יום רביעי, 12 במאי 2021

'שומר החומות' החדש

מכל השמות שבעולם בחר צה"ל לתגובה הצבאית לירי המטורף של חמאס את השם 'מבצע שומר החומות'. 

שומרי העיר או שומרי החומות, הם הכינוי שבחרו לעצמם דווקא נטורי קרתא, הקבוצה החרדית הכי אנטי-ציונית שקיימת בעולם החרדי. כתב העת שלהם נקרא החומה, ומנהיגיהם תוארו כאנשים שעל החומה. אחד הכוללים החרדים החשובים ביותר, 'כולל אונגרין' [הונגריה], שנוסד ב-1856 בירושלים, נקרא כולל שומרי החומות והוא פעיל עד היום.

כולל שומרי החומות בבתי אונגרין בירושלים (ויקיפדיה)

הדימוי של חומה אינו מקרי – הוא קשור במאמר חז"ל על 'שלוש השבועות' שכביכול השביע הקב"ה את עם ישראל כשיצאו לגלות. אחת מהן היא 'שלא לעלות בחומה', דהיינו לא למרוד בגויים שבתוכם יושבים היהודים הגולים. מאמר זה הפך ליסוד מוסד בהשקפת העולם של הקנאים האנטי-ציונים, וחסידי סאטמאר ונטורי קרתא בראשם.

אבל הצירוף 'שומרי החומות' שייך גם למישהו שנמצא בצד השני לגמרי. זהו ידידי וידיד הבלוג, הפזמונאי והמחזאי, המתרגם ואיש האשכולות ד"ר דן אלמגור. דן חיבר בשנת 1977 את השיר 'שומרי החומות' עבור להקת פיקוד מרכז (הלחן הוא של בני נגרי והסולן היה יואל לרנר).

 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 182

היום (יום רביעי, 12 במאי) פנו אנשי גלי צה"ל לדן וביקשו לשוחח אתו בתכנית 'נכון להבוקר' שמגיש ישי שְׁנֶרְבּ. לבקשתם הוא כתב במיוחד בית חדש לשיר, והוא נוגע ללב מכאן ומשמח ומעודד מכאן.

הבית החדש בכתב ידו של דן אלמגור (דף הפייסבוק של ישי שנרב)

אני כבר בן שמונים ושש. 
יָשֵׁן בחדר האטוּם, 
ולעצמי אני לוחש: 
זו לא רשעות, זה לא טמטום, 
זה רק הלב  הוא שֶׁסָתוּם.

 

כן, כן, מי חלם אז, בנעוריי, 
כשזימרנו על שלום עם כל שכנינו – 
שיום יגיע ואכתוב כזה משפט 
על המזרן, בתוך מקלט?


כאן אפשר להאזין לריאיון הקצר שערך הבוקר ישי שנרב עם דן אלמגור.

בעוד חודשיים (13 ביולי 1935) יהיה דן בן 86 וכיוון שהוא עצמו הקדים את יום הולדתו, נצטרף גם אנו כבר עכשיו למברכים אותו, בתקווה שאכן כולנו נזכה עוד בחייו ובחיינו בשלום ובשקט המיוחלים, ונראה כולנו בסוף הטמטום, הרשעות וערלות הלב. אמן.

דן אלמגור, 2012 (צילום: דוד אסף)

יום שני, 10 במאי 2021

מעורב ירושלמי: בריטים, פריקסה, רב-קו, מלכת שבא, רקבת כלה, קולנועית, אבו תור וימבמבם

מדור מורחב לכבוד יום ירושלים. 

מה נברך לה, במה תבורך? אינשאללה שכל הפסיכים ילכו מכאן ויחזירו לנו כבר את העיר הנורמלית...

א. יוחזר המנדט הבריטי

את הגעגועים הכמוסים לאימפריה הבריטית, לימי התום והאדום, אפשר למצוא בפינות שונות של העיר. ברחוב ווג'ווד, שיוצא מרחוב עמק רפאים (המושבה הגרמנית), נותנים לכך גם ביטוי מעשי.

