליטו את השיר למופע 'ניחוחי חציר' (1971). העיבוד המוזיקלי הוא של אלברט פיאמנטה:

הלחן המוכר יותר נכתב בשנת 1974 בידי חנן יובל ל'ערב שירי המשוררת רחל' (תיאטרון יובל, במאי: צדי צרפתי). השיר הוקלט אז בפעם הראשונה בביצועם של דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, ששרו במסגרת אותו 'ערב' 14 שירים של רחל:

   

ומה בנוגע למילים הקשות?

מה הם 'ניבים סתומים'? 'ניב' הוא היגוי, דיבור פֶּה, או צורת ביטוי (לקוח מהצירוף 'נִיב שְׂפָתָיִם', ישעיהו, נז 19), 'סָתוּם' – בהקשר כאן אין פירושו סגור, אלא לא מובן כראוי, לא ברור. וזה כמובן מתחבר לאופי המהיר והמקוטע של המפגש המתואר בשיר (בין גבר לאשה מן הסתם), שאינו פגישה אמיתית אלא 'חצי פגישה'.

האגם הסואן הוא בוודאי אגם כנרת, שאליו התגעגעה רחל ממקום שבתה בתל אביב, והכוונה כנראה לרחש הגלים, על דרך הפסוק 'מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם' (תהלים, סה 8).

ומניין המילה 'לִרְוָיָה', שמשמעה שתייה עד כדי שובע, ונמצאת אצלנו בשימוש גם כברכה לפני שתייה? מקורה בפסוק 'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה' (תהלים, כג 5).

בשורות האחרונות, 'ועל ברכי אכרע [...] לשתות ממנו לרויה', מהדהד לדעתי (במהופך) מבחן הקבלה לצבאו של השופט גדעון שנערך בעין חרוד. בסיפור התנ"כי (שופטים, ז 7-5) נכתב:

דה

וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ, וְכׇל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.  

הדוברת בשיר מציגה את עצמה כמי שאינה שייכת ל'שלוש מאות האיש המלקקים', גיבורי החיל, אלא ל'כל העם', אלה שכרעו על ברכיהם כדי לשתות ושוחררו לבתיהם.

ולסיום, שיר צנוע זה גם תרם לשפה העברית כמה צירופי לשון השגורים עד היום בפי כל: 'פגישה, חצי פגישה', ו'היה כלא היה'. הצירוף האחרון, אגב, מהדהד את הפסוק 'וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ' (עובדיה, א 16).

ב. על כנפי הכסף

נעמי שמר, כל השירים, לולב (מהדורת ידיעות אחרונות), 1967

את השיר 'על כנפי הכסף' כתבה והלחינה נעמי שמר לאחר הניצחון המזהיר של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים, וביצעה אותו בפעם הראשונה ביולי 1967 להקת חיל האוויר. השיר המלהיב, שנכתב כמארש (מנגינתו היא עד היום חלק לא נפרד מהרפרטואר של תזמורת צה"ל), מלא וגדוש בצירופי מקרא ופיוט. האם כולנו יודעים מה פירוש 'אבירי הרוח בעבים', או מי הם 'בני רשף', ולמה דווקא 'שבעת הרקיעים' ומניין הגיע 'נָס הים וַיִּסֹּב אחור'? 

נשמע את השיר בפיה של נעמי שמר, העיבוד המוזיקלי הוא של דוד קְרִיבוֹשֵׁי:

מה הם 'שבעת הרקיעים'? מקורם בדברי האמורא ריש לקיש, שהובאו בתלמוד הבבלי (חגיגה, יב ע"ב). לדבריו, יש בשמיים שבעה מדורים או 'רקיעים', ומתברר שיש להם גם שמות (וילון, רקיע, שחקים, זְבוּל, מעוֹן, מכוֹן, ערבות). נושא זה פּוּתח כמובן גם בספרות הקבלה, שבה השוו את הרקיעים הללו לסְפִירוֹת.

התיחום הגאוגרפי 'מגולן ועד ים-סוף', תואם כמובן את המציאות החדשה שנתהוותה אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מחליף את הביטוי הישן 'מדן ועד אילת', שהומצא אחרי הקמת המדינה וכיבוש אילת, שבתורו החליף את הביטוי המקראי המקורי 'מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע' (שמואל ב, יז 1), שרווח גם בזמר העברי עד 1948 (למשל ב'שיר אסירי עכו' שחיבר זאב ז'בוטינסקי ב-1920 ונפתח במילים 'מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע / מִגִּלְעָד לַיָּם').

ומה בנוגע לסולם, שרגליו באדמה אך ראשו בשמי המלחמה? שמר רמזה כמובן לחלום יעקב, שבו המילה 'סולם' מופיעה בפעם היחידה בתנ"ך:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (בראשית, כח 12).

והערה לשונית קטנונית, שלא מצאנו לה הסבר. משום מה שמר ניקדה כך את המילה המקראית 'חֳרָבָה' (פעמיים!), אבל במקרא הניקוד הוא 'חָרָבָה'. מדוע ניקדה שמר בחטף-קמץ? לא ברור.

לאחר שסיימנו לכתוב פינה זו נזכרנו שדבר דומה כבר עשה המוזיקאי, המשורר ואיש הרדיו המנוח אברהם זיגמן בספרו מדרש נעמי: נעמי שמר – המקורות היהודיים בשירתה (יד יצחק בן-צבי, 2009), שם הראה את המקורות המקראיים, התלמודיים והמדרשיים ששילבה נעמי שמר בשירי הזמר שלה. הנה העמוד המתייחס ל'על כנפי הכסף' ובו התייחס זיגמן לעוד כמה מקורות.

מדרש נעמי, עמ' 58 (באדיבות תמר זיגמן)

סיפורי רחובות: יצחק רבין, אנצו סרני, שמואל ירחינאי, עינים למשפט

א. מי אתה יצחק רבין?

לפני כשבוע או שבועיים רעשה הארץ מ'משפיענית טיקטוק', חרדית לשעבר, בשם אודיה פינטו, שבאחד משעשועוני הטלוויזיה הוצגה בפניה תמונתו של יצחק רבין והיא לא זיהתה אותו. להגנתה אמרה, שהיא גדלה בחברה החרדית (תירוץ!), ובאותה מידה אפשר לומר שלא זיהתה אותו בגלל שבתמונה הוא היה בלי כאפייה...

במקרה או שלא במקרה נשלחה אליי השבוע תמונת השילוט החדש של רחוב יצחק רבין בירושלים, סמוך ונראה לכיכר אגרנט, בית המשפט העליון ואוהל 'פורום הגבורה' הנטוש.

צילום: טובה הרצל

מי שיסמוך על השילוט החדש והמצוחצח לא יעלה על דעתו שראש ממשלת ישראל יצחק רבין לא סתם מת במיטתו בשנת תשנ"ו, אלא נרצח ביריות מתנקש יהודי ב-4 בנובמבר 1995, תאריך היסטורי (שבמקרה יצא בשנת תשנ"ו) שיש מי שמנסה לגמדו.

