עונג שבת (עונ"ש)

יום שישי, 14 במרץ 2025

מי שנכנס הדר: אוזני המן

מילא השגיאה ('מי שנכנס הדר'), אבל הטעם? בוטיק סנטרל, רעננה 2022 (צילום: משה הררי)

'משנכנס אדר מרבין בשמחה', והשנה, לאסוננו, עדיין אין לנו הרבה סיבות לשמוח... אך כדי לצאת ידי חובת שמחת החג נתמקד כהרגלנו בזוטות: במאכל החביב המוכר לנו כאוזני המן.

'אוזני המן' הן צורת הריבוי של 'אוזן המן', אך מדי שנה בשנה מופיעה באמצעי התקשורת המודפסים והמקוונים השגיאה 'אוזני ההמן', בה' הידיעה. זה קורה בדרך כלל במצעדי הדירוג של אוזני המן הטעימות ביותר במדינה.

נניח לרגע לשאלת מקור השם, ונשער שאכן מדובר באוזניו הסמליות של הָמָן המקראי ממגילת אסתר (אף על פי שאין הדבר כן), האם נגיד 'עוגיות העבאדי', 'ביף הסטרוגנוף', 'עוגת הנפוליאון'? טובה הרצל, שהציגה בפניי את השאלה הנוקבת, טרחה והביאה לי שלוש דוגמאות אקטואליות של השיבוש:

אבל האם באמת מדובר בהמן המקראי ובאוזניו?

הרבה דיו שפכו חוקרי הפולקלור היהודי ולשונות היהודים סביב מאכל זה, המוכר גם בשמו ביידיש 'המן-טאַש' ובלשון הדיבור 'הוֹמֶנְטָש'. דומני שרוב רובם של החוקרים סבור שהקישור להמן, ובטח לאוזניו, הוא מאוחר ומדרשי. 'טאַש' בשפות רבות הוא כִּיסָן, ו'מוֹהְן' (Mohn) בגרמנית הם זרעי פֶּרֶג, ובמילים אחרות: כִּיסָני פרג. פרג הוא אפוא המילוי המקורי, ולא כל מיני המצאות של שפים וקונדיטורים שאוהבים לחדש ולמלא את ה'אוזניים' בטעמים שונים ומשונים.

הנה מה שסיכם הפולקלוריסט יום-טוב לוינסקי בספר המועדים שערך (כרך ו, דביר תשט"ז). שמונת הכרכים של ספר המועדים (ועוד כרך מיוחד: ספר השבת), שראו אור בהוצאת 'עונג שבת' (אוהל שם) על ידי דביר בשנים 1956-1946, עמדו פעם בגאון בספרייתו של כל אדם משכיל. היום כבר סר חינם (גם אם לא פג טעמם), ומן הסתם ניתן להשיגם בפרוטות בחנויות לספרים משומשים. למרות עשרות השנים שחלפו מאז פרסומם, ערכם בעינו עומד ועד היום הם מקור שופע להכרת חגי ישראל מכל צדדיהם.

ספר המועדים, ו: ימי מועד וזכרון, דביר, תשט"ז, עמ' 154-153

בלוד מכינים אוזני אמן, 2021

ומעניין לעניין באותו עניין.

בשירי המגילה (מגילה-לידער) הנפלאים של איציק מאנגר (ראו אור לראשונה בוורשה, 1936), שמהדורה דו-לשונית מתורגמת, מוערת ומאויירת שלהם הוצאתי לפני חמש-עשרה שנה (הוצאת חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם, תשע"א), יש שיר נהדר על סעודת ההודיה לפורים שהכין האומן הזקן פוֹנְפָתָא. בתפריט יש כמובן 'אזני המן, שקדים, והעיקר – דגים'.

הנה השיר בתרגומו לעברית מתוך שירי המגילה (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שירי המגילה, עמ' 119-116 (איורים: נעם נדב)

וכאן הנוסח ביידיש:

שירי המגילה, עמ' 186

שלושת הבתים האחרונים של השיר גם הולחנו על ידי דובי זלצר והושרו בהצגה 'מגילה-לידער' (תקליטור ההצגה מצורף לספר ועדיין נותרו עותקים אחרונים לרכישה). הנה הביצוע המקסים (תתעלמו מהכותרת. מי שהעלה את שירי המגילה ליו-טיוב שגה בכותרות של כל השירים):

פ ו ר י ם ש מ ח

יום חמישי, 13 במרץ 2025

בורא מיני מזונות: נטול סיגריות, פיצה הר סיני, הקרפּלעך של מסעודה

א. ללא סיגריות

פרסומת לסיגרים, 1905 (אמזון)

שפשפתי את עיניי נוכח תמונה זו שצולמה השבוע במרכול 'ויקטורי' ברחוב דיזנגוף בתל אביב:

צילום: איתמר לויתן

כבר התרגלנו לעופות חופש, לעופות אורגניים או לעופות שגדלו ללא אנטיביוטיקה, אבל כזה עוד לא היה לנו: עוף שלא עישן סיגריות!

הפתרון המשוער לחידה: חזה העוף הוא 'במבצע', כלומר נמכר בהנחה שמותנית בקנייה מינימלית של 100 ש"ח, לא כולל חפיסות סיגריות או עופות מחולקים.

הבה נאמר שאפשר היה לנסח את זה בצורה קצת פחות מטומטמת.

מה שאי אפשר כנראה להסביר הוא את הסתירה מניה וביה: איך המבצע יכול להתייחס ל-3 ק"ג, כאשר הקנייה מוגבלת ל-2 ק"ג...

ב. מה אכל משה בהר סיני?

דורות על גבי דורות התלבטו פרשנים, חוכמולוגים ונודניקים בשאלה מה אכל משה כששהה ארבעים יום וארבעים לילה על פסגת הר סיני. התירוץ הרווח: משה על הר סיני היה כמו מלאך, ומלאכים, כידוע, אינם אוכלים או שותים.

תשובה חלופית ניתנה מבלי משים בקניון 'ביג' הגדול במתחם גלילות ('בית המקדש החילוני', כפי שכינה אותו בלעג רוגל אלפר), שנפתח לפני כמה שבועות בקול רעש גדול: פיצה!

צילום: גדעון פליישמן

ג. קרעפּלעך אותנטיים

צילום: דוד אסף

אלעק 'אוכל אותנטי'...

מן הסתם על פי מתכון סודי של קרעפּלעך שעבר במשפחה של 'סבתא מסעודה' במרוקו מדור לדור.

משל למה הדבר דומה? לחריימה אותנטי של 'סבא מנחם מנדל'.

יום שישי, 7 במרץ 2025

ה'סקוטים' של מרחביה

חצר הקואופרציה במרחביה (צילום: דרור אבי; ויקימדיה)

מאת נדב מן

בין 1903 (פרעות קישינב) למהפכת 1905 פרצו ברחבי רוסיה הצארית פוגרמים בקהילות רבות. מאות יהודים נרצחו, נפצעו, הוכו ונשדדו. על מה שהתרחש בקישינב כתב ביאליק, כידוע, את הפואמות 'על השחיטה' ו'בעיר הַהֲרֵגָה'.

בעקבות האירועים האלימים הללו החליטו יהודים רבים להימלט מרוסיה. רובם פנו לארה"ב, שבאותה עת פתחה שעריה למהגרים חדשים, אבל היו לא מעט יהודים שבהשפעת הלאומיות הציונית בחרו לעלות לארץ ישראל, שהייתה אז תחת השלטון העות'מני.

אחת הקבוצות שרצו להגיע לארץ ישראל היגרו תחילה לגלאזגו שבסקוטלנד ובה ייסדו ארגון בשם 'עולי ציון', ששם לו למטרה להכינם לעלייה לארץ. במשך כשבע שנים רכשו חברי הארגון את השפה העברית והשתלמו במקצועות שונים עד שבשנת 1911 הגיעה לאוזניהם שמועה על הקמת יישוב קואופרטיבי חדש בעמק יזרעאל, על פי החלטת הקונגרס הציוני העולמי התשיעי והמתווה השיתופי שאותו הגה הרופא והסוציולוג מגרמניה פרנץ אופנהיימר.

פרנץ אופנהיימר, רחובות 1936 (צילום: הלל אופנהיימר, ויקימדיה)

'הסקוטים' פנו למשרד הארצישראלי בבקשה להתקבל ליישוב זה ששמו היה 'הקואופרציה במרחביה'. אנשי המשרד הפנו אותם לאופנהיימר עצמו ולאגרונום שלמה דיק שניהל את חיי היומיום של הקואופרציה, ושניהם ראו בעין יפה את הצטרפותה של חבורת גלאזגו להתיישבות החדשה.

כמה ימים לפני חג הפסח של שנת תרע"ב (מארס 1912) הגיעו מגלאזגו לקואופרציה ארבע משפחות, על נשיהן ועל טפן. באותה שנה הייתה 'חצר' מרחביה בשלבי בנייה והמשפחות ה'סקוטיות' שוכנו במבני בוץ (חוּשׁוֹת) שהותירו האריסים הערביים על תל אל פולה שליד היישוב.

האגרונומים שלמה דיק (משמאל) ומלך זגורודסקי בחושה ערבית בתל אל פולה, 1911
(אוסף קואופרציה מרחביה, ביתמונה)

המתיישבים הראשונים במרחביה, אלה שהגיעו עם שלמה דיק בשנת 1911, היו רווקים כבני עשרים. משפחות עוד לא היו אז, ובכלל רעיונות השיתוף שהגה אופנהיימר לא נתנו מענה לנושא המשפחות. אבל החיים חייבו פתרון: שנה בלבד לאחר הקמת היישוב אכלסו את הקואופרציה מרחביה ארבע משפחות מטופלות בילדים.

באותה שנה הוקם ליד הקואופרציה יישוב נוסף שייקרא לימים מושב מרחביה. מייסדיו היו יהודים שרכשו באופן פרטי קרקעות באמצעות יהושע חנקין והקימו את ביתם שם. המשפחות מגלאזגו פנו שוב למשרד הארצישראלי בבקשה לקבלת הלוואה לרכישת חלקת קרקע ליד הקואופרציה. עזרת המשרד הייתה דלה, ובנוסף קשיי המחיה והמחלות שלא זכו למענה רפואי הולם הביאו שתיים מהמשפחות לייאוש והן החליטו לחזור לסקוטלנד. שתי המשפחות שנותרו בארץ היו קוּרְש וגוטמן.

ליפא קוּרְש היה רצען. מקצוע זה, שכבר נכחד מעולמנו, היה חיוני באותן שנים. הוא כלל ייצור, טיפול ותיקון של רתמות בהמות ונעליים. אולם תנאי המחייה הקשים, ההכנסה המועטה והמחלות שפקדו את בני המשפחה הביאו גם אותם לנדוד. הם עברו להתגורר במושבה יבנאל שבגליל התחתון וב-1914 שבו למרחביה.

יהודה לייב גוטמן ורעיתו סוניה אסתר לבית לויטין באו לארץ עם חמשת ילדיהם. שתיים מבנות המשפחה נולדו עוד ברוסיה, מרים ב-1899 ורחל ב-1902. בסקוטלנד נולדו עוד שלושה ילדים: ישראל, שמריה ואליהו. אריה, הבן הצעיר, נולד כבר בארץ ישראל. יהודה, אבי המשפחה, היה אופה, מקצוע שרכש בגלאזגו. הוא היה דמות אהודה בקואופרציה וסיפק את צריכת הלחם למתיישבים. תחילה מהמאפייה המשותפת ואחר כך מתנור אפייה שבנה ליד ביתו. הוא גם החזיק חלקה לגידולים חקלאיים.

קבלה על שם יהודה גוטמן ממרחביה על התפקדות לקונגרס הציוני, מאי 1913

שנות מלחמת העולם הראשונה לא היטיבו את חייהם של המתיישבים. על גזירות השלטון העות'מני והחולי הבלתי פוסק נוספו גם נחילי ארבה שפקדו את עמק יזרעאל ושכנים ערביים שלטשו עיניהם לרכוש המתיישבים. בקיץ 1917 הוזעק יהודה לגרש ערבים שעלו על חלקתו, בתוך מרוצתו נפגע מחפץ חד. הוא הובהל לבית חולים בחיפה ושם מת. סוניה אשתו קיבלה עליה את עול הפרנסה והמשיכה במלאכת האפייה. במוצאי יום הכיפורים של שנת תרפ"ג (1922) מתה סוניה ממחלת הקדחת. עול פרנסת המשפחה נפל עתה על מרים הבכורה.

יהודה לייב גוטמן ורעייתו סוניה

והנה סיפור בתוך סיפור:

יוחנן רזניק היה בין הראשונים שהגיעו לקואופרציה. הוא היה בן 17 בסך הכל. בני משפחתו נשארו בעיירה מאלין שבפלך קייב הרוסי (היום במחוז ז'יטומיר שבאוקראינה). בעיירה זו, אגב, נולדה גם גולדה לישנסקי, לימים רחל ינאית בן צבי...

יוחנן רזניק (משמאל) על התל במרחביה, במלאת חצי שנה לעלייתו ארצה (אייר תרע"ב)

בני המשפחה והחברים שנותרו מאחור ניסו לשמור על קשרי מכתבים בין שם לכאן, וכך בסוף שנת תרע"ב (1912) שלח יוסף, אחיו של יוחנן, 'מכתב גלוי' (בלשוננו 'גלויה'), ובו ברכת 'שנה טובה' לאחיו החלוץ שבארץ ישראל:

לשנה טובה תכתב ותחתם. לראשית שנת תרע"ג אברכך, אותך ואת ארצך, לחיים טובים וארוכים. שתהיה פועל עברי, ולעבוד את אדמתך באמונה. ותזכה להיות בן ציון נאמן לארצו ולעמו.
ממני אחיך המצפה לראות פניך, יוסף רעזניק

כמה חודשים אחר כך, בד' באדר תרע"ג, במלאת שנה לעזיבתו של יוחנן, שלחו האח דוב, ושניים מחבריו, גלוית זיכרון ואליה צירפו את תמונתם:

למזכרת נצח אנו שולחים לך את תמונתנו, תמונת רֵעים אהובים, לזכר מלאת שנה שלמה ליום נסיעתך לא"י

הגעגועים גברו ובאלול תרע"ג (אוגוסט 1913), שלח האח דוב אגרת 'שנה טובה' לאחיו שבמרחביה:

לשנה טובה! אני מביע לך את ברכתי שלמה לשנת התרע"ד העתידה. יעזרך ה' כי תמשוך את עבודתך על אדמתנו הקדושה ותהיה בן נאמן לעמך העברי הנַעַנֶה.

געגועיו של יוחנן למשפחתו גברו גם הם. על אף הסיכונים וקשיי התחבורה לארץ אויב בזמן מלחמה החליט לבקר את בני משפחתו ברוסיה.

הימים חלפו ויוחנן בושש לחזור לחבריו במרחביה. מזכיר הקואופרציה והאידאולוג שלה יוסף רבינוביץ (1954-1888), שראה בו אדם חיוני להתפתחות היישוב, שלח לו מכתב ובו דברי כיבושין והפצרות לשוב לארץ. 'פוליטיקאים יש לנו הרבה', כתב לו. 'אולם אנשים פשוטים וישרים בלי חכמות יתרות אין לנו כמעט'...

הנה תעתיקו בתיקוני עריכה קלים:

מרחביה י"ד אייר תרע"ד

חברי יוחנן רזניק, שלום לך!

זה חדשים אחדים שהנני חושב לכתוב לך ואינני מוצא רגע פנאי לזה, כל כך הרבה דאגות ועגמת נפש יש לי.

הייתי רוצה לכתוב לך הרבה מאד, ולספר לך מנסיונותי החברותיים במשך שנים בארץ ישראל, אולם אין ביכולתי למלאת את רצוני.

ולכן אגיד לך במלים אחדות מה שאני מוצא לחובתי להגיד לך. והנני מאמין שתשים לב לדברי:

בסוף השנה שעברה באספה הכללית של חברי א.ה. [אגודת ההתיישבות] קרא לך מר דיק ושאל מדוע הנך עוזב אותנו. אתה ענית לו שאין לך שום דבר נגד מי שהוא מאתנו, אולם אתה החלטת ללכת מפה ללמוד את החיים. עכשיו הנני מוצא לנחוץ להודיע לך שאם רעיון אגודת ההתיישבות יקר לך, עליך לשוב אלינו בהתחלת השנה החדשה להיכנס לחברתנו ולעבוד יחד אתנו עבודה משותפת לטובת התגשמות מפעלנו. מובן מאליו שזאת עליך לעשות אם הרעיון של עבודה קאופרטיבית יקר לך. זאת עליך לעשות מפני שידוע לך היטב שקשה למצוא בארץ ישראל אנשים שיתמסרו לרעיון ידוע ולא יעופו באויר. פוליטיקאים יש לנו הרבה, אולם אנשים פשוטים וישרים בלי חכמות יתרות אין לנו כמעט.

ומכיוון שאנו מכירים אותך בתור איש ישר, מפני זה אני אומר לך שעליך לבוא ולעבוד ולסבול אתנו. ועוד דבר עליך לא לשכוח: שאם כל אחד מאלה שעובדים באגודת ההתיישבות יעשה כמוך, וכמו פריץ [כנראה שמו של חבר אחר שנסע לחו"ל] למשל, אז לעולם לא יהיו לנו חברים באגודתנו. עליך לדעת שהחברה שלנו נתנה לך מה שהיה ביכולתה. כשבאתי היית עדיין נער ובין החברים שלך במרחביה גדלת, התפתחת ולמדת את העבודה, ועכשיו כשהחברה שלנו רואה בך איש שיוכל להיות לחבר ולעזור לפעולת החברה, כשהחברה זכתה לזמן שאתה כבר גדלת ויכולת להכניס לחברה גם את המעט מֶרֶץ שלך – אז קמת והלכת לך... עכשיו, חביבי, אחרי שבילית שנה בגלות עליך לשוב למחננו ולמלאת גם את חובתך אתה כלפי החברה אשר קיוותה לך ולצעירים דומים לך ואשר היא טיפלה בהם בעודם עדיין יותר מדי צעירים.

אנכי חושב שאתה הבנת את דבריי. יש לי רשות לדבר כך, כי אנכי כן נותן הכל, מה שהשם יתברך נותן לרשותי – לטובת מפעלנו.למפעל שלנו צריכים עכשיו, דווקא עכשיו, בעת שהוא מתחיל להתפתח בלי מכשולים חיצוניים גדולים אשר היה עד עכשיו. אנשים מסורים לרעיון, אנשים אשר מסוגלים להלחם במכשולים העומדים על דרכיו ושאינם נסוגים אחור מפני צל של מכשול.

אם יהיה לנו די כח והמפעל שלנו יתגבר על המכשולים ויתקיים – אז תפתח דרך חדשה ונכונה להתיישבות היהודים הרוצים באמת לעבוד. ואם אנחנו ניפול כחללים על שדה המלחמה – אולי יהיו אנשים שיסלחו לנו את חטאינו – אולם בפני הפועל העברי תהיה סתומה הדרך להתישבות.... עליך, חביבי, לחשוב על אודות כל זה שכתבתי לך הפעם ולהשיב לי על מכתבי.
שלך, יוסף רבינוביץ

יוסף רבינוביץ, 1914 (אוסף קואופרציה מרחביה, ביתמונה)

מכתבו של רבינוביץ עשה את שלו ויוחנן חזר מרוסיה אל חבריו בקואופרציה. הוא גם התאהב בשכנתו מרים גוטמן שאף הרתה לו.

והנה מתרחש אסון. בפסח תרע"ז (אפריל 1917) גירשו הטורקים את יהודי תל אביב וסביבתה, ומקצתם הגיעו למרחביה. חברי הקואופרציה המבודדת נחלצו לספק להם מלון ומזון. על כך סיפר יוסף רבינוביץ בשפתו המיוחדת בחוברתו מרחביה, שנדפסה בשנת 1937:

יוסף רבינוביץ, מרחביה, עמ' 80-79

יוחנן רזניק, האדם הפשוט והישר, נקבר בבית העלמין של מרחביה על גבעת המורה. בן 23 היה.

מצבת קבורתו של יוחנן רזניק

וכאן נכנסת לסיפורנו דמות חדשה: נפתלי כ"ץ, שהיה מאנשי ארגון 'השומר' שבאו למרחביה עוד בשנת 1910 ונודע בין המתיישבים כבעל 'פתיל קצר'. זמן קצר לאחר מותו של יוחנן רזניק נשא נפתלי את מרים גוטמן לאישה והיא בהריונה.

מרים גוטמן ונפתלי כ"ץ ביום נישואיהם

כאשר נולדה הבת נקרא שמה בישראל יוחננה, על שם אביה המת. אך התינוקת לא שרדה את קשיי החיים ומתה כמה שבועות לאחר לידתה. שמועה עיקשת – יש שיאמרו עוד אחת מאגדות העמק – סיפרה כי יוחנן רזניק לא נרצח בידי בני עוולה אלא בידי נפתלי כ"ץ שהתחרה בו על אהבתה של מרים...

מרים גוטמן ובתה התינוקת יוחננה

סוף דבר: בני משפחת גוטמן התפזרו ברחבי הארץ.

מרים כ"ץ-גוטמן נפטרה בתשנ"ב (6 ביולי 1992) ונקברה במרחביה ליד בעלה נפתלי. את הכיתוב על מצבותיהם בקושי ניתן לקרוא היום.

מצבותיהם של נפתלי ומרים כ"ץ במרחביה (צילום נדב מן)

ישראל גוטמן הגיע לקיבוץ בית השיטה, שמריה ואריה היו מראשוני תנועת הנוער העובד וממייסדי קיבוץ נען. שמריה, הילד השני שנולד בגלאזגו וגדל במרחביה, יתפרסם לימים כארכאולוג שמריה גוטמן (1996-1909). שמריה, איש הפלמ"ח, היה מן הראשונים שעסקו במה שנקרא פעם 'ידיעת הארץ' והתפרסם בחפירות שניהל בין השאר במצדה ובגמלא. על מפת ארץ ישראל שפוסלה על קברו בקיבוץ נען צויינו הנקודות העיקריות בחייו המקצועיים כארכאולוג: מצדה וגמלא, אך לצדן לא נשמט גם מקום הולדתו: גלאזגו שבסקוטלנד.

מצבת קבורתו של שמריה גוטמן בקיבוץ נען (צילום: אודי שטיינוול, ויקימדיה)

לעיון נוסף

יוסף אהרונוביץ, מרחביה, ספריית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל, חוברת נח-נט, הוצאת אמנות, תל אביב תרצ"ז

נדב מן, 'הקואופרציה: חברי "השומר" והסוציאליזם היהודי', 14 במאי 2010, ynet

חומר צילומי רב על הקואופרציה מרחביה שמור באוספי ביתמונה.

_______________________________________________

נדב מן הוא המייסד והמנהל של ביתמונה: תולדות עם ישראל בתמונות bitmuna@gmail.com

יום חמישי, 6 במרץ 2025

הספרות והחיים: הכאב והכלימה, קבענו להיפגש, דברים בגו

א. וגדולים מאוד הכאב והכלימה

צילום: איתמר לויתן

בפתח בית ברחוב המעפילים בכפר שמריהו מביעים הדיירים את הכאב, הבושה והזעם שמצטברים ברבים מאיתנו כבר מעל 500 ימים בציטוט מתוך 'בעיר ההרגה' של ח"נ ביאליק. השיר נכתב ב-1903, לאחר הפוגרום ביהודי קישינב, אך מילותיו אקטואליות גם היום.

הנה ההקשר המלא של הציטוט:

וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:
חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם
לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,
וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם.
וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ
וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה…
וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים,
אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים –
וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה.
וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –
וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!
אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,
כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;

ב. קבענו להיפגש בחמש ושלושים

על קיר ליד קולנוע אורדע ברמת גן צייר אבי בליטשטיין ליווי יפהפה לשירו של שלמה ארצי 'ואלס בחמש ושלושים' מאלבומו 'ירח' (1992).

צילום: איתמר לויתן

ג. יש דברים בגו

בשדרות רוטשילד 142 בתל אביב יש מסעדת שף ידועה ושמה Milgo Milbar. אף פעם לא אכלתי שם, אבל העיון בתפריט ובצילומים שבאתר המסעדה בהחלט מעוררים תיאבון.

מה פשר השם הזה, שאינו מוסבר בשום מקום ומופיע באתר ובמסעדה רק בצורתו הלטינית?

מי שלא בקי בנבכי השפה העברית והארמית עשוי לחשוב שמדובר בשמו של השף או השותפים שמנהלים את המסעדה, וכמובן לא היא. אז מה זה בעצם מלגו ומה זה מלבר, האם מסתתר כאן רמז לבר המשקאות של המסעדה, ואולי בכלל מדובר במילה באנגלית?

צילום: עמי פלד-ליוביץ'

הנה מה שכתוב באתר של האקדמיה ללשון העברית על הביטוי 'דְּבָרִים בְּגוֹ':

פירוש הביטוי: 'יש סיבה לדבר'; 'יש ממש בדבר'; 'משהו מסתתר מאחורי הדבר'. דוגמה: טענות הנחקר הגיעו לידיעת חברי הוועדה, והם החליטו לבדוק אם יש דברים בגו. לתדהמתם גילו כי אכן כך הוא.

מקור הביטוי בספרות חז"ל. המילה הארמית גַּו (או גֵּו) פירושה 'פְּנִים', 'תוך'. בחלק הארמי של ספר עזרא נזכרת מגילה שנמצאה באחת מערי מָדַי ונאמר עליה "וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ" (עזרא ו, ב), כלומר 'וכך כתוב בתוכהּ'. הצורה גּוֹ היא צורת הנסמך של גַּו, ובארמית של ספר דניאל היא כתובה באל"ף בסופה: על הצו של נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל הזהב נאמר כי מי שיפר אותו ולא ישתחווה יושלך לתוך כבשן האש היוקדת, ובלשון הכתוב "יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא" (דניאל ג, ו). מן המילה הזאת משמש בארמית גם תואר הפועל מִלְּגַו (וגם מִלְּגוֹ, מִלְּגֵו) – 'מבפנים', היפוכו של מִלְּבַר – 'מבחוץ'. אפשר שהמילה גו במשמעות 'פְּנים' מצויה גם פעם אחת בספר איוב: "מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ" (ל, ה).

דְּבָרִים בְּגוֹ הם אפוא 'דברים בתוך', והכוונה שיש ממש בדבר, משהו מסתתר מאחוריו. וכך פירש רש"י את מטבע הלשון הזה בתלמוד: "יש כאן דברים מסותרים [=נסתרים] בדבר זה, וצריך לתת להם לב". בימי הביניים התארך הביטוי ל'יש דברים בגו', וכך הוא רווח בימינו.

ובכן, מִלְּגוֹ – מתוך או מבפנים, מִלְּבַר – מבחוץ.

למה בעלי המסעדה מסתירים את השם המוצלח ולא כותבים אותו גם בעברית – חידה היא.

חיטוט קל במרשתת הראה לי שלא אלמן ישראל ויש עוד עסק הקורא לעצמו בשם הנחמד 'דברים בגו' – חנות צעצועים ברחוב הירשפלד בראשון לציון.

מתוך דף הפייסבוק של 'דברים בגו'

וכמובן, לקוראי בלוג זה אין צורך להזכיר את ספרו המפורסם ועב הכרס (600 עמ') של גרשם שלום, דברים בגו: פרקי מורשה ותחיה (ספריית אופקים, עם עובד, 1975):

ושיקום מי שיש לו בבית את הספר בהדפסתו המקורית ושהכריכה הרכה עדיין לא התפרקה לו, מלגו ומלבר...

יום שישי, 28 בפברואר 2025

סיפורי חמין

מסעדת חמין בירושלים (צילום: טובה הרצל)

מאת דותן גורן

א. חמין על שום מה?

המילה חַמִּין אינה נזכרת במקרא. בלשון חז"ל משמעותה היא ריבוי של המילה 'חם', ובמקורות קדומים 'מים חמים'. רק מאוחר יותר התייחדה משמעות מילה זו למזון המבושל במים חמים. במקורות רבניים שונים נכתב כי מקור אכילת חמין בשבת, נמצא בתקנה שכוונה נגד קבוצות פורשות, כמו הצדוקים או הקראים, שהתנגדו לחימום מזון בשבת אפילו בדרך של הנחתו על מקור אש שהודלק עוד טרם כניסתה של השבת. לפיכך, על מנת 'להראות להם', או בלשוננו 'לעשות דווקא', תיקנו חכמינו לאכול דווקא מאכל חם בשבת. כך נוצר הקשר בין חמין לבין שבת.

להנאתכם ליקטתי קצת סיפורי חמין משעשעים, מעט מהרבה, המשקפים את מקומו המרכזי של התבשיל לשבת במטבח היהודי.

צלחת חמין במסעדת 'מוכן ומזומן' בבני ברק (צילום: דותן גורן)

ב. ביצים של שבת

אפשר להביא דוגמאות רבות, ממזרח ומערב, מכל התקופות ומכל עדות ישראל, ואנו נסתפק באחת מדברי הרב יוסף חיים (1909-1835), ששילב בדבריו מעשה עממי מעירו בגדאד:

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת ... ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת [מורגשת] בריח, שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים. ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים.

ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים: פה עירנו בגד"ד יע"א [יגן עליה אלוהים], יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירָצֵהוּ לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרִצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש.

ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו עֲרֵבִים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: אם תמיר מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העַרְבוּת של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת (בן יהוידע, א, ירושלים תרנ"ח, פרק טז, לח, על מסכת שבת, קיט ע"א).

סיר נחושת לחמין, מזרח אירופה, המאה ה-18 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ויקימדיה)

סיפור נאה זה יש לו גם מקבילה מזרח-אירופית משעשעת שהובאה בספר הבדיחה והחדוד של אלתר דרויאנוב:

ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 820

ג. מעשה בנוכרי ששבת

סיפורנו התרחש בירושלים לפני שנות דור ודור. באחד מימי החורף של שנת 1910 התאווה ערבי-נוצרי אחד לאכול 'חמין טמונים, כמו שאוכלים היהודים בשבת'. הלך וקנה בשר חזיר ומיני קטניות, ובהגיע יום שישי שמם בסיר ושלחוֹ על ידי נער ספרדי 'לתנור יהודי' באחת השכונות. למחרת שלח את הנער להביא לו את התבשיל מהתנור ואכל בתאבון גדול את אשר חשקה נפשו. הוא הרבה לאכול ובטנו החלה לכאוב. לשיכוך מכאובו לקח ספירט והחל משפשף את בטנו. אולם מבלי משים הסיגריה בידו נגעה בבטנו. ותאחז האש בבשרו, האיש חלה ומת.

נשמע כמו צ'יזבט אך הסיפור דווח בעיתונות העברית כמעשה שהיה. החטא ועונשו:

מוריה, 29 בנובמבר 1910, עמ' 2

וגם כאן נחלץ אלתר דרויאנוב לעזרתנו ומסביר לנו שאין מדובר במקרה יחיד:

ספר הבדיחה והחדוד, ג, מס' 1735

ד. סדר השכבה לחמין

בדורות האחרונים יש יהודים שהחשש העיקרי שמדריך אותם הוא מה יעלה בגורלו של החמין לשבת? האם טעמו יהיה כטעם גן עדן או שמא הסיר יישרף על תכולתו?

חן מלול פרסם לפני כמה שנים בבלוג הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, כתב יד של חיבור סאטירי לא מתוארך, 'השכבה לחמין', ובו הספד קורע לב לסיר חמין שנשרף...

כתב היד 'השכבה לחמין' (הספרייה הלאומית)

ה. שריפה אחים

אך היו גם מקרים, לא עלינו, שלא רק החמין נשרף אלא הבית כולו. כך למשל, יהודי ירושלמי זקן עזב בערב שבת את סיר החמין בחדרו בלי השגחה וגרם לשריפה. על כך הוא נדון בבית המשפט לקנס בסך 1.100 לירות ארץ-ישראליות.

הארץ, 26 בפברואר 1930

12 שנים אחר כך הוזעקו כבאי תל אביב בשבת בבוקר לבית משפחת קירשנבלום ברחוב יפו 17. הדירה הייתה סגורה, שכן 'בעל-הבית ואשתו נמצאו בבית הכנסת. הם חדרו לתוך הדירה דרך החלון שבקומה ב' וכיבו את האש. הדליקה נגרמה בגלל התלקחות של סמרטוטים שכיסו את הפתיליה עם "טשולנט" (חמין)'.

המשקיף, 27 בדצמבר 1942

לשמירה מעין הרע ומפני אסונות במטבח רווחת כידוע אמונה עממית במלאך השומר. זה אותו מלאך הממונה על התקיעות בשופר בימים הנוראים, שבשאר ימות השנה 'משגיח הוא בכל שבת על ה'טשולנט' בתנוריהם של היהודים, שיהא עולה יפה'. זו גם הסיבה, כך פירשו ליצני הדור, מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: 'מפני שהמלאך טרוד אז בשמירה על הטשולנט'...

'מבדיחות העם לראש השנה', דבר, 7 בספטמבר 1934, תוספת ערב, עמ' 2

ו. גזירת החמין

נפליג אל מעבר לים, אל פולין, אל העיר קוּזְמִיר (הכוונה כנראה לקז'ימייז' דוֹלְנִי שעל גדות הוויסלה, ולא לשכונה היהודית קוזמיר שבקרקוב). השנה היא 1929 וכרעם ביום בהיר, מפקד המשטרה בעיר אסר על היהודים 'להעמיד חמין (צ'ולנט)'. ומדוע? 'דעתו היא כי העמדת תבשילים בתנור העשוי לאפיית לחם מתנגד לחוקי ההיגיינה. מלבד זה, תבשילים שהחזיקום בתנור 24 שעות מזיקים גם הם לבריאות'. כל שנותר למרכז 'אגודת ישראל' לעשות הוא לפנות להנהלת המחוז בבקשה להעביר את רוע הגזירה.

