1961, שנה בשעה: לזכרו של אורן נהרי

מאת דינה פורת

אורן נהרי, שהלך לעולמו לפני חודשיים וכבר הוספד מעל דפיו הווירטואליים של בלוג עונג שבת, הגה והוביל תוכנית רדיו ייחודית שנקראה 'שנה בשעה' (כל הפרקים ששודרו זמינים להאזנה בפודקאסט של 'כאן הסכתים' או באתר ספוטיפיי). זו הייתה הברקה של ממש: ניסיון – קצת יומרני במגבלות הסד הרדיופוני – לסקור את המאה העשרים כולה ולהקדיש שעה לכל שנה, מ-1900 ועד 1999, מכל זווית מתבקשת: לא רק היסטורית, מדינית, צבאית וחברתית, אלא לדון גם בחידושים במדע או ביצירות אומנות, ספרות, קולנוע ומוזיקה שבלטו בכל אחת מן השנים. הוא ריאיין מומחים בתחומים השונים, וככל שהייתה זו זכות גדולה להשתתף בתוכניות אלה, היה זה גם אתגר לא פשוט. אורן היה בעל השכלה כללית רחבה, וידע מדהים בכל התחומים. הוא קרא בלי סוף, ומה שחשוב לא פחות – גם זכר את מה שקרא. וכך קרה, לא פעם, ששיחה איתו העמידה את מרואייניו (ואני בתוכם) בפני שאלה מפתיעה ובלתי צפויה שהתבססה על הידע האישי שלו. תוכנית זו הביאה עימה הנאה וסיפוק למאזיניה, שהשכימו בבוקר יום שבת כדי שלא להחמיצה.

במאי 2023 החל אורן לשדר את התוכנית, והתחיל כמובן בשנת 1900. הוא הגיע עד שנת 1961, ואז המחלה חשוכת המרפא, שאיתה התמודד באצילות ובגילוי לב, הכריעה אותו. הדיון בשנה זו לא מוּצה, ולזכרו אנסה להשלים את החסר, מנקודות מבט הקרובות לתחום התמחותי. כדרכו של אורן אשתדל לעשות זאת עמוק, קצר ולעניין.

בשנת 1961 התרחשו כמה אירועים חשובים שהטביעו את חותמם על הבנת השואה ועל המחקר שלה, פורסמו כמה מחקרי מפתח ויצירות מופת, שכולם נוגעים בשואה מזוויות שונות.

* חורבן יהודי אירופה. ספרו של ההיסטוריון היהודי אמריקאי ראול הילברג (2007-1926), יצא לאור בפעם הראשונה תחת הכותרת The Destruction of the European Jews. ספר זה, שגם פרץ דרך וגם עורר מחלוקת, דן בפירוט (שלושה כרכים רבי עמודים) בארגון הבירוקרטי של 'הפתרון הסופי' והפך לקריאת חובה ולנקודת מוצא להבנת השואה. הוא נדפס בשפות רבות ובמהדורות רבות, אך בשל מחלוקות שהתעוררו בקרב חוקרי השואה בישראל על ערכו של הספר (נטען כלפי הילברג כי כיוון שלא ידע עברית, יידיש או שפות סלאביות, הוא נסמך בעיקר על מקורות גרמניים), התעכב תרגומו לעברית. הספר התפרסם בהוצאת יד ושם רק בשנת 2012, אך עד אז כבר התבסס מעמדו כטקסט מכונן. 

* באבי-יאר. פואמה מטלטלת זו, שחיבר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו (2017-1932), הגיעה לתשומת לב העולם בפעם הראשונה ב-1961. היצירה מתריעה על השכחתו המכוונת של האסון הנורא שהתחולל בבאבי-יאר, שם שניתן לערוץ נחל עמוק בשוליה של העיר קייב. במקום זה נרצחו בירי בין 100,000 ל-150,000 איש, מתוכם כ-33,000 יהודים, בידי הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה האוקראינית המקומית. אירועי באבי-יאר החלו ב-29 בספטמבר 1941 – עשרה ימים בלבד לאחר כיבוש העיר – ונמשכו שלושה ימים. הגופות כוסו בידי עובדי כפייה (שנרצחו בתורם) והמלחמה נמשכה... 

מקום הרצח בבאבי-יאר, חורף 1943 (ויקימדיה)

החל ביולי 1943, לקראת התקרבותם של חיילי הצבא האדום לקייב, החלו הנאצים במאמץ שיטתי לטשטש את עקבות הרצח. עובדי כפייה חפרו בערוץ ונדרשו לשרוף את שרידי הגופות. כל תושבי קייב וסביבתה ידעו על כך, אך שלטונות ברית המועצות שלאחר המלחמה לא היו מעוניינים להזכיר זאת, ובמקום לא הוצב שום גלעד זיכרון. עד היום לא ברור למה הסובייטים התנגדו לכך, ככלות הכול במקום נרצחו גם אלפי שבויי מלחמה רוסים. יש הקושרים זאת לאנטישמיות הממסדית שטיפח סטאלין ולמאבקו ב'קוסמופוליטיות'. 

במארס 1961 התרחש אסון אקלימי נורא באזור, כאשר סכר שהתמוטט גרם למפולת בוץ שגבתה את חייהם של כ-1,500 איש, ובנוסף קברה רחובות שלמים בקייב ושינתה את תוואי השטח של באבי-יאר. השלטונות העלימו עין מאסון זה (אסון קוּרֵנִיווקָה), צנזרו את אזכוריו בתקשורת ולא התירו קיום אירועי אבל או זיכרון.

זמן לא רב אחר כך חיבר יבטושנקו את באבי-יאר. דבריו התפרשו כביקורת חריפה על השלטון הסובייטי ועל האנטישמיות שליוותה את השכחת הפרשה. היצירה עוררה התרגשות בכל העולם, ולא רק בחוגים ספרותיים. היא תורגמה לעשרות שפות – כמובן גם לעברית – ודמיטרי שוסטקוביץ' אף הלחין אותה כחלק מן הסימפוניה ה-13. יבטושנקו ביקר פעמיים בארץ, כאורח 'יד ושם', והתקבל בהתלהבות. 

בישראל התפרסם בעיקר תרגומו של שלמה אבן-שושן (באבי-יאר, השיר והשר, קרית-ספר, 1962):

עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

פרשת התקבלות הפואמה בברית המועצות ובעולם, גלגולי האנדרטאות שהוקמו במקום (סובייטית, יהודית ואוקראינית), והפקדת כתב היד המקורי של הפואמה בספרייה הלאומית, הם פרשות מרתקות כשלעצמן, אך לא כאן מקומם.