צילום: אמיר ורש

ב. פריקסה בשוק

פריקסה היא כידוע סנדוויץ' תוניסאי  לחמנייה מטוגנת וממולאת בכל טוב. אבל איך בדיוק אומרים את זה? בשוק מחנה יהודה יש כמה אפשרויות ונדמה לי שרק הכתיב העברי הוא נכון. 

צילום: נדב אלישע נחלון

בצרפתית: fricassé או frit cassé 

באנגלית: fricasse

בערבית: فريكسي או فريكاسي

ג. כל האמת בפרצוף

'רב-קו' הוא הכרטיס החכם שבאמצעותו אפשר לנסוע במגוון אמצעי תחבורה בארץ. כדי להוציא תעודת רב-קו, שמקנה הנחות משמעותיות, יש להוציא תעודה אישית שעליה מוטבע צילום של בעל/ת התעודה.

בעמדת רב-קו שבמגדל הפעמון בירושלים מישהו חשב שנכון להטיח למצולמים את האמת המרה בפניהם (ובמיוחד שבאמת מדובר בפניהם)...

צילום: רעות ברוש

ד. מלכת שבא

המסעדה האתיופית 'מלכת שיבע' נמצאת ברחוב יעבץ ('סמטת בהרי).

צילומים: טובה הרצל

'לא יפה ללעוג לשגיאות כתיב של עולים חדשים', כתבה לי טובה הרצל. 'אבל מי שמפרסם את שם העסק שלו בראש חוצות, ועוד בשלושה שלטים שונים, צריך לקחת בחשבון גם ביקורת'. 

ה. הרקבת הכלה מי גיבת רם

'לא יפה ללעוג לשגיאות כתיב' כתבנו בסעיף הקודם, אבל לפעמים הן חינניות.

צילום: ארי הולצברג

ו. חדש על המדף: קולנועית

במרפאת קופת החולים הכללית, סניף שייך ג'אראח בירושלים, המציאו מחדש את הקלנועית. 

צילום: יואל שר

ז. סיבוב באבו תור

נאמר זאת כך: אבו תוֹר ('גבעת חנניה' בשמה העברי שאיש לא משתמש בו), השכונה המעורבת שצופה על גיא בן הנום, היא לא אבו טוּר ובטח לא אַ-טוּר, השכונה הערבית שעל הר הזיתים.


ברחוב עין רוגל 5 אסור לעמוד. 

כמה שמות יש לרחוב עשהאל, ואיך זה שבנין מספר 18 נמצא אחרי מספר 22, ובצד הלא זוגי של הרחוב?

צילומים: יהושע לביא

ח. ימבמבם

ולסיום חידה ירושלמית, כפי שנצפתה ברובע היהודי בעיר העתיקה: מה זה 'ימבמבם'?

ניר אורטל, שצילם, פתר לי את הקושיה: צמר גפן מתוק, 'שערות סבתא'...

יום שישי, 7 במאי 2021

אהבת הדסה: שיר לכת טורקי שהפך לשיר קודש יהודי

בנות להקת המחול 'ענבל', יוני 1956 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)


(אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון בן-גוריון לחקר הציונות וישראל)

* * *

א. מתימן לישראל: 'כי אֶשְׁמְרָה שבת' ו'אהבת הדסה'

שני שירי זמר אהובים ומוכרים חולקים לחן משותף. שניהם מזוהים בציבור עם המסורת הפיוטית של יהודי תימן: 'כי אֶשְׁמְרָה שבת' מאת רבי אברהם אבן עזרא ו'אהבת הדסה' של רבי שלום שבזי.

הבה ניזכר בהם.

הפיוט 'כי אשמרה שבת' עוסק בצורה מחורזת בכמה מהלכות שבת, ולפיכך מה נאה לו ומה יאה לו שישירוהו באחת משלוש הסעודות. ואכן, מזמור זה מושר כמעט בכל עדות ישראל במגוון לחנים ונוסחים. יש השרים אותו בליל שבת, ויש השרים אותו כחלק מזמירות הסעודה השנייה של יום השבת. מחבר הפיוט הוא המשורר ופרשן המקרא אברהם אבן עזרא, שחי במאה ה-12 (השם 'אברהם' רשום באקרוסטיכון בראשי הבתים). 

