'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר ו'סובייטי' יותר...

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק הבא יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.

מִשׁוּט בארץ: שישה עצים, עץ לשימור, היזהרו מהמלגזה, מחסום הרמטי

א. שישה עצים, חמישה מזגנים ומכולה אחת

צילומים: איתמר לויתן

בית הכנסת הגדול של שיכון הוותיקים בחולון נמצא ברחוב העליה השניה 37 (כך כתוב על הקיר). לעומת זאת, בשלט הרשמי של הרחוב כתוב 'העלייה השניה'.

אומנם צריך לכתוב בכתיב מלא ותקני 'העלייה השנייה' (והתעתיק הלטיני הוא בכלל משובש וצריך להיות: HaAliya HaShniya), אבל מילא – זה לא הדבר הכי גרוע בשלט. תראו את ההסבר הטיפשי והילדותי למונח ההיסטורי הטעון, הרגשי והגדוש כל כך 'העלייה השנייה'...

אין משהו מיוחד ויוצא דופן בבית הכנסת, למעט החזית שלו שלמרגלותיה נשתלו שישה עצי ברוש, 'לזכר 6 מיליון היהודים שנספו בשואה'.

אבל כשמסתכלים על החזית הזאת בזווית ישרה מתקבלת תמונה כל כך ישראלית... 

ראו איזו תערובת ביזארית של עצי הברוש והמדחסים (או המעבים) המכוערים של מערכת מיזוג האוויר, שהוצמדו לקיר היזכור הלבן בדיסהרמוניה מזעזעת ובחוסר אסתטיקה. אכן, חסר רק מדחס נוסף על החמישה שכבר נמצאים כדי שגם הם 'יתכתבו' עם ששת המיליונים... לשמחת העין יש מכולת אשפה שמשלימה את המחזה הקקופוני.

איתמר וכסלר, ששיתפתי אותו בתמונה, 'סידר' את המציאות עבורנו: הוסיף עוד מזגן ותיקן את הכתובת...

ב. עץ לשימור

ומששת העצים לעץ אחד, וגם הוא, אַלְלַי, כבר איננו...

צילום: שייקה מגן

רחוב דניאל ינובסקי שבשכונת תלפיות, המקביל לטיילת ארמון הנציב (הנוף היפה בארץ), הוא עכשיו קורבן לעבודות בנייה ופיתוח מיותרות, שעוד תהיינה בכייה לדורות. 

העצים כבר נכרתו מזמן, והקבלנים העמידו גדרות שמן הסתם כבר שימשו אותם קודם במקום אחר. כנראה שכחו להוריד את השלט שהיה בבחינת 'אמת לשעתה' ונכון למקומו הקודם.

ג. לא בליקוי חמה ולא במלחמה!

צילום: טל סגל

פולקלור החניה (או אי-חניה) ממשיך לספק למדורנו רגעים קומיים. הנה שלט עם איכויות ליריות שהוצב ברחוב עציון גבר (ליד אצטדיון בלומפילד).  

הבה נאמר שאני לא הייתי מעז לחנות שם...

ד. מחסום הרמטי

צילום: יאיר פז

שלושה כיסאות. אחד גבוה ושניים קטנים. כך נראה ביום העצמאות האחרון המחסום בכביש הכניסה לחלחול. גבעת חלפון זה כאן.

הספרות והחיים: הנביא, נפש בריאה בגוף בריא, אובלומוב

א. כה אמר הנביא על המהפכה המשטרית

צילום: איתמר לויתן

על קיר ברחוב שיבת ציון 40 בחיפה צייר המִתְכנה RAM כתובת זו, כנראה בשנת 2025:

מה כתוב כאן? 

فقال المصطفى (פקאל אל-מצטפא; ואז אמר הנביא מוסטפה):

רַבָּה הֲנָאַתְכֶם בַּעֲשִׂיַּת חֻקִּים, אַךְ רַבָּה מִכָּךְ הֲנָאַתְכֶם בִּשְׁבִירָתָם.

המשך הנבואה – שכבר לא נמצא לה מקום על הקיר אך היא מהדהדת ורלוונטית לא פחות – הוא זה:  

מיהו הנביא מוסטפה?

ובכן, זהו ציטוט מתוך ספר השירים או המשלים הנביא מאת הסופר והמשורר הלבנוני-אמריקאי ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, שהיה פעם נפוץ מאוד מאוד במחוזותינו (כמו גם במחוזות רבים אחרים; הוא תורגם ליותר ממאה שפות). ג'ובראן, מרוני יליד לבנון, אהד את היהודים ותמך גם במפעל הציוני. 

בעברית הופיע הספר בפעם הראשונה ב-1975 בהוצאת תמוז, בתרגומה של נועה זאלוד ובאיוריה של עפרה גולנד, והפך מיד לרב-מכר, שדיבר בעיקר לליבם של צעירים וצעירות בני אותו דור (אני הייתי שם). 

נדהמתי לגלות שכבר ב-1929 תורגם הספר, בהסכמת המחבר, ליידיש וראה אור בוורשה (הספר סרוק כאן).

ב. נפש בריאה בגוף בריא

צילומים: איתמר לויתן

'קריית צאנז' היא שכונה חסידית גדולה בצפון-מערב נתניה ובה מתנהלת ממלכה חסידית גדולה שנוסדה במחצית שנות החמישים ביוזמתו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג. הסיפור מאחורי מקום זה, הקמתו והמוסדות הקשורים בו (בית החולים לניאדו, למשל) מעניין מאוד, אך לא נעסוק בו כעת. 

לתושביה החרדים של קריית צאנז יש גם פיסת חוף ים משל עצמם, ומטבע הדברים החסידים מקפידים על רחצה נפרדת לגברים ולנשים. שלט גדול, שמוצב סמוך לירידה אל חוף הים, מכריז על זמנים אלה, שחולקו בצורה שוויונית לגמרי בין שני המינים.

מה שתפס את תשומת ליבי בשלט היו הציטוטים היפים מהמקורות. מצד אחד, 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם' (דברים, ד 15) – ציווי מפורש מן התורה שיש לנקוט את כל אמצעי הזהירות כשמדובר בסיכון חיים – ולצידו ציטוט מדויק של הפסוק מישעיהו 'וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ' (שבשל הניקוד החריג אנו נוטים לקרוא בו 'וקוֵֹי', כדרך שנכתב בתהלים, לז 9: 'וְקֹוֵי יְהֹוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ'). מצד שני, 'נפש בריאה בגוף בריא'.

כדאי להתעכב מעט... 

