למה מי מת? היסטוריה על כנפי הדמיון

מאת מרדכי נאור  

זה שנים רבות אני מתמחה בכתיבה היסטורית-תיעודית, כזו שיש בה הרבה עובדות ופרטים, הערות שוליים, תאריכים ודיוק ככל שניתן. כך הדברים היו וכך מן הראוי לתארם.

אלא שמדי פעם שֵׁד קטן בראשי מסית אותי לחרוג מן המסלול המכובד הזה ו'להתפרע'. לכתוב על אירועים היסטוריים, שהם מעניינים כשלעצמם, אלא שלא לדייק, לבדות דברים, לבנות מסגרות דמיוניות, ואם יש צורך, 'לשפר' את המציאות שהייתה ולא לחשוש גם מיצירת מציאות חלופית, ובקיצור: לכתוב בדיה (fiction).

עשיתי זאת בעבר כמה פעמים, בייחוד בספרי ילדים ונוער שכתבתי לפני עשרות שנים ובעוד כמה מקומות, אך הפעם קפצתי למים עמוקים יותר ופרסמתי את הספר בעל השם הדי מוזר – לָמָמִימֵת ועוד סיפורים, שראה אור לאחרונה בדפוס ובמדיה דיגיטלית – וזה סיפור כשלעצמו שאליו נגיע בסוף הרשימה.

בספר שלושה סיפורים: 'לממימת', '17 המדרגות' ו'מקרה נורא קרה בירושלים'.

גיבורו של הסיפור הראשון, שנתן את שמו לספר כולו, הוא העיתונאי ארנון לוי, המכונה נוני, שזכה לפרסום ולהצלחה גדולה בארץ, וכתבותיו התפרסמו גם בעיתונים נודעים בעולם. בין השאר כתב בהרחבה על מחאת הקוטג' (נגד מחירי המזון המאמירים) ועל מחאת האוהלים, שסחפה אז רבבות ברחבי הארץ שהפגינו נגד יוקר החיים בכלל ומחירי הדיור בפרט. אלא שביום בהיר אחד, בקיץ 2011, בעיצומה של מחאת האוהלים, הוכשל נוני ופרסם כתבה שבשקר יסודה. מי שהוליכו שולל היה זוג צעיר מסביון שהציג עצמו בפניו כזוג מיהוד, חסרי כול, ובראש וראשונה חסרי דיור.

נוני לא ידע היכן לקבור את עצמו והחליט להיעלם מהארץ ולמצוא מסתור באי כרתים. שם ענייניו הסתבכו עוד יותר, עד הסוף המפתיע (יש אפילו שני סופים).

מאהל בחיפה במסגרת מחאת הדיור, יולי 2011 (צילום:Hanay; ויקימדיה)

הסיפור השני, '17 המדרגות', מחזיר אותנו ל'ליל המילניום', אור ל-1 בינואר 2000, כשרבים חשבו שסוף העולם הגיע. באותו ערב חגג זוג מכובד מצפון תל אביב יום הולדת 85 לשכנם דב בן-ליש – אדם מוזר, חסר קרובים, שֶׁעֲבָרוֹ עלום לגמרי. לעיתים היה דב מספר על מעשי גבורה שביצע, אך איש לא האמין לו.

למוחרת בבוקר, 1 בינואר 2000, נמצא דב מת בדירתו. שכניו, בני זוג שהוא פרופסור באוניברסיטה והיא מורָה בתיכון, שהיו מרוחקים ממנו קומה אחת ו-17 מדרגות (ומכאן שם הסיפור), ואשר נהגו לארחו מדי פעם בפעם, החליטו לערוך לו שבעה, באין מישהו אחר שיעשה זאת. מה שקרה במהלך השבעה עולה על כל דמיון. האיש – זאת למדו בני הזוג מעשרות המנחמים שהגיעו – היה 'סופרמן', שיכול היה ללמד את ג'יימס בונד כמה טריקים.

תחנות חייו של בן-ליש קשורות לאירועים שרובם אמיתיים, כמו הגעתה של אוניית המעפילים 'וֵלוֹס' ביולי 1934 או פסטיבל הנוער והסטודנטים השישי במוסקווה ב-1957, שאליו נסעו מהארץ שתי משלחות יריבות: משלחת של תנועות הנוער והקיבוצים ומשלחת מטעם המפלגה הקומוניסטית. זה היה מפגש ראשון, דרמטי מאוד, בין נוער ציוני מישראל עם 'היהדות הכלואה', כפי שכונו אז יהודי ברית המועצות. היריבות בין שתי המשלחות הישראליות הוסיפה שמן למדורה שממילא בערה אז במוסקווה.

