בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן: מי היא 'שושנה'?

אימוני ים של הפלמ"ח בחוף קיסריה ליד שדות־ים (ויקימדיה) 

מאת רון זרחי

א. 'שושנה' וספינת המעפילים שבתאי לוזינסקי

שירו של חיים חפר 'שושנה', עם הלחן העממי החביב שלו, הוא אחד השירים הידועים והאהובים שהנציחו את ימי ההעפלה הבלתי לגאלית לארץ ישראל המנדטורית, לצד 'זמר לספינה' ('שקיעה נוגה'), 'רותי' ('לי כל גל נושא מזכרת'), 'לִמְפלסי נתיבות', 'עולים' ('בחשאי ספינה גוששת'), ורבים נוספים. לאחר קום המדינה זכה 'שושנה' למקום של כבוד ברפרטואר שירי תנועות הנוער והשירה בציבור, ולמספר רב של ביצועים מפי טובי הזמרים והזמרות, בהם שושנה דמארי, לילית נגר, יפה ירקוני, טובה פורת, אורי זֹהר, עוזי מאירי ויהורם גאון. 

המלחין לא זוהה עד היום, ובפרסום הראשון של השיר נכתב כי הוא מבוסס על לחן איטלקי עממי. המקור האיטלקי לא אותר – הגם שאפשר לשער שחפר קלט אותו מסרט איטלקי שהוקרן בארץ בשנות הארבעים. לאחרונה זיהה ד"ר יוסי גולדנברג (זמרשת) מקור אפשרי לפזמון החוזר, אך החידה בעינה עומדת – אתגר בלשי של ממש לשוחרי הזמר העברי!

הבה ניזכר בשיר – למרות שכולם מכירים וזוכרים – דרך ביצועו העולץ של אריק איינשטיין במופע 'אח, פגישה שכזאת: משירי חיים חפר', שנערך ב-1966:

  

במהלך השנים הועלו הצעות שונות בנוגע לרקע ההיסטורי הספציפי של השיר, וכותבים שונים ניסו את כוחם בזיהוי הדמויות שנזכרות בו ובתיארוך מועד כתיבתו. המוסכמה שהתקבעה, בכתיבה הפופולרית ובמקורות מקוונים שונים, היא שהשיר נכתב בהשראת סיפורה של אוניית המעפילים שבתאי לוזינסקי (ההגייה הרווחת של השם – לוז'ינסקי – מוטעית; הספינה נקראה על שמו של שבתאי לוזינסקי [בלי גרש], פעיל ציוני שנספה בינואר 1947 בתאונת דרכים באיטליה). זיהוי זה התבסס בעיקר על כך ששמה המקורי של האונייה, שגם שימש שם הקוד שלה ברשת הקשר, היה 'סוּזנה'. לא ברור מתי הופיעה השערה זו בפעם הראשונה, אך חפר מעולם לא אישר אותה, ולכל היותר הסכים לומר ש'אינו מכחיש' אותה. כך נהג גם בכל השערה אחרת שהוצגה לפניו, ועוד נחזור לעניין זה.

ספינת המעפילים שבתאי לוזינסקי (סוזנה) עוגנת בחוף ניצנים, מארס 1947 (ויקימדיה)

ההנחה שהשיר נכתב בהשראת סיפור הספינה שבתאי לוזינסקי היא עד כדי כך מושרשת, שבמקורות רבים – אתר הפלמ"ח, זמרשת, אתר הספרייה הלאומית, והערך 'שושנה שושנה' בוויקיפדיה העברית – היא מוצגת כעובדה ברורה, ולכל היותר נכתב 'ככל הנראה'. גם מאמרים שעסקו בנושא הגיעו לאותה מסקנה (למשל, אילנה אוקו, 'שירי תנועות הנוער', מרדכי נאור [עורך], תנועות הנוער, 1960-1920, יד יצחק בן צבי, 1989, עמ' 257; עופר אדרת, 'אחרי מות: רב החובל ששבר את הסגר הבריטי', הארץ, 7 בספטמבר 2017; רוביק רוזנטל, 'שקיעה נוּגה וכוֹסית לרב החובל: חזרה לימי קפריסין', בלוג הזירה הלשונית, 23 באפריל 2025).  

מוטי זעירא, שחיבר ביוגרפיה של חיים חפר, התנסח בזהירות:

השיר המפורסם עורר אין־ספור השערות לגבי נסיבות כתיבתו וזהות הדמויות המופיעות בו. יש שטענו כי נכתב בהשראת ספינת המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי' [...] חיים עצמו מעולם לא הכחיש כי זה מקור השם [של השיר], אך מאידך גיסא גם סירב לאשר זאת באופן נחרץ (הנני כאן: חיים חפר, סיפור חיים, כתר, 2021, עמ' 59-58). 

עפר גביש, שהעמיק בנושא, הזכיר שלוש השערות נוספות בדבר זהותה של גיבורת השיר: [א] שושנה (שוש) ספקטור, שהייתה מזכירת מטה הפלמ"ח; [ב] שושנה בן יעקב, ש'מגג ביתה שודרו אותות המורס לאוניות המעפילים'; [ג] פקידה בשם שושנה, שהֶחתימה את מסמכי העולים הנכנסים לנמל חיפה. וכדבריו, 'כמעט כל פלמ"חאית ששמה "שושנה" טענה (או טענו על אודותיה) שהשיר נכתב עליה'. על אף שגביש לא שלל אף אחת מן ההשערות הללו, הוא גם לא ייחס להן סבירות גבוהה מעבר לשמועות או לסיפורים משפחתיים (נראה שרובן הן אכן כאלה), ואת המשקל הרב ביותר העניק לטענה המקובלת שקושרת את השיר לספינת המעפילים 'שבתאי לוזינסקי' (עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך: טיולים בשירים ובסיפורים, עם עובד, 2005, עמ' 152; 'שושנה סוזנה שושנה', מכתב עִתִּי, 148, 12 באפריל 2022).

