'רוח רפאים טובה': מי אתה תמבור צוקי?

כתב וצילם טל סגל

'תמבור צוקי' הוא שם עט, יותר נכון שם מכחול, של אומן גרפיטי שמתמחה בכתיבת אמרות כנף שנונות – מי פחות, מי יותר – ומנוקדות (הוא מקפיד על ניקוד תקני), שאותן הוא מקבע בסתר ברחבי תל אביב. כמאתיים מיצירות הקיר שלו מפוזרות ברחבי העיר, בין הירקון ודרך שלמה, וזהו מספר עצום בכל קנה מידה. צוקי הוא יותר צייר שלטים מאשר צייר קירות. את השלטים הוא מכין מראש בביתו, ואחר כך מקבע אותם על קירות בדבק חזק במיוחד.  

צוקי (בהנחה המוטעית שזה שם משפחתו, אבל באמת זהו, כביכול, שם פרטי) הוא אחד מן האומנים שמקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת, מעין בנקסי ישראלי שכותב בעברית. גם חיפוש מעמיק במרשתת לא חושף ולוּ טפח מזהותו האמיתית, שכל מה שאפשר לומר עליה: היא מפתיעה מאוד. עיסוקו בחייו ה'אמיתיים' שונה לחלוטין מכל דימוי שיש לכם על אומן גרפיטי – הוא רופא (הנה גם רמזתי שהוא גבר). 

הכרתי אותו דרך ידידה משותפת, ומאז נפגשנו כמה פעמים. המפגשים שלנו כללו סיורי שטח ליליים בחוצות העיר וגם פגישות נינוחות של קפה ומאפה. לבקשת עורך הבלוג, קיבלתי על עצמי לנסות ולשכנע את צוקי להתראיין ולהציג לו שאלות קצרות על מטרותיו ועל דרכו האומנותיות, כדי לפרסמן כאן. להפתעתי הוא נענה בשמחה, וזהו אפוא הריאיון הראשון שלו כאומן רחוב (ההערות בסוגריים הן שלי). ספוילר: גם בסוף הריאיון לא תדעו את שמו האמיתי... יש גבול!

*

טל: נתחיל מההתחלה, איך היית מתאר את הרקע האישי ואת המסלול שהוביל אותך לעשייה הזו?

צוקי: כמי שעבודתו בשעות היום של החיים האמיתיים מחייבת אותו להיות מדויק, זהיר, ובשום אופן לא לטעות. כל פרוצדורה חייבת להיעשות בכובד ראש. זו אחריות גדולה ואין קיצורי דרך. בלילה, כאומן רחוב, אני חופשי לעשות משהו גם ללא סיבה, ללא לוחות זמנים וללא ציפיות.

טל: האם אתה רואה בעצמך אומן, כותב, או משהו שביניהם?

צוקי: אני רואה את עצמי אומן רחוב קטן.

טל: מתי התחלת עם השלטים ומה הצית בך את הרעיון? מה בעצם רצית להשיג מבחינה אומנותית?

צוקי: התחלתי  באוגוסט 2018. ראיתי את הגבעולים של דינה שגב (אומנית רחוב ותיקה שמציירת את שיריה בתוך גבעולים אופייניים) והחלטתי שגם אני יכול ורוצה להשאיר חותם. השלט הראשון היה 'החיים זולים, הפוזה יקרה'. כל ההוויה של 'תמבור צוקי' היא לעשות טוב, להעלות חיוך, לגלות אמפתיה, בלי צורך להזדהות. זה כמו להיות רוח רפאים טובה. השלט היה מתחת לציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון.

'החיים זולים, הפוזה יקרה' (מימין למטה, מוקף בעיגול)

טל: אתה מקפיד על אנונימיות מוחלטת – מה עומד מאחורי הבחירה לפעול תחת שם עט? איך נולד השם 'תמבור צוקי'?

