ירושלים שבשרון: 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי

הבתים הראשונים של מושב בית ינאי, 1947 (ויקימדיה)

מאת אילן אזרחי 

מן המפורסמות הוא שבירושלים אין ים, ולכן ירושלמים נאלצים להרחיק נדוד על מנת לטבול במי הים התיכון וליהנות מחופיו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש בית נופש סמוך לים, אבל זהו כמובן חלום שרק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם לממשו. והנה מתברר, כי כבר לפני למעלה משמונים שנה היו כמה ירושלמים בני מזל כאלה, לא בהכרח עשירים מופלגים, והמקום שבו הקימו את בתי הנופש השלהם היה מושב בית ינאי מצפון לנתניה. ייסודה ושגשוגה של 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי החל במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת ונמשך עד סוף שנות השישים. 

תקופת המנדט הבריטי ידעה תנופה חלוצית פורצת דרך: הקמת יישובים חקלאיים רבים, בניית תשתית לביטחון הלאומי, קליטת עלייה בהיקפים גדולים, פיתוח עירוני בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים, חיפה או נתניה, הקמת נמל בחיפה ובתל אביב, יזמוּת כלכלית ועוד ועוד. בלי כל סתירה למשימות הלאומיות הללו נפתחו אז גם אפשרויות לחיי רווחה בסטנדרט בורגני, שהיה מוכר לעולים רבים מבתיהם שבארצות מערב אירופה. אחד הביטויים לכך היה שכונת בתי הנופש שהוקמו על קו המצוק המשקיף אל הים התיכון בבית ינאי. איך נוצרה שכונה זו ומי היו האנשים שמאחוריה? נספר על כמה מהם.

אדמות בית ינאי נרכשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כחלק מעסקה גדולה של רכישת אדמות עמק חפר. ארתור רופין ויהושע חנקין הם שהובילו את המהלך מטעם ההסתדרות הציונית, ואליהם הצטרף המיקרוביולוג פרופסור ישראל יעקב קליגלר (1944-1888) מהאוניברסיטה העברית בירושלים שאך זה הוקמה. קליגלר הוא זה שיזם את הקמת בתי הנופש.

ישראל יעקב קליגלר, צילום משנות השלושים (הארכיון הציוני המרכזי, phg/1111521)

אפשר להניח בוודאות שרוב הקוראים לא שמעו על קליגלר. אבל מדובר בדמות חשובה בתולדות המפעל הציוני שגם הרים תרומה מכרעת להדברת מחלת המלריה. הוא נולד בגליציה ובשנת 1901, בגיל 13, היגר לארצות הברית עם שאר בני משפחתו. הוא השתלב במהירות בחיים האמריקאיים: למד רפואה באוניברסיטאות בניו יורק, סיים את לימודיו בהצטיינות, ועד סוף שנות העשרים לחייו כבר מילא שורת תפקידים בתחום בריאות הציבור בניו יורק ובשיקגו. הוא גם היה עמית מחקר במרכז רוקפלר למחקר רפואי, ובנוסף שירת בצבא ארצות הברית. בשנים אלה, כאשר כבר נשא תואר דוקטור, פיתח המדען הצעיר את מה שהקנה לו שם עולמי: מצע קליגלר (Kligler’s Iron Agar Test), שיטה לבידוד ולזיהוי חיידקי מעיים שעד היום נמצאת בשימוש.

בד בבד עם הקריירה המדעית הבינלאומית, קליגלר נמשך לרעיון הציוני. הוא הגיע לארץ ישראל ב-1921 והצטרף ליוזמות של הנרייטה סאלד להקמת מערכת בריאות ציבורית. הוא עבד כמנהל המעבדה הבקטריולוגית של בית החולים הדסה בירושלים, ולאחר זמן קצר עבר לחיפה ושם החל להתמקד במחקר המלריה. בירושלים פגש את אהובה (הלן) פרידמן, ילידת הונגריה שלמדה בבית ספר לאחיות בניו יורק והגיעה לירושלים ב-1919. הם נישאו בניו יורק בשנת 1922 ושבו לחיפה. הלן הייתה מפקחת מטעם הדסה על בריאות נשים באזור חיפה. בשנת 1926 נולד בנם היחיד, דוד.

איור המראה את קליגלר מזריק לעצמו את החיסון למלריה, 1947 (ויקימדיה)

ב-1926 הסתיים הפרק החיפאי של המשפחה. קליגלר הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית שהוקמה שנה קודם לכן ובראשה עמד יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי שהגיע גם הוא מארה"ב. קליגלר היה אפוא מראשוני בוניה של האוניברסיטה העברית. הוא ייסד בה את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה ותרומתו לקידום בריאות הציבור בארץ לא תסולא בפז. קליגלר היה ללא ספק בין אותם גיבורים אלמונים שלא זכו להכרה הראויה להם בסיפור הציוני. בדעותיו הפוליטיות היה קליגלר קרוב לחברי 'ברית שלום', ובין ידידיו הקרובים היו י"ל מאגנס והנרייטה סאלד. ב-1944 נפטר קליגלר והוא בן 56 בלבד. אלמנתו, הלן, עזבה ב-1949 את הארץ יחד עם בנם והשתקעה בניו יורק. 

במקביל לפעילותו באוניברסיטה מונה קליגלר לתפקיד יועץ קרן קיימת לישראל במלחמה נגד המלריה בעמק חפר. בביקוריו התכופים באזור הוא התאהב ברצועת האדמה על מצוק הכורכר, סמוך למושב העובדים בית ינאי, שמתיישביו הראשונים הגיעו למקום בשנת 1934. שושנה ישראלי, בתו של האדריכל הירושלמי אליעזר יֶלין, סיפרה בזיכרונותיה כי קליגלר פנה אליו בשנת 1935 בהצעה לתכנן מספר בתים על המצוק, שאחד מהם יהיה עבורו (ילין). לדבריה, קליגלר סיפר לילין כי הודות לתרומתו להדברת המלריה הוא קיבל את האדמה לחכירה (שושנה ישראלי, סיפור ישראלי, תרפ"ב-תשס"ד, 2004-1922, דוקוסטורי, 2005, עמ' 58). קליגלר פנה לחבריו בירושלים והציע להם לחכור במשותף מגרשים ולבנות עליהם בתי נופש. מספר משפחות נענו להצעתו וכך הוקמה מעין שכונה קטנה ליד המושב החדש. לשכונה קראו 'נאות ים' או 'נווה ים' (דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר, 2006, עמ' 203-202). בשלב הראשון הוקמו שישה בתים בלבד. 

