קבורה ראויה: קריאה בשיר 'מַסָּע לֵילִי' של אריה סיון

'את כולם' – קריאה להשבת החטופים והנעדרים. חיפה, דצמבר 2024

מאת שלמה הרציג

טרם בשלה העת לסיכומי טבח שבעה באוקטובר 2023 והזוועות בגוף ובנפש שחוו קורבנותיה הרבים של אותה 'שמחת תורה'. אחת התופעות המרשימות והמרגשות שנכרכו באירועי השבת השחורה הייתה המאבק העיקש של החברה הישראלית (ברובה) למען השבתם של החטופים, ולא רק של החיים אלא גם של המתים. החטופים לשיקום, והמתים לקבורה ראויה במדינתם – זו הייתה הסיסמה שליוותה את הדרישה להשבת כל החללים ארצה עוד בטרם הסתיימה המערכה. הקבורה המכובדת לנופלים ולנרצחים נתפסת ביהדות כחובה הלכתית וכעיקרון מוסרי, אך יש לה שורשים עמוקים גם במורשת ההומניסטית של תרבות המערב.

כדי לעמוד על עומק המסירות כלפי החללים שהוחזקו בידי האויב, די להיזכר בנסיבות נפילתו בקרב של רס"ר (במיל') גל איזנקוט, שנפגע ממטען צד בעת שיחידתו עסקה בניסיונות חילוץ של גופות חטופים בעזה, או במאמצים האנושיים והלוגיסטיים האדירים שהושקעו בהחזרתו של החלל-החטוף האחרון סמ"ר רן גואילי. לכך יש להוסיף את היחס הייחודי כלפי החלל-החטוף ה'ותיק' סגן הדר גולדין, מגיבורי מבצע צוק איתן. אלפי אזרחים ליוו את מאבק משפחתו במשך למעלה מ-11 השנים שנדרשו למדינת ישראל כדי להחזירו לקבורה ראויה. רק בשבוע שעבר נודע לנו על הניסיון ההרואי של צה"ל להשיב ארצה מלבנון את שרידי גופתו של הנווט השבוי רון ארד, שנעלם לפני כ-38 שנה. לצערנו המאמצים כשלו, ולשמחתנו איש מחיילינו לא נפצע. מבחינה זו בלטה תגובתה המוסרית האצילה של אלמנתו תמי ארד, שהפצירה בראש הממשלה לא לסכן עוד חיי חיילים למען מטרה זו, חשובה ככל שתהיה.

והנה, לצד השמירה על כבוד המת אנו מוצאים, בכל הדתות והתרבויות, כולל אצלנו, גם גילויים קשים של ביזוי חללי מלחמה, בדרך כלל כאקט מובהק של נקמה. כזה הוא, למשל, הסיפור התנ"כי על התעללות הפלשתים בגופתו של המלך שאול (שמואל א, פרק לא). ומן הצד האחר, זכורה נבואת ירמיהו על קבורת החמור הבזויה הצפויה ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, בשל חטאיו המוסריים הכבדים: 'קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם' (ירמיהו, כב 19). 

נוכחותם של שני צידי המטבע – כיבוד חללי המלחמה מהצד 'שלנו', וביזוים של חללי האויב – נחשפת גם ביצירות המופת הקלאסיות מן העת העתיקה. באפוס הידוע איליאדה להומרוס מסופר על התעללותו של אכילס, הגיבור היווני, בגופתו של הקטור הטרויאני שאותו הרג בדו-קרב. לאחר ניצחונו גרר אכילס את גופת המת במרכבתו סביב טרויה, נקמה על הרג חברו פאטרוקלוס. אך בהמשך, לנוכח סבלו הנורא של האב השכול פריאמוס, מלך טרויה, התרכך אכילס ושחרר את גופת בנו לקבורה. בטרגדיה אנטיגונה לסופוקלס הופכת סוגיית הקבורה של חללי המלחמה למכשיר פוליטי בידי השליט, כדי לבצר את שלטונו בעיר. על פי המחזה, נלחמו שני בניו של אדיפוס, אתאוקלס ופולינייקס זה בזה על השלטון בתֵבַּאי. בקרב ביניהם נפלו שניהם, איש בחרב אחיו. קריאון, אחי המלכה יוקסטה, שעלה למלוכה לאחר מותם, הכריז על הראשון נאמן העיר שייקבר בפאר ובהדר, ועל האחר בוגד שאסור לקוברו ויש להפקיר את גופתו מאכל לכלבים ולעופות השמים. אנטיגונה, אחותם האמיצה של שני החללים, סירבה להישמע לצו המלך, למרות גזר דין המוות שבצידו, ובשם 'צו הָאֵלים' סיכנה את חייה וקברה בחשאי את אחיה.  

ניקוס ליטראס, 'אנטיגונה וגופת פולינייקס', 1865 (ויקימדיה)

ובספרות העברית? ב-20 בפברואר 1948 פרסם המשורר אריה סיון (2015-1929) – עדיין תחת שמו המקורי אריה בומשטיין – בעיתון דבר את שירו הראשון בכתובים. זה היה שיר ארוך, בשם 'מַסָּע לֵילִי', ולימים שיחזר סיון את נסיבות כתיבתו: 

הייתי אז ב'הכשרה מגויסת' בקיבוץ מעוז חיים. ממזרח התרוממו הרי הגלעד, וממערב – העיר (הערבית) בית שאן. המקום, על הקשריו המקראיים, והזמן – ראשית מלחמת העצמאות – חילצו ממני, בלי כוונה ותכנון, בלדה ארוכה בשם 'מסע לילי', שעניינה החזרת גופתו של המלך שאול בידי אנשי יבש גלעד מחומת בית שאן, עליה הוקיעו אותה הפלשתים. הבלדה נסתיימה בשאלה: 'הישובו יגיעו אותם הימים, ימי מלכותו של דויד?'  