על אף ההסכמה הרחבה בין כל החוקרים והכותבים, נראה שעדיין יש מקום להעמיד את הנושא לבחינה מחודשת, ולנסות לברר אם השיר 'שושנה' אכן נכתב כתגובה לפרשת הספינה 'שבתאי לוזינסקי', או שאולי מסתתר בו סיפור אחר.   

ב. מתי נכתב השיר? 

ככלל, קיים קושי לתארך בוודאות את מועד כתיבתם של שירים מסוג זה, שכן הם בדרך כלל הושרו תחילה באוהלי הפלמ"ח וסביב המדורה וכך גם הופצו מפה לאוזן. רבים מהם נדפסו מאוחר יותר, לפעמים אחרי שנים רבות. דווקא לגבי 'שושנה' יש כמה רמזים המאפשרים לקבוע את מועד כתיבתו בתחום זמן יחסית מדויק. וכך, המשפט המופיע בבית השלישי, 'עֵת שְׁמוּלִיק הַגּוּץ לְקַפְרִיסִין הוּבָא', מלמד שלא יכול היה להיכתב לפני אוגוסט 1946, משום שרק אז החלו הבריטים לגרש מעפילים למחנות מעצר בקפריסין (עד אז נכלאו העולים 'הבלתי לגאליים' במחנות מעצר בלטרון ובעתלית). 

מחנה מעצר בקפריסין, 1946 (ארכיון ההגנה, ויקימדיה)

קביעת המועד האפשרי האחרון לחיבור השיר היא קצת יותר מורכבת. בחוברת שבה הופיע השיר 'שושנה' בפעם הראשונה בדפוס, אשר נשאה את הכותרת לְפֶתַח אָהֳלֵינו: צרור פזמונים, לא צוין תאריך ההוצאה לאור. אבל לא אלמן ישראל, למרבה המזל עורך הבלוג, ההיסטוריון פרופ' דוד אסף, איתר (באוסף יפה בספריית סוראסקי שבאוניברסיטת תל אביב) עותק נדיר של חוברת זו ובפתחו נרשמה ההקדשה החידתית:  

לנתן ש. 

מחפ, מחג, ממג, 12.1.46

דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, עם עובד, 2019, עמ' 291

 

החידה אינה כה קשה לפיתרון: לנתן שחם, שהיה קצין הסברה בפלמ"ח, מחיים פיינר (לימים חפר), מחיים גורי, ממתי גרינברג (לימים מגד). 

שלושת החותמים היו אחראים להוצאת החוברת: כל השירים שכונסו בה היו פרי עטם של גורי וחפר (מלבד 'שיר הפלמ"ח' שחיבר זרובבל גלעד), ומתי מגד היה כנראה שותף לעריכה או להדפסה. התאריך הוא 12 בינואר 1946, ומכאן שהשירון עצמו נדפס לכאורה בשלהי 1945 (אסף, שיר הוא לא רק מילים, עמ' 413).

ברור שתאריך ההקדשה שגוי, שכן לא ייתכן שחוברת הכוללת את 'שושנה' – שיר שבו נכתב במפורש כי קפריסין היא יעד לגירוש – נדפסה כחצי שנה לפני שהתחילו הגירושים לשם. על מקור השגיאה חלוקות הדעות, אך האפשרות הנראית סבירה ביותר היא שהכותב רשם בהיסח הדעת את השנה החולפת, כלומר שהתאריך הנכון צריך היה להיות 12.1.47 (12 בינואר 1947). אפשרות אחרת, קצת פחות סבירה, היא שהכוונה הייתה לחודש נובמבר (11) ומשום מה הוחסרה (או נמחקה) אחת משתי ספרות החודש, והכוונה הייתה ל-12.11.46 (12 בנובמבר 1946). אפשרות נוספת, בסבירות נמוכה למדי, היא שרישום התאריך נעשה על פי שיטת הכתיבה האמריקאית, כלומר ש-12.1 איננו 12 בינואר, אלא 1 בדצמבר, ואם כך הכוונה הייתה ל-1.12.46 (1 בדצמבר 1946).

שלושת התאריכים המתקבלים מגרסאות התיקון קרובים מאוד, ואפשר להסיק מהם שההקדשה נכתבה לכל המוקדם באמצע נובמבר 1946, ולכל המאוחר באמצע ינואר 1947. אם מביאים בחשבון את הזמן הנדרש להכנת החוברת (איסוף החומר, עימוד, ניקוד, הגהה, הדפסה), ניתן להעריך שכל השירים המופיעים בה, ובכללם 'שושנה', לא חוברו מאוחר יותר מאוקטובר 1946. אם כן, המסקנה היא שהשיר 'שושנה' נכתב במועד כלשהו בין אמצע אוגוסט לסוף אוקטובר של שנת 1946, כלומר בתחום זמנים מצומצם של כחודשיים וחצי! 

לענייננו, גם אם נמתח עוד קצת את הגבול המאוחר הסביר לחיבור השיר, הוא עדיין יהיה מוקדם לפחות בשלושה חודשים ממועד הגעתה של האונייה 'שבתאי לוזינסקי' לחוף ניצנים, באמצע מארס 1947. מכאן שדי בקביעת מועד חיבורו של השיר כדי לשלול מכול וכול את זיקתו לפרשת 'שבתאי לוזינסקי', כי הרי לא ייתכן שנכתב בהשראת אירוע שעדיין לא התרחש.