לאחר גיוס המשפחות הראשונות הטיל קליגלר את התכנון על משרד האדריכלים הירושלמי של אליעזר ילין ווילהלם הֶקֶר, שהתפרסמו כבר בתכנון בתים בשכונת רחביה וברחבי הארץ. השניים תכננו חמישה בתי קיץ לגרעין הירושלמי הראשון, שייצג תמהיל מעניין של האליטה הירושלמית החדשה. חמשת הבתים נועדו למשפחת ילין, למשפחת קליגלר, למנתח אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ורעייתו לאה, לגיאולוג יהודה ליאו פיקרד ורעייתו אהובה (אחותו של אליעזר ילין) ולעורך הדין שלום הורוביץ. כולם (למעט ילין) נולדו בחו"ל והגיעו מרקע בורגני מבוסס. היו ביניהם קשרי ידידות ולמקצתם גם קשרי משפחה. עצם הרעיון של 'בית נופש' לא היה זר להם. קרויאנקר ציין בספרו, כי בית נוסף תוכנן בידי האדריכל פריץ קורנברג עבור משפחתו של רופא הילדים, ד"ר בֶּנו גרינפלדר. 

'הבתים', בלשונו של קרויאנקר, היו 'מלבניים ופשוטים, נבנו מקירות בטון מצופים בטיח לבן והיו להם גגות רעפים. בכל בית היו 3 או 4 חדרים, מרפסת כניסה שקועה ומרפסת אחורית מערבית, הפונה לגינה ומשקיפה לעבר הים הפתוח'. ביתו של עורך הדין הורוביץ, שהיה אדם אמיד, היה גדול יותר משל האחרים. 

התנאים בשכונה הקטנה היו בסיסיים. תֶלמה ילין תיארה אותם במכתב לאחותה כרמל:

המרחק לכפר ויתקין הוא כעשרים דקות הליכה, וזה יתרון גדול, כיוון שהילדים יכולים לשחק בכל המרחב הזה. אנחנו קרובים כל כך לים עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים על ספינה. אנחנו מנהלים כאן חיים בריאים ופשוטים, מתרחצים בים, עובדים בגינה, מבשלים ושוטפים כלים באופן פרימיטיבי למדי, ונהנים במיוחד מהניתוק המוחלט מההמונים, מהחנויות ומהעיתונות' (מצוטט מספרו של קרויאנקר, שם). 

את קליגלר הצגנו קודם. כעת נכיר את ארבע המשפחות האחרות, אשר לכל אחת מהן רקע מרתק וביניהן היו, כאמור, קשרי חברוּת ומשפחה. 

בית משפחת ילין בבית ינאי, 1939 (באדיבות נכדם אליעזר קלאי; ישראל נגלית לעין)

אליעזר ותלמה ילין

אליעזר ילין )1945-1888) היה מהנדס ואדריכל, בנו של המחנך הידוע דוד ילין. הוא היחיד מבני הקבוצה שנולד בירושלים והתחנך בה. ב-1907 יצא ללימודי אדריכלות בדרמשטאדט בגרמניה, שם גם הכיר את וילהלם הֶקֶר שבהמשך יהפוך לשותפו. ב-1920 השניים ייסדו את משרד האדריכלות המשותף ותכננו בתים פרטיים, מוסדות ציבור ומרחבים אורבניים (בין היתר, ילין תכנן את הבית הראשון בשכונת רחביה, ביתו שלו; היום ברחוב רמב"ן). ב-1921 ילין התחתן עם הצ'לנית תֶלמה לבית בנטוויץ (1959-1895), בת למשפחה ציונית בריטית ידועה. תלמה פעלה רבות לקידום התרבות והאומנות ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, ושמה מוכר לרבים בזכות בית הספר התיכון לאומנויות בגבעתיים הנושא את שמה.

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (תמר הירדני, ויקיפדיה)

אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף)

אדוארד יוסף (1983-1894) היה פרופסור לכירורגיה וממייסדי התחום בארץ. נולד בוולינגטון, ניו זילנד, התגייס לצבא ובמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בקרב גליפולי. למד רפואה באדינבורו בסקוטלנד והתמחה במאיו קליניק בארצות הברית. חזר לניו זילנד ועבד שם ככירורג עד עלייתו לארץ בשנת 1928. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עבר לירושלים והחל לעבוד בבית החולים הדסה בירושלים.

אדוארד גורדון יוסף, לפני 1950 (ויקימדיה)

יהודה ליאו פיקרד

פיקרד (1997-1900) היה מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם עולמי בחקר ההידרולוגיה (התמחותו הייתה במי תהום ובקידוחים). הוא נולד בגרמניה, למד בפרייבורג ובברלין, בלונדון ובפריז, ולימד באוניברסיטת פירנצה. בפעם הראשונה ביקר בארץ ב-1922 ושנתיים אחר כך, ב-1924, עלה ארצה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית הקים פיקרד את המחלקה לגאולוגיה. רעייתו, אהובה, הייתה אחותו של אליעזר ילין. לימים זכה פיקרד בפרס ישראל במדעי החיים (1958) ונבחר לאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים (1961).