מקור: עֹפֶר גביש

השלט ב'מצפה העפלה' בחוף כפר ויתקין מציין את הגעתה של 'ולוס' (צילם: אבישי טייכר; ויקימדיה)

הדמויות בסיפור מבוססות על אנשים מופלאים שהיו באמת. כזה הוא קפריסאי מבוגר בשם ניקולאס פאפאסטברוס, שהכיר היטב את המנוח (המדומיין), מהימים שבקפריסין היו מחנות מעפילים יהודים. דמותו מבוססת על קפריסאי אמיתי בשם פְּרוֹדרוֹמוֹס פַּאפַָּאוואסִיליוֹ, שאותו הכרתי אישית, ואף הזמנתיו פעמיים לארץ. פאפאוואסיליו, שכּונה 'פּאפָּא', היה המלאך הטוב של מעפילי קפריסין. הוא סייע להם בכל דרך אפשרית: בכסף, בהברחה מהמחנות ובעוד הרבה. בחיפה נחנכה לפני כמה שנים 'כיכר הפאפא' בשכונת בת גלים, לזכר ולכבוד פעילותו ותרומתו לעם היהודי.

פרודרומוס פּאפָּאוואסיליו (אבנר שץ, ארכיון צים; ויקימדיה)

'כיכר פאפא', שכונת בת גלים, חיפה (צילום: קודקוד צהוב; ויקימדיה)

בסוף הסיפור על דב בן-ליש והשבעה שנערכה לזכרו, מזומנת לקוראים הפתעה, שלא אגלה אותה כמובן.

הסיפור השלישי, 'מעשה נורא קרה בירושלים' הוא היחיד בספר המבוסס על מעשה שהיה, אך כמנהגי הנלוז, נוספו לעובדות האמיתיות לא מעט הרחבות ושיפורים, כפי שדמיין מוחי הקודח.

העובדות הפשוטות היו שבתחילת המאה הקודמת רב נודע ביפו פרסם חוברת נגד מלונאי ירושלמי, ממנהיגי 'כולל ורשה' בעיר. הנפגע תבע את המאשים לדין תורה ביפו, והרב דמתא, אברהם יצחק הכהן קוק (שבספר שונה שמו לראשי התיבות  המבי"ט), הקים בית דין ובו ישבו שבעה אנשים – שישה מאישיה הידועים של הקהילה היפואית והוא בראשם. המשפט התנהל בשנת 1912 במשך כמה שבועות וזכה לפרסום רב בארץ ואף בעולם היהודי. אחד מגיבורי הסיפור, מיכאל קאהאן – דמות מומצאת שלא הייתה כלל בסיפור המקורי – הוא יהודי-אמריקאי שהגיע לתל אביב הקטנה (אז בת שלוש) כדי לשמש בה מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה. דודו, אברהם (אייב) קאַהאַן (דמות אמיתית), שהיה העורך הראשי של יומון היידיש הנודע פֿאָרווערטס, מינה אותו לכתב העיתון ביפו והטיל עליו לסקר את המשפט (אגב, קאַהאַן עצמו הגיע לארץ ב-1925, שהה כאן כחודש ונפגש עם ראשי היישוב).

אייב קאהאן (חבוש מגבעת) בביקורו בארץ, 1925.
מימין לשמאל: יצחק יציב, ברל כצנלסון, קאהאן, דוד בן-גוריון, זלמן רובשוב, אברהם הרצפלד (ויקימדיה)

לא אגלה את תוצאות המשפט, ודי לציין – כפי שאכן קרה במציאות – שברגע האחרון נטש הרב קוק את הדיון ועל השישה היה לפרסם בעצמם, בעיתונות של הימים ההם, את מסקנותיהם – מי אשם ומי זכאי.

על הכריכה האחורית של הספר סוכמו שלוש העלילות במשפט אחד: '[הספר] משייט לו בעולם דמיוני-ספרותי, אם כי על הקרקע נמצאות ארץ ישראל ומדינת ישראל מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו'.

ולבסוף, כמה שורות על דרך הפרסום המיוחדת של הספר, שיש בה אולי ללמד משהו על עתידו של ענף המו"לות. אישה טובה שאני מכיר סיפרה לי שהוציאה ספר בעברית בהוצאת 'אמזון', ענקית המסחר האמריקאית. הלכתי בעקבותיה וכל מה שנדרש ממני היה לספק להוצאה נוסח מלא של הספר לאחר עימוד, כולל מספור עמודים, וכן שער קדמי ואחורי (כאן תלמדו איך עושים זאת). בתוך עשרה ימים (!) היה הספר מוכן והגיע לביתי על ידי שליח. 

כל הזמנת ספרים מגיעה בדרך האוויר בתוך שבועיים מקסימום. המחיר לספר מוכן עד סף ביתך מגיע ל-8 דולר (24 ₪). הבעיה היא ההובלה האווירית היקרה. יודעי דבר הציעו להתגבר עליה בשתי דרכים: לרכוש יותר מעותק אחד או לרכוש מוצרים נוספים של 'אמזון' ואז העלות הכוללת יורדת פלאים. הספר ניתן לרכישה גם במדיה דיגיטלית בהוצאת 'עברית' ומחירו: 29 ₪.