ב. ושוב, אֶנְצוֹ סֶרֶנִי

כבר עסקנו כאן בשיבושי שמו של אֶנְצוֹ סֶרֶנִי, שהיה מצנחני היישוב ועל שמו נקרא קיבוץ נצר סרני. ונחזור שוב ושוב: שמו היה אֶנְצוֹ סֶרֶנִי ולא אנצ'ו סִירני.

אבל בכפר סבא לא קוראים את עונ"ש. מלבד שיבוש שמו, טעו גם בשנת הולדתו 1905, ובנוסף הדביקו לו את התואר המשונה 'צנחן הצלה'.

צילום: איתמר לויתן

ג. ירח נאי

שמענו על 'בית התה של ירח אוגוסט', וגם על 'ירח מלא' ו'ירח חסר', אבל מה זה 'ירח נאי'?

צילום: איתמר לויתן

ובכן, הפתרון פשוט: השם הוא ירחינאי. והבית עומד בעיר תל אביב, ליתר דיוק ביפו ברחוב שמואל ירחינאי.

אבל מיהו איש זה ומה פשר שמו?

מדובר באמורא (מחכמי התלמוד) רב שמואל, שחי בנהרדעא שבבבל והיה דמות בולטת בדור הראשון של האמוראים (מסוף המאה השנייה לספירה ועד למאה השלישית), לצד חברו שכּונה סתם 'רב'. 

שמואל היה בקי גדול בהלכות עיבור החודש ובסודות לוח השנה, ולפיכך כּונה 'ירחינאי' או 'ירחינאה', כלומר איש הירח או איש החודש. אחד המאמרים המיוחסים לו הוא 'נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי נהרדעא' (בבלי ברכות, נח ע"ב), כלומר אני בקי במסלולם של כוכבי השמיים כשם שאני בקי ברחובות עירי נהרדעא.

ד. עֵינַיִם למשפט

חותמת של הרב יצחק אריאלי על אחד מספריו (תפארת: מכירות פומביות)

עינים למשפט הוא שם של סדרת ספרים שחיבר הרב יצחק אריאלי (1974-1896), שבהם העלה על הכתב את פירושיו למסכתות שונות בש"ס. הוא היה מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב אברהם יצחק קוק בירושלים והשתתף איתו בייסוד ישיבת 'מרכז הרב'. לימים מילא תפקידים שונים בישיבה (עד שהסתכסך עם ראשיה), ובכלל הייתה דעתו מעורבת עם הבריות ועסק בצורכי ציבור. בשנת 1966 זכה אריאלי בפרס ישראל לספרות תורנית. בנו היה חוקר הפילוסופיה היהודית פרופ' נחום אריאלי, ונכדתו (בתו של נחום) היא יעל וילנר, שופטת בבית המשפט העליון. איש התקשורת קובי אריאלי הוא נינו מצד אחר של המשפחה.

אגף אחר של צאצאיו השחיר והתחרד והפך לאנטי-ציוני. במהדורה חדשה של עינים למשפט, שהוציאו לאור בני אותו אגף, צונזרה בגסות רוח זיקתו של אריאלי לציונות בכלל ולישיבת מרכז הרב בפרט. על עניין זה כתבו בהרחבה תלמידִי איתם הנקין הי"ד, וכן יצחק אבי רונס, ואין ענייננו כאן בסוגיה זו, אלא רק ברחוב שהוקדש לספריו. 

בשכונת מזכרת משה בירושלים, ממש מול שוק מחנה יהודה, יש רחוב רב קסם הנקרא 'עינים למשפט', אבל איך בעצם צריך לכתוב 'עינים'? זו אחת המילים בשפתנו שממש מתבקש לנקדה, כשכותבים אותה בכתיב חסר.

כך תועד ב-2013 השלט הישן של הרחוב:

צילום: בנצי בינדר (פורטפוליו)

וכך נראה השלט החדש-דנדש שנקבע ממש לאחרונה:

צילום: דוד אסף

בין לבין, עדיין אפשר לראות על קירות הבתים גרסאות שונות ומשונות: עיניים, עינים, והכי נחמד 'עניים למשפט'...

צילום: דוד אסף

בשולי נעיר, כי הכתיב הרווח הוא כתיב מלא: 'עיניים'. 

עיניים, כתב העת המקסים לילדים ולבני נוער, מגדיל לעשות ומנקד גם את הכתיב המלא...

 

ציפורה נחמדת: משהו על גלגולי 'אֶל הַצִּפּוֹר'

אבן הקדשה ל'אל הציפור' בגן ביאליק בשכונת בית הכרם בירושלים (צילום: גדי שגיב)

מאת אבנר הולצמן

ערב הזיכרון למשורר חיים נחמן ביאליק, המתקיים מדי שנה בשנה בבית ביאליק בתל אביב ביום פטירתו (כ"א בתמוז), הוקדש השנה לשירו הראשון שראה אור, אל הציפור (1891), לרגל מלאת 135 שנים לפרסומו. 

ציון 'ימי ההולדת' של שיר זה הוא מסורת ארוכה בפני עצמה. כבר ב-1916 נערכה סדרת אירועים ברוסיה, בלונדון, בניו יורק ובארץ ישראל, במלאת חצי יובל שנים להופעת הבכורה של ביאליק על בימת הספרות. התלוותה אליהם שורת פרסומים, שהבולטים בהם היו מאמריהם של מקסים גורקי מזה ויוסף חיים ברנר מזה. ביאליק עצמו צפה במהומת היובל בפליאה משועשעת ממקום מושבו באודסה, ובמכתב לידידו ההיסטוריון שמעון דובנוב כינה אותו 'ה"חג" אשר בדו לי ידידיי מלבם'. הוא ידע היטב שכל אלה נועדו לשמח את ליבו, להמריצו להפר את שתיקתו המעיקה, ולעודדו לשוב אל מסלול השירה שנקטע חמש שנים לפני כן. 

כעבור 25 שנים נוספות, ב-30 במארס 1941, נערכה בבית ביאליק מסיבה ספרותית במלאת חמישים שנה לכתיבת 'אל הציפור'. זה היה שבע שנים בלבד אחרי מותו של המשורר, ונוכחותו הקרובה עדיין מילאה את חלל האוויר. אחד הדוברים, המשורר יעקב פיכמן, הכריז: 

תאריך זה של חמישים שנה לפרסום 'אל הציפור', מסמן ציון ותחום. יום גדול הוא, יום הולדתה של השירה העברית המודרנית, החוגגת עתה את חג יובלה הראשון [...] ביום זה נשמע בראשונה הניגון החדש, קם לתחייה הלב היהודי (בספרו שירת ביאליק, עמ' תמו).