* ממלא המקום. ב-1961 עסק הסופר הגרמני רולף הוכהוט (2020-1931) בחיבור המחזה 'ממלא המקום' (Der Stellvertreter), שעסק בהתנהלותו של האפיפיור פיוס השנים-עשר (מת באוקטובר 1958) בימי השואה. המחזה, שפורסם ב-1963, עורר הד רב. הוא הועלה על במות ברחבי העולם, ופתח דיון נוקב בעמדת הכנסייה ומי שעמד בראשה. לצד תמיכה ואהדה עורר המחזה גם ביקורת והתנגדות מצד מאמינים קתולים, שטענו כי האפיפיור עשה ככל יכולתו כדי להציל יהודים, במגבלות התנאים הבלתי אפשריים שעימם התמודדה אז הכנסייה, ואף פתח בפני כמה מהם את שערי ארמון הקיץ שלו, מה שנתן השראה לכנסיות ולמנזרים שאפשרו ליהודים לשהות במחיצתם. המחזה הגיע גם לישראל, בתרגומו לעברית של המשורר יהודה עמיחי, והועלה ביוני 1964 בתיאטרון הבימה בבימויו של אברהם ניניו ובכיכובם של שמעון פינקל (האפיפיור) ושמואל רודנסקי (קרדינל).

כרזה להצגה 'ממלא המקום' בתיאטרון הגרמני בברלין, 1963 (ארכיון האינטרנט)

* מסע אל האפר. המשוררת היהודייה נֶלִי זַקְ"שׂ (1970-1891) נולדה בברלין והצליחה להימלט ממנה ב-1940 בזכות התערבותה של הסופרת השוודית המפורסמת סלמה לגרלף. ב-1961 התפרסם קובץ שיריה בגרמנית Fahrt ins Staublose (מסע אל האפר), ובו כונסו שיריה על השואה והעם היהודי, החורבן, הסבל והחיפוש אחר תקווה. חמש שנים אחר כך, ב-1966, קיבלה זק"ש את פרס נובל לספרות יחד עם ש"י עגנון. ספר זה לא תורגם לעברית בשלמותו, אלא רק מבחר מתוכו.

* משפטי נירנברג. מריון מושקט (1995-1909), קצין ומשפטן יהודי פולני, פרסם בעברית את הספר המקיף הראשון על משפטי נירנברג, שהחלו באוקטובר 1945 ובהם נכח כיו"ר המשלחת הפולנית. ספרו משפט נירנברג: פסק-הדין של בית-הדין הצבאי הבינלאומי, ראה אור בשנת 1961 בהוצאת יד ושם. פסק הדין הובא בספר במלואו (כמאתיים עמוד), לאחר מבוא מעמיק ומפורט שחיבר מושקט. ב-1957 עלה מושקט לארץ, לימד באוניברסיטת תל אביב ושימש יועץ מטעם יד ושם בימי ניהול משפט אייכמן.

* בית מורשת. בנובמבר 1961 הוקם בגבעת חביבה מוסד הפועל עד היום ושמו מרכז מורשת על שם מרדכי אנילביץ', לתיעוד, למחקר ולהוראת השואה. זו הייתה יוזמה של כמה חברי קיבוצים של השומר הצעיר, בעצמם ניצולי שואה, ובהם אישים ידועים ורבי זכויות, כמו ישראל גוטמן, חייקה גרוסמן, שלום חולבסקי, אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק – כולם כבר הלכו לעולמם. המטרה הייתה לאסוף עדויות, לתעד ולנתח. ב-1963, כעבור שנתיים, החל לצאת לאור ילקוט מורשת, שמופיע מאז ברציפות, וכבר התפרסמו ממנו יותר ממאה גיליונות. היום המרכז מציע מגוון רב של פעילויות, סדנאות ותוכניות חינוכיות. בין כתליו מוצגות תערוכות קבועות ומתחלפות, יש לו ארכיון גדול והוצאת ספרים, ועוד היד נטויה.

החוברת הראשונה של כתב העת 'ילקוט מורשת'

* משפט אייכמן. אירוע השיא של אותה שנה היה כמובן משפטו של אדולף אייכמן, שנלכד בארגנטינה בידי אנשי המוסד והובא ארצה ב-1960. המשפט החל באפריל 1961, נמשך עד אוגוסט, ובדצמבר נגמר דינו בהרשעה. הוא נידון למיתה והוצא להורג ב-31 במאי 1962 – גזר דין המוות היחידי שבוצע עד כה במדינת ישראל. המשפט עורר עניין עצום בעולם בכלל ובישראל בפרט, ועל חשיבותו ועל השפעתו לטווח ארוך באשר לזיכרון השואה אין עוררין.

מול תא הזכוכית. התובע גדעון האוזנר נושא טיעוניו בפני השופטים, אפריל 1961 (ויקימדיה)

האם היה קשר בין משפט אייכמן לבין האירועים והספרים שהובאו לעיל? בחינה של כל אחד מהם לגופו תעלה שאין קשר כזה, וגם אין קשר בינם לבין עצמם, וכל אחד מהם קרה, נכתב או פורסם בהקשרים ספציפיים. אך ההצטברות של כולם יחד פתחה עשור חדש, ואולי גם עידן חדש, שבו השואה, אירועיה ולקחיה הובאו למרכז תשומת הלב, בארץ ובעולם, בשירה, במחקר, בתיאטרון ובהקמת מוסדות. 

לו זכינו ואורן נהרי היה עדיין איתנו, היינו ממשיכים ללוות אותו במסע שאותו לא סיים. יהי זכרו ברוך.

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

porat@tauex.tau.ac.il

פיגועי לשון: הרב קב, מי רגליים, חנותיות, צלייה לים וגינה מסוקלית

א. אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז

מודעה זו צולמה בירושלים:

צילום: משה הררי

אומנם כותב המודעה לא יודע לכתוב כהלכה 'רב-קו', אך מהמאבד האנונימי הוא דורש סימנים. 

על פי ההלכה משיבים אבדה רק על פי סימנים שנותן המאבד, אבל לתלמידי חכמים יש כידוע זכויות יתר. 'צורבא מרבנן' זכאי לקבל את אבדתו ללא צורך בסימנים, ודי ב'טביעת עין' שלו כדי שיחזירו לו את האבדה (סמכו עליי, גם אני סוג של 'צורבא מרבנן'😉 למדתי את פרק 'אלו מציאות' (מסכת בבא מציעא) לבגרות, וזה אחד הדברים שמשום מה זכורים לי).

ב. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ...

צילום: טל סגל

מי בכלל מעלה על דעתו לשטוף את הרגליים במתקן המים הקרים (קוּלֶר)? מתברר שיש מספיק יצורים כאלה כדי שבגן הלאומי תל דור יכתבו שלט אזהרה (לא שזה יועיל). 

ובמילים אחרות, אם אין כיסאות פלסטיק להטיח איש ברעהו, תמיד אפשר להירגע ולשטוף את הרגליים בקוּלֶר😟. עצוב ומביש שבכלל צריך שלט כזה. 

