יום שני, 17 בינואר 2022

נפלאות הצנזורה: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים

מאת דוד שי

ציורו הנודע של מאוריצי גוטליב, 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' (1878), שמוצג במוזיאון תל אביב ונזכר זה לא מכבר מעל דפי הבלוג, היה ועודנו אתגר מיוחד לעורכי האנציקלופדיה החרדית (ובלשונם 'האנציקלופדיה היהודית') המקוונת 'המכלול'. 

נסביר תחילה מהי אנציקלופדיה זו. 'המכלול'  המתנאה בתארים 'יהודית ומהימנה, בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית' (כך בדף הראשי) – היא נגזרת חרדית של ויקיפדיה העברית. תנאי הרישיון של ויקיפדיה מאפשרים העתקה חופשית שלה, ובלבד שיינתן קרדיט לוויקיפדיה ולכותביה (רישיון cc-by-sa ממשפחת רישיונות Creative Commons). יוזמי 'המכלול' פעלו לפי רישיון זה, העתיקו את ויקיפדיה העברית בשלמותה, והתאימו בה ערכים שונים לתפיסת העולם החרדית. כמקובל בעיתונות החרדית, אין ב'המכלול' תמונות של נשים. כן, אפילו בערך 'אישה' אין אף תמונה של אישה, ואין נחמה בכך שהערך 'גבר' צונזר בצורה קשה עוד יותר, והוא ריק מתוכן (דף זה אינו זמין כרגע).

ל'המכלול' יש גם 'מהדורת נוער' שהיא מצונזרת אף יותר, וערכים כמו 'סרטן השד' לא יוצגו שם.

הציור 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' מציג גברים וגם נשים בבית הכנסת, ככל הנראה בעיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, עיר הולדתו של הצייר. זהו בית כנסת אורתודוקסי, שהנשים מתפללות בו בעזרת הנשים, נפרדות מהגברים. התיחום הברור בתמונה בין גברים לנשים לא סיפק את עורכי 'המכלול', שמבחינתם אישה היא, בדומה לחמץ בפסח, בבחינת בל תיראה ובל תימצא. הפתרון הקל הוא הצגת הטקסט בלי הציור, אך זו כמובן בעיה בערך אנציקלופדי העוסק בציור.

מה עשו עורכי 'המכלול'?

הפתרון הראשון היה גרסה 'מתוקנת', שבה רוטשו דמויות הנשים בציור המקורי ונמחקו ללא שום זכר לקיומן:

 גרסה 'מתוקנת' שנייה ניסתה להשאיר רמז עמום לקיומן של נשים, בדמות כתמים מעורפלים שאין בהם שום דמות אישה:

הגרסה הנוכחית של הציורהמוצגת לקוראי הערך ב'המכלול', היא הציור המקורי, שחלקו העליון, שבו מופיעות הנשים, נחתך:

אך אבוי, החיתוך בקו ישר הותיר בציור דמות אחת של אישה, כך שניתן להמתין לגרסה הבאה, שתפתור בעיה זו. 

המעניין הוא שבערך עצמו שמובא ב'המכלול' יש התייחסות לנשים שבתמונה, שאותן כאמור אי אפשר לראות:

בחלל עזרת הנשים מתוארות שתים-עשרה נשים, כשמתוכן לאורה (ארוסתו של גוטליב) מתוארת פעמיים. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המחזיקה את סידור התפילה הקטן, ובחלקו הימני של הציור היא מתוארת יושבת ומתלחשת עם אימה.

כדי לקיים מצוות מִזְכֶּה (קרדיט) כהלכתה, אציין שכל הגרסאות המוצגות לעיל נלקחו מאתר 'המכלול' והן מובאות כאן בשימוש הוגןבקישורים לתמונות ניתן למצוא את פרטי היוצרים של כל אחת מהגרסאות. 

מאוריצי גוטליב נפטר בשנת 1879 וזכויות היוצרים על יצירתו פגו לפני שנים רבות. הצגת הציור ושלל גרסאותיו אין בה אפוא הפרה של זכויות יוצרים. בכל זאת, סעיף 46 (2) לחוק זכויות יוצרים קובע כי 'זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר' (הדגשות שלי). ברור שגרסאות 'המכלול' של הציור הן הפרה בוטה של הדרישה שבסעיף זה. למרבה הצער, גם סעיף זה תקף רק למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה...

נציין כי גם החילוניות הישראלית כשלה כאן. במשך שנים רבות הוצג במוזיאון 'בית התפוצות' העתק של התמונה, וגם הוא היה נטול נשים. רק בעקבות מאמר חריף שפרסמה פרופסור פנינה להב בשנת 2006 ('קישטה, בתמונות וטקסט', תרבות דמוקרטית, גיליון 10, תשס"ו) הוחזרה העטרה ליושנה.

יום שישי, 14 בינואר 2022

עודך חי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של מאמר זה הופיע כאן

ד. הֲיֵדְעוּ הדמעות

אברהם צבי אידלסון 

אידלסון, שכנאמר ברשימה הקודמת הלחין את שיר הקינה של ליבושיצקי 'לנשמת הרצל', לא הסתפק בשיר אחד והלחין לזכרו של הרצל שיר נוסף: שירו של רבי יהודה הלוי 'היֵדעו הדמעות', תוך שהוא מעניק לו כותרת חדשה: 'על קבר הרצל'.

