אַלטע זאַכן (ג): מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אמא שלי הייתה אומרת: 'האיכר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה'. בימים הרחוקים ההם אכלו בשר או עוף רק לעיתים רחוקות, לרוב בחגיגות. אבל יהודים תמיד השתדלו להוסיף לשולחן השבת איזה שהוא דליקטס. סוחרים הביאו על גבי פרדות לירושלים לקראת שבת דגים מטבריה ומכרו אותם לבעלי האמצעים המועטים שהיו ברובע היהודי. אחרים קנו כבש בשותפות, הביאוהו לשוחט וחילקוהו ביניהם. להיות שוחט היה מקצוע משתלם באותם ימים. עבור השחיטה קיבל השוחט את שכרו אך גם השאיר אצלו כמה חלקים משובחים מהבשר. 

ומה אכלו פשוטי העם? רוב האנשים אכלו רק שתי ארוחות ביום. ארוחת הבוקר, שנאכלה קרוב לצהרים, כללה פיתה עם חומוס או שמן זית, גבינה, בצל וזיתים. בארוחת הערב אכלו מְגָ'דָרַה, לא על בסיס אורז, שיובא ממצרים והיה יקר, אלא בּוּרְגוּל עם עדשים ובצל. בורגול זו חיטה שמשרים במים, מייבשים בשמש על הגג וגורסים בטחינה גסה.

על מי אני מדבר? על אלו שחיו כאן לפני מאה שנים או אלף. יהודים וערבים שחיו אז יחד בארץ הזאת, אכלו, שתו והתלבשו פחות או יותר אותו דבר (פרט אולי ליהודים האשכנזים שהיו מיעוט קטן). 

ביישובים שלידם זרם נחל היו טחנות קמח שעבדו על כוח המים. ברוב המקומות, וכמובן בעיר, הייתה עקרת הבית המסכנה צריכה לטחון את החיטה בריחיים של יד. זו הייתה עבודת פרך שנמשכה כשעתיים-שלוש בכל יום. אחרי הטחינה היה צריך להכין בצק, להדליק תנור ולאפות. בעיר היו תנורים שכונתיים ואופים מקצועיים. באמצע המאה ה-19 הוקל מעט לנשות ירושלים כאשר הוקמו כמה טחנות רוח (דווקא הטחנה המפורסמת, שנבנתה ב-1858 בכספי משה מונטיפיורי בכניסה לשכונת משכנות שאננים, לא תפקדה למעשה כי התאימה לרוחות החזקות של אנגליה) ואחר כך גם טחנות קיטור.

עקרת הבית המסכנה טחנה את החיטה בריחיים של יד

הפרות שימשו כבהמות עבודה והחלב הגיע בדרך כלל מהבהמה הדקה (כבשים ועיזים). הצאן נתנו חלב רק כשלושה חודשים בשנה וכדי לשמר אותו הפרידו את השומן מהחלב והפיקו את הסָמְנֵה (חמאה מזוקקת). מהחלב הרזה הכינו לָבָּן-קִישְׁק, שכמותו עדיין אפשר לקנות בחנויות בשווקי העיר העתיקה. אלו הם כדורים או חרוטים הנראים כמו אבני גיר שאותם משרים במים, מבשלים ואת הרוטב הנוצר יוצקים על הבשר (את זה יהודים כמובן לא עשו) או על המג'דרה. 

חרוטי הלָבָּן-קִישְׁק (מימין) ואישה מוסלמית המבשלת אותם לחתונה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

בירושלים החלב הגיע על ארבע רגליים, ובמילים אחרות הרועה היה עובר עם עדרו בשכונות. עקרות הבית יצאו אל הרועה עם קדרות והלה היה תופס כבשה או עז וחולב אותה במקום. מהיצרן לצרכן.

התרנגולות גם הן הואילו להטיל ביצים רק כשלושה חודשים בשנה, וכדי לשמר את הביצים היו משרים אותן בכדי חרס מלאים במי סיד. ירקות היו רק בקיץ. עגבניות ותפוחי אדמה הגיעו רק בסוף המאה ה-19 וגם אז התקבלו בחשש, במיוחד העגבניה, שאף היו כאלה שאסרו לאכול אותה בשל הקונוטציה הארוטית של שמה. באביב ליקטו באזורים הכפריים את צמחי הבר הטובים למאכל. בירושלים ליקטו עלי חֶלְמִית (חובייזה) עוד הרבה לפני ימי המצור במלחמת העצמאות.

ה'פינוקים' והנשנושים נשמרו לחגיגות או לאורחים מכובדים. בחברון וסביבותיה גידלו (ועדיין מגדלים) ענבים מתוקים. בימי שלוט הנוצרים הפיקו מהם יינות משובחים, ומשהחל השלטון המוסלמי – דִיבְּס (בעברית: דִּבְשָׁה), מין ממתק שמתקבל לאחר חימום ארוך של מיץ הענבים. דיבס וחלבה היו עיקר הממתקים. בשקדים מסוכרים נהגו לכבד בחתונות. בני גילי עדיין זוכרים את הרוכלים שמכרו ברחוב תורמוס מבושל שהוגש לקונים בתוך קונוסים של נייר עיתון. באביב מכרו חַמְלֵה-מָלאנֵה – צרורות של שיחי חימצה הנושאים את התרמילים הירוקים שאותם קלו באש. כמובן שאכלו רק את הגרגרים. בחורף מכרו בחוצות ירושלים סָחְלֶבּ חם מכלי נחושת מיוחד דמוי סמובר. את הסחלב הכינו משורשי סחלב אנטולי שגדל בר בארץ וכגידול חקלאי בתורכיה. עדיין מוכרים סחלב בעיר העתיקה, אבל כיום מכינים אותו מעמילן עם תבלינים – כלומר סחלב-בלוף...