אבל פיכמן לא הסתיר באותו מעמד את דעתו, ש'אל הציפור', יותר מאשר הוא יצירת אומנות חשובה, אינו אלא אות מבשר על הגדולות אשר עוד תבואנה. השיר עצמו, לדעתו, לא חרג מן הנוסח הטיפוסי של שירת חיבת ציון ספוגת הסנטימנטליות, ולא היה בו שום יסוד מהפכני. זה היה, לדבריו, נבט צנוע שבו מתחילה הפריחה הגדולה. דבריו משתלבים בוויכוח שמעולם לא הוכרע: לו חלילה נעלם ביאליק מן הזירה במהלך השנתיים שחלפו מפרסום 'אל הציפור' ועד שעלה בידו לפרסם שיר שני, האם ניתן היה לשער כי צפוּן בו משורר גדול, או שזיהוי גדולתו לעתיד לבוא, על פי שיר זה בלבד, אינו אלא חוכמה שבדיעבד? 

אומנם השיר עורר כמה תגובות חמות בעיתונות עם פרסומו ב-1892 בכרך הראשון של המאסף פרדס, יחד עם ציפייה ותקווה להמשך התפתחותו של המשורר הצעיר, אבל איש מאלה שקידמו בברכת עידוד את פני המשורר החדש לא העלה בדעתו כי הוא חוזה בהופעת הבכורה של מי שיהיה גדול המשוררים העברים. כזו הייתה, למשל, תגובתו של הסופר אהרן רוזנפלד, שחתם בכינוי 'דן', ברשימה שפורסמה בעיתון המליץ (15 ביוני 1892, עמ' 7):  

וביחוד הצטיין המשורר החדש ה'[אדון] ח"נ ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי הקודש, ולא ידבר רמות ונשגבות כדרך המשוררים העברים, ובכל זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו 'אל הצפור' [...] יישר כוחך, משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!

הפרסום הראשון של 'אל הציפור' (הפרדס, א, אודסה תרנ"א)

כעבור חמישים שנים נוספות צוין בחגיגיות יום הולדתו המאה של 'אל הציפור'. באוקטובר 1991 נחנך בית ביאליק המחודש, ולרגל המאורע הופק אלבום מהודר הכולל מהדורה פקסימילית של כתבי היד של השיר. אוניברסיטת תל אביב ערכה באותה שנה כינוס חוקרים רב משתתפים תחת הכותרת: 'מאה שנים לשירה העברית המודרנית'. מאורע נוסף שקיבע את נוכחותו של השיר במרחב הציבורי היה בינואר 2006, עת הוצב פסל ברונזה ענקי של ביאליק, מעשה ידיו של האמן האוּזְבֵּקִי יאשה שפירא מטשקנט, בכיכר המרכזית של רמת גן (כיכר רמב"ם, לשעבר אורדע). הפסל ניצב ליד המקום שעמד בו הבית שהמשורר התגורר בו בשנתו האחרונה. על לוח שיש ברחבה המקיפה אותו נחרתו ארבע שורות הפתיחה של 'אל הציפור'. מזרקה קטנה בסמוך משמשת אבן שואבת ליונים, ואלה חונות על ראשו ועל זרועותיו של המשורר, כאילו כדי להמחיש בפועל את הנאמר בשיר. 

פסל ביאליק בכיכר רמב"ם ברמת גן (צילום: איתמר לויתן)

מעבר לתאריכי הציון האלה, האופפים את 'אל הציפור' כמעט בהילת קדושה, השיר הוסיף לחיות בקרבנו בשלל דרכים וערוצים. אחד מהם הוא שפע ההלחנות. אם אינני טועה הוא השיר הביאליקאי שזכה למספר הלחנים הרב ביותר – קרוב לעשרים. רובם מתועדים באתר זמרשת (מאמר מסכם בנושא, פרי עטו של אליהו הכהן המנוח, יראה אור בקרוב בקובץ טובים השניים [גלעד, כט]). האהוב והפופולרי ביותר הוא המוקדם מביניהם, שהועתק מלחן של שיר העם ביידיש 'טיף אין וועלדעלע' (בעבי החורש), שמלחינו לא זוהה עד היום. הביצוע הקרוב לליבי הוא זה המתנגן בקולה הצלול של נחמה הנדל (הקלטה מ-1963). ואילו החדש ביותר הוא הלחן הקצבי והנמרץ של להקת הדג נחש משנת 2018.

הנה הם, זה אחר זה:

 

הערוצים השונים של הדיון המתמשך ב'אל הציפור' מגלים פנים שונות בשיר ובהקשריו – תולדותיו, מקורותיו הלשוניים והספרותיים, נוסחותיו, דמות הדובר, התקבלותו בביקורת ובמחקר, מקומו בשירת ביאליק ובחייהם של קוראיו. על כמה מן ההיבטים האלה ידובר בקצרה להלן. 

עיון בכתבי היד של השיר, כמפורט במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, חושף את עוצם העמל שהושקע בו, מיום שעלה במחשבתו של ביאליק בן ה-17, בימיו הראשונים בישיבת וולוז'ין באביב 1890, ועד שפורסם כעבור שנתיים במאסף פרדס. לימים צמחה בין תלמידי הישיבה מסורת אגדה על נסיבות היווצרותו של השיר. הם נהגו להצביע על גבעה סמוכה שבה, כביכול, התבודד ביאליק והעלה את השיר על הכתב בהעלם אחד. ליד אותה גבעה נערך גם, כמסופר, מעמד הפרידה ממנו בצאתו בדרך הארוכה לאודסה בספטמבר 1891. 

בניין ישיבת וולוז'ין, 2016 (צילום: דוד אסף)

כך או כך, כמעט אף אחד משיריו, אולי חוץ מן הפואמה 'המתמיד', לא עבר תהליך התגבשות כה ארוך וסבוך. זהו, כידוע, מונולוג שירי, הבוקע מפיו של יהודי מזרח-אירופי, המתַנֶה את עומק כמיהתו לארץ ישראל באוזני ציפור שאך זה שבה משם, מארצות החוֹם. השוני בין הנוסחים המוקדמים לבין הנוסח הסופי ניכר בעיקר בהשמטתן של 48 שורות, שבהן הדובר מציג את עצמו כאיש כבד ייסורים, מתלונן על פגעי האקלים הקר והלח של מזרח אירופה, ומקונן על הצרות והאסונות שפקדו אותו. בכך אוּפַּק הרובד הסנטימנטלי שבשיר, וגבר תוקפם והגיונם של שני הבתים המסיימים, הדוחים את ההתמסרות לבכי ולדמעות בחיים ובספרות כתגובה ראויה למצב האישי והלאומי. ככל הנראה, רק אחרי בואו לאודסה ערך ביאליק את השיר והשמיט ממנו את שפעת דברי התלונה הבכייניים של הדובר, והפכוֹ ליצירה תכליתית, נמרצת ומאופקת. כך נהפך הנוסח הראשון בן 112 השורות לנוסח המוכר ובו 64 שורות בלבד. 