בעבור כמה שנים הלחין גם חנינא קַרְצֶ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, את אותו שיר לזכרו של הרצל (על זיקתו של לחן זה להרצל ולטקסי כ' בתמוז סיפר לי בשעתו מנהל הגימנסיה ברוך בן יהודה, שהיה תלמידו של קרצ'בסקי).

תחרות סמויה התנהלה בין אידלסון הירושלמי וקרצ'בסקי התל-אביבי. כמה פעמים הלחינו שניהם את אותו שיר ('בשדמות בית לחם', 'אל ראש ההר') וציפו לראות מי משניהם ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום. במקרה זה התברר עד מהרה שלחנו המוקדם של אידלסון נשאר גנוז בדפי התווים, ואילו הלחן המאוחר יותר של קרצ'בסקי, שהתחבב על תלמידי הגימנסיה, התפשט והושר ברחבי הארץ בעיקר בעצרות אבל ובימי זיכרון.

 

תווי 'הידעו הדמעות' של אידלסון פורסמו במחברת הראשונה של השירון שירי ציון, שיצאה לאור בירושלים בשנת 1907 (אתתל"ח לחורבן לפי מניינו של אליעזר בן יהודה). 

'על קבר הרצל' בהלחנת א"צ אידלסון (שירי ציון, א, 1907)

בשער השירון שיבץ אידלסון לראשונה את המונח 'מַכּוּשִׁית', חידושו של בן יהודה למילה הלועזית פסנתר. 

עמוד השער של שירי ציון, א, ירושלים א'תתל"ח (תרס"ז / 1907)
מחברת שירים זו היא אבן דרך בהדפסת זמרת הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדפסו בארץ ישראל תווים של שירים עבריים. בהעדר סְדָר תווים באותה עת, נדפסו התווים בהדפס אבן (ליתוגרפיה) בבית הדפוס הירושלמי של אברהם לייב מונזון

ה. האבל במושבות בארץ ישראל

בשנת מותו של הרצל מנה היישוב היהודי בארץ בכללו לא יותר מ-45,000 נפש, מתוכם למעלה ממחצית היו חרדים, בני 'היישוב הישן', שלא גילו עניין בתנועה הציונית ואף התנגדו לה. בעיתונם חבצלת, שנערך בידי ישראל דוב פרומקין, לא היה כמעט זכר למותו של הרצל, למעט ידיעה קצרה שנדפסה כשבועיים לאחר מותו ובה נכתב כי 'גווע מנהל הציונים ההוא'. הכותב, שחתם בשם מו"ח (הוא הרב והסופר החרדי מרדכי וייסמן-חיות שגר בווינה), אמנם קשר מעט מחמאות לראשו של 'המנהיג', אך לא שכח להוסיף כי 'כשאני לעצמי, אין דעתי נוחה מהתנועה הציונית הלאומית. להיראים והחרדים לדבר ה', המאמינים בייעוד העתיד, אין צורך בחלומות ותקוות כוזבות'.

חבצלת, 15 ביולי 1904

לעומתם, בקרב נאמני הציונות, בני 'היישוב החדש', שמנה אז כ-10,000 נפש בלבד, התקבלה הידיעה בתדהמה ובזעזוע עמוק, שהשתקפו מיד בעיתונו של אליעזר בן יהודה השקפה, העיתון המרכזי והיחיד של היישוב החדש. בחמשת הגיליונות שראו אור לאחר מות הרצל (בין 22-7 ביולי 1904) הוקפו עמודי השער של העיתון במסגרת שחורה לאות אבל, ובעיתון נדפסו מאמרים וידיעות ששיקפו את הדי האבל בארץ ובעולם. כנאמנה של השפה העברית הסב בן יהודה את שמו הפרטי של הרצל מתיאודור למתתיהו ('תיאו' = יה, 'דור' = מתת). 

השקפה, 7 ביולי 1904

זרובבל חביב, שהיה בן עשר בשנת 1904, סיפר לי כי אנשים אחדים במושבה ראשון לציון, שעוד זכרו את הדרת פניו של הרצל כאשר ביקר במושבה חבוש בכובעו הלבן באוקטובר 1898, התעלפו לשמע הידיעה המרה. היו בהם שנהגו 'קריעה' כאילו הלך לעולמו בן משפחתם, ורבים ביטאו את כאבם בהספדים בעל-פה ובכתב, וכמובן גם בשירים.

את שיא המהירות בחיבור שיר מספד להרצל השיג נח שפירא (בר-נ"ש), מחבר 'שיר העבודה' המפורסם ('יה חי לי לי') ועוד עשרות פזמונים שתיארו את הווי ימי העלייה הראשונה. את שירו 'מספד מר' חיבר שפירא לטקס אזכרה שנערך ביקב של ראשון לציון, בכ"ד בתמוז תרס"ד, באותה שעה שבה הביאו את הרצל לקבורה בווינה. באזכרה השתתפו כל פועלי היקב שמיררו בבכי. שפירא הקריא את שירו בתום הטקס, 'והנאספים יצאו נדכאים ונשברי לב לביתם' (השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400). 

השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400


שמעון בן זאב (אברמוביץ), כורם מראשון לציון (1924-1863), שעלה לארץ בשנת 1882 עם הוריו שנמנו עם מייסדי המושבה, גם הוא מיהר לבטא את רחשי לבו לשמע הידיעה על מות הרצל. הוא חיבר שיר ביידיש, 'אָלקסליד' (שיר עם), בן שישה בתים, על החובה לעלות ארצה, ואותו קרא בעצרת הזיכרון הראשונה שנערכה בבית העם במושבה.

עם בתו גרטלה הורביץ (1982-1896), שלמדה אז בבית הספר במושבה וזכרה היטב את ימי האבל על הרצל, נפגשתי לפני כיובל שנים. בחוברת זיכרונות שהוציאה לאור תיעדה גרטלה את חוויותיה מאותם ימים וסיפרה שכל התלמידים ענדו סרט שחור על זרועם ולבשו סינרים שחורים (גרטלה הורביץ, זכרונותי מראשון לציון, [1973], עמ' 49). 

בת אחרת של בן זאב, אדלאידה (עדה) יקותיאלי (1995-1899), שנקראה על שם אשתו של הברון רוטשילד, סיפרה כי אביה, שניגן על טרומבון באורקסטרה המפורסמת של ראשון, היה בין מקבלי פניו של הרצל בביקורו במושבה. 

בשיחתי אתה בשנת 1988 גילתה לי אדלאידה כי אביה אף הלחין מנגינה לשירו ולימד את כל ילדיו לשיר אותה. 'היינו שרים שיר זה ביידיש בפני אורחים שביקרו בבית הורי', סיפרה. היא מסרה לי את מילות השיר בכתב ידה וכן את את תווי הלחן שרשם מפיה בכתב ידו המלחין והמעבד שמעון כהן, נכדו של שמעון בן זאב (שגם נקרא על שמו), ואני מודה לו שהעבירם אלי גם בתיווי מחשב. 'זהו שיר אבל שהולחן בקצב של מרש פטריוטי', אמר לי שמעון. אני מודה גם לניצה וולפנזון, נכדתו של בן זאב (בתה של גרטלה הורביץ) על המידע ועל הצילומים שמסרה לי. 

קטע מכתב היד המקורי של השיר, שנכתב ביום א' של ראש השנה תרס"ה בראשון לציון 

ואלה המילים המלאות של 'פֿאָלקסליד', שהוקדש לזכרו של הרצל, בכתב ידה של אדלאידה (אוסף אליהו הכהן):

כאמור, את תווי השיר רשם נכדו המוזיקאי שמעון כהן: 

וכאן תרגום מילולי של כמה מבתי השיר, שבו ביטא בן זאב את סערת הרגשות שבה היה נתון:
  

שמעון בן זאב (באדיבות ניצה וולפנזון)

אַחִים! עַד מָתַי תִּשְׁתַּהוּ בְּאֶרֶץ זָרָה שֶל עֲרִיצוּת 
הִתְאַסְּפוּ כֻּלְּכֶם יַחַד וּבוֹאוּ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת בְּחוֹפֶש וּדְרוֹר, 
שָׁם יְהֵא לָכֶם בַּיִת מִשֶּׁלָּכֶם 
עַל כֵּן עַל כּוּלָנוּ לִשְׁאוֹף לְשָׁם, לְשָׁם לָלֶכֶת. 

אֶת אֲבוֹתֵינוּ הוֹבִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה לְלֹא הֶפְסֵק 
אֵרוּעִים רַבִּים הִתְרַחֲשׁוּ לָהֶם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאַרְצָם 
שָׁם חָיוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְשָׁם הָיָה בֵּיתָם 
לְפִיכַךְ חַיָּבִים אָנוּ לִשְׁאוֹף לָלֶכֶת לְשָׁם. 

רַק לֹא לְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ, וְעִם הֶחָזֶה קָדִימָה 
אֶת אַרְצֵנוּ יִתְנוּ לָנוּ כְּשֶׁאוֹתָהּ בְּתוֹקֶף תִּדְרְשׁוּ 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי חוֹפֶשׁ וּדְרוֹר,
שָׁם תִּבְנוּ אֶת בֵּיתְכֶם. 

המורה יהודה לייב מטמון-כהן (1939-1869), מי שייסד ביפו
את הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שלימים נקראה על שמו של הרצל, התגורר לפני כן בראשון לציון ולימד בבית הספר העממי המקומי 'חביב'למטמון-כהן יש זכויות רבות בזמר העברי. באותה שנה, 1905, חיבר בראשון לציון את השיר 'שירו נא יהודינו' (בעקבות שיר יידיש עממי ידוע 'זינגט זשע אַלע ייִדעלעך'), ובעיקר שינה את נוסח הבית השני של ההמנון 'התקווה'. את המשפט שחיבר אימבר, 'התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה', החליף מטמון-כהן במילים השגורות על פינו: 'התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'. 

יהודה לייב מטמון-כהן (הספרייה הלאומית)

על פי עדותו של דוד יודילוביץ, מראשוני המושבה, חיבר מטמון-כהן שיר לזכרו של הרצל, וביום השנה הראשון למותו של 
הרצל שרה מקהלת בית הספר את שירו זה בבית הכנסת של המושבה. בעצרת הזיכרון הזו השתתף גם הרב יצחק ניסנבוים מוורשה, שביקר אז בארץ. ניסנבוים היה מראשי
הציונות הדתית בפולין ונספה בגטו ורשה.