ביטוי זה, המוכר כל כך, אין יסודו בהררי קודש, אלא דווקא בתרבות הגויים. מי שהביאוֹ לעולם הוא המשורר הרומי יוּבֶנָאלִיס, שחי במאה השנייה לספירה וחיבר ספר בשם 'סאטירות'. 'נפש בריאה בגוף בריא' הוא התרגום העברי של הביטוי הלטיני Mens sana in corpore sano. דרך אגב, גם הביטוי 'חפש את האישה' (Cherchez la femme), מקורו באותו משורר.

ג. ספרים לעצלנים

ברחוב נחמה 3 בתל אביב (שכונת נגה, יפו) נפתחה לא מכבר  חנות ספרים. שמה הנחמד, 'אובלומוב', מצלצל כמובן היטב באוזניהם של אוהבי הספרות הרוסית הקלאסית. מאתר הבית של החנות למדתי כי יש להם שלוחה גם באורוות האומנים בפרדס חנה.

צילום: איתמר לויתן

וכך הם מסבירים את השם שבחרו:

הספר עצמו, אובלומוב, שכתב איוון גונצ'רוב ב-1859, מתאר בן אצולה רוסי, בעל אחוזה, שהוא גם עצלן כרוני, ההופך את עצלותו ואדישותו לדרך חיים ולנס להתנוסס בו. אין דבר האהוב עליו יותר מאשר רביצה על הספה, עטוף בחלוק משי, וכל שינוי מזעזע אותו. 

חיפשתי בקטלוג הספרים של החנות את הספר הנהדר שתורגם לעברית פעמיים (התרגום האחרון של דינה מרקון, נדפס ב-2012 בהוצאת מחברות לספרות), ולהפתעתי לא מצאתיו שם. אולי סתם עצלנות...

סיבוב בתל אביב: מתחת לעץ, גשר העצבים הרופפים, בית הכנסת הגדול, אמא יקרה לי

א. מתחת לעץ

כתב לי עפר גביש:

חיפשתי לי חניה בתל אביב (ליד רחוב לאה גולדברג צומת בני אפרים). דווקא מצאתי מקום, אלא שאז הבחנתי בשלט: 'חניה פרטית מתחת לעץ' היה כתוב בו.

צילומים: עפר גביש

שאלתי את עצמי: האם כאן, מתחת לעץ, זו חניה פרטית ואסור לי לחנות בה? 

האם מציעים לי ללכת כמה מטרים ימינה, שם באמת צומח עץ, כדי שאחנה שם? לא הבנתי.

עוד אני מתחבט בסוגיה הגיעה למקום צעירה נחמדה שנראתה נטועה במקום. שאלתי אותה לפשר השלט המוזר, והיא הסבירה: 'פשוט מאוד. יש לנו כאן מסעדה ששמה "מתחת לעץ", וזאת החניה שלנו'. 

נו, על זה לא חשבתי...

ב. גשר העצבים הרופפים

כתב לי טל סגל:

רחוב אלנבי בתל אביב הוא אתר בנייה ארוך ומתמשך של הרכבת הקלה. כדי לאפשר חצייה של הרחוב הותקנו לרוחבו מספר גשרי עץ.  

לאחרונה, אזרח כועס קיבע את השלטים האלה על כל הגשרים. מיותר לציין שהשרידות של השלטים נמוכה ובקושי איתרתי שרידי שלט אחד שלם. 

צילומים: טל סגל

אולי, אבל רק אולי, הגשרים האלה הם הכנה לחידוש תעלת בלאומילך, שכידוע זרמה לא רחוק מכאן?

ג. בית הכנסת הגדול בשיפוצים

ואכן, כל רחוב אלנבי מחופף ומשופשף, משופץ ומנופץ, ואווירת אחרית הימים שורה בין מדרכותיו ובנייניו. אם תשוטטו בין ההריסות ופתאום תיזכרו שלא התפללתם שחרית או מנחה, אל תחשבו אפילו לסור לבית הכנסת הגדול והוותיק ברחוב אלנבי 110, מן היפים והמעניינים שבמבני הרחוב. 

כך הוא נראה עד לא מכבר (צולם ב-2014):

צילום: יאיר חקלאי (ויקימדיה)

אבל בימים אלה בית הכנסת הרוס ונמצא בשיפוץ, שמי יודע מתי יסתיים ומה תהיינה תוצאותיו. בינתיים הנה כמה תמונות מלב המאפליה:

צילומים: איתמר לויתן

ד. חוכמת רחוב: אמא

כנראה לכבוד הופעת ספרי אמא יקרה לי, הגיעו לידיי לאחרונה כמה שירי רחוב העוסקים באמא.

בפארק המסילה ליד נווה צדק נמצא שיר מוצלח וחמוד במיוחד שכתבה נטלי שיר. האם זה שמה האמיתי או שמה הספרותי? שאלתי את טל סגל, שמחזיק בתיק הגרפיטי של הבלוג, והוא אישר כי מדובר בשם אמיתי וזהו השיר היחיד שלה שפורסם עלי קיר.

אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת מָהִיר

יָכוֹל גַּם לִקְפֹּץ בָּאֲוִיר

אֲנִי יָכוֹל לְטַפֵּס

עַד צַמֶּרֶת הָעֵץ

וּלְהִתְנַדְנֵד בְּנַדְנֵדָה

עַד הָעֲנָנִים וּבַחֲזָרָה

אֲבָל כְּדֵי שֶׁזֶּה יַצְלִיחַ

כְּדֵי שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת יִקְרֶה

אֲנִי חַיָּב שֶׁאִמָּא

תָּבוֹא וְתִרְאֶה!

 

צילום: יוסי נובק

וברחוב אלנבי, באזור בית הכנסת הגדול, נמצא השיר הזה – פרי עטו של המתקרא 'דברים שלא אמרתי' – שמשלב את אמא עם תחילת עונת הרחצה והכרזותיהם של המצילים ברמקולים על ילדים שהלכו לאיבוד...

אלוהים, אלוהים

אמא מחכה לך

בסוכת ההצלה,

תודה.

צילום: איתמר לויתן

ולסיום, שיר של 'כתיבה תמרה', חברת 'אגודת משוררות הרחוב' (שעליה נרחיב בהזדמנות קרובה), שצויר על קיר בקריית המלאכה ליד סמטת המפעל:

מבועתת 

כמו אישה שנגעו בה יותר מדי

כמו אישה שלא נגעו בה מספיק

כמו ילדה שמחפשת אמא אבא

כמו כזו שנכוותה מאמא אבא

כמו משוררת אוחזת מילה

משוררת פוחדת בורחת ממילה

רוצה לעוף עד אליה

כמו כלום

כמו הכל

צילום: טל סגל

מאודסה ליפו: על האונייה בדרך לארץ ישראל בימי העלייה השנייה

נמל אודסה. גלוית דואר מתחילת המאה העשרים (PICRIL)

    לזכרה של תחיה מוסל (2026-1926) ממושב שרונה,

קרובת משפחתו של הסופר יעקב רבינוביץ,

שבחייה הגשימה את תחיית העם היהודי בארצו.

