יום שישי, 22 באוקטובר 2021

רק בירושלים: ההגדה לבית בנטוויץ'


כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

ב-1989, לפני יותר משלושים שנה יצא לאור ספרי הראשון רק בירושלים (הוצאת משרד הביטחון), על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור 'פינה קטנה בירושלים', שהופיע במשך כמה שנים במוסף 'מסלול' של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך, אך אזל מזמן מהשוק. הרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש, אבל כיום, כאשר קל להשיג מידע בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם בכך. קוראי עונ"ש יטעמו אפוא מפעם לפעם מן היין הישן הזה כשהוא משופר ומותאם לימינו ולבלוגנו. 

*

לאיזו משפחה יהודית בארץ יש כיום אחוזת קבר פרטית? 

מאז ימי אברהם אבינו, שקנה את מערת המכפלה עבור בני משפחתו, ועד שלהי תקופת המשנה, כאשר קברו במקומות כמו בית שערים או כתף הנום, הייתה לכל משפחה יהודית מן המעמד הבינוני ומעלה אחוזת קבר פרטית, לרוב מערת קברים חצובה בסלע. כיום הכל שונה. דרכנו האחרונה מובילה אותנו לבתי קברות ציבוריים, ולרוב שוכני העפר אין קשר עם שכניהם למנוחת הנצח. רק למשפחה אחת, ככל שידוע לי, ישנה אחוזת קבר פרטית שאיננה בתחום בית קברות ציבורי. זו משפחת בנטוויץ', בלי ספק משפחה יוצאת דופן בתולדות ישראל. פריווילגים זה הם.

השער לחלקת הקבר מעוצב בצורת אוהל. אבי המשפחה, הרברט, הקים באנגליה אגודה ציונית בשם 'אגודת האוהלים'

א. משפחה שכזאת

כשעולים להר הצופים ברחוב שיירת הר הצופים, לפני הכניסה לקמפוס האוניברסיטה, מגיעים לצומת. ממש לפני הצומת, מימין, נותרו שלושה ביתנים של בוני הקמפוס, וכעת שוכנים בהם משרדי אגף הביטחון. לפניהם שער שממנו מוליך שביל אל בין העצים. שני בתי קברות נמצאים בפינה קסומה זאת. הצפוני ביותר שייך ל'אמריקן קולוני', לא למלון אלא למושבה האמריקנית שעל שמה נקרא המלון (נקדיש לה פרק מיוחד).

אך אנו מתעניינים בבית הקברות הקטן, הראשון שמגיעים אליו. הוא מוקף גדר ונכנסים אליו דרך בית שער דמוי אוהל מסוגנן. בזמן האחרון נעלו את השער, אך ניתן להציץ אל הקברים מעל לגדר, ומי שלא מקפיד על חוקים יכול לדלג מעליה  לא נלשין עליו! מצבות נאות אחדות נחות כאן בצל עצי האורן רחבי הצמרת. זאת אחוזת הקבר של משפחת בנטוויץ'.

הרברט וסוזן בנטוויץ' חיו באנגליה בסוף המאה ה-19. סוזן (לבית סלומון), שהייתה מוזיקאית מבטיחה, ויתרה על קריירה עצמאית וניהלה משק בית מרובה ילדים. הרברט (צבי) בנטוויץ' (1932-1856) היה עורך דין מצליח. מיזוג נדיר של אציל בריטי ויהודי חם ושומר מסורת. הוא היה ציוני עוד לפני שהרצל חלם על כך, ולימים אף היה מעורב בניסוחה של הצהרת בלפור. נוסף על הבית הגדול בלונדון הייתה לבני הזוג גם אחוזת קיץ בקנט, שנקראה 'חצר כרמל'. במשך עשרים שנה הם מילאו את ביתם ואחוזתם ב-11 ילדים, שמרגע לידתם נועדו להגשים את חלומותיה המוזיקליים של האם שלא התגשמו. 

מצבתם הכפולה של הרברט (צבי) וסוזן (שושנה)

מוזר ככל שזה נשמע, ילדיהם נולדו בשלישיות. הראשון בכל שלישיה נועד להיות פסנתרן, השני כנר והשלישי צ'לן. כל שלישיה כזו קיבלה חדר משלה, וכל אחד מהילדים החל בגיל צעיר לספוג חינוך מוזיקלי בכלי שאליו יועד. רק שני הילדים האחרונים נותרו דואו...

מה כבר אפשר לצפות מילדים שנועדו לממש ציפיות של אם מתוסכלת, תחת ידו הקשה של אב שתלטן? לא קשה לנחש. אחדים מצאצאי המשפחה התאבדו, אחדים התנצרו. אחרים גדלו להיות אנשים מיוחדים במינם, שהשאירו עקבות שלא יימחו בתולדות היישוב היהודי בארץ.

במרכז המבנה המתומן קבורים הרברט וסוזן בנטואיץ'

ב. אחד-עשר המופלאים

עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 275

הנה רשימת הצאצאים, לפי סדר הולדתם: 

1. ליליאן (1954-1882) הייתה הבת הבכורה. בעלה ישראל פרידלנדר (1920-1876), יליד קובל שבאוקראינה, היה רב, חוקר מקרא וממייסדי הג'וינט. הם נישאו ב-1905 והתגוררו בניו יורק. ישראל נרצח באוקראינה על ידי שודדים, כשנסע לשם על מנת להביא כסף מטעם הג'וינט לעזרת נפגעי הפוגרומים. הוא נקבר באוקראינה וגופתו נטמנה בבית הקברות המשפחתי רק בשנת 2001.

מצבת ישראל פרידלנדר

האלמנה ליליאן עלתה ארצה ב-1922 עם ששת ילדיה והתיישבה ב'אחוזת לנגה' שהייתה בבעלות אחותה ניטה (ראו להלן). היא ירשה מאחותה את האחוזה, ולאחר מותה, בשנת 1954, נקברה ליד אחותה וגיסה בבית הקברות של זכרון יעקב. 

סולומון ג' סולומון, דיוקן של ליליאן בנטוויץ'-פרידלנדר, 1905 (מוזיאון ישראל)

בנם, דניאל (שמו השני היה בלפור!), היה תפוח שנפל ליד העץ. גאון מוזיקלי צעיר ומלא בעיות נפשיות. הוא למד מוזיקה בג'וליארד והתאבד בסנטוריום לחולי נפש בשיקגו והוא בן 18 בלבד. קברו נכרה בקצה אחוזת הקבר המשפחתית, ומצבתו מעוטרת בנבל ובתווים. לזכרו הקימה אמו בשטח האחוזה בזכרון יעקב את 'בית דניאל', מרכז מוזיקלי ובית נופש לאמנים, שפעל שנים רבות וכיום נמצא ברשות האוניברסיטה הפתוחה. 

בת אחרת, כרמל, נישאה לשמעון אגרנט, לימים חתן פרס ישראל למשפט ונשיא בית המשפט העליון. 