שירו של מטמון-כהן, שפתח במילים: 'יַהַס רֶגַע שְׁאוֹן תֵּבֵל, שֶׁמֶשׁ [וְ]יָרֵחַ אַל יָהֵלוּ אוֹר', והסתיים במילים 'מִי יִתֵן תְּמוּרָתְךָ, בנימין בן-זאב?!', פורסם בעיתון השקפה, בכ"ט בתמוז תרס"ה. אין בידינו תווים או מידע על הלחן, שכנראה חובר או הותאם לשיר על ידי מטמון-כהן עצמו.
השקפה, 1 באוגוסט 1905


ישראל טלר (1921-1835)

שלושה ימים לאחר מות הרצל נערכה בבית הכנסת של המושבה רחובות אזכרה רבת משתתפים: 'כל הנאספים והנאספות געו בבכי. היללות והצעקות קרעו שחקים' – דיווח האיכר חיים אליעזר מילצ'ןבאותו ערב נערכה בבית הכנסת אזכרה נוספת והמשתתפים ישבו על הארץ לאות אבל (השקפה, 12 ביולי 1904). 

במלאת שלושים למותו של הרצל, חיבר המורה המקומי ישראל טלר שני שירי אבל קצרים לזכרו: 'התרדמה' ו'התקומה'. האמן הירושלמי מאיר רוזין הוציאם לאור בירושלים על דף מיוחד, שכלל גם את שיר ההלל 'דוקטור טודור הרצל', שחיבר טלר בימי חייו של הרצל. רוזין עיטר את דף השירים בדיוקנו של הרצל ובציור קברו בווינה.

שלושה שירים על הרצל מאת ישראל טלר, ירושלים [תרס"ד]

בבית הספר של המושבה סג'רה נערך בכ"ז בתמוז טקס צנוע לזכרו של הרצל במלאת שבוע למותו. בדיווח ששלח מנהל בית הספר שלמה ויינשטיין (עליו כתבנו בבלוג עונג שבת לפני כמה שנים) לעיתון הירושלמי השקפהנמסר:

לפני ההספד קוננה מקהלה של צעירים את הקינה 'על מות הלב', אחרי ההספד שרה אותה המקהלה את השיר 'השבועה'

השיר 'על מות הלב' נדפס באותה ידיעה (שעליה חתם ויינשטיין בשם העט שלו 'הרמתי'), ואפשר להניח שוויינשטיין עצמו הוא שחיבר את השיר:

השקפה, 29 ביולי 1904, עמ' 443

מילות השיר 'השבועה', שעליו חתם י.ה.ל. שזהותו לא הובררה, פורסמו מאוחר יותר בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה שערך א"מ לונץ: 

לוח ארץ ישראל, י (תרס"ד), עמ' 159


גם כאן לא נותרו בידינו תווים של שני השירים ולא נדע אם אמנם הושרו בלחן מקורי שחובר במושבה בתוך ימים ספורים. לא ידוע לנו על מלחין שהתגורר בסג'רה באותה עת ולכן סביר שהתאימו למילים מנגינות עממיות כלשהן. 

*

בחלק השלישי והאחרון של המאמר נעסוק בגלגוליו של השיר 'בְּכֵה ישראל', כולל ביצוע מחודש של שיר נשכח זה. כמו כן נעסוק בשירים שנכתבו על מות הרצל בתפוצות הגולה, בשירים שחיברו מנהיגים פוליטיים (מנורדאו ועד ז'בוטינסקי וארלוזורוב), ובשירי משוררים (כמו טשרניחובסקי), ונקנח בשירים הומוריסטיים שנכתבו על הרצל בשנות השבעים של המאה שעברה.

יום שני, 10 בינואר 2022

קינדער וועלט: במה משחקים ילדים חרדים?

זה לא מכבר הקדשנו רשימה מיוחדת ל'ארון המשחקים היהודי' וסקרנו בה את הצעצועים של חברת 'שפּילמנס', שנועדו לילדים חרדים. 

פיני גורליק, איש חב"ד, שב לא מכבר מנדודיו בברוקלין ובווילאמסבורג, ותיעד עבורנו שורה של משחקי קופסה כשרים מבית היוצר של חברת 'קינדער וועלט' (עולם הילדים) – עולם קרוב ורחוק כאחד.

לחיצה על האיורים תגדיל אותם ותאפשר עיון נוח.

הנה למשל המשחק 'מנין סעט', שמיועד לילדים בני שלוש ומעלה וכולו מתרחש בחלל בית הכנסת הגדוש במניין יהודים כשרים.


המשחק הוא רב-לאומי (עוצב בארה"ב, מיוצר בסין ומיובא מערד שבישראל) וכולל: עשרה מענטשעלעך (אנשים), חמישה שטענדערס (דוכני תפילה), חמישה היטען (כובעים), חמש טליתים (טליתות), טיש אחד (שולחן), עשרה סידורים וחמישה חומשים (טוב, כאן זה ממש מתחייב).