הלכה לעולמה בי"ט בניסן תשפ"ו.

מאת אלון תן עמי

א. מאודסה ליפו

העיר אודסה, לחוף הים השחור, הייתה נמל היציאה העיקרי ששירת את יהודי רוסיה במסעם לארץ ישראל. הגיעו אליו נוסעים מרחבי האימפריה, ובכלל זה מליטא ומפולין, מבוכרה ומהקווקז. מספר העולים מרוסיה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה נאמד בכ-21,000, מהם כ-17,500 הגיעו דרך נמל אודסה (כלומר, כ-85% מכלל הנוסעים). על אלו נמנו אנשים שבאו לזמן קצוב, זקנים שבחרו לבלות את אחרית ימיהם בארץ הקודש, וכמובן חלוצים וציוֹנים מן השורה שעלו כדי להתיישב בארץ, לבנות ולהיבנות בה. 

בסוף המאה ה-19 הייתה אודסה לעיר היהודית השנייה בגודלה באימפריה הרוסית (אחרי ורשה). זה היה מרכז תרבותי, ספרותי וציוני, ואך טבעי היה שבה יפעל מרכזם הרשמי והחוקי של 'חובבי ציון' ברוסיה, שהוכר בשם 'הוועד האודסאי'. בינואר 1905 הקימו הפעילים המקומיים לשכת מודיעין, שתפקידה היה ריכוז מידע מועיל למען יהודים ששקלו לעלות לארץ וסיוע בידם. המידע כלל, בין היתר, עדכונים שוטפים על מצב היישוב היהודי בארץ ועל זכויות העולים, ובכלל זה חוקי הארץ תחת השלטון הטורקי, התנאים הכרוכים ברכישת קרקעות והאפשרויות להקמת עסקים ובתי מסחר. בשנים הראשונות התגלו לא מעט כשלים ואי סדרים בנוהלי עבודתה של הלשכה, למשל מידע מוטעה שנמסר לנוסעים בכל הנוגע להמרת כסף רוסי בשטחי האימפריה העות'מנית, מה שגרם להפסד כספי ניכר. כך גם בנוגע לקניית כרטיסי נסיעה באונייה עבור ילדים (בדיעבד התברר כי ילדים היו פטורים מכרטיס נסיעה). לתלאות הללו נוספו לעיתים עיכובים באודסה בשל מחאות ושביתות תכופות של מלחים וסוורים. עיכובים אלה עשויים היו להימשך ימים אחדים וכתוצאה מכך נחשפו נוסעים להתנכלויות. מן הצד האחר, אנשי הלשכה סייעו לעולים בהתמודדות עם הליכים בירוקרטיים, וכן בסבסוד של כ-40% ממחיר הכרטיס להפלגה. כאשר שהו הנוסעים בחניית הביניים בקושטא דאגו אנשי הוועד לצייד אותם בתעודה טורקית המאפשרת ישיבה בארץ, הם יכלו להחליף את הכסף הרוסי בטורקי, לעבור מאונייה לאונייה, לרכוש כרטיס ירידה בחוף ביפו ועוד. לשכה מקבילה ('אינפורמציונס-בְּיוּרוֹ') הוקמה גם ביפו בשנת 1906, ובראשה עמד מנחם שינקין (לשכות דומות נפתחו גם בירושלים, בחיפה, בביירות ובקושטא).

למן ראשית המאה העשרים הגיעו לנמל יפו אוניות קיטור של חברת הספנות הרוסית שיצאו מנמל אודסה. האוניות יצאו מאודסה בכל יום רביעי בשעה 16:00, ונתיב ההפלגה עבר דרך קושטא, שם עגנה האונייה לחניית ביניים מיום שישי בשעה 07:00 ועד ליום שבת בשעה 16:00. במהלך חניית ביניים זו ניסו הנוסעים לקבל מהשלטונות הטורקיים את ה'תזכרה', תעודה שאישרה להם להתיישב בארץ ישראל, מחשש לקבלת קנס עם הגעתם לנמל יפו. מקושטא הפליגה האונייה לסמירנה (איזמיר) שבטורקיה וממנה לביירות, שם עגנה לחניית ביניים נוספת. בהמשך הפליגה האונייה לנמל חיפה, ולאחר מסע של 12 ימים הגיעה ליפו ביום שני בשעה 05:00 בבוקר. לאחר ירידת העולים המשיכה האונייה לפורט סעיד וסיימה את ההפלגה באלכסנדריה שבמצרים. 

בספרו אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים (יד יצחק בן צבי, תשס"ד, עמ' 107-101), סיפר ההיסטוריון גור אלרואי על תלאות הנוסעים באונייה. תנאי ההפלגה מאודסה ליפו היו קשים מאוד, האונייה היטלטלה על הגלים ומרבית הנוסעים חלו במחלות ים. רוב העולים קנו כרטיס למחלקה השלישית שבה התאים לא היו מחוממים. לא סופק להם אוכל, וברז המים היחיד לשימושם היה על סיפון האונייה. המזון שהביאו עמם לא הספיק ולעיתים אף התקלקל, וכתוצאה מכך הם סבלו מרעב. התאים בבטן האונייה היו צפופים ומלוכלכים מהקאות, והנוסעים שנאלצו לישון על סיפון האונייה סבלו מקור. 

נוסף על תלאות ההפלגה, בתחנות הביניים, בקושטא ובביירות, ניסו הסבלים, המתווכים, החלפנים והרוכלים לרמות את הנוסעים ולגנוב את כספם. בשל מגבלות השפה והעדר יכולת להתלונן על מעשי עושק ומרמה, הומלץ לנוסעים להישאר על סיפון האונייה, ולשם הגיעו הרוכלים כדי למכור להם מזון ומשקה. אלרואי הוסיף וציין כי החל משנת 1910 הפכו אוניות חברת הספנות הרוסית בקו אודסה-יפו לכשרות. ייחדו בהם חדר בישול, חדר אוכל ותפילה ואף מינו משגיח כשרות מוסמך.