צרורות שיחי חימצה הנושאים תרמילים ירוקים שאותם קולים באש (צולם בנבי שועייב)

ומה שתו? 

העניים, כלומר רוב העם, שתו מים. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו יכל לקנות מרוכלים שנשאו מיכל מצועצע על גבם משקה תמרהינדי, שאינו עשוי מתמרים ולא בא מהודו אלא עשוי מתרמילי עץ אפריקני בשם זה שמשרים אותם במים. בירושלים עדיין פועלים מוכרי תמרהינדי אחדים שמתלבשים כמו נערי חצר טורקים ומתפרנסים בעיקר מתיירים שמשלמים להם עבור צילום סלפי.

מוכר תמרהינדי בלבוש טורקי בחגיגות חג המולד בבית לחם

היה גם משקה מר בשם סוּס שהוכן משורשי צמח הסוס, משקה חָרוּבּ שהוכן מחרובים (האם החירש-אילם שמכר חרוב עדיין עומד בצומת סמטת בית הבד ושוק הצורפים?) ומשקה משקדים. כל אלה חוזרים ומופיעים בסמטאות העיר העתיקה בעיקר בחודש הרמדאן, כי נהוג לשבור בהם את הצום.

דוכן משקאות בעיר העתיקה לשבירת צום הרמדאן

נוסעים שביקרו במזרח באותם ימים רחוקים מספרים על מנהגי האירוח של תושבי האזור. כשהתארחו בבית שיושביו אינם עניים מרודים הגישו להם ככיבוד שֵׁרְבֶּט וצ'יבּוּק. הצ'יבוק (chibouk), שהיה מוכר גם לדוברי יידיש כ'צִיבּוּק' או 'צִיבֶּךְ' (קנה המקטרת שנקראה 'לולקע'), הייתה מקטרת בעלת ראש קרמיקה וקנה ארוך מאוד, משום שטבק העישון באותם ימים היה חריף מאוד והיה צריך להרחיקו מהעיניים.

צ'יבוק עם קנה ארוך

השֵׁרְבֶּט היה משקה מפירות (מהמילה הפרסית הזאת התגלגל השם סוֹרְבֶּה לגלידת פירות). עשירים ממש, שגרו בצפון הארץ, יכלו בעונת הקיץ להגיש שרבט קר. לא תאמינו, אבל בעלי יוזמה היו עולים בחורף לחרמון, ממלאים מערות בשלג ואוטמים אותן בקש, ובקיץ היו נושאים את השלג על גבי חמורים כשהוא עטוף בקש לבידוד. אחרי יום הליכה היו מגיעים לעכו, למשל, עם כשליש מהשלג שאיתו התחילו את מסעם, אבל גם מה שנותר נמכר בכסף טוב לצינון השרבט.

עם השרבט והטבק היו מגישים קפה וסביבו התפתחה תרבות שלמה. מקור פולי הקפה במזרח היה באתיופיה, שם עדיין מקדישים האתיופים זמן ניכר כל יום לטקסי הבּוֹנו – הכנת הקפה המסורתית. מאתיופיה הוא הגיע למצרים, שם שימש את הסוּפים כדי להישאר ערים בלילות הפולחן שלהם, ומשם הצפין לאימפריה העות'מאנית ואלה הביאוהו לאירופה. את פולי הקפה קנו 'ירוקים' (מיובשים). המחמסה היא כלי ברזל עגול ושטוח שעליו קלו את הפולים ונלווה אליו כלי דומה אך קטן יותר שאיתו ערבבו את הפולים בזמן הקלייה. אחר כך כתשו את הגרגרים במכתש עץ מיוחד (שלרוב נעשה מעץ אלון התולע) ובישלו בבקראג'.

מכתש עץ לכתישת הקפה (מימין) ומחמסה לקלייתו

ערבי קולה קפה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

ישראלים מכנים את הבקראג' בשם 'פינג'אן', וטעות בידם. פינג'אן הוא הספל הקטן בו מגישים את הקפה. 'סובב לו סובב הפינג'אן' שרו בפלמ"ח את שירו של חיים חפר במנגינה של שיר עם ארמני. היה מקובל אצל הערבים (וגם בפלמ"ח) שבזמן אירוח במד'אפה (חדר האורחים) יושבים האורחים מסביב, נשענים על כריות, בעוד בעל הבית שליד הדלת מטפל בגחלים הלוחשות במנגל שעליהם מונחים בקראג'ים עם קפה. אחד הנערים מקבל ממנו בקראג' עם קפה והולך אתו ביד אחת ופינג'אן בשנייה מאורח לאורח וכל אחד מקבל שלוּק של קפה-סאדה, שזה קפה מרוכז מאוד ומר כמו אופטלגין נוזלי, שנמזג לאותו פינג'אן שסובב בין האורחים. בימינו אפשר לראות טקסים כאלה בעיקר בחתונות כפריות.

בעל הבית המארח מוזג קפה סאדה מבקראג' לפינג'אן

לא פעם, כשאני פותח את דלת המקרר או המזווה ומתקשה לבחור איזה נישנוש אנשנש מהמבחר שבו, אני נזכר באבות אבותיי שהיו רוב הזמן רעבים וצמאים. אולי לא צריך לרחם עליהם, שלא כמונו הם לא סבלו מבעיות משקל וכולסטרול...