הנה הן מילות השיר מתוך ההדפסה הראשונה (הדפסה נוספת, עם מעט תיקוני ניקוד ועריכה, הופיעה בספרם של חיים גורי וחיים חפר, משפחת הפלמ"ח, ידיעות אחרונות, 1977, עמ' 133):

לפתח אהלינו, עמ' 18-17

לכאורה אין צורך בנימוקים נוספים להסרת הקישור אל ספינת המעפילים, אך בכל זאת נתעכב על עוד כמה רמזים שבשיר, שמובילים לאותה מסקנה. נתבונן תחילה בפזמון, ששתי שורותיו האחרונות הן משפט רצוף אחד: 

שׁוֹשַׁנָּה, שׁוֹשַׁנָּה, שׁוֹשַׁנָּה, / יָרֵחַ נִשָּׂא אֶל עָנָן, 

כָּמוֹהוּ אֵלַיִךְ, שׁוֹשַׁנָּה – /  בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן.

כלומר, שהקפיטן – כמו הירח הנישא אל על – מפליג אֵלַיִךְ, שושנה. האם ייתכן שהקפיטן מפליג אל האונייה שאותה הוא עצמו משיט? והאם לא ברור מכך ששושנה אינה יכולה להיות האונייה, אלא מישהי הקשורה לחוף או מייצגת אותו? 

כך גם מתבקש להבין את הכתוב בבית האחרון, המתאר את סוף המסע: 

מַסַּע הַיַּמִּים הִגִּיעַ לַסּוֹף. / סִירוֹת עִם גַ'מַעָה, אוֹרוֹת מִן הַחוֹף. 

וְאָז אֶל שׁוֹשַׁנָּה כָּל אִישׁ הִסְתָּעֵר / וְזֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר:

זהו תיאור של מעפילים ('כל איש') המסתערים אל החוף, שאותו מייצגת 'שושנה', ולא של אנשי הפַּלְיָ"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח ('סירות עם ג'מעה'), המסתערים על האונייה.

גם מן ההקדמה הקצרה והמבודחת לשיר, שחיברו שני החיימים (חפר וגורי) לספר משפחת הפלמ"ח, עמ' 132, עולה בבירור ששושנה איננו שם של ספינה אלא שם של אישה (גם אם מדומיינת, כמו 'רותי'). 

אגב, במקרה של 'שבתאי לוזינסקי', ה'הורדה' – כך כונתה פעולת החילוץ של המעפילים מהספינה והבאתם לחוף – לא התבצעה בסירות, כנהוג, שכן הסערה והגלים הגבוהים לא אפשרו זאת. למפקדי הפעולה לא נותרה ברירה אלא להתקרב ככל הניתן לחוף עד שהספינה נתקעה בקרקע, ורק אז להוריד את נוסעיה בעזרת חבל שנקשר מהספינה אל נקודה קבועה בחוף. אנשי הפלי"ם עמדו בתוך המים הקפואים, משני צידי החבל, וסייעו ליורדים מהספינה, מקצתם קשישים וילדים, להגיע לחוף מבטחים. אזכור הסירות ב'שושנה' מלמד שחפר התייחס להורדה הרגילה של מעפילים, על ידי סירות שהורדו מהאונייה או שהגיעו אליה מהחוף, ולא לאירוע החריג של 'שבתאי לוזינסקי'. 

הורדת המעפילים של הספינה 'שבתאי לוזינסקי' בחוף ניצנים

גם בלי קשר ל'שושנה', סיפורה של הספינה 'שבתאי לוזינסקי' מרתק ויוצא דופן. הסרטון הקצרצר הזה, שהוכן בבית הפלמ"ח, מביאו באמצעות צילומים נדירים:

ג. מספר המזל 13

בבית השני של השיר נכתבה השורה הזאת:

בַּ'שְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה' דָּן הֵרִים עוֹד כּוֹסִית

מה פירוש מונח זה שניתן במירכאות? מדובר על מנהגם של אנשי הפלי"ם לקיים בכל 13 בחודש ערב הווי הכולל שירה, שתייה וסיפורי צ'יזבאטים. מנהג זה הוזכר גם ב'שיר הקברניט' ('עִם לֵיל חָרְפִּי הָאוֹר גִּשֵּׁשׁ בְּרֶטֶט') של חיים גורי, שנכלל אף הוא בקובץ לפתח אהלינו:

אַךְ 'שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה' וְשׁוּב מִתּוֹךְ הַלַּיִל / נָרִים כּוֹסוֹת לְעֹגֶן וּדְגָלִים. 

הֵם יַעַגְנוּ לְאוֹר הַיּוֹם, חֶבְרַיָּא, / תִּתְרוֹנֵן שִׁירַת הַמַּעְפִּילִים. 

ורמז למנהג החודשי להרים כוסית בתאריך קבוע יש בשיר אחר של גורי, 'למרחקים כי נפליגה':

לַמֶּרְחַקִּים כִּי נַפְלִיגָה / יָם וְגַלִּים כִּי נַחֲבֹק –

נִזְכֹּר נָא כָּל חֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב הַזֶּה, / כּוֹס יַיִן נָרִים וְנָחֹג.