צוקי: כרופא אני מקפיד על אנונימיות מוחלטת ועל הפרדה מלאה בין שני התחומים. אני ממש לא מעוניין שמישהו יראה את העבודות שלי ויגיד: אהה, זה הרופא שטיפל בי הבוקר. לפעמים אני מרגיש שהמיזמים שאני מציג ברחוב והאריחים שאני כותב, יכולים לעשות דברים שטיפול רפואי קונוונציונלי לא יכול לעשות, כמו להעלות חיוך או לעודד מחשבה מחוכמת. בחרתי בשם 'תמבור צוקי' כקריצה לימי לימודיי בתיכון אליאנס בתל אביב. התלמידים הוסיפו לרשימת התלמידים ביומן המורה את השם תמבור צוקי (תמבור, לא טמבור, בשביל שהשם ייכתב ביומן בסוף הרצף האלף-ביתי של שמות המשפחה של התלמידים), וכך הצליחו להתל במורים ולהפיל על התלמיד הווירטואלי את כל הבעיות שנוצרו. מי שבר את החלון? תמבור צוקי...

טל: אולי תוכל לחדד את 'פיצול האישיות' בין שתי הפֶּרְסוֹנוֹת, הדוקטור לרפואה ואומן הרחוב?

צוקי: כרופא אני אוהב את הרגעים הקטנים של המקצוע. אדם נכנס עם בעיה ואני מציע פתרון. יש משהו מתגמל מאוד בהקלה על אדם אחר, בהרגשה שעזרתי לו לצאת עם חיוך מהמרפאה. אבל יש ברפואה כל כך הרבה פרוטוקולים, כל כך הרבה רגולציה, כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות, רק כי 'כך לא עושים זאת'. כאומן רחוב אני יכול להיות אנושי ללא מגבלות. אין עליי מגבלות של אתיקה רפואית שמונעת ממני לגעת באנשים בדרך רגשית. אני יכול להיות חם, ספונטני, משוגע. ברפואה אני מרפא גוף, ברחוב אני נוגע בנשמה, בלי שאיש יגיד לי איך 'צריך' או 'נכון' לעשות זאת.

טל: האם אתה מתכוון לחשוף את זהותך בעתיד, או שמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך?

צוקי: יש בזהות הבדויה משהו טהור. כשאיש אינו יודע מי אתה, אי אפשר לפסול את המֶסֶר בגלל השליח. אנשים פתוחים יותר לקבל משהו כזה בלי לשפוט אותו על פי השם מאחוריו. 'תמבור צוקי' לא ייחשף לעולם וייקח את סודו לקברו.

טל: מאיפה מגיעות האמרות שלך – השראה יום-יומית, רגעים אישיים, או משהו אחר לגמרי?

צוקי: ברוב המקרים, ההשראה מגיעה ממני וממוחי הקודח, אבל יש גם השראה מאנשים אחרים. הם אומרים משהו ואני מבקש להשתמש בזה. לדוגמה: אחרי שחזרתי לגור בפלורנטין, פגשתי חבר שגם הוא במקור מפלורנטין ועכשיו גר בשוהם. לשאלתי, למה הוא לא חוזר כמוני לפלורנטין, הוא ענה: 'עוד לא גמרתי לאהוב את הבית שלי'. ממשפט זה יצא לי שלט: 'העולם ימתין, עוד לא גמרתי לאהוב את פלורנטין'.

טל: האם יש אמירה כלשהי שפרסמת, והיום אתה מתחרט עליה?

צוקי: היו לי כמה שלטים שבהם תואר אלוהים כאישה, למשל 'אמרה אדושם'. השלטים הללו הושחתו, ואז הבנתי שלא כדאי להתעסק עם 'צוות הקרקע' שלו...

טל: עד כמה אתה מודע לתגובות של העוברים ושבים על השלטים שלך? מה בעצם היית רוצה שהם ירגישו כשהם נפגשים איתם? 

צוקי: לפעמים אני עומד ברחוב ומקשיב להסברי המדריכים על מיהו 'תמבור צוקי'. לכל מדריך יש את ה'תמבור צוקי' שלו ואני מחייך מתחת לשפם. אני גם מקבל המון תגובות לאינסטגרם וכולן מפרגנות, מודות ומעודדות להמשיך.

טל: האם יש לך גבולות בכל הקשור למה שאפשר או ראוי לכתוב במרחב הציבורי?