טיוטת השיר באחד מכתבי היד של ביאליק, בקירוב 1891-1890 (ארכיון בית ביאליק)

מדוע החליט ביאליק לערוך בשיר זה ניתוח קטיעה כה דרמטי? אפשר לשער שעשה זאת זמן קצר לפני 'טקס המבחן' של השיר, השעה המלחיצה שבה הגיש אותו לעיונם של סופרי אודסה. לפי השערתו של דן מירון, בדיונו המקיף בשיר בספרו הפרידה מן האני העני (האוניברסיטה הפתוחה, 1986), הוא כנראה שיווה בליבו את מבטם הנוקב של אישים כאחד העם, ליליינבלום ורבניצקי – שכולם אכן בחנו את השיר, בזה אחר זה, לפני פרסומו  – והתאים את עצמו מראש למזגם הצונן ולמשפטם החד. 

אותו מעשה של קיצור והשמטה מעיד על חוש הביקורת העצמית המפותח של ביאליק. אין זה דבר של מה בכך למשורר מתחיל לוותר על עשרות שורות מפרי עטו. אותה עין ביקורתית הביאה אותו, באותה עת, לדון לגניזה שירים רבים אחרים שהצטברו במחברותיו, ואלה התגלו ופורסמו רק אחרי מותו. מתוך אותם שירי נעורים בחר ביאליק להגיש לפרסום רק את 'אל הציפור'. עורכו, ולימים ידידו ושותפו, יהושע חנא רבניצקי, עלעל באותה מחברת כתבי יד והתפלא לגלות שאף שיר אחד בה לא מגיע למעלת 'אל הציפור'. מאותה פרשה אפשר ללמוד לא רק על טיב שיפוטו של המשורר הצעיר, שהניע אותו לבחור דווקא בשיר זה ככרטיס הביקור הספרותי שלו, אלא גם על ראשית התמודדותו עם הנוסח הסנטימנטלי של משוררי חיבת ציון, שעליו שפך לימים קיתונות של לעג במכתביו לרבניצקי. כמה וכמה משיריו המוקדמים (כגון 'הרהורי לילה', 'דמעה נאמנה', 'ביום סתיו', 'מכתב קטן לי כתבה', 'כוכב נידח', 'לא תימח', 'נטוף נטפה הדמעה'), מגלגלים במוטיב הדמעה תוך כדי ביקורת סמויה על שִׁפעת הדמעות המציפה את שירתם של בני זמנו. נקודת המוצא של מהלך זה נעוצה כבר ב'אל הציפור'. 

הכרת הטובה של ביאליק לרבניצקי, עורכו הראשון, משתקפת בהקדשה הנחמדה שרשם לו ב-1908 בפתח קובץ שיריו:

בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צימחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי. 

ב'אל הציפור' מסתמנת גם ראשית הופעתו של דובר שִׁירִי מסוג חדש. אין הוא ישות מוכללת או דמות בלתי אישית כמקובל בשירת ההשכלה, ואף לא אישיות סנטימנטלית רופסת או מגלומנית האופיינית לשירת חיבת ציון, אלא אדם אינדיווידואלי חד-פעמי. הוא בעל תודעה מורכבת, נטוע בזמן ובמקום קונקרטיים ובה בעת מכיל בתוכו, באופן אלגורי, את סבל הירושה היהודי. מכאן הזהות הכפולה של דובר זה: מצד אחד הוא מצטייר כצעיר חובב ציון, היושב בגולה ונושא עיניים כמהות אל אחיו החלוצים, אנשי העלייה הראשונה, המחוננים את עפרות ארץ ישראל; מצד אחר הוא דמות שֹבעת ימים, התגלמות סמלית של ישראל סבא, שכבר שהה בארץ בשכבר הימים ושתל בה פרחים. הכפילות הזאת היא הגרעין שהניב את דמות 'הדובר הביאליקאי' הטיפוסי, הממזג בין האישי והלאומי, והיא שיצרה את התנאים להולדתו ולהכתרתו של ביאליק כמשורר הלאומי. 

דיון ענֵף בפני עצמו הוקדש לשאלת מקורות ההשראה וההשפעה שהזינו את השיר. המדקדק דוד יוסף בורנשטיין חשף במחקר מפורט את התשתית הלשונית, המקראית בעיקר, המהדהדת כמעט בכל שורה בו ('למקורות "אל הציפור"', כנסת לזכר ביאליק, א, תרצ"ו). חוקרים אחדים (בהם עמינדב דיקמן במאמרו 'ביאליק לאשר לא ידעוהו', בספרו שורות על שורות, קשב לשירה, 2016) ציינו את הקשר בינו לבין השיר 'ענף פלסטינה' של לרמונטוב משנת 1837. אחרים סימנו נקודות מגע בינו לבין השירה העברית ושירת יידיש שקדמה לו, ומבלי לכפור במקוריותו הראו מקבילות בין שורות מתוכו לשירי פנייה לציפורים ושירי כיסופים לארץ ישראל מאת מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), קלמן שולמן, מאיר לֶטֶרִיס, אברהם גולדפאדן, אברהם בֶּר גוטלובר ונפתלי הרץ אימבר, ועל כולם אזכיר את מאמרו הפנומנלי של דב סדן 'על המפתן' (מאסף אגודת הסופרים, א, תש"ך). 

קשר מובהק מסתמן בין 'אל הציפור' לבין 'משאת נפשי' של מרדכי צבי מאנה (1886), שיר כיסופים לציון שבליבו התבוננות מלאת כמיהה בחסידה שאך זה שבה מארצות החום. השיר היה אהוב על ביאליק, ויש עדויות שנהג לזמרו עם חבריו בישיבת וולוז'ין בשעות הפנאי מלימוד הגמרא. אפשר גם להתעכב על מקומו של 'אל הציפור' בקרב שאר בעלי הכנף המעופפים בחללה של יצירת ביאליק, ובהקשר זה אזכיר את ספרו היפה של דרור בורשטיין לטובת הציפורים (ידיעות אחרונות, 2019), הממקם כמה מציפוריו של ביאליק בתוך שלל מופעי ציפורים בתרבות. וכך נמצא אצלו נשרים מלכותיים בתפקידים שונים, החל בפואמה 'מתי מדבר' וכלה ב'אגדת שלושה וארבעה'; נשרים שנהפכו ליונים במעבר מנוסח לנוסח בשיר 'עם דמדומי החמה'; יונים זכות שנהפכו לעורבים זדוניים בשיר 'חלפה על פני'; קריאת העורבים בשיר 'על סף בית המדרש'; שיירת החסידות האחרונה בשיר 'הקיץ גווע'; האֵם הציפור שבורת הכנף בשיר 'לבדי'; כנף הרננים בשיר 'בשדה', דוכיפת הזהב מ'בין נהר פְּרָת ונהר חִדֶּקֶל' והטווס ב'טַוַּס זְהָבִי' בשירי העם שלו, ועוד ועוד. 