כדי לשמח את הוריי בתל אביב שלחתי את השיר לעיתון דבר: באותם הימים היה בו מדור בשם 'על החומה' ובו נדפסו דברים מפרי עטם של מגויסי היישוב העברי. עורך המדור קיצץ את השיר כדי מחציתו, ואת הנותר הדפיס, להפתעתם של הורי ושל חברי להכשרה. אשר לי, עצם כתיבתו של השיר הפתיעה אותי יותר מפרסומו. 

('עִם הספר', ערבון: מבחר, 1997-1957, הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 267)

עורך המדור הספרותי בדבר באותן שנים היה דב סדן (שטוק), ויש להניח שידו הייתה בקיצוץ מחצית השיר. מה היה כתוב באותה מחצית? אין לדעת וזכרה לא נשמר בשום מקום.

אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה)

לפני שנדון בשיר עצמו, נחזור לסיפור המקראי שעליו הוא מתבסס. 

למרות נבואתו הקשה של שמואל, ששמע שאול בביקורו אצל בעלת האוב מעין דור, הוא יוצא עם בניו בראש מחנה ישראל למלחמה בפלשתים, וכצפוי צבאו ניגף בפניהם. שאול חשש מאוד מהיחס הצפוי לו אם ייפול בידי הפלשתים ולכן ביקש מנושא כליו שיהרגוֹ, ומשזה סירב נפל בעצמו על חרבו ומת: 

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדׇקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (שמואל א, לא 4).

ואכן, גופתו של שאול עברה התעללות קשה: 

וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן (שם, 10-9).

אלא שדווקא התרחשות מחרידה זו היא שהולידה את מעשה הגבורה וההקרבה המרגש של אנשי יבש גלעד. וכך מסופר בהמשך:

וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כׇּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כׇל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים (שם, 13-11).

על כך הודה להם דוד המלך, יורשו של שאול, במילים חמות (גם אם עמדו מאחורי דבריו מניעים פוליטיים מובהקים):

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ (שמואל ב, ב 5).

גוסטב דורה, אנשי יבש גלעד מורידים את גופות שאול ובניו מחומת בית שאן, 1866 (ויקימדיה)

כאמור, על בסיס הסיפור המקראי הזה כתב אריה סיון, שהיה אז בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן, את 'מַסָּע לֵילִי', והריהו לפניכם בהדפסתו הראשונה בעיתון. השיר מעולם לא פורסם שוב ולא כונס באחד מספריו:

דבר, 20 בפברואר 1948, עמ' 4

לכאורה מדובר בשיר פשוט, בן שישה בתים סימטריים ומחורזים, המערֵב בין לשון המקרא לבין לשון השירה בת הזמן. בניגוד לציפיות שכותרתו מעוררת – מסע של יחידה צבאית פלמ"חאית – מוקדו התֵמָטִי של השיר, לפחות לכאורה, איננו בהווה, דהיינו ראשיתה של מלחמת העצמאות, אלא באירוע דרמטי מן העבר הקדום. בשיר, כבתנ"ך, פועלים הלוחמים לא למען מטרה צבאית מובהקת, אלא כדי להביא לקבורה את גופת המלך שעמד בראש צבאו ונפל בקרב. 

אך מה החידוש בשיר המשחזר לכאורה את מה שכבר סיפר לנו המחבר המקראי בדרכו המופלאה? קריאה מעמיקה בשיר מראה כי יש בו יותר מרובד משמעות אחד, המוסיף על המסופר בתנ"ך ומרחיב את יריעתו.

הלוחמים, 'אַנְשֵׁי חַיִל, בְּנֵי הַגִּלְעָד' (בית ד), שיצאו למסע נועז, מתוארים כמי שפעלו כל הלילה בעורף האויב כיחידת סיור ערמומית ('בֵּינוֹת מַחֲנוֹתָיו שֶׁל אוֹיֵב הִתְחַמְּקוּ'). הם פעלו כך כדי להציל את גופתו של מלכם, ש'בִּידֵי צוֹרְרִים נִטְּמְאָה' (בית ב). השיר יוצר אנלוגיה ובלבול זמנים מודע בין אכזריות הפלשתים שהתעללו בגופות שאול ובניו, לבין אירועי מלחמת השחרור, ובראשם סיפורה של שיירת הל"ה. 35 אנשי הפלמ"ח בפיקודו של דני מס, שהיו בדרכם ליישובי גוש עציון, נהרגו בידי תושבי הכפרים הערביים הסמוכים, שנוסף על כך התעללו בגופות. הקרב הזה, שהתפרסם מאוד באותם ימים, נערך ביום שישי, 16 בינואר 1948, ותוצאותיו הקשות התפרסמו ביום ראשון שלאחריו (18 בינואר). החללים הובאו לקבורה זמנית בכפר עציון ביום שני, ח' בשבט תש"ח (19 בינואר). בדיוק חודש אחר כך נדפס שירו של סיון.

טקס קבורתם של חללי שיירת הל"ה בכפר עציון (הספרנים)

החיבור שעשה סיון בשירו, בין סיום ימי מלכות שאול לבין ראשית ימי מלכות דוד, איננו מקרי. כך הוא מבקש לכונן בעקיפין את זהותו של היהודי החדש בהווה כמי שלוחם על ארצו וכובש אותה. מנקודת מבט זו נושא השיר פאתוס לאומי אופייני לתקופה. זאת ועוד, השאלות המוצעות בשיר – שאלת הנחלים הצופים במסע הלילי: 'הֵן רָאִינוּ כָּזֹאת – אֵימָתַי?', והשאלה שבה מסתיים השיר: 'אָמְנָם יָשׁוּבוּ כְּקֶדֶם הַיָּמִים / יְמֵי מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָּוִד?' – שולחות את הקוראים לתפיסות זמן הנהוגות בחברות שבטיות קדומות, ולפיהן משמעות הקיום האנושי וטיב המציאוּת, נקבעות על פי יחסן למרחב מיתי-ארכיטיפי, שהזמן בו הוא לעולם מחזורי-מעגלי, והמעגליות היא שמעניקה לו את משמעותו. במובן זה, הזמן ב'מַסָּע לֵילִי' הוא זמן מחזורי מובהק, שמטעין את השיר בממד כמו-נבואי הצופה פני עתיד. טבח שבעה באוקטובר והמאבק הארוך להשבת גופות החללים היו אירועים כאלה. 

