תמונות על הקיר: 50:50

כביש 395, הכניסה למחנה בית זית (צילום: יהושע לביא)

____________________________________________________________________

כתב וצילם טל סגל 

ציור הקיר שבמרכז רשימה זו נראה במבט ראשון כאסופה מקרית של עבודות נפרדות – שונות זו מזו בסגנון, בצבע ובשפה האומנותית – שבכל זאת משתלבות יחד בהרמוניה מפתיעה. מאחורי הציור מסתתר סיפור מורכב יותר, וגם מסר חברתי חד וברור. הקלקה על התמונה הבאה, תגדיל אותה ותאפשר מבט ברור יותר.

לפני שאגיע לסיפור, נפרק את היצירה, שנמצאת בפארק המסילה בתל אביב, למרכיביה – מימין לשמאל – ונזהה את האומנים שהשתתפו במיזם זה. היצירה מכונה בפי יוזמיה 'מיזם השוויון'.

אלף (ALEF) מצייר נופים עירוניים: קווי רקיע, מגדלים ומנופים, ולעיתים משלב גם את דמותו של 'הנסיך הקטן'. הוא חותם באנגלית ALEF או פשוט באות א'. אלף, כבן ארבעים, נולד בגיברלטר ועלה לארץ בגיל תשע היישר לשכונה חרדית. הוא מרבה לצייר נוף אורבני, את ישראל הנבנית ('תקומה' היא מילת מפתח), ויהודים שחוזרים לארצם. אפשר לראות עבודות שלו ברחוב פייר קניג בבת ים, וגם בקריית המלאכה ובפלורנטין בתל אביב. חתימתו כוסתה בחלוף הזמן, אך אפשר לראותה בבירור בתמונת ה'מגילה' המובאת בסוף הרשימה.

את .I.D (ראשי תיבות של Imaginary Duck), כבר הכרנו כאן בעבר, כשעסקנו ב'קיר החטופים', וחתימתה מתנוססת מתחת לעקב רגלה הימנית של הנערה (ראו להלן בתמונה של שי כחלון, בצד ימין למטה).

דרכה האמנותית של יוליה (זה שמה הפרטי) התחילה בדמויות של ברווזים, המשיכה לשועלים אדומים, ובהמשך עברה לדמויות של נשים יפניות. אבל יותר מכול מזוהה איתה הדמות שמופיעה גם כאן (משמאל): ספק ילדה, ספק נערה, ספק אישה – נועלת 'נעלי גולדה' שחורות, עיניים גדולות ומבט עצוב ומעורר מחשבה. היא מחזיקה קלף ביד אחת וחרב בידה השנייה. מצד ימין צוירה דמותה של מלכת צרפת האחרונה מארי אנטואנט ('אם אין לחם אִכלו עוגות'), עם כוסית יין בידה וסיגר בפיה. האם מדובר בשתי דמויות נשיות מהופכות, או אולי זו אותה דמות בגילים שונים? שאלתי אותה מה פשר האות J שעל הקלף ותשובתה הייתה: 'אפשר לפרש את זה כתחילת השם שלי (Julia), ואפשר לפרש את זה בתור קלף מנצח (Joker)'. 

השלט, ועליו אמרת הכנף 'רק אשה עם צירים תבין גבר עם שפעת', הוא פרי מכחולו של תמבור צוקי, שלעבודותיו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת. השלט הוא תוספת מאוחרת למיזם השוויון.

שי כחלון (חתום בראשי התיבות ש"כ) מזוהה עם דמויות ובעלי חיים עם עיניים גדולות במיוחד, ובשימוש עשיר ומרשים בעשרות צבעים, גוונים ותתי־גוונים שמעניקים לעבודות שלו עומק ותנועה. ככל הידוע, זהו הגרפיטי הראשון שלו בתל אביב.

החיבור בין שני הציורים נוצר כאשר התברר שציור קודם שהיה על הקיר לא התאים לחזון השוויון. שי סיפר לי שהציור המקורי נמחק בהסכמת הצייר הקודם, וההנחיה שקיבל הייתה לצייר גבר המקשיב לשתי הנשים שלידו. לדבריו, רק במקרה יצא שהגבר המצויר הוא בעל חזות 'מזרחית', המקשיב כביכול לשתי הנשים 'הלבנות'.

צילום: דנה שלמון

דינה שגב, משוררת רחוב אהובה, מוכרת בזכות שיריה הקצרים והמדויקים שמופיעים על קירות ברחבי הארץ, וגם מחוצה לה. סגנונה אופייני: שורות שיר המטפסות על גבעולי פרחים. דינה, שמדריכה סיורי גרפיטי בדרום תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר (חופש לב) ובו מבחר מעבודותיה. 