מצבתו של דניאל פרידלנדר (בנה של ליליאן בנטוויץ' וישראל פרידלנדר)

2. נורמן בנטוויץ' (1971-1883) היה הילד השני. הוא למד משפטים באנגליה והגיע לארץ עם צבאו של אלנבי. כאן היה התובע הכללי מטעם ממשלת המנדט הבריטי וממקימי האוניברסיטה העברית. נורמן היה ציוני מושבע, אך הלן אשתו הייתה אנטי-ציונית מוצהרת. הוא חי איתה בלונדון חצי שנה, וחצי שנה בירושלים, שבמהלכה לימד משפטים באוניברסיטה. בשנת 1951 פרש לגמלאות ושב ללונדון. הוא מת שם ואשתו שלחה את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית. 

3. ניטה (1922-1884נישאה ליהודי מגרמניה, טיפוס רומנטי ומתוסבך בשם מיכאל לנגה. הם עלו לארץ בשנת 1912 והקימו בזכרון יעקב בית אחוזה עם גן גדול. הם קראו לביתם על שם אחוזת המשפחה בקנט 'חצר כרמל', אך המקום התפרסם בשם 'אחוזת לנגה'. רבים מחשובי הארץ בימים ההם התארחו אצל הזוג המוזר באחוזתם הענקית, שהיו בה סוסי רכיבה ומרכבות – מובלעת בריטית בלב המושבה זכרון, שהייתה מאוכלסת ברובה בידי יהודים יוצאי רומניה ותימן. ניטה נפטרה בנסיבות בלתי ברורות ביום שבעלה היה בחיפה. השמועות אמרו שהתאבדה. מיכאל עצמו שלח יד בנפשו שלוש שנים לאחר מכן. ילדים לא היו להם, ואת האחוזה ירשה האחות הבכורה ליליאן (מס' 1) שכבר גרה שם. 

עד שנת 2000 ניצב בניין האחוזה שמם וחרב, זיכרון לפאר שחלף. בחודש יולי של אותה שנה הוכרז המקום אתר מורשת לאומי, שופץ ונמסר בחכירה לידי האוניברסיטה הפתוחה שמפעילה אותו כמרכז לימוד ותרבות. 

ההיסטוריה של בית דניאל (האוניברסיטה הפתוחה)

4. דורותי: סיפור חיים קצר ועצוב. היא נולדה ב-1885, התנצרה ובילתה את כל חייה במנזר. אביה, כך מסופר, ישב עליה 'שבעה' ומחק אותה מחייו.

5. מרג'ורי (1976-1887): הייתה כנרת מוכשרת שנותרה בבתוליה כל ימיה. היא עלתה לארץ יחד עם אביה, גרה עמו בירושלים וטיפלה בו. לאחר מותו, ב-1932, התנצרה גם היא. בסוף ימיה עברה להתגורר בבית עץ בשטח 'אחוזת לנגה' ועסקה בארגון קונצרטים ב'בית דניאל'. 

6. מיוריאל (1981-1889): כונתה באדג'. עלתה לארץ ב-1912 ועסקה בציור ובהוראת ציור. היא נישאה בגיל מאוחר לברנרד מושנזון, ולאחר פטירתו (1956) עברה לגור באחוזה בזכרון, שם גם נפטרה. 

מיוריאל בנטוויץ', 'נוף כנרת' (בידספיריט)

7. נעמי (1989-1891): נעמי הייתה פעילה קומוניסטית, שנישאה לצ'כי ושמו יוהנס בירנברג. היא חיה בלונדון אך עברה לגור באחוזת כרמל בקנט, שאותה הפכה למקום מקלט ומוסד חינוכי לפליטי מלחמה שהגיעו לאנגליה. לארץ היא מעולם לא הגיעה.

8. היבי (1973-1893): נישאה לאליהו (אויגן) מאיר משפטן מפרנקפורט. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה המשפחה לארץ. הם גרו בירושלים עם שתי בנותיהם. 

9. תלמה (1959-1895): זו היא תלמה ילין, שהייתה צ'לנית מפורסמת, תלמידה של גדולי הצ'לנים בעולם ובהם פבלו קזאלס. היא עלתה לארץ ב-1919, בעקבות משבר נפשי, ושנתיים לאחר מכן נישאה לאליעזר ילין (בנו של דוד ילין, מראשוני המחנכים בארץ, ונכדו של יהושע ילין, מחלוצי היישוב היהודי החדש בירושלים). אליעזר היה מהנדס ואדריכל חשוב, והשניים בנו את ביתם בשכונת רחביה שהייתה אז ארץ לא זרועה. ביתם היה הראשון בשכונה, והוא עומד עד היום ברחוב רמב"ן 14 (מול סניף בנק לאומי). תלמה עמדה במרכז החיים המוזיקליים בירושלים והקימה בתל אביב בית ספר לאמנויות שכיום נקרא על שמה. 

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (ויקיפדיה)

10. כרמלנישאה בשנת 1922 לאליעזר אריה (לואי) פינקלשטיין, חוקר דגול של ספרות חז"ל ומראשי התנועה היהודית הקונסרבטיבית בארצות הברית. ערב הבר-מצווה של בנה הבכור התנצרה ונטשה את משפחתה. 

11. יוסף (1982-1902) הוא האחרון בשורה. עלה ארצה ובשנת 1924 נשא לאישה את שרה, בתו של 'רופא המושבות' הלל יפה, שריפא את אנשי העלייה הראשונה מקדחת. היה יועץ לשר החינוך, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ולימד בבית הספר לחינוך. יוסף בנטוויץ' טבע את חותמו על מקצוע החינוך בישראל ואף זכה על כך בפרס ישראל בשנת 1962, ובעצם היה היציב וה'מרובע' מכל בני ובנות המשפחה. בנו הוא פרופסור צבי בנטוויץ', שהתמחה במחקר האיידס, ובתו היא הציירת רחל שביט (אמו של העיתונאי ארי שביט).

ג. רֶקויאֶם לדניאל 

כל כך הרבה ילדים, ולכל אחד סיפור. אפשר למצוא פרטים על בני המשפחה בספריה היפים של מרג'ורי (החמישית ברשימה). היא כתבה ספר על תלמה ילין שתורגם לעברית (תלמה ילין: מחלוצי המוזיקה בארץ ישראלהוצאת ראובן מס, 1981) וספר באנגלית על אביה, שאותו כתבה יחד עם אחיה נורמן: Herbert Bentwich: The Pilgrim Father (1940). ממש לפני כמה חודשים ראה אור מאמר מחקרי מקיף שכתבו עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 312-271, ושם אפשר לקרוא בפירוט על שני הדורות הראשונים של המשפחה.