הזמנה לפיוט

לפיוט יש לחנים רבים וביצועים רבים, והנה אחד האהובים שבהם בפי ג'ו עמר:

 

אברהם אבן עזרא נולד בטוּדלה שבספרד והסתובב בכל העולם היהודי בן זמנו, אבל לתימן הוא לא הגיע. ובכל זאת, שיר זה  כמו שירים אחרים של משוררים בני 'תור הזהב' בספרד  נמצא ב'תִּכְּלַאל', הסידור והמחזור של יהודי תימן, ולכן הוא נפוץ מאז ועד היום גם בקרבם.

'אהבת הדסה', שכתב הפייטן בן המאה ה-17 שלום שבזי, גדול משוררי תימן, הוא שיר חתונה אלגורי, שמדבר על אהבה בין הקב"ה לעמו ישראל ועל כיסופי הגאולה של הפייטן, השרוי 'בתוך גולה', לעלות ולהתחבר אל 'תוך שערי ציון'. מי היא 'הדסה'? יש אומרים השכינה בכבודה ובעצמה, יש אומרים הגאולה, שמסומלת בשמה העברי של אסתר המלכה ('ויהי אֹמֵן את הדסה היא אסתר'  אסתר, ב 7), ויש המשערים כי אולי זו פשוט אשה בת זמנו של המשורר ושמה הדסה...

ויקיטקסט

לשיר זה יש כמה מנגינות, לפחות שתיים 'תימניות', ואחת מהן נדפסה כבר בשנת 1922 בספרו של אברהם צבי אידלסון, צלילי הארץ: שירי אהבה ושירי עם (ברלין תרפ"ב, עמ' 41), שציין כי מדובר בלחן עממי-תימני. אך הלחן שרשם אידלסון אינו הלחן הנפוץ והמוכר, זה שמנגינתו זהה לגמרי ל'כי אשמרה שבת', ושבו אנו מבקשים להתמקד כאן. 

הנה הוא בפי 'חבורת שירו שיר' והסולנית הדסה סיגלוב (הקלטה מ-1962):

 

האם מדובר בלחן תימני? דומה שכולם מסכימים שכן הוא הדבר. 

הנה למשל מה שרשם על לחן זה חוקר הזמר העברי מאיר נוי בכרטסת 'ארכיון הזמר העברי':

הלחן המוכר של 'אהבת הדסה' בכרטסת מאיר נוי, עמ' 821

למנגינה 'עממית-תימנית' זו גם יצרה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן בשנת 1953 ריקוד עם שזכה להצלחה רבה. הנה הקלטה של להקת הפולקלור של האוניברסיטה העברית (כן, היה משהו כזה!) מרקדת בצרפת בשנת 1960:

 

הלחן הזה זכה לפרסום נוסף ב-1956, לאחר שהכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי שילבה אותו בתכנית 'תוך שערי ציון' (ציטוט מתוך השיר) של להקת 'ענבל' (שנה אחר כך, ב-1957, שילב המלחין מרדכי סתר ביצירתו המונומנטלית 'תיקון חצות', שהוגדרה 'רפסודיה על נושאים תימנים', לחן תימני שונה של השיר; אפשר להאזין לו כאן). מני אז ועד היום השיר הוקלט פעמים רבות על ידי זמרים וזמרות, יחידים וחבורות. 

אך מתי הושר 'אהבת הדסה' בלחן זה בפעם הראשונה? האם הובא הניגון מתימן עם העולים הראשונים שהגיעו ארצה בשנת 1881 בעלייה המכונה אעלה בתמר (תרמ"ב), ואולי ב-1950-1949 במבצע 'על כנפי נשרים' (הקרוי גם 'מרבד הקסמים'), או שמא בכלל לא הובא מתימן אלא נלמד והושר רק בארץ? 

כפי שנראה בהמשך, קשה לענות על שאלה זו, הגם שאנו יודעים בוודאות שאין מדובר כלל בלחן יהודי או תימני.