ב. זיכרונות מהאונייה

זיכרונותיהם של עשרות מאנשי העלייה השנייה לוקטו בשנות השלושים והארבעים ונדפסו בספר העליה השניה (עם עובד, תש"ז), שערכה הסופרת והעיתונאית ברכה חבס (1968-1900) בהשתתפות אליעזר שוחט. רק בודדים תיארו בפירוט את חוויות המסע באונייה. רובם הסתפקו בציוּן תמציתי של מועד יציאתם מאודסה או את התאריך שבו הגיעו לנמל יפו – חוויות הדרך עצמה לא נראו להם חשובות. הנה כמה דוגמאות לזיכרונות כאלה (בתיקוני עריכה קלים), ומובן שיש עדויות רבות נוספות ואין אנו מתיימרים ללקט את כולן.

ברל כצנלסון (1944-1887), שהפליג מאודסה ליפו בשנת 1909, סיפר:

הגעתי לאודסה, ובאודסה היה אז מלון מפורסם – כמו שביפו היה מלון מפורסם 'חיים ברוך', כך היה באודסה מלון של חוזרים מארץ ישראל. אי אפשר לתאר כמה נורא היה בשבילי לבוא ולהתאכסן במלון של חוזרים [...]  באודסה עליתי לאונייה. לא היה לי שום אדם באונייה זו. התחלתי להתבונן באנשים – כולם אנשים זרים. והנה פתאום אני רואה איזה בחור עם בחורה [...] השניים היו דוד ורחל זכאי  [...] אותה אונייה הייתה מלאה אנשים שנסעו לארץ ישראל, אבל כשאני רוצה לחפש מי מהם נשאר בארץ, מלבד זכאי ואשתו – אני מוצא רק שתי משפחות שנשארו [...] אני מציין את הדבר הזה, מפני שהוא כל כך אופייני בשביל העלייה השנייה. הכרתי אנשים שבאו לארץ באונייה אחת, וכעבור שבוע חזרו באונייה שנייה. זה היה אז דבר רגיל מאוד (ספר העליה השניה, עמ' 83-82). 

דוד בן-ישי (בקלצוק), יליד 1885, לימים בין מייסדי נהלל, פגש גם הוא בנמל אודסה, כמו ברל, 'יורדים' (בלשון התקופה 'חוזרים'), שהוציאו את דיבת הארץ רעה: 

בהיותי בן 22 עזבתי את רוסיה לאחר שהשתחררתי מהצבא (שירתי בצבא רק שלושה חודשים). באתי לאודסה. חשבתי כי פה, בשערי ארץ ישראל, ארגיש כבר את אווירת הארץ. אבל מה נתאכזבתי כשנפגשתי עם בחורים בריאים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, שהיא ארץ משכלת יושביה. שאלתי אותם כמה שנים היו בארץ, ענה לי אחד בלעג: 'שלושה ימים', ואחר ענה: 'שבעה ימים'. אמרתי להם: 'מרגלים אתם, טוב שהארץ מקיאה אתכם, אינכם ראוים לחיות בה'. באתי לארץ ביום ג' אייר תרס"ט [מאי 1909]. בבואי למלון ספקטור ביפו, שוב נפגשתי עם מוציאי דיבה על הארץ (שם, עמ' 285-284). 

חנה שניפר (1971-1889), לימים חברת קיבוץ אשדות יעקב, שעלתה לארץ בשנת 1909, תיארה בתמציתיות את הגעתה ליפו:

לאחר טלטולים של ארבעה עשר יום עגנה אונייתנו [...] בסוף חודש תמוז בימה של יפו. על האונייה הקביל את פנינו (אותי ואת חברתי צ"ק) חיים ברוך [בעל המלון ביפו]. 'אקזוטית' מאוד הייתה פגישה זו עם היהודי המתרוצץ על הסיפון כשה'פֶלֶרינה' שלו מתבדרת ברוח. הוא ידע כבר על בואנו והפגישה הייתה כשל מכּרים משכבר הימים. תוך רחש הזבובים והמולת גברים וילדים ומראה נשים רעולות וחמורים וגמלים ותערובת איזה ריח מוזר מתקתק-צורב, פילסנו את דרכנו במדרגות האבן החלקלקות של רחוב הנמל עד הגיענו למלון [...] התרשמותנו הראשונה הייתה קשה ומדכאת (שם, עמ' 554). 

הסופרת מרי יציב (רוזובסקי) (1973-1891), רעייתו של העיתונאי יצחק יציב, סקרה בתמציתיות את מהלך ההפלגה לארץ:

ארץ ישראל באה לקראתי בנמל אודסה בדמותם של שני אנשים צעירים [...] ומשניהם – ריח שדות, רעננות בלתי מצויה. יהודים כאלה לא ראיתי עד אז. באונייה הרבה בחורים ובחורות [...] הדרך הייתה קשה מאוד. הים סער, הצליינים הרוסים המרובים הוסיפו קושי לא מעט. רבים מבין הצעירים כבר רצו לדעת מתי חוזרת האונייה. מכולם, מחמישים-שישים האנשים שנסעו איתי, יש לי כיום בארץ רק 'אחות' אחת ושני 'אחים' לאונייה. בחיפה התעכבה האונייה יום תמים [...] כשחזרנו לאונייה לנסוע ליפו, מצאנו בה קבוצת בחורים ובחורה אחת שחזרו ליהודה מטיול בגליל [...] ועל שאלתי: איך? איך שם בארץ? – ענתה לי: 'באונייה רע? – שם גרוע יותר' (שם, עמ' 564).

פסח בן עמרם (ליפּוֹבֶצְקי) (1962-1902), שהיה לימים סופר ומורה, עלה לארץ בנובמבר 1913. הוא היה אז בסך הכול נער כבן אחת-עשרה והוריו שלחוהו לבדו כדי ללמוד בגימנסיה העברית 'הרצליה': 

באוניה רוסית לא מן הגדולות ביותר – 'צ'יכצוב' שמה – הפלגנו עד אלכסנדריה. הרגשתו של נער רך, אשר יצא לראשונה מבית אבא והוא מפליג לארץ רחוקה  [...] מאלכסנדריה הפלגנו ליפו באונייה אוסטרית קטנטונת 'אלקטרה'. המחלקה השלישית כמוה כמחלקה הרביעית – עם ערמות פחמים וּבָקָר גם יחד. זוהמה. טלטולי האונייה, הכל נותן בי אותותיו, ותוקף אותי שטף דם מאפי [...] מעבירים אותי אל תא מיוחד של מחלקה ראשונה ומשכיבים על מצע נקי... מעל למשכבי תלוי פעמון חשמלי, אשר בלחצי את הכפתור שבקצהו בא אלי המלצר להגיש לי צמר גפן שיעצור את הדם או כוס מים לשתייה. אני מצלצל תכופות, ספק מתוך חרדת דאגה להישאר יחידי בתא, ספק מתוך יצר שעשוע ומשחק במכשיר אשר נזדמן לידי בפעם הראשונה בחיי. והנה סוף סוף בא הבוקר המאושר בו נגלו לעינינו מעל סיפון האונייה הבתים הקטנים עם הגגות השטוחים, כשהם נערמים זה על גבי זה – יפו (שם עמ' 313). 