יהודה ליאו פיקרד בוחן קידוח מים באזור עין חמד, 1964? (צילום: איתן טל, ויקימדיה)

שלום הורוביץ

הורוביץ (1956-1881) היה עורך דין ידוע בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה. הוא נולד במנצ'סטר, את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטת קיימברידג' ולאחר מכן עבד כעורך דין במנצ'סטר. הורוביץ עלה לארץ בשנת 1922, בהזמנת ההסתדרות הציונית, על מנת לבסס את מערכת הסיוע המשפטי מול הבריטים. בשנת 1931 בנה בית מידות מפואר ברחוב אחד העם בירושלים ('בית שלום') והפך אותו למעין 'סלון' תרבותי בעיר. הורוביץ היה רווק ולא היו לא יורשים, ובצוואתו הוריש לקרן היסוד את ביתו הירושלמי ואת ביתו שבבית ינאי. משרד ש' הורוביץ, מהגדולים בפירמות עורכי הדין בארץ, שוכן עד היום, באופן קצת אירוני, ברחוב אחד העם בתל אביב. 

שלום הורוביץ (ויקימדיה)

במפות הראשונות של בית ינאי מופיע לצד המגרשים שעל המצוק הביטוי 'שיכון עובדי ציבור'. מניין הגיעה הגדרה זו? האם מדובר בהגדרה טכנית בלבד, שתכליתה הפרדת בתי הנופש מן החלקות החקלאיות של המושב, או שמא היא מרמזת על כך שהזוכים במגרשים היו בעלי פריווילגיות של עובדי ציבור? כך או אחרת, ניכר שהם היו מקושרים היטב לממסד של אותם ימים.

מפת החלקות של 'שכון עובדי צבור' על המצוק בבית ינאי, סוף שנות החמישים
(הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/28)

מעט מאוד ידוע על האופן שבו השתמשו בעלי הבתים בנכסיהם. מתי נהגו להגיע לשם? האם היו להם רכבים פרטיים או הגיעו בהסעות טֶקסי מיוחדות? מה היו תנאי המחיה באזור באותה עת, כשהיישובים החקלאיים היו רק בראשית דרכם? התמונה של בית ילין והתיאור של תלמה, שהובא לעיל, מעידים על פשטות ועל תנאים בסיסיים בלבד.

דוד ילין מבקר את נכדותיו, בנות תלמה ואליעזר, בבית ינאי, 1940-1939 (ישראל נגלית לעין)

שלום הורוביץ, אליעזר ילין ואדוארד יוסף בחוף בית ינאי, 1941-1939 (ישראל נגלית לעין)

חשוב לציין כי באותן שנים חוף בית ינאי (שנקרא גם חוף כפר ויתקין) היה זירה להתרחשויות נוספות, ובראשן הקמת המזח. כל מי שמגיע היום לחוף בית ינאי רואה שרידים של עמודי עץ היוצאים מן החוף אל תוך עומק המים.

שרידי המזח בחוף בית ינאי (צילום: אורי, ויקימדיה)

מזח כפר ויתקין (כך הוא נקרא בדרך כלל) נבנה כנראה סביב 1936, בעקבות המרד הערבי, וההסבר הרווח הוא שהדבר קשור בהגבלות שהוטלו על שימוש בנמל יפו ליצוא הדרים וליבוא חומרי גלם. נציגי הנהלת היישוב הציעו לבריטים להקים מזח חלופי והם נעתרו. בדיעבד התברר כי המזח יוכל לקלוט גם ספינות מעפילים. בניית המזח הושלמה ב-1939 וכמה ספינות אכן עגנו שם. עם זאת, תנועת ספינות המעפילים למזח בית ינאי נעצרה לאחר שהבריטים הקימו עמדות תצפית לאורך החוף. בסופו של דבר המזח לא היה סיפור הצלחה ולא התקיימה בו פעילות מסחרית, ולפיכך גם הוזנח ונשכח.

המזח בחוף בית ינאי בהיבנותו (חופית שלנו)

בראשית שנות הארבעים, ימי העלייה הבלתי לגאלית, החלו אנשי הפלמ"ח להשתמש בבתים שעל המצוק כדי לסייע בקליטת ספינת מעפילים. כך סיפרה שושנה ישראלי (לבית ילין) בזיכרונותיה:

נהגנו לרדת לחוף כל פעם שהגיעה אוניית מעפילים, ולהחליף בגדים עם העולים [...] מאחר שלא היה לנו טלפון, לא יכלו להודיע לנו בטלפון לרדת אל החוף. גם מכונית לא הייתה. הם נהגו לעלות ברגל ולקרוא לנו, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ואף בשעות הבוקר המוקדמות, ואנחנו שיתפנו פעולה ברצון ואף בהתלהבות. רוב אוניות המעפילים היו ספינות קטנות ועמוסות אדם. המעפילים ירדו מהן בסיוע אנשי הפלמ"ח, ודשדשו במים לעבר החוף. אנחנו חיכינו להם על החוף, החלפנו איתם את בגדינו, והם נטמעו חיש קל בין אנשי כפר ויתקין. רק שלוש שנים אחר כך הקימה המשטרה הבריטית תחנה על המצוק, כדי להשקיף ולפקח על מה שקורה במזח (עמ' 60).

אירוע מסעיר נוסף היה ב-20 ביוני 1948. ליד המזח עגנה האונייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שנועד ברובו לאנשי האצ"ל בירושלים שעדיין לא הסכימו להתפרק מנשקם. העולים שהיו על הספינה ירדו במזח וגם חלק מהציוד נפרק בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. בהמשך התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות בין אנשי האונייה לכוחות צה"ל שעל החוף. בתקרית זו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל (החיילים נקברו בבית העלמין של כפר ויתקין). בניסיון למנוע שפיכות דמים נוספת הפליגה 'אלטלנה' לתל אביב, שם הורה בן-גוריון להפגיזה, והדברים ידועים. 

כוחות צה"ל בכפר ויתקין לקראת העימות עם אנשי אלטלנה, יוני 1948 (ארכיון כפר ויתקין)

אחרי שנבנו הבתים הראשונים נעצרה תנופת הבנייה על המצוק מסיבות שאינן ברורות. ילין וקליגלר, שתי המשפחות המובילות, מכרו את בתיהן, ובתוך זמן קצר שני המייסדים, ישראל קליגלר ואליעזר ילין, הלכו לעולמם בטרם עת (1945-1944).

בניית בתי נופש לאורך המצוק התחדשה בשנים הראשונות של המדינה, כאשר מִנהל מקרקעי ישראל שחרר מגרשים נוספים לפיתוח בתים שאינם מוגדרים נחלות חקלאיות. כך התחיל הפרק השני בתולדות השכונה הירושלמית. 

האדריכלית נעמי אנג'ל הייתה ילדה ירושלמית בשנות החמישים כאשר משפחתה הגיעה לבית ינאי בקיץ כדי להתארח אצל חברים. מאוחר יותר נהגו בני המשפחה לשכור שם חדרי נופש לתקופת הקיץ. כאשר נודע להוריה, עוֹבַדְיָה (מבעלי מאפיית אנג'ל) ועדה, שיש אפשרות לחכור מגרשים חדשים, הם רכשו מגרש יחד עם משפחה ירושלמית נוספת, משפחת בֶּהְם. שתי המשפחות בנו בית צנוע מבלוקים וחלקו אותו ביניהן בשיטת 'טיימשֶׁרינג'. בשיחה איתה נזכרה נעמי כיצד הגיעו לבית ינאי בטנדר של המאפייה ובילו בבית הנופש את חופשת הקיץ. התשתיות אז עדיין היו חלקיות: את האשפה קברו באדמה והביוב תועל לבורות ספיגה. משפחה ירושלמית נוספת, שהצטרפה ב-1955, הייתה זו של רענן וַיְץ (1998-1913), מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. לידם שכנו בני הזוג אברהם ושושנה הוכמן (פרופסור הוכמן היה מחלוצי תחום האונקולוגיה בישראל), הפרסומאי יובל טל, והמשפחות הוותיקות – פיקרד ויוסף.   

בראשית שנות השישים נעשה מאמץ להסדיר את מעמדה של השכונה, שתושביה ביקשו לצרפה למושב בית ינאי. המהלך עורר התנגדות מצד אנשי האגודה החקלאית של המושב, אך בסופו של דבר אישרה המועצה האזורית את הבקשה ושכונת 'נאות ים' שעל הצוק צורפה לתחום השיפוט של המושב.

מפת השכונה של על המצוק (משמאל לקו הכחול), בכתב יד רשומים שמות בעלי המגרשים,
סוף שנות החמישים (הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/26)

מרבית רוכשי המגרשים הנוספים היו משפחות ירושלמיות ובהן משפחתו של אברהם הַרְמָן (לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית), הפרופסור לחינוך אלכסנדר דושקין ועורך הדין פנחס רבינוביץ. בלטה במתיישבים החדשים קבוצה של רופאים ופרופסורים בכירים, שעבדו בבית החולים הדסה שבעין כרם, ובהם קלמן יעקב מַן (ממייסדי בית החולים), האורתופד מאיר מייקין, הגינקולוג אהרן בְּז'זינסקי, הנירולוג שאול פלדמן, הנירוכירורג אהרן בֶּלֶר והרוקח הראשי אדי סופרסטיין. גל הבנייה 'הירושלמי' הסתיים בשנת 1967, ולשם הגילוי הנאות מתבקש להוסיף כי הוריי, עידית ואיתן אזרחי, בנו את אחד הבתים האחרונים במקום יחד עם עוד משפחה ירושלמית, שלמה ועדינה מאי.

לצד ובתוככי 'השכונה הירושלמית' גרו עוד כמה דמויות מעניינות, רובן מרקע אנגלו-סקסי, כמו איש העסקים והפילנטרופ מוריס קאהן, הזואולוג והצייר וולטר פרגסון (שאף נקבר בבית הקברות של המושב), והסופר היהודי האמריקאי מאיר לוין. 

ביתו של עורך הדין פנחס רבינוביץ (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477935)

ביתו של פרופ' שאול פלדמן, מאחוריו בית הרוקח סופרסטיין (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477937)

ב-14 במאי 2020 התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט, מאת שלומית צור:

וילה במיקום נדיר מוצעת כבר יותר מחצי שנה למכירה ביישוב היוקרתי בית ינאי, בקו ראשון לים הפתוח. הווילה, ברחוב הצוק 16 ובבעלות איש העסקים רוני רוזנבלט, ממוקמת על המצוק ובנויה על מגרש חריג בגודלו, 2 דונם [...] לאורך שפת המצוק של בית ינאי ישנם 28 מגרשים, שבהם מחזיקים אנשי עסקים בולטים כמו מוריס קאהן, אודי אנג'ל וארנון מילצ'ן [...] לבית גם יש היסטוריה מעניינת. הוא נבנה ב-1938 על ידי עו"ד שלום הורוביץ [...] עם פטירתו הוא תרם את הבית (וכן את ביתו בשכונת טלביה בירושלים) לקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל. במשך עשרות שנים שימש הבית את עובדי קרן היסוד כבית נופש, עד שב-1996 מכרה קרן היסוד את זכויותיה בנכס לבעליו הנוכחי.

ואכן, מי שיגיע בימים אלה לבית ינאי ויסייר לאורך המצוק המרהיב יגלה כי רוב הבתים המקוריים אינם קיימים עוד. הם נמכרו, עברו מספר ידיים, נהרסו עד היסוד ובמקומם ניצבים עתה בתי מידות מרשימים. הפרק הירושלמי של בית ינאי הסתיים. 

הבתים על מצוק בית ינאי כיום (צילום: אילן אזרחי)

מבט על המצוק מצפון לדרום (צילום: אילן אזרחי)

 _______________________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר העולם היהודי בימינו וסופר, אשר הוריו בנו בית נופש בבית ינאי. תודה לאדריכלית נעמי אנג'ל, לפרופ' יחיעם וייץ, לאליעזר קלאי ולדניאל קליגלר על סיועם, וכן לארכיון הציוני המרכזי וליד יצחק בן-צבי (מיזם 'ישראל נגלית לעין') על אישור השימוש באוצרותיהם.    

ezrachi.elan@gmail.com

בורא מיני מזונות: קפה מנחם, אספרסו-פון, עוגת דבק

א. קפה מנחם

צילום: איתמר לויתן

רק טבעי הוא שבשכונת רמת בגין בחיפה יהיה בית קפה (או 'קיוסקפה', כלשון ההֶלְחֵם בשלט הפרסום) הנושא את שמו של מנחם בגין.

הצירוף 'קָפֶה מְנַחֵם' יפה בעיניי – גם אִזְכּוּר של מנחם בגין, וגם התייחסות לקפה כמשקה מנחם. ושימו לב לשלושת פולי הקפה מתחת לאות פ, המייצגים את סימן הניקוד סֶגּוֹל.

ב. אספרסו בטלפון 

צילום: מנחם רוזנברג

המפגש הראשוני עם הפרסומת הזו מזכיר סצנה בסדרה הדיסטופית הבריטית 'מראה שחורה', הנה או-טו-טו והטלפון החכם שלנו, שיודע לעשות כמעט הכול, יכין לנו גם קפה מהביל ומשובח.

מבט בוחן יותר מגלה שבסך הכול מדובר בעמדת קפה, מיצים וכריכים בתוך חנות נוחות בנתניה.

ג. עוגה בטעם דבק

צילום: יהושע לביא

אם תרצו ללוות את הקפה המנחם שלכם במאפה, הנה הצעה שלא תוכלו לסרב לה. היא מוגשת באדיבות קונדיטוריית וולפסון אשר בשלומי. לעוגה קוראים בשם היצירתי 'ג'ינג'י', ולדברי המפרסם על האריזה (דברים קצת עילגים, יש להודות): 'להתאהב כל ביס מחדש'.

אם עד עכשיו הכרנו את המושג 'עוגת חֶנֶק' (עוגת ספוג), הרי לפניכים הדור הבא – עוגת דבק...

טעם דבק?! כנראה התכוונתם לטעם דבש.

אני בטוח שהעוגה הזאת טעימה מאוד והייתי שמח לטעום ממנה, אבל דחילק, מה עם הגהה, לא בשבילי – בשבילכם!

'רוח רפאים טובה': מי אתה תמבור צוקי?

כתב וצילם טל סגל

'תמבור צוקי' הוא שם עט, יותר נכון שם מכחול, של אומן גרפיטי שמתמחה בכתיבת אמרות כנף שנונות – מי פחות, מי יותר – ומנוקדות (הוא מקפיד על ניקוד תקני), שאותן הוא מקבע בסתר ברחבי תל אביב. כמאתיים מיצירות הקיר שלו מפוזרות ברחבי העיר, בין הירקון ודרך שלמה, וזהו מספר עצום בכל קנה מידה. צוקי הוא יותר צייר שלטים מאשר צייר קירות. את השלטים הוא מכין מראש בביתו, ואחר כך מקבע אותם על קירות בדבק חזק במיוחד.  

צוקי (בהנחה המוטעית שזה שם משפחתו, אבל באמת זהו, כביכול, שם פרטי) הוא אחד מן האומנים שמקפידים לשמור על אנונימיות מוחלטת, מעין בנקסי ישראלי שכותב בעברית. גם חיפוש מעמיק במרשתת לא חושף ולוּ טפח מזהותו האמיתית, שכל מה שאפשר לומר עליה: היא מפתיעה מאוד. עיסוקו בחייו ה'אמיתיים' שונה לחלוטין מכל דימוי שיש לכם על אומן גרפיטי – הוא רופא (הנה גם רמזתי שהוא גבר). 

הכרתי אותו דרך ידידה משותפת, ומאז נפגשנו כמה פעמים. המפגשים שלנו כללו סיורי שטח ליליים בחוצות העיר וגם פגישות נינוחות של קפה ומאפה. לבקשת עורך הבלוג, קיבלתי על עצמי לנסות ולשכנע את צוקי להתראיין ולהציג לו שאלות קצרות על מטרותיו ועל דרכו האומנותיות, כדי לפרסמן כאן. להפתעתי הוא נענה בשמחה, וזהו אפוא הריאיון הראשון שלו כאומן רחוב (ההערות בסוגריים הן שלי). ספוילר: גם בסוף הריאיון לא תדעו את שמו האמיתי... יש גבול!

*

טל: נתחיל מההתחלה, איך היית מתאר את הרקע האישי ואת המסלול שהוביל אותך לעשייה הזו?

צוקי: כמי שעבודתו בשעות היום של החיים האמיתיים מחייבת אותו להיות מדויק, זהיר, ובשום אופן לא לטעות. כל פרוצדורה חייבת להיעשות בכובד ראש. זו אחריות גדולה ואין קיצורי דרך. בלילה, כאומן רחוב, אני חופשי לעשות משהו גם ללא סיבה, ללא לוחות זמנים וללא ציפיות.

טל: האם אתה רואה בעצמך אומן, כותב, או משהו שביניהם?

צוקי: אני רואה את עצמי אומן רחוב קטן.

טל: מתי התחלת עם השלטים ומה הצית בך את הרעיון? מה בעצם רצית להשיג מבחינה אומנותית?

צוקי: התחלתי  באוגוסט 2018. ראיתי את הגבעולים של דינה שגב (אומנית רחוב ותיקה שמציירת את שיריה בתוך גבעולים אופייניים) והחלטתי שגם אני יכול ורוצה להשאיר חותם. השלט הראשון היה 'החיים זולים, הפוזה יקרה'. כל ההוויה של 'תמבור צוקי' היא לעשות טוב, להעלות חיוך, לגלות אמפתיה, בלי צורך להזדהות. זה כמו להיות רוח רפאים טובה. השלט היה מתחת לציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון.