צוקי: לא אכתוב דברים פוגעניים. אני גם נמנע מפוליטיקה. יש לי רק שלט אחד שהוא פוליטי-לייט: כוח, כבוד, כסף, קפה, קעקוע, קרמבו. 

טל: איך נראית הדרך מרעיון לשלט תלוי ברחוב?

צוקי: אומני רחוב הם אנשי ביצוע. מנצנץ בי רעיון, ובדרך כלל כבר באותו הלילה זה יהיה על קיר. אחרי הבשלת הרעיון אני עורך סיור הכנה למצוא מקום הולם. לרוב, השלט מתכתב עם משהו בסביבה.

רחוב השוק פינת סמטות אלוף בצלות

טל: אתה עובד לבד או שיש עוד אנשים שמסייעים לך או מעורבים בתהליך?

צוקי: עובד לבד.

טל: ומה אשתך אומרת?

צוקי: מאחר ובדרך כלל אני יוצא לעבודתי בשעה ארבע בבוקר, היא מסתפקת בהערה כמו 'כבה את האור. אתה מפריע לי לישון...'

טל:  האם יש מקומות בעיר שלא תיגע בהם, ולמה?

צוקי: לא אגע בבניין חדש, במקום קדוש או במקום 'נקי' מגרפיטי. לאומני רחוב יש 'קוד אתי' לא מחייב שכמדומני אתה ניסחת...

(גילוי נאות: אכן ניסחתי קוד כתוב ולא מחייב, שמסדיר את התנהלות האומנים. רוב האומנים המבוגרים והאחראים פועלים לפי קוד זה. את הצעירים, חלקם בני שתים-עשרה ופחות, שום קוד לא מעניין.)

טל: האם יש לך כוונה 'להתרחב' ולהפיץ שלטים גם בערים אחרות?

צוקי: לא. הפעילות שלי בעיקרה היא באזור מגוריי בדרום תל אביב. ניתן למצוא שלטים שלי בין הירקון בצפון לבין דרך סלמה בדרום.

טל: היו לך מפגשים עם המשטרה או עם הפיקוח העירוני בעקבות פעילותך?

צוקי: כן. בשביל לצמצם מפגשים כאלה, אני מכין את האריח עם הכתובת בבית. התלייה עצמה לוקחת מקסימום דקה. אם פקח שואל שאלות, אני עונה לו שאני מהעירייה וזה מספק אותו. לילה אחד, בשעה ארבע בבוקר, אני ניצב בראש סולם ועוצר לידי שוטר על אופנוע. לשאלתו מה אני עושה כאן, עניתי תשובה אמיתית: 'אומנות רחוב'. הוא קרא את השלט, הנהן בראשו, חייך והמשיך בדרכו. רוצה לנחש מה היה כתוב בשלט?

טל: 'כל השוטרים זונות'? (כיתוב מאוד נפוץ, אבל מקודד)

צוקי: אני לא כותב דברים פוגעניים. היה כתוב בשלט: 'דע מאין באת – משוק לוינסקי, ולאן אתה הולך לים'.

טל: עד כמה אתה מודע לצד החוקי של מה שאתה עושה, והאם זה בכלל חלק ממערכת השיקולים שלך? 

צוקי: לרוב אני פועל רק באזורים שבהם העירייה מעלימה עין. אני מודע לכך שמבחינה חוקית זה גבולי, אבל אני לא מרגיש את עצמי פושע גדול או משחית רכוש. אני לא שם את השלטים במקומות שהשילוט עשוי לגרום לנזק. 

טל: פחד הוא שיקול בעשייה שלך?

צוקי: בכלל לא.

טל:  האם קרה ששלטים שלך הושחתו, הוסרו או עוררו תגובות חריגות בגלל התוכן שלהם?

צוקי: יש כעשרה אחוזים השחתה. תגובות צוננות קיבלתי פעם על שלט 'חַפְּשִׂי איזה חושך וחכי לי שם'. הסרתי אותו בעצמי.

טל: מתוך מאות השלטים שפיזרת – מה הם החמישה האהובים עליך ביותר? 

צוקי: 

[1] החיים זולים, הפוזה יקרה 

[2] קבל החזר בביט, החיים שהזמנת כבר לא בתפריט

[3] רבות בנות עשו סצנה, ואת עלית על כֻּלָנָה!