יש גירסאות שונות למקורה של מסורת זו, אשר התגלגלה בהמשך לשמה של יחידת הקומנדו הימי של צה"ל, 'שייטת 13'. אחת מהן גורסת כי ספינה שבה הפליגו שניים מאנשי הפלי"ם (זאב פריד וגד קמפינסקי) טבעה ב-13 בחודש. הם חילצו את עצמם בשחייה והגיעו לחוף, ומאז החליטו חבריהם להיפגש בכל חודש בתאריך זה ולהרים כוסית. גרסה אחרת קושרת את התאריך למותם של שני חברי הפלי"ם על ספינה שטובעה, ויש עוד גרסאות, שרובן מסכימות כי ראשיתו של המנהג היא ב-1943 (יהודה בן-צור, 'מקור מנהג הרמת כוסית ב-13 לחודש', אתר ההעפלה והרכש). 

חיים חפר בשנות הארבעים
(האתר הרשמי של חיים חפר)

אומנם, חיים חפר – כמו חיים גורי – לא השתייך לפלי"ם, אך הם הוזמנו מדי פעם להתכנסויות שהתקיימו בבסיס היחידה בקיסריה, סמוך לקיבוץ שדות־ים, והתבקשו לכתוב שירים עבורן. לצידם אפשר להוסיף גם את שייקה אופיר, שאול ביבר ודן בן אמוץ, ששירתו בפל"ים תקופה מסוימת ויחד תרמו מכישרונם לעיצוב הווי היחידה. את 'שושנה' חיבר חפר לקראת אחת ההתכנסויות הללו, מן הסתם זו שנערכה ב-13 בספטמבר או ב-13 באוקטובר של שנת 1946. 

בין שאר ההשערות שהועלו במהלך השנים לקשר של 'שושנה' לספינה 'שבתאי לוזינסקי' הייתה גם הסְברה שהמספר 13, המופיע בשיר, רומז למועד הגעת הספינה לחוף ניצנים, ב-13 במארס 1947. אך תיארוך זה אינו נכון. הספינה הגיעה לקרבת החוף (מבלי להתגלות) כבר בשעות הערב המאוחרות של 11 במארס, והמעפילים הורדו ממנה אור ליום 12 במארס. 

אז על מה בכל זאת השיר מספר?

רוביק רוזנטל (ברשימתו שנזכרה לעיל) הגדירוֹ בצורה תמציתית ומדויקת: 'השיר חושֵׂף את הפולקלור של אנשי הפלי"ם שעסקו בהעפלה'. מדובר בפיליטון היתולי, בחריזה ובמשקל, שחפר חיבר על פי לחן עליז שהיה מוכר לו ולמסובים, ומטרתו הייתה לשעשע את משתתפי המסיבה. על אופיו זה תעיד גם השפה 'הנמוכה' של השיר, שמתאימה לערב הווי בעל 'קודים פנימיים' (סירות עם 'גַ'מְעָה', מַעֲלֵישׁ נסתדר, בַּשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, פיגוּרה מאוד עלוּבה, שמוליק הגוץ), אך בשום אופן לא לשיר 'ייצוגי' שנכתב עבור הציבור הרחב. חפר עצמו ידע היטב להבחין בין שתי הסוגות. הפרטים שתוארו בשיר הם ברובם גנריים לחלוטין, וכך גם שמות האנשים (דן או דני, יוסקה, שמוליק), אשר לגביהם העיד חפר: 'בשיר זה הזכרתי סתם שמות, אבל הרבה חברים היו בטוחים שכתבתי את השיר עליהם'. בין חבריו אלה מנה את אנשי הפלי"ם, דן בן אמוץ ויוסקה יריב, שחשבו כי אליהם התכוון המשורר:

חיים חפר מספר ומזמר, זמורה ביתן, 2004, עמ' 114

אין מדובר אפוא באירוע הקשור לספינה מסוימת או לאירוע מסוים, אלא במעין מערכון פולקלוריסטי מבדח של התרחשויות אופייניות למבצעי העפלה ו'הורדה'. הים נשאר אותו הים, הירח אותו הירח, ושושנה? היא נמצאת תמיד ברקע...

אנשי הפלי"ם מתאמנים 'על יבש' בהורדת מעפילים בחוף קיסריה, 1945 (ויקימדיה)

ד. אז מי היא (או מה היא) שושנה? 

המפתח לזהותה 'האמיתית' של שושנה טמון בשורה הראשונה, החזרתית: 'שושנה, שושנה, שושנה'. כותב וירטואוז כחיים חפר יכול היה לחבר בקלות שורה קצת יותר מעניינת ומגוּונת מקריאה משולשת זו, שאין לה שום ערך אומנותי. אם בכל זאת בחר לעשות כן, הייתה לו כנראה כוונה לרמוז ש'שושנה' היא למעשה אות קריאה בקשר. החזרה על השם מזכירה את נוהל הדיבור ברשתות הקשר הצבאיות (נַדְבָּ"ר) המוכר לכל מי ששירת בצה"ל, כמו למשל: 'מברג, מברג, כאן קודקוד, עבור; כאן מברג, רות עבור' וכדומה. אומנם הנוהג המקובל הוא לקרוא פעמיים ולא שלוש, אך הפְּנִייה המשוּלשת ל'שושנה' התחייבה במקרה זה מהמבנה המוזיקלי של הלחן.

מסתבר שהרעיון לחיבור השיר נולד כנראה מהאזנה לתחנת קשר כלשהי שאות הקריאה שלה היה 'שושנה'. ואכן, תחנה כזו, שהשתייכה למוסד לעלייה ב' (הארגון שתיאם את תנועת הבריחה, את הרכש הצבאי ואת העליות הלא חוקיות) ופעלה בתל אביב, שימשה מְרַכֶּזֶת של רשת 'גדעון', יחידת הקשר של 'ההגנה', אשר אנשיה ניהלו את התקשורת עם אוניות המעפילים: 'במהלך מלחמת העולם השנייה הופעלה מְרַכֶּזת רשת גדעון מתחנת "שושנה" ברחוב הירקון 256 בתל אביב, בדירה של משפחת בן־יוסף' (דניאל רוזן, גדעונים: מפעילי הקשר האלחוטי בשירות המדינה שבדרך, העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב, 2017, עמ' 52). 

בשונה מתחנת קשר מפורסמת אחרת, שהוקמה בקיבוץ גבת ונקראה 'תחנת שרה', על שם הקשרית שהפעילה אותה (שרה צ'רנומורץ-פַּפִּישׁ, חברת גבת ובהמשך חברת יפעת), נקראה 'תחנת שושנה' לא על שם הקשרית אלא על שם בעלת הדירה שבה פעלה. שמה היה שושנה בן־יוסף (1986-1901). 

העדות המפורטת ביותר על פועלה של 'תחנת שושנה' היא של מלכה רופא, פלמ"חניקית וחברת קיבוץ מעוז חיים, שעבדה בתחנת 'שושנה' כ'גדעונית' (קשרית ב'הגנה'):

אחרי שהצנחנים נסעו מן הארץ, עברתי לעבוד בתחנה המיוחדת בתל אביב ששכנה בבית שושנה בן־יוסף, אשת אהרן בן־יוסף שהיה שליח בבולגריה [...] זו הייתה התחנה לקשר עם חו"ל. תפקידנו היה לשדר כל היום, אולי מישהו מן הצנחנים יקלוט ויענה. קרוב לשנה שידרנו לשווא, אף פעם לא קיבלנו תשובה [...] בתחנה זאת עבדתי כל הזמן לבדי, הן  בכל המשמרות והן בפיענוח. גרתי בתחנה, אכלתי שם. הסיבה – מחסור באלחוטאים. חופש לנסוע למעוז [קיבוץ מעוז חיים] הייתי מקבלת פעם בשלושה חודשים, לשבת אחת (רוזן, גדעונים, עמ' 47-46).

אהרן ושושנה בן־יוסף, 1942 (אלבום משפחתי)

שליחותו המוזכרת של אהרן בן־יוסף (1949-1900) בבולגריה הייתה חלק ממשימותיה של הקבוצה שכונתה 'צנחני היישוב', אשר אליה השתייך מאז 1943. מעדותה של מלכה רופא ניתן להסיק, שהבחירה למקם את התחנה דווקא בדירתה של משפחת בן־יוסף לא הייתה מקרית, אלא מתוך מחשבה שאת הקשר עם הצנחנים באירופה יהיה נוח יותר לקיים מביתו של אחד מהם. עוד עולה מעדותה, שהתחנה הוקמה במקורה (כנראה לקראת סוף שנת 1943) לצורך יצירת קשר לחו"ל, ורק בשלב מאוחר יותר הוּסבה לקשר עם אוניות המעפילים (ההעפלה הימית פסקה לחלוטין בחודש מאי 1942 וחוּדשה רק באוגוסט 1945).  

עדויות של קשריות נוספות על פעילותה של תחנת 'שושנה' מול אוניות המעפילים הובאו גם בספרה של הפלמ"חניקית איה גוזס-סבוראי, חברת קיבוץ עין חרוד, ספרי לי ספרי לי: חברות פלמח מספרות, שראה אור ב-1993: 'רשת הגדעונים [מתחנות באירופה] ליוותה בקשר את אוניות המעפילים עד כמחצית הדרך לארץ, ושם "קיבלה" אותן הרשת שפעלה בארץ, מתחנת החוף – "שושנה"' (עמ' 121-120). 

בהמשך הובאה עדותה של דרורה מימון-מחניימי, גם היא חברת עין חרוד, שדבריה מתייחסים כנראה לחציה השני של שנת 1946, אחרי 'השבת השחורה': 'הועברתי לתל אביב. כבר הוזכרה התחנה "שושנה"; הוצבתי לעבוד בה מול אוניות המעפילים' (עמ' 165).  

מעניין בהקשר זה הוא תיאורו של יוסי בן־יוסף, בנם של שושנה ואהרן, איש פלוגה א' של הפלמ"ח וממקימי קיבוץ בית קשת, שכינויו היה יוסי בן־יוסי. דבריו נכתבו לפני כארבעים שנה במסגרת איסוף עדויות שעשתה עמותת דור הפלמ"ח: 

יוסי בן־יוסי, 2012-1924 (אתר הפלמ"ח)

בקֶרֶב אנשי הפלי"ם דעות שונות מיהי אותה שושנה עליה נכתב השיר הזה. אני רוצה לספר לכם על ה'שושנה' שלי, ואתם תשפטו אם לא היא המתאימה ביותר שהשיר ייכתב עליה. בתל אביב גרה אישה אחת ושמה שושנה. דירתה של אותה שושנה הייתה בצפון תל אביב, אל מול הים. התקופה שמסופר בה היא השנים של סוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה. בתקופה זו, בעלה של שושנה היה מעבר לימים, במקומות רחוקים, במשימות שהזמן גרם להן.  

בביתה של שושנה פעלה תחנת שידור של הפלי"ם שהייתה בקשר עם אוניות המעפילים, כאשר התקרבו לחופי הארץ. כל המידע מהאוניות לְמַטֵה ההעפלה של הפלמ"ח, וכל ההוראות מהמַטֵה לאוניות עברו באמצעות תחנה זו. שם הקוד של התחנה נקרא 'שושנה' – על שמה של בעלת הדירה. על גלי האתר זה נשמע, לצורך הסיפור, בערך כך: 'שושנה, שושנה, כאן יציאת אירופה, עבור', או: 'שבתאי לוזינסקי, כאן שושנה, עבור' [... ] אותה שושנה, זכרונה לברכה, היא אמא שלי. 

