את השם 'שְׁכוּנת חאַפּ' שמעתי בפעם הראשונה כשקראתי סיפור קצר בשם זה שכתב גדעון תלפז (2017-1936) וקובץ בספרו שכונת חאפּ (הקיבוץ המאוחד, 1966). הספר עוסק בזיכרונות ילדותו של תלפז בפתח תקווה, אבל שכונת חאַפּ הייתה בגבעתיים ואליה נסעו באוטובוס.
זהו סיפור על תאוות בצע קטנונית בימי המנדט הבריטי בארץ. סיפור על תאוות נדל"ן שלא באה על סיפוקה.
שכונת חאפּ, עמ' 6
שכונת חאפּ, עמ' 8
בסופו של דבר, לאחר הבולמוס הרעבתני של ביזת קרקעות וסימונן, מגיעים פרשים בריטים, מסלקים את ההמון שהגיע גם מרמת גן ומתל אביב, ומנפצים את חלומות הנדל"ן שטיפחו.
שכונת חאַפּ, עמ' 14
השם חאַפּ, שפירושו חטיפה, בא מיידיש (צריך לכתוב: כאַפּ), ולפיכך 'כאַפּער' – מילה שנכנסה לסלנג העברי – הוא חטפן. שכונת חאַפּ ההיסטורית, בגבול שכונת בורוכוב בגבעתיים, הייתה על אדמות שנרכשו עוד ב-1921 בידי יהודים ממצרים. על אדמתה נוסדה ב-1934 שכונת קרית יוסף, וסמוך לכך פשטה שמועה שמדובר באדמות הפקר וכל הרוצה יבוא וייקח. כך נולד הביטוי שכונת חאַפּ.
ככל שהבנתי, אדמות המקום הוסדרו לבסוף על פי חוק נכסי נפקדים שנחקק ב-1950. זיכרונות מימיה הראשונים של השכונה הובאו באתר נוסטלגיה אונליין, וזו הזדמנות להיפרד בהצדעה של כבוד ממייסד האתר דיוויד סלע, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כמה חודשים.
ברחוב בוגרשוב 63 בתל אביב עומד מבנה גדול. זהו 'בית הכנסת הכללי נורדיה', שראשיתו ב-1926, בדיוק לפני מאה שנה. אבן הפינה למבנה הקבע, שכאמור עומד על מכונו עד היום, הונחה בפברואר 1928 (תל אביב.פדיה).
שנים רבות היה הבניין עזוב ונטוש, ולאחרונה שופץ והועבר לרשות ארגון 'שלום לעם' להפצת יהדות, בראשות הרב החרדי רב הפעלים יעקב משה הלל (ממוצא עיראקי, אך קרוב בהשקפותיו לחרדים הליטאים) ובניהול בני משפחתו.
לא התעמקתי בפעילותו של הארגון ובנעשה בין כותלי הבית, אבל מקריאת הערך בוויקיפדיה אני לומד שמדובר בארגון ארצי שוחר טוב, שאינו עוסק רק בהרצאות וב'הפצת ערכי היהדות' (שם קוד להחזרה בתשובה), אלא גם בתמיכה ממשית בנוער בסיכון ובנוער (חרדי) נושר. יש לו מרכזי גמילה מאלכוהול ומסמים, ועוד כיוצא באלה. יבורכו.
את פני הבאים לבית הכנסת מקבל שלט גדול ומיוחד במינו, המספר את קורות הבית, המכונה עתה 'בית יעקב הלל'.
יעקב הלל, מבני משפחת הרבנים הלל, קיבל בנעוריו חינוך חרדי אך בחר להתגייס לצה"ל. הוא שירת בסיירת גולני ונפל בדרום לבנון בי"ד בתשרי תשפ"ה (16 באוקטובר 2024).
מה שעוד מיוחד בשלט הזיכרון, הוא הציטוט של שני שירים חילוניים לגמרי, אך כמובן שיש בהם 'יהדות' לא פחות מכל 'דבר תורה'.