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

פרנסות של יהודים: עולמם המופלא של השרברבים

ענף האינסטלטורים תמיד נהנה מיצירתיות יתר, בעיקר בכל הקשור לריחות הניחוח העולים מפתיחת בורות ניקוז או צינורות ביוב. 

במהלך השנים הבאנו כאן לא מעט הברקות לשוניות, אבל פרשנות נועזת כזו – על גבול השירה – כפי שצולמה השבוע בתל אביב, עוד לא הייתה לנו:

בן ואפשר לחרבן (צילום: יונתן לרנר)

הבה ניזכר בעוד כמה אינסטלטורים נחמדים ששירתו כאן בעבר:

 Your shit is my business (צילום: איתמר וכסלר)

החרא שלך זה הלחם שלנו (צילום: ברוך גיאן)

אינסטלטוב (צילום: מנחם רוזנברג)

שיבר אחד לפני כולם (צילום: חגית מאיר)

נבחרת הצדיקים (צילום: איתמר לויתן)

האינסטלטור הסניטרי (צילום: איתמר וכסלר)

עשה לך שרברב (צילום: ברוך גיאן)

בצרה קראת ואחלצך (צילום: אבנר הולצמן)

ברסלב: אינסטלציה לשם שמים

ביובית (צילום: דוד אסף)

ונסיים, איך לא, ביובל האינסטלטור, שניחן בחוש הומור ובאירוניה עצמית, לא מתבייש בחריץ המפורסם ומנכיח אותו קבל עם ועולם:

החריץ של יובל (צילום: שלמה הכט)

עמוס עוז: סוד הקסם של דברים שבעל-פה

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

במלֹאת שש שנים למותו

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1977 העניק הסופר עמוס עוז ריאיון לערוץ הראשון, במהלכו נסקרו חייו ויצירתו. לקראת סיום פנה המראיין לעוז בשאלה מפתיעה, שתערובת של תסכול, קנאה והתפעלות נשזרו בה:

אתה יודע מה מפריע לי? מפריע לי שהדברים שלך מנוסחים כל כך טוב. אתה תמיד מנסח את עצמך בצורה הטובה ביותר. זה באיזשהו מקום פוגע באמינות. אנחנו אנשים, אצלנו יוצאים גם שברירים, אצלך זה תמיד מלוטש ודָבָר דָּבֻר על אופניו. 

ועוז, בהטיית ראש קלה, כשחיוך אירוני על שפתיו, ענה בקול הבריטון השלו והנינוח שלו: 

אני עובד עם מילים ... אני עובד בשפה כל ימי חיי ... אם אני אומר דבר אני משתדל לומר אותו בדיוק. הדיוק שלי לא שונה מן הדיוק ששען מחפש בעבודתו, או צלם או חרש מתכת. מדוע זה מפליא אותך?

הנה כאן הריאיון: 

הכריזמה הרטורית שהייתה אופיינית לעוז משתקפת בדברים שאמרה עליו ידידתו נורית גרץ, שגם חיברה מונוגרפיה על יצירתו: 'הוא יודע לדבר, הוא נותן לך את ההרגשה, שהנה, הדבר הזה שאתה אומר זה בדיוק מה שהיה צריך להגיד ... רק הוא אומר את זה במילים הרבה יותר יפות' ('החלון הרביעי – עמוס עוז', בסדרה העברים, ביים והפיק יאיר קדר, 2021):

ובאחת, אם נחלקו הדעות באשר לאיכות כתיבתו הספרותית של עמוס עוז, הרי שמעולם לא הוטל ספק בכישוריו כאורטור מחונן. סגנונו הרהוט והמלוטש בעת שנשא דברים בעל-פה – בין בהרצאה בפני קהל, בין בשיחת רדיו או טלוויזיה, בין בדיונים ספרותיים ובין בטקסי קבלת פרס ספרותי כזה או אחר – הפך אותו לאחד הדוברים המרשימים והייצוגיים ביותר בשדה הספרותי, הפוליטי והפובליציסטי. אפילו מספדים שנשא הפכו חגיגה רטורית מפעימה בתכניה, בלשונה ובחיתוך הדיבור האופייני לו. כאלה למשל היו דברי ההספד על שמעון פרס בטקס האשכבה בהר הרצל, ב-30 בספטמבר 2016:

ברשימה בשם 'המעשים והספרים', שראשיתה בדברים שבעל-פה שנאמרו על ידו בטקס חלוקת פרס חולון לספרות ב-1966 (נדפס בפתח קובץ מסותיו הראשון באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979), פתח עוז את דבריו בסיפור קצרצר, מעין צ'יזבט, שבמרכזו שניים מן המוטיבים הבולטים ביצירתו: אהבה וחושך. במוקד הסיפור מצוקתו של אב אוהב הנקרא בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים בלונדון הערפילית והחשוכה. לעזרתו של האב התועה בחושך מתגייס זר אלמוני המוביל אותו בבטחה בדרכי העיר עד למחוז חפצו. משמגיעים השניים אל בית החולים תוהה האב על יכולתו של האיש לנווט את דרכו בתוך 'האפלה הזאת', ועל כך מגיב הזר באלה המילים: 'החושך והערפל ... אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור' (עמ' 13). 