אגב, אם שאלתם את עצמכם איך אומרים בעברית צחה קוּלֶר, אז האקדמיה ללשון העברית חידשה את המילה מֵקַר (ההפך ממֵחַם), שזה ממש לא מַרְוָן (בר מים לשתייה חמה וקרה).

האקדמיה ללשון העברית

ג. חֲנוּתִיּוֹת?

סוּגה מיוחדת בשפה העברית היא לשונם של מתווכי נדל"ן, היודעים להפוך כל חיסרון ליִתְרון. המתווך והמספר המצחיק דוד מונשיין המנוח, שהתפאר בכך שהוא מנהל את סוכנות הנדל"ן הקטנה ביותר בירושלים (ואולי בעולם כולו), נהג להדגים זאת בצירוף הבלתי נשכח 'דירה שטופת צל'.

נזכרתי במונשיין כשראיתי את המודעה הזאת שהודבקה בבניין כלל בירושלים:

צילום: איל דוידסון

יש במודעה חידוש לשוני נאה: הריבוי של חנות, שנמצא כבר בלשון חז"ל (עבודה זרה, יב ע"ב), הוא חנויות, אבל במודעה הזאת הוא 'חנותיות'.

אולי הכוונה לחנויות קטנות ומטריפות?

יש עוד פנינים במודעה זאת. במיוחד התפעלתי מהניסיון המתאמץ לשווק משרדים רחבי ידיים ב'מגדל העיר' (מבנה מכוער במיוחד, השוכן ברחוב בן יהודה פינת המלך ג'ורג'), בנימוק המנצח 'עם נוף מדהים להר הבית'. 

בדקתי. המרחק בקו אווירי בין שני המקומות הוא קילומטר וחצי...

ד. צלייה בים

בחנות הקטנה והמטריפה ברחוב אלנבי בתל אביב אפשר להשיג הכול, כולל צלייה לים. 

צילום: איתמר לויתן

זה ההבדל הקטן בין צלייה (צְלִיָּה) לבין צילייה (צִילִיָּה)...

ה. גינה מסוקלית

האירוע עצמו, בחסות המועצה הדתית של גבעת שמואל, כבר היה ונגמר, אבל 'הגינה המסוקלית' (המוסיקלית כמובן) עדיין קיימת וכולם מוזמנים. 'מול מנחם בגין'.

צילום: טל סגל

ארץ ישראל, מדינת ישראל והציונות הדתית

הרב צבי יהודה קוק משוחח עם אריאל שרון וגאולה כהן ביום עליית אלון מורה על הקרקע, יוני 1974
(ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית; ויקימדיה)

מאת עמנואל אטקס

זה כמה עשורים שהזרם המרכזי של הציונות הדתית אימץ את רעיון 'ארץ ישראל השלמה'. ציבור גדול וחשוב זה נרתם במסירות לחזון קידום ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, ובנוסף רבים מתוכו גם דוגלים בהחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה – מה שלא קרה בפועל, למרות יותר מארבעים שנים שברובן שלטו בישראל מפלגות ימין. אי אפשר להפריז בחשיבות עמדה זו, הן ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים הן ביחס למעמדה המדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון בפרט ובזירה הבין-לאומית בכלל. מטרתי בשורות הבאות היא לבחון את מידת ההצדקה שיש לעמדה זו לאור המקורות הקנוניים של היהדות ולאור ההיסטוריה היהודית, ולהצביע על המחירים הכרוכים במימושה.

תחילה מתבקשת הבחנה ברורה בין העמדה המחייבת את השליטה בשטחי יהודה ושומרון מנימוקים ביטחוניים, לבין זו הדוגלת בסיפוחם משיקולים דתיים-לאומיים והלכתיים. בשיח הציבורי נוטים לערבב בין הנימוקים השונים (לפעמים בכוונת מכוון מצד הדוגלים בסיפוח), וההבחנה ביניהם תועיל לחדד את העמדות השונות ולשקול את המידתיות של כל עמדה ואת תג המחיר שנלווה לה.

הקריאה להתיישבות יהודית בשטחים ההיסטוריים של יהודה ושומרון, שראשיתה סמוך לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא נבעה משיקולים ביטחוניים. אדרבה, הקמת יישובים יהודיים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת סיכנה את המתיישבים וחייבה, מראשיתה, הגנה צבאית עליהם. לעומת זאת, שליטה ביטחונית אפקטיבית הייתה ניתנת להשגה באמצעות בסיסי צבא וסיורי ביטחון שוטף, כפי שאכן היה המצב לפני עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. הבחנה זו מתבקשת מטעם נוסף: שליטה צבאית ב'אזורים השנויים במחלוקת' (זו ההגדרה המשפטית שמדינת ישראל אימצה בדרך כלל בשיח הבין-לאומי באשר למעמדם המשפטי של השטחים), ניתנת לשינויים בשל הסכמים מדיניים, בעוד שהקמת יישובים נועדה מראש, ובמוצהר, למנוע הסכמים הכרוכים בפשרה טריטוריאלית.       

אם כן, השאלה הראשונה המתבקשת היא אם רעיון ארץ ישראל השלמה והדרישה להחלת ריבונות על כל שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן אומנם מעוגנים במקורות היהדות ויש להם אחיזה בהיסטוריה היהודית. כדאי לפתוח בציון העובדה, שבמשך כאלף שנה, מאז שנת 930 לפני הספירה, שבה התפצלה ממלכת יהודה מישראל, ועד לחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, נהנתה הממלכה הזאת מעצמאות מדינית רק במשך כ-277 שנים. בכל שאר 720 השנים הייתה ממלכת יהודה משועבדת לאשור, בבל, פרס, יוון ורומא.  

העדר ריבונות מדינית לא פגם בהשקפה בדבר מעלת ארץ ישראל כמקום שבו שורה השכינה, ויעידו על כך נביאי הכתב, שאחדים מהם התנבאו בתקופות של שעבוד מדיני. העדר ריבונות גם לא מנע את מפעלם הרוחני והדתי האדיר של התַּנָּאִים והאמוראים, שחיו ופעלו בארץ ישראל כאשר הייתה נתונה לשלטון זר. המשנה, מדרשי ההלכה והאגדה, הפיוט, התלמוד הירושלמי – כל אלה נוצרו בארץ ישראל 'הבלתי שלמה'.

מאמרי חז"ל על מעלת ארץ ישראל יש לרוב, והם מצוטטים בכל הזדמנות. ואולם, מן המאמרים האלה עולה כי חכמינו לא התנו את מעלת הארץ וקדושתה בשליטה מדינית בכל שטחי הארץ המובטחת. ביטוי לכך יש למשל במאמר הזה: 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל' (בבלי כתובות, קי ע"ב). מאמר זה משקף מציאות היסטורית ודמוגרפית שבה ממלכת יהודה נתונה תחת שלטון רומי ויש בה ערים שמרבית תושביהן אינם יהודים. 