אלכס פדק מוכר בזכות ציורי בקבוקים המונחים על דלפק, לרוב בצבע אחד או שניים. דווקא כאן חרג מהקו המוכר שלו והשתמש במנעד צבעוני רחב יותר. 

במקרה זה, הציור אינו שייך למיזם המקורי, ויש להצטער על כך. פדק מחק, בלי רשות, את הציור הקודם שהיה שם, פרי מכחולה של אומנית הגרפיטי monsterart@ (אפשר עוד לראות את הצבעים והצללית של העבודה הקודמת). הדמות שציירה ביקשה להראות לעולם את 'עצמנו', על כל צבעינו וגונינו. הכנף מייצגת את החיבור אל הטבע ואת החופש לעוף אל מחוזות חפצינו.

 monsterart@ מציירת את חלקה במיזם (צילום: דנה שלמון)

ANNA.R.KY תרמה לציור את הדמויות המכונפות-מלאכיות שמופיעות במספר מקומות. נסו לקרוא את השם שלה בצורה קצת אחרת ותגלו שהוא בעצם 'אנרכיה'...

הציור המרכזי הוא של שיר למדן, קיבוצניק לשעבר, שפועל בכל הארץ. כאן הוא יצר דימוי מסקרן במיוחד: פנים חצויות – חצי גבר משופם ומזוקן וחצי אישה שֶׁשְׂעָרָה גולש.

מהו המסר של כל הציורים הללו בהצטרפם יחד? 

הציור המשותף נוצר בשנת 2023, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ארבעה אומנים וארבע אומניות, מהבולטים בארץ, חברו יחד, בהתנדבות, כדי ליצור קיר שקורא ל־50:50 – שותפות ושוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות.

העיתוי לא היה מקרי: ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר, על רקע מציאות פוליטית שבה רוב מוקדי הכוח והנהגת המפלגות נשלטו בידי גברים, ביקשה היצירה להציב קול ברור: קריאה ליותר נשים להיות חלק ממעגלי ההשפעה וההנהגה במדינה. 

בצד שמאל של המיזם המצויר הוצבה בשעתו מעין 'מגילת עצמאות' (שלצערנו נגנבה) ועליה נדפס המסר העיקרי:

מנהיגוֹת ומנהיגים מתחייבים/ות לרשימות שיוויוניות

אתם יכולים לראות כמה עשרות חתימות של נציגי כל המפלגות, שהתחייבו אז לשוויון כזה ברשויות המקומיות ובעיריות.

חנוכת מיזם גרפיטי השוויון (צילום: דנה שלמון)

'החזון שלנו הוא 50:50 – גברים ונשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות', אמרה אז דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שהייתה מפיקת מיזם השוויון.

היא הוסיפה גם זווית משפחתית והיסטורית: 

סבא־רבא שלי, הרב בן־ציון עוזיאל, תמך בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, בתקופה שבה הדבר עורר מחלוקת עמוקה. הוא האמין שנשים חייבות להיות חלק מההנהגה – מתוך אחריותן, מתוך תרומתן לחברה, ומתוך המקום המרכזי שהן ממלאות בחיינו (ראו כאן, במאמרו 'השתתפות האישה בבחירות למוסדות הציבור', מתוך ספרו שו"ת פסקי עוזיאל). 

וכך, בין סגנונות שונים, צבעים מנוגדים ושפות אומנותיות נפרדות, נוצר בפארק המסילה קיר אחד שמבקש לומר דבר פשוט: חברה שוויונית יותר היא גם חברה טובה יותר.

בקרוב מאוד נלך לבחירות חדשות לכנסת. שימו לב, בוחרות ובוחרים יקרים לנוכחותן של נשים ברשימות לכנסת ולשיעורן היחסי בתוך הרשימה, ותנו קולכם רק לרשימות שוויוניות, או לכאלה שמתקרבות לכך. יש אפילו עמותה ציבורית שמקדמת חזון זה ונקראת מיזם 5050, וגם היא קוראת להבטיח ייצוג של 50:50 ליד כל שולחן של מקבלי החלטות. 

הצטרפו גם אתם לדרישה זו, שמופנית לראשי כל המפלגות, וחתמו על העצומה שבאתר.

אתר 5050

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

תודה לדנה שלמון, יוזמת הגרפיטי לשוויון.

בורא מיני מזונות: התסביח, מבצע חתנים, שוק ההון, חיים פשוטים

א. התסביח

צילום: טל סגל

כך נראה חלון הראווה המתוחכם (שלא לומר מתחכם) של 'התסביח', ברחוב סוקולוב 70 ברמת השרון, המוכר יותר בשם 'בורקס רמת השרון'. מזכיר מפה של רכבת תחתית או את 'השרשרת', המשחק החדש של עיתון הארץ (למבינים בלבד).