[4] העולם ימתין, עוד לא גמרתי את פלורנטין (ראו למעלה)

[5] מה רוצים כולם? לשנות את העולם! מה אני רוצה? ציפרלקס וכוס קפה!

טל: איך אתה מתמודד עם העובדה שיצירות שלך הן, בהגדרה, זמניות, ולאחר פרק זמן כלשהו הן פשוט נעלמות?

צוקי: לא קל לי עם זה. כשאני רואה השחתה, אם אפשר, אני מתקן עוד באותו היום. 

טל: האם אתה רואה בפרויקט השילוט שלך רק שלב זמני, או אולי תמשיך בכך לעוד שנים רבות?

צוקי: אין לדעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה כיף!

טל: למה בעצם אתה מנקד את השלטים?

צוקי: חשוב לי שהמסרים הכתובים שלי יעברו כמו שחשבתי עליהם. יש מילים שבניקוד שונה עשויות לקבל משמעות אחרת ולכן אני מנקד כדי למנוע אי-הבנות. אל תשכח ש'תמבור צוקי' התחיל כדמות בדיונית בימי בית הספר. הניקוד מחזיר אותי בחיוך גם לתקופה זאת. 

טל: שאלה לסיום: אם היית צריך להשאיר רק שלט אחד שיישאר לנצח – מה היה או יהיה כתוב עליו?

צוקי: 'החיים זולים, הפוזה יקרה'.

עד כאן הריאיון הקצר עם 'צוקי'. כשזהותו תיחשף תזכרו שהריאיון הראשון שלו היה כאן...

גלריית תמונות של עבודותיו של תמבור צוקי נמצאת באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי וכאן ניתן לצפות ביצירותיו האחרות (כ-250 במספר).

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

סיפורי רחובות: הזאת נעמי, היהודי בלפור, מבצע יכין והכנסת אורחים

א. הזאת נעמי?

צילום: לילי הבר

כמו בערים רבות בישראל, גם בהרצליה יש רחוב על שמה של נעמי שמר, המשוררת, הפזמונאית והמלחינה האהובה והדגולה. אבל איכשהו יצא שדווקא היא, בעלת השם הכי ישראלי, חווה התעללות לשונית (לא מכוונת כמובן) בשמה, כפי שראינו בעבר בבאר יעקב.

מה קשה כל כך לכתוב נכון את השם נָעֳמִי באנגלית? הרי מדובר בשם תנ"כי שיש לו מסורת כתיבה עתיקה Naomi, ולא נועומי (No'omi) כפי שכתוב על השלט בהרצליה, או 'נוֹמִי' כפי שיש הנוהגים לבטא בעל-פה.

אין צריך לומר שנעמי שמר עצמה כתבה את שמה Naomi.

כריכה אחורית של 'נעמי שמר, כל השירים', לולב, 1967

על הנחרצות שבה כתבתי שאין לכתוב No'omi, ספגתי קיתון של רותחין.

כך למשל, כתבה לי גילה וכמן (בעצמה אֵם לנעמי):

הכתיב NO'OMI אולי נראה מוזר, אבל...

א. זו ההגייה הנכונה של השם (לשיטת האשכנזים והתימנים לפחות).

ב. בתפוצות מסוימות (שוודיה, למשל) זהו גם הכתיב המקובל.

כך נכתב בספר מגילת רות: פירוש ישראלי חדש, מאת גילה וכמן ואביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2018):

מגיב אחר הפנה אותי לפוסט חביב של לא אחרת מאשר האקדמיה ללשון העברית מ-16 בפברואר 2018:

השם נָעֳמִי הוא צורת נטייה של שם העצם נֹעַם (בלי ניקוד נועם), כלומר, נעמי פירושו 'הנועם שלי'. השורש נע"ם מוכר בעברית גם מן המילים נָעִים ונְעִימוּת ומן הפועל נָעַם שפירושו 'היה נעים'. השורש מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִים) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.  