ב. שיר התימניות

בין כך ובין כך, המנגינה המשותפת של 'אהבת הדסה' ו'כי אשמרה שבת' זוהתה כבר בשנות השלושים עם תימנים, עד שנתן אלתרמן כתב על בסיסה את 'שיר התימניות', עבור התוכנית 'הכל בסדר', שהעלה תיאטרון 'המטאטא' בדצמבר 1934. העיבוד המוזיקלי היה של משה וילנסקי, ומשונה ככל שזה יישמע, זהו כנראה התיעוד הראשון של מנגינה זו. הווי אומר: אלתרמן וּוילנסקי שמעוה בארץ ישראל זמן לא רב קודם לכן (וילנסקי עלה לארץ בשנת 1932, והוא בסך הכל בן 22, ומיד החל לעבוד ב'המטאטא' כפסנתרן ומלחין הבית).

כרזת 'המטאטא' לתכנית בה הושר 'שיר התימניות' (דף הפייסבוק של תאטרון המטאטא)

שלוש התימניות הגדולות של הזמר העברי בשנות השלושים והארבעים היו ברכה צפירהאסתר גמליאלית ושושנה דמארי, אך צפירה, שאמנם שיחקה בתיאטרון 'הקומקום', הופיעה בעיקר עם מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין נחום נרדי; גמליאלית הגיעה ל'המטאטא' רק ב-1937, ואילו דמארי (ילידת 1923) הייתה אז צעירה מדי וטרם עלתה על הבמה. את 'שיר התימניות', שמתאר פועלות ניקיון תימניות העובדות בבית עיריית תל אביב, הפקידו אפוא בידי עלינה סטרניצקה ויהודית פרקל. כמו אלתרמן וּוילנסקי, שנולדו שניהם בוורשה, גם שתי השחקניות היו ילידות פולין, ולכל היותר יכולות היו להיחשב 'תימניות של כבוד'.

שחקניות 'המטאטא' סטרניצקה ופרקל בתפקיד התימניות שוטפות הרצפות בבית העירייה
(
אליהו הכהן, בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב, דביר, 1985, עמ' 101-100)

בין כך ובין כך, 'הסמרטוט הוא תימני', כתב אלתרמן, 'והבוץ שִׁכְּנוֹזִי!'...

'שיר התימניות' בתכניית 'הכל בסדר' של תיאטרון המטאטא, 1934 (אוסף אליהו הכהן)

הנה 'שיר התימניות', או 'אש בוערת בעיני' (על פי המילים הראשונות), בפי שלוש מנקות מאוחרות יותר, חנה לסלאו, דבורה דותן וסנדרה שדה (אף לא אחת מהן תימנייה), מתוך הפקת הטלוויזיה 'זמר מפוחית: פזמוני נתן אלתרמן' (1978). כפי שהעיר אליהו הכהן (בכל זאת יש בה משהו, עמ' 101) מבחינה מוזיקולוגית יש לשיר שלושה חלקים: הראשון מנגינת 'אהבת הדסה', השני לחן מקורי של וילנסקי, והשלישי עיבוד למנגינות תימניות.


לא ניכנס כאן לנושא הרחב מני-ים של דימויי התימנים ודימויי המוזיקה התימנית בעשרות רבות של שירי זמר עבריים. סוגיה זו נדונה בשורה ארוכה של מחקרים וספרים ונזכיר כאן שניים:
השירים הללו  סיכמה המוזיקולוגית עטרה איזקסון  שכעשרים מהם חיבר אלתרמן והלחין וילנסקי, נחשבו תימניים רק 'בגלל הטקסט שלהם, המתאר את יהודי תימן, דמויותיהם הצבעוניות, שפתם, דימויים שכיחים בעולם האמונה שלהם וכיוצא באלה, ובמיוחד בגלל הזמרות התימניות שביצעו אותם. אך ללחניהם, להרמוניה שלהם ולשאר מאפייניהם המוזיקליים אין כמעט משותף עם מאפייני השיר המקורי התימני' (עמ' 142).