הסופר בנימין תמוז לקח את סיפור המשפחה, בעיקר את סיפורו של דניאל, עם האחוזה בזכרון יעקב, הוסיף חומרים מסיפורי משפחת ילין, ערבב יפה עם צבעי הארץ הזאת וריחותיה בתחילת המאה שעברה, וכתב את רקויאם לנעמן (זמורה ביתן מודן, 1978). ספר קטן, מעט סרקסטי, אך יפהפה. כדאי לקרוא בו תוך ישיבה על ספסל האבן הניצב ליד אחד מקברי המשפחה. 

אחוזת קבר של שבט גדול, אך משום מה לא רבים מבני המשפחה נטמנו בה. 

במרכז, בקבר המתומן, נחים ההורים, הרברט וסוזן, ולצדדיהם יש רק מצבות מעטות. אגב, אפשר לעקוב אחרי התפתחות הכתיב העברי של שם המשפחה על המצבות: האב הוא הרברט בנטובאיש, יוסף נקבר כבנטואיץ', נורמן כבנטביץ', והאחרון מהמשפחה שנקבר כאן, בשנת 1987, הוא מיכאל מתתיהו בנטביץ'. 

שלום לעפרם.


יום שני, 18 באוקטובר 2021

סיפורי רחובות: רס"ג, שד"ל, הדופיה, הוא זכאי

 א. רב סעדיה אולי היה גאון אבל לא פילוסוף

רב סעדיה גאון (רס"ג) היה באמת איש רוח דגול. התואר 'גאון' אינו מתייחס כמובן לגאוניותו; זה היה התואר שבו כונו ראשי הישיבות הגדולות בארץ ישראל ובבבל במאות 11-6, ולכן נקראת תקופה זו בשם 'תקופת הגאונים'. היו אז לא מעט 'גאונים' טיפשים...

אבל רס"ג לא היה אחד מהם. הוא היה תלמיד חכם עצום, פוסק, פולמוסן, מנהיג ציבור ואיש אשכולות שעסק בתחומי ידע רבים, מפרשנות ועד בלשנות. הוא גם חיבר את ספר האמונות והדעות (שנכתב במקור בערבית-יהודית), שנחשב לאחד הספרים החשובים בפילוסופיה היהודית.  

אבל למישהו בתל אביב נורא הפריע העניין הזה עם הפילוסופיה...

צילום: איתמר לויתן

ב. שד"ל

צילום: אבישי ליוביץ'

'ראית פעם תעתיק לועזי כזה, כמו ברחוב שד"ל (פינת שדרות רוטשילד) בתל אביב?', שאל אותי אבישי ליוביץ'. 

'לא', הייתה התשובה החותכת.

בערבית, אגב, כתוב: 'שאדאל'

ראשי התיבות שד"ל, הלא הוא המשכיל היהודי-איטלקי הדגול שמואל דוד לוצאטו (1865-1800) איש פדובה, נקראים מאז ומעולם שָׁדָ"ל, והתעתיק צריך להיות Shadal.


ג. רחוב הדופיה

הידעתם שבשכונת גינות סביון בצפון רחובות יש רחוב קטן הנקרא דו-פיה?


מה זה (או מי זה) בכלל? 

מתברר שדו-פיה היא מונח רחובותי אֶנְדֵּמִי, שלא יצא מגבולות המושבה, ופירושו: צינור השקייה. בימים שרחובות הייתה מושבה והיו בה איכרים, כל אחד ידע מה זה דו-פיה...

אבל מה פתאום קוראים רחוב על שם צינור? כבר אין מספיק רבנים בעולם שאפשר להנציח כאן? 

נו, וכמה זמן ייקח כדי לשבש את השם הייחודי הזה? באותו רחוב קטן יש שלטים הקוראים לו רחוב הדופיה (זה נשמע הרבה יותר צרפתי מאשר סתם דו-פיה).

צילומים: אבינעם כפיר

ד. הוא זכאי

ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים, ליד צומת אורנים, ערכו שיפוץ תמ"א 38 שמפתיע לטובה לפחות בחיצוניותו. אבל בשילוט הם לא ממש השקיעו... 

מי שעיצב את השלט לא ייחס חשיבות רבה לשם אביו של התנא המפורסם. העיקר 'יוחנן בן', 'זכאי' בעדיפות שנייה.

צילום: אבי בלדי

יום שישי, 15 באוקטובר 2021

בשביל אל הבריכות: חיים ומוות בשלוש בריכות בספרות העברית

הבריכה בפרדס מינקוף ברחובות (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1905 ראתה אור, בחוברת מיוחדת של כתב העת השילוח, אחת מיצירות המופת הגדולות של השירה העברית החדשה, הלוא היא הפואמה 'הַבְּרֵכָה', פרי עטו של חיים נחמן ביאליק, גדול השירה העברית במאה העשרים. מן הסתם, הייתה זו בריכת מי גשמים, ששכנה לה בשלווה בתוככי אחד מיערות ילדותו של ביאליק במזרח אירופה (על נסיון לאתר את הבריכה 'המקורית' ראו דוד אסף, 'מקום יערות ושדות: מסע לראדי, כפר הולדתו של ביאליק', בלוג עונג שבת, 27 בספטמבר 2019). בריכה זו זכתה לחיי נצח בזכות היחס הפולחני ומעמיק הראות שהעניק לה המשורר, וכפי שהסביר הוא עצמו במכתב לציירת אירה יאן, הבריכה, 'הרואה הכול, משקפת הכול ומשתנה עם הכול', היא 'סמל רוח היצירה'. ואכן, כדברי אבנר הולצמן, ביצירה זו שיקע ביאליק 'את הגותו על מהותה ומקורותיה של האמנות ועל היחסים בין העולם, האמן והיצירה' (חיים נחמן ביאליק, השירים, דביר, 2004, עמ' 292). 

שנים רבות חלפו מאז, וכבר עֻמְעָם קמעה זהרה של הרומנטיקה הביאליקאית, שקידשה את הבריכה כ'קורלטיב אובייקטיבי' של נפש העולם ונפש האמן. בריכות אחרות לחלוטין תפסו את קדמת הבמה בספרות העברית ובפרקטיקה הציונית של המאה העשרים. בריכות חדשות אלה, שעלו ארצה ממזרח אירופה אל הפרוזה הישראלית של 'דור המדינה', היו, רובן ככולן, בריכות השקיה (ומשנות הארבעים גם בריכות דגים), שגם היו חלק בלתי נפרד מנופה של ההתיישבות החקלאית המתחדשת בארץ ישראל. התיישבות זו פיתחה מיתולוגיה משל עצמה  'יהודי חדש', חלוציות הרואית, עבודת אדמה, פולחן המים  אך בשלב מסוים ייצוגי הדרמות האנושיות שנקשרו במלאכת ההשקיה, זו שעמדה בבסיס האתוס הציוני-חקלאי, שינו מאוד את אופיים המקורי.    