דבר, 21 במאי 1929

במהלך השנים דעתו הקולינרית של אותו מפקד המשטרה הגיעה גם לעיר הבירה ורשה. בראשית אפריל 1936 החליט מי שהחליט להטיל 'גזירה חדשה לקפוח פרנסתם של האופים היהודים'. עד מהרה הסתבר כי לא הייתה זו בדיחה של האחד באפריל, ושלטונות הבריאות אכן אסרו על מאפיות יהודיות להטמין חמין לשבת. הנימוק הרשמי היה 'שטמינת חמין על ידי משפחות יהודיות בתנורי האופים היא בניגוד לחוקי הבריאות'.

הארץ, 5 באפריל 1936

ז. מלחמות היהודים

מפעם לפעם מתנהלות בערי הקודש ירושלים ובני ברק מחאות בעקבות מכירת החמין ב'צ'ונטיות', שהפכו את בילוי אכילת הצ'ולנט ב'ליל שישי' – כלומר בימי חמישי בערב – עד השעות הקטנות של הלילה, 'לאטרקציה מקומית ותיירותית במרכזים החרדים, ויש מי שלא רואה זאת בעין יפה'. אנו למדים על כך מפשקוויל שפורסם ב-2021 ועליו חתמו כביכול 'תושבי השכונות החרדיות':

מזללות הצ'ולנט ברחובותינו ללא שום הכשר ופיקוח, הינו (כך!) מפגע רוחני וגשמי, מכשול כשרותי חמור, מחדיר את תרבות הבילוי באזורנו, לא אחת נראים שם חילונים מובהקים וחילונים למחצה, צעירים פוחזים וריקים, שאינן (כך!) מתאימים כלל לאורח חיינו ... התעוררו לבער נגע זה מתוכנו (ערוץ 7, 9 באוגוסט 2021)

עד מהרה נדרשו גם 'גדולי הדור' לתת את דעתם לתופעה המסוכנת, כפי שהתבטא הרב גרשון אדלשטיין המנוח, ראש ישיבת פוניבז', על צעירי הישיבות הנוהגים לאכול צ'ולנט בלילות שישי: 'זו תאווה, תאווה, צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הצ'ולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום' (צוטט במאמרו של משה ויסברג, 'תרבות האוכל היהודי', בחדרי חרדים, 9 באפריל 2023).

סיר חמין צמחוני בקיוסק של שלוימלה בבני ברק (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

בקיץ 2024 הגיעה המחאה לשיאה. עשרות חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדת 'צ'ולנט עולמי' בירושלים, שמוכרת את תבשיליה אחרי השעה 23:00. 'הם קראו קריאות במשך זמן ארוך, ואף השליכו חפצים לעבר המסעדה, בזמן שבתוכה ישבו הסועדים. באחד התיעודים נראים הקיצוניים מנסים לפרוץ לבית העסק. חבריהם של מנהלי המסעדה חצצו בין המפגינים לבינם' (שילה פריד, 'חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדה בירושלים', 21 ביוני 2024, ynet). בד בבד, חרדים קיצוניים התנכלו גם למטיילים בסיורי אוכל מודרכים בבני ברק ופיזרו עלונים הקוראים 'בני ברק אינה עיר תיירותית! הופעתכם בעירינו נוגדת את אורח חיינו ופוגעת קשות ברגשותינו. אנא ונא שימרו על רצונינו – השאירו את בני ברק נקיה' (יעל צ'כנובר, 'הסיורים הקולינריים בבני ברק שנגמרים בחילוץ', 20 ביולי 2024, ynet).

צ'ולנט עולמי בירושלים (צילום: טובה הרצל)

רגע של נחת וקירוב לבבות סיפק הצ'ולנט כאשר התנהלו צעדות מחאה בבני ברק ובהן קראו המפגינים החילוניים ברובם לגיוס חרדים. יוזמי חלוקת הצ'ולנט למפגינים אמרו אחר כך בסיפוק:

מפגינים רבים הגיעו לבני ברק חבושים בקסדות מחשש שיזרקו לעברם אבנים וביצים, אך במקום אבנים וביצים קיבלו מנות טשולנט ועוגות, אשר הותירו את כל התחזיות הקודרות של התקשורת המפלגת ללא כל כיסוי. גם קיבלנו קידוש השם גדול וגם קירבנו יהודים לבוראם על ידי כך שנאותו לברך לפני שטעמו מהמטעמים המיוחדים (משה ויסברג, 'לא תאמינו מי עומד מאחורי חלוקת הטשולנט בהפגנת השמאל בב"ב', בחדרי חרדים, 1 באפריל 2023).

תושבים מבני ברק מציעים צ'ולנט למפגינים, מארס 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

ולסיום נהנה משירו של אודי דמארי 'מי שמאמין אוכל חמין', ששודר בפורים תשע"א (2011). זו גרסה שנונה ומצחיקה ללהיט המוכר של יוסי גיספאן ועדי ליאון (בביצועו של אייל גולן)' מי שמאמין', שהושר לראשונה שנה קודם לכן (2010).