צילום אוויר של התיאטרון הרומי בסקיתופוליס, שמה הרומי של בית שאן (צילום: אברהם גרייצר, ויקימדיה)

ביטוי מועצם נוסף למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל יש בהמשכו של אותו מאמר: 

שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים' (ויקרא, כה 38). וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

הדגש הוא על עצם המגורים בארץ ישראל, ללא כל התניה בדבר גבולות הארץ והשליטה המדינית בה. אשר למצוות התלויות בארץ, חז"ל הבחינו בין 'קדושה ראשונה' (הגבולות בימי כיבוש הארץ בימי יהושע) ל'קדושה שנייה' (הגבולות בימי שיבת ציון), והבחנה זו – שמכירה בשינויים ההיסטוריים שחלו בגבולות הארץ – סוכמה להלכה בידי הרמב"ם במילים אלה: 

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן. שקדושה ראשונה, לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קִדשה לשעתה ולא קִדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה [עולי בבל] והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא (משנה תורה, הלכות תרומות, פרק א, הלכה ה).

אם כן, חז"ל הסתפקו בקדושת שטחי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, והותירו מחוץ לתחום הקדושה את מרבית שטחי הנגב והערבה. אם לא די בכך, הגמרא (חולין, ו ע"ב) מעידה שרבי יהודה הנשיא הפקיע את בית שאן מחיוב תרומות ומעשרות. ההסבר לכך הובא בהמשך:

הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר [והוא סבור כי] קדושה ראשונה קִדְּשָׁה לשעתה ולא קִדְּשָׁה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית (שם, ז ע"א). 

נמצא שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה מוכן להפקיע אזור מסוים בארץ ישראל מחובת המעשרות משיקולים חברתיים של דאגה לעניים בשנת השמיטה.

פסיפס גבולות הארץ שנמצא בתל רחוב בעמק בית שאן, שלהי התקופה הביזנטית (צילום: דניאל ונטורה, ויקימדיה)

בין הוגי הדעות בימי הביניים, שהפליגו במעלת ארץ ישראל, בולט במיוחד רבי יהודה הלוי (ריה"ל). בספרו הכוזרי, שנכתב בשנת 1139, קבע כי רק בארץ ישראל אפשר לממש את הסגולה המיוחדת של הנבואה. על שאלתו של מלך כוזר, שהיו מי שניבאו מחוץ לארץ ישראל, כגון אברהם, משה ויחזקאל, השיב החבר, כי 'כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה [בארץ ישראל] או בעבורה' (ספר הכוזרי, מחברות לספרות, תשכ"ד, עמ' 76-75). כדי להוכיח שנבואותיהם של משה, אהרן ומרים אכן התרחשו בארץ ישראל (שאליה, כידוע, משה לא הגיע), ריה"ל נדרש לעניין גבולות הארץ והרחיבם בצורה מקסימלית. הוא קבע כי 'סינַי וּפָארָן כולם מגבול ארץ כנען מפני שהם מן ים סוף, כמו שאמר יתברך: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר [שמות, כג 31]' (עמ' 77). ועדיין, עיון בספר הכוזרי ילמד שאין כל זיקה בין מעלותיה של הארץ לבין השליטה המדינית והצבאית בה.  

מפת 'חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה' המיוחסת לתלמיד הגר"א, 1802 (הספרייה הלאומית, ויקימדיה)

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) הוא ללא ספק האילן הגדול שבו נתלים רבים מהוגי הדעות והרבנים הדוגלים בשלמוּת הארץ. אכן, הרב קוק הרחיב והעמיק את השקפתו של ריה"ל כאשר קבע כי – 

אברהם יצחק הכהן קוק, ארץ חפץ, הוצאת דרום, תר"ץ, עמ' א

יתר על כן, 'קדושתה של ארץ ישראל, סגולותיה הפנימיות, התאים השם יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה' (שם עמ' ב). ומכאן שהאומה אינה יכולה לממש במלואה את סגולתה הרוחנית אלא בהיותה יושבת בארץ ישראל.

ככל הידוע לי (ואני מזמין את הבקיאים ממני בכתבי הרב קוק להפריך את דבריי), הרב קוק מעולם לא התנה את קדושת ארץ ישראל ואת התפקיד שנועד לה בחיי האומה בשליטה צבאית או מדינית בכל שטחה. אכן, במשך דורות עלו לארץ יהודים מתפוצות הגולה והתיישבו ב'ארבע ערי הקודש', ירושלים, חברון, צפת וטבריה, כדי לקיים את מצוות 'ישיבת ארץ ישראל'. המצווה, כפי שהם פירשו אותה, התבטאה בעצם המגורים בארץ ישראל על אף שהיא נתונה בידי שלטון זר.

חיים נחמן ביאליק (עומד) והרב אברהם יצחק קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925 (מכון גנזים)

מתי וכיצד הופיעה אפוא ההשקפה כי יש ערך דתי, שלא לומר חיוב דתי, לריבונות מדינית בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן? ככל הנראה, רק אחרי מלחמת ששת הימים.

ב-11 באוגוסט 1967, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נדפס בעיתון המפד"ל הצֹפה, 'מכתב גלוי לשרים הדתיים' מאת אהרן הראל-פיש, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. במכתבו, שנשא את הכותרת 'אל נחזור ליום קטנות', נאמר בין השאר:

אם אנו מאמינים באמונה שלמה שאכן יד ה' הייתה בנו להצילנו, וכי הניצחון הגדול היה בו משום קיום ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו [...] אם כך אנו מאמינים, מניין לנו הזכות לסגת? אם גאל ה' את אדמתנו והרחיב את גבולנו בהתאם להבטחתו, מי האיש ירא ה' אשר יעז לדבר על נסיגה, על כניעה, על ויתור כלשהוא? (עמ' 3; ההדגשות שלי)

מנקודת המבט של אותם שפירשו את הניצחון במלחמה כקיום ההבטחה האלוהית בעניין ארץ ישראל, כל ויתור על שטח משטחי ארץ ישראל שנכבשו נתפס כהתכחשות לרצון האל. אל הטיעון התאולוגי הזה הצטרף הטיעון המשיחי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, לאמור: אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה, השלמת התהליך מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, וכל ויתור יעכב את הגאולה. לטיעונים אלה הצטרפה פסיקה הלכתית שוויתור על שטחי הארץ אסור מן התורה. פסיקה זו, שנולדה בבית מדרשם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו (קרי, 'ישיבת מרכז הרב', שהרב צבי יהודה עמד בראשה), אומצה בהמשך בידי רוב הרבנים המזוהים עם הציונות הדתית (אך לא בידי נציגיה הפוליטיים, ראשי המפד"ל ושׂריה, שהסתייגו ממנה, ולא ראו בה הוראה מחייבת במערכת השיקולים הפוליטיים והמדיניים). 