 תיאור נוסף של ההפלגה, מנקודת מבטו של ילד, הובא מפי הסופר שמעון קושניר (1986-1895), שהיה ממייסדי כפר יחזקאל. הוא עלה לארץ בהיותו כבן תשע:  

לאחר כל ההכנות הפלגנו מאודסה ביום שבת של חודש כסלו תרס"ה (1904) באונייה ההולכת ליפו. לראשונה בחייה יצאה אמא בדרך הים. ובאונייה נוסעים בני עמים שונים ויהודים בה מעטים. האונייה נישאת בים סוער, ים של חורף. בתא המשותף הפרוץ לרוחות הים, גדולה התנודה. הספינה נאבקת בין הגלים ואמא פורשת ידיה, מכסה אותנו בשמיכות וגוחנת עלינו להגן על עולליה. זכורה במיוחד רבקה צודיקוב ז"ל, שעלתה עמנו באותה אונייה והגישה עזרתה כאחות רחמניה לנזקקים, בימים ובלילות. באונייה נסעו עולי רגל רבים. היה גם מקרה מוות, שבגללו עיכבו אותנו בקושטא שבוע ימים, ואז הועברנו לאונייה אחרת שהסיעה אותנו לחוף יפו (שם, עמ' 301). 

ברכה חבס, שבעצמה עלתה עם תריסר בני משפחתה (כולל מינקת לאחותה התינוקת) בשנת 1907, בהיותה כבת שבע, תיארה כך את ההפלגה באונייה:

ברכה חבס (Jewish Women's Archive)

מנסיעתי הראשונה באונייה אזכרה אך מעט, רק תמונות עמומות, הצצות ועולות בי פתאום, לפי צו נעלם מתוך קשר נסתר: ריח וַלריאַן, טעם צנימים ונקניק, מציצת לימון, מי שטיפת רצפות, הניתזים מסביב, שפם רופא לבוש כחול, מצנפת מַלח אדום-לחיים... ופיח, ותנודה, וקיא...קיא...קיא...

התמונה השלימה, אשר אשתדל להעלותה לפנַי בעזרת סיפורי ההורים ונסיעות מאוחרות, אף היא מטושטשת ביותר: איזו מחלקה שלישית של אוניית מהגרים רוסית בימי העלייה השנייה, מסדרונות צרים, מדרגות חלקות; ובאפלולית ובמחנק – מדפים אפורים, רחבים, תחתיים, שניים ושלישיים. וחבילות וצרורות קופסות וקומקומים, שיירי לימון ו'סידורים' בלים, בגדי שבת מקומטים וראשים פרועים ואנחות וקול צחוק עצור וגערה והמולת שלשלאות וחפזון מלחים ורעד הסיפון בקצב תנועת המכונה [...] ומסביב עניין כה רב: הנה אלה ילדי 'המדף שכנגד' עם צעצועיהם המרובים, בגדיהם ומשחקיהם המעוררים סקרנות בחידושם; ושם 'המחלקה השניה' עטופת סוד, אשר אפס-קצה פאֵרה נגלה לי בדרכי אל הרופא; ובחוץ, על הסיפון – 'התהום', אותה תהום אשר פרות וסוסים, תיבות וצרורות אין סוף נבלעו בה, ואף 'השמלות', שמלות השבת הכחולות, לתוכה ירדו (התעלינה? התחזורנה?). וה'קופסות' – אותן קופסות פח עגולות גבוהות, המלאות על גדותן צידת הדרך – כל מיני תרגימא ומאפה, אשר הכנתם והטיפול בהם עוררו סקרנות כה רבה שם בבית. 

בהמשך תיארה חבס את יקיצתה מחלום בלהות בשעת לילה מאוחרת, בעת שנוסעי האונייה ישנים, ואת געגועיה לביתה וכעסה על אביה שאותו 'האשימה' בנסיעה המפרכת לארץ –

צר היה לראותו בעליצותו [...] בחברת אותם הצעירים 'הישנים על הסיפון', המרבים כל כך לשיר ב'לשון הקודש' ומרקדים עד ערב (שם, עמ' 306-305).

תיאור ההפלגה מנקודת מבטן של נערות בוגרות מסרו גם האחיות שושנה ורחל בלובשטיין, שהגיעו ארצה בשנת 1909 לביקור והחליטו להשתקע במושבה רחובות. כשנתיים לאחר מכן הצטרפה שושנה (1973-1888) לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת, משם עברה לקיבוץ מרחביה, ולאחר לימודים בגרמניה שבה ארצה והייתה מורה למוזיקה. את ההפלגה לארץ ישראל, בהיותה בגיל 21, תיארה במילים האלה:

הננו על האונייה בלב ים. ואני שוקעת כולי בהסתכלות. [...] רשמי הסביבה מעניינים, כמובן. הים שקט, רגיל... אני ואחותי מתבוננות לכל [...] אהבנו להימלט מדי פעם מפינתנו החשכה והמחניקה בתחתית האונייה ולעלות על הסיפון. שם היינו שוכבות על החבלים הגסים, אשר כמעט פצעונו, ונהנות מזיו העולם. טוב היה. האח, מה טוב!

ואילו רחל אחותה (1931-1890), רחל המשוררת, כתבה כך: 

נזכרה אני בלילה אחד, כמדומני היה זה לילה שני על האונייה. כל היום התרוצצתי פה ושם על הסיפון בהסתכלי, בחפשי מכרים חדשים [...] ורק החשיך היום ירדתי למטה, השתרעתי על הספסל הקשה, ואישן מיד בשנת הנעורים [...] כעבור שלוש שעות התעוררתי, ואני מרגישה שכולי רטובה, כי האויר מלא אבק חלוד. נושמים בקושי. העינים כואבות מאורו המסנוור של הפנס החשמלי (כנהוג, אצלנו אפלה עמוקה בתחתית האונייה). למטה עובדים המלחים, הם מתכוננים להוריד עוגן [...] הגענו לעיר החוף ועמדנו. בחפזון אני עולה על הסיפון [...] ואני כאילו עומדת בלב הלילה עצמו. הנני עומדת שם ומקשיבה ושומעת קול הדממה. מסביב התבהר. עוד מעט ובא הבוקר [...] בזהירות אני סוללת לי דרך בין הנרדמים על מכסה האונייה ויורדת 'הביתה'.