עמוס עוז, 1973 (צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

לא בכדי גייס עוז את הפואטיקה של הצ'יזבט, שהוא בעיקרו סיפור שבעל-פה בעל אופי פולקלוריסטי החותר אל שורת המחץ שבסיומו. הפרדוקס של עיוור המוליך את הפיקח, לצד תבניות רטוריות נוספות דוגמת חזרות, תקבולות וניגודים, הם מאבני היסוד בפואטיקה הכתובה של עוז, אך יותר מכך, בדיבורו. הוא עצמו היטיב להגדיר זאת: 'היחס שבין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות, ועל כן אני מנסה לדבר עליו במשלים' (שם). ודוק, 'לדבר', לא 'לכתוב', שכן, סוגת המשלים אופיינית לשיח הדָבוּר יותר מאשר לזה הכתוב.

לא בכדי הוצמד לעוז הכינוי 'מכשף השבט', כביטוי ליכולתו להפנט בדבריו את שומעיו. למעשה, הסופר עצמו הוא שטבע את הצירוף הסוגסטיבי הזה במסתו 'באור התכלת העזה', שראשיתה אף היא בשיחה בעל-פה שקיים עם משתתפי החוגים לספרות בעמק זבולון, המשכה, בגרסה כתובה שלה, ב'איגרת לחברים' (יוני 1972), ותחנתה הסופית בספר המסות דלעיל.

למעשה, מרבית ה'מאמרים ורשימות' שבספר ראשיתם בדברים שנשא עוז בעל-פה באירועים שונים. בפרק 'כשפים והשבעת רוחות', כתב עוז: 'ומה בעצם מעשיהם של המספרים? אלה האהובים עלי פועלים, פחות או יותר, כמין מכשפי השבט' (עמ' 21). בהמשך הביא 'סיפור קטן' שהתרחש במערה טחובה או על שפת נחל, 'לפני תשעת-אלפים שש-מאות-ושש שנים'. מכשף השבט הלהיב את בני שבטו, כשבאמצעות סיפוריו הצליח ללכוד את האימה שמחוץ למערה וגם את האימה שבלב שומעיו, ולהטיל עליהן את כוחות הסדר והמשמעות. כך עלה בידו להרגיע את יושבי המערה ולסייע בידם לעמוד במצור הנצחי של פחד המוות. שלא במקרה, האידיאל שהציב עוז איננו זה של כותב סיפורים אלא של זה המספר אותם. ואכן, יותר משראה עצמו עוז כסופר ראה עצמו כמספר סיפורים.

כך היה גם בשולי הרצאה שנתן במוסד שמואל נאמן בינואר 2011 על ספרו סיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002). כאשר נשאל בסיום על מקורות יצירתו, סיפר עוז כי כבר בילדותו בירושלים אהב לשמוע ולספר סיפורים: 

לא הייתי ילד יפה, לא הייתי ילד חזק, ולא הייתי מוצלח במגרש המשחקים ולא הייתי טוב בספורט, ולא הייתי טוב בלימודים. הדרך היחידה שלי לעשות רושם על הבנות הייתה לספר סיפורים. 

כמו שחרזדה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה כך גם כאן עמד הילד עמוס קלוזנר מול ילדי השכונה, ובנקודה המותחת ביותר בסיפור נהג להפסיקו כדי להמשיכו למחרת. זו הייתה דרכו היחידה לזכות בהערכתם של חבריו. וכמובן שאין להתעלם מכך שהרומן האוטוביוגרפי המרהיב של עוז הוא 'סיפור על אהבה וחושך', והסיפור שבכותרת מתפקד לא רק כשם עצם אלא גם, ואולי בעיקר, שם פעולה.

תקצר היריעה מלעסוק בשפע הנאומים, השיחות והראיונות של עמוס עוז, שעשו את דרכם מן המדיום ה'דיבורי' אל לשון הכתב, אך אזכיר שניים מספריו, שראשיתם בדברים שבעל-פה. הראשון שבהם, פה ושם בארץ ישראל (עם עובד, 1983), הוא מעין ספר מסע, שבו תיעד הסופר מפגשים מגוונים ושיחות מרתקות, שהיו לו במהלך השנה שקדמה לפרסום הספר עם אנשים ממקומות ומגזרים שונים ברחבי הארץ. במפגשיו נתקל עוז בקולות החריפים והנוקבים ביותר בחברה הישראלית; קולות מפי חרדים, מתנחלים, ערבים, תושבי הפריפריה ועוד. העמדות הרדיקליות באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם הקיצוניות האנטי-ציונית, שהשתקפו במקצת המבעים הללו, עוררו עליו זעם מצד רבים. אך הפרק שטלטל במיוחד את ההוויה הישראלית בת הזמן היה 'העלבון והזעם', שבו נתן עוז ביטוי חריף לקולות 'מזרחיים' של תושבי בית שמש באופן שחשף את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. גם רשמי ביקורו ושיחותיו עם מתנחלים בעָפְרָה, מצוטטים עד היום בשיח הפנים-מתנחלי כדוגמה לחוסר ההכרה וההבנה של השמאל הציוני למה שהם תופסים כחלוציות.

הספר השני המבוסס על שיחות בעל-פה, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018), שונה מאוד מקודמו. ראשית, השיחות הן ברשות היחיד, שיחות שניהל עם שירה חדד, עורכת ספריו האחרונים. על טיבו השונה של הספר תעיד גם כותרת המשנה 'שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים'.