אשדוד היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם השיר (צילום: שמואל אבנרי; 'לבלות עם ביאליק באשדוד')

נקודה מעניינת ובה אסיים, נוגעת לנוכחותו של 'אל הציפור' במערכת החינוך הישראלית. הנה שתי עדויות ספרותיות אוטוביוגרפיות, שאירעו למחבריהן פחות או יותר באותה שנה. אלה הם שני יוצרים, קרובים בגיל, שהיו אז עולים חדשים כבני עשר, אבל עדויותיהם מנוגדות באופיין לחלוטין זו מזו. 

הרומן שושן לבן שושן אדום (כתר, 1988) מאת דוד שיץ מגולל את קורותיה של קבוצה בת שישה ילדים, אודים מוצלים מאירופה, שהגיעו לארץ ישראל ב-1948 ונקלטו אצל משפחות מאמצות במושב בשרון. עמדתו של הרומן כלפי המפעל הציוני על שליחיו, מוסדותיו, טקסיו וסיסמאותיו היא אירונית, חשדנית ועוינת. הלגלוג על הקלישאות המקובלות מתבטא בין היתר בתיאור הַמַּאֲמָץ שאחד הילדים, נחמיה, משקיע בלימוד 'אל הציפור' במצוות המורָה, שהיא שליחה נאמנה של הממסד, ובדקלומו לפני הכיתה:

אל קצה הלוח הוצמד תצלום בנעצים. גבר שמן נראה בו, מיוגע קצת, בעל מבט מתחמק. ממקום עומדה הסבירה המורה שלכל עם יש משורר לאומי, וזהו המשורר הלאומי שלנו [...] הטילה עליי המורה להתחיל בקריאה. העפתי מבט באיש הקירח שעיניו מיוגעות והתחלתי מפענח אט אט את השורות שכתב אל הציפור. השיר לא מצא חן בעיני. ואף לא נראה לי שהאיש שתמונתו על הלוח אהב ילדים. היה בו משהו חשדני, סתום וכמעט עוין. והשורות שחיבר נתקעו לי בין הלשון לשיניים (עמ' 50).

ומול הזיכרון העוין הזה – חוויה מוארת שהעלתה המתרגמת והמשוררת רִנה ליטוין בספרה האוטוביוגרפי דור המדבר (הספרייה החדשה, 2009). בשנת 1950, כשלושה חודשים אחרי עלותה ארצה מסין ובעוד היא מגששת את דרכה במציאות החדשה, הוטל על רִנה בת העשר, ככל ילדי כיתתה, ללמוד בעל פה את 'אל הציפור'. העברית הייתה עבורה עדיין שפה אפופת ערפל ורבות ממילות השיר היו סתומות, ובכל זאת שיננה את השיר על בוריו כרצף לא לגמרי מובן של צלילים. בשיעור הספרות התבקשה לדקלם אותו לפני הכיתה, וכאשר סיימה אמר לה המורה בפנים קורנות ובקול חם: 'יפה! שבי, ציפורה נחמדת'. באותו רגע נגהה עליה ההבנה:  

ילדה מוזרה היא דווקא ציפורה נחמדת, ויש לה כאן בית, גם אם היא באה מרחוק; אדרבא, חיכו לה כאן, כי קולה ערֵב הוא. ברגעי חסד היו השורות המצוטטות הללו תמצית הציונות שלי, תמצית ההיקלטות וההתקבלות שלי, ואין זה משנה כלל אם חל כאן היפוך הסיטואציה המקורית של ביאליק בתוך ציפור הנפש המבקשת להשתייך (עמ' 27).

אפשר להעמיק בהשוואה בין שני הדקלומים האלה של 'אל הציפור': האחד מגלם את תמצית הניכור כלפי העלילה הציונית, והשני את תמצית הכמיהה להיקלט במדינת ישראל הצעירה ולהשתייך לה. כמה חבל שחוויה זו, על שתי פניה, אינה יכולה לחזור בימינו, משום שכבר שנים רבות אין מלמדים את השיר בבתי הספר. זאת ועוד: צר לומר ששירת ביאליק כבר אינה חלק מתוכנית הלימודים המחייבת, ויכול תלמיד כיום לסיים את כיתה י"ב ולעמוד בבחינת הבגרות בספרות מבלי שפגש אף אחד משיריו של ביאליק. 

היכן בכל זאת שירתו עדיין חיה וקיימת? כנראה רק בגני הילדים. הציפור הביאליקאית היחידה המעופפת כיום במערכת החינוך היא זו מ'קן לציפור בין העצים' (1927) בלחן הידוע של יצחק אֶדֶל, גם אם מילותיו אינן ממש מובנות לפעוטות. 

ילדה אחת כבת שנתיים ושמה אֶלִי –  במקרה נכדתו של עורך בלוג עונג שבת, שהעביר לי את הסרטון החמוד – חזרה לא מכבר מן הגן וזימרה את השיר להנאתם של בני משפחתה בשיבוש חינני שבו אסיים: 

קן לציפור בין העצים ובקן לה שלוש ביצים, ובכל ביצה הס פן טעים... 

 באמת טעים!

שדרות ח"ן ברחובות (צילום: איתמר לויתן)

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל ארכיון בית ביאליק, הודיעני כדברים האלה:

אני מצטער לדווח לך שבמסגרת שיפוץ כיכר רמב"ם ברמת גן סולק לוח השיש עם הפסוקים מ'אל הציפור', שהיה למרגלות פסלו של ביאליק ותמונתו הובאה לעיל. לא זו בלבד, אלא שהפסל הועתק, מן המקום המרכזי שבו ניצב, לפינה צמוד לפח זבל. מיותר להוסיף מילים.

  

ביאליק בזבל (צילום: שמואל אבנרי)

___________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב הזיכרון השנתי לחיים נחמן ביאליק, שנערך בבית ביאליק בתל אביב, ב-2 ביולי 2026, במלֹאת 92 שנים לפטירתו. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

מִשׁוּט בארץ: צרופה, כרישים ומסמרים, פשקווילים ברמת אביב

א. צרופה

צילום: איתמר לויתן

צְרוּפָה הוא מושב שיתופי במועצה האזורית חוף הכרמל (ליד חוף הבונים) שנוסד ב-1949. נדמה לי שאנשי המקום קוראים לו צרו-פה במלעיל ולא צרו-פה במלרע (כמו תרופה או תנופה).

היום הפירוש הרווח למילה 'צרופה', מתקשר לחומרים המצורפים לאימייל (attachment), אבל אלה שהעניקו למושב את שמו חשבו על משהו אחר לגמרי. הם חשבו על הפסוק 'אמרת ה' צרופה', כלומר טהורה (אמת צרופה), ללא פסולת וללא סיגים (על דרך צורף כסף). זה הפסוק השלם: 'הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ'.

הבעיה היחידה בשלט שבפתח היישוב היא מראה המקום: הפסוק הזה נמצא בתהלים פרק יח (פסוק לא), ולא בפרק יט (ונתעלם מהגרש המשונה שבסוף יט)...