ושוב מאת רחל:

קונסטנטינופול – המון נוסעים חדשים [...] ירדנו אל החוף. שוטטנו קצת בחוצות והתרשמנו מן 'המזרח'... ועוד עלינו לנסוע ולנסוע. כשנים עשר יום ארכה הנסיעה. אך הנה הוא החוף המקווה... שעות אחדות לפני שנראָה חוף יפו, עוד מראשית הבוקר, היינו עֵרות, ועֵרים כל היהודים והיהודיות העולים ל'מולדת'. מצב רוח מרומם ורציני. כולנו נרגשים. לפתע מתפרץ ועולה קול ירה. וידים נפגשות בלחיצה, בלי אומר ודברים: הנה היא הארץ המקוּוה, 'המובטחה'! (עמ' 580-579) 

רחל (מימין) ושושנה בלובשטיין, רחובות 1910-1909 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי; הספרייה הלאומית)

על אודות הרכב הנוסעים בהפלגה שיצאה מאודסה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ניתן ללמוד מתיאורו של נתן חפשי (1980-1889), שעלה לארץ בשנת 1909 והיה ממייסדי נהלל וממנהיגי 'ברית שלום':  

שלושה ימים נסענו מוורשה עד אודסה! לאחר שסידרנו את כל העניינים הטכניים הקשורים בנסיעתנו בעזרת משרד 'חובבי ציון' עלינו בד' תמוז תרס"ט אל האונייה 'הנסיך הגדול אלכסנדר' [...]  באונייה זו וכן באוניות אחרות נוסעים זקנים לארץ הקודש. בוודאי גדול הוא הכוח והרצון שהניעום לזה. וציוֹנֵינוּ? הגם הם מלאים כוח כזה – או נכונים דברי יעקב רבינוביץ ש'צעירי ציון' בודאי יזדקנו בגולה, ו'בני ציון' בוודאי לא יראו את ציון לעולם וכו'?! 

רוב נוסעי האונייה היו רוסים עולי רגל, וכשלושים מהם יהודים, כמחציתם צעירים והשאר זקנים, שנסעו לבלות שארית ימיהם בארץ הקודש. הדיבור העברי בינינו, 'חלוצי ציון', משך אלינו לאט לאט כל יודע עברית מבין הנוסעים היהודים, בייחוד מהצעירים. הנסיעה היתה רבת עניין ונמשכה 13 יום מאודסה עד יפו, בגלל החניות התכופות של האונייה בנמלים רבים שבדרכנו. אור לי"ז תמוז [תרס"ט] היה לנו ליל שימורים. אונייתנו הלכה והתקרבה יותר ויותר ליפו. לאחר חצות הלילה הורד העוגן בקול רעש גדול והמלחים הודיעונו כי בקרבת יפו הננו, ובבוקר נרד מן האונייה (שם, עמ' 138) .

ולבסוף, עדותו של יחזקאל בית הלחמי, חבר מפלגת פועלי ציון, שעלה לארץ באביב 1906. בספינה היו לדבריו כ-150 חברי 'פועלי ציון' על סיעותיהם השונות (כ-80% מכלל הנוסעים), ולצידם אכלסו את הספינה גם יהודים חרדים וגם עולי רגל רוסים שרצו לפקוד את המקומות הקדושים: 

לאחר שהצליינים הסתדרו ביניהם ותפסו מקום מסוים באונייה, התקבצו ממילא היהודים בפינה מיוחדת משלהם. שיחות ההיכרות בינינו לבין עצמנו לא ארכו זמן ממושך, ותוך כדי שיחה התגלו גם הדעות וההשקפות החבויות בציבור הזה. קיבוץ גלויות ממש על כל הופעותיו: דוברי רוסית שאינם שומעים לא יידיש ולא עברית, יידישאים 'פרינציפיונים' [כאלה שדגלו בהפיכת יידיש לשפת העם היהודי] ובלתי 'פרינציפיונים', וגם קבוצה קטנה של דוברי עברית. למרבה השמחה למעלה משמונים אחוז מן הנוסעים היו שייכים לפועלי ציון על זרמיה השונים. כיומיים לפני הגיענו למחוז חפצנו הועלתה הצעה: 150 חברי פועלי ציון יופיעו בחוף בדגל פועלי ציון. לא עברו שעות רבות והדגל הוכן ברוב פאר. אולם למזלנו נסע אתנו יהודי אחד שחזר ארצה לאחר ביקור קצר בחו"ל. בראותו את הדגל ביקש לומר משהו ולא יכול. לבסוף פרץ בבכי: 'ילדים יקרים, בארץ ישראל, ביפו, שלטון טורקי. דגל הוא מרד. את כולנו יאסרו בכבלים'. הדגל קופל והושם למשמרת. ככה עגנה 'לזרוב' בחוף יפו בערב חג הפסח תרס"ו (מכון לבון, ארכיון היסטורי של תנועת העבודה, תיק iv108-2-21; תודה לפרופ' עמנואל אטקס שהעביר לנו מקור זה).

סבלים ערבים ומקבלי פנים ממתינים על הרציף בנמל יפו, שנות העשרים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

ג. יעקב רבינוביץ על האונייה

יעקב רבינוביץ ברוסיה (מכון 'גנזים')

יעקב רבינוביץ (1948-1875), שנזכר בתיאורו של נתן חפשי, היה גם הוא איש העלייה השנייה, סופר, מבקר ופעיל ציוני. הוא היה יד ימינו של מנחם אוסישקין בלשכת המודיעין לעולים באודסה וכבר ביקר פעמיים בארץ ישראל, עד שלבסוף השתקע בפתח תקווה בשנת 1910. בפעם הראשונה ביקר בארץ בשנת 1905 ואת רשמי ביקורו, על נופיה הגיאוגרפיים והאנושיים של הארץ, פרסם כשנתיים לאחר מכן ('בארץ ישראל (רשמי מסע)', השִׁילֹוח, טז, שבט-תמוז תרס"ז, עמ' 49-40, 453-442, 559-540). 

ביקורו השני בארץ היה בחודשים אפריל-אוגוסט 1908. לאחרונה אותרו בארכיון 'גנזים' (תיק 177, 46336/1) כ-45 מכתבים וגלויות שכתב ברוסית לסוניה קריגסגאבר, שחקנית יהודייה צעירה מאודסה, שבה היה מאוהב (על פרשה זו ראו במאמרי, 'ורבות הבנות פגשתי על דרכי, והאחת, היחידה – איננה', הארץ, 9 באפריל 2025). בארבעה ממכתביו מופיעים תיאורים מפורטים של מסע ההפלגה מאודסה ליפו. 