גם האתרים הנזכרים בשיר – יבש גלעד שממזרח לנהר הירדן ונהר הירדן עצמו, עמק בית שאן נוכח הרי גלעד – כמקומות מיתיים של התיישבות וביטחון המקושרים לנרטיב הציוני, הם טיפוסיים לשירת מלחמת העצמאות, זו המחברת בין תנ"ך, היסטוריה ולאומיות עברית חדשה. לא בכדי כינה המשורר את אנשי יבש גלעד: 'כִּתַּת חַיָּלִים עִבְרִיִּים' (בית ה), גם אם במקביל הוא מעניק לנחל ולמעיין שבעמק בית שאן את שמם הערבי 'מַנְשִׁיָּה וּבַלְעָא' (בית ו).

נוף בהרי גלעד (צילום: David Bjorgen, ויקימדיה)

באחת, השיר 'מַסָּע לֵילִי' יוצר חיבור בין שני אתוסים רבי עוצמה המונחים בבסיס הזהות המקומית המתחדשת בארץ ישראל: אתוס הגבורה והמאבק לעצמאות מכאן, ואתוס הרֵעות, שהשבת החללים לקבורה היא חלק חשוב בו, מכאן.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net

סיפורי רחובות: בת ציון, נוער הגבעות, פרוש פורש, החנווני הראשון

א. וֵיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ

השלט הזה ברחוב בת ציון בדרום תל אביב הוא פלא על פלא.

צילום: איתמר לויתן

נתחיל במראה המקום התנ"כי. ובכן, חיפשתי בספר ישעיהו בפרק סג ואין שם לא בן ציון ולא בת ציון, לא בפסוק יא ולא באף פסוק אחר.

אופס, פשוט קפץ להם הפרק... המקור נמצא בפרק סב, פסוק יא:

הִנֵּה יְהֹוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

אבל מעבר לטעות במראה המקום, מדוע החליט מי שהחליט כי 'בת ציון' הוא כינוי חיבה 'לבני יהודה'? הרי כתוב בפירוש 'בת' ולא 'בן'!

בתנ"ך מופיעים הצירופים 'בת ציון', 'בנות ציון', 'בת ירושלים' או 'בנות יהודה' 34 פעמים – תמיד, ככל שהבנתי מגעת, בהתייחסות לבנות ולא לבנים או לבנים ולבנות יחד. בתנ"ך מופיע גם הביטוי 'בני ציון' או 'בני יהודה', ואז הכוונה לגברים.

והערה אחרונה, השימוש ב'בת ציון' הוא לא רק בדברי הנביאים אלא גם בספר מלכים, בתהלים, באיכה ובשיר השירים.

ב. נוער הגבעות

צילום: דוד שי

לא הכל שלילי, והנה הזדמנות להגיד משהו בשבחם של שלטי הרחוב בנס ציונה.

אומנם השם 'דרך גבעות הכורכר' איננו מנוקד (וחבל), אבל מהתעתיק הלטיני ברור שמי שעסק במלאכה יודע עברית היטב. ההגייה הנכונה של הסמיכות היא גִּבְעוֹת ולא גְּבָעוֹת (כשיבוש הנפוץ).

יפה אבל לא מושלם: כדי שלא יקראו בטעות גִּיבוֹת היה רצוי לכתוב עם גרש (Giv'ot).

ג. פרוש פורש, יופרש או יפרוש?

צילום: קלמן ולקר

משפחת פרוש הירושלמית מספקת מנהיגים ועסקנים ליישוב הישן ולציבור החרדי כבר חמישה דורות לפחות, מאז המחצית השנייה של המאה ה-19. השם 'פרוש' (אִמְרוּ: פּוֹרוּשׁ), מקורו בכינוי שדבק בתלמידי חכמים נשואים, שעזבו את מקום מגוריהם, ופרשו בהכרח גם מנשותיהם, ועברו ללמוד בבתי מדרש שונים בעיירות ליטא. יש הסבורים כי הסיבה לתפוצתה של תופעה זו הייתה קשורה בבריחה מאימת הגיוס לצבא הרוסי, שכן תלמידי ישיבות נהנו – כבר אז – מזכויות יתר, ומנהיגי קהילות העניקו להם חסות ואפשרו לגייס במקומם יסודות חלשים בקהילה (עבריינים, יתומים, עניים). 

הכינוי 'פרוש' דבק באותם אנשים, וכך הפכו מקצתם את הכינוי לשם משפחתם. 

בשכונה החרדית שערי חסד שבמערב ירושלים הוקדש רחוב לשמו של אבי שושלת העסקנים, שלמה זלמן פרוש (1898-1845), אך רק מעטים שמים לב לשם הפרטי, והרחוב נקרא רחוב פרוש.

האם יש סיכוי שמישהו מבני משפחת פרוש יפרוש אי פעם מתפקידו? במילה אחת: לא. בשתי מילים: לעולם לא. ואם בכל זאת זה קורה, תהיו בטוחים שזה זמני.