בראש השלט מובאות כמה שורות משירו של נתן יונתן, 'שיר אֶרֶץ', שנכתב בשנות השבעים והולחן בידי סשה ארגוב (ראו את סיפור השיר ברשימה של נתי גבאי בבלוג הספרנים):
זהו הבית השני של השיר, והסיבה שדווקא הוא מצוטט כאן מובנת מאליה ('שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת'), אבל קריאת השיר כולו מגלה יחס הרבה יותר מורכב ודו-משמעי כלפי ה'אֶרֶץ', כפי שמעיד בבירור הבית הראשון:
בין כך ובין כך, זהו שיר מרגש ומרעיד ביופיו, וביצועים רבים לו. הנה חוה אלברשטיין:
בתחתית השלט מובא ציטוט של שיר נוסף, מוכר לא פחות, 'פה בארץ חמדת אבות', שכתב ישראל דוּשְׁמָן בשנת 1912 (על פי הזמנת מנהל גימנסיה הרצליה אז, חיים בוגרשוב) והלחן, שנכתב בידי הרמן צבי ארליך, מוכר לנו בעיבודו של חנינא קרצ'בסקי. שיר זה הוא אחד מנכסי צאן ברזל של הזמר הציוני, ואת סיפורו המרתק הביא אליהו הכהן ברשימה שהתפרסמה כאן לפני כמה שנים ('הציור שהוליד שיר: פה בארץ חמדת אבות', בלוג עונג שבת, 13 בינואר 2023).
אפשר להבין מדוע נבחר שיר זה עבור מוסד דתי, שהרי נאמר בו: 'פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה'. שפת התורה היא כמובן השפה העברית, שאכן פרחה והפכה ללא עוררין לשפת התחייה הלאומית, אך כפי שבזמנו אמר או כתב עמוס עוז: 'תתגשמנה כל התקוות'. כל התקוות, לא אחת בלבד. יש מקום לכולן...
הנה מקהלת צדיקוב, שתרומם את רוחנו, בהקלטה משנת 1963:
ג. יפה כלבנה
על חומת בית בשיפולי שכונת כבאביר, על צלע הכרמל, שרטטו בעלי הבית את השורות הללו:
פעם שלך
פעם אחרת
על יופיך לזרים
מוותר...
אלה מילים מתוך שירו היפה של אביתר בנאי, 'יפה כלבנה', שאותו כתב, הלחין ושר בשנת 2013:
סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית
ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת
עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת
פעם שלך פעם אחרת על יופיך לזרים מוותר
לא אבקש דבר
את לא צריכה להוכיח לי כלום
הורידי אודם שפתייך
אבק דרכים רחצי מרגלייך
היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת
היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת
מי זאת עולה
יפה כלבנה
פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תיעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים
לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום – מיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולשום חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.
ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.
רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:
וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026:
א. המאהבת
בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב-פעלים
וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, אז נציג ישראלי בכיר בטהראן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים
להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.
'איך?' נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס
מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'.
כך התחילה
הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...
כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי)
ב. הַחֲבֵרָה
יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של
אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור
נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם
ביקורתי ובעלת טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא
יכתוב, וגם לא יהיה אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו.
סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי)
מובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל
האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו. אם יתברר שהוא רציני – מוטל עליו לתכנן
את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא יֵצא חתן...
בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי)
אבל אני דווקא
חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שֶׁמוּנה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע
ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי
החיל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות
אותה בירה לקנות לי מתנה.
יום אחד צלצל בדלת ביתנוכפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, ובידו מכתב ומתנה – קומבינזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר
שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות
דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע תכלת לא היה חביב עליי, אך עובדה חשובה זו טרם
נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. מובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד
היום.
הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום
עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכין גם את בני משפחתו – אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנהלבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד
פיתו אותילהגיע למשרד בתל אביב,לא מרשים במיוחד,ובאמתלה של
בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל,תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחיתבעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו
כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית
נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג ביטחוני גבוה.
ג. האישה
הקשרעם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר
1965. אז נוצר הקשר איתו, והוא תוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכל
החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחתעל כוונותיו – שום מילה. הוא התנה תנאי מפורש: שאשתו ושני ילדיו יֵצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראליםשיעבירו אותם
בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעיה רפואית שאי אפשר לפתור במדינתם, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול
נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותפגוש את בעלה.
'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא
מדעתו: בעלההאהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכל זה מבלי שאמר לה
מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה
לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון שבו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו
לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע,
עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...
לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה.
אלוף-משנה (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל)
ד. המשפחה
לאחר שנחת מוניר עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים שהובאו במקביל. אז החלו כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא, ועליי – לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את
מנהגו של בעלה דני לטוס על כל קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22
סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהגיע המיג ארצה, דנילמד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר
הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם'.
מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 כמחווה לג'יימס בונד מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed,ויקימדיה)
המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו
באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותםמייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ.
שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היהגם לחשוב מה
אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי
מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית
שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם
תלאות רבות. הצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני –
משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר
והילדים.
'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה
להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו
שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.
כך עברו שלוש
שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי
הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם
שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר
קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות
נפגשו לעיתים מזומנות. אכלנו בשבתותאלה
אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק,ושל שולה. לי עצמי נדרש זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.
דני שפירא מקבל דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה)
ה. הטרגדיה
אבל
בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידהּ בפני עובדה מוגמרת, וכנראהגם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו
בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את
הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם, והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבדה, הלך והידרדר. לעיתים הייתה מטלפנת אליי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה
אותם פה למטה'. היא התכוונה לשליחיו של סדאם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו
אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא
ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר
עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.
כל מי
שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם
חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות
צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיהאנושית גדולה.
_______________________________________
פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
מי שלא גר בסביבה, כלומר ברחוב זלמן שזר 39 בשכונת נווה עופר (תל כביר) בתל אביב, יתקשה לזהות את המבנה הזה. במבט ראשוני ומהיר זה נראה כמו בסיס טילים סודי במיוחד, או אולי מדובר במועדון פורנו שבשעריו עומד טוטם המוקדש לפאלוּס.
צילומים: איתמר לויתן
לא ולא! מדובר בבית הספר הממלכתי לשעבר שז"ר, על שם הנשיא השלישי זלמן שזר, מוסד שהפך ברבות הימים לחרדי. ומה יותר מתאים לבית ספר חרדי לבנות מאשר עיפרון ענק מחודד, שנראה כמו טיל בליסטי או סמל פאלי מפלצתי?
מהשלט שמוצב בסמוך לכניסה מתבררים הפרטים האלה:
אבות ואימהות רבים למקום. גם רשת מוסדות 'אלי בעזרי', גם 'בית יעקב', ולתוספת בלבול מגדרי: 'בנות ציפורה' מכאן, ו'בני יוסף' מכאן.
בית יעקב, כידוע, הוא שמה של רשת מוסדות חינוך חרדית ותיקה, אשכנזית לכל דבר ועניין (היא נוסדה בפולין ב-1918 על ידי שרה שנירר), שפועלת עד היום בכל ריכוזי החברה החרדית. התחרות על קבלה למוסדותיה, בעיקר התיכונים והסמינרים למורות, מוציאה מהחברה החרדית את המיטב הגזעני-עדתי שלה. אבל 'בית יעקב' שלפנינו הוא שונה: כאן זה על פי מורשת הרב עובדיה יוסף, כלומר ספרדי-מזרחי, ובמילה אחת: ש"ס.
עתה כבר לא נופתע מרשימת ההטבות שלהן זוכות הבנות בגילים שלוש עד חמש: תוכנית הזנה מסובסדת, יום לימודים ארוך, לימודי ליבה ברמה גבוהה, 'מעלה אחת מעל'. הלוואי על כל בנות ישראל מכל העדות ומכל המגזרים.
יש לי הרגשה שהמודעה הזאת, על לימודי אנגלית, מדעים ומתמטיקה, מחשבים, תקשורת ויישומי מחשב, לא ממש מכוונת לזאטוטות בנות הגן, אלא לבנות בית הספר, אבל קשה לדעת זאת מן השלט.
ב. קפיצת הדרך
צילום: דותן גורן
ברחוב אלחדיף בטבריה נמצא מתחם הארחה ואולם אירועים ('אירועים קטנים') הקרוי 'קפיצת הדרך'. שם שנון, שמרמז כי כדי להגיע למקום יש לסור מדרך המלך ו'לקפוץ' אליהם.
ככל שלמדתי מאתר האינטרנט של הבית, מדובר במקום המיועד לציבור מסורתי ודתי. יש בו מקווה, נערכות בו חגיגות בר/בת מצווה, מסיבות חינה, הפרשות חלה ועוד 'אירועים מפנקים'. הכול עם נוף מהמם ובהפרדה מגדרית מלאה.
המושג 'קפיצת הדרך' מוכר היטב בספרות המדרש ('שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה', סנהדרין, צה ע"א), בספרות העממית (לא רק היהודית, אלא גם בספרות העולם), ובעיקר בסיפור החסידי. זהו נס שנעשה לצדיקים ולקדושים שאצה להם הדרך והקב"ה מסייע בידם להגיע מייד למחוז חפצם.