משמעות נוספת של שם העצם נועם היא 'מתיקות', והשם נעמי היה עשוי להתפרש במשמעות קרובה לביטוי המודרני "מותק שלי". שימוש בשורש נע"ם בהוראת מתיקות אנו מוצאים בספר משלי: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (ט, יז).  

מן השורש נע"ם נגזרו גם השמות המקראיים נַעֲמָה, נַעֲמָן, אֲחִינֹעַם ואֲבִינֹעַם והשמות החדשים נֹעַם, אֱלִינֹעַם ונְעִימָה.  

ולשאלת השאלות: איך הוגים את השמות? כי רבות הן נעמי ונעמה המתקנות השכם והערב את השוגים בהגיית שמן...  

את נעמה אנו פוגשים בספר בראשית. שם מנוקדת הנ' בפתח (a), וכך נהוג להגות את השם גם היום: נַעֲמָה (Na'ama). שימו לב כי ההגייה נְעמה (Ne'ama) נחשבת שיבוש.  

את נעמי אנו מכירים ממגילת רות, וניקוד שְמה פותח ברצף קמץ וחטף קמץ. את הניקוד הזה אפשר להגות No'omi ולפי מסורת הספרדים Na'omi, אך שימו לב כי ההגייה Ne'omi ("נְעוֹמי") נחשבת שיבוש.  

שתפו ותייגו כל נעמי, נעמה, נועם, נעמן אבינועם ואחינועם – כדי לספר להם על המתיקות והנעימות שיש בשמות שלהן ושלהם.

למדתי מכל זה לא מעט, ועדיין נעמי שמר כתבה את שמה Naomi, וכך לדעתי יש להנציחה.

ב. היהודי בלפור

צילום: איתמר לויתן

עוד שם שיש כמעט בכל עיר גדולה בישראל הוא 'בלפור' (בדרך כלל תמצאו אותו ליד רחוב אלנבי). 

ובצדק! בלפור היה דמות חשובה בתולדות המקום הזה. ה'הצהרה' שנושאת את שמו (הצהרת בלפור), שניתנה בחתימתו ב-2 בנובמבר 1917 כמכתב לברון ליונל רוטשילד, ובו מכירה ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לכונן בית לאומי בארץ ישראל, נחשבת עד היום למסמך מכונן חשוב ביותר, הן בתולדות 'המדינה שבדרך' הן בתולדות הסכסוך בין יהודים לערבים. על מקומו של המסמך אפשר להתווכח, אבל אין ויכוח על כך שלורד ארתור ג'יימס בלפור לא היה יהודי (אלא אם כן לעיריית ראשון לציון יש מידע שטרם נחשף).  

לורד בלפור (משמאל) לפני שעבר גיור כהלכה, 1922 (ויקימדיה)

ג. מבצע יכין

עולים ממרוקו מגיעים לנמל חיפה, דצמבר 1961

במושבה הוותיקה מזכרת בתיה (נוסדה בשלהי 1883) יש רחוב ושמו 'מבצע יכין', המציין את המבצע להעלאת יהודי מרוקו לישראל.

מתי היה מבצע יכין אתם שואלים? ובכן, אם להאמין לשלט אז הוא נמשך כמעט מאה שנה, משנת 1861 ועד 1964...

צילום: דוד שי

ברור שנפלה כאן טעות הקלדה וצריך להיות 1964-1961 (ופנייה לאנשי עיריית מזכרת בתיה: כשתתקנו, אם תתקנו, תזכרו גם שעל פי כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון העברית יש לכתוב טווח מספרים מימין לשמאל!).

כמה יהודים עלו אז ממרוקו? לפי השלט: כשמונים אלף; לפי ויקיפדיה: כתשעים אלף; לפי הסכת הספרנים של הספריייה הלאומית: כשלושים אלף...

על פי פרופ' חיים סעדון, באתר של יד יצחק בן-צבי, המספר המדויק הוא: 89,742.

שאלתי את ההיסטוריון ד"ר דוד גדג' מהאוניברסיטה העברית מה המוסכמה המקובלת היום במחקר, וזו תשובתו: 

הטעות בשלט נחמדה מאוד כי יש בה גם 'מן האמת'... יהודי מרוקו החלו באמצע המאה ה-19 לעלות במספרים גדולים לארץ והתיישבו בערי הקודש. לגבי המספרים במבצע יכין. אני מכיר את המספר של סעדון ממקורות נוספים ולכן כתשעים אלף יהודים נשמע משכנע. למעשה מדובר בגל העלייה הגדול ביותר. אחריו נותרו רק כמה אלפי יהודים במרוקו. 