ד. פישלזון, המכולתניק הראשון בראשון

כמעט כל דבר במושבה ראשון לציון היה ראשוני, אפילו חנות המכולת. אני לא מכיר מקום אחר בארץ שבו הוקדש רחוב לכבודו של החנווני (מכולתניק) הראשון. מה שמגיע מגיע.

צילום: איתמר לויתן

יוזמה והחמצה: סיפורו של אוסף שַׂשׂוּן

עמוד מתוך 'כתר ששון' (צילום: ארדון בר חמא, ויקימדיה)

מאת דותן גורן

ב-5 בנובמבר 1975 הריץ חבר הכנסת עדי (אביעד) יפה, איש מפלגת 'המערך' ומי שהיה המזכיר המדיני וראש הלשכה של לוי אשכול וגולדה מאיר, מברק בהול מציריך שבשווייץ אל משרד החוץ בירושלים:

רכשנו בסכום 1,139,000 דולר 7, חוזר 7 הפריטים שרצינו, כולל חומש דמשק, פירוש הרמב"ם, התנ"ך השומרוני וההגדה הספרדית [...] מזל טוב וברכות לכולנו (ארכיון המדינה, גל-18080/3)

מה עמד מאחורי המברק הבהול, על אלו פריטים מדובר ומה היה מקורם? 

ארבעה ימים אחרי כן, ב-9 בנובמבר, עדכן פרופ' ראובן ירון, אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), את ראש הממשלה יצחק רבין, כי 'העיקריים בכתבי היד של אוסף שַׂשׂוּן, שעמדו למכירה פומבית בציריך, נמצאים בירושלים'. הוא הודה לראש הממשלה ולשריו, בייחוד לשר החינוך אהרן ידלין ולשר האוצר יהושע רבינוביץ, על הסיוע ברכישת הפריטים, והביע תקווה כי כל הגורמים המעורבים יירתמו 'לסיים בהצלחה את מפעל הגאולה של האוסף כולו. הדבר אפשרי, ואף איננו קשה יותר מדי – אם אך נרצה' (ארכיון המדינה, א-7334/24).

נציג אפוא בקצרה את סיפורו של האוסף הייחודי, המכונה על שם בעליו 'אוסף שַׂשׂוּן', ואת הרוח החיה מאחוריו. אין זה רק סיפור של חזון ויוזמה אלא גם סיפור של החמצה. מדינת ישראל החמיצה את השעה הנכונה לרכישת האוסף השלם, וגם מוזיאון ישראל איבד הזדמנות לרכישת כתר ששון, העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. 

באוסף ששון נשמרו כתבי יד עתיקים רבים שהיו בבעלותו של דוד סלימאן ששון (1942-1880), בנה של אשת העסקים והנדבנית פרחה (פלורה) ששון (1936-1859), בת למשפחת שַׂשׂוּן (Sasson) מבגדאד. הרשתות המסחריות והפיננסיות של משפחה זו חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאלית של בריטניה, ובשל כך קיבלו בני המשפחה את הכינוי 'הרוטשילדים של המזרח'. על פי השערה אחת, מוצאה של המשפחה הוא ממשפחת בן שושן, שהיו ממגורשי ספרד. על פי השערה אחרת, מקור השם הוא בשמו הפרטי של ששון בן צלאח (1750–1830), האב המייסד של השושלת. הוא היה בנקאי ידוע ושימש ממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מנית ונשיא הקהילה היהודית. למן שנת 1817 החל בנו דוד ששון (1864-1792) לשמש במשרת האוצֵר הכללי של בגדאד, אך כעבור עשור עזב את תפקידו בשל  הצקות אנטי-יהודיות וגלה לפרס. 

דוד ששון (ויקימדיה)

בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 השתקעה המשפחה בבומביי. עיר זו הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבין-לאומי מהודו, שהייתה אף היא בשליטה בריטית. עד מהרה ניהלו דוד ששון ובניו פעילות כלכלית נרחבת בענפי הטקסטיל, הכותנה והאופיום (אכן, גם זה היה ענף כלכלי חשוב), ובהמשך סחרו גם בפנינים ובאבנים יקרות, במשי, בברזל ובמתכות יקרות. במפעלים השונים שהיו בבעלות המשפחה הועסקו אלפי פועלים. מהענף של משפחת ששון בהודו, עברו מקצת מבני המשפחה להתגורר בבריטניה, שם הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים והחברתיים וזכו לתוארי אצולה ולמדליות כבוד. מקצתם נישאו ללא-יהודים, בעוד אחרים הקפידו על שמירת זהותם היהודית המסורתית.

ביתם של שלמה דוד ופלורה ששון בבומביי (סותבי'ס)

דוד סלימאן ששון (ויקימדיה)

דוד סלימאן ששון נולד בהודו והתחנך על ברכי המסורת היהודית באמצעות רבנים ומורים פרטיים שהוזמנו מבגדאד. מלבד השכלתו התורנית, שלט בהינדוסטנית ובפרסית ולמד כינור ונגינה. מגיל צעיר פיתח אהבה לספרים עבריים, והיא שהניעה אותו לאיסוף שקדני של כתבי יד יהודיים נדירים מרחבי העולם. לימים כלל האוסף פריטים מאוצר התרבות היהודית לדורותיה: עותקים ייחודיים של התנ"ך, כתבי יד שומרוניים, כתבי יד מ'תור הזהב' של יהודי ספרד ומכל תפוצות היהודים באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. זה היה כנראה האוסף הפרטי הגדול והמגוון ביותר בעולם של כתבי יד יהודיים.

בשנת 1910 עברו דוד, אמו ושתי אחיותיו ללונדון, שהייתה מאז ואילך כתובת מגוריו ומשכנה של ספרייתו הגדולה. ביתו הפך מקום עלייה לרגל לגדולי החוקרים של מדעי היהדות כמו גרשם שלום, ולחובבי ספר כמו ח"נ ביאליק, שהתעניין בכתבי היד של משוררי ספרד מימי הביניים. 

