יום שישי, 12 באוגוסט 2022

הבה נתקדש למחר: מגילת היסוד של קיבוץ יפעת, 1952

ההומוריסטן, הפזמונאי והקריין יצחק יצחק (חבר קבוצת השרון ולימים יפעת) קורא את פרק ל"א בירמיהו. 
מאחוריו מקהלת קבוצת השרון עם המנצח מיכאל עובד

מאת מרים אהרוני

א. הטקס

טקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', נערך ביום שישי, ל' בניסן תשי"ב (25 באפריל 1952), על גבעת טרשים חשופה שעליה עתיד היה להיבנות הקיבוץ החדש. בחזית הבמה הגדולה התנוסס ציטוט מדברי הנביא חגי: 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' (ב 9). ציור ענק של ארבע דמויות סמליות שימש תפאורה מרשימה, שאותה הכין אליהו אילון: משמאל הזורע, מימין הנוטע, ובמרכז – אשה וגבר חובקים את פרי העמל. בטקס המרגש היו ברכות, פרקי קריאה, שירי מקהלה, ריקודי ילדים וריקודי צעירים. השיא היה בקריאת מגילת היסוד רבת ההשראה, שבה ידובר להלן.

צעירי קבוצת השרון בריקוד בטקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, 1952

דברי הנביא חגי לא היו קישוט בעלמא ולא נבחרו במקרה. היה בהם מסר עמוק למייסדי יפעת, שכולם עמדו לעזוב בשברון לב את ביתם הקודם.

חגי, שניבא בראשית ימי שיבת ציון, ביקש לעודד את בוני בית המקדש השני. הוא פנה במיוחד אל הזקנים, אלה שעוד ראו את הבית הראשון שנחרב קרוב לשבעים שנה קודם לכן, והתגעגעו אל תפארתו:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה – הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה, חֲזַק ... וַעֲשׂוּ, כִּי אֲנִי אִתְּכֶם ... וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם, אַל תִּירָאוּ! ... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד ... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם (חגי, ב 9-3).

הימים, ראשית שנות החמישים, היו ימי הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד. פילוג זה לא פסח על קיבוץ גבת שנוסד ב-1926 ונקרא 'הקבוצה על שם קדושי פינסק'. חברי מפא"י בגבת, שמנו למעלה מארבעים אחוזים מחברי הקיבוץ, פרשו מקיבוצם בגלל ויכוח רעיוני עקרוני, ויחד עם חברי קבוצת השרון, שעקרו מקיבוץ רמת דוד בשל מצוקת הצפיפות הפיזית והחברתית-כלכלית, הקימו קיבוץ חדש שייקרא בתוך זמן לא רב בשם יפעת.

הפסוק בחזית הבמה נועד אפוא לחזק את הוותיקים בבחירתם להקים בית חדש, 25 שנים אחרי הקמת הבית הראשון והאהוב של ימי נעוריהם. מבחינתם של מייסדי גבת שעברו ליפעת, היה משבר הפילוג בבחינת חורבן הבית – פשוטו כמשמעו. גם לחברי קבוצת השרון היה כאב העקירה מרמת דוד קשה מנשוא. דברי הנביא שיקפו את ההבטחה, הנחמה והתקווה שהגבעה השוממת תהיה לגן פורח. רבים מבין החברים הבינו את המסר הסמוי והאקטואלי שבדברי הנביא: הבית השני יהיה לא רק יפה וחזק מקודמו, כי אם גם טוב ונכון יותר, אנושי ונעלה יותר. מקדש מעט. היו שזכרו גם את המשך דברי הנביא: 'וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם'. לאמור, כאן, בבית החדש, תיכון חברה שיסודה שלום וחזונה שלום.

טקס העלייה לקרקע בצל הפילוג מגבת (דבר, 27 באפריל 1952)

מי היה החבר (או החברה, אולי החברים) שבחר בפסוק מספר חגי לעיטור הבמה? את זאת אין אנו יודעים. אבל ידוע מי חיבר את מגילת היסוד של יפעת, ואפשר להניח שלאותו חבר היתה יד גם בבחירת הפסוק לבמה.

מחבר המגילה היה נחמן תְּרָדְיוֹן, יליד 1901, שעלה לארץ בימי העלייה השלישית (1924) ולימים הצטרף לקבוצת השרון. תרדיון, איש הספר והמעשה שעליו נרחיב בהמשך, ניחן לא רק בשאר רוח וברגישות אנושית וחברתית יוצאת דופן, אלא גם היה בעל ידיעה עשירה והבנה עמוקה של מקורות ישראל – למן התנ"ך ומפרשיו, המשנה והתלמוד, התפילה והפיוט הקדום ועד לשירה העכשווית וההגות בת זמננו. 

נחמן תרדיון (1979-1901)


ב. המגילה

מגילת היסוד הקצרה שחיבר תרדיון היא ביטוי מופתי של חילון ערכי היהדות והפיכת היין הישן לרלוונטי גם במציאות חדשה ושונה מאוד. הטקסט של המגילה רומז באופנים שונים ומגוונים לקדושת הבית שייבנה, בית קיבוצי, שיהיה משכן של כוונות טהורות ומעשים טובים, בית שישכנו בו הרמוניה ואיזון תחת המתחים והמחלוקות שאיפיינו את סוף תקופת 'הבית הראשון' בגבת וברמת דוד, בית שייבנה על הסכמות במקום על מריבות והאשמות. בית שישכון בו שלום.

העתק מגילת היסוד ליפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', שמור בארכיון יפעת בכתב ידו הנאה של תרדיון. המגילה עצמה נכתבה ככל הנראה על קלף והוטמנה בחגיגיות באדמת היישוב החדש. היכן נטמנה? למרבה הצער, איש ביפעת אינו זוכר עוד וגם בצילומים אין לכך עדות. 

מגילת היסוד

לאיחוד השרון – גבת

היום יום שישי בשבת, שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל, נועדו יחד על הגבעה הזאת אמוּנֵי מפלגת פועלי ארץ ישראל – אנשי גבת, אנשי שדה נחום עם קבוצת השרון ההולכת מאחֶיהָ ברמת דוד, כי קצר המצע מהשתרע – ואנו יורים בזה אבן פינה לביתנו המשותף, לבית הבחירה החדש, שדִגְלוֹ עלינו: ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני חורין, להיותם לנו מקורות השראה להוויה קבוצתית, שוֹקֶקֶת ערכי חברה ומשק גבוהים.

במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות; חלומות עֵדָה עם זינוקי מרחבים – ותפילתנו כי ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה.

בנים אנו לאומה אשר זיקנה ונעורים משמשים בה בערבוביה, ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות והיו להתרחשויות מחוללות פלאים. מי יתן ואחד הניצוצות האלה יתלַבֶּה גם בגבעה הזאת.

הבה נתקדש למחר גדל-עצה ורב-עלילייה – ותהא זו תרומתנו להגשמת הציוויים שאנו מושבעים ועומדים להם ממעמד כנרת.


טקס הנחת אבן הפינה. נואם אליעזר שושני, לימינו זאב משי ולשמאלו חיים גבתי


ג. מדרש המגילה

המקורות שעליהם נשענים המשפטים המעטים של מגילת היסוד, כמו גם מונחים ספציפיים ששובצו בה, חושפים רמזים ורובדי משמעות נסתרים, שהיו גלויים למחבר המגילה ולקהל שומעיו, וספק אם היום הם מובנים די צרכם. ננסה לעמוד על כמה מהם. 

1. שיר של יום

בתפילת שחרית אומרים מדי בוקר את מזמור תהלים שעל פי המסורת היו הלויים אומרים בבית המקדש. נוסח התפילה הוא: 'היום יום ... בשבת, שבו היו הלויים אומרים', ואחריו מובא המזמור של אותו יום בשבוע. ניסוח התאריך בלשון התפילה ('היום יום שישי בשבת') מרמז, שהיום בו התקיים טקס הייסוד אינו סתם יום ו', אלא יש לו זיקה סמלית לתפילה המסורתית ולבית המקדש. 

2. ממתי סופרים?

שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל

בכל הלוחות שנת האפס נחשבת לאירוע מכונן, שיש בו ממד של קדושה ויראה. התאריך של ייסוד יפעת צוין במגילת היסוד  לפי שלושה סוגי מניין שונים: התאריך העברי, שמונה את הזמן מיום בריאת העולם על פי המסורת היהודית (שלושים בניסן ה' תשי"ב); התאריך הכללי (הלוח הגרגוריאני), שמונה את הזמן משנת הולדתו המשוערת של ישוע. כותב המגילה אינו מתעלם מלוח זה, שמקובל ברוב מדינות העולם ומוּכּר גם כלוח השנה הרשמי של מדינת ישראל, ובכל זאת הוא מכניס אותו לסוגריים, כנראה כדי להדגיש שמדובר בתאריך משני בחשיבותו; הקמת מדינת ישראל ('היא השנה הרביעית למדינת ישראל)  ארבע שנים בסך הכול חלפו מיום הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח. אומנם זו ספירה חדשה, אבל משמעותית ביותר לציבור החברים. ציון שלושה תאריכים של היום הגדול, על פי ספירות שונות, מעגן את האירוע הן בזמן המסורתי הן בזמן היומיומי, ואגב כך מציע ספירת זמן חדשה: זמן יפעת, שראשיתו בעצם טקס הייסוד.

3. נועדו יחד על הגבעה הזאת

'הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?', שאל רטורית הנביא עמוס (ג 3). רוצה לומר: דברים אינם קורים סתם בעולם, לא במקרה, אלא יש מאחוריהם היגיון או תוכנית שאינם גלויים לבני אנוש. המפגש על גבעת הטרשים, בין קבוצת השרון ופלג 'האיחוד' בגבת, אינו מקרי. זהו מפגש גורלי בין שתי קבוצות, שזיהו חלון הזדמנויות חד-פעמי והשכילו להיפגש ולהתאחד למשפחה אחת. 

פסוקים נוספים בתנ"ך משתמשים בשורש י.ע.ד כדי לרמז על התוועדות במחיצת האל, בין באוהל מועד ובין במקדש, למשל 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (שמות, כה 21), או 'וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ' (מלכים א, ח 4).  השימוש ב'נועדו יחד' במגילת היסוד מבקש לרמוז לסוג של קרבת אלוהים על 'הגבעה הזאת', שהיא אולי רמז סמוי אל 'ההר הזה', הוא הר סיני.

4. אמוני מפלגת פועלי ארץ ישראל

במקום לומר בפשטות נאמני מפא"י, בחר תרדיון במליצה לא שגרתית, שבה מהדהדים דברי האשה החכמה מאבל בית מעכה אל יואב, שר צבא דוד. יואב וצבאו צרו על העיר, שאליה נמלט שבע בן בכרי, המורד במלכות, ואיימו להחריבה. בניסיון להציל את העיר ואנשיה מכְּלָיָה טענה האשה: 'אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמואל ב, כ 19), לאמור: מן השלמים והנאמנים ביותר לדוד. הניסיון צלח והעיר ניצלה. ובהקשר האקטואלי: הניסיון של הקמת היישוב החדש חייב להצליח, כי אף הוא פרי תעוזה, חוכמה ותושייה ואף אותו מאחדת אמונה משותפת.

5. ההולכת מאחיה ... כי קצר המצע מהשתרע

בשלוש מילים מדברי הנביא ישעיהו 'כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס' (כח 20) הסביר תרדיון מדוע עזבה קבוצת השרון את אחיה מרמת דוד, שהיה מקומם זה 25 שנה, בצד קבוצת עיינות: 'קצר המצע מהשתרע', לאמור: אין די מקום להתרווח ולגדול. וזוהי, אכן, הסיבה העיקרית למעבר של קבוצת השרון ליפעת: בשטח המצומצם בגבעת רמת דוד פשוט לא נותר מקום לתוספת בית למגורי חברים, להרחבת מבני ציבור או להקמת מתקן משק חדש.

מבט ממזרח על קבוצת עיינות (מגדל סילו ורפת מימין) ועל קבוצת השרון (מגדל סילו ורפת משמאל), 1938
(צילום: זולטן קלוגר)

6. הנחה או ירייה? 

'אבן פינה' היא האבן הראשונה המונחת במקום שבו ייבנה הבית (או היישוב). בהשאלה, זהו היסוד שעליו ייכון בית חדש. לרוב מדובר על הנחת אבן פינה, וגם בהזמנה לטקס נכתב על השתתפות 'בהנחת אבן הפינה לישובנו המאוחד'. אבל לכותב המגילה 'הנחת האבן' לא הספיקה, משום שהוא אינו מכוון להקמת בית חדש סתם, כי אם להקמת בית מקודש. בבית כזה 'יורים' את אבן הפינה. ביטוי זה מקורו בספר איוב: אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ? הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו, עַל מָה  אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ' (לח 6), ורש"י מפרש זאת: 'באמצע הים. ומשם נשתת כל העולם'. אבן הפינה לבית המשותף שייקרא יפעת היא, אפוא, בהשאלה כמובן, אבן השתייה (התשתית, היסוד) לבית הבחירה.

7. בית הבחירה החדש

'בית הבחירה' במקורותינו הוא בית המקדש ('הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ... לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם'; דברים, יב 5). המונח המפורש מופיע כבר במשנה (מעשר שני, ה, יב), ועל פיו גם קרא הרמב"ם, בספרו משנה תורה, להלכות העוסקות בבית המקדש בשם 'הלכות בית הבחירה'. את הביטוי 'בית הבחירה החדש' יש לקרוא כפשוטו: מקום שנבחר להקמת בית חדש. עם זאת, הביטוי החגיגי אינו מקרי, אלא מרמז לציפייה שהמקום הנבחר יהיה גם בית של השראה אנושית ורוחנית, משכן הרוח. אולי אפשר למצוא כאן גם רמז סמוי לבית הבחירה הקודם (גבת), ששורש חורבנו היה שנאת החינם בין יושביו.

8. דגלו עלינו

לא ייפלא שצירוף שמקורו במגילת שיר השירים ('וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'; ב 4) מופיע במגילת היסוד. אומנם, הערכים המתנוססים על דגל היישוב החדש הם חדשים לגמרי ('ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני-חורין'), ועם זאת מהדהדים בו, באמצעות המילים העתיקות, גם האהבה והקירבה, השאיפה להתעלות רוחנית. ברקע אולי מהדהדת גם הפרשנות החסידית לפסוק 'וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם' (במדבר, א 52): אף על פי שהעם מחולק לשבטים רבים, איש על דגלו, בכל זאת הם חונים מול הר סיני באיחוד לבבות.

9. סוציאליזם של בני חורין

כמשתמע מן הפסוק העתיק בהגדה של פסח, 'הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין', בן חורין הוא אדם חופשי, ההיפך מעבד. הסוציאליזם שדבקים בו המייסדים הוא של 'בני חורין', ציבור שבחר באידאולוגיה זו באופן חופשי ומקיים אותה באחריות ומרצון, מבלי להיות משועבד לתכתיב של מנהיג או לגורם סמכות חיצוני אחר. אולי כאן מרומזת אחת הסיבות העיקריות לפילוג: התנגדותם של אנשי 'האיחוד' לסוציאליזם בנוסח הסובייטי, שהוכתב מברית המועצות דאז ובו דבקו אנשי 'המאוחד'.

ועוד פתגם חז"לי מהדהד כאן: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (אבות, ב, טז). בן חורין איננו זה שחופשי מכל עול, אלא זה שחופשי לקבל על עצמו אחריות. ה'מלאכה', שאין אדם רשאי להיבטל ממנה, היא תיקון עולם, ואחריותו של כל פרט היא להירתם למשימה זו, גם אם לא יראה את השלמתה בחייו.

10. במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות

בספר דברים נקבע המנהג העתיק של התקנת מזוזה בפתח בתיהם של יהודים: 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ' (ו, 9-6). שילוב מטבע לשון זה במגילת היסוד משמעו כי מייסדיו מקווים ומאמינים כי היישוב החדש יהיה לא רק מקום מגורים כי אם בית יהודי יציב ואיתן. הפרשיות שתוטבענה במזוזה הסמלית של הבית לא יהיו רק קיומן של מצוות התורה, אלא פרשיות רבות צבעים וגוונים, שבהן גם חלום וחזון, דמיון ויוזמה.

11. ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה

צירוף זה במגילת היסוד מתכתב עם חזון הנביא ישעיהו לכינונה של חברת מופת בהשראה אלוהית, חברה המושתתת על אדני צדק ומשפט, חסד ושלום: 'עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם ... וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם' (ישעיהו, לב 17-15). עם זאת, מקור ההצלחה לחברה שתיכון ביישוב החדש אינו השראת אלוה ממעל, כי אם ערך ארצי יותר: מזיגה טובה בין שתי החברות המתאחדות עד היותן ליישות אחת, הפועלת בהרמוניה מלאה למען עשיית הטוב.

12. ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות

נראה כי את דימוי הניצוץ המתמלט ומלבה אש שאל תרדיון משירו של ביאליק 'לא זכיתי באור מן ההפקר':

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, / נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, / לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – / כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. // וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת / כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, / זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, / וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. // וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם.

הניצוץ אצל  ביאליק הוא ניצוץ היצירה, וכך גם במגילת היסוד: הניצוץ יתלבה בגבעת יפעת ויהיה להתרחשויות מחוללות פלאים. אפשר שיש כאן רמז גם לניצוצות הקדושה שנכלאו בין הקליפות, על פי תורת האר"י, וצריך לשחררם ולהחזירם למקורם. אולי יש כאן רמז גם לתפקיד הכלי שמניחים תחת נרות השבת כדי שהניצוצות יפלו לתוכו: 'נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת' (שבת, ג, ו). התפקיד העיקרי של הכלי, הברור מאליו: התנהגות זהירה שתמנע שריפה; התפקיד המשני: איסוף החלקיקים הזעירים על מנת להעביר את האור הלאה, גם בתקופות חשוכות. הניצוצות יכולים להפוך לאור גדול לכשיווצרו התנאים המתאימים לכך.

13. הבה נתקדש למחר

השאיפה אל הקדושה, במובן של צדק ומוסר, חברות, חסד, אמת ושלום, מהדהדת במגילת היסוד לכל אורכה. כפי שכבר נאמר, אין מדובר בקדושה רוחנית ערטילאית, כי אם בתביעה מתמדת מן החברים להיות טובים, קשובים, נדיבים ומצפוניים. לקראת סוף המגילה חיזק תרדיון את הקריאה בלשון רבים: 'הבה נתקדש למחר', לאמור: נחתור יחד, כאיש אחד, לבניית חברת המופת. המשפט הזה מהדהד כמובן את ההכנות של עם ישראל לקראת מתן תורה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים' (שמות, יט 11-10). 

14. גדל-עצה ורב-עלילייה

ה'מחר', כלומר העתיד, מתואר במגילת היסוד כ'גדל-עצה ורב-עלילייה', כינוי לאלוהים שמקורו בדברי ירמיהו: 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, גְּדֹל-הָעֵצָה וְרַב-הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם' (לב 19). זוהי ללא ספק יומרה גדולה, אך נראה שכוונתה טהורה: להגביה את יום המחר כלפי מעלה, כדי שייזכר לדורות כיום שבו החל הכול. הונח המסד לחברת מופת.

15. שאנו מושבעים ועומדים להם 

הביטוי 'מושבע ועומד מהר סיני' מופיע פעמים רבות בתלמוד ובספרות הרבנית. למשל:

מנין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ' (תהלים, קיט 106). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?! אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (נדרים, ח ע"א).

ובמילים אחרות: מדוע צריך להישבע על קיום המצוות, והלא כל אדם מישראל מושבע עוד ממעמד הר סיני לקיימן. אלא שמותר לאדם לזרז את עצמו לקיים את המצווה על ידי שבועה מחדש. על פי מסורת ישראל היה מעמד הר סיני אירוע שלא היה כמותו לפניו ולא יהיה אחריו, ותוקפו הוחל לא רק על הנוכחים בו אלא על כלל ישראל בכל הזמנים: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים, כט 14-13). רש"י, ובעקבותיו פרשנים רבים נוספים, פירש: 'ואף עם דורות העתידים להיות'. השבועה, כלומר קבלת התורה במעמד סיני, לא היתה שבועת יחידים אלא שבועה קולקטיבית שעומדת לעד.

16. מעמד כנרת

השימוש ב'מושבעים ועומדים' מהדהד, כאמור, את מעמד סיני, אבל מציע מקור סמכות אחר, מפתיע. מהו אותו 'מעמד כנרת', שבו קיבלנו על עצמנו את המצוות החדשות? ומה הן מצוות אלה?

בכ"א-כ"ג בתשרי תשי"ב (23-21 באוקטובר 1951), כחצי שנה קודם לייסוד יפעת, כונסה בכנרת ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוציםמתוך תחושה עזה של 'גודל השעה', שמעו משתתפי הוועידה את הצהרת הסיום כשהם עומדים על רגליהם. למחרת, בעמוד הראשון של עיתון דבר, צוטטה ההצהרה החגיגית הזאת, שבה נאמר בין היתר: 'במעמד כנרת, על חוף ים כנרת ובין הרי כנרת, כרתנו ברית נאמנים מחודשת בין המחנה החלוצי לבין מדינת ישראל. בכוחות משותפים של עובדי ישראל והעם כולו נשמור על הברית הזאת ונקיימנה'. השם 'מעמד כנרת' ניתן אפוא על ידי מנסחי ההצהרה על הקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהרגישו באותה עת שמעמד חגיגי זה ייזכר לדורות על ידי העם כולו.

דבר, 24 באוקטובר 1951

*

אפשר למצוא במגילה עוד רמזים ורמזי-רמזים, אך נסתפק באלה. כפי שהראינו, מגילת היסוד כולה, למן הפתיחה בציון התאריך ועד לשורת הסיום, מכוונת להקמת בית קיבוצי, ששאיפותיו ותקוותיו הן ביסוס חברת מופת ברוח נביאי ישראל. הרמזים הרבים להקמת מקדש – לא לשם פולחן דתי, כי אם לשם עשיית טוב, חסד ושלום – פזורים ושזורים במגילת היסוד לכל אורכה.

מה נותר מכל זה? דומה שהזמן שחק עד דק את החזון ואת החלום. היום, שבעים שנה אחרי חיבור מגילת היסוד, יפעת היא בית חי ופורח לחברה רב-דורית. אין ספק, טוב ונעים לחיות בבית האהוב הזה, שיש בו גם ערבות הדדית ותמיכה בכל אדם. האם יש בו עדיין חברים שמחפשים בנוסף לחיים הטובים גם את האפשרות של 'תיקון עולם'?

'הקיבוצניק' פסל מאבן גיר מקומית של אחיעם שושני בלב קיבוץ יפעת (צילום: מרים אהרוני)

ד. משהו על נחמן תרדיון


נחמן תרדיון כחלוץ צעיר

נחמן תרדיון, בן מלכה ואריה כהן, נולד בכ"ד בכסלו תרס"ב (שלהי שנת 1901) בעיירה יָמְפּוֹל שבאוקראינה. כבני דורו קיבל גם הוא חינוך מסורתי ואחר כך למד בגימנסיה רוסית. בראשית שנות העשרים, תקופת הפרעות ומלחמת האזרחים באוקראינה, עבר לבסרביה, הצטרף לתנועת 'החלוץ' ועם הזמן התבלט והיה לחבר המרכז של תנועה זו. הוא עלה לארץ בשנת 1924 והצטרף לקבוצת השרון, שעבדה אז בשדות הטבק ביבנאל. בשנת 1926 עלתה הקבוצה להתיישבות בעמק יזרעאל (רמת דוד). נחמן נשא לאשה את דבורה לבית מרכוס ונולדה להם בת – עמליה. נחמן גידל כבתו גם את רותי, בתה של דבורה מנישואיה הקודמים לאליהו בן-חורין

מדוע שינה נחמן כהן את שם משפחתו והיה לתרדיון? 

מעשה שהיה כך היה: בשנת 1935, שעה שביקש נחמן לשאת לאשה את דבורה, הלכו השניים לביתו של הרב זכריה הכהן בנהלל על מנת שירשום אותם כזוג. אמר לו הרב: נחמן יקירי, אני אוהב אותך מאוד אבל אני לא יכול להשיא כהן וגרושה! שאל נחמן: מה לעשות? אמר הרב: סע מהר לעפולה, החלף את שם המשפחה וסע באותו יום להתחתן בחיפה. הרב לא יידע שאתה כהן, יהיה בסדר. וכך היה.

ומדוע בחר דווקא בשם תרדיון? אפשר רק להניח כי חש קרבה לתנא רבי חנניה בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות בימי דיכוי מרד בר-כוכבא, שציטוט מדבריו הובא בפרקי אבות (פרק ג, ב): 'שניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים ... אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם'.

נחמן תרדיון עם בתו עמליה, 1938

בקבוצת השרון נמנה נחמן על עובדי הפלחה, אך הקבוצה נענתה לבקשות מצד התנועה ומטעם ארגונים שונים ומדי פעם שחררה את נחמן לעבודות כתיבה ועריכה. בשנות השלושים ערך נחמן את קיצור כתבי א.ד. גורדון (תרצ"ו) ובהמשך – פרקים מחיי א"ד גורדון (תרצ"ז). 

במשך שנים רבות היה חבר במערכת כתב העת לחקלאות השדה, ויזם וערך את השדה לנוער, שהנגיש מחקרים בנושאי טבע וחקלאות לבני הנעורים. בהמשך שינה כתב עת זה את צורתו והפך לכתב העת טבע וארץ, שתרדיון המשיך לערוך עד הגיעו לגיל שבעים. 

בנוסף ובמקביל ערך ספרים ומחקרים בנושאים מגוונים בתחום החקלאות – מתורת הקרקע ועד מחלות ומזיקים, מגידולי השדה ועד גידולי המטע וצמחי הנוי. הוא כתב גם רשימות, מאמרים וסיפורים שראו אור בעלונים של קבוצת השרון ויפעת וכן בעיתונים ובכתבי עת לספרות. בשנת 1967, במלאת ארבעים שנה להתיישבות בעמק יזרעאל, ראה אור בעריכתו הספר מארץ קישון, ובו מסות ומחקרים על העמק לצד דברי הגות וספרות של אנשי רוח ומבחר יצירות ציור ופיסול. נחמן תרדיון נפטר ביפעת בכ"א באדר תשל"ט (20 במארס 1979).

נחמן תרדיון חורש בשדות העמק, 1940

___________________________________________

ד"ר מרים אהרוני היא חברת קיבוץ יפעת ומנהלת הארכיון yifatnet@gmail.com

התמונות שהובאו ברשימה זו נלקחו מארכיון קיבוץ יפעת

יום שני, 8 באוגוסט 2022

פרנסות של יהודים: סלוניקי, מברשת שופר, סנדלריה, אבא ובן

א. המומחים מסלוניקי

יהודי סלוניקי נודעו מדורי דורות כחזקים ושריריים, ורבים מהם מצאו את פרנסתם כסוורים וסבלים. למעשה, ענף הסבלות בסלוניקי הוחזק כולו בידי יהודים (תרתי משמע).

שלושה סבלים יהודים בסלוניקי משחקים בקלפים, לפני 1912 (הספרייה הלאומית)

רבים מיהודי סלוניקי שעלו לארץ קודם לשואה המשיכו את ההתמחות הזו, וגם בארץ עבדו בסבלוּת, בסוורוּת ובהובלות.

כמה יפה לראות שעוד נמשכת השלשלת, ויש כאלה שגם מתגאים במסורת ('מומחיות') הסלוניקאית שלהם.

צילום: אהוד כהן

ב. היכונו לחגי תשרי: מברשת לניקוי שופר

החנות 'נמר מברשות', ברחוב נחלת בנימין 89 בתל אביב, נוסדה ב-1958 והיא גן עדן לחובבי המברשות והמטאטאים. הכל בעבודת יד, כמובן. מניקוי מקלדת מחשב ועד מכונת אספרסו, וכמובן המוצר האזוטרי המבוקש ביותר: מברשת לניקוי שופר (רק עשרה שקלים. לא תקנו?)...

צילום: אמיר ורש

ג. סנדלריה מנוקדת

צילום: שי גלבוע (תודה לגדעון פליישמן)

הסנדלריה הזו נמצאת ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקוה. הניקוד הוא כל כך מופרך עד שאני חושש שמפאת גילי אני מחמיץ כאן משהו משעשע.

ד. אבא ובן

אבא  ובן זו תמיד שותפות מרגשת, ובמיוחד אם זה מזכיר (למי שעוד זוכר) את שר החוץ המיתולוגי של מדינת ישראל, אבא אבן.

צילום: איתמר לויתן


יום שישי, 5 באוגוסט 2022

'המשורר העברי': השירונים של יצחק שמואל סגל מראשון לציון

צריף ה'פוסטה' של המושבה ראשון לציון ליד בית הכנסת הגדול. זו הייתה גם תחנת הדיליז'נסים של המושבה.
שימו לב לפעמון האזעקה שהוצב על גג הצריף (גלויה צבעונית של חברת 'לבנון')

מאת אליהו הכהן

א. המשורר העברי

השירון הארץ-ישראלי המשורר העברי ראה אור בחודש אלול תרס"ג (1903), שנת אתתל"ה לגלותנו, לפי מניין השנים לחורבן הבית השני שמנה אליעזר בן יהודה. הופעת השירון חפפה לעלייתם ארצה של ראשוני העולים, במה שיכונה לימים 'העלייה השנייה'. זמרתם של אנשי עלייה זו עדיין אינה משתקפת בו, שכן העולים החדשים הללו טרם הספיקו להתערות בנופי הארץ ולהכיר את שיריה. לפיכך יש לראות בשירון זה מעין אקורד סיום של תקופה שמסכם את שיריהם ואת עולמם המוזיקלי של בני העלייה הראשונה. 

השירון נערך במושבה ראשון לציון אך ראה אור עולם בבית דפוסו רב-היוקרה של המדפיס יוסף פישר בקרקוב שבגליציה המערבית (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). שירון יפהפה זה יצא בהידור רב; עין לא ראתה כמותו ביישוב היהודי דל האוכלוסין של אותם ימים. רק עותקים ספורים ממנו הגיעו ארצה, וגם הם נחטפו ואזלו מיד. מזה למעלה מ-120 שנה שירון זה הוא פריט נדיר שזכרו כמעט ואבדזה לא מכבר נסרק אחד העותקים של השירון, שמוחזק בספריה הלאומית בירושלים, ועתה ניתן לראותו כאן.

'המשורר העברי' נדפס בצבעי כחול-לבן, צבעי הדגל הלאומי, עם כריכה בצבע אפור. בגב הכריכה הוטבע סמל מגן דוד ובתוכו מפת המזרח התיכון. הכריכה הצבעונית של השירון כללה עיטור גרפי מקושט.

הכריכה הקדמית והאחורית של 'המשורר העברי'

בשער השירון נדפסה כותרת משנה: 'קובץ שירי ציון מבחירי משוררי עמנו, רובם נודעים במנגינותיהם'. מתחת לכותרת זו נכתב ספר א', ללמדך כי העורך התכוון להוציא שירוני המשך. מתחת לכל אלה נכתב כי שירי הקובץ 'מאוספים ויוצאים לאור על ידי י"ש סגל, מוכר ספרים בראשון לציון בארץ ישראל'. כפי שנראה בהמשך, הקובץ המשורר העברי היה רק השירון הראשון שערך סגל ובשנים שיבואו יוציא שירונים נוספים.

שירי המשורר העברי, 29 במספר, חולקו לארבעה מדורים: 'שירי אהבה וגעגועים לציון אמנו'; 'שירי תוגה: על ארצנו החרובה ועל עמנו הנודד בגולה'; 'שירי תקוה: לשיבת ציון ותחיית הלאום'; 'שירי ערש'. שמות המלחינים לא צויינו בספר ותווים לא נכללו בו.

בדברי ההקדמה לשירון, כתב העורך והמו"ל יצחק שמואל סגל על מטרתו בהדפסת השירון:

לצד 'משאת נפשי', שירו המוכר של מרדכי צבי מאנה, מעניין לגלות בשירון גם את שירו הנשכח 'עם עולם', שבקרוב נקדיש לו מאמר מיוחד ב'עונג שבת'.

השירון כולל גם את שני שיריו המפורסמים של נפתלי הרץ אימבר, 'התקווה' ו'משמר הירדן', את שירי מנחם מנדל דוליצקי 'אם אשכחך' (ציון תמתי), ו'איויתיך', את שירה של שרה שפירא 'אַל טל ואַל מטר', שניים משירי ביאליק, 'אל הציפור' ו'ברכת עם' (תחזקנה), את שירי הלכת של יחיאל מיכל פינס 'חושו אחים חושו' ושל נח רוזנבלום 'נס ציונה' (שאו ציונה נס ודגל), שלושה שירי ערש פרי עטם של שאול טשרניחובסקי ('ניטשו צללים'), אפרים דב ליפשיץ ('נומה פרח בני מחמדי') ואהרון ליבושיצקי ('שכב הרדם בן לי יקיר'). כמו כן מופיע בקובץ השיר 'מזרחה' (קומו הגולים), שחיבר והלחין הרופא ד"ר חיים יעקב שו"ב, בנו של משה דוד שו"ב ממייסדי ראש פינה, לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שנערך בלונדון בשנת 1900. מעניין שזה השיר היחיד שהמו"ל סגל לא ידע את זהות מחברו.

לצד שירים אלה, שהיו בני התקופה, נדפסו בקובץ שירים מוקדמים יותר, כגון שניים מתרגומיו של שלמה מנדלקרן לשירי ביירון, שירים מימי תור הזהב בספרד מאת יהודה הלוי ויהודה אלחריזי, שירו הנודע של מאיר הלוי לֶטֶרִיס 'יונה הומיה', ושירים מאת אד"ם הכהן ('איה מי יתן לי'), אברהם דב גוטלובר ('הצפור בכלוב'), אליקום צוּנזר ('השושנה') וי"ל לאנדא ('נחנו עדים').

מדוע נצרך סגל, איש ראשון לציון, להרחיק נדוד ולהדפיס את השירון הארץ-ישראלי דווקא בקרקוב שבפולין?

מתברר כי בראשית שנת 1903 יצא סגל מארץ ישראל לווינה, לצורכי ריפוי ממחלת עיניים שלקה בה (אנו למדים על כך ממודעת ברכה ואיחולי רפואה שפרסם יוסף אייזיקמאן, שוחט ובודק שגר ברמלה, בעיתון היהודי שראה אור בלונדון).

היהודי (לונדון), כרך ו, גיליון 34, עמ' 5

בצאתו נטל עמו סגל את העתקות השירים שליקט ומסרן לפרסום בדפוס פישר (מודעה על הופעת השירון התפרסמה כבר בספטמבר 1903). סגל לא הסתפק בהדפסת השירון. בהזדמנות זו, של נסיעתו לחו"ל, התמנה כנציג המושבה לקונגרס הציוני השישי, שהתקיים באוגוסט 1903 בבזל ('קונגרס אוגנדה'), ואז גם נפגש עם הרצל. 

הודעה על הופעת 'המשורר העברי' (היהודי, כרך ז, ז-ח, עמ' 9, 17 בספטמבר 1903)

לבחירה בדפוס פישר היו סיבות טובות, ובראשן המוניטין שרכש בית דפוס זה בשל הדפסות איכותיות, מוקפדות ומהודרות של ספרים רבים וכתבי עת, ביניהם השילוח, אוצר הספרות, המצפה, הדור, ממזרח וממערב, האשכול ועוד רבים וטובים. כשחנך ביאליק באודסה את הוצאת הספרים 'מוריה', הספר הראשון שהוציא לאור  המהדורה הראשונה של סיפורי המקרא לילדים – נמסר על ידו לדפוס פישר. גם מהדורת שיריו, עם ציוריה של אירה יאן, נדפסה בשנת 1908 בהוצאת 'חובבי השפה העברית' בדפוס פישר.

מקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם נשלחו לבית דפוס זה, ששכן ברחוב גרודזקה (Grodzka) 62 בקרקוב, ספרים וכתבי יד להדפסה. ספרים בשפות שונות נדפסו בו (בין היתר בערבית), והוא נחשב לאחד מבתי הדפוס הטובים באירופה. את כל הונו השקיע פישר בשיפור בית דפוסו ובשכלולו, ושמו יצא לתהילה בקרב סופרים, עורכים ומו"לים, שידעו פרק בהלכות הדפסה. 

יוסף פישר (1914-1841), יליד חומסק שברוסיה, שהבין כי באימפריה הרוסית יתקשה להדפיס את ספריו בשל הצנזורה הקשה, נדד לקרקוב הסובלנית יותר, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, וב-1879 פתח את בית הדפוס שנשא את שמו. הוא שילב בחייו את חיבת הספר עם אמנות המוזיקה והחזנות, ובגיל 24 קיבל את משרת החזן הראשי בבית הכנסת לנאורים ('טֶמְפֶּל'), שבראשו עמד לימים המנהיג הציוני הנודע הרב ד"ר יהושע טהון. במשרת החזן התמיד פישר קרוב ליובל שנים. אגב, עד שנת 1922 מנצח המקהלה בבית כנסת זה היה המלחין ישראל פייבישֶׁס, מלחין שירו של יצחק למדן 'מחול מסדה' (מחול מסדה מתלקח ובוער).


ב. משהו על יצחק שמואל סגל

יצחק שמואל סגל, שנולד בשנת 1869 בעיירה קוּפִּין (Kupyn) שבפלך וולין, התייתם מאביו בשנת 1874 והוא בן חמש. באותה שנה עלה לירושלים עם סבו, למד בישיבה ובימי העלייה הראשונה  נמשך גם הוא לפעילות ציונית. הוא גורש מהישיבה, עבר לרמלה וקיבל שם משרת מורה. בשנת 1887 התיישב בראשון לציון והחל לעבוד כפועל חקלאי במטעיו של האיכר בנימין פיין (1909-1864). זמן מה עבד כשומר בכרמים ולן בלילות בשֹוֹמֵרַה, הלא היא סוכת השומרים שנבנתה בתוך הכרמים. אל הכרם הלך כשבידו שני פחים: האחד היה מיכל של מי שתייה, והשני שימש כתוף להברחת השועלים ('שם שועלים יש'). בלילות היה סגל מתופף על הפח ונותן את קולו בשיר. בשנת 1890 הוכרו סגולותיו כמורה לעברית והוא התמנה, בהמלצת חבר המורים, למורה לנושאי דת ומסורת בבית הספר העממי העברי הראשון במושבה (בית ספר חביב).

יצחק שמואל סגל (אלבום המשפחות, מוזיאון ראשון לציון)

לפסגת הישגיו המקצועיים במושבה הגיע סגל בשנת 1906 כאשר התמנה ל'מנהל הפוסטה'. בזמנו הפנוי המשיך לערוך ולהוציא לאור חוברות שירים, גלויות של שירי זמר ודפי שיר לחגיגות שנערכו במושבה.

ההעתק ממכתב המינוי של סגל למנהל 'הפוסתה' (1909) ודברי סגל על מקומו החשוב של הדואר בחיי המושבה, 1921 (נדפס בסוף ספרו של סגל דברי שיר, 1932)

ואכן, במעלה השדרה המרכזית של המושבה ראשון לציון (כיום רחוב רוטשילד), ליד בית הכנסת הגדול שניצב בראש הגבעה, הועמד לרשותו של סגל ביתן שכונה 'הקיוסק' (או 'הצריף' או 'הבודקע'). זה היה בית הדואר (הפוסטה) של ראשון לציון וגם קיוסק העיתונים המקומי, שם ניתן היה לרכוש או לעיין בעיתוני התקופה כמו הצבי, חבצלת או השקפה. מעליו ניצב, על שני מוטות מתכת, פעמון המושבה. איכרי המושבה, בשובם מן העבודה בשדה או בכרם, עצרו שם, שאלו את סגל אם הגיע עבורם מכתב או 'כרטיס דואר' (גלויה), ונענו בתשובה הקבועה: 'עוד כותבים אותו'... הקיוסק היה גם מרכז העצבים של המושבה ובו נפגשו האיכרים אלה עם אלה והחליפו דעות בענייני דיומא, רכילויות וחוויות.

הימים עוד היו ימי משטר הקפיטולציות (משטר שהתבטל מאליו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה), ולא פחות משבעה שירותי דואר שונים פעלו אז בארץ בחסות אחת המעצמות: טורקיה, אוסטריה, רוסיה, צרפת, אנגליה, איטליה וגרמניה. הם נועדו בעיקר לנתיני ארצות אלה שגרו בארץ או ביקרו בה, ולהם הותר להשתמש בשירותיהם של בתי הדואר הללו, לרכוש בולים שהונפקו על ידם ולשלוח באמצעותם דברי דואר לכתובות בארץ או בחו"ל. הקיוסק שניהל סגל, שאפשר להניח כי היה קשור לשירות הדואר העות'מני, שירת גם את בני המושבות הסמוכות: נס ציונה, רחובות, עקרון, וגדרה.

היום נמצא בשדרות רוטשילד, ליד בית הכנסת הגדול, מעין שחזור של הקיוסק, שהקימו אנשי מוזיאון ראשון לציון הסמוך. אין מדובר בקיוסק המקורי של סגל אלא בקיוסק משנות העשרים והשלושים, שבו נמכרו שתייה ודברי מתיקה ולא עסקו עוד בדואר.

הקיוסק המשוחזר בראשון לציון (צילום: אבישי טייכר)


ג. שירי הקולוניסטים בארץ ישראל

לאחר שהוציא לאור את המשורר העברי ושב ארצה, הדפיס סגל סדרת גלויות בשם 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', עם תווים ששורטטו בכתב יד (ידוע לנו על 8 גלויות כאלה). בין השירים שהדפיס נמצא 'עורו אחי' ('יה חי לי לי'), שירו המפורסם של הפועל מזכרון יעקב נח שפירא (בר-נש), וכן שירו של שמואל לייב גורדון (של"ג) 'עוד ארצנו לא אָבָדָה', שנדפס לראשונה ב-1902 (לשיר זה הקדשנו רשימה מיוחדת). על שתי הגלויות הנמצאות ברשותי אין זיהוי של המו"ל, אבל סגל היה היחיד שהותר לו למכור גלויות דואר במושבות יהודה ולכן אפשר להניח שמדובר ביוזמה שלו.

שתי גלויות שיר בסדרה 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל' (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 1907, במלאת חצי יובל שנים למושבה, הדפיס סגל על דף נייר כפול ובהדפסת זהב מקושטת שניים משירי הראשונים: 'האח ראשון לציון', שחיבר הנער איט"ל (אריה יום-טוב ליפמן) שליט, ו'ראשון לציון' של נפתלי הרץ אימבר. שני השירים הולחנו על ידי ליאון איגלי, חלוץ המלחינים של הזמר העברי בארץ, והקדשנו להם שתי רשימות מפורטות בבלוג עונג שבת ('האח ראשון לציון: השיר העברי המקורי הראשון', 16, 23 ביוני 2017; 'חלוצים עברתם לפני אחיכם: שירי ראשון לציון של נפתלי הרץ אימבר', 10 בנובמבר 2017).

שני שירים על ראשון לציון שהדפיס סגל לכבוד מחצית יובלה של המושבה, 1907

ב-1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, פקד אסון נורא את משפחתו של סגל. בתו שפרה, שהייתה בת 14, וחתנו דב קריצמן נספו בהפצצת אוירון גרמני על בית הדפוס של איתין את שושני, ברחוב בוסטרוס ביפו (היום רחוב רזיאל). 

מודעת אבל על מות שפרה סגל והחתן דב קריצמן בהפצצת אווירון גרמני ביפו (שירת הבונים הראשונים במולדת בניין ארצנו הקדושה: ציורים, רשימות וקטעי זכרונות מעיתונים, מאת המאסף והמו"ל יושבעם סגל, חש"ד)


ד. 'שירים לעם' ו'דִבְרֵי שיר'

בשנת תר"פ (1920) החל סגל להוציא סדרת חוברות זמר בשם שירים לעם. חוברת א', שנדפסה בדפוס שיריזלי בירושלים, כללה את השיר 'עוד ארצנו לא אבדה' של של"ג (בשמו הספרותי בן-ציון), וחוברת ב', שנדפסה בדפוס צוקרמן בירושלים, כללה את שירו של ביאליק 'למנצח על המחולות' ('מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!'), שחובר בתרע"ה ונדפס לראשונה בכנסת שערך ביאליק באודסה תרע"ז.

שירים לעם, חוברת א, ירושלים תר"פ

שירים לעם, חוברת ב, ירושלים חש"ד

בשנת תרצ"ב (1932), במלאת יובל שנים לייסוד ראשון לציון (1882), הוציא סגל מהדורה גדולה יחסית של ספרון בשם דברי שיר, עם כותרת המשנה 'קובץ שירים על שיבת ישראל לארצו ועל ראשון לציון'. כותר הספר אמנם אינו מנוקד אבל ברור שהמחבר רמז לפסוק 'כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר' (תהלים, קלז 3). 

חשיבותו של קובץ זה היא בכך שהוא כולל שירי זמר ראשונים שהולחנו בימי העלייה הראשונה. עשרת שירי הקובץ כוללים את השירים הבאים: 'התקווה', 'חושו אחים חושו', שני שירי 'ראשון לציון' (מאת איט"ל שליט ונ"ה אימבר), 'ראשון לציון' ('התעורר בן יקיר') של לב שוורץ, 'תפילה לשלום הנדיב' מאת איט"ל שליט, 'ברכת עם' (תחזקנה) מאת ח"נ ביאליק, 'עוד ארצנו לא אבדה' מאת של"ג, 'שיר ערש' ('נומה פרח, בני מחמדי') מאת א"ד ליפשיץ, ו'ניצנים' ('פה בארץ חמדת אבות') מאת ישראל דושמן. לקובץ חיבר סגל הקדמה שבה כינה את השירים 'שירים מעוררים ומעודדים לחזק את רוחם [של המתיישבים] נגד המכשולים הרבים שפגשו על דרכם דרך הבנייה והתחייה'.

הקדמת סגל ל'דברי שיר', תרצ"ב

יצחק שמואל סגל הלך לעולמו והוא בן שבעים, בכ"ו באב תרצ"ט (1939), ונטמן בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו ארבעה בנים ובנות ונכדים. בנו יושבעם ניסה להמשיך את מפעלו של אביו והוציא בשנת 1963 מהדורה מורחבת של ספרון השירים, עם הקדמות מאת דב ליובמן, זרובבל חביב ומכתב בכתב יד של החוקר שמואל רפאלוביץ אל העורך.

'אנשי כל המושבות התקשרו בקשר של ידידות והערכה [עם סגל], כתב זרובבל חביב, 'כי היה האיש צנוע ואוהב הבריות ומתבל דבריו באמרות חז"ל ואף בזמירות או בתפילות עממיות. השתתף גם במסיבות מוצאי שבת, שהוקדשו לקרוב הלבבות ולקניית דעת ... דמותו ניצבת לפני גם היום כמו חיה'.

'להזכיר נשכחות', הקדמת זרובבל חביב ויושבעם סגל למהדורת 1963 של השירון
(ציוּן שנת עלייתו לארץ ב-1800 הוא כמובן משובש)

בעלי התוספות
שמואל אבנרי הואיל לשלוח לנו תוספת מעניינת (ראו בתגובתו למטה): מכתב ששלח יצחק שמואל סגל לחיים נחמן ביאליק, בז' בטבת תרצ"ג (1933), לכבוד יום הולדתו השישים של המשורר הלאומי. סגל מבקש מביאליק שיכתוב שיר לכבוד ירושלים...