בהזדמנות זו, נחמד לראות את שם הרחוב היוצא מ'מבצע יכין', ששמו 'הכנסת אורחים', לפי ש'בפינת הרחוב שכן הצריף ששימש בית מחסה לעוברי אורח במושבה' (הצריף עצמו כבר אינו עימנו).

צילום: דוד שי

על דעת המקום: חפצי-בה או חפציבה?

ברכת חברי קבוצת חפצי-בה לעיתון 'דבר' במלֹאת שנה להופעתו (דבר, 7 ביוני 1926, עמ' 4)

חפצי-בה הוא קיבוץ ותיק ליד בית אלפא, בעמק חרוד, שנוסד בשנת 1922. אבל איך בעצם כותבים את שם המקום: מילה אחת (חפציבה), או אולי שתיים עם מקף (חפצי-בה)? איך מנקדים – בָהּ או בָּהּ? ואיך מתעתקים את השם ללטינית - Hefzi-Bah, Heftsi-Vah, ואולי בכלל Heftsiva ,Heftsiba או Heftsi Ba? 

דוגמה טובה לבלבול נמצא בשני השלטים הבאים, שצולמו במרחק של כ-250 מטר זה מזה, לא הרחק מהכניסה לקיבוץ:

צילומים: איל בן ישי

נתחיל עם השם עצמו, שמקורו החד-משמעי הוא בנבואת ישעיהו:

ומכאן שמדובר בצירוף של שתי מילים המחוברות במקף ופועלות כשם אחד (צירוף כבול), והניקוד של האחרונה הוא בלי דגש (כידוע, אחרי אותיות אהוי אין דגש באותיות בגד כפת).

גם במסמכים רשמיים של רישום שמות מקומות בישראל יש חוסר אחידות. כך למשל, ב'רשימת שמות היישובים בישראל', שהוציאה האקדמיה ללשון העברית, נכתב התעתיק הלטיני התקני כך: Heftsi-Vah.

לעומת זאת, ברשימת 'שמות יעדים לשילוט הדרכה' של משרד התחבורה, נכתב התעתיק Heftsiva.

ראשיתה של חפצי-בה הייתה בחוות פועלים ליד חדרה על אדמות שנרכשו (ובלשון התקופה 'נגאלו') בידי יהושע חנקין. על פי המסופר, הרעיון לקרוא למקום בשם זה היה של רעייתו אולגה חנקין (ראו כתבה מפורטת של יחיאל מדור-חיים, 'חוות חפצי-בה', במחנה, 28 במאי 1986)

בארכיון המדינה נשמר גם סרטון קצר מ-1940 שמתעד הקמתה של 'עיר העתיד' (לא פחות!) על אדמות חפצי-בה:

      

אבל נתיבות החיים הוליכו את השֵׁם למקומות אחרים.

אומנם, מייסדי הקיבוץ הקפידו לקרוא לו בשם הנכון 'חפצי-בה', אבל לאורך השנים התקבל גם השם 'חפציבה' כמילה אחת: כך באתר הבית של הקיבוץ, כך בערך בוויקיפדיה וכך גם בשלטים שונים. אפילו בתיעוד בן הזמן, למשל בגלויה הזאת משנת 1924, שנתיים לאחר ייסוד הקיבוץ, שמנציחה את 'ילדי חפציבה בחצר של חפציבה':

אוסף ביתמונה, ויקימדיה

גם מחצבות השיש של הקיבוץ נקראו חפציבה:

צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה

וכמובן היה גם שם פרטי. 

בנות רבות נקראו חפצי-בה, וב-1956 נכתב אפילו שיר מיוחד לכבודן בידי יעקב אורלנד והולחן בידי מרדכי אולרי-נוז'יק. הנערה שבשיר היא 'בת תימן', אבל השם היה גם נחלתן של בנות עדות אחרות, ממזרח וממערב.