וזהו המשחק 'היט געשעפֿט' (חנות כובעים). 'איזה כיף להחליף כובעים' כתוב באנגלית. לרשות המשחק עומדות חמש בובות, שעל ראשיהן ניתן לחבוש שבעה סוגי כובעים חרדיים, משטריימל וספּודיק ועד כובע 'ירושלמי'. הערכה כוללת גם קופסאות מיוחדות לאחסון הכובע ואפילו ארון כובעים, מברשת ומראה. בובות 'ברבי' חרדיות...


יש גם משחקי בובות של דמויות מופת: רבי (חסידי), ראש ישיבה (ליטאי) מחזיק בידו כרך מהתלמוד הבבלי, ושתי 'רעבעצין', כלומר נשות רב, האחת אוחזת בסידור ורעותה עטופה בסינר (בכל זאת מישהי צריכה לבשל).


וכאן משפחה חסידית כשרה: אבא ואמא, בן (מחזיק ספר תורה) ובת (מחזיקה בובה).


וכאן הלהיט הגדול לקראת פסח: ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה.

האהוב עליי ביותר הוא כמובן זה 'שאינו יודע לשעול'...


במשחק 'ווער איז עס?' (מי זה?) תוכלו להפוך כל קלסתר סתמי לדיוקן יהודי – הוסיפו לו זקן או לה כובע, והרי לכם אַ כּשר ייִד. איזה כיף לשחק במשחק 'פֿול מיט אידיש חן' (מלא בחן יהודי).


באגף משחקי הרצפה תמצאו פאזל ענק (מאה חתיכות) של 'ערב שבת'. 

כיכר השוק היא כמובן של עיירה מזרח אירופית טיפוסית, שבה לא רק הכל הרמוני, נקי ומסודר, אלא בעיקר אין אף אישה או גוי...


אפשר כמובן לקנות מודלים מוקטנים של האמבולנסים שמפעילים מתנדבי 'הצלה' (Hatzolah), כולל אורות שנדלקים וכבים וצלילי סירנה.


והנה 'מצוה צעטל', כלומר פנקס רשימות (חמישים דפים!), שבו ידווחו ההורים למלמד בחדר על המצוות והמעשים הטובים שעשה הילד, ו'מצוה פּען' (עט מצווה).


ולסיום, משחק הטריוויה 'אויבער חכם' (אמרו: חוּכֶם), בשלל נושאים שמציתים את הדמיון: היסטוריה יהודית, אניות מעניינות, בית המקדש, עיירות יהודיות מן העבר, בתי מדרש חסידיים, חיות כשרות, ומה לא...

בעלי התוספות

פרופ' אביעד הכהן הפנה את תשומת לבי לארון משחקים יהודי נוסף, תוצרת חברת Mitzvah Kinder. הנה מבחר משעשע, ובראשו הסט 'מזל טוב', שמיוצר בשני סוגים: לליטאים (Litvish) ולחסידים (Chasiddish).

הסט כולל חוץ מחתן וכלה גם תינוק ותינוקת. 

ואנחנו חשבנו שרק אצל הריקים והפוחזים הכלה בהריון כבר בחתונה (מה שמכונה בפי העם 'זיבעלע').


יש גם סט הדלקת נרות (Hadlukas Neros) עם הרבה אקססוריס:


וכאן הפאזל של בית הכנסת (Shul):


וכאן, חדר (Cheder) קטן צר וחמים...


ולסיום, העסקה הכי שווה: הדלי הגדול, שכולל 60 נשים ואנשים קטנים, מכל המינים ומכל הצבעים... בקופסה כולם מעורבבים יחד ללא הפרדה מגדרית.

יום שישי, 7 בינואר 2022

פרידה מיורם טהרלב

מתוך אתר האינטרנט של יורם טהרלב

יורם טַהַרְלֵב (2022-1938) מת אתמול והוא בן 83, והיום יובא לקבר ישראל בקיבוץ הולדתו יגור. 

איך אפשר בכלל להיפרד מאדם שכתב מעל 300 שירי זמר מולחנים, שעשרות רבות מהם מוכרים כמעט לכל אחד ואחת?

טהרלב היה בן הארץ הזאת. צבר, בן קיבוץ יגור, שניחן ביכולת חריזה יוצאת דופן, בכישרון לספר סיפור ולשיר שיר, בחוש הומור שנון, עוקצני ומלטף. עם כשרונותיו אלה ליווה טהרלב את חיינו כאן, בשמחותינו ובאסונותינו, ברגעי החג וברגעי היומיום. את פרס ישראל, שהגיע לו כבר מזמן, הוא לא יקבל, אבל מורשתו תישאר אתנו לנצח, וזה אולי הפרס הגדול.

מאז כתב את שירו הראשון, 'אַת ואני והרוח' ב-1964 (שזכה, אגב, לשני לחנים: של אריה לבנון ושל נחום היימן), לא פסק ליצור. גם כשחדל לכתוב שירי זמר המשיך בהרצאות בכל רחבי הארץ, בהופעות סטנד-אפ ובכתיבת פירושים הומוריסטיים לפרשת השבוע (שמחת תורה), לפרקי אבות (על ברכי אבות) ולספר שבט מוסר (וטהר לבנו).

ובין לבין, רבים מאתנו – ואני בתוכם – אהבו וידעו לצטט בעל-פה את ספרוניו הדקיקים, שהיו מעין אוטוביוגרפיה מחורזת, חמוצה-מתוקה, של ילדוּת בקיבוץ בשנות הארבעים: משק יגור טיוטה (1976), הנשיקה הראשונה (1980), הנשיקה השנייה (1985).