ב. חדרה על המפה

מתי בפעם האחרונה ראיתם כרישים בחדרה? בכל אופן, הקיץ מתקרב. ראו הוזהרתם...

צילום: טל סגל

אין זו המצאה או דמיון מפותח. מדובר בתופעת טבע אמיתית שמתרחשת במים הרדודים והחמים שנפלטים מתחנת הכוח 'אורות רבין'. 

אבל דווקא לא בקיץ אלא בחורף! מדי שנה בשנה (בין החודשים נובמבר לאפריל) – כך למדתי מהערך 'הכרישים בחדרה' שבוויקיפדיה – פוקדים את חופי חדרה שני סוגי כרישים. חובבי טבע רבים מגיעים במיוחד לחוף כדי לצפות בהם, ואף מעיזים לשחות לצידם.

השחייה לצד הכרישים מסוכנת ביותר ובאפריל 2025 אף הותקף צוללן על ידי אחד מהם ומצא את מותו.

ג. הכל בגלל מסמר קטן

ואם אנחנו בעניין שלטי אזהרה, הרי שתת-סוגה ידועה היא השלטים שלא רק מזהירים אלא גם מבטיחים ענישה הולמת למי ש'רק יחשוב לחנות בחניה שלי'. דוגמאות לכך כבר הופיעו בבלוג לא פעם ולא פעמיים (לחובבי הז'אנר, ראו כאן). בכל זאת, מצאנו חידוש מסוים באזהרה הזאת, שצולמה ברחוב בן אביגדור בתל אביב.

צילום: יוחנן פלוטקין

'לא ראיתי מסמרים על המדרכה', כתב לי יוחנן פלוטקין שצילם, 'ומותר לחשוד שבעל העסק רוצה להרתיע את מי שינסה לתפוס לו את החניה, כי מי יסתכן, ומי יצא ויבדוק אם יש באמת מסמרים או לא?'

קצת מזכיר את אלה שחוששים שייקחו להם את האוכל מהמקרר במקום העבודה, ורושמים עליו 'רעל עכברים'...

ד. חרדים לעתיד השכונה

צילומים: דותן גורן

שכונת רמת אביב, בצפון 'הישן' של תל אביב, צהלה ושמחה. כבר כמה חודשים שמתחמם ומתלהט המאבק בין תושבים חילונים ותיקים לבין חברי 'גרעין תורני' שהתנחלו בשכונה, וחסידי חב"ד שאף הם באו לגור, בבחינת 'חדשים מקרוב באו'. 

החילונים נאבקים במה שהם מזהים ניסיונות של הדתה במרחב הציבורי, הזרים למקום ולרוחו, שהגיעו לשיאם בהחלטת העירייה ('כניעה' לדעת החילונים) לבנות בחורשה שכונתית מקווה טהרה – המוסד שהכי פחות נחוץ להם.

כאן אפשר לקבל רקע והקשר למאבקים הללו.

על לוח מודעות ברחוב ברודצקי, ליד קניון רמת אביב, סמוך ונראה ל'מכתש הגדול' שיצר טיל איראני שנפל שם באחת המלחמות שעברנו, הודבקו 'פשקווילים חילוניים'. כנהוג במשכנות הקודש בירושלים ובבני ברק גם הפשקווילים האלה נתלשים ומודבקים שוב. ביחד ננצח!

יומן קריאה: שלום מאמא

איורים: נעם נדב

מאת רון זרחי

דוד אסף, אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ירושלים: מאגנס, 2026, 432 עמ'. 

על העטיפה: נחום גוטמן, צעדים ראשונים, 1937

אמא יקרה לי, ספרו החדש של דוד אסף (בעל בלוג עונג שבת, למי ששכח לרגע), הוא המשך מתבקש לספרו הקודם שיר הוא לא רק מילים (עם עובד, 2019), ושניהם חולקים אותה כותרת משנה: פרקי מסע בזמר העברי. ואכן ספר זה, כקודמו, הוא מסע מרתק בשבילי השירים, מהגולה, מארץ ישראל ומתקופת המדינה. הוא מבוסס על ידע מעמיק של המחבר, הנובע הן מתחום עיסוקו האקדמי כהיסטוריון של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה (בדגש על תנועת החסידות והחברה היהודית המסורתית), הן מתוך אהבתו הפשוטה לזמר העברי, שהובילה אותו בשנים האחרונות לכתיבה ולמחקר רב היקף גם בתחום זה. 

בשונה מהכרך הקודם, שפרקיו (כלשון המחבר) 'היו אקלקטיים ומוינו לחמישה שערים נושאיים', כל פרקי הכרך הנוכחי עוסקים 'בנושא אחד מיוחד: שירי זמר על אמא, וליתר דיוק, על האֵם היהודייה והישראלית'. לספר שני שערים: הראשון – 'בגולה' – על שירי זמר שאמא במרכזם, שחוברו בארצות מזרח אירופה ובשלוחותיה, בעיקר באמריקה ובארץ ישראל; והשני – 'במולדת' – ובו שירים על אותו נושא, שחוברו בארץ ישראל ובימי המדינה. 

כתיבתו של דוד אסף בתחום הזמר העברי, היא במידה רבה המשך למפעלו הייחודי של אבי מחקר הזמר העברי אליהו הכהן, שאף כתב את דברי ההקדמה לשיר הוא לא רק מילים, והלך לעולמו במהלך כתיבת הכרך הנוכחי. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אסף כלשונם, מתוך המבוא לספר: 'נפלה בחלקי הזכות לעבוד עמו ובקרבתו כעשר שנים, לערוך עשרות ממאמריו ולפרסמם, ובעיקר ללמוד תורה מפיו ומפי כתביו'. מכאן גם המחווה היפה והמתבקשת של הקדשת הספר לזכרו של הכהן: 'יהיה ספרי מנחת זיכרון צנועה לאדם דגול זה'. 

אליהו הכהן ודוד אסף, אוגוסט 2018 (צילום: דליה הכהן)

הספר כמעט שאינו עוסק בהיבט המוזיקולוגי של הלחנים או בניתוח ספרותי של הטקסטים, אלא מתמקד בשירי הזמר כתעודות תרבותיות, המשקפות אירועים, דמויות ותקופות היסטוריות שונות, לצד מידע רב על הרקע להיווצרות השירים, דמויות יוצריהם (כותבים, מלחינים, מתרגמים ומבצעים), התקבלותם, גלגוליהם המפתיעים ועוד. על אף שהמחבר אָמוּן על מחקר אקדמי, הוא מכוון את כתיבתו לכלל שוחרי הזמר באשר הם ולאוהבי 'הסיפורים הטובים', ובהחלט מצליח להנגיש את הספר לקהל יעד רחב. 

אחד הדברים שמייחדים את גישתו של אסף בכתיבה על הזמר העברי, הוא הגדרתו המרחיבה למושג זה. התשובה המקובלת לשאלה 'מהו זמר עברי?', היא שזהו שיר זמר שנכתב בשפה העברית, בדרך כלל בארץ ישראל או במדינת ישראל, או שחוּבּר בגולה בזיקה כלשהי לארץ ישראל או לתרבות היהודית לגווניה. שירים שנכתבו בגולה, ביידיש או בלדינו, נכללים בהגדרה זו רק אם הם מוּכּרים ומוּשרים בתרגום לעברית. 