דבר, 8 ביוני 1956, דבר השבוע, עמ' 27

אורלנד הקפיד לכתוב חפצי-בה, אבל בהעתקות מאוחרות (למשל, בספרו של דן אלמגור, שושנת תימן: בני-תימן בזמר העברי, 2008, עמ' 134, או במילים המובאות באתר שירונט) נפל המקף והשיר נקרא 'חפציבה'.

הנה יפה ירקוני עם 'חפצי-בה':

התקליט הופק בחברת הד ארצי, 1956 (סטריאו ומונו)

זקנים שבנו עוד זוכרים מן הסתם את חברת הבנייה הגדולה 'חפציבה', שקרסה ברעש גדול בשנת 2007 בעקבות תרמית ענק של מנכ"ל החברה.

ויש גם שכונת חפציבה בחדרה, גן ציבורי חפציבה בנתניה, מרוץ חפציבה של חברת החשמל, ועוד ועוד.

צילום: יעל געתון (שקוף)

עיריית נתניה

ומה בנוגע לשמות רחובות?

בהרצליה יש רחוב המציין את שם הקיבוץ. לא תופתעו לגלות שבאותו רחוב מתקיימות שתי הצורות:

צילום: איתמר לויתן

ומה קורה בשכונת קריית חיים אשר בחיפה?

רחוב נידח ושקט ובו שלט רשמי אחד ויחיד:

ובכן, מילה אחת חפציבה. בקטנה נעיר כי הכיתוב חסר מובן. מה זה 'להרי הגלבוע'? מן הסתם נפלה המילה 'לרגלי הרי הגלבוע'. על הפסיק שנתקע בהסבר באופן מוזר אין טעם להרחיב.

נראה שהדיירים ברחוב יודעים עברית טוב יותר ואת בתיהם שילטו בצורה מדויקת:

צילומים: איתמר לויתן

אגב, תנועת 'תכלת-לבן' שעל פי השלט בקריית חיים הקימה את הקיבוץ, מוכרת יותר כתנועת הנוער החלוצית בלאו-וייס (Blau Weiss), שפעלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בגרמניה, באוסטריה, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה. 

והנה עוד דוגמה לסיום. 

בדרך יבנה ברחובות נמצאת חנות ספרים ותיקה ושמה 'חפציבה' (במילה אחת). מייסדת החנות יוכי רובין סיפרה לנו, כי עוד מנעוריה בחיפה אהבה את שמו של הכול-בו הגדול 'חפצי-בה', ששכן בבית הקרנות (קרנות, לא קרונות!) ברחוב הרצל 16. הרעיון מאחורי השם הוא: כל מה שאתה חפץ בו נמצא בה, בחנות...

צילום: איתמר לויתן

ואכן בחיפה היה (וכבר איננו) כול-בו מפורסם כזה, שנפתח ב-1946 (ואולי אף קודם לכן). מצאתי אפילו תמונה מגניבה של החזית שלו וממנה אפשר לראות בבירור שהשם היה חפצי-בה ולא חפציבה.

חפצי-בה בחיפה, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

לכול-בו שבחיפה קדמה חנות בתל אביב שנקראה באותו שם (חפצי-בה). היא נפתחה ב-1935 ברחוב אלנבי 58.

אז מה המסקנה?

השם הנכון והניקוד הנכון הוא כמו בתנ"ך 'חֶפְצִי-בָהּ'. התעתיק הלטיני הנכון הוא: Heftsiva, אבל החיים עשו את שלהם והצורה 'חֶפְצִיבָּה' הפכה לנפוצה, בעיקר בשל העובדה שכך נקראו, ועדיין נקראות, בנות רבות בישראל.

משהו על השם הפרטי חפצי-בה

האם שימש השם חפצי-בה כשם פרטי גם בתקופות קדומות? 

התנ"ך עצמו מעיד שאכן היה שם כזה ואמו של המלך מנשה נקראה כך (מלכים ב, כא, 1):

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי-בָהּ.