מ'גבעת התחמושת' ועד 'ההר הירוק כל עונות השנה', מ'ארבע אחר הצהריים' ועד 'קום והתהלך בארץ' ו'ארצנו הקטנטונת', מ'על כפיו יביא' ועד 'בוקר לח בשנת תרל"ח', ועוד ועוד ועוד. במשך יובל שנים טהרלב היה בכל מקום. לימד אותנו, שיקף אותנו ותיעד אותנו בחיוך וברוח טובה, בלי כעס ובלי חמת זעם. התנ"ך, ארץ ישראל, הילדוּת בקיבוץ, ארון הספרים היהודי, שאליו נחשף בגיל מבוגר ונשאב לתוכו יותר ויותר, מתוך עמדה חילונית מפוכחת וטובת עין ולב.

מי שרוצה לעמוד מקרוב על חייו של האיש המיוחד הזה, מוזמן לצפות בריאיון מרתק בן כשעה ורבע, שערך עמו יואב קוטנר בפרויקט תיעוד היוצרים מטעם מפעל הפייס. שווה צפייה.

 

ומי שזמנו אינו בידו מוזמן להשתעשע במונולג מצחיק בן כשלוש דקות שבו מספר טהרלב את סיפורה של מדינת ישראל בקיצור נמרץ. הסרטון הוא מלפני שנתיים בדיוק (ינואר 2020):

      :

הנה דברים שאמר לכבודו אליהו הכהן, בערב שנערך בתיאטרון חולון בחול המועד פסח תשס"ו, לכבוד הופעת ספר שיריו אין כבר דרך חזרה: שירים וסיפורים על ישראל אחרת (משרד הביטחון, 2004).

*

מילים אחדות על יורם טהרלב

מאת אליהו הכהן

איך נגדיר את יורם: משורר, פזמונאי, תמלילן, פיליטוניסט, או שמא סתם מחבר שירי זמר? 

הביקורת הספרותית יצרה היררכיות: בדרגה הגבוהה יותר עומדת השירה הצרופה, הפואזיה. היא ליגת העל. היא זוכה להתייחסות 'רצינית', לניתוח מעמיק, היא המועדפת על ידי תלמידי המחקר ונכתבים עליה אינספור עבודות מאסטר ודוקטורט. לעומתה – שירי הזמר נחשבים ליגה ב'. הם השירה הפופולרית יותר, המוצבת בתחתית הסולם ההיררכי, פּוֹפּוֹאזיה. אם השירה הצרופה היא הגברת, תחום הזמר והפזמונאות הוא השפחה.

אולם אם נישא עינינו אל תיעוד ההווי והאקטואליה בארץ בתקופות השונות, הרי דווקא שירי הזמר והפזמונים הם המקור העיקרי והחשוב אליו נפנה את המבט. השירה הצרופה לא תמיד שיקפה את ענייני היום. ביאליק, המשורר הלאומי, ישב בארץ בתקופה של פריחת ההתיישבות בעמק, בשרון ובגליל. הוא לא כתב, אף לא שורה אחת, על המפעל שהיה עֵד לו. אלתרמן של 'כוכבים בחוץ' ושל 'שמחת עניים' היה נושא לעשרות ספרים ומחקרים ספרותיים, אך דווקא אלתרמן של שירי הזמר, אלתרמן הפזמונאי, הדובר והמשקף של התקופה, הוא שנישא על כל שפתיים.

כזה הוא יורם טהרלב: פזמונאי מתעד, ולא רק בגלל 'הבלדה על יואל משה סולומון' או 'גבעת התחמושת', או שירי הצנחנים והשריונאים וחיל הים. כמעט כל שיר שלו הוא פיסת תיעוד של פרקי הווי, פולקלור ישראלי מתהווה והולך ושפה עברית חיה, הנמצאת בתהליכי תמורה והתעדכנות מתמידים.

שירי הטבע והנוף שלו אינם מנותקים ממנו. הם בשר מבשרו. הם מקרינים אמינות, כיוון שהוא כותב על חוויות שהן חלק מעולמו האישי. הוא אינו המשורר היושב בבית קפה בעיר ומתפייט על שיבולים וקמה ועדרי צאן הגולשים אל הבאר. ילדותו עברה עליו בצל הפרדסים ובמרחבי השדמה. אביו היה רועה צאן והוא בא מן השדות וריח האפרים באפו. את כל שנות נעוריו בילה לרגלי ההר הירוק תמיד שמעל קיבוץ יגור, ומול עיניו נפרש יום יום המדרון מעל הוואדי שבו עץ השקדייה פורח.

מתוך 'משק יגור טיוטה'

כשהוא כותב 'בפרדס ליד השוקת צל ערביים וירוקת', או 'בין הברושים והכרם שנית נעבור', או כאשר הוא עורג אל שיחי הרדוף ועצי אורן, הרי חשים אנו בבירור שאין אלה הפרדסים בספרד, כרמי הגפנים בצרפת או עצי האורן של גרמניה. תיאורי הטבע והנוף בשירים של יורם נושאים תמיד חותם מקומי וניחוח ארץ-ישראלי. 'רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן ורחש ממטרות עלה מן השדות' – זה לא בדיוק גרמניה. כמעט בכל שיר שלו נטוע עץ, שתול שיח או פרח מצמחיית הארץ, על רקע נוף מקומי של אחד ממחוזות הארץ: 'לילה ירד על עצי הברושים ועלינו, טל על שיחי ההרדוף, על הבריכות והסוּף, טל על ראשך הכסוף, ועל עינינו'.