הנה המשל היפה, שנתן לספר את שמו: התפוח, כך עוז, הוא תוצר של 'מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל... אבל הוא לא דומה להם'. כזה הוא גם הסיפור אצל עוז, שמורכב מסך של שיחות, מפגשים והתנסויות, אך הוא שונה מהם. נקל להצביע על האופי השיחני-אוראלי של המשל הזה כמייצג לדרכו של עמוס עוז כאמן הדברים שבעל-פה.

עמוס עוז ושירה חדד, 2018 (ויקימדיה)

עדות נוספת להיותו של עוז 'חי מדבר' היא אותה 'הרצאה אחרונה', שממרחק הזמן ראויה לתואר 'מיתולוגית', שאף היא נדפסה כספר: כל החשבון עוד לא נגמר (כתר, 2019). ההרצאה נישאה במרכז למורשת היהדות של אוניברסיטת תל אביב ב-3 ביוני 2018 כהרצאת סיכום של סדרת הרצאותיו בנושא 'הרעיון הציוני לגווניו'. 

באורח אירוני נפתחה ההרצאה במילים 'האמת היא שאין לי הרבה מה לומר לכם', והמשכה בשטף מרשים, בן 48 דקות, של מילים ומשפטים, בנויים לתלפיות, על הפתרון היחיד בעיניו לסכסוך היהודי-ערבי: פתרון שתי המדינות. את עמדתו השמאל-ציונית נימק עוז במגוון נימוקים משכנעים, שיש בהם, מצד אחד, התנגדות למיליטריזם הכוחני של ישראל ביחסה לפלסטינים, ומצד אחר, שלילה מוחלטת של הפציפיזם ושל החתירה למדינה דו-לאומית כעמדתו של השמאל הרדיקלי. את דבריו ליווה עוז בשלל דוגמאות היסטוריות, משפחתיות ואישיות. בלט במיוחד סיפורו על המפגש עם אינטלקטואל צרפתי-פלסטיני השואף לחזור לליפתא, עיירת הולדתו המדומיינת, שעוז הבהיר לו, ש'זה לא יקרה', כיוון שהוא, הפלסטיני, מחפש במרחב את מה שאבד לו בזמן.

וכך סיפר לאחר ההרצאה עורך הסדרה ומי שעמד בראש המרכז, פרופ' דן לאור: 'כשראיתי את עוז עושה דרכו לבמה מבלי שהחזיק בידיו דפים או ספר כלשהו או אפילו פתק, שאלתי אותו בזהירות האם אין לו הרצאה מוכנה מראש, והוא השיב לי כי הוא יחליט מה לומר רק לאחר שיעלה לבמה' ('רק המוות הוא בלתי הפיך, וגם את זה אני אבדוק עוד מעט: כיצד נולדה 'ההרצאה האחרונה' של עמוס עוז', הארץ, 4 בפברואר 2020). בפועל, היתה זו מעין מתנת פרידה, או צוואה רוחנית-פוליטית, שהביאה לשיא את יכולותיו הרטוריות של עוז כנואם מחונן, ממשיך דרכם של הנואמים הגדולים בימי יוון ורומי.

אך מהו בעצם סוד הקסם של הדברים שבעל-פה שנשא עמוס עוז בכל כך הרבה הזדמנויות? האם זו הזרימה הקולחת, המטפורות והדימויים המקוריים, אוצר המילים הסוגסטיבי, המבנים המהודקים? ושמא מחוות הגוף, תנועות הידיים הרחבות וחיתוך הדיבור האקספרסיבי? התשובה מן הסתם היא: השילוב המדויק בין כל אלה.

בימים הגורליים שעוברים עלינו מאז החלה מלחמת השבעה באוקטובר חסר, כה חסר, קולו הצלול של עמוס עוז, הקול שנתן הסבר והפיח תקווה.

__________________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net

מפה ומשם: בורלא גר כאן, פְּסוּעוֹן, מַפְעֵם ומעלית

א. אבן מקיר: יהודה בורלא

יהודה בורלא (גנזים: אגודת הסופרים העברים)

בשבוע שעבר פרסמנו כאן רשימה על לוחות הזיכרון והכבוד שנקבעו בבתיהם התל-אביביים של יוסל ואודרי ברגנר ושל אליהו גולדנברג. אבישי ליוביץ' מיהר לעדכנני כי לפני כשבועיים נקבע לוח זיכרון חדש ומיוחד במינו לכבודו של הסופר יהודה בורלא ברחוב טאגור 8 ברמת אביב. בורלא, חתן פרס ישראל לספרות (1961) ויו"ר אגודת הסופרים, נולד וגדל בירושלים למשפחה ספרדית מיוחסת, ואכן ביצירתו נתן ביטוי נרחב לעולמם של יהודי המזרח ובשל כך זכה להוקרה רבה. בשנות הארבעים והחמישים הוא גר ברחוב החשמונאים ואחר כך עבר לרמת אביב.

אלא שהסיפור כאן קצת שונה מלוחות הזיכרון הרגילים.

הבית המקורי שבו גר בורלא פשוט נהרס ואינו קיים עוד, יחד עם הריסתו נעלם כמובן גם השלט המקורי שהציבה העירייה.

לוח הזיכרון הישן

כתב לי אבישי, תושב ותיק של השכונה: 

בתחלת רחוב טאגור ברמת אביב, בין הרחובות איינשטיין לאנדרסן, נצבו חמישה בתי שיכון אופיינים לסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שלט גדול הכריז בגאון 'שיכון לדוגמא'. בשנים האחרונות עבר השיכון תהליך של 'פינוי-בינוי' וחמשת הבניינים פינו את מקומם לשלושה מגדלים – שניים בינוניים ואחד גבוה.   