בספרו של אריה חשביה אם ועיר: פתח תקוה, 1998-1878 (הוצאת מלוא, 1998, עמ' 171), סופר על ראשית ענף השחייה במושבה. ההתחלה נקשרה במנחם רוסינוב, שעלה לארץ מפולין בשנת 1931, וב-1936 השתקע בפתח תקוה ועיבד פרדס הדרים:

מנחם עיבד את הפרדס, שעל שטחו הוקמה לימים תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. להשקיית הפרדס חפר מנחם באר שמימיה נאגרו בבריכה גדולה, וילדי פתח תקוה נהגו 'להתפלח' אליה ולשחות בה. לאחר שאחד מהם טבע, החליט מנחם רוסינוב שיש ללמד את ילדי המושבה לימודי שחייה מסודרים, ושכר על חשבונו את מאמן השחייה המקצועי משה ברקר.  
ברקר עלה לארץ ישראל ב-1933 מארפורט שבגרמניה, שם היה אלוף הארץ בשחייה, אלא שהנאצים הרחיקו אותו מן הספורט הזה כשעלו לשלטון. באופן טבעי חיפש ברקר תעסוקה בארץ ישראל במקצוע שבו התמחה – ונוצרה כימיה בינו ובין מנחם רוסינוב. הוא אימץ אל לבו את ילדי פתח תקוה חובבי השחייה, ולימד אותם באמצעים הצנועים שעמדו בשעתם לרשותם: פחיות שמן ריקות, שנקשרו ברצועה מסביב למותניים וקרש שהוחזק בידיים. באמצעות מקל ארוך היה ברקר מגיע אל השוחים הקטנים. שוחה חדש היה מתחיל בחצי תריסר פחיות, ולפי קצב ההתקדמות שלו היה ברקר מסיר פחיות מחגורתו.  
... חניכיו של ברקר הצטיינו בתחרויות השחייה הארציות שהתקיימו בברכת ההשקיה ב'גן הדסה' בתל אביב ... על תרומתו לקידום ספורט השחייה בארץ, באמצעות בריכת הפרדס שלו בפתח תקוה וגיוס מאמן השחייה ברקר, זכה מנחם רוסינוב לציון לשבח שפורסם בהבלטה בעיתונים.

(מצוטט מתוך מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה; ראו גם 'בריכות שחייה שאהבנו', נוסטלגיה אונליין)

משה ברקר (מימין) ומנחם רוסינוב על שפת בריכת ההשקיה

תלמידי השחייה של משה ברקר על שפת בריכת ההשקיה בפרדס רוסינוב (מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה)

יש סמליות רבה בזיכרון היסטורי זה, המשלב בין הבאר החפורה, שמימיה נאגרו בבריכה כדי להזרים חיים לפרדס ההדרים, אחד מני רבים, באם המושבות, לבין היותה של אותה בריכה מחולל מוות עבור נער אחד אומלל, שנכנס אליה בהיחבא, כדי להשתכשך במימיה. להבהרת כפל הפנים הזה של בריכות ההשקיה-שחייה בפרדסי ההדרים בתקופת היישוב, ודרכי ייצוגן בשלושה סיפורים מן הספרות הישראלית, תוקדש רשימה זו.

א. 'רחיצה בִּבְרֵיכָה' של ס. יזהר

בריכת השחייה הציבורית הראשונה בארץ, בריכת רמב"ם, נפתחה רק ב-1945 בגבעתיים, ועד אז שימשו בריכות ההשקיה, שהיו פזורות ברחבי הארץ, גם כבריכות שחייה  בדרך כלל שלא לרצון בעליהן. בין שתי מלחמות העולם עלה כפורח ענף ההדרים בארץ ישראל כפרויקט התיישבותי-חקלאי שסביבו התפתחו המושבות הראשונות במישור החוף, בשפלה ובשרון. 

ברחובות למשל נהגו בעלי הפרדסים לחפור בריכות אגירה אליהן הזרימו את המים, ומהן יצאו המים להשקיית העצים. בחורף נאגרו מי הגשמים בבריכת ההשקיה של הפרדס. פרדס מינקוב, הפרדס הראשון ברחובות, הוא דוגמה מובהקת לכך. בריכת ההשקיה נחפרה מזרחית לחצר הפרדס ומנועים רבי עצמה הזרימו את מימיה לעצי הפרדס. בימי הקיץ החמים נהגו צעירי המושבה להפוך את מאגר המים הזה לבריכת שחייה, שהייתה מוכרת כ'בריכת גוטהלף'. אחד הרוחצים בבריכה זו היה הילד יזהר סמילנסקי, לימים הסופר ס. יזהר (2006-1916), שאת חוויותיו, שגרעין של אמת אוטוביוגרפית טמון בהן, שחזר בסיפור 'רחיצה בִּבְרֵיכָה', הפותח את ספרו לבני הנעורים ששה סיפורי קיץ (ספרית פועלים, 1950).

בסיפור זה, שנכתב בגוף ראשון, הקדיש המספר תשומת לב רבה לכל בריכות ההשקיה שזכר ממושבת ילדותו רחובות, על סוגיהן, צורותיהן, מינן וגווניהן. אך במיוחד נתן דעתו לבריכת ההשקיה ששימשה את הילדים כבריכת שחייה לעת מצוא  זו הבריכה שבמוקד הסיפור. בלשונו הציורית העשירה, שקמצוץ של הומור נלווה אליה, ובמבע המשלב בין נקודת מבטו של הילד שהיה, לבין מבטו של הסופר המבוגר, תיאר יזהר כיצד מתמלאת הבריכה באמצעות 'לוע הצינור השחור המקיא לתוכו סילון לבן וקוצף בהתלהבות קולנית שטבוּע בה קצב התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס' (עמ' 11). וגם את התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס שִׁחְזר, 'זו התעלה המבזבזת מה שתורם הצינור לבריכה הצוברת, ממש כבאותן שאלות-החשבון הארורות' (שם). 

אין ספק שתחושת ה'בזבוז' של מי הבריכה כרוכה באותה נקודת מבט ילדית בסיפור, הנלהבת מן הרחיצה בבריכה, וקצת מחמיצה את התפקיד החקלאי של בריכות ההשקיה. ודוק, מקום רב הקדיש המספר גם לתהליך לימוד השחייה על כל מעקשיו ותסכוליו: 'אגב, כיצד למדתם אתם לשחות? אצלנו הדבר כך הוא: יוצאים פעם ופעמיים עם כל החבורה לראות ברחצה. סובבים על שפת הבריכה בעיניים לוהטות ובלב עגום. נרטבים קצת. צוחקים. חוזרים הביתה נרגשים ומחליטים החלטה' (עמ' 13). כל קשר בין ההחלטה שמחליטים בבית לבין מה שקורה בפועל בבריכה הוא מקרי בהחלט, שכן תורת השחייה נלמדת למעשה כברירת מחדל, מתוך כך שמישהו דחף אותך במזיד למים.