אמנם, עם כל היותו יליד קיבוץ לרגלי הכרמל ומחבר להיטים ללהקות צבאיות, יורם טהרלב הוא ה'יהודי' ביותר מבין כל פזמונאי הארץ. אילו נולד בגולה, ודאי היה מכהן כרב או מטיף. הציצו לרגע בדמות דיוקנו, הוסיפו לו בדמיונכם שטריימל ומיד ייראה לכם כראש ישיבת מריאמפול בליטא. יורם הוא דרשן וחובב מדרשים. שיריו משופעים בדמויות מעולם המקרא ובמוטיבים מהמורשת היהודית: 'מלאך מסולם יעקב', 'קום לך אל נינוה', 'משה, משה, איזה נביא', 'נח'. ניבים עבריים מן המקרא והמקורות, שהוא כה בקי בהם, אהובים עליו במיוחד: 'קום והתהלך בארץ', 'יעלה ויבוא', 'אשא עיני אל ההרים', 'כבר בגני פיתח הסמדר'. 

והוא אינו מסתפק בכך. הוא משלב גם 'מאַמע לשון' וביטויים כמו קרעפּאַלאַך ופּעקאַלאַך, ומן העבר השני – פאסוּלְייס. יורם נבר הרבה בארון הספרים היהודי ודלה משם פניני חוכמה ומוסר וקיבץ אותם בספר מיוחד שמע בני. הוא כתב פרשנות הומוריסטית לשבט מוסרספר מוסר יהודי מן המאה ה-17, שכתב הרב אליהו הכהן מאיזמיר. עותקי הספר, שנקרא וטהר לבנו, נידונו לשריפה על ידי הבד"ץ של העדה החרדית ויורם כמעט נידון לסקילה בשל כך.

בשירו 'היה לי חבר, היה לי אח'  שיר אח ל'שיר הרֵעוּת' של חיים גורי ממלחמת תש"ח  צופה יורם טהר לב על דרך חייו ותוהה:

במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני,
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגליי,
ומה אני אשאיר אחריי?

שירו של טהרלב חקוק על סלע ב'דרך הנוף' (עמוד הפייסבוק של יורם טהרלב)

בפועל זוהי תהייה רטורית. שיריו של יורם טהרלב ממוקמים עמוק בליבת הזמר הישראלי של שנות המדינה. מאות השירים שכתב, מהלכים מקצה הארץ ועד קצה. הם בבואה מזומרת של הווי הולך ומשתנה המתועד ומונצח בזכותם. בין שיריו מצויים פנינים ליריים ושירי געגועים לימים אחרים, שירים המביעים תקוות ומשאלות לב של רבים מבני דורו. כזה הוא שירו 'חלקת אלוהים', מן היפים ומפעימי הלב בשירי הזמר הישראליים שנכתבו כאן, שהולחן ברגישות רבה על ידי נורית הירש:

מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול,
לו ידעתי ככה לחיות:
לנבוע ולעד לא לחדול.

מי זה ייקח אותי
אל אותה השלווה שידעתי,
אל הדממה,
אל חלקת הקמה,
אל ערש ילדותי.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים,
דבר לא אבקש, רק אבן קטנה,
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.

הנה הוא בביצועה המרטיט של רבקה זוהר:

יהי זכרו ברוך.

*

ונסיים בפסקול של כמה משיריו האהובים של יורם טהרלב (הטעם האישי שלי).

א. הגבעטרון, 'את ואני והרוח' (לחן: נחום היימן)

 

ב. החמציצים, 'שיר פרידה לקיץ' (לחן סשה ארגוב)


ג. להקת הנח"ל, 'ארבע אחר הצהריים' (לחן: יאיר רוזנבלום)


ד. אריק איינשטיין, 'הבלדה על יואל משה סלומון' (לחן: שלום חנוך)

 

 ה. חוה אלברשטיין, 'בשביל אל הבריכות' (לחן: אלונה טוראל)


ו. מתי כספי, 'נח' (לחן: מתי כספי)


ז. דורית ראובני ודודו זכאי, 'לילות' (לחן: יאיר רוזנבלום)


בעלי התוספות

פרופ' לואיס גלינרט הפנה אותי לתקליט נדיר זה ממופע היובל של קיבוץ יגור שנערך ב-14 בספטמבר 1973, שלושה שבועות לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. את כל הפזמונים כתב כמובן יורם טהרלב.



יום שני, 3 בינואר 2022

ארץ הקודש: הנחת כוס, דולר של הרבי, נדרים, מזוזות ונטלות, פשקוויל בהמשכים

א. מנהג חדש בא למדינה

יהודים שרוצים להעניק כבוד – אמיתי או מדומה – ימצאו תמיד את הדרך: לפתוח את ארון הקודש ולסגור אותו, ביחיד, בצמדים ובשלישיות, לקבוע שילוט מופרך, להושיב את המתכבד לימינו או לשמאלו של המכבד, להעביר את התינוק מיד ליד בדרכו למוהל, לכבד בברכת 'המוציא' ובברכת המזון ועוד כהנה וכהנה המצאות, כחול אשר על שפת הים.