ג. מארש סבסטופול 

מי היה מעלה על דעתו שמנגינה זו, שכבר כמה דורות כולנו בטוחים כי היא יהודית ותימנית, עממית ועתיקה, אינה אלא לחן של שיר לכת טורקי מאמצע המאה ה-19– Sivastopol Marşı (מארש סבסטופול)?!

שיר זה הולחן בשנת 1855, בימי מלחמת קרים (1856-1853), על ידי המלחין הטורקי ריפעת ביי (Sermüezzin Rifat Bey), שחי באיסטנבול בשנים 1888-1820.

ריפעת ביי (islamansiklopedisi)

הנה מארש סבסטופול:

וכאן בביצוע אישי יותר של זמר העם הטורקי-כורדי אחמט קאיה (Ahmet Kaya):

זהו מארש אֵבֶל, שמספר על הימאים של ספינות הקרב הטורקיות שמצאו את מותם מול חופי עיר הנמל הרוסית סבסטופול בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית ובנות בריתה לבין האימפריה הרוסית. סבסטופול עמדה אז 11 חודשים (אוקטובר 1854 עד ספטמבר 1855) מול מצור שהטילו עליה צבאות טורקיה, צרפת, אנגליה וסרדיניה, עד שלבסוף נכבשה.

בשנת 1905, במלאת חמישים שנה להסרת המצור על סבסטופול, נבנתה מול חופיה אנדרטה מרשימה. אנדרטה זו מנציחה את הספינות הרבות של צי הים השחור הרוסי, שהוטבעו בכוונה בידי מלחיהן, הן כדי לחסום את הגישה לנמל ולעיר הן כדי לנצל את התותחים הרבים שהיו עליהן. 

האנדרטה, שעומדת על עמדה עד היום, שרדה את מהפכת אוקטובר 1917, את המצור הגרמני וכיבוש העיר בימי מלחמת העולם השנייה, את השחרור על ידי הצבא האדום ואת כיבושה מחדש של קרים האוקראינית בידי רוסיה בשנת 2014. היא הפכה להיות סמלה הבלתי מעורער של העיר.

האנדרטה לספינות הטבועות בסבסטופול (ויקיפדיה)

את תשומת לבי לקשר המפתיע שבין המקור הטורקי לבין השירים 'התימניים' שלנו הפנה גלעד גבריהו, וכשהתחלתי לרחרח מסביב התברר לי כי המוזיקולוג ד"ר יוסי גולדנברג עמד על כך כבר בשנת 2017 ואת ממצאיו הביא באתר 'זמרשת'. ברשותו אני מעתיק את דבריו משם:  

מאמר מאת פרופ' אדווין סרוסי על הלחן של השיר בלדינו (מאמר שבאמצעותו זוהה מקור הלחן של "איויתיך") מפנה למאמר על מוזיקה טורקית באנציקלופדיה צרפתית למוזיקה משנת 1922. כל האנציקלופדיה זמינה באופן מקוון (במהדורת 1930). זו אנציקלופדיה מקיפה מאוד שעוסקת גם במוזיקה מערבית. בכרך החמישי יש מאמרים מקיפים על מוזיקה חוץ-מערבית, והמאמר על מוזיקה טורקית לבדו מתפרש על כ-80 עמודים. עברתי על כל הדוגמאות המוזיקליות המובאות שם, והנה נתקלתי ב"שיר היסטורי: שיר הימאים הטורקים לפני סבסטופול" משנת 1855 (בעת המצור שערכו יחד עם הצרפתים במלחמת קרים). זה ממש הלחן המוכר לנו בעברית, למעט החזרות (ראו תווים של השיר המקורי והאזינו להקלטת נוסח הלחן המקורי). יטקה ביי, כותב המאמר, רשם את הלחן בתווים כשהשיר היה כבר כבן 70 שנה.

תחילה סברתי שהשיר הטורקי המקורי נשכח כנראה ולא איתרתי אותו בהקלטה או בכל מקור אחר מלבד האנציקלופדיה הצרפתית. ואולם עדיאל בן שלום שלח לי קישור לביצוע בטורקית של (מקהלת ו)תזמורת הצבא העותומאני (טרם הוברר ממתי ההקלטה). מתברר שהנוסח המזומר קרוב לנוסח שהתקבל בעברית אף יותר מהנוסח בתווים. ביצועים חדשים בטורקית: אחמט קאיה (Ahmet Kaya), יאטאר גמילר (Yatar Gemiler).