בשנת 1932 הוציא ששון לאור קטלוג מלא של האוסף, ובו תיאור ומידע רב על כל פריט. הקטלוג נדפס בשני כרכים גדולים תחת השם 'אהל דוד' בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר נחשב תרומה גדולה למחקר מדעי היהדות, והוא סרוק ונגיש באתר Hebrew Books. כך תיאר אותו חוקר תולדות יהודי המזרח יצחק יחזקאל יהודה:

בעודנו נער, ניכר בחיבתו ומסירותו לקנין עמנו, עם הספר [...] אז בהיותו ילד, החליף צעצוע שעשועים בספר אשר היה לחברו בן גילו, ילד כמוהו [...] ככל אשר גדל, כן גדלה תשוקתו לרכוש ספרים – ספרי דפוס וכתבי יד, וכיום הוא בעל ספרייה כבירה אשר טיפח וריבה בקנאה ובשקידה, כאשר יעיד עליו חיבורו זה אשר הופיע בשם 'אהל דוד', שני כרכים גדולים בו מתוארים אלף ומאה וחמשים ושלושה כתבי יד ממבחר הספרות העתיקה, עברים ושמרונים, יקרי המציאות ורבי הערך. כתבי יד אלה נכתבו בארצות שונות, בקצווי תבל, מארץ הסינים במזרח עד מרוקו אשר בקצה מערב, במשך דורות של אלף ומאה שנים בערך [...] ר' דוד ששון [...] שכלל רשימת ספרי כתב היד באופן מדעי ואומנותי גם יחד – רשימה המרבה את העושר אשר תכיל ספרית ששון המפוארה [...] בסבלנות רבה ובדיקנות נפלאה יתאר כל ספר וספר, לכל פרטיו, היינו: שמו, שם מחברו, עניינו, תוכנו, ערך כתיבתו, זמנו, מספר דפיו, מידתו, שם סופרו ועוד ('אהל דוד', דאר היום, 25 באוגוסט 1933, עמ' 6-5).

עמוד השער של הקטלוג אהל דוד, לונדון 1932 (Hebrew Books)

בשנת 1959 צילם הרב סלימאן דוד ששון (1985-1905) את האוסף של אביו המנוח, שכלל אז 1,250 כתבי יד, שמרביתם נזכרו באהל דוד, ובקיץ של אותה שנה נשלחו סרטי הצילום למכון לכתבי יד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. בה בעת הרב ששון התנה את תרומתו 'בהבטחה, כי תצלומי אוספו יעמדו לרשות חוקרים ותלמידי חכמים בעולם כולו' ('אוסף כתבי יד נדירים מאנגליה – נשלח לישראל', חרות, 11 באוגוסט 1959, עמ' 4). בזכות התרומה ניתן היה לראשונה לעיין בכל כתבי היד של האוסף, גם אם באמצעות תצלומים בלבד.

ב-25 במאי 1970 עדכן הראשון לציון הרב יצחק נסים (1981-1895) את נשיא המדינה זלמן שזר, כי שמע מבנו ד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, על הצורך 'בעניין הצלת ספריית הרה"צ [הרב הצדיק] ששון זצ"ל'. בה בעת עדכן הרב נסים את הרב הראשי של בריטניה, ד"ר עמנואל יעקובוביץ (1999-1921), כי עליו להודיע לרב סלימאן ששון את 'חומר האיסור' למכור את האוסף בחו"ל, וביקשו להניאו מלעשות כן. 

חודש לאחר מכן שלח נשיא המדינה שזר מכתב לסלימאן ששון ובו הביע את חרדתו 'וחרדת כל שוחרי הספר בירושלים לסכנה האורבת, כי הספרייה המהוללה שעמל עליה אביו המנוח [...] עומדת חלילה להתפורר ולצאת מרשות יהודית ומרשות מדינת ישראל'. בניסיון למצוא פתרון הציע  שזר, כי לעת עתה 'לא יפסיד כבודו מדמי הרבית שהוא עשוי לקבל מתמורת הספרייה, עד שירווח לנו מאויבנו סביבנו ונוכל להתחרות עם קונים זרים'. בתוך כך הביע הנשיא את תקוותו, כי 'כבודו לא יהיה אץ לעשות מעשה שלא נוכל לתקנו'. שזר אף מסר כי יפעיל את השפעתו על מנת שאוסף ששון לא יישמט מידי ישראל (ארכיון המדינה, נ-121/55).

מכתבו של זלמן שזר לרב סלימאן ששון, 22 ביוני 1970

בתשובתו מיולי 1970 ביקש ששון להניח את דעתו של שזר וטען כי טרם החליט בנושא. 'אם אי פעם בעתיד ארגיש צורך למכור את אוסף כתבי היד', כתב, 'בוודאי שאקח בחשבון את ההצעה, המושכת מאד, למוכרה למדינת ישראל'. הוא טען כי מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי משפחתו, משפחות אחרות ומוסדות התלויים בו. לדבריו הומצאו עליו סיפורים 'בנוגע לירושות גדולות שירשתי', ולאור זאת יצטרך 'לקחת בחשבון את כל האפשרויות למכירה אולי לרבות מכירה פומבית'. לסיום הבטיח ששון כי יבדוק וישקול היטב את כל האפשרויות בטרם יקבל החלטה על עתידו של האוסף.

נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אברהם הרמן היה גם הוא מעורב בעניין זה, וב-12 ביוני 1970 דיווח לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון על האפשרות לרכישת אוסף ששון הכולל '1281 כתבי יד'. לדבריו, ניתן לממש את הרכישה באמצעות בית הספרים הלאומי בסכום של 2.75 מיליון ליש"ט, אך לשם כך צריך לנהל משא ומתן עם בני משפחת ששון. 