הנה מנהג חדש שכמותו טרם ראיתי. 

העיתונאי והשדרן הוותיק והאהוב (עליי לפחות) אריה גולן הוזמן זה לא מכבר לחתונת נכדו של ברק'ה וולף, דובר חב"ד המנוח, שהיה ידידו של גולן. החתונה נערכה בכפר חב"ד בי"א בטבת והשמחה הייתה רבה. רצו המארגנים לכבד את ידיד המשפחה במשהו, אך כיוון ש'שבע הברכות' כבר נתפסו, ומה גם שגולן אינו בדיוק 'תמים' מאנ"ש שמקפיד על קלה כחמורה, המציאו לכבודו את מנהג הנחת הכוס מתחת לרגלי החתן.

הסרטון הזה צורף לרשימה על החתונה שהתפרסמה באתר COL, חב"ד און ליין:

ב. הגרלה

ועוד מעסקי חב"ד. בבית חב"ד ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים עורכים הגרלה שבהררי קודש הולדתה.

צילום: טובה הרצל

ג. נדרים פלוס

ליד בית הכנסת בשכונת זכרון משה בירושלים אפשר לתרום בכרטיס אשראי בתוך 'כספומט' ייחודי ('עמדת תרומת נדרים ונדבות').


הכספומט שולב בתוך שלט ענק, ולצדו קופסת צדקה מסורתית ומעין כוך שבו מונחים גליונות כתב העת החשוב 'השגחה פרטית'.

במי ובמה בדיוק תומכים כאן? לא ברור. העיקר שבזכות תרומתכם האמונה תגיע לכל מקום – מארץ ישראל (לא ממדינת ישראל, חלילה) ועד ארגנטינה ואוקראינה.

צילומים: מנחם רוזנברג (לחיצה על הצילום תגדיל אותו)

למטה באותיות קטנות מגובבים שמות של מאות יישובים, שאליהם כנראה תתפשט האמונה בזכות תרומותיכם. לא מצאתי שום הגיון ברשימה: קיבוצים, מושבים, התנחלויות, הכל בכל מכל כל, ונראה שהם הועתקו מאלפון יישובים כלשהו. 


ומה יוצא לנו מכל זה? חוץ מקיום המצווה הגדולה, מדי ערב ראש חודש יוזכרו שמות התורמים 'על ציון בעל חובת הלבבות'.

אפשר היה לצפות מאנשים שעולים בקביעות למצבה של קדוש, שיידעו שהספר, שנכתב בערבית במאה ה-11 על ידי רבי בחיי אבן פקודה, נקרא בדרך כלל חובות הלבבות (אכן, גם השם 'חובת הלבבות' נמצא בשימוש, כפי שנרשם על המצבה). כמו כן, רוב החוקרים סבורים שרבינו בחיי אבן פקודה מת ונקבר בסרגוסה שבספרד, וקברו בצפת הוא בדוי, ולכל היותר הוחלף עם בחיי אחר, רבינו בחיי בן אשר, שחי גם הוא בסרגוסה שבספרד במאות 14-13. 

(כוכב הנופש)

ד. מזוזה בשירותים

ארץ הקודש היא כל כך קדושה שאפילו בכניסה לשירותים קובעים מזוזה (צולם במשרדי חברת אוויס בפי גלילות).

ההלכה, אגב, אוסרת זאת מכל וכל.

בשלחן ערוך, יורה דעה, רפו (מקומות החייבים במזוזה), סעיף ד, נכתב בפירוש:

בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה  פטורים לפי שאינם עשויים לדירת כבוד.

צילום: זאב קינן

ה. נטילת נטלות

ביציאה מבית הקברות של קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן יש, כנהוג, ברזייה ונַטְלוֹת, למען ייטול המבקר היוצא מבית הקברות את ידיו ויטהרם, באופן סמלי, מטומאת המת השורה על המקום. 

והנה ראו חברי הקיבוץ שהנטלות ניטלות ונעלמות, טכסו עצה ומצאו כיצד לזכות את הרבים מחד גיסא, ולא להעמיד מכשול בפני עיור מאידך גיסא.

הנטלות הולחמו לבוכנות, כך שניתן למלא אותן במים ולסובבן לצורך הנטילה בלבד, אך לא לנטול אותן 'בטעות'...

צילום: אריה הניג

ו. אבקת חלב נוכרי

ובכן, אין – חוזר אומר: אין – אבקת חלב נוכרי בשקיות האשפה של סנו סושי.

צילום מסך: צבי יפה (לחיצה על התצלום תגדיל אותו)

ז. פשקוויל החודש

מחלל שבת, כידוע, דינו מוות ('וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת'  שמות, לא 14). עכשיו הורחב פסק הדין גם על מי שלא לומד הלכות שבת. ראו הוזהרתם!

צולם ברחוב מאה שערים בירושלים.

צילום: אבי בלדי

פשקוויל בהמשכים, או פרשת הזיוף החמורה באומן


לא להתבלבל בקריאת כותרת הפשקוויל הבא: כתוב שם 'פרשיית הזיוף הלא מקצועי' (ולא מה שעובר בראש שלכם)...

צילומים: אבי בלדי