'החיים זולים, הפוזה יקרה' (מימין למטה, מוקף בעיגול)

טל: אתה מקפיד על אנונימיות מוחלטת – מה עומד מאחורי הבחירה לפעול תחת שם עט? איך נולד השם 'תמבור צוקי'?

צוקי: כרופא אני מקפיד על אנונימיות מוחלטת ועל הפרדה מלאה בין שני התחומים. אני ממש לא מעוניין שמישהו יראה את העבודות שלי ויגיד: אהה, זה הרופא שטיפל בי הבוקר. לפעמים אני מרגיש שהמיזמים שאני מציג ברחוב והאריחים שאני כותב, יכולים לעשות דברים שטיפול רפואי קונוונציונלי לא יכול לעשות, כמו להעלות חיוך או לעודד מחשבה מחוכמת. בחרתי בשם 'תמבור צוקי' כקריצה לימי לימודיי בתיכון אליאנס בתל אביב. התלמידים הוסיפו לרשימת התלמידים ביומן המורה את השם תמבור צוקי (תמבור, לא טמבור, בשביל שהשם ייכתב ביומן בסוף הרצף האלף-ביתי של שמות המשפחה של התלמידים), וכך הצליחו להתל במורים ולהפיל על התלמיד הווירטואלי את כל הבעיות שנוצרו. מי שבר את החלון? תמבור צוקי...

טל: אולי תוכל לחדד את 'פיצול האישיות' בין שתי הפֶּרְסוֹנוֹת, הדוקטור לרפואה ואומן הרחוב?

צוקי: כרופא אני אוהב את הרגעים הקטנים של המקצוע. אדם נכנס עם בעיה ואני מציע פתרון. יש משהו מתגמל מאוד בהקלה על אדם אחר, בהרגשה שעזרתי לו לצאת עם חיוך מהמרפאה. אבל יש ברפואה כל כך הרבה פרוטוקולים, כל כך הרבה רגולציה, כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעשות, רק כי 'כך לא עושים זאת'. כאומן רחוב אני יכול להיות אנושי ללא מגבלות. אין עליי מגבלות של אתיקה רפואית שמונעת ממני לגעת באנשים בדרך רגשית. אני יכול להיות חם, ספונטני, משוגע. ברפואה אני מרפא גוף, ברחוב אני נוגע בנשמה, בלי שאיש יגיד לי איך 'צריך' או 'נכון' לעשות זאת.

טל: האם אתה מתכוון לחשוף את זהותך בעתיד, או שמסתורין הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה שלך?

צוקי: יש בזהות הבדויה משהו טהור. כשאיש אינו יודע מי אתה, אי אפשר לפסול את המֶסֶר בגלל השליח. אנשים פתוחים יותר לקבל משהו כזה בלי לשפוט אותו על פי השם מאחוריו. 'תמבור צוקי' לא ייחשף לעולם וייקח את סודו לקברו.

טל: מאיפה מגיעות האמרות שלך – השראה יום-יומית, רגעים אישיים, או משהו אחר לגמרי?

צוקי: ברוב המקרים, ההשראה מגיעה ממני וממוחי הקודח, אבל יש גם השראה מאנשים אחרים. הם אומרים משהו ואני מבקש להשתמש בזה. לדוגמה: אחרי שחזרתי לגור בפלורנטין, פגשתי חבר שגם הוא במקור מפלורנטין ועכשיו גר בשוהם. לשאלתי, למה הוא לא חוזר כמוני לפלורנטין, הוא ענה: 'עוד לא גמרתי לאהוב את הבית שלי'. ממשפט זה יצא לי שלט: 'העולם ימתין, עוד לא גמרתי לאהוב את פלורנטין'.

טל: האם יש אמירה כלשהי שפרסמת, והיום אתה מתחרט עליה?

צוקי: היו לי כמה שלטים שבהם תואר אלוהים כאישה, למשל 'אמרה אדושם'. השלטים הללו הושחתו, ואז הבנתי שלא כדאי להתעסק עם 'צוות הקרקע' שלו...

טל: עד כמה אתה מודע לתגובות של העוברים ושבים על השלטים שלך? מה בעצם היית רוצה שהם ירגישו כשהם נפגשים איתם? 

צוקי: לפעמים אני עומד ברחוב ומקשיב להסברי המדריכים על מיהו 'תמבור צוקי'. לכל מדריך יש את ה'תמבור צוקי' שלו ואני מחייך מתחת לשפם. אני גם מקבל המון תגובות לאינסטגרם וכולן מפרגנות, מודות ומעודדות להמשיך.

טל: האם יש לך גבולות בכל הקשור למה שאפשר או ראוי לכתוב במרחב הציבורי?

צוקי: לא אכתוב דברים פוגעניים. אני גם נמנע מפוליטיקה. יש לי רק שלט אחד שהוא פוליטי-לייט: כוח, כבוד, כסף, קפה, קעקוע, קרמבו. 

טל: איך נראית הדרך מרעיון לשלט תלוי ברחוב?

צוקי: אומני רחוב הם אנשי ביצוע. מנצנץ בי רעיון, ובדרך כלל כבר באותו הלילה זה יהיה על קיר. אחרי הבשלת הרעיון אני עורך סיור הכנה למצוא מקום הולם. לרוב, השלט מתכתב עם משהו בסביבה.

רחוב השוק פינת סמטות אלוף בצלות

טל: אתה עובד לבד או שיש עוד אנשים שמסייעים לך או מעורבים בתהליך?

צוקי: עובד לבד.

טל: ומה אשתך אומרת?

צוקי: מאחר ובדרך כלל אני יוצא לעבודתי בשעה ארבע בבוקר, היא מסתפקת בהערה כמו 'כבה את האור. אתה מפריע לי לישון...'

טל:  האם יש מקומות בעיר שלא תיגע בהם, ולמה?

צוקי: לא אגע בבניין חדש, במקום קדוש או במקום 'נקי' מגרפיטי. לאומני רחוב יש 'קוד אתי' לא מחייב שכמדומני אתה ניסחת...

(גילוי נאות: אכן ניסחתי קוד כתוב ולא מחייב, שמסדיר את התנהלות האומנים. רוב האומנים המבוגרים והאחראים פועלים לפי קוד זה. את הצעירים, חלקם בני שתים-עשרה ופחות, שום קוד לא מעניין.)

טל: האם יש לך כוונה 'להתרחב' ולהפיץ שלטים גם בערים אחרות?

צוקי: לא. הפעילות שלי בעיקרה היא באזור מגוריי בדרום תל אביב. ניתן למצוא שלטים שלי בין הירקון בצפון לבין דרך סלמה בדרום.

טל: היו לך מפגשים עם המשטרה או עם הפיקוח העירוני בעקבות פעילותך?

צוקי: כן. בשביל לצמצם מפגשים כאלה, אני מכין את האריח עם הכתובת בבית. התלייה עצמה לוקחת מקסימום דקה. אם פקח שואל שאלות, אני עונה לו שאני מהעירייה וזה מספק אותו. לילה אחד, בשעה ארבע בבוקר, אני ניצב בראש סולם ועוצר לידי שוטר על אופנוע. לשאלתו מה אני עושה כאן, עניתי תשובה אמיתית: 'אומנות רחוב'. הוא קרא את השלט, הנהן בראשו, חייך והמשיך בדרכו. רוצה לנחש מה היה כתוב בשלט?

טל: 'כל השוטרים זונות'? (כיתוב מאוד נפוץ, אבל מקודד)

צוקי: אני לא כותב דברים פוגעניים. היה כתוב בשלט: 'דע מאין באת – משוק לוינסקי, ולאן אתה הולך לים'.

טל: עד כמה אתה מודע לצד החוקי של מה שאתה עושה, והאם זה בכלל חלק ממערכת השיקולים שלך? 

צוקי: לרוב אני פועל רק באזורים שבהם העירייה מעלימה עין. אני מודע לכך שמבחינה חוקית זה גבולי, אבל אני לא מרגיש את עצמי פושע גדול או משחית רכוש. אני לא שם את השלטים במקומות שהשילוט עשוי לגרום לנזק. 

טל: פחד הוא שיקול בעשייה שלך?

צוקי: בכלל לא.

טל:  האם קרה ששלטים שלך הושחתו, הוסרו או עוררו תגובות חריגות בגלל התוכן שלהם?

צוקי: יש כעשרה אחוזים השחתה. תגובות צוננות קיבלתי פעם על שלט 'חַפְּשִׂי איזה חושך וחכי לי שם'. הסרתי אותו בעצמי.

טל: מתוך מאות השלטים שפיזרת – מה הם החמישה האהובים עליך ביותר? 

צוקי: 

[1] החיים זולים, הפוזה יקרה 

[2] קבל החזר בביט, החיים שהזמנת כבר לא בתפריט

[3] רבות בנות עשו סצנה, ואת עלית על כֻּלָנָה!

[4] העולם ימתין, עוד לא גמרתי את פלורנטין (ראו למעלה)

[5] מה רוצים כולם? לשנות את העולם! מה אני רוצה? ציפרלקס וכוס קפה!

טל: איך אתה מתמודד עם העובדה שיצירות שלך הן, בהגדרה, זמניות, ולאחר פרק זמן כלשהו הן פשוט נעלמות?

צוקי: לא קל לי עם זה. כשאני רואה השחתה, אם אפשר, אני מתקן עוד באותו היום. 

טל: האם אתה רואה בפרויקט השילוט שלך רק שלב זמני, או אולי תמשיך בכך לעוד שנים רבות?

צוקי: אין לדעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה כיף!

טל: למה בעצם אתה מנקד את השלטים?

צוקי: חשוב לי שהמסרים הכתובים שלי יעברו כמו שחשבתי עליהם. יש מילים שבניקוד שונה עשויות לקבל משמעות אחרת ולכן אני מנקד כדי למנוע אי-הבנות. אל תשכח ש'תמבור צוקי' התחיל כדמות בדיונית בימי בית הספר. הניקוד מחזיר אותי בחיוך גם לתקופה זאת. 

טל: שאלה לסיום: אם היית צריך להשאיר רק שלט אחד שיישאר לנצח – מה היה או יהיה כתוב עליו?

צוקי: 'החיים זולים, הפוזה יקרה'.

עד כאן הריאיון הקצר עם 'צוקי'. כשזהותו תיחשף תזכרו שהריאיון הראשון שלו היה כאן...

גלריית תמונות של עבודותיו של תמבור צוקי נמצאת באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי וכאן ניתן לצפות ביצירותיו האחרות (כ-250 במספר).

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

סיפורי רחובות: הזאת נעמי, היהודי בלפור, מבצע יכין והכנסת אורחים

א. הזאת נעמי?

צילום: לילי הבר

כמו בערים רבות בישראל, גם בהרצליה יש רחוב על שמה של נעמי שמר, המשוררת, הפזמונאית והמלחינה האהובה והדגולה. אבל איכשהו יצא שדווקא היא, בעלת השם הכי ישראלי, חווה התעללות לשונית (לא מכוונת כמובן) בשמה, כפי שראינו בעבר בבאר יעקב.

מה קשה כל כך לכתוב נכון את השם נָעֳמִי באנגלית? הרי מדובר בשם תנ"כי שיש לו מסורת כתיבה עתיקה Naomi, ולא נועומי (No'omi) כפי שכתוב על השלט בהרצליה, או 'נוֹמִי' כפי שיש הנוהגים לבטא בעל-פה.

אין צריך לומר שנעמי שמר עצמה כתבה את שמה Naomi.

כריכה אחורית של 'נעמי שמר, כל השירים', לולב, 1967

על הנחרצות שבה כתבתי שאין לכתוב No'omi, ספגתי קיתון של רותחין.