כרוז 'למען דעת', בחתימת הרב צבי יהודה קוק, פורסם לאחר מלחמת ששת הימים

קודם שאבחן את מידת התוקף של הטיעונים האלה, אמנה בקצרה את המחירים הכרוכים בהמשך הדבֵקוּת ברעיון ארץ ישראל השלמה ובטיפוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.

(א) הנצחת הסכסוך עם הפלסטינים. מיליוני הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה לא הולכים לשום מקום. שאיפתם להשתחרר משליטת ישראל ולממש את זכותם להגדרה עצמית לאומית לא התפוגגה. בהעדר ניסיון לפתרון מדיני של הסכסוך, הגיוני לצפות לסבבי מלחמה נוספים על כל הכרוך בכך. אין לדעת מתי והיכן תפרוץ המלחמה בעתיד, אך אחד מלקחי שבעה באוקטובר הוא, ש'ניהול הסכסוך' היא אשליה מסוכנת. הניסיון להחזיק מיליוני אנשים תחת שלטון זר לאורך שנים מוּעד לפורענות.

(ב) הבידוד המדיני. בדיון שהתקיים במליאת האו"ם במאי 2024 תמכו 143 מדינות בהחלטה הקוראת למועצת הביטחון לשקול באהדה את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. יתר על כן, מדינות המערב, שתמכו בישראל לאורך השנים אך מעולם לא השלימו עם שלילת זכות הפלסטינים למדינה משלהם, נקטו לאחרונה עמדה תקיפה יותר בעניין הזה. במאי 2024 הודיעו ספרד, אירלנד ונורווגיה על הכרה רשמית במדינה פלסטינית; בספטמבר 2025 הכריזו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ובלגיה על הכרה דומה. אם לא די בכך, הרי שבארצות הברית, שבמשך שנים תמכה בישראל בזירה הבין-לאומית והעניקה לה סיוע כספי וביטחוני, חל פיחות דרמטי במעמדה של ישראל. כ-80% מן הדמוקרטים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל ומזדהים עם הפלסטינים. במפלגה הרפובליקאית יש עדיין תמיכה בישראל, אך זו נשחקת ככל שמדובר בדור הצעיר. ממצאי הסקרים מדאיגים במיוחד, שכן עולה מהם שרוב מכריע של הצעירים האמריקאים עד גיל חמישים מתייחסים בשלילה כלפי ישראל ומביעים תמיכה בפלסטינים. לא יהיה זה אפוא מוגזם לטעון, שבעקבות שבעה באוקטובר ותגובת הנגד של ישראל בעזה (שהייתה גלויה לעיני כל העולם, להוציא את אזרחי ישראל) – ובלי קשר לשאלת ההצדקה הצבאית והמוסרית לפעולותיה של ישראל – התחוללה תמורה מרחיקת לכת בעמדת הקהילה הבין-לאומית ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים. גם אם נקרא לעמדת הקהילה הבין-לאומית 'אנטישמיות' או 'צביעות', אין זה משנה את המצב שנקלענו אליו.

(ג) הירידה מן הארץ. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בשנים 2023–2025 חל מאזן הגירה שלילי של כ-140 אלף איש. במקרים רבים מדובר במשפחות צעירות, בבעלי השכלה אקדמית, ברופאים ובאנשי היי-טק. הגירה ממקום למקום היא אירוע מורכב ולכל אחד יש סיפור אישי מאחוריו, אבל דומני שלא יהיה זה מרחיק לכת לשער כי אחד המניעים העיקריים לכך הוא העדר תקווה לאופק מדיני והחשש מפני מלחמת נצח. אם מגמה זו תימשך, הפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל היא ודאית. 

(ד) ברית מפלגות הציונות הדתית עם החרדים. גם אלמלא תלאות המלחמה האחרונה וסירוב החרדים לשאת בעול, היה אפשר לצפות שמנהיגי הציונות הדתית, רבניה וראשי ישיבות ההסדר שלה, יעמדו בראש המוחים על התחמקות החרדים משירות צבאי. ככלות הכול מדובר לא רק בכפיות טובה נוראה, אלא בהתנהלות בניגוד להלכה ובעשיית התורה קרדום לחפור בו. ואולם, זה שנים שמנהיגי הציונות הדתית כרתו ברית עם החרדים, מעין הסכם של 'שמור לי ואשמור לך'. אנו נפטור אתכם משירות צבאי ומלימודי ליבה, ואתם תתמכו בנו בכל הקשור ל'ארץ ישראל' ו'ההתיישבות', כלומר תמיכה במגזר המתנחלים ביו"ש והעדפתו על פני מגזרים אחרים בחברה הישראלית. בעקבות המחירים הנוראים של המלחמה: הנופלים, הפצועים, סבבי המילואים שאינם נגמרים והעסקים שנסגרו, וחלקם הבולט של חניכי הציונות הדתית בכל אלה, חלה התפכחות בקרב רבים במגזר זה, שהכריזו כי לא ישלימו עוד עם השתמטות החרדים. ועדיין, קולם של רבני הציונות הדתית לשוויון בנטל הוא קול ענות חלושה. מנהיגי המפלגה שנטלה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', בונים על המשך שותפות קואליציונית עם החרדים גם אחרי הבחירות הקרובות.

(ה) הפורעים היהודים ביהודה ושומרון. ההדחקה, העלמת העין וההכחשות לא יועילו. אין מדובר בקומץ או ב'עשבים שוטים'. העולם כולו צופה בזוועות שמחוללים מאות צעירים חובשי כיפות בשטחי יהודה ושומרון, לא פעם תוך נסיעה בשבת. ישעיהו ליבוביץ טען בשעתו שסופו של 'גוש אמונים' יהיה כסופם של השבתאים. הוא טעה. אנשי 'גוש אמונים' לא המירו את דתם, לא עקרו את ההלכה ממקומה. הם גם לא הטיפו לאלימות. אך אולי הוא לא לגמרי טעה: הפורעים היהודים, הרואים את עצמם כמובילי מפעל ההתנחלות, אכן עוקרים את ההלכה ואת המוסר. הם שופכים דם פלסטינים חפים מפשע, פוצעים ומכים, מציתים בתים, גוזלים את צאנם, מכלים את יבול אדמתם, כורתים את מטעיהם ומגרשים אותם מבתיהם, וכל זה נעשה כמובן כדי לשלוט על 'ארץ ישראל'.  

מתנחלים תוקפים חקלאים ופעילי זכויות אדם ישראלים בכפר צוריף, 2021 (צילום: שי קנדלר; שיחה מקומית)

קרוב לוודאי שבשלב זה הקוראים שואלים את עצמם: על מה הוא מקשקש? וכי יש לנו פרטנר לפתרון מדיני? האם הפלסטינים מוכנים להשלים עם קיום ישראל כמדינה יהודית, מה עוד לאחר השבעה באוקטובר?! אכן שאלות חמורות וראויות לדיון, ואולם קודם שאנסה להשיב עליהן אני מבקש לשאול אותם: האם ישראל היא פרטנר לפתרון מדיני? הרי ככל שמדובר ב'ציונות הדתית' – היא אינה כזאת, משום שהטיעונים התיאולוגיים וההלכתיים, המחייבים שליטה ישראלית בכל שטחיה ההיסטוריים של הארץ, שוללים על הסף כל פתרון הכרוך בפשרה טריטוריאלית, ולוּ מינימלית. ארץ ישראל השלמה ושלום עם הפלסטינים הם תרתי דסתרי.