יכול להיות שיש כאן רמז לא רק למאכל הידוע בשם סַבִּיח, אלא גם לסוג מסוים של תסביך?

ב. מבצע חתנים 2026

לכל קבוצה אתנית, עדתית או דתית, יש דרך משלה לחגוג שמחת נישואין. אצלנו, היהודים 'הכלליים', היו נותנים פעם סיפולוקסים, כלי בית ומטבח, ובעיקר צ'קים. דתיים וחרדים (אשכנזים) מקבלים גם טלית של חתנים, סט מהודר של התלמוד, שעון זהב... יש בוודאי 'ערכות חתנים' מכל מיני סוגים. 

ומה קורה אצל אחינו במגזר הדרוזי?

באטליז הזה בדאליית אל-כרמל 'יש 'מבצע חתנים' משתלם במיוחד. הוא כולל ארבעה כבשים 'בלדי', כולל מקרר נגרר + 20 ק"ג בשר טחון, והכול ב-13,000 ש"ח בלבד.

וכל הטוב הבשרי הזה מוגש לכם בבניין חלבי...

צילום: פיני גורליק

ג. עוגה בטעם הוֹני

צילום: חזי גל

מעניין אם יש גם בטעמים של פנסיה תקציבית, נאסד"ק או תל אביב 125...

אנחנו כאן רק כדי להזכיר: דבש באנגלית זה Honey.

ד. לראות מעלינו שמיים נקיים 

במסעדה הטבעונית 'אנסטסיה', ברחוב פרישמן 54 בתל אביב, מקבלים את פני הבאים בשיר 'חיים פשוטים', שכתבו, הלחינו ושרו אביב גפן ועידן רייכל.

צילום: איתמר לויתן

נצטרף למשאלה הפשוטה הזו. אלה לא מותרות, אלה החיים.

הנה השיר בפי עידן רייכל בליווי הפילהרמונית הישראלית (עיבוד וניצוח: ירון גוטפריד):

אורן נהרי: דברי פרידה

אורן נהרי (2026-1955)

אמר העורך:

מת אורן נהרי. העיתונאי, הסופר, החוקר, איש הרדיו והטלוויזיה, הידען, הסקרן והמצחיק. איש האשכולות, שכל חייו העריך וקידם ידע, השכלה וביקורת. האיש בעל חוש ההומור והאירוניה הדקה, בעל הזיכרון הפנומנלי והטעם האנין. האיש הזה כבר איננו איתנו. 

אורן היה איש של ספרים ושל אנשים, חבר רדיופוני וחבר אישי, שאהב, אבל ממש אהב, ללמוד וללמד, ובעיקר לחלוק את ידיעותיו עם אחרים. לפני שנים, לפני המלחמות הארורות כאן ושם, תיכננו להדריך סיור משותף במזרח אירופה. אורן גרר אותי לפגישה במשרדי החברה הגיאוגרפית ברמת החייל, שאיתה עבד, וניסה, בכוח הכריזמה והקסם האישי שבהם ניחן, למכור להם את החבילה. המנכ"ל התלהב אבל לבסוף הדבר לא צלח מסיבות שאינן זכורות לי. היום, יותר מאז, אני מצטער על כך.

אורן, שחלה לפני כמה חודשים בניוון שרירים (ALS), הבין היטב מה עומד לפניו. הוא דיבר על כך באומץ ובפתיחות וריגש מדינה שלמה. את מותו הכין ככל שיכול היה, כולל טקס הלוויה, ואף כתב מראש את הדברים שביקש לקרוא בשמו.

אני מודה לרעייתו ד"ר ורד אריאל-נהרי, שהסכימה לפרסם את הדברים בבלוג עונ"ש, שאותו אהב כל כך (ואף המליץ עליו בכל הזדמנות). ורד אף הגדילה עשות ושיתפה אותי בתמונות מהאלבום המשפחתי ובשני שירים שכתבה ושרה, ואותם הזכיר אורן בפתח דבריו. הם מופיעים כאן ב'הופעת בכורה'. יהיו דברים אלה ושירים אלה נר מהבהב לזכרו.

הדברים מובאים כלשונם למעט תיקוני עריכה קלים.

*

'בָּאתָ אֵלַי' הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר, הרינגטון שלי בסלולרי. השיר שכתבה ומבצעת אשתי ואהובתי ורד. 

ואחר כך יהיה שיר נוסף, 'רחובות נייר', שהוא הרינגטון רק של ורד. גם הוא שיר שהיא כתבה, הלחינה ומבצעת, ויש לי את הכבוד העצום שהשירים האלה קשורים בי.