באתר האקדמיה ללשון העברית מצאתי הסבר מעניין: 'קפיצה' היא לא רק ניתור, אלא גם לשון כיווץ (למשל, 'קפץ את ידו'), ומכאן שקפיצת הדרך היא מעין כיווץ הדרך וקיצורה.
אגב, לא הרחק משם, מדרום לעיר נצרת, נמצא הר קדוש לנוצרים המכונה 'הר הקפיצה'. המסורת הנוצרית העממית רואה כאן את המקום שממנו נמלט ישוע מרודפיו בקפיצה פלאית מההר לעמק שמתחתיו.
גם בלשון היום-יומית שלנו הביטוי 'קפיצת דרך' משמש לתיאור הישג גדול שאליו הגיעו בפרק זמן קצר. כך למשל, ספרו של אריה לוֹבָה אליאב (2010-1921), שבו תואר מפעל ההתיישבות הגדול שהיה בשנות החמישים באזור לכיש והמחבר היה אחד מראשיו, נקרא בשם קפיצת הדרך (עם עובד, 1970).
ג. בכי תמרורים: מה לא מובן פה?
צילום: עידו יעקבי
'השלט הזה', כתב לי עידו יעקבי, 'נמצא בצומת מרכזי בכפר סבא כבר כמה
חודשים. הייתי רוצה שעוד רבות ורבים ייהנו מהממצא הזה,
הנדיר בעילגותו'. כמו עוד יצירות אומנות גדולות, השלט הזה הוא קטגוריה לשונית בפני עצמה.
הנה מעט ממה שמצאנו: 'רמזור', צריך להיות 'הרמזור', למה צריך להוסיף 'פניה' (הכתיב התקני הוא 'פנייה') ו'תנועה', אם ברור מה זה 'ישר' ומה זה 'ימינה'? הניסוח המוזר הזה גורם לך להאט, אולי גם לעצור, ולקרוא שוב כדי להיות בטוח שהבנת את כל אשר יורוך.
וכל זה עוד לפני שאנו תוהים מה עם הנהגות, ומה עם קוראי ערבית או אנגלית...
ד. הרב ש"ך
צילום: דוד אסף
'אנחנו אוהבים לגרום לך לחייך', מכריזה (באנגלית) המודעה של מרפאת השיניים ברחוב לויד ג'ורג' בירושלים.
אבל אם רק תעז לחנות בפיסת המדרכה שליד המרפאה, נדאג למחוק לך את החיוך מהפנים. אתה צפוי לקנס גבוה: 500 ש"ך!
רותי פרבולוצקי, לשעבר מנהלת אגף החינוך בחברה להגנת הטבע, יזמה ומרכזת מעין 'פרלמנט' חברים חודשי, שנושא את השם 'פורום שואבה', על שם המושב בהרי יהודה שבו הוא מתכנס. אחד המרצים האחרונים היה אלון גור אריה, במאי, שחקן, מלחין, מרצה ומה לא, והנושא שלו היה 'סיפורה של להקת הגשש החיוור: אושיית הבידור והתרבות הישראלית הגדולה בכל הזמנים'. כנהוג, הרצאתו לוותה בקטעי שיר ובמערכונים, בסיפורים על ההיסטוריה של הלהקה, ובניתוח מעניין של הסיבות להצלחתם. הסתכלתי ימינה ושמאלה על הנוכחים באולם, ולא היה אפשר להתעלם מן החיוכים שבעי הרצון שלא סרו מעל פניהם, שהרי שלישיית הגשש החיוור הייתה חלק מה'פסקול' של חייהם, חיינו.
אחד הקטעים שהוצגו נגע בי באופן אישי וריגש אותי מאוד. אני שמח לשתף בו את הקוראים. כפי שתראו בהמשך, הכול אמת חוץ מפרט זה או אחר...
בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת תש"ל / 1970 שרו חברי השלישייה – שייקה, גברי ופולי – את 'מים לדוד המלך', שכתב והלחין עקיבא נוף. השיר אומנם לא זכה בפרס, אבל הפך לאחד השירים האהובים של השלישייה. לא רק בזכות המילים המשעשעות, שמרחיבות את הסיפור התנ"כי על גיבורי דוד, ולא רק בזכות הלחן העליז, אלא גם, ואולי בעיקר, בזכות התלבושות המקוריות של הגששים, שנלקחו כביכול ממלתחת בגדים של חיילים רומאים. למותניהם חגרו ה'גיבורים' מעין טוניקות או חצאיות 'מיני', ובכל פעם ופעם שהרימו את ידיהם, נחשפו תחתוניהם לצהלת הצופים המופתעים.