כאן מתבקש להזכיר נשכחות: אגף בולט בציונות הדתית התנגד בצורה נחרצת להסכם השלום עם מצרים, שבעוד שנתיים יִמְלְאוּ חמישים שנה לחתימתו. בהסכם זה, שנחתם בידי ראש הממשלה ומנהיג הליכוד אז מנחם בגין, וזכה לתמיכה של 95 חברי כנסת, התחייבה ישראל לפנות את יישובי חבל ימית ולסגת מצפון סיני בתוך שלוש שנים. 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', שקמה ב-1978 ביוזמת ראשי 'גוש אמונים', התאמצה למנוע את מימוש ההסכם, בטענה ששטחים אלה הם חלק מארץ ישראל. הרב צבי יהודה קוק אף פרסם, בי"א בשבט תשל"ח, את הדברים האלה: 

סיני, וכל אשר לו, היא ארץ ישראל. ואיסור תורה חמור ומוחלט הוא להפקיר מה-שהוא ממנה לרשות נכרים, חלילה. וה'אוטונומיה' לנכרים תושבים של אדמות יהודה ושומרון, שהן ארץ ישראל כמו תל אביב, היא אנטומיה בגופנו בחיוניותנו בארץ חיינו. ושומר ישראל יגונננו ויצילנו מכל חרפת הדורות הזאת של בלבולי דברי 'שלום' שקר ויבטיחנו במתנת עוזו שלום אמת הקיים לעד בארצנו שעומדת לעולם (מובא באתר ישיבה, סימן לח).

ואכן, קבוצת רבנים שהתיישבה בימית, בהם משה צבי נריה, הכריזה כי פינוי חבל ימית אסור מן התורה.

מאמץ זה נכשל, כי במקרה זה היה לישראל פרטנר מדינתי לשלום, ובהסכם תמך רוב גדול של חברי הכנסת ושל אזרחי ישראל. ואולם, מנהיגי 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', והמוני ציונים דתיים שתמכו בה, היו מוכנים לפוצץ את הסכם השלום בטענה שצפון סיני הוא חלק מ'ארץ ישראל'. נזכיר את הידוע: הסכם השלום עם מצרים התברר כשלום אמת ולא 'שלום שקר'. הוא קיים כבר כחמישים שנה ונשמר בקפדנות למרות המלחמות שהתנהלו לאורך השנים ברצועת עזה, כולל המלחמה האחרונה שאנו עדיין בעיצומה.

מתנגדי הפינוי מימית מתפללים ליד מקלט שבו התבצרו, 18 באפריל 1982 (צילום: בני טל-אור; אוסף התצלומים הלאומי)

את השאלה אם מדינת ישראל היא עדיין פרטנר לשלום יש לבחון גם לאור מדיניות ממשלות הימין, לפחות מאז שקמה ממשלת נתניהו השנייה בשנת 2009. מאותה שנה ואילך פעלה הממשלה להחלשה שיטתית של הרשות הפלסטינית ולהכלה של חמאס. זו הייתה מדיניות מכוונת של 'הפרד ומשול', שנועדה לכרסם במעמדה ובסמכותה של הרשות הפלסטינית, כמי שמייצגת את כלל הפלסטינים, ולהביאה עד קריסה. כדי למנוע כל אפשרות של מהלך מדיני העדיפו ראשי המדינה, במגוון תירוצים והסברים, לפגוע בגורם הפלסטיני המצהיר על תמיכתו בפתרון הסכסוך בדרכי שלום, ותחתיו לממן ארגון טרור המצהיר כי מטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל. ביטוי צלול לכך היו דברי בצלאל סמוטריץ' בריאיון לערוץ הכנסת בשנת 2015: 'הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס'. אין פלא שהשפלת הרשות והעדר כל אופק מדיני דחקו עוד ועוד פלסטינים ברצועת עזה לתמוך בחמאס. 

ח"כ בצלאל סמוטריץ, ערוץ הכנסת, אוקטובר 2015

האם הפלסטינים הם פרטנר לשלום? האם לאחר השבעה באוקטובר עדיין אפשר לדבר על הסכם עימם? אחד הגורמים העיקריים לכישלון הסכמי אוסלו היה גל הפיגועים הרצחניים שהובילו החמאס והג'יהאד האסלאמי, והימנעותה של הרשות הפלסטינית, בהנהגת יאסר ערפאת, לפעול נגדם בנחישות. האירועים האלה פגעו אנושות בתחושת הביטחון של הציבור בישראל והשמיטו את הבסיס להסכם. גם הניסיון של ממשלת אהוד ברק, בחסות הנשיא קלינטון, להגיע להסכם עם הפלסטינים בשנת 2000 נכשל. התברר פעם נוספת שיאסר ערפאת אינו יכול להיות פרטנר אמיתי לשלום.

בשנים 2008-2007 קיים ראש הממשלה אהוד אולמרט שיחות עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), ויש פרשנים הסבורים ששני הצדדים היו קרובים מאי פעם להשגת הסכם. ואולם הפגיעה בסמכותו של אולמרט בשל האישומים הפליליים נגדו הובילו את הפלסטינים למסקנה שאין לו תמיכה פוליטית שיהיה בה די להעביר הסכם כה דרמטי. הם העדיפו שלא לקחת סיכון פוליטי מול מנהיג העומד לסיים את תפקידו, והחמיצו את השעה. האומנם היה מחמוד עבאס מסוגל לחתום על הסכם לסיום הסכסוך גם בתנאים אחרים? אין לדעת, אך מאז ועד היום לא נבחנה כל אפשרות אחרת.   

האם יש סיכוי שתקום בצד הפלסטיני הנהגה המעוניינת ומסוגלת להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל? הדבר תלוי במידה רבה ביחסה של ישראל לפלסטינים שתחת שליטתה. ממשלות הימין בכלל, וממשלת 'הימין על מלא' במיוחד, עשו הכול כדי שלא יהיה עם מי לדבר ועל מה לדבר. ההרחבה הבלתי פוסקת של ההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון, תפיסת שטחים נרחבים של אדמות פרטיות באמצעות הקמת 'חוות', גירוש קהילות רועים משטחי מרעה ששימשו אותם דורי דורות, ואין צריך לומר הפרעות שמחולל 'נוער הגבעות' – כל אלה אינם תורמים ליצירת אמון. הציבור הפלסטיני, בדומה לישראלי, אינו עשוי מקשה אחת, והוא משנה את עמדותיו בהתאם לנסיבות. בסקר שערך לאחרונה 'המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים' נמצא כי רק 27% תומכים בהמשך המאבק האלים, ואילו 44% תומכים במשא ומתן עם ישראל. 56% תומכים בפתרון שתי המדינות, על בסיס קווי 1967, ואילו 44% תומכים בפתרון זה ללא התניה. עם זאת, 58% מן הנשאלים סבורים שפתרון זה אינו ריאלי בשל הרחבת ההתנחלויות.