_______________________________________________

ד"ר מרדכי נאור הוא סופר והיסטוריון   naor51@zahav.net.il

פרנסות של יהודים: ויהי, הפסיכיאטר, הסטלן, עולם השלד

א. פרנסות מהתנ"ך: ויהי

שם מבריק ומתוחכם לחנות מוצרי תאורה ברחוב הפלך 7 בתל אביב. אהבנו. 

למי שלא נרמז, נזכיר את הפסוק: וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר (בראשית, א 3).

מוזר שאחרי הברקה כזאת, המשך השלט הוא באנגלית. בדקתי את אתר האינטרנט של סטודיו 'ויהי', וגם הוא כולו על טוהרת האנגלית. חבל...

צילום: איתמר לויתן

ב. הפסיכיאטר מטבריה

אני לא יודע כמה פסיכיאטרים אמיתיים גרים בטבריה, אבל הפסיכיאטר הטברייני זה, גם אם אינו רשום בפנקס הפסיכיאטרים של משרד הבריאות, יודע היטב את נפש לקוחותיו...

צילום: טל סגל

ג. הכול לסטלן 

'טבקייה' בשוק הכרמל בתל אביב. 

צילום: איתמר לויתן

בבורותי לא ידעתי מה זה 'סְנוּס' (זה בשוודית!), אך למזלי יש ערך ויקיפדיה שמסביר למתעניינים במה מדובר (סוג של טבק פֶּה).

אפשר להניח שבטבקייה הזאת אפשר לקנות עוד כמה וכמה דברים שסטלנים אוהבים, אבל לא נהוג לכתוב את שמותיהם בשלט. 

ד. הטוב שבכל העולמות

צילום: איתמר וכסלר

אנחנו מבינים היטב לְמה הכוונה, אבל הבה נסכים שזו לא הבחירה הכי מוצלחת בשם.

הנה, גם זה עולם השלד:

הוֹדִי הוֹדִי, כּוּשִׁי כּוּשׁ: ביקור בבית הקברות ההודי בירושלים

גנרל אלנבי (על הסוס) נכנס בשערי ירושלים ומצדיע לחיילים ההודים (משמאל), 11 בדצמבר 1917
(ספריית הקונגרס האמריקאי)

לפני כמה שבועות רציתי לחלוק כבוד לסמיט מאצ'הר, הקברניט ההודי האמיץ של חברת הטיסות Flydubai (יש עליו כבר ערך בוויקיפדיה בעברית ובעוד שמונה שפות!). 

הקברניט ההודי מעיין במכתב תודה ששלח לו הנשיא יצחק הרצוג (אתר בית הנשיא)

הדבר ההודי הכי מוכר לי (חוץ מתרנגול הודו) הוא המסעדה ההודית הירושלמית 'איצ'יקדנה' ברחוב הלל.

אגב, כשחפרתי קצת באינטרנט התברר לי שבעצם צריך לומר 'איצ'ק דנה ביצ'ק דנה' (Ichak Dana Beechak Dana), שפירושו שני גרעינים קטנים. זהו שמו של שיר שבוצע  ב'הנודד', סרט מוזיקלי משנת 1955 בכיכובו של ראג' קאפור, שהגיע כמובן גם לישראל וזכה להצלחה רבה. 

מהסרט הזה ידעו בני אותו דור לגלגל על לשונם את הביטוי המשובש 'איציק דנה', ואלה שרוצים להיזכר בשיר המקורי ובסרט השחור-לבן יכולים לצפות בקטע קצר ממנו כאן.

צילום: טובה הרצל

אבל אנחנו לא בעסקי קולינריה, חיפשתי משהו מעניין יותר שקשור באומץ לב ובהקרבה ולפיכך שמתי פעמיי לשכונה הציורית תלפיות, אשר בדרום ירושלים. לקחתי איתי שניים מנכדיי (יפתח ויואב גרשין) ונסענו לרחוב קורא הדורות. מול בית מספר 23, בההצטלבות עם רחוב יוסף קלוזנר, נמצא אתר היסטורי שלא רבים מכירים אותו, מפתיע במיקומו בלב שכונת מגורים: בית הקברות ההודי.

יפתח ויואב ליד השער הנעול (צילומים: דוד אסף)

בית הקברות ראשיתו בקבר אחים לכ-290 חיילים טורקים, שמתו בקרבות מלחמת העולם הראשונה או שמתו בשבי הבריטי (מיקומו המדויק של קבר האחים הטורקי אינו ידוע לי. כנראה היה בשטח הנוכחי). על פי עקרון הברזל הבריטי, שקובע כי חיילים ייקברו במקום נפילתם ולא יוחזרו למולדתם, החליטו לקבור סמוך לקבר האחים הטורקי גם 79 חיילים שאינם נוצרים או יהודים (סיקים, הינדים, בני גורקה ומוסלמים), ששירתו בצבא הוד מלכותו ונפלו על אדמת ארץ הקודש. שמותיהם המלאים ופרטיהם נמצאים כאן (רק אחד מהם לא זוהה, ושמו לא נודע עד היום). 

אין זה בית קברות צבאי רגיל – הוא שונה מאוד, בגודלו ובאופיו, ממקבילו המוכר יותר, בית הקברות הבריטי המרשים שעל הר הצופים. אין בו מצבות כלל, ולמעשה גם אין בו גופות (הדת ההינדית מחייבת שריפת גופות מתים). זהו קבר אחים גדול. 

זכרתי את המקום מביקורים קודמים כמכובד, מטופח ושמור היטב, דשא ירוק שכּוּסח בקפידה בריטית, כמה עצי דקל ושיחים לאורך הגדר. 

הופתעתי לרעה. הדשא כבר לא קיים, ובמקומו סתם חלקת אדמה, מכוסה מחטי אורן ומוקפת שיחי רוזמרין. לא הוד לה ולא הדר. המקום סגור ונעול, וכדי להיכנס פנימה צריך תיאום מראש עם נציגי הוועדה לקברי מלחמה של חבר העמים הבריטי. צלצלתי וקיבלתי מענה אוטומטי כלשהו.

כך נראה המקום בצילום משנת 2013:

צילום: דרור אבי (ויקימדיה)

כך הוא נראה בפברואר 2024 (עץ התמר כבר איננו, אבל הדשא ירוק):

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

וכך הוא נראה עתה:

בשני קצותיו של בית הקברות אנדרטאות אבן גדולות הפונות זו אל זו – השטח שביניהן הוא מן הסתם מקום קבר האחים.

על האבן הצפונית, כיתוב באנגלית ובסנסקריט, ורשימת שמות החללים ההודים והסיקים:

1914-1918

In Memory of These Hindu and Sikh

Soldiers who Died in Service with the

Indian Army and are Honoured Here

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

בצד האחורי של האנדרטה הצפונית יש כתובת מעניינת בעברית ובאנגלית:

מגרש בית-קברות זה

הוא מתנת חנם

מתושבי תלפיות

על האבן הדרומית יש כיתוב באנגלית ובערבית וציון שמותיהם של החללים המוסלמים (וחייל אחד שזהותו לא נודעה):

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

מאוכזבים הקפנו את בית העלמין הנעול, והנה בצד הדרומי שלו גילינו גן שעשועים קטן ונחמד עם מגלשה ופיסת דשא מלאכותי. אבל אבוי, משום מה מתקני הגן מוקפים בגדר שחורה שמסמנת 'אין כניסה'. 

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור...

לבסוף בדקתי באתר הבריטי של הוועדה לקברי מלחמה של חבר העמים הבריטי, ושם נכתב כי החל מאוגוסט 2024 בית הקברות ההודי נכנס לתהליכי שיפוץ.

בשטח עדיין אין לכך שום סימן. נעקוב...

פרשים הודים מלווים שבויים טורקים בירושלים, דצמבר 1917 (ספריית הקונגרס האמריקאי)

הספרות והחיים: אבי האסירים, הלוחש לגנרטורים, הצלליות והרקפות

א. אבי האסירים

הוצאת דבּרִי שיר, 2018

'אבי האסירים' הוא הכינוי שדבק ברב הירושלמי אריה לוין (1969-1885), בעיקר בזכות ליוויו המסור את אסירי המחתרות בימי השלטון הבריטי, שאותם ביקר בקביעות ואף הצליח להעביר מסרים אליהם ומהם. גם אחרי הקמת המדינה המשיך במנהגו. הביוגרפיה, קצת הגיוגרפית ורומנטית שלו, סורטטה בידי הסופר שמחה רז (שנפטר לפני כשנתיים) בספר איש צדיק היה (הוצאת זק, תשל"ג), שנדפס במהדורות רבות ובשעתו היה רב-מכר ונקרא בשקיקה (גם על ידי).

מימין: ספרו של שמחה רז, איש צדיק היה
משמאל: מדליית זהב לכבוד 'אבי האסירים', 2005  (עיצוב: אהרן שבו, החברה הישראלית למדליות ולמטבעות)

לא עוד. ר' אריה לוין – יש לך יורש.

אבי האסירים החדש הוא יואב (יואבי?) שיינר, 'מוחק החובות של ישראל' (בסייעתא דשמיא כמובן).

פרסומת בשוק הפשפשים בחיפה (צילום: נדב בירן)

נדב בירן, שצילם, חפר קצת יותר לעומק וגילה בפייסבוק שיואבי שלנו מתפרנס מעוד כמה עסקים מקוריים, כולל גמ"ח ניתוחים פלסטיים 😉.

ב. הלוחש לגנרטורים

צילום: עפר גביש

ברמת השרון תועד רכבו של טכנאי הגנרטורים קובי כהן ועל חזיתו שם מסחרי יוצא דופן: הלוחש לגנרטורים.

מי מטפל בגנרטורים באמצעות לחש?

ברור שיש כאן רמז למשהו אחר לגמרי: הלוחש לסוסים (The Horse Whisperer), סרט אמריקאי משנת 1998, בכיכובו של רוברט רדפורד, המבוסס על רומן בשם זה שיצא כמה שנים קודם לכן. רדפורד מגלם בסרט חוואי שיודע לטפל בסוסים פצועים בשיטות מיוחדות (למשל, ללחוש באוזניהם דברי חיבה ופיוסין).

כרזת הסרט בעברית (ויקיפדיה)

לא זו אף זו, על רכבו של 'הלוחש' נרשמה סיסמה ספרותית נוספת: 'המעז מנצח'. 

סיסמה זו, שמקורה ביחידת הקומנדו הבריטית SAS שפעלה בימי מלחמת העולם השנייה (באנגלית: Who Dares Wins), הונחלה גם לסיירת מטכ"ל שלנו.

סמלה של יחידת SAS

ספרו של חיים נדל יצא בהוצאת מודן, 2015

ג. אנשי הצללים 

הנה עוד פרנסה נאה – מערכות ופתרונות הצללה של חברת ויטבסקי – עם ליווי שנון ומחודד. 

צילום: אברהם במברגר

אגב עיון בסוגיה למדתי פרק בעברית.

הביטוי 'ללא צל של ספק' (ויש המחמירים: 'ללא צל-צילו של ספק'), מקורו בכלל בתרגום ביטוי באנגלי: Shadow of a Doubt. הביטוי עצמו מרמז למספר רב של סרטים, מחזות, ספרים ושירים (ראו כאן), אך בעיקר לסרט המתח הקלאסי שביים אלפרד היצ'קוק ב-1943.

כרזה של אולפני יוניברסל לסרטו של היצ'קוק 'צל של ספק', 1943 (ויקימדיה)

ד. רקפות בין הסלעים

אי שם ברחוב דיזנגוף בתל אביב, דִּבְקית זיכרון לארבעה חיילי מילואים מגדוד הסיור 6310 (הגדוד הוקם ב-2003 והוא חלק מחטיבת ירושלים), שנפלו במלחמה הארוכה, שהתחילה בשבעה באוקטובר 2023 ועדיין לא נגמרה. 

יוחאי גלאם מנתניה נפל בקרב במרכז רצועת עזה ב-28 באוגוסט 2024; חמישה ימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, ניתאי מיטודי מאשקלון, אביתר עטואר מראש העין, ודניל פצ'ניוק, חייל בודד שעלה ארצה מאוזבקיסטן, נהרגו בפיצוץ מוקש, כאשר סרקו מבנה חשוד בשכונת זייתון ברצועה. 

יהי זכרם ברוך.

צילום: איתמר לויתן

הציטוט 'כמו רקפות בין הסלעים' הוא משירו היפה של אריאל הורוביץ שנכתב ב-2009 (כאן מספר הורוביץ על הרקע לכתיבת השיר). בין השאר כתב:

נדמה לי שזה היה בוקר יום חמישי, 8 בינואר 2009. ישבתי בבית בתל אביב, חיכיתי להסעה שתיקח אותי להופיע בדרום בפני חיילים ואזרחים שישבו במקלטים בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' ובינתיים ראיתי חדשות בטלוויזיה. גיליתי שבלילה החלה הכניסה הקרקעית לעזה ותמונות החיילים שהתכוננו אליה חדרו ללב. פתאום ראיתי על המסך את האנטיתזה לכוכבי הריאליטי הקשקשנים שמאכלסים את השידורים בדרך כלל. שאלתי את עצמי איפה כל האנשים האלה מתחבאים ביום-יום שלנו, אם יש לנו אנשים כאלה – למה המרחב הציבורי האלקטרוני שלנו נראה כמו מצעד איוולת אחד גדול? ואז עלה לי בראש הדימוי: האנשים האלה מתחבאים כמו רקפות בין הסלעים.

   

ואלה המילים:

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים

בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית

כמו רקפות בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון

בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון

כמו רקפות בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

וכשהיא לפתע צריכה

שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה

לא תאמין איך הם מופיעים

כמו רקפות בין הסלעים.

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה

בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה

כמו רקפות בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

וכשהיא לפתע צריכה...

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה

בין פועלים זרים לשדות החיטה

כמו רקפות בין הסלעים

הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

וכשהיא לפתע צריכה...

צאו להצביע: אנתולוגיה קטנה ליום הבחירות

בית העירייה בתל אביב (צילום: איתמר לויתן)

ליקטתי עבורכם, להנאתכם, קטעים שונים, ישנים גם חדשים, שמקצתם כבר התפרסמו בבלוג בעבר בענייני בחירות, כאלה שלא נס לֵחָם.

א. הכנסת הראשונה ב-99 שניות

ערוץ הכנסת ליקט קטעי סרטים על הכנסת הראשונה שפעלה בין השנים 1949 ל-1951. אילו דברים גדולים נעשו אז! הצלחות גדולות וטעויות גדולות (למשל, ההחלטה שלא לחוקק חוקה אלא להסתפק בחוקי יסוד).

בייחוד שמחתי לגלות שבממשלה הראשונה היו רק 12 שרים, אבל תראו כמה הם הספיקו...

ב. סאלח שבתי בוחר לכנסת

הבחירות לכנסת מזמנות שפע של הזדמנויות להתפרנס בכבוד מאחת המפלגות או מוועדת הבחירות המרכזית. גם אם אינך חבר בוועדת קלפי (פרנסה נאה וקלה כשלעצמה), אפשר תמיד להדביק כרזות או לקרוע את אלה של המפלגה היריבה, לחלק עלונים או להרביץ למחלקי העלונים האחרים, להסיע זקנים מבתי אבות או עולים חדשים שזה עתה הגיעו ארצה, ועל הדרך גם לתקוע להם פתק ביד, לחלק קמעות והבטחות, סוכריות ונקניקיות. כל זה ידוע ומוכר.

הנה הקטע הנפלא בסרט 'סאלח שבתי' (1964), ובו ניסה סאלח (חיים טופול) לרצות את כל המפלגות ששיחדו אותו קודם לכן. לא נעים לו לפגוע בהן אז הוא מכניס למעטפה את כל הפתקים כולם...

ג. הקוסם מארץ עוץ

כל דמיון למישהו שאתם מכירים אינו מקרי.

ד. ש"י עגנון על ביתם של השר והשרית

כל דמיון למישהי שאתם מכירים אינו מקרי.

ה. נאומי הבחירות של שייקה אופיר

יש נאומים שלעולם לא יתיישנו. בלי איראן, בלי חמאס, בלי ירושלים הנצחית, בלי ביבי או טיבי.



וכאן 'זלמן נואם לפועלים' בתוכנית אירוח של אורי זוהר:



שייקה אופיר היה גאון!

ו. נתן אלתרמן, 'עם כנסת ראשונה'

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 406-403

1961, שנה בשעה: לזכרו של אורן נהרי

מאת דינה פורת

אורן נהרי, שהלך לעולמו לפני חודשיים וכבר הוספד מעל דפיו הווירטואליים של בלוג עונג שבת, הגה והוביל תוכנית רדיו ייחודית שנקראה 'שנה בשעה' (כל הפרקים ששודרו זמינים להאזנה בפודקאסט של 'כאן הסכתים' או באתר ספוטיפיי). זו הייתה הברקה של ממש: ניסיון – קצת יומרני במגבלות הסד הרדיופוני – לסקור את המאה העשרים כולה ולהקדיש שעה לכל שנה, מ-1900 ועד 1999, מכל זווית מתבקשת: לא רק היסטורית, מדינית, צבאית וחברתית, אלא לדון גם בחידושים במדע או ביצירות אומנות, ספרות, קולנוע ומוזיקה שבלטו בכל אחת מן השנים. הוא ריאיין מומחים בתחומים השונים, וככל שהייתה זו זכות גדולה להשתתף בתוכניות אלה, היה זה גם אתגר לא פשוט. אורן היה בעל השכלה כללית רחבה, וידע מדהים בכל התחומים. הוא קרא בלי סוף, ומה שחשוב לא פחות – גם זכר את מה שקרא. וכך קרה, לא פעם, ששיחה איתו העמידה את מרואייניו (ואני בתוכם) בפני שאלה מפתיעה ובלתי צפויה שהתבססה על הידע האישי שלו. תוכנית זו הביאה עימה הנאה וסיפוק למאזיניה, שהשכימו בבוקר יום שבת כדי שלא להחמיצה.

במאי 2023 החל אורן לשדר את התוכנית, והתחיל כמובן בשנת 1900. הוא הגיע עד שנת 1961, ואז המחלה חשוכת המרפא, שאיתה התמודד באצילות ובגילוי לב, הכריעה אותו. הדיון בשנה זו לא מוּצה, ולזכרו אנסה להשלים את החסר, מנקודות מבט הקרובות לתחום התמחותי. כדרכו של אורן אשתדל לעשות זאת עמוק, קצר ולעניין.

בשנת 1961 התרחשו כמה אירועים חשובים שהטביעו את חותמם על הבנת השואה ועל המחקר שלה, פורסמו כמה מחקרי מפתח ויצירות מופת, שכולם נוגעים בשואה מזוויות שונות.