הנה כאן מספר פולי (ישראל פוליאקוב), בריאיון לאמנון לוי, על השיר ועל המופע יוצא הדופן (ההקלטה היא מ-1996):
וכאן ביתר פירוט בכתבה שששודרה בחדשות ערוץ 12 בשנת 2023:
מסופר כי אברהם דשא (פָּשָׁנֶל), שהקים
והפיק את 'הגששים', התלבט יחד איתם איזה לבוש יתאים לשיר זה. המוניטין של הגששים עד אז היה של מצחיקנים, לאו דווקא של זמרים רציניים, והם חששו שהשיר הכביכול תנ"כי לא מתאים להם. פשנל הבטיח שהקהל יצחק מהשיר ומהביצוע, וכך היה. הפסטיבל התקיים בבנייני האומה בירושלים, וערב קודם לחזרה הגנרלית הוצגה שם האופרה של המלחין האיטלקי בן המאה ה-17 קלאודיו מונטוורדי, 'הכתרת פופיאה' (L'incoronazione di Poppea), שהועלתה על הבמה בפעם הראשונה בשנת 1643.
פשנל ראה מאחורי הקלעים את התלבושות של החיילים הרומאים ומשם קיבל את הרעיון (את התלבושות עצמן לקחו הגששים מהמחזה האנטי-מלחמתי 'לִיסִיסְטְרָטֶה' של אריסטופנס, שהוצג אז בתאטרון הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר(. סיפורו של השיר כבר סופר במקומות שונים. כולם התעניינו בגששים ובגיבוריו של דוד המלך, אף אחד לא התייחס ל'הכתרת פופיאה'.
פופיאה סבינה, שחייתה במאה הראשונה לספירה, הייתה אשתו השנייה של הקיסר נירון, וכמקובל בקרב בנות חוגה וסוגה רבות היו עלילותיה בפוליטיקה, באהבה ובמלחמה. סופר עליה ששכנעה את נירון להרעיל את אימו ולחצה עליו להתגרש מאשתו כדי שיוכלו להינשא והיא תהפוך לקיסרית רומא. לאחר שנישאו לחצה עליו להוציא להורג את אשתו הקודמת ואת אחותו... בקיצור, חומר משובח לאופרה. אגב, פופיאה נזכרת גם בכתביו של יוסף בן מתתיהו, שאף פגש אותה פנים אל פנים, והסתייע בה לטובת אחיו היהודים.
ואיפה כל זה פוגש אותי?
צוות הזמרים של האופרה (עשרה במניין) הגיע מבית האופרה הקאמרית במילאנו שבאיטליה, אבל להפקה היו דרושים גם ניצבים ('סטטיסטים'), שכל תפקידם לעמוד על הבמה ולא להוציא הגה מפיהם. כדי למצוא ניצבים כאלה, שייראו צעירים ושריריים כחיילים רומאים, פורסמה מודעה בלוחות המודעות של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. במודעה נאמר כי מפיקי האופרה מחפשים מועמדים מתאימים להיכנס בסנדליהם ובחצאיותיהם של חיילים רומאיים. דובר על שלוש הופעות: שתיים בקיסריה ואחת בבנייני האומה.
הייתי אז תלמיד השנה הראשונה בחוג לביולוגיה, וגרתי בדירת סטודנטים עם חבריי לגרעין שח"ל (של תנועת בני עקיבא) שעימם שירתי בנח"ל. הגשנו מועמדות והתקבלנו: מנשה כהן, שגר איתי בדירה, חיים לביא
(ז׳׳ל), שרגא הרט ואנוכי. התגייסנו למשימה בעיקר כדי להרוויח בקלות 'כמה לירות', שעשויות היו לשפר את חיינו כסטודנטים תפרנים, אך גם מתוך איזה יצר הרפתקני.
ואכן, זו הייתה חוויה יוצאת דופן
להופיע באופרה איטלקית בפני כ-3,000 איש! כמובן לא הבנו אף מילה מהליברטו האיטלקי, ובזמן ההצגה החלפנו בינינו דַחְקוֹת בעברית (בסגנון הגשש, כמקובל באותם ימים). הניצבים לא נדרשו לעשות הרבה חוץ מלהיות שם. אני זוכר כי אחד מתפקידיי היה, בין היתר, לגרור אל מחוץ לבמה את
פופיאה שהתעלפה על הרצפה.
בביקורת שפורסמה בעיתון מעריב, כתבה מבקרת המוזיקה הוותיקה אוֹלְיָה זילברמן, כי האופרה עוררה עניין רב והייתה בסך הכול מוצלחת (למרות שהמקהלה 'הייתה הפעם חלשה למדי', וגם 'התיאום בין התזמורת, הסולנים והמקהלה לא תמיד היה אידאלי'). 'רק חבל היה שהילדים הישראלים והנערות שלנו, שהחזיקו בשובל שמלתה של פופיאה, לא היו שקטים למדי'. ה'ילדים' הללו היינו אנחנו...
מעריב, 7 באוגוסט 1969, עמ' 25
זאת ועוד, לביקורת נוספת, שכתבה מבקרת המוזיקה מרים בר בעיתון דבר, צורף הרישום הזה. אם תשימו לב, ברקע צויר גם אחד הניצבים, אבל אני מודה שלא הצלחתי לזהות את עצמי או את אחד מחבריי...
דבר, 15 באוגוסט 1969, עמ' 8 (לא הצלחתי לזהות את שם הצייר)
עדי בשן, שמנהלת את משרדי באוניברסיטת תל אביב, איתרה מייד את התמונה למזכרת מן המופע שעלה בבנייני האומה, ובה הצטלמנו יחד עם אחת הזמרות האיטלקיות (לא הצלחתי לזהותה). שימו לב לסיגריה שהיא מחזיקה בידה השמאלית, שאותה עישנה כדי להירגע אחרי שהסתיימה ההופעה. היו ימים.
מימין לשמאל: ד"ר שרגא הרט (כיום גינקולוג בכיר), מנשה כהן (כיום חקלאי במושב נוב וחוקר במיג"ל, שגם סייע לי במציאת חומר הקשור לאופרה), אחת הזמרות ממילאנו, הניצב הגבוה והממושקף הוא יוסי לשם (כותב רשימה זו), ד"ר חיים לביא ז"ל (מרצה לשעבר באוניברסיטת בר-אילן). משמאל, קסדה בידו, זמר איטלקי מן הצוות המקורי של האופרה.
מי שעומדות לרשותו שעתיים פנויות, מוזמן להאזין ולצפות באופרה המיוחדת הזו, שלקחיה המוסריים והחברתיים רלוונטיים ואקטואליים גם לימינו. מאחורי סיפור האהבה הבארוקי מסתתר סיפור נוכלים פוליטי, שעוסק בדרך שבה זכתה פופיאה בכתר המלכות הקיסרי. זהו גם סיפור על כניעה ליצרים שגוברת על עקרונות הפילוסופיה הסְטוֹאית ועל הניסיון להגבלת כוחו של השלטון.
אמר העורך:
סיפור נהדר ומצחיק, רק שזיכרונו של לשם – קצת לברכה...
האופרה 'הכתרת פופיאה' הוצגה בישראל בדיוק שנה אחתקודם לפסטיבל הזמר של 1970. זה היה באוגוסט 1969, חלק מ'הפסטיבל הישראלי' של אותה שנה.
הארץ, 29 ביולי 1969
סיפרתי על כך ליוסי לשם, שקיבל זאת בהומור וכתב לי: 'בכל זאת עברו מאז 57 שנים (אני כבר בן 79). התבססתי על המרצה, שאמר כי יום לפני הופעת הגששים בבנייני אומה הוצגה שם אופרה. הוא היה צריך לומר "שנה לפני" ולא יום'...
*
מה הייתה האופרה שהועלתה (אם בכלל הועלתה) בבנייני האומה כמה ימים לפני פסטיבל הזמר של 1970? כנראה שלא נדע. בכל אופן, הפותרים נכונה יזכו בכוס מים זכים מהבור בבית לחם (אבל שייסעו לשם על חשבונם).
___________________________________________
פרופ' (אמריטוס) יוסי לשם לימד ומלמד בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היה מנכ"ל החברה להגנת הטבע וייסד ומנהל עד היום את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים. yossile@tauex.tau.ac.il
העולם המופלא והמטורלל של סגולות לזרע של קיימא, לזיווג הגון, לנחת ולהצלחה מביא בכנפיו הזיות שהדמיון מתקשה להכיל.
כשאביעד הכהן שלח לי את המודעה הבאה, עניתי לו שאני מתלבט מה המדור המתאים לקוריוז זה: 'ארץ הקודש' או 'פרנסות של יהודים'...
מספרם של חמורי הבית, שהיו מחיות המשק הנפוצות בארץ, יורד בהתמדה (יש מי שמדבר על כמה אלפים בודדים, רובם כנראה בשטחים הפלסטיניים), אבל חמורים על שתיים יש בשפע.
נכנסתי לאתר המושקע של פודי החמורים, ואהבתי – כמו שאמרה חביבתנו מירי רגב, כשנשאלה פעם מה היא אוהבת בסרט של טרנטינו (שאותו כמובן לא ראתה) – 'את הכול, את כל הסיפור, את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את המערכת המורכבת בין גברים ונשים'...
למשל, אהבתי את התמחור הקסום של 118 ש"ח, שזה 100 + ח"י (העברה בנקאית לסניף בנתיבות). וכמובן הקשר המוזר בין מעיין רשב"י ומערת רשב"י – שכביכול ישבו בה רשב"י ובנו אלעזר 13 שנה ולמדו תורה – לבין קיומה של 'המצווה הנדירה' שתתקיים ממש בתוך המערה (אגב, מי שממש מתעקש יכול לעשות את פדיון החמור גם בבית).
על המצווה הנדירה הזאת כבר כתבתי בעונ"ש כמה פעמים (למשל, 'מזל טוב, נולד לנו פטר חמור!' מ-2012, או 'פרנסות של יהודים: פטר חמור' מ-2023). זה נדיר כל כך, שכמעט בכל שנה ושנה יש מי שרוכב על החמור הזה ועושה ממנו קצת כסף.
בהזדמנות חגיגית זו הבאתי, בנספח למטה, משהו על שירי חמורים בתרבות הישראלית.
אכן, מצווה מוזרה ביותר מן התורה (דברים, כב 7-6). תילי-תילים של הסברים ופרשנויות הוקדשו לאורך הדורות להבנתה, מה גם שזו אחת משתי המצוות ששכרן הובטח במפורש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' (האחרת היא מצוות כיבוד אב ואם).
על עץ ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים נתלו לאחרונה המודעות האלה:
צילום: טובה הרצל
נעזוב בצד את המצווה הנדירה ונתמקד בשילוב העילג והמביך של עברית חרדית ואנגלית חרדית.
הבה נסתכל על המודעה מקרוב:
במה נתחיל?
נתחיל בשיבושים הגסים של הפסוק ('שליח' במקום 'שַׁלֵּחַ'), hakan במקום haken, או בתמורה האינפנטילית שמובטחת למי שישתתף בכספו במצווה: תמיכה בבני תורה 'חשובים' שיודעים את ההלכה ובילדיהם (שמשווים אותם כנראה לגוזלי הציפור), והשיא – אפשר לקבל את הביצים עם השם של התורם עליהן (קצת מזכיר את ביצי פסחא)...
פסחא שמח!
הנה עוד כמה הטבות למי שיתרום: 'אריכת ימים', 'לבנים – לקוט שמונע דברים' (אני מודה שלא הבנתי), והכי חשוב, 'ומקרב לגאולה', כפי שהובטח ב'מדדש[!] רבה'.
גם אלה מכם שיודעים מהי פרה אדומה (לא כיפה אדומה, פרה!) מן הסתם לא שמעו על 'פרויקט פרה אדומה', שמתנהל בהתנחלות שילה (ליד שילה הקדומה, שם היה מרכז דתי, 'משכן', בימי עלי הכהן ושמואל הנביא). מיזם זה, ובשמו הרשמי 'המרכז לחקר פרה אדומה', משתמש בהישגי מדע הגנטיקה המתקדמים ביותר על מנת להביא לעולם דור ישרים של פרות אדומות, כשרות לכל מטרה. אלא שהמטרה איננה בשרית וגם לא חלבית, אלא קדוֹשה בתכלית הקדוּשה. דהיינו, שחיטת הפרה הג'ינג'ית, שריפתה עד העצם, ושימוש באפרה על מנת לטהר את הכוהנים הטמאים (מטומאת מת) על מנת שיוכלו לעבוד את עבודתם בבית המקדש.
מדיווח בערוץ 7 ('המרוץ הטכנולוגי להצלת הפרות האדומות בשילה') למדתי כי שתיים מארבע הפרות האדומות שהובאו מארה"ב נפסלו לייעודן, אבל למרות הצער שבדבר הם המשיכו לתרום את גופם למדע:
חלוף הזמן נתן את אותותיו בפרות: שתיים מהן נפסלו לשימוש הלכתי לאחר שצמחו על גופן שערות בגווני שחור ולבן, ואילו שתי הפרות שנותרו אדומות לחלוטין ("תמימות") הגיעו כבר לגיל ארבע.