אם וכאשר מרבית הציבור בישראל יתפכח מן האשליה שנקראת 'ניהול הסכסוך', אם וכאשר תקום בישראל ממשלה המבינה שביטחון ויציבות ארוכת טווח ניתנים להשגה רק על ידי שילוב של עוצמה צבאית והסכם מדיני, אפשר לצפות שנכונות להסכם תתפתח גם בקרב הפלסטינים. אין ודאות שכך יקרה, אך ראוי להשקיע מאמץ למען השלום לא פחות מן המאמץ המושקע בהכנות למלחמה, כמאמר מנחם בגין (מארס 1982): 

אנחנו נלחמים היום על השלום. יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!   

 

עתה נבחן מחדש את תקפות הטיעונים התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה. כאמור לעיל, אין לרעיון זה אחיזה לא בדברי חז"ל וגם לא בהגותם של רבי יהודה הלוי והרב אברהם יצחק הכהן קוק. אלה גם אלה לא הִתְנוּ את קדושת הארץ ואת התפקיד שהיא ממלאת בחיי עם ישראל בשליטה צבאית ומדינית בכל שטחה (מקוצר היריעה לא הובאו מקורות רבים נוספים התומכים בעמדה זו). הטענה כי הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, וממילא ויתור על חלקים ממנה הוא התכחשות לרצונו, לוקה ביומרה לדעת מה רצון הבורא, שמבחינה דתית היא יומרה למדרגת נבואה. באותה מידה של ביטחון אפשר לומר, שהקב"ה סייע לניצחון צה"ל במלחמה כדי למנוע השמדה של מדינת ישראל, ואפשר גם לטעון, שהוא נתן לנו ארץ שיושבים בה מאות אלפי ערבים, כדי שנקיים את המתחייב מן האזכורים החוזרים ונשנים בתורה, כמו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', וכעם שסבל במשך מאות שנים ממעמד של מיעוט נרדף ומופלה לרעה, נכיר בזכויות המיעוט היושב בקרבנו.    

טענת הרב צבי יהודה קוק, שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה והשלמת תהליך זה מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, מעוררת תהייה עקרונית: האומנם גאולה? במאמר שפרסמתי לפני כמה חודשים ('האומנם גאולה?', מקור ראשון, שבת, 20 במארס 2026, עמ' 17-16) הצבעתי על שורה ארוכה של אירועים ותהליכים קשים, שהתרחשו מאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו, ותמהתי כיצד אפשר לראות בכל אלה גילויים של 'גאולה'. ואולם, אפילו לשיטת אלה הסבורים כי אנו נמצאים בעידן הגאולה, 'אתחלתא דגאולה', 'ימות המשיח' או כל כיוצא בהגדרות אלה, הטענה כי מכאן גם מתחייבת שליטה או ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל היא חידוש שספק אם הוא מעוגן במקורות היהדות.    

הרב צבי יהודה וההולכים בעקבותיו הסתמכו על דברי הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, בעניין מצוות ישיבת ארץ ישראל: 'שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. לשיטתם, המצווה 'לרשת' משמעה שליטה צבאית ומדינית. ואולם פירוש זה אינו הכרחי. הרב שאול ישראלי, מבכירי הפוסקים שהעמידה הציונות הדתית, טען שהרמב"ן לא התכוון לכיבוש במלחמה אלא ל'מצוות התנחלות והיאחזות בארץ'. עוד טען הרב ישראלי, שמצוות כיבוש צבאי של הארץ הייתה חד-פעמית וחלה רק בכיבוש כנען בימי יהושע בן נון ('אף שעל מצוה מן התורה?', עוז ושלום, תשל"ח). זאת ועוד, עמדת הרמב"ן בנושא הזה הייתה עמדת יחיד. הרמב"ם לא היה שותף לה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מראשי הציונות הדתית באמריקה, קבע, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, כי שאלת עתיד השטחים צריכה להיות מוכרעת בידי הנהגת המדינה והצבא (וכך קבע בשעתו גם הרב שלמה יוסף זוין). הוא לא התייחס כלל לדברי הרמב"ן ולשאר המקורות ההלכתיים שעליהם הסתמכו תלמידי הרב קוק, מפני שסבר שהמקורות האלה אינם הולמים כלל את הדילמות שעמדו, ועדיין עומדות, בפני מקבלי ההחלטות. מי שאמר במפורש, שהמקורות האלה אינם כלל ממין העניין, היה הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי הספרדי של תל אביב (דבריו נאמרו במסגרת הדיון על הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים). ואכן, כאשר עמדה על סדר היום שאלת הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פסק הרב עובדיה יוסף, בניגוד לעמדת הרב צבי יהודה ותלמידיו, שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחי ארץ ישראל. 

ברור אפוא שכל המפרשים את דברי הרמב"ן ככאלה שמורים לנו הלכה למעשה ביחס לשטחים, חייבים לשאול את עצמם האם הרמב"ן, שחי במאה ה-13 רוב ימיו בספרד והגיב על מסעות הצלב, יכול היה להעלות על דעתו את מורכבות האתגרים המדיניים והביטחוניים שאיתם מדינת ישראל מתמודדת במאה ה-21.

מהו מקור הדחף לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל? 

נראה לי שמקורו, גם אם באופן בלתי מודע, הוא בלאומיות המודרנית, שהפכה גורם מרכזי בהיסטוריה העולמית מראשית המאה ה-19 ואילך. לאומיות חדשה זו קידשה את הזיקה בין מדינת הלאום לבין הטריטוריה שלגביה נטען כי בה התפתחה האומה ובה נטועים שורשיה ההיסטוריים. ההיסטוריון היהודי הבריטי, ארנסט גלנר, כתב כי 'לאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי, הגורס כי היחידה הפוליטית והיחידה הלאומית חייבות להיות חופפות' (ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, האוניברסיטה הפתוחה, 1988). כך אפשר להבין, למשל, את המאבקים שהתנהלו במאה ה-19 לאיחוד איטליה או גרמניה. בשני המקרים האלה, תנועות לאומיות פעלו כדי להבטיח שכל מה שנתפס כ'שייך' לטריטוריה הלאומית ההיסטורית יהיה חלק ממדינת הלאום. זה גם הרקע למלחמות החוזרות ונשנות בין צרפת לגרמניה על מחוזות אלזס ולורין, שכל אחת מהן טענה כי הן חלק מן הטריטוריה הלאומית שלה. השאיפה לשליטה צבאית ומדינית בכל שטחי ארץ ישראל היא גילוי של לאומיות יהודית חדשה ואינה מעוגנת בערכים של מעלת הארץ וקדושתה, כפי שמתבטאים במקורות היהדות ההיסטורית. עטיפת שאיפה זאת בנימוקים תיאולוגיים והלכתיים היא חידוש שהתחדש בבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. 