ככל שידוע לי, בימי הגלות הארוכים לא השתמשו בשם זה. התחדשותו קשורה בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל, באדמות שקנה יהושע חנקין ב-1894 באזור חדרה (ראו המליץ, 15 במאי 1894, עמ' 6), ועליהן נבנתה חוות חפצי-בה. 

זו הזדמנות להוציא מהחושך לאור שיר של יצחק קצנלסון שנקרא 'חפצי-בה' ואותו חיבר למחזה תנ"כי בשם 'ראשונים' (לא ידוע לי אם מחזה זה נדפס). השיר נדפס בפעם הראשונה בעיתון הצפירה, 18 באוקטובר 1917, עמ' 7-6:

חיפשתי גם באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' וניסיתי לאתר באמצעותו את 'חפצי-בה' הראשונה שנשאה שם זה. מצאתי בעיתון הארץ, מיום 9 בפברואר 1925, את המודעה החידתית הזו:

מיהי 'חפצי-בה' זו? אפשר להניח שמדובר באישה בוגרת ששייכת ל'חוג ספרותי' כלשהו, לפחות בת עשרים, ומכאן ששמה ניתן לה, כנראה, בזיקה להקמת החווה.

שש שנים אחר כך דווח בעיתון דבר (24 ביולי 1931, עמ' 6) על מזוודה כחולה שאבדה או הוחלפה בבית המכס ביפו, ובתוכה מסמכים על שם חפצי-בה שפירא. אני מנחש שמדובר בעולה חדשה, ועל כל פנים זו חפצי-בה המתועדת הראשונה.

ואם התקשיתי למצוא את החפצי-בות הראשונות, הנה הצלחתי למצוא בקלות את הפרה חפצי-בה בת תקוה, שאבוי נמכרה במכירה פומבית בחודש נובמבר 1931 וגורלה אינו ידוע...

דבר, 19 בנובמבר 1931, עמ' 4

_____________________________________

תודה ליועץ הלשון רפי מוזס ולצלם איתמר לויתן.

לימודי ליבה: דווקא, מה מברכים על גיר, דאון טאון, מפולת אדמה

א. דווקא 

התחנה המרכזית בירושלים (צילום: משה הררי)

בכניסה למרכז הספורט ימק"א בירושלים (צילום: דוד אסף)

או שהם לא למדו לקרוא או שהם פשוט שמים פס (מה שנקרא – מהמקפצה). אני נוטה לאפשרות השנייה.

ב. מה מברכים על גיר?

לידיעת הקוראים: אפשר להיחנק מגירים, אבל אם אתם מתעקשים לאכול אותם אז דעו שהם כשרים וגם 'פרווה' (כלומר, לא חלבי ולא בשרי), וברכתם 'בורא פרי האדמה'...

ולהבהרה: באנגלית Chalk הוא גיר, וסכנת מחנק היא Choking danger.

לידיעת אנשי מפעל זן-בר בקיבוץ רמת השופט.

תודה ליוחאי גואל

ג. תסמונת דאון

במרכז הרפואי וולפסון לא יודעים לכתוב Downtown (מרכז העיר).

צילום: טל סגל

כיוון שכך, נקדיש להם את הלהיט הענקי משנות השישים (1964 ואילך, ליתר דיוק) 'Downtown', של הזמרת הבריטית פֵּטוּלָה קלארק.

הנה לכבודם, ולהנאתנו, הקלטה של פטולה קלארק בתוכנית הבידור הטלוויזיונית 'המופע של דין מרטין', ינואר 1967:

ד. מפולת

בנתניה דואגים, ובצדק, להזהיר את התושבים ממפולת, בארבע השפות הנוהגות בעיר: עברית, אנגלית, ערבית ורוסית (חסרה לי צרפתית). קטונתי מלבדוק את נכונות הכתיב בערבית וברוסית, אבל נאמר זאת כך: באנגלית כותבים מפולת אדמה Landslide.

צילום: טל סגל

ברור שגם במקרה זה כותבי השלט נעדרי השכלה מוזיקלית, ואינם מכירים את הלהיט הענקי Landslide של להקת הרוק פליטווד מק (Fleetwood Mac) משנת 1975, שכתבה והלחינה חברת הלהקה סטיבי ניקס. 

אז הנה הוא לכבודם ולכבודנו: