חָג' שמח: על מצוות החג' ועל אומנות ציורי קיר נכחדת

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

שבוע לפני פרוס חגי תשרי שלנו, היהודים, נפנה מבט מהיר לחגים של שכנינו. לפני כמה חודשים סיפרנו כאן על חג הקורבן המוסלמי (עיד אל-אדחה), שאחת ממצוותיו היא העלייה לרגל למכה, לפחות פעם אחת בחיים. לעלייה לרגל זו יש פן אומנותי-עממי ייחודי ועליו נספר הפעם.

א. ציורי החג'

אם שוטטתם בסמטאות הרובע המוסלמי בירושלים, ללא ספק שמתם לב לקישוטים המוזרים האלה: כניסה לבית, שסויידה לבן, ועל הרקע הצחור נקודות ירוקות ואדומות רבות, או לחילופין פרחים שצוירו ביד לא אמונה. לעיתים מצויר שם זוג ציפורים רומנטי, לעיתים עצי ברוש או דקל. מעל לכול מתנוסס לרוב שלט: בפינה אחת ציור של כיפת הסלע, ומולה מעין בלוק שחור המייצג את המבנה בו משובצת אבן הכעבה השחורה במכה. במרכז כתובות בערבית, שהעיקרית בהן תרגומה הוא: אהלן וסהלן יא חג'.  

מה זה?

כך מצאתי אצל אברהם משה לוּנְץ, חוקר ארץ ישראל המפורסם, שכתב בשנת 1876 בספרו נתיבות ציון וירושלים: 

על דלתות הישמעאלים אשר נסעו למכה (מקום קבר מחוקקם) חרותים או כתובים בצבעים שונים שירים, מכתמים, אמרים בכתב ובשפת ערבי, ופתחים כאלה נמצאים הרבה למאוד (מצוטט אצל פנחס גרייבסקי, מגנזי ירושלים, יא, כסלו תרצ"א; זמין בפרויקט בן-יהודה)

 

סאלם ידידי גר בבית אבן עתיק, לא רחוק מהר הבית. לאחרונה חזר מעלייה לרגל למכה, היא החג' (מילה הנובעת מאותו שורש של 'חגיגה' בעברית). מהיום בו חזר הביתה לא קוראים עוד סתם חווג'ה סאלם, אלא חג' סאלם. הלכתי לבקרו לרגל המאורע. בסמטה הצרה בה הוא גר היו כמה פתחים מקושטים בצורה דומה, עם הנקודות והפרחים והשלט. סאלם קיבל אותי בפתח הבית ולאחר לחיצות הידיים והברכות הראה בידו על הדקורציה ואמר: 'ראה איזו קבלת פנים, איך קישטו את הכניסה לכבודי'.

בחדר האורחים המרווח הסבו רבים מידידיו וקרוביו של החג', ספלוני קפה בידיהם. כולם באו לברכו ולהאזין לסיפורי המסע. לאחר שדאג לי לכורסה נוחה, לקפה ולכיבוד, המשיך בסיפורו שנפסק עקב בואי: 

אתם יודעים מה הכי הרשים אותי בסעודיה? רבים שם בשוק סוחרי הזהב והתכשיטים, המוכרים את סחורתם למיליוני עולי הרגל. בצוהריים הם הולכים להתפלל במסגד ומשאירים את חנויותיהם פתוחות. רק מקל, הניצב באלכסון בפתח, מסמל שהחנות סגורה, ואין איש שולח ידו ברכוש הרב שבה. 

'נו, טוב', אמר אחד האורחים, 'מי ששולח את ידו בגנבה בסעודיה, מפסיד את כולה'. כולם צחקו בטוב לב. 

ב. מה מקור המנהג?

מאוחר יותר, כשהלכו האורחים, התפנה סאלם להסביר לאורח היהודי את מנהגי החג'. סאלם, פקיד עירייה בדימוס, גבר מוצק עם שפם לבן מפואר ועיניים מחייכות, סיפר:

חמישה עמודים לאסלאם, כעמודים התומכים באוהל הנודדים: להעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו; להתפלל חמש פעמים ביום לכיוון מכה; לתת צדקה; לצום בחודש רמדאן; ולעלות לפחות פעם בחיים למכה, כדי לחגוג בה את חג הקורבן (עלייה שלא בחג הקורבן נקראת עלייה קטנה, 'עומרה'). מצווה החג' היא האחרונה במצוות, ובדרך כלל מקיים אותה המוסלמי רק לאחר שסיים את חובותיו עלי אדמות: אחרי ששילם חובות לנושים ואחרי שהשיא את ילדיו. גם נשים חייבות במצווה, אך עליהן לנסוע בלוויית בעל או קרוב משפחה נאמן. עני שאיננו יכול לעמוד בהוצאות הדרך, חולה או נכה – פטורים מהמצווה.

כיום יכול כל ערבי ישראלי לעלות לרגל למכה, בתנאי שגילו מעל 35 שנה. מגישים בקשה למשרד הדתות, רשימת המבקשים עוברת לירדן ושם מאשרים אותה. כל מי שנסיעתו אושרה, מקבל תעודת מסע ירדנית זמנית. הקבוצה נוסעת באוטובוס למעבר הגבול לירדן ומשם באוטובוס ירדני. נוסעים קודם לקבר מוחמד במֶדִינָה ומשם למכה. התשלום בעד המסע כולל גם מיטה במלון, שבעה או שמונה אנשים בחדר נקי עם שירותים. בכל קומה במלון יש שני מטבחים, אחד לנשים ואחד לגברים. מטעמי חסכון רוב עולי הרגל מעדיפים לבשל לעצמם.

במכה מחליפים את בגדי המסע בבגד לבן מיוחד העשוי שתי יריעות, אחת למותניים ואחת לכתפיים, ללא כל תפר. במכה מתקבצים מיליוני עולי רגל מכל ארצות האסלאם וכולם מקיימים את הטקסים הנדרשים. כולם בבגדים הלבנים – מחזה מרהיב עין.

'מה מקור המנהג של קישוט הכניסה לביתו של החג'? – שאלתי.

'זהו מנהג קדום מאוד', חייך חג' סאלם. 

כיום נוסעים באוטובוס ממוזג, יום-יומיים של נסיעה נוחה ומגיעים. פעם זה לא היה כל כך פשוט. רכבו על גמלים או הלכו ברגל במשך שבועות רבים. חצו את המדבר בדרכים קשות, ושודדים ומגפות ארבו בדרך. מאחר ועולי הרגל היו בדרך כלל זקֵנים – שהרי רק בגיל מבוגר מגיעים לקיום המצווה – היו רבים שלא חזרו. בגלל הקשיים והוצאות הדרך יצאו מירושלים לחג' בכל שנה רק  עשרה עד שלושים איש.

כששבו העולים לרגל בשלום לעירם הייתה השמחה גדולה. לשיירת החוזרים הכינו קבלת פנים מפוארת. כל אנשי העיר יצאו לקבל את פני הבאים וליוו אותם העירה בתהלוכה עליזה. שרו שירי חג מיוחדים לאירוע והניפו דגלים. קודם הלכו להתפלל על קבר דוד בהר ציון, אחר כך בהר הבית ולבסוף התפזרו השבים לבתיהם.      

עוד קודם הכינו את הבית לקראת שובו של החג'. ניקו וסידרו והזמינו צַבָּע שיסייד את הבית. הלה, שהיה לרוב גם קצת צייר, סייד את הכניסה וצייר עליה את הכעבה, כדי לסמל את המקום ממנו בא החג', ואת כיפת הסלע, כדי לסמל את מקום שאליו שב. ביניהם היה כותב את ברכת 'אהלן וסהלן' ופסוק או שניים מהקוראן. לעיתים היה משתמש בשבלונות מיוחדות לדבר. בני הבית הוסיפו קישוטים כדי שיהיה חגיגי יותר. למרות שהזמנים השתנו, מנהג זה נשמר עד היום.

 ג'יימס פין, הקונסול הבריטי הנודע שפעל בירושלים באמצע המאה ה-19, תיאר כך את השבים ממכה בשנת 1855: 

הצליינים שהלכו למכּה השנה חזרו לירושלים בנובמבר. התהלוכה היתה מראה מעניין שכּן קרבו אל העיר מפאת דרום. ידידיהם יצאו לקדם את פניהם וללוותם הביתה בדגלי ארגמן השייכים למסגד ובנגינות. היו גם שורות ארוכות של נשים לבושות לבנים. התהלוכה עלתה במדרון הדרומי התלול של הר ציון לנבּי דאוּד, קבר דוד, מקום שם הלכו להתפלל, ומשם עשו דרכם לתפילות אל מקום המקדש בהר המוריה בטרם יילכו הביתה.  

הרבעים המוסלמיים שבעיר הוארו כמה לילות קודם לכן, לפי המנהג, משׂמחה על הידיעות שנתקבלו כי אכן הגיעו הצליינים בשלום לחברון. השנה היה מספר החאג'ים מירושלים והמחוז עשרים, ואחד מהם היה מכפר השילוח (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם: אהרן אמיר, יד יצחק בן צבי, 1980; זמין בפרויקט בן-יהודה).

משהו בכל זאת השתנה מאז אותם ימים. כיום נוסעים למכה, כאמור, באוטובוס ממוזג, וכיום גם מזמינים שלט פח מודפס ומוכן מראש בחנות של צייר שלטים. בכל זאת, רבים עדיין טורחים ומוסיפים את ציורי החג' המסורתיים. כך מופיע על קירות הרובע המוסלמי בירושלים, אחרי חג הקורבן, אוסף נאה של ציורים עממיים הנותרים ימים רבים ומוסיפים צבע ועניין לגווני האבן של בתי העיר. הנה כמה כניסות לבתי חג' ירושלמים שצילמתי במרוצת השנים:

ג. אמנות בנאות המדבר

במדבר המערבי (מדבר לוב), שנמצא בשטחה של מצרים, יש חמש נאות מדבר עיקריות: סיווה, בחרייה, פראפרה, דאחל'ה וחארג'ה. ציורי חג' מופיעים בארבע האחרונות. בדרך כלל נראים בציורים מבנה הכעבה ומטוס או אונייה, ובציורים הישנים מאוד לעיתים גם גמל. זאת מאחר ולתושבי נאות המדבר הנידחות הייתה הטיסה או השייט למכה בגדר הרפתקה נדירה. לעיתים נוספו עוד פרטים הקשורים במסע. בכל נווה מדבר היה בעל כישרון ציור שצייר את בתיהם של החג'ים, ועל כן היה בדרך כלל סגנון ציור אופייני לכל נווה מדבר. פעמים רבות ניכר בציור המטוס כי הצייר לא ראה אווירון מימיו... 

בימי קדם עברו עולי רגל מארצות צפון אפריקה דרך נאות המדבר הנידחות הללו. ממקומות אלה, שאנשי המערב לא הגיעו אליהן עד המאה ה-19, יצאו לחג' בשיירת גמלים (או ברגל) אל מפרץ סואץ ומשם באונייה לְעֲרַב. ממחצית המאה העשרים השתנו הזמנים: החלו לנסוע במכוניות לקהיר וממנה טסו לערב הסעודית. 

תשמעו סיפור: החוקר האירופי הראשון שחדר לים החולות שבמדבר המערבי היה גרמני בשם רילף, שבשנות השבעים של המאה ה-19 העז לחדור לאותו כתם לבן שצויר במפות. הוא סיפר שבדרכה של המשלחת שעמד בראשה, בדיונות החול שבין סיווה ובחרייה, הם פגשו שלושה שחורי עור שברחו מעבדוּת בבחרייה וניסו להגיע אל החופש בסיווה. ברשותם היה רק נאד מים ריק והם היו על סף מוות בצמא. רילף ואנשיו ציידו אותם במים ובמזון ושלחו אותם לדרכם. למוחרת, עם שחר, התחיל כלבו של רילף לנבוח ובאופק הופיעו שתי דמויות: זקן כבן שבעים, נשען על ילד כבן עשר, ושניהם גררו בקושי את רגליהם. אחרי שהאכילו והשקו אותם סיפרו השניים כי הם חוזרים מעלייה לרגל במכה בדרכם לבנגזי שבלוב. שנה תמימה ארכה להם הדרך למכה, ותשעה חודשים הם בדרך חזרה. יום קודם פגשו בשלושה שחורים ששדדו מהם את כל רכושם, מים, אוכל ומעט כסף, והותירו אותם למות בַּמִּדְבָּר. 'כך התחילו השחורים את חיי החופש שלהם', ציין רילף במרירות (הובא בספרו של Ahmed  Fakhry, The Oases of Egypt, שראה אור ב-1973 בהוצאת American University in Cairo Press).

הצילומים שאני מביא כאן נעשו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, סרקתי אותם משקופיות ושיפרתי ככל שניתן. בפעם האחרונה הייתי בנאות המדבר המערבי ב-2010 ועדיין היו בהן ציורי חג', אם כי מעטים. ציורי החג' הללו מייצגים אמנות עממית נהדרת של עולם שהולך ונעלם.

כאמור, ציורי חג' מצאתי רק בירושלים ובנאות המדבר המערבי במצרים. האם ציורים כאלה נמצאים גם במקומות יישוב אחרים של מוסלמים בארץ? אם מישהו מהקוראים יודע על כך, אנא שתפו. 

והערה ביבליוגרפית לסיום. בשנת 2005 הציג האומן יהושע (שוקי) בורקובסקי ב'משכן לאמנות עין חרוד' תערוכה שנקראה 'בין לבין', ואותה ליווה ספר-אומן. הספר, שנדפס בשני כרכים במהדורה מצומצמת, עוסק בציורי החג' שבפתחי הבתים של עולי הרגל. כמוני, גם בורקובסקי שוטט בשנות השבעים והשמונים במצרים, וכמובן בעיר העתיקה של ירושלים, וצילם ציורי חג'. לא ידענו האחד על השני ורק לימים נפגשנו והחלפנו חוויות. הספרים שהוציא לאור הם יפהפיים.

_____________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

לימודי ליבה: מחדלי המודיעין, טרום פריסייל, מוחרים ונוערים, זהירות

א. המודיעין כשל שוב

צילום: יונית חגואל

אז 'כאן לא מודיעין' או כאן כן 'דלפק מודיעין'? למי להאמין? מי יחקור את הכֶּשֶׁל הזה ומי יקבל עליו אחריות?

זה היה יכול להיות מושלם אם התמונה הזאת, הישראלית כל כך, הייתה מצולמת באיזה משרד בעיר מודיעין. אבל לא... זה צולם בקריית הממשלה בתל אביב (מה שכמובן מסביר דברים אחרים).

ב. טרום פריסייל

'הזדמנות נדירה', כמובן לדוגלים בפסוק 'פתי יאמין לכל דבר' (משלי, יד 15).

בשכונת רחביה בירושלים הודבקה על הקיר מודעה מפתה במיוחד למתעניינים בהשקעות נדל"ניות. 

צילום: טל סגל

מה זה '10/90 ללא מדד'? לא היה לי מושג, אז התייעצתי עם AI שגילה לי כי מדובר בהטבה נפוצה בעולם הנדל"ן. דירה 'על הנייר'... 

עכשיו הכול ברור.

אבל עיקר תשומת הלב צריכה להינתן לחידוש הלשוני העולמי 'טרום פריסייל'.

על פריסייל שמענו (Pre-Sale), אבל טרום פריסייל? רק בירושלים!

ג. מחירת בגדים

צילום: חזי פוזננסקי (לחצו על התמונה לקריאה נוחה)

צולם בשכונת מקור ברוך בירושלים. ה'מחירה' במזומן בלבד, ואתם בטח יודעים לָמָּה... 

ומה מוחרים? בגדים מבחרים' [מובחרים], ל'תינוקות, ילדים ונוערות'. נוערות זה כנראה תחדיש לשוני המסמן בני נוער ממין נקבה 😀 נְעָרוֹת נוֹעֲרוֹת...

אגב, המחירים לא יכולים להיות מוזלים, הם יכולים להיות נמוכים. הבגדים הם שמוזלים.

ד. זהירות קימות בשטח

צילום: איתמר וכסלר

מישהו יודע מה זה 'מערכות קימות'? בין כך ובין כך, ברור שצריך להיזהר מהן. אתה הולך לתומך ברחוב (ביפו, במקרה זה) ופתאום איזו 'מערכת קימות' נופלת עליך...

אולי הם רצו לכתוב 'קיימוּת', אבל עדיין לא מובן לי מה הן 'מערכות קיימוּת'. מי יפתור את החידה?

תמונות על הקיר: 50:50

כביש 395, הכניסה למחנה בית זית (צילום: יהושע לביא)

____________________________________________________________________

כתב וצילם טל סגל 

ציור הקיר שבמרכז רשימה זו נראה במבט ראשון כאסופה מקרית של עבודות נפרדות – שונות זו מזו בסגנון, בצבע ובשפה האומנותית – שבכל זאת משתלבות יחד בהרמוניה מפתיעה. מאחורי הציור מסתתר סיפור מורכב יותר, וגם מסר חברתי חד וברור. הקלקה על התמונה הבאה, תגדיל אותה ותאפשר מבט ברור יותר.

לפני שאגיע לסיפור, נפרק את היצירה, שנמצאת בפארק המסילה בתל אביב, למרכיביה – מימין לשמאל – ונזהה את האומנים שהשתתפו במיזם זה. היצירה מכונה בפי יוזמיה 'מיזם השוויון'.

אלף (ALEF) מצייר נופים עירוניים: קווי רקיע, מגדלים ומנופים, ולעיתים משלב גם את דמותו של 'הנסיך הקטן'. הוא חותם באנגלית ALEF או פשוט באות א'. אלף, כבן ארבעים, נולד בגיברלטר ועלה לארץ בגיל תשע היישר לשכונה חרדית. הוא מרבה לצייר נוף אורבני, את ישראל הנבנית ('תקומה' היא מילת מפתח), ויהודים שחוזרים לארצם. אפשר לראות עבודות שלו ברחוב פייר קניג בבת ים, וגם בקריית המלאכה ובפלורנטין בתל אביב. חתימתו כוסתה בחלוף הזמן, אך אפשר לראותה בבירור בתמונת ה'מגילה' המובאת בסוף הרשימה.

את .I.D (ראשי תיבות של Imaginary Duck), כבר הכרנו כאן בעבר, כשעסקנו ב'קיר החטופים', וחתימתה מתנוססת מתחת לעקב רגלה הימנית של הנערה (ראו להלן בתמונה של שי כחלון, בצד ימין למטה).

דרכה האומנותית של יוליה (זה שמה הפרטי) התחילה בדמויות של ברווזים, המשיכה לשועלים אדומים, ובהמשך עברה לדמויות של נשים יפניות. אבל יותר מכול מזוהה איתה הדמות שמופיעה גם כאן (משמאל): ספק ילדה, ספק נערה, ספק אישה – נועלת 'נעלי גולדה' שחורות, עיניים גדולות ומבט עצוב ומעורר מחשבה. היא מחזיקה קלף ביד אחת וחרב בידה השנייה. מצד ימין צוירה דמותה של מלכת צרפת האחרונה מארי אנטואנט ('אם אין לחם אִכלו עוגות'), כוסית יין בידה וסיגר בפיה. האם מדובר בשתי דמויות נשיות מהופכות, או אולי זו אותה דמות בגילים שונים? שאלתי אותה מה פשר האות J שעל הקלף, ותשובתה הייתה: 'אפשר לפרש את זה כתחילת השם שלי (Julia), ואפשר לפרש את זה בתור קלף מנצח (Joker)'. 

השלט, ועליו אמרת הכנף 'רק אישה עם צירים תבין גבר עם שפעת', הוא פרי מכחולו של תמבור צוקי, שלעבודותיו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת. השלט הוא תוספת מאוחרת למיזם השוויון.

שי כחלון (חתום בראשי התיבות ש"כ) מזוהה עם דמויות ובעלי חיים עם עיניים גדולות במיוחד, ובשימוש עשיר ומרשים בעשרות צבעים, גוונים ותתי־גוונים שמעניקים לעבודות שלו עומק ותנועה. ככל הידוע, זהו הגרפיטי הראשון שלו בתל אביב.

החיבור בין שני הציורים נוצר כאשר התברר שציור קודם שהיה על הקיר לא התאים לחזון השוויון. שי סיפר לי שהציור המקורי נמחק בהסכמת הצייר הקודם, וההנחיה שקיבל הייתה לצייר גבר המקשיב לשתי הנשים שלידו. לדבריו, רק במקרה יצא שהגבר המצויר הוא בעל חזות 'מזרחית', המקשיב כביכול לשתי הנשים 'הלבנות'.

צילום: דנה שלמון

דינה שגב, משוררת רחוב אהובה, מוכרת בזכות שיריה הקצרים והמדויקים שמופיעים על קירות ברחבי הארץ, וגם מחוצה לה. סגנונה אופייני: שורות שיר המטפסות על גבעולי פרחים. דינה, שמדריכה סיורי גרפיטי בדרום תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר (חופש לב) ובו מבחר מעבודותיה. 

אלכס פדק מוכר בזכות ציורי בקבוקים המונחים על דלפק, לרוב בצבע אחד או שניים. דווקא כאן חרג מהקו המוכר שלו והשתמש במנעד צבעוני רחב יותר. 

במקרה זה, הציור אינו שייך למיזם המקורי, ויש להצטער על כך. פדק מחק, בלי רשות, את הציור הקודם שהיה שם, פרי מכחולה של אומנית הגרפיטי monsterart@ (אפשר עוד לראות את הצבעים והצללית של העבודה הקודמת). הדמות שציירה ביקשה להראות לעולם את 'עצמנו', על כל צבעינו וגוונינו. הכנף מייצגת את החיבור אל הטבע ואת החופש לעוף אל מחוזות חפצנו.

 monsterart@ מציירת את חלקה במיזם (צילום: דנה שלמון)

ANNA.R.KY תרמה לציור את הדמויות המכונפות-מלאכיות שמופיעות במספר מקומות. נסו לקרוא את השם שלה בצורה קצת אחרת ותגלו שהוא בעצם 'אנרכיה'...

הציור המרכזי הוא של שיר למדן, קיבוצניק לשעבר, שפועל בכל הארץ. כאן הוא יצר דימוי מסקרן במיוחד: פנים חצויות – חצי גבר משופם ומזוקן וחצי אישה שֶׁשְׂעָרָה גולש.

מהו המסר של כל הציורים הללו בהצטרפם יחד? 

הציור המשותף נוצר בשנת 2023, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ארבעה אומנים וארבע אומניות, מהבולטים בארץ, חברו יחד, בהתנדבות, כדי ליצור קיר שקורא ל־50:50 – שותפות ושוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות.

העיתוי לא היה מקרי: ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר, על רקע מציאות פוליטית שבה רוב מוקדי הכוח והנהגת המפלגות נשלטו בידי גברים, ביקשה היצירה להציב קול ברור: קריאה ליותר נשים להיות חלק ממעגלי ההשפעה וההנהגה במדינה. 

בצד שמאל של המיזם המצויר הוצבה בשעתו מעין 'מגילת עצמאות' (שלצערנו נגנבה) ועליה נדפס המסר העיקרי:

מנהיגוֹת ומנהיגים מתחייבים/ות לרשימות שיוויוניות

אתם יכולים לראות כמה עשרות חתימות של נציגי כל המפלגות, שהתחייבו אז לשוויון כזה ברשויות המקומיות ובעיריות.

חנוכת מיזם גרפיטי השוויון (צילום: דנה שלמון)

'החזון שלנו הוא 50:50 – גברים ונשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות', אמרה אז דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שהייתה מפיקת מיזם השוויון.

היא הוסיפה גם זווית משפחתית והיסטורית: 

סבא־רבא שלי, הרב בן־ציון עוזיאל, תמך בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, בתקופה שבה הדבר עורר מחלוקת עמוקה. הוא האמין שנשים חייבות להיות חלק מההנהגה – מתוך אחריותן, מתוך תרומתן לחברה, ומתוך המקום המרכזי שהן ממלאות בחיינו (ראו כאן, במאמרו 'השתתפות האישה בבחירות למוסדות הציבור', מתוך ספרו שו"ת פסקי עוזיאל). 

וכך, בין סגנונות שונים, צבעים מנוגדים ושפות אומנותיות נפרדות, נוצר בפארק המסילה קיר אחד שמבקש לומר דבר פשוט: חברה שוויונית יותר היא גם חברה טובה יותר.

בקרוב מאוד נלך לבחירות חדשות לכנסת. שימו לב, בוחרות ובוחרים יקרים, לנוכחותן של נשים ברשימות לכנסת ולשיעורן היחסי בתוך הרשימה, ותנו קולכם רק לרשימות שוויוניות, או לכאלה שמתקרבות לכך. יש אפילו עמותה ציבורית שמקדמת חזון זה ונקראת מיזם 5050, וגם היא קוראת להבטיח ייצוג של 50:50 ליד כל שולחן של מקבלי החלטות. 

הצטרפו גם אתם לדרישה זו, שמופנית לראשי כל המפלגות, וחתמו על העצומה שבאתר.

אתר 5050

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

תודה לדנה שלמון, יוזמת הגרפיטי לשוויון.

בורא מיני מזונות: התסביח, מבצע חתנים, שוק ההון, חיים פשוטים

א. התסביח

צילום: טל סגל

כך נראה חלון הראווה המתוחכם (שלא לומר מתחכם) של 'התסביח', ברחוב סוקולוב 70 ברמת השרון, המוכר יותר בשם 'בורקס רמת השרון'. מזכיר מפה של רכבת תחתית או את 'השרשרת', המשחק החדש של עיתון הארץ (למבינים בלבד).

יכול להיות שיש כאן רמז לא רק למאכל הידוע בשם סַבִּיח, אלא גם לסוג מסוים של תסביך?

ב. מבצע חתנים 2026

לכל קבוצה אתנית, עדתית או דתית, יש דרך משלה לחגוג שמחת נישואין. אצלנו, היהודים 'הכלליים', היו נותנים פעם סיפולוקסים, כלי בית ומטבח, ובעיקר צ'קים. דתיים וחרדים (אשכנזים) מקבלים גם טלית של חתנים, סט מהודר של התלמוד, שעון זהב... יש בוודאי 'ערכות חתנים' מכל מיני סוגים. 

ומה קורה אצל אחינו במגזר הדרוזי?

באטליז הזה בדאליית אל-כרמל 'יש 'מבצע חתנים' משתלם במיוחד. הוא כולל ארבעה כבשים 'בלדי', כולל מקרר נגרר + 20 ק"ג בשר טחון, והכול ב-13,000 ש"ח בלבד.

וכל הטוב הבשרי הזה מוגש לכם בבניין חלבי...

צילום: פיני גורליק

ג. עוגה בטעם הוֹני

צילום: חזי גל

מעניין אם יש גם בטעמים של פנסיה תקציבית, נאסד"ק או תל אביב 125...

אנחנו כאן רק כדי להזכיר: דבש באנגלית זה Honey.

ד. לראות מעלינו שמיים נקיים 

במסעדה הטבעונית 'אנסטסיה', ברחוב פרישמן 54 בתל אביב, מקבלים את פני הבאים בשיר 'חיים פשוטים', שכתבו, הלחינו ושרו אביב גפן ועידן רייכל.

צילום: איתמר לויתן

נצטרף למשאלה הפשוטה הזו. אלה לא מותרות, אלה החיים.

הנה השיר בפי עידן רייכל בליווי הפילהרמונית הישראלית (עיבוד וניצוח: ירון גוטפריד):