פניתי לעיריית תל אביב לפני מספר חדשים בזו הלשון: 'על הבית ברחוב טאגור 8 הייתה קבועה לוחית זיכרון המנציחה את הסופר יהודה בורלא. כעת, משהסתיים פרויקט פינוי בינוי, שבמסגרתו נהרסו הבתים בטאגור 10-2, אני מצפה שהעיריה תקבע שוב שלט שיספר משהו בנוסח 'בבית שניצב בעבר בכתובת זו חי ויצר הסופר יהודה בורלא'.

וראו זה פלא, העירייה נענתה לבקשתו והציבה לוח חדש, והנוסח הייחודי הוא 'במקום זה עמד ביתו של הסופר'.

לוח הזיכרון החדש (צילום: אבישי ליוביץ')

ב. על קצה הלשון: פְּסוּעוֹן 

ואם כבר עסקינן במפעלותיה של עיריית תל אביב, הנה עוד מחווה נחמדה שלה לכבוד יום הלשון העברית: ריענון של המילה העברית הנשכחת 'פְּסוּעוֹן', במקום מה שאנו נוהגים לכנות 'שְׁפָּגָאט'. 

מי שחידש את המילה היה צבי נִשְׁרִי, המורה הראשון להתעמלות בגימנסיה העברית הרצליה.

צילום: אסף רותם

בתמונה זו מ-1939 רואים את צבי נשרי ותלמידי הכיתה השישית בגימנסיה בשיעור התעמלות, עוד דקה והם כולם יעשו פסועון...

אוסף ביתמונה (ויקימדיה)

ג. אַ מחייה

אני מודה שתמיד התקשיתי להגות את המילה הזו 'דֶפִיבְּרִילָטוֹר' (Defibrillator), לא ידעתי אם זה דֶפִי או דֶפִּי (בדגש)... 

פעם קראו לזה סתם 'מכונת החייאה', והנה נמצאה סוף סוף המילה העברית ההולמת (תרתי משמע): מַפְעֵם. 

כמה יפה ומפעים.

צילום: ל"ד

דפיברילטור בשמו הקודם 'עמדת החייאה' (צילום: יורם שובל, ויקימדיה)

בצירוף מקרים הגיעה לשולחן המערכת תמונה זו מתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שיש בה אם תרצו חדש וישן, מדע ומסורת: עמדת החיאה ועמדת תפילין. יבחר כל אחד את העמדה שמתאימה לו...

צילום: אבי בלדי

ד. אז כמה נכנסים למעלית?

צילום: טובה הרצל

בבית אנה טיכו בירושלים לא סגורים על המספר המקסימלי של נוסעים במעלית.

גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר מציירת את עמק יזרעאל

גרטה וולף-קראקאור, ליטוגרפיות המתארות את נופי עמק יזרעאל, 1927 (בבית המחבר בירושלים)
הקלקה על האיור תגדיל אותו

מאת אילן אזרחי 

שש ליטוגרפיות של הציירת גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר (1970-1890,Wolf-Krakauer) תלויות על קיר בביתי ויש להן קשר מעניין עם פילנתרופיה ציונית. זהו סיפורן.

לפני שנים, כאשר סיימתי למיין את עיזבונם העשיר של פפיטה ויהודה האזרחי, עליהם כתבתי לימים את ספרי כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי (כרמל, 2022; וראו במאמרי 'כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי', בלוג עונג שבת, 4 בפברואר 2022), מצאתי בין אלפי הספרים ויצירות האמנות קלסר קרטון גדול המיועד בדרך כלל לכרזות. בתוך הקלסר היו שש ליטוגרפיות בגודל של 40X30 ס"מ כל אחת, ובנוסף שתי כרזות באותו גודל עם הסברים על התמונות. הראשונה כללה תיאור של כל אחת מהן לפי הפירוט הבא: 'אהלים בבית-אלפא', 'מעל פני בית-אלפא', 'עמק יזרעאל', 'נהלל', 'שקמה בתל-יוסף', 'גן הילדים בנהלל', ומתחת נכתב כי 'הלשכה הראשית של קרן-היסוד תמציא בחפץ לב לכל דורש ידיעות על עמק יזרעאל ועל בנין הארץ בכלל'.  

דברי ההסבר על שש הליטוגרפיות

בכרזה השנייה נדפס הסבר יותר מפורט, בעברית ובאנגלית, על ייעודן של הליטוגרפיות: 

קרן-היסוד לבנין ארץ ישראל שולחת בזה לכב'[ודו / כבודה] שש תמונות ליטוגרפיות בצבעים מן המקור מאת גריתה וולף-קרקאור (כך!). תמונות ממושבי קרן-היסוד בעמק יזרעאל. 

האלבום הזה נדפס בשלשת אלפים אכסמפלרים תחת השגחתה של הצירת עצמה במכון הליטוגרפי 'גרפיקה' ירושלים תרפ"ז

והנה הן התמונות במבט מקרוב:

1. אהלים בבית אלפא

2. מעל פני בית אלפא

3. עמק יזרעאל

4. נהלל

5. שקמה בתל יוסף

6. גן הילדים בנהלל

מה היה הקשר בין התמונות היפות של העמק בשנת 1927 לבין קרן היסוד?

פניתי בשאלה זו למנכ"ל קרן היסוד באותה עת גד בן-ארי. הוא לא הכיר את התמונות ולא את הרקע למיזם גיוס הכספים שהתמונות נקשרו בו, אך התלהב והציע לי למסגרן ולהציגן כתערוכה זמנית במשרדי הקרן השוכנים בחצר המוסדות הלאומיים (בקצה רחוב קק"ל שבו אני גר). לאחר מספר חודשים חזרו התמונות הממוסגרות לרשותי ונתלו אחר כבוד בביתי.

חזית בניין קרן היסוד בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים (צילום: Yagasi; ויקימדיה)

מי הייתה הציירת גרטה וולף-קראקאור ומה הייתה מטרת סדרת הליטוגרפיות?

גרטה וולף-קראקאור (רחוב משלה)

גרטה וולף-קראקאור איננה דמות אלמונית בתרבות הארץ-ישראלית. היא הייתה ציירת ואמנית רב-תחומית בעלת הישגים רבים. היא נולדה ב-1890 במורביה ועברה כילדה לווינה, שם למדה בהמשך אמנות ונחשפה לזרמי התרבות והמחשבה המודרניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה ואף הציגה במספר תערוכות טרם עלייתה לארץ. היא הייתה קרובה לזיגמונד פרויד ולאלפרד אדלר, ועם אדלר עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפויטית. אחרי המלחמה השתלבה גרטה וולף במעגלי התרבות של 'וינה האדומה' והסוציאליסטית, ובשנת 1919 נישאה לבן גילה הצייר והאדריכל לאופולד קְרָאקַַַַאוֶר (1954-1890).

בשנת 1924, בהפרש של כמה חודשים, עלו בני הזוג לארץ והשתקעו בירושלים. יחד עם גרטה הגיעה גם בתם טרודה, לימים הארכיאולוגית טרודה דותן. בארץ לא הצליחה גרטה לקדם את הקריירה האמנותית העצמאית והמבטיחה שהייתה לה בווינה. היא המשיכה לנסוע לאירופה ככל שיכלה כדי לשמר את הקשרים האמנותיים שיצרה שם, עד שלא ניתן היה יותר לעשות זאת. בארץ עבדה לפרנסתה במיזמים שונים עבור המוסדות הציוניים, ובהם קק"ל וקרן היסוד, וב-1927, כפי שראינו, יצרה בהזמנת קרן היסוד את הדפסי האבן שמהם הודפסו שש הליטוגרפיות שנשלחו לתורמים ציוניים. ידה הייתה בתחומים משיקים: היא הקימה והפעילה תיאטרון בובות, איירה בעיתונים ובספרי ילדים ונתנה שיעורים פרטיים באמנות. במקביל נסקה הקריירה האדריכלית של בן-זוגה, אך היא לא זכתה לתשומת הלב ולהערכה שהייתה ראויה להן, בוודאי בהשוואה לגברים בני דורה. עוול זה תוקן בעבודת הדוקטורט של סמדר שפי, 'מווינה לירושלים: הדיוקנאות הנשכחים של גרטה וולף קרקואר'. ב-2018 אצרה שפי תערוכה מרשימה במוזיאון עין חרוד ובה הוצג מבחר מעבודותיה.

בסרטון הקצרצר הזה מתארת סמדר שפי את דמותה הנשכחת של גרטה:

 

כאמור, שש הליטוגרפיות נשלחו לתורמים של 'קרן היסוד'. מהי 'קרן' זו אשר שמה מונצח בשלטי רחוב רבים בערי ישראל ומדוע הקרן נזקקה לתמונות הללו? 

'קרן היסוד' נוסדה בוועידת ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון ב-1920, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה וכהמשך לתנופה שהביאה עימה הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים. היא נועדה לשמש זרוע לגיוס כספים כדי לממן את פעילותה של התנועה הציונית ואת מיזמי העלייה וההתיישבות בארץ. בשנים הראשונות משרדי הקרן היו בלונדון, וב-1926 הם עברו לירושלים. רבים ביננו זוכרים את שמה של הקרן גם בזכות השלטים הישנים שהיו בכל רחבי הארץ והפנו ליישובים כפריים.

אתר קרן היסוד

רחוב קרן היסוד בירושלים (צילום: אילן אזרחי)

גיוס כספים לרעיון הציוני בשנות העשרים של המאה הקודמת לא היה עניין פשוט או קל. כבר אז היה ידוע כי המקור העיקרי להתרמה היו יהודי ארצות הברית. אולם הקהילה היהודית האמריקאית, שהלכה והתעצמה, הייתה ככלל רחוקה מן המפעל הציוני ועסקה בעיקר בהתבססותה שלה בארץ החדשה עם סיומם של גלי ההגירה הגדולים בעקבות חוק ההגירה של 1924. אומנם שליחים מארץ ישראל יצאו תדיר למסעות גיוס כספים בקהילות אמריקה, אבל הצלחתם לא הייתה גדולה. הם לא באמת הכירו את אמריקה, הם לא תמיד דיברו אנגלית טובה, ועיקר הקשר שלהם היה עם יהודים שהיגרו לאמריקה מאותם מקומות אותם הם עצמם עזבו. ראשי התנועה הציונית חיפשו אפוא דרכים יצירתיות לייצוג הרוח החלוצית בקרב הבורגנות היהודית האמריקאית, אלה שכבר הצליחו לצבור הון ולהתבסס ואצלם היה הכסף הגדול שנדרש לפיתוח הארץ.

'מפת ארץ ישראל ממעוף הצפור' בהוצאת קרן היסוד, 1931 (ויקימדיה)

הליטוגרפיות הללו הן רק דוגמא אחת מני רבות לדרכים היצירתיות שנוסו כדי לגייס כספים. לא ידוע מה היה הסכום המינימלי שזיכה את התורמים במתנה זו, וכמה מ-3,000 העותקים אכן הגיעו ליעדם המקורי (עובדה שעותק אחד הגיע אליי 😊). אפשר להניח כי מי שתרם סכום משמעותי קיבל את התמונות כתמורה סמלית. מן הסתם, התורמים תלו את התמונות בבתיהם וכך יכלו גם אורחיהם להתרשם ולהפיץ את בשורת הציונות בקרב קהלים נוספים. יהודים באמריקה נחשפו באותן שנים לדמות החלוץ העברי והוקסמו ממנה. החלוץ היה דמות אידילית וסוג של הגשמת החלום (אפילו החלום האמריקני): חסון, יצרני, אמיץ, איש הסְפר החקלאי ועוד שלל דימויים שעזרו בפתיחת כיסיהם של הקפיטליסטים היהודים החדשים באמריקה.  

כרזה של קרן היסוד באנגלית וביידיש ובמרכזה חלוץ הבונה את הארץ, שנות הארבעים (ויקימדיה)

הסכומים שגויסו אף פעם לא הספיקו, ובפרט שיהודי המערב שלא היו חברים רשמיים בארגונים הציוניים השונים נותרו מחוץ למעגל ההתרמות. השלב הבא בבניית מערכת גיוס הכספים היה הפרויקט הגדול של חיים וייצמן: הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב-1929. הסוכנות פִּתחה יכולות של גיוס כספים רחבות בהרבה מן התנועה הציונית. קרן היסוד השתלבה בעבודת הסוכנות, הקימה מעל 900 יישובים עירוניים וכפריים, סייעה להקמת האוניברסיטה העברית, תאגידים כלכליים, ומוסדות תרבות. משרדי קרן היסוד מוקמו בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, סמוך למשרדיה של קק"ל ושל הסוכנות היהודית. זו הייתה הממשלה שבדרך. לאחר הקמת המדינה, הפכה קרן היסוד לזרוע רשמית של הסוכנות היהודית לגיוס כספים ברחבי העולם, למעט ארצות הברית שבה פועלות פדרציות יהודיות כמערכת ייחודית לגיוס כספים. 

מבט מלמעלה על חצר המוסדות הלאומיים בירושלים. מימין: קק"ל, במרכז: הסוכנות היהודית, משמאל: קרן היסוד
(צילום: חגי אגמון-שניר, ויקימדיה)

ובחזרה לליטוגרפיות. מבין שש התמונות, האהובה עלי ביותר היא זו של גן הילדים בנהלל (למעלה, מס' 6). בתמונה רואים שמונה ילדים יושבים לבדם סביב שולחן אוכל, ללא מבוגר שישגיח עליהם. הם נראים טוב. בריאים, יפים וחסונים. כאלה שלכשיגדלו יהיו דור ההמשך של הוריהם החלוצים במולדת החדשה.

מושב נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, תוכנן על ידי גדול האדריכלים הציוניים, ריכרד קאופמן, שתכנן בין היתר את שכונת רחביה בה אני מתגורר ובה התגוררו גם לאופולד וגרטה. למען הדיוק, הם לא התגוררו בחלק השכונה שאותו תכנן קאופמן, אלא בהרחבה מאוחרת יותר, אבל המשפחות היו בלי ספק מאותו רקע. לאופולד קראקאור גם תכנן את אחד הבתים הידועים ברחביה: בית בונם, בפינת הרחובות רמב"ן וארלוזורוב, שם שוכן היום סניף רחביה של בנק לאומי.

בית בונם (צילום: אילן אזרחי)

צילום: דוד אסף

לפני כמה חודשים הוצגה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכה יפה בשם 'אסכולת ירושלים', העוסקת באמנות ירושלמית בראשית המאה העשרים. בביקורי שם שמחתי לגלות כי גרטה וולף-קראקאור זכתה סוף סוף לחשיפה משמעותית. קיר אחד הציג מקבץ דיוקנאות שציירה במשך השנים. הדיוקן בצד ימין למטה הוא של בתה טרודה אוחזת בבובה, ובצד שמאל, באמצע, דיוקן בעלה לאופולד. 

דיוקנאות שציירה גרטה וולף-קראקאור

טרודה ובובתה

בהמשך התערוכה הוצגו מריונטות מתאטרון הבובות שייסדה גרטה בירושלים:

המריונטות של גרטה וולף-קראקאור

נותרתי עם השאלה: כיצד הגיעו התמונות לידי פפיטה ויהודה האזרחי? אין לי תשובה חד-משמעית לכך. יהודה היה מבקר האמנות של עיתון מעריב בשנות החמישים והשישים וייתכן שקיבל את התמונות מן הציירת בתוקף תפקידו, ואולי סתם הכירו מהשכונה...

מצבת קבורתו של לאופולד קראקאור בהר המנוחות, מן הסלע צומח צבר (צילום: דוד אסף)

____________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר ופעיל קהילתי. לאחרונה ראה אור ספרו השליחה (הוצאת כהל) ezrachi.elan@gmail.com