עד כאן בנושא השירים ומכאן למה שאני רוצה לומר.

זה לא היה אמור להיות כך. ממש לא. ואני יודע – ברגע זה חלק ניכר מהקהל – יש קהל, אני מקווה – נד בראשו וממלמל 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.

כן, כמו כולם, אני מניח, חשבתי לא מעט על מוות. איך יגיע? סרטן בהחלט היה שם, אלצהיימר או וריאציה אחרת של דמנציה – בראש הרשימה. אולי תאונת דרכים בדרך לאיזו הרצאה. אבל זה? על זה באמת לא חשבתי.

בשעת כתיבת הדברים האלה, אני כותב אותם לפרקים. התחלתי כשאני מקליד כעת בתחילת פברואר 2026. אני כבר מכתיב, והתוכנה מתרגמת לכתב. אני חושב לא מעט על מוות ועל הדרך אל המוות. עוד מעט אמשיך בנושא המורבידי הזה.

והיו תוכניות. לגמרי. ממש לא בסגנון 'לבקר בכל מקום בעולם', 'לסעוד במסעדה הכי טובה בעולם', 'לעשות צניחה חופשית'. תוכניות צנועות בהרבה – להתחיל להאט בקצב ההרצאות וההתרוצצויות, להשאיר את שני הספרים הנוספים שרציתי להשלים – ספר הקרבות חלק ב', שבעצם כבר כתוב, והמרגלים ששינו את ההיסטוריה – גם הוא כבר בשלב מתקדם.

רציתי להיות עם המשפחה. עם ורד, להמשיך לעשות את הדברים שלנו – לעשות ביחד בינג' סדרות משובחות – מון אמור, ספרי לי מה עלה בסופם של הסוסים האיטיים? האם קוֹרְמָרָן סְטרייק ורובין אֶלָקוֹט מצאו את אהבתם בתום הסאגה הכה ארוכה? מה קורה ליצור וללוסי בפוֹלְאַאוּט? וכל השאר.

לטייל בחוף הים, לאכול במסעדות שלנו, לטוס לעיירות ציוריות באיטליה ולערי בירה נהדרות בכל מקום.

להיות עם הילדים, וכמובן להיות עם הנכדים.

אז כמה פרידות ספציפיות.

ורד שלי, ורד אהבת חיי, ורד מון אמור שלי. מאז טוּ בינואר 2008 אנחנו ביחד, כמעט כל הזמן, כמעט בכל יום כל היום. במשך כמעט עשרים שנה לא ישנו יחד אולי חמישים לילות, כשאת או אני היינו בחו"ל במסגרת העבודה, או כשהיית בשטח עם קבוצת הרוכבות. הפגישה איתך שינתה את חיי לטוב. הרבה מעבר לטוב. בכל השנים האלה התמלאתי אושר על שאנחנו ביחד. ובלי קשר למחלה, בסופו של דבר אני זוכר את הטוב, את הנקודות שבהן עשינו סֶלְפִי בעולם, וכל הדברים הקטנים והגדולים שעושים זוגות. ויש לנו זיכרונות טובים, כל כך הרבה מהם, וכל כך רציתי שיהיו עוד, כל כך תכננתי שיהיו עוד. תודה על מה שאת, תודה על מי שאת, תודה על אהבתך, תודה על דאגתך, תודה על כל העזרה והאהבה לפני המחלה ובשעת המחלה. אתגעגע אלייך מאוד מאוד.

שלום לכם, ילדיי האהובים טל ועידו, אלה שהייתי איתם בלידה בהדסה הר הצופים, הקראתי סיפורים, עשינו טיולים. גדלתם ואני מתבונן בכם ורואה אתכם כבר אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, עם חוש הומור ואהבה וחיים משלכם, ושולח לכם חיבוק אחרון. חיבוק ענק, כמובן, לקיטה הנכדה. שיהיה לכם טוב מקצועית ואישית ומשפחתית, עם מור וקיטה, היכן שלא תהיו בעולם. אוהב אתכם.

שלום לדין וגיל. נכון, טכנית אתם לא ילדיי, אבל, ובוודאי ככל שהשנים חלפו, הרגשתי שאתם ילדים שלי, והייתי גאה מאוד כשהרגשתם שאני גם קצת אבא שלכם. לא מובן מאליו שקיבלתם אותי לביתכם כבן הזוג של אמא שלכם, כשאתם בני נוער. וזה קרה. וראיתי אתכם גדלים ומתפתחים, והיום אני רואה אתכם מוצלחים. אז אאחל לכם את כל הטוב שבעולם, לדין, ליעל וליון יון, לגיל ולאופיר. תעשו חיים ותיהנו, ותמשיכו להיות אתם. אוהב אתכם.

ואם אני חש צער – זה קצת צער שחצני. יכולתי להיות סבא כל כך נהדר לקיטה וליון יון ולאחרים. הייתי סבא טוב – אבל עיקר הכוח שלי היה בלספר לילדים היסטוריה, וטריוויה, ומוזיקה מעולה משנות השישים והשבעים, ולהקריא סיפורים. ואת זה לא הספקתי לעשות הרבה לקיטה ויונתן.

אחותי סיגי, האחרונה שאיתה יכולתי להעלות זיכרונות מרחוב לוטוס, לבדוק מה היה עם קרוב זה או אחר, לזכור את המוזרויות של משפחתנו – והיו רבות מאוד.

רציתי להשלים את המאה העשרים בתוכנית הרדיו המעולה. הזדמנות לתת חיבוק וירטואלי למאיה [טלמון אזרזר]: כל כך הרבה שנים אנחנו עובדים זה עם זו, כל כך הרבה שנים של עבודה משותפת שצמחה לחברות – לא מובן מאליו. תודה רבה לך על הכול ועל מה שאת.

היי ארנון וטל, חבריי הוותיקים. תודה לכם על כל השנים, על כל החוויות שצברנו יחד, הילדים הגדֵלים, הנכדים, ימי העצמאות עם החבורה ממעונות האֶלֶף, הבדיחות החוזרות על עצמן... כן, ארנון, אני אגיד פעם אחת אחרונה: עד עולם אני גאה על העצה הטובה שנתתי לך אז, והמבין יבין.

היי אניטה, השותפה לדירה ברחוב המייסדים בבית הכרם בירושלים. שם למדתי ברידג' יחד איתך, שם התחלנו לשחק ושם התחלנו את חברותנו רבת השנים. תודה רבה לך על הכול, חברה יקרה.

רציתי להמשיך ולשחק ברידג'. חזרתי לברידג' שנה לפני שחליתי. התחלתי את הזוגיות עם אילן והגענו להישגים יפים מאוד. אני משחק את הברידג' הכי טוב ששיחקתי בחיים, ובמסגרת ההומור השחור אילן אמר לי בסוף פסטיבל הברידג': 'איך אתה עושה את זה דווקא כשאנחנו מגיעים להישגים, כשהשיטה שלנו סוף סוף נכנסת להילוך?' אז אמרתי לו: 'תשמע, רציתי להיפרד ממך אבל לא היה לי נעים, אז המצאתי את התירוץ הכי טוב שאני יכול'...

תודה לזוג החברים הנהדרים, בין היתר שותפינו לטיולים, שליוו אותנו והתייצבו לפתור כל בעיה שבה נתקלנו, החל מפעמון ועד ידיות לכורסה לתמוך את ידיי הנופלות – דני ואורלי פרי.

תודה ליוסי עבאדי עורך הדין המעולה, שהיה לחבר קרוב, וכפי שכולנו יודעים זה לא מובן מאליו.

וכמובן תודה לחברות וחברים רבים נוספים שלא הזכרתי ומתנצל מראש.

תודה לירין קימור חברי, ששינה את מהלך חיי כששאל מאבטח צעיר בבניין הטלוויזיה: 'מה אתה חושב לעשות אחרי הלימודים?', תודה לבוס האגדי יאיר שטרן, שהביא אותי ממחלקת הספורט אל חדשות החוץ. בשלב הזה מותר לי להיות קצת שחצן: החלטה טובה. תודה רבה לך עליה. תודה לכל החברים ברשות השידור, מנוחתה עדן, אמנון ברקאי וכל השאר, לכל החברים בדסק החוץ לדורותיו החל מהדסק המיתולוגי של סוף שנות השמונים דוּדוּ, עמנואל, מיכאל, והמשך בכל החברים בועז, אלינור, רותי ואחרים, ובמיוחד בשנים האחרונות אלון, איתמר, קרן, טובה, זאב, יעל, עמיחי. הייתם חבורה נהדרת!

תודה למנהלים בתאגיד ולחברים שם, שעשו כל מאמץ להקל עליי ככל שהמחלה התקדמה.

רציתי לקרוא את הספרים שאני אוהב.

לראות את מכבי חיפה משתקמת.

ועכשיו אני דואג – לְוֶרֶד, לילדים, לנכדים. במיוחד לך אהובתי – הרי החיים שלנו כה שלובים זה בזו. אני הייתי צריך להמשיך להיות כאן – להזכיר לך, כשאת שקועה לגמרי בעבודה, לקום לשתות ולאכול, ולהפסיק את יום העבודה בשבע בערב ולא בחצות. לנסוע ביחד להופעות של אנסמבל קורל, לאכול ביחד את ארוחותינו, להיות – מהקפה בבוקר עד שאני מוריד לך את המשקפיים כשאת נרדמת בלילה...

ועוד כמה מילים: חיי השתנו בט"ו בינואר 2008. תוך ימים ספורים אמרתי לך שאני אוהב אותך, ומאז אנחנו יחד בטוב וברע, והיה משניהם והיו סיבוכים בלשון המעטה. אבל חיינו היו ביחד, והעדפתי כל הזמן להיות איתך מאשר להיות עם כל אדם אחר. העדפתי את הבית שלנו על פני ארמונות. כן, גם אחרי שפיקסל מלך מגדים, הלך לעולמו... את בן אדם נהדר בכל תחום. מהמקצוענות בעבודה, ובעצם עבודות, כי את מצטיינת בכל כך הרבה דברים, ועד הזוגיות והדאגה לי כאשר הדיל בינינו התמוטט וכבר לא יכולתי לתרום את חלקי. אני אוהב אותך ורד, מון אמור שלי.

אורן ופיקסל, מלך [רחוב] מגדים, 2021

יש לי חרטות, כמובן – למי אין? אבל בסך הכול, רוב הזמן, וככל שנקפו השנים, היו לי חיים טובים. עבדתי במקצוע שאהבתי, ונהניתי ממנו. הייתי בין המייסדים של 'רואים עולם' המיתולוגית, של 'גלובוס' המיתולוגית, עבדתי בתוכניות נהדרות אחרות, עבדתי עם אנשים טובים – שחלקם היו לחברים – והיו לי חברים טובים, חלקם בני שנים רבות, אחרים פחות. צברתי שלל חוויות מרתקות. ראיתי עולם.

כתבתי וערכתי ספרים. הראשון שבהם אטלס אנציקלופדי של העולם, שעד היום שואלים אותי היכן אפשר להשיג אותו ומתי תצא מהדורה חדשה? ואחריו, אטלס היסטורי של העולם, סדרת 'משני עולם', והאחרונים הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה עם יואב לימור ודמוקרטיה על ספסל הנאשמים עם ליאב אורגד. תודה רבה לכל מי שסייעו, שהזמינו את הספרים, ששיתפו פעולה איתי בכתיבתם בהוצאת 'מטר', 'מפה', 'אריה ניר', 'כנרת זמורה ביתן', המו"לים, העורכים, המפיקים – את כולכם אני זוכר לטובה.

תודה לקהל הנאמן שלי לאורך השנים בכל עשייתי. תודה  על כל הודעות התמיכה מחממות הלב עם היוודע דבר מחלתי. תודה לכל מי שהזמין את הרצאותיי ולכל מי שבאו להקשיב להן במשך שנים, ב'אסכולות', ב'קתדרה', ב'משגב', ברחובות, בגני תקווה, ועוד, וכמובן גם בעולם, במסגרת 'החברה הגיאוגרפית'. ישנו המשפט הישן, שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק – נהניתי מאוד לטייל בארץ ולהיפגש עם הקהל שלי במפגשים האלה.

יש עוד הרבה תודות אבל נראה לי שאעצור פה.

החיים יעשו את שלהם. השנים יעברו, ובעוד חבריי מהדור שלי יזכרו אותי, ורד והילדים כמובן, האחרים פחות, ועם הזמן הכול ידהה. יישארו ספרים והקלטות וזיכרונות נמוגים. וזה בסדר גמור. זו דרך העולם.

אז זִכרו אותי לטובה, כאדם שניסה להיות טוב בחייו, במשפחתו, בחבריו, בעבודתו.

מקווה שהצלחתי.

'יכולתי להיות סבא כל כך נהדר' – אורן נהרי, ינואר 2026

הספרות והחיים: שכונת חאַפּ, כל התקוות, יפה כלבנה

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. שכונת חאַפּ

ארון סעף מצויר בשכונת קריית יוסף, גבעתיים

את השם 'שְׁכוּנת חאַפּ' שמעתי בפעם הראשונה כשקראתי סיפור קצר בשם זה שכתב גדעון תלפז (2017-1936) ונכלל בספרו שכונת חאפּ (הקיבוץ המאוחד, 1966). הספר עוסק בזיכרונות ילדותו של תלפז בפתח תקווה, אבל שכונת חאַפּ הייתה בגבעתיים ואליה נסעו באוטובוס.

זהו סיפור על תאוות בצע קטנונית בימי המנדט הבריטי בארץ. סיפור על תאוות נדל"ן שלא באה על סיפוקה.