ב-30 ביוני 1970 העמידה המשפחה למכירה פומבית בחברת סותבי'ס דברי דפוס – בהם ספרים שאינם נמצאים בספרייה הלאומית – וההערכה הייתה כי ניתן לרכוש אותם בסכום של כמאה אלף דולר. בימים הבאים פעל יגאל אלון מול שר האוצר פנחס ספיר ואברהם הרמן ומצא 'פתרון זמני וחלקי' (ארכיון המדינה, גל-18080/3). לא ברור מה נעשה בפועל לרכישת האוסף בעת ההיא, אך כעבור חמש שנים חזרה המשפחה והעמידה חלקים ממנו למכירה פומבית.

ב-30 באוקטובר 1975 כתבה בתיה מנדלסון, תושבת גבעתיים, אל שר החינוך והתרבות אז אהרן ידלין, בבקשה לפעול להצלת הפריטים מאוסף ששון, שהועמדו למכירה פומבית בשווייץ שתתקיים ב-5 בנובמבר 1975:

מכירת אוסף נדיר זה מסעירה לאחרונה את העולם היהודי. כשר חינוך ותרבות במדינת ישראל, אשר בוודאי יש לו גם קשרים עם יהודי התפוצות, מהי פעילותך בנדון? היישוב בארץ צריך להרתם לפעולת התנדבות, כתמיד. אך מדוע לא שמענו על פנייה מצידך אל יהודים עתירי ממון, כמו הברון רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, או אותה משפחת ששון העשירה היושבת בלונדון? האין זה מעניינו של שר החינוך והתרבות? אם לא תהיה פעילות נמרצת, נאחר חלילה את המועד.

פניות רבות מעין זו, מאנשים פרטיים ואנשי ציבור, התקבלו בלשכת השר והובילו לפרסום קול קורא לציבור לאיסוף תרומות, 'תן יד להצלת כתבי היד':

אנו קוראים, ברגע האחרון ממש, למאמץ נמרץ להצלתם של אוצרות אלה. אנו פונים אל הציבור, שכירים כעצמאיים. אנו פונים אל איגודים, חברות ובנקים: קחו חלק במעשה זה, כל אחד לפי יכולתו. גם תרומות קטנות רבות מצטרפות לסכומים גדולים [...] היקף ההתנדבות יקבע את היקף ההצלה [...] כתבי היד יירכשו ע"י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויישארו לעד נחלת העם.

תן יד להצלת כתבי היד

לא ברור כיצד פורסמה והופצה קריאה זו ואם בכלל נדפסה, אך מודעות שנדפסו בעיתונות הזמן מספרות על שישה חשבונות בנק שנפתחו ל'גיוס המונים' ועל היענות עממית גבוהה:

מעריב, 26 באוקטובר 1975

מעריב, 27 באוקטובר 1975

לקראת המכירה הפומבית של 1975 פנו אל נשיא המדינה הרביעי פרופ' אפרים קציר, בנימים צדקה ויפת בן-רצון צדקה עורכי העיתון א.ב. – חדשות השומרונים, שראה אור בחולון, מרכזה של הקהילה השומרונית בישראל. במכתבם ביקשו השניים לפעול לרכישת אוסף ששון, שבו, לדבריהם, 67 כתבי יד שומרוניים עתיקים, ברובם מהמאות ה-13 עד ה-15 (ברבות השנים מקצת כתבי היד הללו נמכרו לאספנים ולמוסדות מחקר בחו"ל). בראש מעייניהם עמד ספר תורה שומרוני, שהועתק בשנת 1215 בידי סעדיה בן אברהם. לדבריהם, הקהילה השומרונית נאלצה למכור את כתבי היד העתיקים כשבניה סבלו חרפת רעב בין המאה ה-17 למאה ה-19, אך ייתכן גם שהם נשדדו מקהילות שומרוניות שהושמדו לאורך הדורות (ארכיון המדינה, נ-233/12). בסופו של דבר הצליחה מדינת ישראל לרכוש את ספר התורה השומרוני 'ארהותא קדישתא', באותה מכירה פומבית. כתב היד, המתוארך לשנים 1216-1215, נמצא כיום בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה קציר נקרא לדגל גם כדי לסייע בגיוס כספים לרכישת 'הגדת ששון', ולצורך כך קיבל סקירה על אודותיה מהאוצֵר הראשי של 'בצלאל' מרטין וייל. לאחר שנרכשה ההגדה, הודות לתורם אלמוני, מיהר וייל לעדכן את קציר במברק: 'יישר כוחך ותודתנו העמוקה על המאמצים ועל שזוכינו בהגדה הספרדית המפורסמת לתצוגה לקהל הרחב ולהנאת הרבים'. 'הגדת ששון', המתוארכת לשנת 1320 לערך ומוצאה מאזור ספרד או דרום צרפת, נמצאת כיום ברשות מוזיאון ישראל, וכך היא מתוארת:

אחד הטקסטים היהודיים המאוירים ביותר מאז ימי הביניים והגדה חשובה זו מן המאה ה-14 היא עדות לעושרה התרבותי של יהדות ספרד לפני הגירוש. היא מלווה באיורים צבעוניים מגוונים – יש שהם מתארים את תוכן ההגדה ואת מנהגי החג, יש שהם רומזים בהומור לתכנים בה – כך למשל הבעל המצביע על אשתו להמחשת 'מרור' – ואחרים שנראים בהם בעלי חיים או יצורי כלאיים דמיוניים וגרוטסקיים. 