הדבקות ברעיון ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, שרבים מן המזוהים עם זרם הציונות הדתית משתבחים בו, כרוכים במחירים המאיימים על עתידה של מדינת ישראל ושגשוגה: הנצחת הסכסוך וסבבי מלחמה נוספים, בידוד מדיני ואובדן התמיכה של מדינות המערב וארצות הברית, חרם אקדמי שעלול לסכן את עתיד המדע בישראל, ברית מפוקפקת עם החרדים הלא-ציוֹנים שאינם נושאים בעול קיום המדינה, עזיבת אוכלוסייה משכילה והשחתה מוסרית בדמות פורעים יהודים השופכים דם נקיים בשם 'ארץ ישראל'. האם זהו העתיד שנשאף אליו?   

לפני כשלושים שנה תועד ישעיהו ליבוביץ בסרטון הקצרצר הזה, ודבריו הנוקבים, שאינם אלא ציטוט פסוק אחד מספר יחזקאל, מדברים בעד עצמם:

______________________________________

מאמר זה נשלח לפרסום בעיתון מקור ראשון אך נדחה.

 

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים etkes@mail.huji.ac.il

מִשׁוּט בארץ: פינק, אשת חיִל, הסטודיו והמתפרה, מוזיקה גרועה

א. זוכרים את פינק

ענבר הימן (2023-1996)

השבוע ניזכר באומנית הגרפיטי ענבר הימן, שכינתה את עצמה PINK ונרצחה בפסטיבל נובה. גופתה של ענבר נחטפה לעזה ולבסוף הושבה לקבר ישראל. 

בדיוק לפני שנתיים, ב-9 באוקטובר 2024, הקדשנו לה כאן מאמר מיוחד שכתב טל סגל, 'מי זאת פינק? לזכרה של ענבר הימן'. 

ליד תחנת הרכבת פתח תקווה-סגולה, מתחת לכביש 40, יש מעבר להולכי רגל. על הבטון החשוף יש גרפיטי ולידו שלט של עיריית פתח תקווה, שמציין כי ציור זה זה נעשה על ידי ענבר הימן, שגופתה נחטפה לעזה והושבה. בין צמחיית מעזבה לשלטים עייפים של חברות גז ותקשורת, ספק אם רבים מהעוברים ושבים, שממהרים להימלט מחום היום, שמים לב לנקודת הזיכרון הזאת.

הנה נתקן זאת במשהו: 

צילום: יוחנן פלוטקין

על השלט נכתב:

ב. אשת חיִל מי ימצא? 

ואם באשת חיל פתח-תקוואית עסקינן...

לפני כמה שנים (24 בינואר 2023) שמחתי לפרסם בבלוג על דבר קיומה של כיכר 'אשת חיל' אשר באָזוֹר. וכך כתבתי שם:

משתלם להיות אישה באָזוֹר.

נשות המועצה המקומית אָזוֹר (ליד חולון) זוכות ליחס מיוחד, כולן ביחד וכל אחת לחוד. הכיכר שבכניסה למועצה המקומית נקראת 'כיכר אשת חיִל'. 

על לוח ההקדשה מצוטט הפסוק הידוע 'אשת חיל מי ימצא' (משלי, לא 10), ועל זה נוסף: 'תושבת אזור היקרה, כיכר זו מוקדשת לך'.

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה, מאז נודע הדבר התברר לי שיש לפחות עוד שתי ערים בישראל עם כיכר בשם דומה.

כך, למשל, 'כיכר אשת חיל' בעיר הגדולה פתח תקווה (רחוב רוטשילד פינת גד מכנס), שמוקדשת 'לכבודן של נשות פתח תקווה לדורותיהן'.

צילום: יהושע לביא

'על פי מסורת מקומית שאני לא מתחייב לה', כתב לי יהושע לביא שצילם, 'כאן עמדה תחנת כיבוי האש שנשרפה...'

מתברר שכיכר 'אשת חיל' יש גם באשדוד, על כביש הטיילת במפגש עם רחוב מקס נורדאו. היא נחנכה בחודש יולי 2023, ובמרכזה ניצב פסל מעניין שפיסל אדם כץ.

לבקשתי יצא יצחק לב האשדודי וצילם את הכיכר במלוא הודה:

צילום: יצחק לב (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

על הדשא (המלאכותי?) מתנוסס שלט שעליו כתוב בפשטות 'כיכר אשת חיל'. בצד השני של הכיכר נמצא שלט נוסף, וממנו מתברר כי הכיכר נקראת על שם אשת חיל ספציפית: אווה-דניאל (אביבה) איטח, 'חולמת ומגשימה, טבעית ואמיתית'. משפחתה היא שתרמה לבניית הכיכר ולהקמת הפסל, וכך זכתה המנוחה לכיכר לזִכרה.

בהודעה הרשמית של העירייה, שהתפרסמה לאחר חנוכת הכיכר ב-2023, נכתב שאומנם הכיכר היא לזכרה של אווה-אביבה איטח, אבל בה בעת היא גם 'מעלה על נס את הכבוד וההערכה לנשות אשדוד [...] אות הוקרה והערכה לכל הנשים בעיר אשר שותפות בבניינה ושגשוגה של אשדוד, מיום הקמתה ובכל שטחי החיים'. 

שלט ההסבר המקורי כבר דהוי וקריא בקושי, אך במרשתת מצאנו את השילוט המקורי:

אשדודנט

ג. תופרת אני ותופרת

צילום: טובה הרצל

על הקיר שברחוב שלומציון המלכה 7 בירושלים, בגובה קומת אדם, אפשר לעבור על פני יוזמת זיכרון פרטית, נוגעת ללב בפשטותה, שמנציחה את פועלם של אורי ושרה מיכאלי. אורי היה מורה ירושלמי ידוע לחינוך גופני, ואימו שרה – 'תופרת אני ותופרת'...

בו אחר של שרה, אמנון, נפל במלחמת העצמאות. הוא היה בין לוחמי שיירת הל"ה, בן 17 בלבד במותו.

מעט מידע על אורי מצאתי כאן. 

ד. סכסוכי שכנים?

צילום: איתמר לויתן

נפלתם על שכנים שמשמיעים מוזיקה בקולי קולות, ועוד מוזיקה מהסוג שלא ממש אהוב עליכם? לא חייבים להסתכסך איתם, ואפשר לרמוז להם בעדינות מה דעתכם.

זה מה שראינו השבוע על קיר מקירות שכונת כרם התימנים בתל אביב.