אך שיאו של התיאור, לאחר שכבר למדת את אמנות השחייה, הוא החוויה העילאית שמזמן התענוג האסור של רחיצה בבריכה, שהיא מעבר לכל המחשה מילולית:

את הבגדים הטמַנו – על כל צרה שלא תבוא – בנופה של גָרבִילֵאָה פורחת חום עשיר בזהוב, ומיד דהרנו ובאנו וזינקנו אל המים הטהורים. נו, ומה? אכן, מי שלא יודע טעמה של רחיצה בבריכה צלולה, בצהרי יום צלול, כשזה קצת אסור, וכשהכל מסביב ירוק וכחול – אי אפשר להסביר לו כלום, ממש כשם שלא תועיל אם תבוא אל סוּמא לומר לו, מה כחול ומה ירוק! (עמ' 12-11).

ובהמשך הסיפור מתעצמת ומתפרטת ההמחשה: 

מתחילה צוללים ובוקעים את עבי המים בתוכם, ואחר ממריאים ויוצאים על פניהם, ומכים בארבות הידיים, מקיפים הקפה אחת, ומתהפכים אפרקדן אגב טפיחה זידונית בעקבי הרגליים וחוזרים וצפים חרש והשׂיער הלח מוּחלק לאחור והעיניים רטובות וכולך-כולך מלוּפף מים צחים, צוננים, ושכשוך ופרכוּס, וחובטים קצת את הכרס במים, ומרדפים איש את רעהו, וחסרי נשימה יוצאים ומשתטחים על דופן הבריכה לאסוף-כוח ולחמם את הדם שהכחיל כמעט מצינה (עמ' 13-12). 

עלילת הסיפור בכללותה, שעיקרה הוא תהליך החניכה וההתבגרות, משחזרת את קורותיהם של שלושה חברים, שיצאו ביום קיץ חם אחד, אחר הצהריים, לשחות בבריכה האסורה. המספר, כאמור, בן דמותו של יזהר כילד, לצידו חברו השובב ורב התושייה יואל, ואליהם הצטרף, בפעם הראשונה, נער נוסף בשם צבי, 'ששעון לו ומסרק לו ותלמיד הוא למופת' (עמ' 15), כלומר, נער מסודר וממושמע הנתון לחסותה של אמו הקפדנית.

אמנם צבי הפציר בחבריו שלא לקפוץ מגג בית האריזה הסמוך, לבריכה 'הרחוקה, והמפחידה, האכזרית, שסיפורי זועות מרחפים על פניה', כלשונו של הילד יזהר, אך תחינה זו דווקא הגבירה את תאוות ההרפתקנות של שני החברים הוותיקים. מי שהצטיין במיוחד בקפיצות מן הגג לבריכה היה יואל, ואלו המספר, המעיד על פחדנותו, הסתפק בקפיצה חד-פעמית. דא עקא, שמתוך קנאה ביואל, הנועז ממנו, ומתוך רצון להוכיח את 'גבריותו' הצומחת, דחף יזהר את צבי בבגדיו למים, וזה, שלא ידע לשחות, 'צלל מיד כאבן' למעמקי הבריכה. המאורע עלול היה להסתיים באסון נורא, אלמלא תושייתו של יואל, שצלל מיד למעמקי הבריכה והמספר אחריו, ויחד הם חילצו ממנה את צבי, שמשאבת הבריכה הצמידה אותו חסר אונים לרצפת הבריכה.

סיום הסיפור מוקדש כולו לתיאור של ייסורי המצפון הקשים של המספר, שלא ידע את נפשו לנוכח הזוועה שכמעט חולל ברוב פזיזותו. וכך מסתיים הסיפור: 

ועד שאלה השניים [יואל וצבי] הקריבו ובאו, הטובע ומושיעו, הייתי אני, הרשע, צמוד נכלם אל גזעו של האקליפטוס האדיר, ונשבה רוח בגופי הלח והלוהט, וקצת רווח לי. וקצת נשאתי ראש. וראיתי מזווית עיני תהום עצומה שכמעט-כמעט נסגרה עלי לעד, ונשבעתי אז בלבי מיני שבועות חמורות ... ולבסוף תפשתי עצמי חורט בצפורני אגודל ואצבע על קליפת האקליפטוס, כמי שחותם על כתב שבועה, ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפֶּה, אשר מעבר לו, במרחק, הבהבו בחום רטוּטי הגבעות הרחוקות, האדומות (עמ' 19). 

יזהר סמילנסקי

ניתן לסכם ולומר, שדווקא ביצירה לבני הנעורים, העוסקת בחוויות נעורים – אגב, חוויות ילדוּת ונעורים מופיעים גם בכתיבתו המאוחרת של יזהר שנועדה למבוגרים, למשל במקדמות וצלהבים – הגיעה הספרות העברית, כדברי דן מירון, ליכולות גבוהות מאוד של מבע תיאורי ולשוני של מראות הטבע הישראלי ונופיו על כל פרטיו ודקדוקיו, תוך שילוב שכבות ביוגרפיות, היסטוריות ופסיכולוגיות. כל אלה נותנים תוקף של מהימנות וכישרון לכתיבתו של מי שנחשב על ידי רבים לגדול המספרים הישראליים בעת החדשה. ועוד ייאמר, שלא רק ביסוסה של עלילת הסיפור 'רחיצה בבריכה' על אדנים אוטוביוגרפיים, איננו 'מאפשר' למחבר להטביע למוות את צבי, אלא גם היותו סיפור לבני הנעורים, האמון על כללי ז'אנר אופייניים, מונע מהלך עלילתי מרחיק לכת כזה. לא כך הם פני הדברים בסיפורת שנכתבה כשפניה לקהל קוראים מבוגר. נוכחות ישירה של מוות בבריכה (או בשוליה) מאפיינת את שני הסיפורים הבאים ברשימה. 

'רחיצה בבריכה', איור: נעמי וו.[למן] (רעייתו של ס. יזהר)

ב. 'תחרות שחיה' של בנימין תמוז

'תחרות שחיה' הוא מהידועים שבסיפורי בנימין תמוז (1989-1919). הסיפור ראה אור לראשונה בלוח הארץ תשי"ב (1951), וכונס בספרו סיפור אנטון הארמני וסיפורים אחרים (מחברות לספרות, 1964), הוא מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה שבמרשתת. ההדים הרבים שעורר סיפור זה מקורם, בין היתר, בביקורת החריפה שהוטחה בו נגד התנהגותם של לוחמי ההגנה וחטיבת גבעתי בקרב על הכפר הערבי א-ריש שבשולי יפו (היום שכונת תל גיבורים בחולון), בשנת 1947 במסגרת מבצע 'חמץ', שעשויה להתפרש כביקורת על התנהגות חיילי צה"ל במלחמת השחרור בכלל (דיון מפורט בסיפור זה ערכה ארנה גולן בקורס האקדמי של האוניברסיטה הפתוחה, בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי, יחידה 6, תשמ"ד).