ומה לגבי שירים שנכתבו בגולה ואין להם כל זיקה לארץ ישראל, ואף אינם מוכרים ומבוצעים בנוסח עברי? אלה בדרך כלל אינם נכללים בהגדרה של 'זמר עברי', והם מוזכרים בספרות המחקר רק אם היו מקור השפעה לשיר עברי כלשהו. כך למשל מוזכר שירו של זלמן שניאור 'מאַרגאַריטקעלעך' (מרגניות) כמקור ל'רקפת' של לוין קיפניס, או שירו של מוריס רוזנפלד 'גלות מאַרש' (מרש הגלוּת) כמקור (בהיפוך התוכן) ל'פֹּה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן (גילוי של אליהו הכהן). מי שרגיל לגישה זו, יכול היה לצפות שבספר החדש יוצג למשל שירו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא' כבסיס לדיון במקור שעליו הוא מבוסס ובהשפעתו על שירי זמר נוספים בהמשך. לא כך נהג דוד אסף, ובאופן שעשוי להפתיע מקצת קוראים. הוא התחיל את הדיון בשיר זה בפרק מיוחד שהוקדש דווקא לַשיר ביידיש, אשר היה מקור ההשראה של אלתרמן ושל יוצרים רבים אחרים, והפך אותו – לדעתי בצדק רב – לגיבור הראשי. מדובר בשיר משנת 1907 – 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב קטן לאמא), שכתב והלחין בניו יורק שלמה שמוּלֵבִיץ, יליד פינסק. שמולביץ חיבר עשרות רבות של שירים ביידיש, אך שיר זה – שדיבר על אמא באחת מעיירות הגולה, שממתינה למכתב שלא מגיע מִבְּנה שהיגר לאמריקה – היה להיט יוצא דופן שמיליוני יהודים שרו והרגישו שנכתב עליהם. אסף דן בו על כל היבטיו וגלגוליו המפתיעים, עד לסיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר, שהשיר ממלא בו תפקיד מרכזי. 

מהגרים מרוסיה מתקבלים בזרועות פתוחות באמריקה, 1901 (ויקימדיה)

גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, מכלל הדיון בשירי היידיש שהובאו בספר יש אמירה ברורה בנוגע להרחבת המושג 'זמר עברי' גם לשירים שחיברו יהודים בגולה בשפת דיבורם היומיומית שלא הייתה עברית. בה במידה, יש כאן גם ביטוי לתפיסתו של המחבר את שאלת היחס התרבותי בין הגולה לארץ ישראל בכלל, שניתן לסכמה בקיצור כ'שלילת שלילת הגולה'. בין כך ובין כך, אהבתו של המחבר למורשת התרבותית והמוזיקלית של יהודי מזרח אירופה עולה כמעט מכל עמוד. 

ואכן, אין מדובר רק במחקר מדעי 'קר', אלא בחיבור שקיים בו יסוד אישי ואוטוביוגרפי מובהק של הכותב, אשר ככל אדם גם הוא תבנית נוף מולדתו. מאחר ששני הוריו נולדו וגדלו בוורשה, אך טבעי הדבר שחלקו הראשון של הספר, 'בגולה' מוקדש ברובו לשירים ביידיש ונפתח בממואר אישי מרגש של המחבר על אימו-שלו ('אמא יקרה שלי'). אולי יהיה ספר זה גם דוגמה מאתגרת לספרים ולמחקרים נוספים על הזמר העברי במובנו הרחב, שיוקדשו לשיריהן של תפוצות ישראל האחרות, בשפות השונות שהיו נהוגות בהן, מתוך זיקה דומה לשורשי משפחתם של הכותבים. 

המפגש עם השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמען' מזַמֵן לקורא חוויה מעשירה ומרגשת, קודם כל בזכות ההיכרות עם השיר עצמו ולחנו, אך לא פחות מכך מן המסופר על גלגוליו והשפעתו העצומה על בני תקופתו ועל יוצרים רבים בדורות שאחריו. דוגמה לכך היא שירו של המשורר והמחזאי אהרן צייטלין, בנו של הוגה הדעות הנודע הלל צייטלין, שבנעוריו עבר עם משפחתו לוורשה, ובמקרה שהה בניו יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. חייו ניצלו, אך כל בני משפחתו נספו בשואה, ובשיר שכתב ב-1945 ביידיש ונקרא 'וואַרשע אין 1912' (ורשה ב-1912), הוא מספר על הגרמופון שאי אז השמיע בוורשה – בבית פרטי או בחנות שמכרה תווים וכלי נגינה – את שירו של שמולביץ 'מכתב קטן לאמא'. השיר מסתיים בפנייה של המשורר, כביכול לאותו גרמופון (אמצעי ההפצה החשוב ביותר של שירי זמר באותה תקופה): 

גְּרָמוֹפוֹן וַרְשָׁאִי / מִשְּׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / עַד אֵלַי הִגִּיעַ / קוֹל בִּכְיְךָ הָרוֹגֵשׁ / בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ./ עָלַי לוֹמַר לְךָ / מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי בִּנְיוּ יוֹרְק שֶׁכְּבָר / לֹא נוֹתַר דָּבָר.

ובשורות האחרונות מובעת פעם נוספת, וביתר שאת, התובנה המרה של האובדן: 

בְּכָל מְאוֹדֵנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁלֹחַ / מִכְתָּב עַל פְּנֵי הַיָּם / מִכְתָּב לְאִמָּאלֶ'ה אֵי שָׁם,/ אֲבָל / אֵיפֹה אִמָּא? (תרגום: רחל שליטא).

הנה ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר, מ-1908, בפיו של המחבר והמלחין, שלמה שמולביץ:

גלגול רחוק יותר של השיר וברוח דומה, הוא שיר קינה של אבות ישורון על בני משפחתו שנספו, אשר נכתב בישראל, בעברית, למעלה מארבעים שנה אחרי כן. המשורר, שעלה לארץ ב-1925, מיעט מאוד לכתוב לאימו ולבני משפחתו שנשארו בגולה, ומיאן להקשיב להפצרותיהם הרבות. לימים ייסר את עצמו על שתיקתו, ואת תחושותיו הקשות ביטא באמצעות 'מכתבים' שלא נכתבו ולא נשלחו: 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, 

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?  

את הכתיב המוזר של המילה 'איננו' ללא האות ו' המסיימת, מסביר אסף כ'ביטוי סמנטי לחוסר יכולתה של השפה להכיל את האַיִן המוחלט שחש המשורר נוכח אובדן בית ילדותו על יושביו'. רבות האבחנות מסוג זה הזְרויות בדפי הספר ומסייעות לקורא לא רק להבין את הטקסטים כפשוטם, אלא גם לעמוד על הקשרם הרחב ולהתחבר אליהם רגשית. 