'הא לחמא עניא' מתוך הגדת ששון (ויקימדיה)

בקיץ 1978 עלתה על הפרק שוב מכירה נוספת של חלקים מאוסף ששון לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית, הפעם בתיווכו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. את משפחת ששון ייצג עו"ד שלמה תוסייה-כהן, שהציע לנשיא כי הנדבן היהודי האמריקאי יוסף מייזר (על שמו נקרא בשעתו בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס גבעת רם) ירכוש את האוסף ויתרום אותו לאוניברסיטה העברית. אולם, לדבריו 'אנשי האוניברסיטה העברית לא הראו התלהבות מיוחדת בקבלת התרומה'. שבועיים לאחר מכן (15 בספטמבר 1978) הועבר ללשכת הנשיא נבון תזכיר מטעם אנשי הספרייה, שמגולל את פרשת הניסיונות השונים לרכישת האוסף. בתזכיר, שכתב ד"ר מרדכי נדב (ראו בנספח), נטען כי בהיעדר תוכנית מימון רצינית הקפיאה הספרייה את עניינה ברכישת האוסף. לאור התפתחויות אלה נאלצו בני משפחת ששון להעמיד חלק נוסף מהאוסף למכירה פומבית, וזו התקיימה בנובמבר 1978 (ארכיון המדינה, נ-290/8).

גולת הכותרת של אוסף ששון היא כתב היד המוכר כיום בשם 'כתר ששון' או 'קודקס ששון'. זהו העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי, שמתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת המאה העשירית. נכס מפעים זה מכיל 792 עמודים ושוקל כ-12 ק"ג. הוא נרכש בשנת 1929 בתמורה לסכום המגוחך של 350 ליש"ט ועוד 'הספיק' להיכנס לקטלוג 'אהל דוד' כפריט האחרון (מספר 1053).

כיובל שנים אחר כך, בשנת 1978, העמידו צאצאיו של האספן ששון את 'הכתר' למכירה פומבית, והוא נרכש על ידי קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית בסך 320,000 דולר. למרבית ההפתעה, באותה מכירה פומבית רכש מוזיאון ישראל מאוסף ששון את חומש דה-קאסטרו משנת 1344 ושילם עליו 430,000 דולר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים אז, הוא שגייס בתוך זמן קצר את הכסף לבקשת אנשי המוזיאון, ואף הביע את שמחתו על ש'השגנו את החומש הכי מפורסם מאוסף ששון' (דבר, 22 בנובמבר 1978, עמ' 2). במבט לאחור אפשר לתהות מדוע ניתנה קדימות לרכישת חומש דה-קאסטרו על פני כתר ששון, שחשוב ממנו לאין ערוך.

עשור נוסף חלף ובשנת 1989 נמכר 'כתר ששון' במחיר הדמיוני של 3.19 מיליון דולר למשפחת ספרא היהודית בשווייץ. במארס 2023 הוצג הכתר ב'אנו – מוזיאון העם היהודי' (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב, וזאת בטרם הוצא למכירה פומבית נוספת בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק.

תנ"ך ששון מוצג במוזיאון 'אנו', מארס 2023 (צילום: דותן גורן)

ב-17 במאי של אותה שנה נקנה התנ"ך תמורת 38.1 מיליון דולר, בידי אלפרד מוזס, נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. מאז עבר כתב היד השלם תהליך דיגיטציה והוא נגיש דרך אתר הספרייה הלאומית.

ערב שמחת תורה תשפ"ד, 5 באוקטובר 2023, שב התנ"ך לישראל וזכה לקבלת פנים מיוחדת בנמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משתתפים רבים. הטקס החגיגי של חשיפתו לציבור תוכנן ל-8 באוקטובר...

מאז החלה מלחמת חרבות ברזל (טבח שבעה באוקטובר) נשמר העותק המקורי במחסן מאובטח של מוזיאון 'אנו' ובמקומו הוצגה למבקרים רפליקה מדויקת. בסוף מאי 2025 עלה ה'כתר' לתצוגת הקבע, אך הספיק לשהות בה רק כשבועיים, ובעקבות המלחמה עם איראן הורד שוב למקום מבטחים ובמקומו הוצגה הרפליקה. לדברי אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, הוא יוצג שוב רק כשנהיה בטוחים לגמרי שכל המלחמות מאחורינו. נקווה שבמהרה בימינו...

להשלמת התמונה נציין כי בראשית המאה ה-21 העבירה משפחת ששון לספרייה הלאומית (אז עדיין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) את מה שנותר מ'אוסף ששון', ונחתם הסכם הקובע את אחריותה של הספרייה לקטלג ולשמר את הספרים. כעשרים שנה אחר כך נמלכו בדעתם שניים מבני המשפחה, שטענו כי הספרייה הפרה את התחייבויותיה ודרשו לקבל לידיהם את האוסף בחזרה. הספרייה ניהלה מאבק משפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון. בדצמבר 2022 נדחתה העתירה והשופטים יצחק עמית (היום נשיא בית המשפט העליון), ענת ברון ורות רונן קבעו כי האוסף יישאר לצמיתות בידי הספרייה הלאומית (ראו דיווח מפורט כאן). 

נספח: 'תזכיר בעניין אוסף ששון'

תזכיר זה, ששלח ראובן ירון לנשיא יצחק נבון ב-15 בספטמבר 1978 ומפרט את גלגוליו ותכולתו של אוסף ששון, נכתב בידי ד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הקלקה על הדפים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

___________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

פרנסות של יהודים: גיסנו, פרח מוהלים, אדריכל שיער ובוטיק הקרח

א. פיצוציית גיסנו

צילום: איתמר לויתן

ל'פיצוצייה' הזאת בשדרות העצמאות בבת ים יש שם מאוד ישראלי, 'גיסנו'. אומנם זה לא מנוקד, אבל אני כמעט בטוח שצריך לקרוא 'גִּיסֵנוּ', כלומר הַגִּיס שלנו, אחי האישה ('אישה שלי, אח שלה').

אבל מה הפירוש האמיתי והפנימי של 'גִּיסֵנוּ' בהקשר של הפיצוצייה (כשלעצמו שם הדורש התייחסות)?

בדקתי במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל (כתר, 2005) – 'גיסנו' לא רשום שם (אבל 'פיצוצייה' כן). שאלתי את יועץ הבינה המלאכותית שלי, וזו תשובתו הָרָמָתָה:

בסלנג הישראלי גיסנו אינו בהכרח קרוב משפחה ממשי, אלא כינוי חצי־היתולי לאדם שנתפס כ –

• מקורב, מחובר למוקדי כוח

• מישהו ש'מסודר' או שיכול לסדר עניינים

• אדם שנהנה מיחס מועדף בזכות קשרים.

למשל:

• 'אל תדאג, גיסנו כבר ידבר עם המנהל'

• 'ברור שהוא התקבל – הוא גיסנו'

לעיתים הכינוי נאמר באירוניה או בביקורת, כרמז לפרוטקציה או נפוטיזם; ולעיתים הוא פשוט כינוי חיבה קליל למישהו מהחבר׳ה, בייחוד אם הוא באמת גיס או 'כמו משפחה'.

'ממתי זה בשימוש?' – שאלתי.

המילה גיסנו בסלנג במשמעות של מקורב / מסודר / בעל קשרים החלה להופיע בעברית המדוברת ככל הנראה בשנות השבעים המאוחרות והשמונים.

אין תיעוד מילוני רשמי מוקדם מאוד, משום שמדובר בביטוי עממי שעבר בעל־פה, אבל:

• בשנות השבעים כבר נפוץ מאוד השימוש האירוני ב'גיס' במשמעות של איש בעל קשרים או פרוטקציונר.

• בשנות השמונים מתקבע גם הנוסח המחויך 'גיסנו' – עם סיומת ה'נו' שיוצרת תחושה של שותפות קומית ('שלנו'), לעיתים בציניות.

הביטוי צמח על רקע תרבות ה'פרוטקציה' הישראלית: הרעיון שהדרך לסדר עניינים היא דרך מישהו שהוא 'משפחה' – או כמו משפחה. מכאן גם המשמעות המורחבת: לא גיס אמיתי, אלא 'אחד משלנו'.

בעלי התוספות

ד"ר רוביק רוזנטל, שמילונו הוזכר לעיל, כתב לי:

הערך 'גיסנו' אכן נעדר מספרי מילון הסלנג המקיף שנדפס בהוצאת כתר ב-2005. הסיבה להיעדרותו של הגיס קשורה בהטמעתו בסלנג הישראלי בסדרת הטלוויזיה הקומית רמזור, שנוצרה ב-2008. קודם לכן לא נתקלתי בביטוי זה. 'גיסנו' דבק בדמותו של הרווק העליז חפר (בגילומו של נירו לוי), המדבר על עצמו בגוף שלישי, דוגמת 'סחבק' ועוד. 

בשנת 2020, לאחר הדפסות רבות ו-20,000 עותקים, החליטו אנשי ההוצאה לאור, בהסכמתי, שלא להדפיס מהדורה נוספת, אלא לעדכן את המילון ולהציעוֹ במהדורה דיגיטלית. הוספתי למילון כאלף ערכים, והוא יצא בהוצאת 'עברית'. ניתן כמובן לרכוש אותו, וגם למצוא בו כל מה שדרוש באמצעות מנוע חיפוש. בין הערכים שנוספו: 'גיסנו'. שמוגדר כך: 

גיסֵנוּ. כינוי קִרבה לחבר קרוב, לעיתים של אדם לעצמו: 'אתמול קיבלתי מגולש אחר מחמאה ... תודה, גיסנו!' (קייטסייט, 2011); נטבע בסדרת הטלוויזיה 'רמזור'.

ב. מי רוצה להיות הראשון?

מזל טוב! הבן או הנכד שלכם נולד ואתם רוצים למול אותו כדת משה וישראל? הנה ההזדמנות שלכם גם לקיים מצווה וגם להרוויח אלף ש"ח!

המוהל חיים בן עזרא עבר קורס מוהלים, רכש ציוד, וגם צפה בעשרות בריתות, ונוסף על כך הוא גם חסיד ברסלב.

המודעה צולמה בתחנת אוטובוס ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים.

צילום: אמנון רמון

ג. אדריכל וכימאי

צילום: שייקה מגן

ידוע שהיום כבר לא מספיק להיות סַפָּר, והנה מתברר שגם התואר מעצב שיער מיצה את עצמו. היום אנו מדברים על 'אדריכלות שיער', לא פחות. כזה הוא רפאל מרחוב אהוד מנור 2 בעכו (השלט של רחוב עוזי חיטמן 5 קצת מבלבל).

מעיון בשלט עולה שלא מדובר בסתם אדריכל, אלא גם בכימאי, והשיזוף בכלל הוא עניין של 'בוטיק'.

לא מאמינים ש'הכול בוטיקים'? קראו את הסעיף הבא...

ד. מים טהורים בבוטיק הקרח

חנות סתם אין כאן! הכול בוטיקים. עוד לא פתחו כאן איזה בוטיק פלאפל? כל סנדלר – מכון הנעל. חנות לתחתונים? בוטיק התחת! אפשר להשתגע... 

צילום: גונן זיק

מאז 'שוק הספרים' האלמותי, שכתב דן בן אמוץ עבור שלישיית הגשש החיוור (1972), ועד היום – הכול בוטיק. אפילו המים הטהורים (לשון אחר למי ברז טהורים) ברחוב ביאליק 13 ברמת גן הם סוג של בוטיק...