* חורבן יהודי אירופה. ספרו של ההיסטוריון היהודי אמריקאי ראול הילברג (2007-1926), יצא לאור בפעם הראשונה תחת הכותרת The Destruction of the European Jews. ספר זה, שגם פרץ דרך וגם עורר מחלוקת, דן בפירוט (שלושה כרכים רבי עמודים) בארגון הבירוקרטי של 'הפתרון הסופי' והפך לקריאת חובה ולנקודת מוצא להבנת השואה. הוא נדפס בשפות רבות ובמהדורות רבות, אך בשל מחלוקות שהתעוררו בקרב חוקרי השואה בישראל על ערכו של הספר (נטען כלפי הילברג כי כיוון שלא ידע עברית, יידיש או שפות סלאביות, הוא נסמך בעיקר על מקורות גרמניים), התעכב תרגומו לעברית. הספר התפרסם בהוצאת יד ושם רק בשנת 2012, אך עד אז כבר התבסס מעמדו כטקסט מכונן. 

* באבי-יאר. פואמה מטלטלת זו, שחיבר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו (2017-1932), הגיעה לתשומת לב העולם בפעם הראשונה ב-1961. היצירה מתריעה על השכחתו המכוונת של האסון הנורא שהתחולל בבאבי-יאר, שם שניתן לערוץ נחל עמוק בשוליה של העיר קייב. במקום זה נרצחו בירי בין 100,000 ל-150,000 איש, מתוכם כ-33,000 יהודים, בידי הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה האוקראינית המקומית. אירועי באבי-יאר החלו ב-29 בספטמבר 1941 – עשרה ימים בלבד לאחר כיבוש העיר – ונמשכו שלושה ימים. הגופות כוסו בידי עובדי כפייה (שנרצחו בתורם) והמלחמה נמשכה... 

מקום הרצח בבאבי-יאר, חורף 1943 (ויקימדיה)

החל ביולי 1943, לקראת התקרבותם של חיילי הצבא האדום לקייב, החלו הנאצים במאמץ שיטתי לטשטש את עקבות הרצח. עובדי כפייה חפרו בערוץ ונדרשו לשרוף את שרידי הגופות. כל תושבי קייב וסביבתה ידעו על כך, אך שלטונות ברית המועצות שלאחר המלחמה לא היו מעוניינים להזכיר זאת, ובמקום לא הוצב שום גלעד זיכרון. עד היום לא ברור למה הסובייטים התנגדו לכך, ככלות הכול במקום נרצחו גם אלפי שבויי מלחמה רוסים. יש הקושרים זאת לאנטישמיות הממסדית שטיפח סטאלין ולמאבקו ב'קוסמופוליטיות'. 

במארס 1961 התרחש אסון אקלימי נורא באזור, כאשר סכר שהתמוטט גרם למפולת בוץ שגבתה את חייהם של כ-1,500 איש, ובנוסף קברה רחובות שלמים בקייב ושינתה את תוואי השטח של באבי-יאר. השלטונות העלימו עין מאסון זה (אסון קוּרֵנִיווקָה), צנזרו את אזכוריו בתקשורת ולא התירו קיום אירועי אבל או זיכרון.

זמן לא רב אחר כך חיבר יבטושנקו את באבי-יאר. דבריו התפרשו כביקורת חריפה על השלטון הסובייטי ועל האנטישמיות שליוותה את השכחת הפרשה. היצירה עוררה התרגשות בכל העולם, ולא רק בחוגים ספרותיים. היא תורגמה לעשרות שפות – כמובן גם לעברית – ודמיטרי שוסטקוביץ' אף הלחין אותה כחלק מן הסימפוניה ה-13. יבטושנקו ביקר פעמיים בארץ, כאורח 'יד ושם', והתקבל בהתלהבות. 

בישראל התפרסם בעיקר תרגומו של שלמה אבן-שושן (באבי-יאר, השיר והשר, קרית-ספר, 1962):

עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

פרשת התקבלות הפואמה בברית המועצות ובעולם, גלגולי האנדרטאות שהוקמו במקום (סובייטית, יהודית ואוקראינית), והפקדת כתב היד המקורי של הפואמה בספרייה הלאומית, הם פרשות מרתקות כשלעצמן, אך לא כאן מקומם.

* ממלא המקום. ב-1961 עסק הסופר הגרמני רולף הוכהוט (2020-1931) בחיבור המחזה 'ממלא המקום' (Der Stellvertreter), שעסק בהתנהלותו של האפיפיור פיוס השנים-עשר (מת באוקטובר 1958) בימי השואה. המחזה, שפורסם ב-1963, עורר הד רב. הוא הועלה על במות ברחבי העולם, ופתח דיון נוקב בעמדת הכנסייה ומי שעמד בראשה. לצד תמיכה ואהדה עורר המחזה גם ביקורת והתנגדות מצד מאמינים קתולים, שטענו כי האפיפיור עשה ככל יכולתו כדי להציל יהודים, במגבלות התנאים הבלתי אפשריים שעימם התמודדה אז הכנסייה, ואף פתח בפני כמה מהם את שערי ארמון הקיץ שלו, מה שנתן השראה לכנסיות ולמנזרים שאפשרו ליהודים לשהות במחיצתם. המחזה הגיע גם לישראל, בתרגומו לעברית של המשורר יהודה עמיחי, והועלה ביוני 1964 בתיאטרון הבימה בבימויו של אברהם ניניו ובכיכובם של שמעון פינקל (האפיפיור) ושמואל רודנסקי (קרדינל).

כרזה להצגה 'ממלא המקום' בתיאטרון הגרמני בברלין, 1963 (ארכיון האינטרנט)

* מסע אל האפר. המשוררת היהודייה נֶלִי זַקְ"שׂ (1970-1891) נולדה בברלין והצליחה להימלט ממנה ב-1940 בזכות התערבותה של הסופרת השוודית המפורסמת סלמה לגרלף. ב-1961 התפרסם קובץ שיריה בגרמנית Fahrt ins Staublose (מסע אל האפר), ובו כונסו שיריה על השואה והעם היהודי, החורבן, הסבל והחיפוש אחר תקווה. חמש שנים אחר כך, ב-1966, קיבלה זק"ש את פרס נובל לספרות יחד עם ש"י עגנון. ספר זה לא תורגם לעברית בשלמותו, אלא רק מבחר מתוכו.

* משפטי נירנברג. מריון מושקט (1995-1909), קצין ומשפטן יהודי פולני, פרסם בעברית את הספר המקיף הראשון על משפטי נירנברג, שהחלו באוקטובר 1945 ובהם נכח כיו"ר המשלחת הפולנית. ספרו משפט נירנברג: פסק-הדין של בית-הדין הצבאי הבינלאומי, ראה אור בשנת 1961 בהוצאת יד ושם. פסק הדין הובא בספר במלואו (כמאתיים עמוד), לאחר מבוא מעמיק ומפורט שחיבר מושקט. ב-1957 עלה מושקט לארץ, לימד באוניברסיטת תל אביב ושימש יועץ מטעם יד ושם בימי ניהול משפט אייכמן.

* בית מורשת. בנובמבר 1961 הוקם בגבעת חביבה מוסד הפועל עד היום ושמו מרכז מורשת על שם מרדכי אנילביץ', לתיעוד, למחקר ולהוראת השואה. זו הייתה יוזמה של כמה חברי קיבוצים של השומר הצעיר, בעצמם ניצולי שואה, ובהם אישים ידועים ורבי זכויות, כמו ישראל גוטמן, חייקה גרוסמן, שלום חולבסקי, אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק – כולם כבר הלכו לעולמם. המטרה הייתה לאסוף עדויות, לתעד ולנתח. ב-1963, כעבור שנתיים, החל לצאת לאור ילקוט מורשת, שמופיע מאז ברציפות, וכבר התפרסמו ממנו יותר ממאה גיליונות. היום המרכז מציע מגוון רב של פעילויות, סדנאות ותוכניות חינוכיות. בין כתליו מוצגות תערוכות קבועות ומתחלפות, יש לו ארכיון גדול והוצאת ספרים, ועוד היד נטויה.

החוברת הראשונה של כתב העת 'ילקוט מורשת'

* משפט אייכמן. אירוע השיא של אותה שנה היה כמובן משפטו של אדולף אייכמן, שנלכד בארגנטינה בידי אנשי המוסד והובא ארצה ב-1960. המשפט החל באפריל 1961, נמשך עד אוגוסט, ובדצמבר נגמר דינו בהרשעה. הוא נידון למיתה והוצא להורג ב-31 במאי 1962 – גזר דין המוות היחידי שבוצע עד כה במדינת ישראל. המשפט עורר עניין עצום בעולם בכלל ובישראל בפרט, ועל חשיבותו ועל השפעתו לטווח ארוך באשר לזיכרון השואה אין עוררין.

מול תא הזכוכית. התובע גדעון האוזנר נושא טיעוניו בפני השופטים, אפריל 1961 (ויקימדיה)

האם היה קשר בין משפט אייכמן לבין האירועים והספרים שהובאו לעיל? בחינה של כל אחד מהם לגופו תעלה שאין קשר כזה, וגם אין קשר בינם לבין עצמם, וכל אחד מהם קרה, נכתב או פורסם בהקשרים ספציפיים. אך ההצטברות של כולם יחד פתחה עשור חדש, ואולי גם עידן חדש, שבו השואה, אירועיה ולקחיה הובאו למרכז תשומת הלב, בארץ ובעולם, בשירה, במחקר, בתיאטרון ובהקמת מוסדות. 

לו זכינו ואורן נהרי היה עדיין איתנו, היינו ממשיכים ללוות אותו במסע שאותו לא סיים. יהי זכרו ברוך.

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

porat@tauex.tau.ac.il