גם כאן המספר, המדבר בגוף ראשון, הוא בן דמותו של המחבר, השוזר בעלילת סיפורו, בעקיפין, את מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים בארץ ישראל, לפני מלחמת השחרור ובמהלכה. לשון אחר, הסיפור מאיר את הסכסוך היהודי-ערבי על הארץ בדרך מקורית שבמרכזה בריכת השקיה אחת בפרדס ערבי ביפו. בריכה זו משמשת גם כבריכת שחייה, ובה נערכת תחרות המעניקה לסיפור את שמו.

עלילת הסיפור בנויה כדרמה בת שלוש מערכות. המערכה הראשונה מתרחשת ביפו, כעשור לפני מלחמת העצמאות. הסיפור נפתח בזיכרון ילדות של המספר, שמשחזר קיץ אחד של יחסי שכנות כמעט אידיליים בין יהודים לערבים. במוקד הפרק הראשון מתואר מפגש בין שתי משפחות, משפחה יהודית, היינו הילד-המספר ואמו (האב איננו בתמונה, שכן הוא נפטר בהיות הילד בן שמונה), שהייתה רופאה ('חאכימה') של תושבי יפו ותל אביב, יהודים וערבים, ומשפחתה של ישישה ערבייה, המתגוררת בפרדס ביפו (מרבית הפרדסים ביפו היו אז בבעלות ערבית). הרופאה היהודייה ריפאה את הישישה ממחלתה, ועל כן הוזמנה להתארח עם בנה בביתה, שחצר ייחודית לו. 

וכך תיאר המחבר, בלשונו העוקצנית, את החצר: 'בימינו אין רואים חצרות כאלו, ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות עץ וקורי עכביש, שמתאמצים להעטות עתיקוּת על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו'. בבית זה שבפרדס, שמוצג בסיפור כטריטוריה ילידית-ערבית מובהקת, פוגש הילד את נאהידה, נכדתה של הישישה, את אביה ואת דודה, בחור בן 18 בשם עבדול-כרים, שמאופיין כמי שפוחד מן ה'הגנה'. מי שמפר את האידיליה הדו-לאומית הנרקמת במקום הוא הנער היהודי, שמזלזל באמונתה הדתית של נאהידה, מאתגר את כישורי השחייה של עבדול-כרים ומערער על תקפוּת השכלתו ושליטתו בחשבון ובגיאוגרפיה.  

ואכן, בשיאה של המערכה הראשונה, ובעקבות ההתגרות של המספר, מתקיימת תחרות שחייה בין שני הנערים, שיש לה כמובן משמעות סמלית עמוקה. אך לפני כן, כדאי לעמוד על המקום המרכזי שתופסת אותה בריכה. וכך היא מתוארת: 'בקומה השנייה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האוויר העולות עם משפך המים'. הילד-המספר אינו מסתפק בתיאור אידילי של הבריכה בשעות היום, ומתאר את קסמה גם בשעות הלילה. בשלב מסוים בעלילה, הילד מתגעגע לחבריו בשכונה. המוזיקה הערבית הבוקעת מן הגרמופון שבבית זרה לאוזניו. הוא משתעמם, יוצא למרפסת ומשקיף על הבריכה: 'ירח גדול רבץ על העצים וצינת מים עלתה מן הבריכה. ציפור לילה קראה מקרוב, אך כשנשתתק קול הגרמופון נשתתקה גם הציפור'.

ולא בכדי תופסת הבריכה מקום מרכזי בסיפור. כאמור, בה נערכת תחרות השחייה בין הילד לבין עבדול-כרים, ובה מנחיל 'הערבי' תבוסה ל'יהודי'. אחרי תחרות הידע, בה היתה יד ה'יהודי' על העליונה (לשאלה מי גילה את אמריקה ענה הערבי: 'קולומבוס', והמספר אומר: 'לא נכון, דווקא אמריגו ווספוּצ'י ועל שמו נקראת אמריקה'), מתנהל ביניהם דיאלוג משמעותי ביותר: 

'הוא ניצח אותך', קראה נאהידה אל דודה, 'אתה רואה שהוא ניצח אותך?' 
– 'הוא ניצח אותי באמריקה', אמר עבדול-כרים, 'אבל אני ניצחתי אותו כאן, בבריכה'.  

מסתבר, שעבדול-כרים עמד על משמעויות העומק הסמליות של תחרות השחייה, שאינן אלא תחרות על 'ילידוּת' ושייכוּת למקום הארץ-ישראלי. באופן לא לגמרי מודע גם הילד היהודי חש זאת: 

'יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה'. אמרתי לו. 
נאהידה כמעט שהנידה בראשה לאות הסכמה, אך חזרה בה ותלתה עיניה בדודה, לשמוע מה יענה. 
– 'אם תנצחני גם בבריכה', אמר עבדול-כרים, 'יהיה רע מאד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאד. לכולנו'.

ניבא ולא ידע מה שניבא.

ראובן רובין, פרדס ליד יפו, 1928 (הגלריה און ליין)

בחלקו השני של הסיפור, עדיין לפני מלחמת השחרור, מתארח המספר – אז כבר בחור צעיר  בבית ערבי בשכונת עין-כרם הערבית שליד ירושלים. גם שם חווה את זיכרון הבריכה היפואית, למרות היעדרה מן החצר הירושלמית. רק קול מימי הברז במטבח מעלה בתודעתו את מימי הבריכה ההיא: 

קמתי ויצאת לחצר. בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס, אבל צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר ... וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו. ואני הייתי עומד ומקשיב ודמיוני מאכלס בחצר את נאהידה ואת סבתא שלה, את עבדול-כרים ואת הכרכרה שתעצור לפתע לפני השער וסוסיה יטילו מים. 

לשון אחר, דמיונו של המספר קישר בין החצר הילידית ביפו לבין שורשים ערביים אותנטיים בירושלים הערבית.  

שכונת עין כרם, מאי 1949 (ויקיפדיה)

המערכה השלישית בדרמה מתרחשת כעשרים שנה לאחר המפגש הראשון של המספר עם 'החוויה הערבית' בפרדס היפואי. וכך הוא מספר: 

ושוב חלפו כמה שנים. עומדים היינו בעצם ימי המלחמה שבינינו לבין הערבים. מצוי הייתי בתוך פלוגה שנערכה להסתערות על תל-א-ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר. שבועות אחדים קודם לכן נערכה שם הסתערות-נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות. הפעם היינו בטוחים בניצחוננו וראינו קרב זה כמסע-נקם וזעם. 

במהלך הקרבות המרים, שאכן הסתיימו בניצחון הצבא הישראלי, הצליחו כמה מן הלוחמים הערבים להימלט אל הבית בפרדס היפואי בו התארח המספר בילדותו. שם הם הצטרפו ללוחמים ערבים נוספים וניהלו קרב מר ונואש נגד חיילי צה"ל. 'כאן לא שיחק לנו המזל', העיד המספר, 'והקרב נמשך עד אור הבוקר ואנחנו איבדנו ששה אנשים. אל רוח הנקם שפיעמה אותנו נוסף עתה נופך מיוחד'. 