בדומה לכך ילמד הקורא כיצד אימץ שמואל פֶרְשְׁקוֹ (מלחין 'באב אל-ואד', 'רבותי ההיסטוריה חוזרת' ועוד) את מנגינת הפזמון משיר היידיש של שמוּלביץ ללחן שחיבר ל'מכתב מאמא' של אלתרמן, במטרה להבליט את הקשר בין 'אַ בריוועלע דער מאַמען' ('מכתב לאמא') לבין שירו של אלתרמן ('מכתב מאמא').  

דוגמה נוספת היא השפעת 'מכתב מאמריקה', שירו של מארק ורשבסקי (מחבר השיר הנודע 'אויפֿן פּריפּעטשיק'; חדר קטן צר וחמים), על דורות של מחברי שירי מכתבים בגולה ובארץ ישראל (בדרך כלל של האם לִבְנה הנמצא במרחקים, או של הבן לאמו שנותרה מאחור), ואיך הוא עצמו הושפע משיר קודם, מפורסם מאוד, של הסופר שלום עליכם, 'שלאָף, מײַן קינד' (נום ילדי), המוּכּר מתרגומו הנפלא של יעקב שבתאי ומביצועו של ליאור ייני:

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם, / נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם, / נוּמָה עוֹלָלִי.

 

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת / שָׁרָה וּבוֹכָה,

אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת / פַּעַם עוֹד תֵּדַע.

בדיון הנרחב והמעמיק על שירו של איציק מאנגר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד), הפותח את חלקו הראשון של הספר, אנו מתוודעים למקורו העממי ביידיש וכן להשפעותיו הרבות, המגיעות עד אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חנוך לוין ואפילו אריק איינשטיין. 

 

בשיר זה – שהוא אוניברסלי במהותו ויכול להתאים לאם הדואגת לבנה בכל תרבות ובכל זמן – ארץ ישראל איננה מוזכרת כלל, אף על פי שבמקורו העממי, שמאנגר הכיר בלי ספק, מופיע המשפט: 'נוסע יהודי לארץ ישראל'. לעניין זה מצטט אסף את דב סדן, שקבע כי אין כל קשר בין השיר העממי לבין הציונות או אפילו לחיבת ציון, מפני שמדובר בו בעלייה מסורתית לארץ, כפי שהייתה מאז ומעולם. על רקע בירור הקשרו הלאומי של שיר העם, מאלפת אבחנתו של אסף על האופן שבו רמזה נעמי שמר בתרגומה לשירו של מאנגר על הפנייה למזרח, לעבר ארץ ישראל, שכאמור אינה מוזכרת בנוסח המקורי ביידיש: 'אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב, וְאוּלַי מִזְרָחָה' (במקור מאנגר מתאר שלוש ציפורים שפונות למזרח, שלוש למערב והנותרות דרומה).  

בחלקו השני של הספר, 'במולדת',  נחשף בין השאר סיפור חיבורו של השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי מנגינת שיר רוסי שהיא כלל לא הכירה את מילותיו. רק מאוחר יותר התברר לה שגם במקור הופיעה אמא, אומנם בהקשר אחר לחלוטין. אסף מציג את המקור הרוסי ואת הרקע לכתיבתו, ומבחין בדמיון ובשוני בין שירה של נאור לבין 'בואי רוח' – הנוסח העברי שחיבר יעקב שבתאי לאותו לחן כשנה לאחר מכן, עבור המופע המצליח 'הלוך הלכה החבריא'. 

פרק מורכב ומרתק, הכתוב כתעלומה בלשית הבאה לבסוף על פתרונה, מוקדש לשירם של דן אלמגור ומשה וילנסקי 'חיימקה שלי' – שיר שהגדיר מחברו אלמגור כשיר האולטימטיבי על אמא יהודייה. אם בדרך כלל מדובר על גלגולו של שיר מן המוקדם למאוחר, הרי שבמקרה זה אלו הם גלגולים לאחור, כאשר בכל פעם שנדמה כי הגענו למקור, מתגלה מקור מוקדם ומפתיע ממנו, עד הרגע שבו נחשפת הבדיחה הסקוטית שממנה התחיל הכול... 

כמו בספרו הקודם, שבו אירח אסף מחַבּר נוסף (אביעד תאני, שותפו למחקר גם בספר זה, שכתב את הפרק על 'פזמון ליקינתון'), כך גם כאן זימן אסף אורחת תחת צל קורתו. פרק חשוב בספר, על דמות האֵם בשיריה של נעמי שמר, נכתב בידי המוזיקולוגית ד"ר תמר זיגמן. חלקו הראשון של הפרק מוקדש לשיר 'חורשת האקליפטוס', ודרך סיפור היווצרותו והרקע לכתיבתו מתואר גם סיפור ילדותה והתבגרותה של נעמי שמר (אז בשם נעוריה ספיר) בקבוצת כנרת. דגש מיוחד ניתן לדמות אימהּ, רבקה, ולקשר העמוק שהיה בין השתיים, שבא לידי ביטוי גם בשיר האינטימי והפחות מוכר 'דיוקן אמי', אשר נכתב בשנת 1983, עוד בחייה של האם: 

וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר

דְּיוֹקַן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר

הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב

וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב 

הנה נעמי שמר שרה את 'דיוקן אמי' (הקלטה מ-1983, ליווי בפסנתר של רפי קדישזון):

לספר מצורפת ביבליוגרפיה עשירה ובעלת ערך רב למחקר ולהעמקה בתחום הזמר העברי, רשימת מפורטת של מקורות האיורים והציטוטים לפי הפרקים השונים, וכן מפתחות אלפביתיים לכל שמות האנשים ולכל השירים המוזכרים בספר. אי אפשר שלא להתרשם מן העריכה המוקפדת, מאיכות ההדפסה ומבהירותה, ומן השפע הרב של איורים מאירי עיניים מכל הסוגים, בצבע ובשחור-לבן, שהופכים את הקריאה לחוויה מענגת גם מההיבט האסתטי והוויזואלי. מוצלח במיוחד הוא עימוד השירים ביידיש לצד תרגומם לעברית בניקוד מלא, המאפשר גם למי שאינו שולט בשפה לעקוב בנוחות אחרי המילים ולהבינן תוך כדי האזנה לשירים ברקע.

הספר מומלץ מאוד לשוחרי הזמר העברי ואוהביו (ומי מאיתנו אינו כזה?), לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל ומורשתם של יהודי מזרח אירופה בפרט, ולקוראי הבלוג, שמכירים ואוהבים את סגנון כתיבתו הידעני והאירוני של דוד אסף. 

___________________________________

גרסה מורחבת של רשימתי, 'האם היהודייה והאם הישראלית, מצא את ההבדלים', שהתפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 26 ביוני 2026, עמ' 4.

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com