אף על פי שאין מגבלת גיל רשמית לפי חוקי ההלכה, במרכז לחקר הפרה האדומה העדיפו שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהיערך מבעוד מועד לעתיד. ההליך הנוכחי מיושם בשיטות חדשניות המשלבות מחקר גנטי מתקדם, במטרה להגדיל ככל הניתן את סיכויי ההצלחה להולדת עגלות בעלות שיער אדום מוחלט. הניסוי הנוכחי מתבצע דווקא על אותן הפרות שנפסלו, שכן מחקרים מדעיים מראים כי שילובן עם זרע מותאם עדיין נושא פוטנציאל גבוה במיוחד להעמדת צאצאים כשרים לחלוטין.
למתעניינים, יש גם מרכז מבקרים!
(תודה לרן לב-ארי)
נספח: משהו על חמורים בתרבות הישראלית
יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, חמוריות: מסע בעקבות החמור, מרכז זלמן שזר, תשע"ד
על מקומו של החמור בתרבות הישראלית אפשר לכתוב סדרת מאמרים, ואנו נסתפק במועט: שלושה שירי חמורים (מתוך הרבה נוספים), לכבודם של החמוֹרים מכל המינים, של הפועלים קשי היום, של אלה שמעולם לא התלוננו וליוו את חיי היישוב והמדינה מאז ימי גדוד נהגי הפרדות, עבוֹר ב'משקי הילדים' בכל קיבוץ או מושב, ועד לגלגול ההזוי האחרון: מצוות פדיון פטר חמור.
א. החמור הקטן
תחילה השיר המיתולוגי 'החמור הקטן', שאין ישראלי – ילד או מבוגר – שאינו מכיר אותו, וכולם בטוחים שהוא עימנו מאז מתן תורה בהר סיני ומחבריו הם 'עממיים'.
ובכן לא ולא. השיר הגיע אלינו מעמק הירדן: כותבת המילים הייתה יהודית סלע-וינר (1997-1923) מקיבוץ דגניה א', והמלחין היה יקותיאל שור (1990-1918) מקבוצת כנרת. השיר, שנכתב והולחן ב-1958, היה חלק מאופרטה לילדים (מחזמר) שנקרא 'מה טוב יחדיו' וחובר עבור חגיגות היובל לקיבוץ דגניה א' שנערכו ב-1960. 115 ילדי בית הספר האזורי של קיבוצי עמק הירדן הם ששרו אותו, יחד עם עוד כעשרה שירים שחיברו השניים.
ההצלחה הייתה גדולה, ועד 1961 הופיעה חבורת הילדים עם המחזמר בשורה של אירועים, כולל בהיכל התרבות בתל אביב. גלגוליו של המחזמר נסקרו בפירוט במאמרה של עינת אמיתי, 'על חגיגות היובל לדגניה א' ועל חמור אחד מפורסם', יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, 16 באוקטובר 2010.
וכאן הקלטה של הביצוע המקורי מ-1960 כפי שהובאה בערוץ שיר-עד. בלשונית ההסבר ביוטיוב תוכלו למצוא מידע נוסף:
ב. דבקה החמור
שנות החמישים היו טובות לשירי חמורים.
ב-1955 חיבר והלחין עמנואל זמיר (1962-1925) את 'דֶּבְּקָה החמור'. המיוחד בשיר היה שבתוך הטקסט העברי המליצי שילב זמיר, אולי בפעם הראשונה בתולדות הזמר העברי, גם משפט בערבית, שאותו שמע בביקוריו הרבים בכפרים ערביים:
שאלו את החמור: לאן? ענה: לחטוב עצים ולמעיין (כלומר להביא גזרי עצים וכַדי מים מהמעין).
הנה הדבקה בביצועם הבלתי נשכח של רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל) שהוקלט ב-1958.
ג. חמור קופץ בראש
ב-1959, לקראת סוף אותו עשור, שרה להקת הנח"ל את השיר המשעשע 'חמור קופץ בראש' (מוכר גם בשם 'שיר החמור'), שכתב דן אלמגור והלחין סשה ארגוב (לימים שרו את השיר גם חברי להקת התרנגולים בתוכניתם השנייה, 1963):
הנה המילים המלאות:
הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 24
נחום גוטמן, הרפתקאות חמור שכולו תכלת, הופיע בפעם הראשונה ב-1944