דבריו המרגשים של יוסי הותירו רושם רב על המלחין נחום (נחצ'ה) היימן, שבשנותיו האחרונות פעל לשימור מורשת הזמר העברי. בחוברת שליוותה את 'פלמחרוזת' – תקליטור של שירי הפלמ"ח שערך היימן והוציא לאור ב-2004 – הוא בחר לצטטם לצד מילות השיר ותמונות של שושנה בן־יוסף ושל חזית הבניין ברח' הירקון 256. 

מכתבו של יוסי בן־יוסי מצוטט בדפדפת של התקליטור 'פלמחרוזת'. הדירה של משפחת בן־יוסף הייתה בקומה השנייה,
והחלון הקטן הסגור שמשמאל למרפסת (מסומן בחץ) שייך לחדר שבו פעלה תחנת 'שושנה'.

אין אפוא מחלוקת על התפקיד החשוב שמילאה תחנת 'שושנה' בקשר עם אוניות המעפילים, ועדיין השאלה המתבקשת לענייננו היא מניין הכיר חפר את אות הקריאה שלה וידע לשלבו בשיר? כזכור, הוא לא היה 'גדעוני', לא השתייך לפלי"ם, וגם אין בידינו כל עדות לכך שהשתתף אי פעם בעצמו בליווי אוניות או במבצע 'הורדה'. 

כל ניסיון לענות על שאלה זו יהיה בגדר השערה בלבד, אך בסבירות רבה ניתן להעריך כי מאז אביב 1946, עת הוצב חפר במטה הפלמ"ח כאחראי לקשר עם אסירי הפלמ"ח בבתי הכלא הבריטיים (זעירא, הנני כאן, עמ' 60), היו לו הזדמנויות רבות להיחשף לרשתות הקשר השונות, ובתוכן גם חילופי התשדורות בין האוניות לתחנת החוף, עם הפתיחה האופיינית: 'שושנה, שושנה, עבור... כאן שושנה, רות עבור'.

ניתן אפוא לשער שכאשר החליט חפר לחבר שיר לאחת ממסיבות ה-13 של הפלי"ם, עלו בזיכרונו אותן קריאות בקשר עם החזרה הרצופה על השם 'שושנה' (במלעיל כמובן). מחזרה זו התקבל המקצב הבסיסי של השיר: טה-טה-טה/ טה-טה-טה, וכל שנותר היה למצוא לחן מתאים למקצב זה ולכתוב על פיו את המילים.  

העדוּת האחרונה שנביא על הרקע לחיבור השיר היא של חברת קיבוץ מעגן מיכאל, אסתר (אסתרקה) קנטור־אבני, שבין שאר תפקידיה בפלמ"ח הייתה גם יונאית, שהפעילה רשת קשר באמצעות יוני דואר (דרך התקשרות שהונצחה בשנת 2006 בספרו של מאיר שלו, יונה ונער). לאחר תיאור מרתק של שימוש ביוני דואר ב'ליל הגשרים', ועל הקשר הנפשי שהיה לה עם היונים ('הכרתי כל אחת מהן והן הכירו אותי'), הוסיפה כבדרך אגב סיפור שוּלי שיש לו חשיבות רבה לענייננו:

בעוד הזדמנות שיגרתי יוני דואר. 'הנוער העובד' ערך טיול לאוּם־רשרש [אילת]. לא הייתה שום אפשרות לקשר זולת יוני דואר. לקחתי איתי יונים והעברנו מכתבים. באותו טיול לימד אותנו חיים חפר את השיר שלו 'שושנה, שושנה', שנכתב על תחנת הקשר 'שושנה' שסופר עליה. זהו שיר על אנשי הקשר הגדעונים, וגם אנחנו הרי היינו אנשי קשר (ספרי לי ספרי לי, עמ' 147). 

אם אלו שלמדו את השיר מפיו של חפר עצמו 'בזמן אמת' הבינו כך את משמעות השם 'שושנה', בהחלט סביר שהם הסיקו זאת על סמך דבריו שלו. 

ה. סיום (וגילוי נאות) 

הראינו כאן שהשיר 'שושנה' לא יכול היה להיכתב בהשראת סיפורה של הספינה 'שבתאי לוזינסקי', ושניתן להסיק זאת הן לפי מועד חיבורו, הן לפי תוכנו וסגנונו. הגעתה של ספינה זו לחוף ניצנים הייתה אחד המבצעים המפוארים של הפלי"ם, ומופת של עוז רוח, נחישות, ודבקות במטרה. אין פלא שסיפורה היה לאחד מסמלי ההעפלה והמאבק להקמת המדינה. 

אפשר אפוא לשער שאילו היה נכתב עליו שיר, הוא היה נושא אופי שונה לחלוטין – לא היתולי וקליל, אלא הרואי וברוח השירים הנשגבים שהושרו באותם ימים. נזכיר לדוגמה את 'למפלסי נתיבות', שחיבר אפרים תלמי והלחין משה ביק, עם המקצב המנוקד, שבזמר העברי הוא תמיד סמל לגבורה והוד, הקפיצה המלודית המרגשת כלפי מעלה ('וּלְהוּטֵי גַּעְגּוּעִים'), והשימוש במילה 'מולדת', שקיים כמעט בכל השירים האלה ('לַכּוֹבְשִׁים אֶת הַיָּם לְמוֹלֶדֶת לְאֹם'). כזה הוא גם השיר 'עולים', שחיבר יצחק שנהר והלחין שלום פוסטולסקי, עם הקפיצה המרשימה באוקטבה ('בַּחֲשַׁאי עוֹלִים אֶחָי'), היוצרת תחושת שֶׂגֶב ומהדהדת את 'עוד לא אבדה תקוותנו' (כאן המולדת מיוצגת בביטוי 'אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת'), ושירו של חפר עצמו 'בין גבולות', לפי לחן רוסי מאת וסילי אגפקין, עם המקצב המנוקד החגיגי, הלחן המטפס למרומים ('בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים') ושוב 'מולדת' ('שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף, לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים'). אין צורך להוסיף שכל השירים הללו כתובים בלשון 'גבוהה', המתאימה לתחושה החגיגית שהם אמורים לבטא. 

דבר מכל אלה לא קיים בשיר 'שושנה', ולמעשה קשה להעלות על הדעת ניגוד גדול יותר מזה שבינו לבין השירים שהוזכרו ועוד רבים דומים להם. אך גם אם הגדרנו אותו כ'שיר היתולי', מעין פיליטון מוּשׁר – ואין ספק שהוא אכן כזה – אין בכך כדי להמעיט מערכו. לצד האווירה המשועשעת והשפה הנמוכה במתכוון, הצליח חפר לבטא בו במרומז גם כמה רעיונות שחורגים מתחום הצ'יזבאטים של 'ילקוט הכזבים', ובראשם הפיכת השם 'שושנה' מאות קריאה סתמי במערכת הקשר למושג המייצג את החוף, את יעד ההפלגה ולמעשה את המולדת. המונח המקובל לייצוג כזה הוא 'מֶטוֹנימְיָה', אך כאן הוא אינו משמש רק אמצעי הבעה ספרותי אלא ביטוי לתחושה אמיתית שנוצרה אצל הימאים ביחס לקול הקבוע והיציב ששמעו בקשר הרדיו במשך ימים ארוכים של סערות ו'לילות חשׂוכי כוכבים'. 'שושנה' התמזגה בתודעתם עם המטרה הנכספת של מסעם, ולפיכך גם מובן מדוע הקפיטן מפליג 'אֵלַיִךְ, שושנה', ומדוע 'אֶל שושנה כל איש הסתער'.

נקודה נוספת הראויה לציון היא שאת תחנת 'שושנה' הפעילו בעיקר נשות הפלמ"ח, שהיו בנות גילם של אנשי הפלי"ם באוניות, דבר שניתן היה לזהות בנקל לפי קולן ואופן דיבורן בקשר. מטבע הדברים יכול היה להיווצר סוג של אינטימיות בין הימאי לבין ה'גדעונית' שאיתה תִּקשר, גם אם לא הייתה ביניהם היכרות של ממש קודם לכן ואף לא לאחר מכן. גם רגש זה נרמז בשיר, ולכן רוח האבהבים הקלה שמנשבת בו לא הייתה מנותקת מן המציאות.

לסיום, כאשר מסענו הימי מגיע לסופו, מתבקש להזכיר שוב את האישה שבדירתה פעלה תחנת 'שושנה', ואשר ללא ידיעתה ואף לא על דעתה הונצח שמה בשיר. הגיעה העת לגילוי הנאות, שאישה זו, שושנה בן־יוסף, היא סבתא שלי...

עבורי, כמו עבור שאר נכדיה, הדירה ברחוב הירקון 256 איננה רק פרט בספרי ההיסטוריה של ההעפלה, אלא מקום הקשור לחוויות משמעותיות ביותר של ילדותנו, כאשר באנו לבלות עם סבתא בתל אביב. לסבתא היה חשוב מאוד לספר לנו על חייה ועל סבא אהרן (שאותו לא זכינו להכיר), על עלייתם לארץ כחלוצים בחנוכה 1922, על היותם ממקימי המושב כפר הס, על השליחויות לבולגריה, על התגייסותו של אהרן לצבא הבריטי ופעולותיו במסגרת 'צנחני היישוב', על המאמצים שהשקיעו שניהם בקליטת העלייה מבולגריה ועוד כהנה וכהנה. אך זאת יש לומר, מעולם לא שמענו ממנה על תחנת השידור שהייתה בביתם, ואליה התוודענו רק שנים רבות לאחר מכן.  

שושנה ואהרן בן־יוסף עם בנם יוסי ובתם עליה, 1945 (אלבום משפחתי)

מדובר באנשים שהתגייסו התגייסות מלאה למשימות דורם, שהעיקרית בהן הייתה הבאת עולים ארצה, ורק טבעי היה שכאשר נולדה להם בת הם בחרו לקרוא לה בשם 'עליה'. העובדה שהסכימו למקם בדירתם הצנועה, במשך ארבע שנים, תחנת קשר בלתי לגאלית אשר הוסתרה מפני המודיעין הבריטי, הייתה עבורם דבר מובן מאליו שאינו ראוי לציון מיוחד. אך אם בכל זאת יצא שתחנה זו, אשר מילאה תפקיד חשוב במבצעי ההעפלה, נשאה את שמה של סבתא, ואפילו חרזו כך בשיר – ראוי להזכיר זאת ולספר את סיפורה.  