בסופו של הקרב העקוב מדם ולאחר פיצוץ אגף הבית הסמוך לבריכה (ממש כפי שנרמז בפתיחת הסיפור), נכנעו הלוחמים הערבים והלכו בשבי. ביניהם היה גם, שלא במפתיע, עבדול-כרים, 'ידידו' משכבר הימים של המספר. משנפגשו השניים, מזמין המספר את עבדול-כרים לסיבוב נוסף של תחרות שחייה בבריכה. 'כל זמן שלא ניצחתיך בבריכה', אמרתי לו, 'אין לדעת מי המנצח'. כול עצמת רגשי הנחיתות של הלוחם היהודי  ושמא הלוחמים היהודים כולם  על רקע שאלת הילידוּת והשייכות למקום, נחשפת בהודאה זו.

הסיבוב הנוסף של תחרות השחייה איננו יוצא לפועל, בסופו של דבר, בשל התנגדות מפקד הפלוגה, ועבדול-כרים, השבוי, נלקח לחקירה בפרדס. המספר נאלץ אפוא לטבול לבדו בבריכה המוזנחת, בניסיון כושל לשחזר את החוויה הבראשיתית של ילדותו. דא עקא, שבאותו זמן שהמספר רחץ בבריכה, שמימיה היו 'חמים ומזוהמים', נשמע קול יריה. 'לבי עמד מדפוק. ידעתי כי עבדול-כרים נרצח'. בסיומו של הסיפור מתנהל דיאלוג עקר, מעין דו-שיח של חרשים, בין המפקד הזועם, שלא מהסיבות הנכונות, לבין המספר, שבהדרגה מבין את משמעויות העומק המוסריות-ערכיות של הריגת עבדול-כרים בסמוך לבריכה:

קפצתי מן המים, חטפתי את מכנסי ומיהרתי לפרדס. מהומה קלה עמדה שם והמפקד צווח: 'מי ירה כאן, לכל הרוחות?'  
אחד הבחורים אמר: 'נפלט אצלי כדור'.  
המפקד ראני מתקרב ואמר: 'הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך'.  
הפסדנו'״, אמרתי.

במשפטי הסיום הללו של המספר יש איחוד מוחלט בינו לבין המחבר. שניהם יחד מציגים עמדת מחאה מוסרית נוקבת, והסיפור מסתיים כך: 'כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים'.


בנימין תמוז


ניתן אפוא לראות בבריכת ההשקיה שבסיפור, לא רק בריכה חקלאית שהוסבה לבריכת רחצה ושחייה, אלא גם מרחב מטפורי-סמלי, שמייצג, אולי, את ארץ ישראל כולה. תחרות השחייה בין שני פרטים, גם היא מייצגת את העימות בין יהודים וערבים בשאלת הבעלות עליה. בחלקים ניכרים מעלילת הסיפור תיאר המחבר, ברוח 'כנענית', דו-קיום אפשרי בין יהודים לערבים, מן הסתם, מתוך כוונה להצביע על אפשרויות ההשתלבות העברית במרחב הערבי, אך סיום הסיפור משקף את אבדן התום ואת דעיכת חלום השכנות הטובה בין יהודים לערבים, תוך הפניית אצבע מאשימה, גם אם באופן מרומז בלבד, כלפי הצד היהודי בסכסוך.  

ג. 'אניות גפרורים' של ישעיהו קורן

הבריכה האחרונה היא בריכת ההשקיה-שחייה בסיפורו של ישעיהו קורן (נולד 1940) 'אניות גפרורים', שפורסם לראשונה ב'משא', המוסף הספרותי של העיתון למרחב, ב-30 באוגוסט 1963, ולאחר מכן בספרו מכתב בחולות (הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 36-21). 

קורן החל את פעילותו הספרותית בראשית שנות השישים, ומיד משך תשומת לב בכתיבתו המינורית, המבכרת את הדיווח הלאקוני של פני השטח, בזמן הווה (המינגווי כמקור השפעה ראשי ומוצהר), על פני הצלילה למעמקי התודעה. הסיפור 'אניות גפרורים' אכן עומד בסטנדרטים הפואטיים שהתווה קורן בכתיבתו, ובו מגיעה לשיאה ההתרחקות  שכבר הסתמנה בשני הסיפורים הקודמים שנדונו כאן  של בריכת ההשקיה מן הפונקציה המקורית שלה, היינו, השקיית הפרדס. במקום זאת 'השתמש' המחבר בסגנונו הנטורליסטי-ביהביוריסטי (כלשון חלק ממבקרי הספרות שדנו בכתיבתו), כדי למצב את הבריכה באופן נוקב יותר מקודמותיה: אתר של מוות: 

בבריכה לא היו מים. פסי ירוקת מעופשים, עגולים, עטרו את קיר הבריכה, ומעל למעקה התרומם צינור מים חלוד. על הקרקעית מוטל היה צלוֹ. גור חתולים היה מושלך ליד הצל; עורו מנומר, שחור וירוק, ראשו מרוסק, לבן. סביבו כתם דם (עמ' 21). 

העלילה איננה מסופרת בגוף ראשון אלא מנקודת מבטו של גיבור הסיפור, יונה הקטן, ילד יתום מאב, עתיר דמיון, רגיש ודחוי. זהו סיפור התבגרותו במושבה  ככל הנראה כפר סבא, מושבת הולדתו של המחבר, שמתוארת כאן בסמוך לשנות הקמת המדינה – שמסתיים עם מותו-התאבדותו בטביעה בבריכה. לצד יונה מאכלסים את הסיפור חבורת הנערים הגדולים, שספיבק האכזר בראשה, אמו של יונה, רחל האלמנה 'המשוגעת', שעמה הוא מתגורר בצריף גם בבגרותו, והמשפחה הערבית של אחמד נאיף ובניו. 

מה שייחד את יונה בילדותו היה מנהגו, לאחר ביקור בביתו של אחמד נאיף, לשבת על המצבה של התאומים האוסטרליים, בבית הקברות לחיילים אוסטרליים הסמוך לבריכה, וללטפה. על אף שלדברי ספיבק, התאומים לא מתו במלחמה, אלא טבעו, כיוון שלא ידעו לשחות, ואולי דווקא מסיבה זו, נהג יונה בזמן ישיבתו על המצבה גם לבנות 'אניות' מגפרורים שרופים, שאותם קשר בחוטי תפירה. כפי שיתברר, בניית 'אניות' אלה הייתה מעין תרפיה לנפשו הפגועה של הנער יונה. בלילות היה הוא מטפס בסולם אל בריכת ההשקיה שבפרדס ומשיט בה את אוניותיו. לאחר מכן היה מביא אותן לאמו 'המשוגעת', שנרדפה באכזריות על ידי ילדי השכונה, והיא השיטה אותן באמבטיה ובגיגית הכביסה שבצריפם המשותף. 