שכונת חאפּ, עמ' 6

שכונת חאפּ, עמ' 8

בסופו של דבר, לאחר הבולמוס הרעבתני של ביזת קרקעות וסימונן, מגיעים פרשים בריטים, מסלקים את ההמון שהגיע גם מרמת גן ומתל אביב, ומנפצים את חלומות הנדל"ן שטיפחו.

שכונת חאַפּ, עמ' 14

השם חאַפּ, שפירושו חטיפה, בא מיידיש (צריך לכתוב: כאַפּ), ולפיכך 'כאַפּער' – מילה שנכנסה לסלנג העברי – הוא חטפן. שכונת חאַפּ ההיסטורית, בגבול שכונת בורוכוב בגבעתיים, הייתה על אדמות שרכשו עוד ב-1921 יהודים ממצרים. על אדמתה נוסדה ב-1934 שכונת קריית יוסף, וסמוך לכך פשטה שמועה שמדובר באדמות הפקר וכל הרוצה יבוא וייקח. כך נולד הביטוי שכונת חאַפּ. 

עד כמה שהבנתי, אדמות המקום הוסדרו לבסוף על פי חוק נכסי נפקדים שנחקק ב-1950. זיכרונות מימיה הראשונים של השכונה הובאו באתר נוסטלגיה אונליין, וזו הזדמנות להיפרד בהצדעה של כבוד ממייסד האתר דוד (דיוויד) סלע, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כשמונה חודשים. 

גדעון תלפז (ויקיפדיה; סריקה: יובל פרחי)

ב. כל התקוות 

ברחוב בוגרשוב 63 בתל אביב עומד מבנה גדול. זהו  'בית הכנסת הכללי נורדיה', שראשיתו ב-1926, בדיוק לפני מאה שנה. אבן הפינה למבנה הקבע, שכאמור עומד על מכונו עד היום, הונחה בפברואר 1928 (תל אביב.פדיה).

שנים רבות היה הבניין עזוב ונטוש, ולאחרונה שופץ והועבר לרשות ארגון 'שלום לעם' להפצת יהדות, בראשות הרב החרדי רב הפעלים יעקב משה הלל (ממוצא עיראקי, אך קרוב בהשקפותיו לחרדים הליטאים) ובניהול בני משפחתו. 

לא התעמקתי בפעילותו של הארגון ובנעשה בין כותלי הבית, אבל מקריאת הערך בוויקיפדיה אני לָמֵד שמדובר בארגון ארצי שוחר טוב, שאינו עוסק רק בהרצאות וב'הפצת ערכי היהדות' (שם קוד להחזרה בתשובה), אלא גם בתמיכה ממשית בנוער בסיכון ובנוער (חרדי) נושר. יש לו מרכזי גמילה מאלכוהול ומסמים, ועוד כיוצא באלה. יבורכו.

את פני הבאים לבית הכנסת מקבל שלט גדול ומיוחד במינו, המספר את קורות הבית, המכונה עתה 'בית יעקב הלל'.

יעקב הלל, מבני משפחת הרבנים הלל, קיבל בנעוריו חינוך חרדי אך בחר להתגייס לצה"ל. הוא שירת בסיירת גולני ונפל בדרום לבנון בי"ד בתשרי תשפ"ה (16 באוקטובר 2024).

סמ"ר יעקב הלל (יזכור)

מה שעוד מיוחד בשלט הזיכרון, הוא הציטוט של שני שירים חילוניים לגמרי, אך כמובן יש בהם 'יהדות' לא פחות מכל 'דבר תורה'.

בראש השלט מובאות כמה שורות משירו של נתן יונתן, 'שיר אֶרֶץ', שנכתב בשנות השבעים והולחן בידי סשה ארגוב (ראו את סיפור השיר ברשימה של נתי גבאי בבלוג הספרנים):

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ
וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

זהו הבית השני של השיר, והסיבה שדווקא הוא מצוטט כאן מובנת מאליה ('שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת'), אבל קריאת השיר כולו מגלה יחס הרבה יותר מורכב ודו-משמעי כלפי ה'אֶרֶץ', כפי שמעיד בבירור הבית הראשון:

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת
וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת
לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

בין כך ובין כך, זהו שיר מרגש ומרעיד ביופיו, וביצועים רבים לו. הנה חוה אלברשטיין:

בתחתית השלט מובא ציטוט של שיר נוסף, מוכר לא פחות, 'פה בארץ חמדת אבות', שכתב ישראל דוּשְׁמָן בשנת 1912 (על פי הזמנת מנהל גימנסיה הרצליה אז, חיים בוגרשוב) והלחן, שכתב הרמן צבי ארליך, מוכר לנו בעיבודו של חנינא קרצ'בסקי. שיר זה הוא אחד מנכסי צאן ברזל של הזמר הציוני, ואת סיפורו המרתק הביא אליהו הכהן במאמר שהתפרסם כאן לפני כמה שנים ('הציור שהוליד שיר: פה בארץ חמדת אבות', בלוג עונג שבת, 13 בינואר 2023).