תלמידי אלון תן-עמי, בעצמו בן למשפחה תימנית, שגדל על ניגונים אלה, מצא כי 'מארש סבסטופול' היה פופולרי בקרב החיילים העות'מאנים שנשלחו לדכא מרד בתימן בשנת 1872 וכבשו את עיר הבירה צנעא. צבא עות'מאני שהה בתימן גם בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, וייתכן שכך התגלגל הלחן גם ליהודי תימן שהביאוהו עמם לארץ. 

אין הכרח לקבל השערה זו, שכן באותה מידה ייתכן שהמנגינה הושרה גם בפי חיילים ואנשי שלטון עות'מאנים שהיו בארץ ישראל עד כיבושה על ידי הבריטים ב-1917. ואומנם, המוזיקולוג אבנר בהט טען, כי 'קבוצת בני תימן (מקרית אונו) שאותם הקלטנו כה רבות (אני ורעייתי נעמי בהט רצון) אכן שרים גם את הלחן הזה, אך הם אמרו לי בפירוש כי למדו אותו כאן בארץ ולא הביאוהו מתימן. מישהו אמר פעם שהוא ממוצא טורקי' (זמרשת).

במחנה מעבר של הג'וינט בעדן לקראת העלייה ארצה, 1949 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

דרך הרוח מי ידע? 

בין כך ובין כך למדנו שוב כי אין 'לחן עממי' שנוצר מעצמו ואין לו אבא או אמא. חשיפתם כרוכה בעמל מחקרי, אך לא פעם היא פרי של מזל או של צירוף מקרים. המסקנה החשובה שעולה מכל זה היא שגם לחנים שנחשבים 'עתיקים' או 'קדושים מרחם', לא ירדו למשה מהר סיני ועשויים להתברר כמאוחרים יחסית ואף ככאלה שמקורם נוכרי.


יום שני, 3 במאי 2021

פרנסות של יהודים: שירים למכירה, בחפץ כפיה, כבוד לרפד, לוחש לגנרטור, דמויות ביידיש

א. שיר לכל דורש

בתל אביב (רחוב קרליבך) גם פרחי שירה צריכים להתפרנס...

צילום: איתמר לויתן

ב. בחפץ כפיה

בדרך עין כרם בירושלים תפגשו בשלט הזה.

צילום: דוד ירון

לצד La Petite Galerie הקרתני – שהרי מאומה לא היה נפגע מכבודם של בעלי העסק אם היו קוראים לו סתם 'הגלריה הקטנה' – בולט לטובה השם העברי המקורי והיפה 'בחפץ כפיה', בית ירושלמי עתיק ויפהפה שהוא קודש לסדנה של 'מלאכות עתיקות'.

השם 'בחפץ כפיה' נלקח כמובן מהמזמור המוכר 'אשת חיל', שחותם את ספר משלי: 'דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ' (משלי, לא 13).

את סיפורו של הבית וסיפורם של האנשים והנשים שמאחורי 'בחפץ כפיה', ועל מגוון העיסוקים שהם מציעים במקום, אפשר לקרוא באתר האינטרנט שלהם.


ג. כבוד לאלברט הרפד 

אלברט סלומון 'הבולגרי' (צילום: דנה דיין; ויקיפדיה)

במשך עשרות שנים עבד הרפד אלברט סלומון 'הבולגרי' (2020-1935) בחנותו שברחוב מרכז בעלי מלאכה 7 בתל אביב. אלברט היה דמות תל-אביבית מוכרת, הן בזכות פעילותו החברתית למען דרי רחוב הן בזכות האקורדיון שלו ובקיאותו במאות שירי זמר בולגריים ועבריים. הוא אפילו זכה לערך מיוחד בוויקיפדיה בעברית ובאנגלית.