כך למשל, כתבה לי גילה וכמן (בעצמה אֵם לנעמי):

הכתיב NO'OMI אולי נראה מוזר, אבל...

א. זו ההגייה הנכונה של השם (לשיטת האשכנזים והתימנים לפחות).

ב. בתפוצות מסוימות (שוודיה, למשל) זהו גם הכתיב המקובל.

כך נכתב בספר מגילת רות: פירוש ישראלי חדש, מאת גילה וכמן ואביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2018):

מגיב אחר הפנה אותי לפוסט חביב של לא אחרת מאשר האקדמיה ללשון העברית מ-16 בפברואר 2018:

השם נָעֳמִי הוא צורת נטייה של שם העצם נֹעַם (בלי ניקוד נועם), כלומר, נעמי פירושו 'הנועם שלי'. השורש נע"ם מוכר בעברית גם מן המילים נָעִים ונְעִימוּת ומן הפועל נָעַם שפירושו 'היה נעים'. השורש מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִים) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.  

משמעות נוספת של שם העצם נועם היא 'מתיקות', והשם נעמי היה עשוי להתפרש במשמעות קרובה לביטוי המודרני "מותק שלי". שימוש בשורש נע"ם בהוראת מתיקות אנו מוצאים בספר משלי: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (ט, יז).  

מן השורש נע"ם נגזרו גם השמות המקראיים נַעֲמָה, נַעֲמָן, אֲחִינֹעַם ואֲבִינֹעַם והשמות החדשים נֹעַם, אֱלִינֹעַם ונְעִימָה.  

ולשאלת השאלות: איך הוגים את השמות? כי רבות הן נעמי ונעמה המתקנות השכם והערב את השוגים בהגיית שמן...  

את נעמה אנו פוגשים בספר בראשית. שם מנוקדת הנ' בפתח (a), וכך נהוג להגות את השם גם היום: נַעֲמָה (Na'ama). שימו לב כי ההגייה נְעמה (Ne'ama) נחשבת שיבוש.  

את נעמי אנו מכירים ממגילת רות, וניקוד שְמה פותח ברצף קמץ וחטף קמץ. את הניקוד הזה אפשר להגות No'omi ולפי מסורת הספרדים Na'omi, אך שימו לב כי ההגייה Ne'omi ("נְעוֹמי") נחשבת שיבוש.  

שתפו ותייגו כל נעמי, נעמה, נועם, נעמן אבינועם ואחינועם – כדי לספר להם על המתיקות והנעימות שיש בשמות שלהן ושלהם.

למדתי מכל זה לא מעט, ועדיין נעמי שמר כתבה את שמה Naomi, וכך לדעתי יש להנציחה.

ב. היהודי בלפור

צילום: איתמר לויתן

עוד שם שיש כמעט בכל עיר גדולה בישראל הוא 'בלפור' (בדרך כלל תמצאו אותו ליד רחוב אלנבי). 

ובצדק! בלפור היה דמות חשובה בתולדות המקום הזה. ה'הצהרה' שנושאת את שמו (הצהרת בלפור), שניתנה בחתימתו ב-2 בנובמבר 1917 כמכתב לברון ליונל רוטשילד, ובו מכירה ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לכונן בית לאומי בארץ ישראל, נחשבת עד היום למסמך מכונן חשוב ביותר, הן בתולדות 'המדינה שבדרך' הן בתולדות הסכסוך בין יהודים לערבים. על מקומו של המסמך אפשר להתווכח, אבל אין ויכוח על כך שלורד ארתור ג'יימס בלפור לא היה יהודי (אלא אם כן לעיריית ראשון לציון יש מידע שטרם נחשף).  

לורד בלפור (משמאל) לפני שעבר גיור כהלכה, 1922 (ויקימדיה)

ג. מבצע יכין

עולים ממרוקו מגיעים לנמל חיפה, דצמבר 1961

במושבה הוותיקה מזכרת בתיה (נוסדה בשלהי 1883) יש רחוב ושמו 'מבצע יכין', המציין את המבצע להעלאת יהודי מרוקו לישראל.

מתי היה מבצע יכין אתם שואלים? ובכן, אם להאמין לשלט אז הוא נמשך כמעט מאה שנה, משנת 1861 ועד 1964...

צילום: דוד שי

ברור שנפלה כאן טעות הקלדה וצריך להיות 1964-1961 (ופנייה לאנשי עיריית מזכרת בתיה: כשתתקנו, אם תתקנו, תזכרו גם שעל פי כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון העברית יש לכתוב טווח מספרים מימין לשמאל!).

כמה יהודים עלו אז ממרוקו? לפי השלט: כשמונים אלף; לפי ויקיפדיה: כתשעים אלף; לפי הסכת הספרנים של הספריייה הלאומית: כשלושים אלף...

על פי פרופ' חיים סעדון, באתר של יד יצחק בן-צבי, המספר המדויק הוא: 89,742.

שאלתי את ההיסטוריון ד"ר דוד גדג' מהאוניברסיטה העברית מה המוסכמה המקובלת היום במחקר, וזו תשובתו: 

הטעות בשלט נחמדה מאוד כי יש בה גם 'מן האמת'... יהודי מרוקו החלו באמצע המאה ה-19 לעלות במספרים גדולים לארץ והתיישבו בערי הקודש. לגבי המספרים במבצע יכין. אני מכיר את המספר של סעדון ממקורות נוספים ולכן כתשעים אלף יהודים נשמע משכנע. למעשה מדובר בגל העלייה הגדול ביותר. אחריו נותרו רק כמה אלפי יהודים במרוקו. 

בהזדמנות זו, נחמד לראות את שם הרחוב היוצא מ'מבצע יכין', ששמו 'הכנסת אורחים', לפי ש'בפינת הרחוב שכן הצריף ששימש בית מחסה לעוברי אורח במושבה' (הצריף עצמו כבר אינו עימנו).

צילום: דוד שי