אפשר להבין מדוע נבחר שיר זה עבור מוסד דתי, שהרי נאמר בו: 'פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה'. שפת התורה היא כמובן השפה העברית, שאכן פרחה והפכה ללא עוררין לשפת התחייה הלאומית, אך כפי שבזמנו אמר או כתב עמוס עוז: 'תתגשמנה כל התקוות'. כל התקוות, לא אחת בלבד. יש מקום לכולן... 

הנה מקהלת צדיקוב, שתרומם את רוחנו, בהקלטה משנת 1963:

ג. יפה כלבנה

על חומת בית בשיפולי שכונת כבאביר, על צלע הכרמל, שרטטו בעלי הבית את השורות הללו:

פעם שלך

פעם אחרת

על יופיך לזרים

מוותר...

אלה מילים מתוך שירו היפה של אביתר בנאי, 'יפה כלבנה', שאותו כתב, הלחין ושר בשנת 2013:

סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת פעם שלך פעם אחרת על יופייך לזרים מוותר לא אבקש דבר את לא צריכה להוכיח לי כלום הורידי אודם שפתייך אבק דרכים רחצי מרגלייך היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת מי זאת עולה יפה כלבנה

פרשת המיג העיראקי: חפש את האישה

הכותרת הראשית של מעריב, 16 באוגוסט 1966

מאת דינה פורת

פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תיעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום – מיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולשום חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.

ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.

רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:

וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026:

א. המאהבת

בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב-פעלים וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, אז נציג ישראלי בכיר בטהראן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.

'איך?' נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'. 

כך התחילה הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...

כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי)

ב. הַחֲבֵרָה

יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם ביקורתי ובעלת טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא יכתוב, וגם לא יהיה אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו. 

סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי)

מובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו. אם יתברר שהוא רציני – מוטל עליו לתכנן את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא יֵצא חתן...

בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי)

אבל אני דווקא חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שֶׁמוּנה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי החיל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות אותה בירה לקנות לי מתנה. 

יום אחד צלצל בדלת ביתנו כפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, ובידו מכתב ומתנה – קומבינזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע תכלת לא היה חביב עליי, אך עובדה חשובה זו טרם נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. מובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד היום.

הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום

עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכין גם את בני משפחתו – אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנה לבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד פיתו אותי להגיע למשרד בתל אביב, לא מרשים  במיוחד, ובאמתלה של בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל, תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחית בעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג ביטחוני גבוה.

ג. האישה

הקשר עם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר 1965. אז נוצר הקשר איתו, והוא תוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכל החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחת על כוונותיו – שום מילה. הוא התנה תנאי מפורש: שאשתו ושני ילדיו יֵצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראלים שיעבירו אותם בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעיה רפואית שאי אפשר לפתור במדינתם, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותפגוש את בעלה.

טייס המיג העיראקי מוניר רדפא בישראל (ויקיפדיה)

'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא מדעתו: בעלה האהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכל זה מבלי שאמר לה מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון שבו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע, עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...

לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה. 

אלוף-משנה (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל)

ד. המשפחה

לאחר שנחת מוניר עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים שהובאו במקביל. אז החלו כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא, ועליי – לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את מנהגו של בעלה דני לטוס על כל קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22 סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהגיע המיג ארצה, דני למד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם'.

מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 כמחווה לג'יימס בונד
מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed, ויקימדיה)

המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותם מייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ. שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היה גם לחשוב מה אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם תלאות רבות. הצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני – משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר והילדים. 

'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.

כך עברו שלוש שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות נפגשו לעיתים מזומנות. אכלנו בשבתות אלה אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק, ושל שולה. לי עצמי נדרש זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.

דני שפירא מקבל דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה)

ה. הטרגדיה

אבל בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידהּ בפני עובדה מוגמרת, וכנראה גם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם, והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבדה, הלך והידרדר. לעיתים הייתה מטלפנת אליי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה אותם פה למטה'. היא התכוונה לשליחיו של סדאם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.

כל מי שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיה אנושית גדולה.  

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב

porat@tauex.tau.ac.il