הוא מת לפני שבעה חודשים ואוהביו כיבדוהו בקביעת שלט זיכרון בפתח חנותו. אפשר לשער כי הבניין – שמח וצבעוני ככל שהוא – לא ישרוד עוד הרבה זמן בטרם יעלו עליו שיני הבולדוזרים.

צילום: איתמר לויתן

ד. שתיקת הגנרטור

אין מילים, רק קול לחש. 'וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה' (מלכים א, יט 12).

צולם בשכונת נווה גן ברמת השרון

צילום: גדעון פליישמן
 

ה. דמויות ביידיש

הודעה משמחת! בבית שמש החרדית תוכלו להירשם לחוג ציור דמויות מיוחד במינו, על טהרת היידיש והיידישקייט. מעניין שהחוג הוא ביידיש אבל המודעה היא בעברית (קלוקלת, יש לציין).

צילום: צבי לי-דר

יום שישי, 30 באפריל 2021

'וכשלו איש באחיו': האסון בקהילת מֶץ, 1715

האסון הנורא שהתחולל בליל אמש במירון, ליד ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, והתחושה הקשה שניתן היה למנוע אותו אם היינו מדינה מתוקנת ומסודרת, טורדים את הלב ואת השכל. 

עוד תבוא שעת התחקיר ושעת הדין והחשבון והסקת המסקנות כלפי האחראים, במישרין ובעצימת עין וקריצה (הלוואי ואשרי המאמין). ועד שייקברו המתים וייחבשו הפצועים ניזכר באסון דומה (גם אם לא דומה כלל במספר ההרוגים והפצועים), שקרה בחג השבועות של שנת 1715, לפני יותר משלוש מאות שנים, בקהילת מֶץ שבצרפת וגרם זעזוע עמוק בקהילה.

במהלך התפילה נשמע קול נפץ והמתפללים היו בטוחים שכיפת בית הכנסת מתמוטטת (בדיעבד לא קרה כלום ומקור הרעש לא התברר). המתפללים נמלטו החוצה בבהלה וקראו לנשים לצאת גם כן, אך בשל התבהלה והדוחק נהרגו על מדרגות עזרת הנשים שמובילות החוצה שש נשים וכשלושים נוספות נפצעו. האירוע כולו נמשך כחצי שעה.

פנים בית הכנסת העתיק של מץ (Jewish Encyclopedia)

כותבת הזיכרונות גליקל מהמלין, שעברה לגור במץ בשנת 1700, הייתה בבית הכנסת בזמן האירוע ותיארה אותו בזיכרונותיה המפורסמים. המובאות להלן נלקחו מתוך מהדורת הזיכרונות שההדירה פרופסור חוה טורניאנסקי, ודבריה של גליקל, שבתה המעוברת נפצעה באותו אירוע, מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים להסבר נוסף.




גליקל, זיכרונות, 1719-1691, ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 597-586

תודה לדן לב ארי שהסב את תשומת לבי.

יום שני, 26 באפריל 2021

סיבוב בתל אביב: רבין וקסטנר, גימנסיה 'הרצליה' ושוק הכרמל

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. כאן נרצח יצחק רבין


אתר הרצח של יצחק רבין ב-1995, מתחת למדרגות העלייה לרחבת בית העיריה, משנה את פניו חליפות ומעדכן את הזיכרון לאירוע הנורא שהתחולל שם ושינה את פניה של ארצנו. סמוך לאנדרטה הציבו מסך וידאו שמשדר בלי הפסקה את מעשה הרצח, ולצדו כרזות שעיצבו במשך השנים גרפיקאים חדי מבט.

הדבר היחיד שלא משתנה בכיכר הוא מקום החניה הקבוע של רכב ראש העירייה...

ב. כאן נרצח ישראל קסטנר

אם עד כה הכרתי את שדרות עמנואל הרומי 'בזכות' שלט הרחוב המביך שהוצב בו (בניקוד השגוי ובמרכאות שאינן נפתחות עסקנו כאן):

צילום: עופר אדרת

עתה התברר לי שיש ברחוב זה גם בניין היסטורי חשוב: בית מספר 6. 