נסיים את מאמרנו עם שירו הנוגה של חיים חפר 'זמר לספינה', שזכה ללחן שובה לב של דוד זהבי. העיבוד המוזיקלי הוא של גיל אלדמע והמבצע הוא עוזי מאירי (1977):

 

נספח: 'תחנת שושנה' היום

צילום: איתמר לויתן

הבניין ברחוב הירקון 256 הוא חלק משיכון בן שני גושים בעלי חצר פנימית הקרויים מעונות עובדים ח'; גוש אחד של המעונות נבנה בין הרחובות הירקון, נחום הנביא ושדרות נורדאו ובו גרה משפחת בן־יוסף. המתחם הוקם בשנת 1936, ביוזמת הסתדרות העובדים, ותוכנן בידי האדריכל אריה שרון. שכונה מיוחדת זו, שהיו לה מאפיינים שיתופיים שהזכירו חיי קיבוץ (למשל, חדר תרבות עם פסנתר או מטבח משותף), כבר הוזכרה ותוארה בבלוג עונ"ש כאן. 

הגינה הפנימית של מעונות עובדים ח' (צילום: איתמר לויתן)

משפחת בן־יוסף התגוררה בקומה השנייה מימין, בדירה מס' 4, שמרפסתה צופה לים.

רחוב הירקון 256. הדירה של משפחת בן־יוסף הייתה בקומה ב' מימין לכניסה (התריסים סגורים בשליש העליון).
המרפסות בבניין פונות מערבה, אל הים (צילום: ניצן זרחי)

בחדר שמאחורי החלון הסגור (מסומן בחץ) פעלה 'תחנת שושנה' (צילום: ניצן זרחי)

___________________________________

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com

חסידי אומות העולם הארמנים

צילום: יעל שילה

מאת רות כהנוב

לרגל יום השואה ועל רקע ההתנכלויות החוזרות ונשנות לנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים, בעיקר לארמנים שרובע מגוריהם שוכן על הדרך לרובע היהודי ולכותל, יזמה מִנהלת הקו החם ומרכז הנתונים לחופש דת, בשיתוף עם מתנדבי הקו, תערוכה על ארמנים שהוכרו כחסידי אומות העולם .

התערוכה, שהוצגה בסמינר הארמני ברחוב הפטריארכיה הארמנית בעיר העתיקה, מספרת את סיפורם של תשעה ארמנים (מתוך עשרים וארבעה), שעל רקע ההיסטוריה הטרגית של עמם בחרו להציל יהודים בימי השואה תוך נטילת סיכון ממשי לחייהם ולחיי בני משפחותיהם. לצערנו, תערוכה חשובה זו הוצגה באופן חד-פעמי רק ביום השואה, אך אולי בעתיד תתאפשר שוב פתיחתה לציבור הרחב.  

בתערוכה גם הוצג הספר ארבעים הימים של מוסה דאג, רומן היסטורי שכתב הסופר והמשורר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל ב-1933. ספר זה, שגם תורגם פעמיים לעברית, מבוסס על אירועים שקרו במוסה דאג ובכפרים שבסביבתו בשנת 1915. 'מוסה דאג' אינו שם של אדם אלא שם הר – הר משה – שעליו התבצרו כ-5,000 ארמנים שהשלטונות הטורקיים ניסו לגרשם מכפריהם הסמוכים. הלוחמים הארמנים נאבקו במשך כארבעים יום במצור שהטיל עליהם הצבא הטורקי, ורובם חולצו לבסוף. אירועי מוסה דאג, שמזכירים קצת את לוחמי מצדה שלנו, הפכו מכוננים בהיסטוריה הארמנית החדשה. 

תרגום צבי ארד, עם עובד, 1979

על פי כמה עדויות הספר היה פופולרי ביותר בקרב מורדי הגטאות והפרטיזנים ביערות, וגם על לוחמי דור תש"ח ומארגני ההעפלה, אלה גם אלה שאבו ממנו השראה למאבק לאומי הרואי. כך למשל כתבה לימים הפרטיזנית חייקה גרוסמן, כי 'רצח הארמנים לעיני כל העולם הזכיר לנו את גורלנו [...] הארמנים הורעבו, עונו למוות, נורו והוטבעו אל מול אדישות העולם'.

התערוכה הצנועה עוררה התרגשות וגאווה בקרב תושבי העיר הארמנים, שמקצתם לא הכירו את סיפורי הגבורה והאנושיות האלה. מאות מבקרים ביקרו בתערוכה, ביניהם גם תושבי הרובע היהודי, עוברי אורח מזדמנים, אנשי דת נוצרים ונציגים מעיריית ירושלים. 

הנה כמה תמונות של המבקרים בתערוכה (הצילומים הם שלי):

יסכה הרני מיוזמות התערוכה והרוח החיה שמאחוריה בשיחה עם נזירים שבאו לבקר

שגריר לא-תושב של ישראל לארמניה יואל ליאון (במרכז) ולימינו עורך הדין נלבנדיאן קיבורק

צולאג מומג'יאן, קונסול הכבוד של ארמניה בישראל

כותבת הרשימה עם איש דת ארמני (צילום: יעל שילה)

*

כבכל שנה, ב-24 באפריל יחול יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שבו נספו בשנים 1915 עד 1923 בין מיליון למיליון וחצי ארמנים. טקס דתי יתקיים בשעה תשע בבוקר בכנסיית יעקב הקדוש ברובע הארמני, ובשעה עשר ייערך טקס זיכרון בחצר הסמינר, מול האנדרטה להנצחת הקהילות הארמניות שבניהן ניספו. כידוע, מדינת ישראל הרשמית לא הכירה ברצח העם הארמני ועל כן לא ישתתפו בטקס נציגים רשמיים, אבל קוראי הבלוג מוזמנים להגיע ולהביע את הזדהותם עם גורלם הטרגי של הארמנים. הם יתקבלו בזרועות פתוחות.

'להיות או לשכוח', אנדרטה בירוואן בירת ארמניה לזכר קורבנות השואה היהודית ורצח העם הארמני (ויקימדיה)

________________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com