רבינוביץ הפליג מאודסה ביום רביעי, 1 באפריל 1908 (19 במארס על פי הלוח היוליאני הישן), ושלושה ימים לאחר מכן, בעת שהאונייה חנתה בתחנת הביניים בקושטא, שלח לאהובתו מכתב ראשון מהמסע. בפתח דבריו ציין כי לא ישן יום שלם, וכי 'הדרך הייתה טובה, הים היה שקט, מזג האויר נהדר, הנוסעים (יהודים, פולנים ועוד) נחמדים, צוות הספינה טוב, ומתוך 270 נוסעים ישנם סך הכול כ-115 יהודים'.

ביום שישי, 10 באפריל, כשאונייתו חלפה מול הרי הטאורוס בטורקיה, כתב לה רבינוביץ מכתב נוסף ובו סיפר כי האונייה יצאה מקושטא בשבת, 4 באפריל, לפנות ערב. למוחרת, ביום ראשון, עצרה האונייה במיטילנה, בירת האי לסבוס, והצוות אפשר לנוסעים לרדת ולטייל. מזג האוויר היה חמים, הצמחייה נפלאה למראה, ועל אחד ההרים הם זיהו חורבות מבצר. הוא סיפר כי בדומה לקושטא, גם בלסבוס נמצאים גברים יוונים וטורקים, וכי הנשים באי יפהפיות. נשים יווניות נכבדות הביאו להם פרחים, אולם בשל קשיי השפה הם לא הצליחו לנהל עימן שיחה; הגברים, לעומת זאת, דיברו צרפתית. בחור צעיר ויפה, איש כנסייה מקומית, הסביר להם פנים אם כי סירב לשיר בנוכחותם. 

גלוית דואר: רציף בנמל מיטילנה, סביב שנת 1904 (levantine heritage)

ביום שני ביקרו הנוסעים בעיר הנפלאה סמירנה (הלא היא איזמיר שבטורקיה), וביום חמישי (9 באפריל) ביקרו במרסין (Mersin) – עיר טורקית קטנה, קרוב לגבול עם סוריה. עוד ציין כי במהלך היום שבו הוא כותב הם אמורים להגיע לחבל אלכסנדרטה. יום קודם ניתן היה לראות מהאונייה את ההרים המושלגים מול חופי 'אסיה הקטנה', ובשבת (11 באפריל) הם כבר אמורים לראות את הרי לבנון המושלגים.

גלוית דואר: רציף בנמל איזמיר, סביב שנת 1910 (PICRYL)

רבינוביץ ממשיך ומספר כי ציבור הנוסעים בספינה מורכב מבני עמים ולאומים שונים: 

התחברתי במיוחד עם ארמנים, אחר כך עם פולנייה קתולית, עם בחורה בוגומילית [מן הסתם מבוסניה], עם מיסיונר רוסי, עם זקנה מיילדת ממוסקווה, עם זוג סוחרים ועם בחורה יוונייה, לא כולל יהודים, שביניהם ישנם הרבה אנשים נפלאים.

בכלל, הוא מרגיש נהדר: אין קדחת או רעידות. אומנם האוכל באונייה גרוע, אולם די לו בתאנים, בתמרים, בתפוזים ובתפוחים. הוא גם שותה הרבה יין, קוניאק ו'אזיקו' (גראפה).

בהמשך סיפר לה רבינוביץ על חוויה משונה שליוותה אותו במשך כל ימי המסע: בנמל אודסה, לפני היציאה, ביקשה ממנו אימהּ של צעירה בת תשע-עשרה שישגיח על בִּתה שנסעה בגפה. במהלך ההפלגה חלתה הנערה, כנראה בשל הרעלת מזון לא טרי. היא טופלה בידי שני רופאים: האחד, רופא הספינה, יהודי רוסי מומר שלא ידע צרפתית; האחֵר, רופא ארמני-טורקי שלא ידע רוסית. רבינוביץ, שחש אחריות כלפיה, נכח בכל פעם שהרופאים טיפלו בה וניסה להיות המֵליץ (מתרגם) בינותם. יחד עם יהודי ירושלמי צעיר, שידע היטב את השפה הצרפתית, השגיחו על הצעירה בתורנות עד ששבה לאיתנה.

העמודים הראשון והאחרון ממכתבו השני של רבינוביץ לסוניה קריגסגאבר (באדיבות מכון גנזים)

מכתבו השלישי נכתב בטריפולי שבלבנון בשבת (11 באפריל): 

ספינת הקיטור שלנו עגנה זה עתה ליד טריפולי, עיר בצפון לבנון. לא שלחתי לָךְ מכתב אתמול, כיוון שהייתה סערה נוראית בים. אף אחד לא נסע לעיר ולא היה לי נוח ללכת לבדי. אשלח לך היום מכתב מביירות. הסערה התחילה אצלנו אתמול עם עלות השחר. לאחר מכן נשכבתי מעט והחליפו אותי אצל החולָה. הסערה נמשכה כל היום, ובמשך זמן מה חשבנו שתגרום להרבה צרות בסיפון העליון. בלילה החלה התנדנדות. ישנתי עמוק משום שהייתי עייף מאוד, לא רק בגלל שהייתי צריך לעיתים קרובות להיות תורן אצל החולָה, אלא גם כדי לעזור לרופא במשך כשעתיים בערב. שירותי הרפואה בספינתנו מסודרים – כמו כל דבר אחר ברוסיה החביבה שלך – באופן זוועתי. הרופא צעיר וחסַר ניסיון, חדר מרפאה – אין, תרופות – יש מעט. הרופא הארמני נאלץ לשים לחולָה כוסות תה במקום כוסות רוח, אבל לרשותו עמדו רק שתי כוסות, כך שהסיפור נמשך יותר משעה, ולא רק הוא, אלא גם אני יצאתי מותש. ואילו הרופא שלנו (היהודי המומר) נעדר: הוא שיחק קלפים או דקלם שירים. היה מתאים לו יותר מקום על הבמה היכן שהוא; הוא השתתף לעיתים קרובות בהופעות חובבים, מדקלם ושר יפה. הרופא הארמני הוא אדם חביב אך כנראה אינו פטריוט גדול. הוא מדבר טורקית יותר מאשר ארמנית. באופן מפתיע, הארמנים דומים מאוד לנו היהודים: חכמים, תחבולנים, אינטליגנטים, נשואי פנים, מתנהגים בליברליות מוגזמת, סוחרים בהכול, אולם יש להודות כי אוהבים את עמם ונלחמים על מולדתם, למרות שרבים לא ראו אותה מעולם. רבים מהארמנים מדברים טורקית, כי הדור הזקן לא מדבר את השפה הארמנית. הצעירים מצליחים ללמוד ארמנית ומדברים אותה בינם לבין עצמם; אולם עם הזקנים הארמנים הם נאלצים לדבר טורקית.

בהמשך ציין רבינוביץ כי עם זריחת החמה העירו אותו שוב לתורנות אצל הצעירה החולה. נשים רבות מקיאות בשל התנודות החזקות של האונייה, וגם הגברים לא מרגישים טוב; אולם עם צאת השמש הים נרגע. לביירות תגיע האונייה בשעה שתים-עשרה של אותו יום, שם ילונו, ולמוחרת, יום ראשון, תצא האונייה בשעה עשר בבוקר.

גלוית דואר: רציף בנמל ביירות, תחילת המאה העשרים (ebay)

המכתב נכתב באופן לא רציף לאורך ההפלגה. בהמשך מספר רבינוביץ כי הביט דרך החלון על ביירות, בעת שהספינה עגנה במפרץ: העיר מוארת בשמש, הערפל מתפזר, והפסגות המושלגות מזהירות מרחוק. במרחק של כחמישים או שישים ורסטאות מכאן נמצאים 'ארזי הלבנון', מהם נותרו רק 36, כמניין ל"ו הצדיקים הנסתרים. פעם היו עצי לבנון רבים כאלה שגדלו ביערות עד. בית המקדש בירושלים ('בית יער הלבנון'), כמו גם הארמונות בערים הפיניקיות צור וצידון, נבנה מארזי הלבנון.

רבינוביץ התלונן על כך ש'הציבור הנשי' בספינה התגלה כאנוכי. אחד הילדים שבאונייה חלה בדיפטריה והיה צריך למצוא עבורו תא מבודד, אולם הנשים סירבו לזוז והיה צורך לפנותן בכוח. נוסף על כך, היה צריך להחליף את חולצתה של הצעירה החולה, אולם אף אחת מן הנשים לא הסכימה לתת לה חולצה, ולבסוף ניתנה לה חולצת גבר. ועוד הוסיף רבינוביץ וסיפר על טיבם של נוסעי האונייה: 

מבין 120 הנוסעים היהודים [אולי עיגל כלפי מעלה את מספרם ואולי עלו נוסעים נוספים בתחנות הביניים] יותר ממחצית יישארו בפלשתינה. מגיעים אנשים אמידים, עובדים צעירים, בעלי מלאכה... בקיצור 'ערב רב'. יש כאן אנשים ממפלגות שונות: ציונים ולא-ציונים; יש לנו אשת 'בונד' שנוסעת לעובד אחד במושבה, יש סוציאל-דמוקרטים, וכו׳. כמעט כולם נוסעים אל קרובים וחברים. יש גם חולה שחפת שנוסע לקבל טיפול רפואי. ילד נוסע לגימנסיה. קווקזים נוסעים לקנות קרקע. יש גם הנוסעים למות – קשיש עם קשישה. יש נוסעים להוריהם שעברו לשם מאמריקה ומדרום אפריקה (כזו גם החולה). יש לנו עלמה עם עיניים יפות להפליא, גם היא חולה, יפהפייה. אשת ה'בונד' גם היא בחורה חביבה [...] קניתי בסמירנה [איזמיר] משקפת ימית גדולה ועכשיו אני יכול לראות בצורה מושלמת את הפינות הקטנות ביותר של ההרים המושלגים... ההרים והשמיים הכחולים העמוקים האלה... והאוויר השקוף שדרכו רואים מרחקים ארוכים בצורה יוצאת דופן – זה מה שגורם לך לשכוח הכול, שופך רעננות ושמחה לנפש. היית צריכה לראות את הלילה כאן. אלוהים, אֵילו שמיים! אֵילו כוכבים! הקהל יושב הרבה אחרי חצות, איזו בושה, מתפלל ומהרהר. ובלילה, כל הלילה – הם לא יכולים לישון – הם לא יכולים לעזוב. והזריחות והשקיעות! האביב כאן בשיא פריחתו, האוויר רווי בתשוקה ובעונג וגורם לאנשים הכי רציניים ומכובדים לעשות שטויות גדולות. וכמה שיותר דרומה, יותר טוב. וחם כאן, כמו בקיץ. 

רבינוביץ הגיע ליפו ביום שני, 13 באפריל, ולמוחרת נסע לירושלים כדי לחוג את חג הפסח שחל באותה שנה בימים רביעי וחמישי (16-15 באפריל). לאחר שחזר ליפו כתב מכתב נוסף לסוניה ובו תיאר את ימי ההפלגה האחרונים: בשבת יצאה האונייה מטריפולי ותנאי ההפלגה עד הגיעם לנמל יפו היו קשים: טלטלות רבות בספינה ונוסעים רבים שחלו, למעט עשרה ובהם הוא עצמו. לא נעים להיות בריא כאשר סביבך כולם חולים... ועם זאת, הדרך הייתה יפה והם ראו את ההרים המושלגים. הוא חלק עם סוניה את רשמיו מהביקור בביירות, שרחובותיה מלוכלכים ומאובקים, שיש בה כ-5,000 יהודים, מהם כ-150 יוצאי האימפריה הרוסית. הוא פגש סטודנטים יהודים מהאוניברסיטה האמריקאית ומהאוניברסיטה הצרפתית וציין כי בעיר יש סניף של בנק ציוני. מרבית יהודי ביירות דיברו ספניולית וערבית, בעוד היהודים יוצאי רוסיה הקימו לעצמם מוסדות קהילתיים נפרדים (תיאטרון בעברית וביידיש, אגודת סטודנטים). רבינוביץ שהה בארץ כחמישה חודשים, ובאוגוסט 1908 חזר לאודסה. 

בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים נשמר סרטון ללא קול משנת 1913 (אורכו כחמש דקות), שבו ניתן לראות קטעים ממסלול ההפלגה של אונייה שיצאה מנמל אודסה בדרכה לארץ ישראל. זהו הקטע הפותח של סרט תעמולה נדיר, שנעשה ב-1913 לכבוד הקונגרס הציוני העולמי ה-11 שנערך בווינה באותה שנה. יעקב גרוס, חוקר הקולנוע המנוח, ערך אותו והצמיד לו קריינות של יהורם גאון. הסרט המרתק מְחַיֶה במעט את עדויותיהם של בני העלייה השנייה שהבאנו לעיל.

בנמל אודסה (תמונה מן הסרטון מ-1913)

______________________________________ 

אני מודה לפרופ' אלכסנדר סודין על תרגום המכתבים מרוסית ולפרופ' מאיר חזן על הפניותיו למקורות נוספים. אלון תן עמי הוא חוקר מאגיה יהודית atami1972@gmail.com