כאן אירע בשנת 1957 אחד ממעשי הרצח שזעזעו את המדינה בעשור הראשון לקיומה: הרצח של ד"ר ישראל קסטנר בפתח בית מגוריו. קסטנר היה אז בסך הכל בן 51 אך נשא עמו ביוגרפיה טרגית ודרמטית של בן מאה לפחות.

שנה וחצי קודם לכן זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את מלכיאל גרינוולד, שנתבע על ידי המדינה בגין הוצאת דיבה על קסטנר, לאחר שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי, שדן יחידי בתיק, הרחיק לכת וכתב על קסטנר – איש שאלפי יהודים מהונגריה חייבים לו את חייהם – כי 'מכר את נשמתו לשטן'. יעברו עוד שנים רבות עד שנבין כמה זחוחה, מתנשאת וחסרת רגישות הייתה אמירה זו, שכן מי שלא היה שם, לעולם לא יוכל לחרוץ דין על מי שכן היה שם ועשה ככל יכולתו וכמיטב הבנתו. זאת ועוד, פסק דינו של הלוי התפרש בעיני חוגים מסוימים כהיתר לפגוע בקסטנר ולחסלו. מה שאכן קרה.

בלילה שבין 4-3 במארס 1957 ארבה לקסטנר חולייה של שלושה מתנקשים שירו בו פצעי מוות. הוא מת בבית החולים ב-15 במארס. לאחר מותו התברר עניינו שוב בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. השופטים זיכו אותו ברוב קולות מהאשמה הנוראה של שיתוף פעולה עם הנאצים, לקסטנר האומלל ולבני משפחתו זה כבר לא עזר.

דבר, 5 במארס 1957

פרטים רבים על קסטנר, האיש, פעולות ההצלה שלו, המשפט, ההתנקשות והמאבק על שמו הטוב ועל מורשתו יש בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה. אגב, מרב מיכאלי, מנהיגת מפלגת העבודה, היא נכדתו.

בין כך ובין כך, בחצר בית מגוריו נקבע שלט הזיכרון הזה:

ג. ביקור בגימנסיה העברית 'הרצליה'


גימנסיה 'הרצליה' שברחוב ז'בוטינסקי איננה סתם עוד בית ספר גדול בתל אביב. היא גם סמל ציוני ומוסד לאומי. אבל כשמסתובבים במסדרונות הארוכים, המרוצפים ב'בָּלָטוֹת' משנות השישים, שכבר אף אחד מן השכנים ב'צפון הישן' לא יעלה על דעתו לרצף אתן את סלון ביתו, מתגנבת ללב תחושה חמוצה של הליכה בבניין ישן ושל תחזוקה במצב ירוד. 

יש בגימנסיה גם אוצרות אמנות ונוסטלגיה וחבל שגם הן אינן מתוחזקות כראוי.

על שלט הכניסה המביך בכניסה כבר דיברנו פעם. מעבר לטקסט הפלצני ('על רקע שלהי המאה ה-19 ... חלה התפרצות וולקנית של גניוס יהודי ... אבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת') יש בו גם שגיאה: גרשם שלום ולא גרשון שלום...


והנה כמה צילומי מסדרון:

פסיפס 'שבת ברחוב הרצל, 1912'
'הוגש שי לגימנסיה "הרצליה" ע"י חניכיה: נחום גוטמן והאחים מאיר, 1966'
פרוטומה של בוגר הגימנסיה והיזם מרדכי מאיר
מיצב (של אחד התלמידים?)
בגימנסיה יש גם מוזיאון לזכר מוריה ובוגריה שנפלו במערכות ישראל
את שמות הנופלים החדשים כבר עיצבו בפונט שונה לגמרי

ד. ביקור בשוק הכרמל

מישהו בעירייה החליט שזה הזמן לציין מאה שנים לייסודו של שוק הכרמל. בשערי השוק הוקמה תערוכה ניידת והיא מביאה במלל ובצילומים היסטוריים את סיפורו של השוק, שתאריך ייסודו האמיתי לוט בערפל ('בשנות העשרים').