בבגרותו החליף יונה את בניית אניות הגפרורים בבניית בתים של ממש. הוא ניצל את כישוריו כדי לבנות צריף לאחמד נאיף ולבניו והיה קרוב גם להשלמת בנייתו של בית מעץ לִבְנֶה לאנגלי אחד. הוא תיכנן לבנות בית לאמו ולעצמו אך תוכניותיו לא צלחו, שכן בניו של נאיף העלו באש את הבית הכמעט מושלם שבנה לאנגלי. זו הייתה נקמתם על האלימות שחווה אביהם בגלל התנהגותה האובססיבית של רחל ה'משוגעת', אמו של יונה, שרדפה יומם ולילה אחר אחמד נאיף בתביעה שישלם כסף לבנה על הצריף שבנה לו, כדי שיוכל למכור בו פלאפל, מרמלדות וחלבות. עד כאן עיקרי עלילת הסיפור.

אלימות ילדים רווחת בכתביו של קורן, אך פתיחת סיפור זה מצטיינת באכזריות קשה במיוחד. במהלך האירוע, לאחר שסקלו הילדים את החתולה האם ואחד מגוריה, פונים הם לעברו של יונה ומכריחים אותו להיכנס לבריכת ההשקיה בפרדס המשמשת אותם כבריכת שחייה לכל דבר. אבל יונה לא יודע לשחות, ולחוויה הטראומטית של האלימות הקיצונית, שאותה חווה בהטבעת החתולה וגוריה, הוא חווה עתה גם את האימה של כמעט-טביעה בעצמו. בתוך כדי כך פונים הילדים להשלמת מלאכתם האכזרית ומטביעים את גורי החתולה שעדיין נותרו בחיים. אירוע הפתיחה הטראומטי משפיע על כל חייו של יונה עד לסיום המר. את זאת חושף הסיפור בדרכים לשוניות מתוחכמות, כאשר יונה משחזר בהתנהגותו את הטראומה  למשל ביחסו האגרסיבי לחתולים לכל אורך עלילת הסיפור  עד אשר בסופו של דבר הוא מטביע את עצמו באותה בריכה.

ישעיהו קורן

לכל אורכו של הסיפור, שנכתב בסגנון מחוספס, אין ולוּ שמץ מן היחס הרומנטי לבריכה שגילו יזהר ותמוז, אך דווקא בסיומו משתפך קורן בתערובת רגישה של ליריקה ומוות, אולי כמחוות הצדעה אחרונה ליונה הקטן, גיבורו המיוסר של סיפורו: 

הבריכה היתה מלאה. רוח שקטה נשבה מהפרדס, ליטפה את המים והעלתה בהם גלים קטנים, לבנים וכחולים. היה שקט. הגלים הקטנים לא נעו עם הרוח הלבנה, היתושים לא זמזמו ופרוות התנים ליטפו את העשב. המים היו ראי שקט וחלק. מעקה הבריכה היה קר, מחוספס, רך. נעליו מלאו מים ומכנסיו כבדו. הברזל החלוד דגדג את קצות אצבעותיו. אבל יונה לא ידע לשחות (עמ' 36-35).

*

קשה לראות בשלוש הבריכות המקריות שנדונו כאן מדגם מייצג למגמות סגנוניות או רעיוניות בסיפורת העברית של המחצית השנייה של המאה העשרים. ובכל זאת, איזו הכללה זהירה מתבקשת כאן. דומני כי לא יהיה זה מופרך להניח שאופן העיצוב של שלוש הבריכות בשלושה סיפורים שנכתבו ב-15 השנים שלאחר הקמת המדינה, מעיד לא רק על קפיצת דרך לשונית-סגנונית מן הרומנטיקה הביאליקאית של 'הבריכה' אל הריאליזם הנוקב של סיפורת המדינה, וגם לא רק על מעבר מספרות עברית 'גלותית', שנוצרה במזרח אירופה (או אפילו בארץ ישראל), ועסקה בעולמה של העיירה היהודית  ביאליק, עגנון, גנסין, בארון, שופמן ואחרים  לספרות ישראלית ילידית, שמעמידה במוקד את דרכי מימושו של האתוס הציוני-חקלאי. יש כאן משהו נוסף.

הכתיבה על בריכות ההשקיה, שתועלו לבריכות שחייה, משקפת מגמה של פירוק ודה-מיתיזציה של העשייה החקלאית בכלל, ושל גידול ההדרים בפרט, במושבות הראשונות בארץ ישראל. בריכות ההשקיה, שהיו אחד הסמלים החזקים של החלוציות בהתיישבות העובדת, הוארו בשלושת הסיפורים באור שונה וטורד מנוחה. ניכוסן של בריכות ההשקיה לטובת שעשועי מים של ילדים לא אמור היה לפגוע במעמדן המיתולוגי בצורה חריפה כל כך, אלמלא בחרה הסיפורת הישראלית לציירן כבריכות שבהן מתקיים במובהק מתח קשה בין חיים למוות. שלוש הבריכות שהוצגו כאן הן כאלה שהממד הלאומי-ציוני, ואפילו הממד החקלאי המחייה והמפרה, נלקח מהן לטובת דרמות אנושיות המאירות באור קשה ובדרגות שונות של אכזריות את גיבוריהן.

בריכות הדגים בקיבוץ אשדות יעקב (אשדות יעקב מאוחד)

ואסיים בשירו היפה של יורם טהרלב, 'בשביל אל הבריכות', שנכתב בשנת 1968 (לחן: אלונה טוראל). 

בשיר מסופר על זוג צעירים, בלי ספק בני קיבוץ, שעושים את דרכם בשביל המוליך אל בריכות המים. אין מדובר כאן בבריכות שחייה אלא בבריכות דגים  ענף ('מִדְגֶּה') שראשיתו בשנות הארבעים והוחזק בלעדית על ידי קיבוצים, בעיקר בעמק הירדן ובגליל העליון. לדברי המחבר, הוא חשב על בריכות הדגים של קיבוץ שער העמקים שבעמק זבולון, הסמוך לקיבוץ ילדותו יגור.

בדומה למה שראינו בסיפורים, גם כאן ההליכה אל הבריכה והשיבה ממנה היא מוקד דרמטי של מתח וקונפליקט בין זיכרון לשכחה, בין חיים למוות, ובין האהבה לפקפוק בה. וכך מסתיים השיר: 

והוא הלך לקרב עת החמה הנצה
ולא חזר משם ימים רבים כל כך
והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח
והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח.

הנה חוה אלברשטיין:

* אני מודה לפרופסור אבנר הולצמן על תרומתו הרבה לרשימה זו.

 __________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה.