יום חמישי, 19 בנובמבר 2026

סיפורי רחובות: כפרה עליכם, העיר מירון, חסמבה

 א. כפרה פינת סבבה

צילום: דוד אסף

מַרְיוֹמָה יוֹמָהּ יוֹמָהּ – אני כבר לא יכול

מַרְיוֹמָה יוֹמָהּ יוֹמָהּ – אתן לך את הכל

אוי, כפרה בטעם גַ'חְנוּן

את עושה אותי מַגְ'נוּן (מריומה יומה, 1985)

האומנם 'כפרה בטעם ג'חנון'? כמה חבל שלא...

למרבית הצער אין מדובר ב'כפרה' במלעיל, במובן של חביב ואהוב, 'חיים שלי', ולא בחדירת הסלנג לרחובות ארצנו. רחוב כפרה (במילרע) הוא אחד משמות הרחובות החדשים שניתנו לאחרונה לכבישים הפנימיים בנקרופוליס של ירושלים – הר המנוחות.

יש גם חולצות 'כפרה'... (Oytyiot)

ב. מירון : עיר חדשה בגליל העליון


צילום: משה הררי

בירושלים יש רחוב ושמו מֵירוֹן (ולא מִירוֹן כפי ששוגים רבים).

בפעם האחרונה שבדקנו, מירון הוא עדיין שמו של הר (ג'בל אל-ג'רמק), של יישוב עתיק הסמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי, ושל מושב עובדים, שדירות רבות בו מושכרות כצימרים. אין עיר ושמה מירון.


מושב מירון למרגלות הר מירון, 2008 (צילום: Orrling; ויקימדיה)

ג. חסמבה, חסמבה, חסמבה

יגאל מוסינזון, 1969 (צילום: בוריס כרמי; הספרייה הלאומית, ויקימדיה)

יגאל מוסינזון (1994-1917) היה אבן מאבניה של התרבות הישראלית – סופר, מחזאי, הרפתקן וממציא – ובוודאי מגיע לו שייקרא רחוב על שמו. 

הוא כתב סיפורים וספרים ('אפורים כשק', 'דרך גבר') ומחזות ('בערבות הנגב', 'תמר אשת ער', והידוע מכולם – 'קזבלן'), אבל אין ספק שאת שמו הגדול עשה מסדרת ספרי חסמבה (חבורת סוד מוחלט בהחלט), שאין ילד מילדי ישראל שנולדו וגדלו כאן במאה הקודמת, שלא קרא והתמכר, וניסה – בחוסר הצלחה בדרך כלל – להוריש התמכרות זו לילדיו. 

הכרך הראשון של 'כל סיפורי חסמבה'

עלילות חבורת הילדים חסמבה ראשיתן בסיפור בהמשכים שהתפרסם בשנת 1949 בשבועון 'משמר לילדים' ושנה מאוחר יותר כונס לספר. ההצלחה הייתה עצומה והתבררה גם כתרנגולת מטילת זהב. הספרים: 16 בסדרה ה'קאנונית', בפיקודו הבלתי מעורער של ירון זהבי, שראו אור עד 1959; ואחריהם סדרת המשך שאת חלקיה (כשלושים ספרים) כתב מוסינזון עד סמוך למותו, והיא הלכה והתדרדרה ברמתה. 

על פי הנכתב בערך 'חסמבה' בוויקיפדיה נמכרו מעל מיליון עותקים מספרי סדרה זו, ובד בבד הופקו על פיהם סרטים, מחזמר וסדרות טלוויזיה. מספר הפרודיות והאיזכורים של חסמבה בתרבות הישראלית לא יימנה מרוב.

פרודיה על חסמבה מאת קובי ניב ודודו גבע


ועל כן, מה רבה הייתה התפעלותי מהעובדה שבפתח תקווה – עיר המחוז של מוסינזון (הוא נולד במושב עין גנים, הסמוך לפתח תקווה) – הקדישו רחוב לשמו, ולא עוד אלא ששיבחוהו והיללוהו דווקא בזכות 'חסמבה'. 

צילום: גונן זיק

במבט בוחן יותר עלו כמה תמיהות:

1. 'מוסינזון יגאל' – מה פשר הצורה הצבאית הזאת (ככל שהתרשמתי צורה זו רווחת מאוד בשמות רחובות בפתח תקווה), למה לא להתחיל בשם הפרטי, כמקובל – 'יגאל מוסינזון'?

2. מה פשר הסוגריים: 'ספרי (חסמבה)'? יכול להיות שהתכוונתם למירכאות ופשוט הם לא היו ב'ארגז הכלים' (יחד עם הפסיקים שנעלמו).

3. התעתיק הלטיני של השם הוא שגוי. צריך להיות Yig'al ולא Igal, ובאשר לשם המשפחה כאן יש בלבול שאגיע אליו בהמשך.

ככל שבדקתי, יש רק עוד עיר אחת בארץ שיש בה רחוב על שמו של מוסינזון, והיא תל אביב, העיר האחרונה שבה גר. בצפון העיר, בשכונת תל ברוך, סמוך לרחובות שקרויים על שם אומנים נמצא גם רחוב יגאל מוסינזון. זהו רחוב קטן יחסית ובו מצא צלמנו איתמר לויתן שלושה שלטי הסבר שונים.

על הראשון, המפורט, מוזכרת גם חסמבה!!!

צילומים: איתמר לויתן

סיפור שם המשפחה מסובך יותר.

השם המקורי הוא מוֹסֶנְזוֹן (האות יו"ד ב'מוסינזון' מייצגת את תנועת הסגול). 

אחיו הבכור למחצה (דרך האב), משה מוֹסֶנְזוֹן (1979-1909), חבר קיבוץ נען והעורך המיתולוגי של 'במעלה' (וגם אביה של הסופרת דבורה עומר), הקפיד על צורת כתיב זו. גם יגאל כתב מוסֶנזון בספריו הראשונים, ורק בשלב מסוים, ומסיבות שאינן ידועות לי, שינה את הכתיב למוסִינזון. אם אני יכול לנחש, לא נראה לי שהוא ייחס לשאלה זו חשיבות מיוחדת...


הופעת הבכורה של חסמבה הייתה במשמר לילדים, 30 ביוני 1949

באשר לכתיב הלועזי, שלטי הרחוב מציגים שלוש אפשרויות: Mosinzon (פתח תקווה), Mossinson או Mossinsohn (תל אביב). בשלט שהציבה עיריית תל אביב בחזית הבניין שבו גר, ברחוב סוקולוב 61, מוצעת אפשרות רביעית: Mosinson.

בחרו את המתאים לכם!

צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה)



יום שישי, 13 בנובמבר 2026

למה מי מת? היסטוריה על כנפי הדמיון

מאת מרדכי נאור  

זה שנים רבות אני מתמחה בכתיבה היסטורית-תיעודית, כזו שיש בה הרבה עובדות ופרטים, הערות שוליים, תאריכים ודיוק ככל שניתן. כך הדברים היו וכך מן הראוי לתארם.

אלא שמדי פעם שֵׁד קטן בראשי מסית אותי לחרוג מן המסלול המכובד הזה ו'להתפרע'. לכתוב על אירועים היסטוריים, שהם מעניינים כשלעצמם, אלא שלא לדייק, לבדות דברים, לבנות מסגרות דמיוניות, ואם יש צורך, 'לשפר' את המציאות שהייתה ולא לחשוש גם מיצירת מציאות חלופית, ובקיצור: לכתוב בדיה (fiction).

עשיתי זאת בעבר כמה פעמים, בייחוד בספרי ילדים ונוער שכתבתי לפני עשרות שנים ובעוד כמה מקומות, אך הפעם קפצתי למים עמוקים יותר ופרסמתי את הספר בעל השם הדי מוזר – לָמָמִימֵת ועוד סיפורים, שראה אור לאחרונה בדפוס ובמדיה דיגיטלית – וזה סיפור כשלעצמו שאליו נגיע בסוף הרשימה.

בספר שלושה סיפורים: 'לממימת', '17 המדרגות' ו'מקרה נורא קרה בירושלים'.

גיבורו של הסיפור הראשון, שנתן את שמו לספר כולו, הוא העיתונאי ארנון לוי, המכונה נוני, שזכה לפרסום ולהצלחה גדולה בארץ, וכתבותיו התפרסמו גם בעיתונים נודעים בעולם. בין השאר כתב בהרחבה על מחאת הקוטג' (נגד מחירי המזון המאמירים) ועל מחאת האוהלים, שסחפה אז רבבות ברחבי הארץ שהפגינו נגד יוקר החיים בכלל ומחירי הדיור בפרט. אלא שביום בהיר אחד, בקיץ 2011, בעיצומה של מחאת האוהלים, הוכשל נוני ופרסם כתבה שבשקר יסודה. מי שהוליכו שולל היה זוג צעיר מסביון שהציג עצמו בפניו כזוג מיהוד, חסרי כול, ובראש וראשונה חסרי דיור.

נוני לא ידע היכן לקבור את עצמו והחליט להיעלם מהארץ ולמצוא מסתור באי כרתים. שם ענייניו הסתבכו עוד יותר, עד הסוף המפתיע (יש אפילו שני סופים).

מאהל בחיפה במסגרת מחאת הדיור, יולי 2011 (צילום:Hanay; ויקימדיה)


הסיפור השני, '17 המדרגות', מחזיר אותנו ל'ליל המילניום', אור ל-1 בינואר 2000, כשרבים חשבו שסוף העולם הגיע. באותו ערב חגג זוג מכובד מצפון תל אביב יום הולדת 85 לשכנם דב בן-ליש – אדם מוזר, חסר קרובים, שֶׁעֲבָרוֹ עלום לגמרי. לעיתים היה דב מספר על מעשי גבורה שביצע, אך איש לא האמין לו.

למוחרת בבוקר, 1 בינואר 2000, נמצא דב מת בדירתו. שכניו, בני זוג שהוא פרופסור באוניברסיטה והיא מורָה בתיכון, שהיו מרוחקים ממנו קומה אחת ו-17 מדרגות (ומכאן שם הסיפור), ואשר נהגו לארחו מדי פעם בפעם, החליטו לערוך לו שבעה, באין מישהו אחר שיעשה זאת. מה שקרה במהלך השבעה עולה על כל דמיון. האיש – זאת למדו בני הזוג מעשרות המנחמים שהגיעו – היה 'סופרמן', שיכול היה ללמד את ג'יימס בונד כמה טריקים.

תחנות חייו של בן-ליש קשורות לאירועים שרובם אמיתיים, כמו הגעתה של אוניית המעפילים 'וֵלוֹס' ביולי 1934 או פסטיבל הנוער והסטודנטים השישי במוסקווה ב-1957, שאליו נסעו מהארץ שתי משלחות יריבות: משלחת של תנועות הנוער והקיבוצים ומשלחת מטעם המפלגה הקומוניסטית. זה היה מפגש ראשון, דרמטי מאוד, בין נוער ציוני מישראל עם 'היהדות הכלואה', כפי שכונו אז יהודי ברית המועצות. היריבות בין שתי המשלחות הישראליות הוסיפה שמן למדורה שממילא בערה אז במוסקווה.

מקור: עֹפֶר גביש

השלט ב'מצפה העפלה' בחוף כפר ויתקין מציין את הגעתה של 'ולוס' (צילם: אבישי טייכר; ויקימדיה)


הדמויות בסיפור מבוססות על אנשים מופלאים שהיו באמת. כזה הוא קפריסאי מבוגר בשם ניקולאס פאפאסטברוס, שהכיר היטב את המנוח (המדומיין), מהימים שבקפריסין היו מחנות מעפילים יהודים. דמותו מבוססת על קפריסאי אמיתי בשם פְּרוֹדרוֹמוֹס פַּאפַָּאוואסִיליוֹ, שאותו הכרתי אישית, ואף הזמנתיו פעמיים לארץ. פאפאוואסיליו, שכּונה 'פּאפָּא', היה המלאך הטוב של מעפילי קפריסין. הוא סייע להם בכל דרך אפשרית: בכסף, בהברחה מהמחנות ובעוד הרבה. בחיפה נחנכה לפני כמה שנים 'כיכר הפאפא' בשכונת בת גלים, לזכר ולכבוד פעילותו ותרומתו לעם היהודי.

פרודרומוס פּאפָּאוואסיליו (אבנר שץ, ארכיון צים; ויקימדיה)

'כיכר פאפא', שכונת בת גלים, חיפה (צילום: קודקוד צהוב; ויקימדיה)

בסוף הסיפור על דב בן-ליש והשבעה שנערכה לזכרו, מזומנת לקוראים הפתעה, שלא אגלה אותה כמובן.

הסיפור השלישי, 'מעשה נורא קרה בירושלים' הוא היחיד בספר המבוסס על מעשה שהיה, אך כמנהגי הנלוז, נוספו לעובדות האמיתיות לא מעט הרחבות ושיפורים, כפי שדמיין מוחי הקודח.

העובדות הפשוטות היו שבתחילת המאה הקודמת רב נודע ביפו פרסם חוברת נגד מלונאי ירושלמי, ממנהיגי 'כולל ורשה' בעיר. הנפגע תבע את המאשים לדין תורה ביפו, והרב דמתא, אברהם יצחק הכהן קוק (שבספר שונה שמו לראשי התיבות  המבי"ט), הקים בית דין ובו ישבו שבעה אנשים – שישה מאישיה הידועים של הקהילה היפואית והוא בראשם. המשפט התנהל בשנת 1912 במשך כמה שבועות וזכה לפרסום רב בארץ ואף בעולם היהודי. אחד מגיבורי הסיפור, מיכאל קאהאן – דמות מומצאת שלא הייתה כלל בסיפור המקורי – הוא יהודי-אמריקאי שהגיע לתל אביב הקטנה (אז בת שלוש) כדי לשמש בה מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה. דודו, אברהם (אייב) קאַהאַן (דמות אמיתית), שהיה העורך הראשי של יומון היידיש הנודע פֿאָרווערטס, מינה אותו לכתב העיתון ביפו והטיל עליו לסקר את המשפט (אגב, קאַהאַן עצמו הגיע לארץ ב-1925, שהה כאן כחודש ונפגש עם ראשי היישוב).

אייב קאהאן (חבוש מגבעת) בביקורו בארץ, 1925.
מימין לשמאל: יצחק יציב, ברל כצנלסון, קאהאן, דוד בן-גוריון, זלמן רובשוב, אברהם הרצפלד (ויקימדיה)

לא אגלה את תוצאות המשפט, ודי לציין – כפי שאכן קרה במציאות – שברגע האחרון נטש הרב קוק את הדיון ועל השישה היה לפרסם בעצמם, בעיתונות של הימים ההם, את מסקנותיהם – מי אשם ומי זכאי.

על הכריכה האחורית של הספר סוכמו שלוש העלילות במשפט אחד: '[הספר] משייט לו בעולם דמיוני-ספרותי, אם כי על הקרקע נמצאות ארץ ישראל ומדינת ישראל מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו'.

ולבסוף, כמה שורות על דרך הפרסום המיוחדת של הספר, שיש בה אולי ללמד משהו על עתידו של ענף המו"לות. אישה טובה שאני מכיר סיפרה לי שהוציאה ספר בעברית בהוצאת 'אמזון', ענקית המסחר האמריקאית. הלכתי בעקבותיה וכל מה שנדרש ממני היה לספק להוצאה נוסח מלא של הספר לאחר עימוד, כולל מספור עמודים, וכן שער קדמי ואחורי (כאן תלמדו איך עושים זאת). בתוך עשרה ימים (!) היה הספר מוכן והגיע לביתי על ידי שליח. 


כל הזמנת ספרים מגיעה בדרך האוויר בתוך שבועיים מקסימום. המחיר לספר מוכן עד סף ביתך מגיע ל-8 דולר (24 ₪). הבעיה היא ההובלה האווירית היקרה. יודעי דבר הציעו להתגבר עליה בשתי דרכים: לרכוש יותר מעותק אחד או לרכוש מוצרים נוספים של 'אמזון' ואז העלות הכוללת יורדת פלאים. הספר ניתן לרכישה גם במדיה דיגיטלית בהוצאת 'עברית' ומחירו: 29 ₪.

_______________________________________________

ד"ר מרדכי נאור הוא סופר והיסטוריון   naor51@zahav.net.il

יום חמישי, 12 בנובמבר 2026

פרנסות של יהודים: ויהי, הפסיכיאטר, הסטלן, עולם השלד

א. פרנסות מהתנ"ך: ויהי

שם מבריק ומתוחכם לחנות מוצרי תאורה ברחוב הפלך 7 בתל אביב. אהבנו. 

למי שלא נרמז, נזכיר את הפסוק: וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר (בראשית, א 3).

מוזר שאחרי הברקה כזאת, המשך השלט הוא באנגלית. בדקתי את אתר האינטרנט של סטודיו 'ויהי', וגם הוא כולו על טוהרת האנגלית. חבל...


צילום: איתמר לויתן


ב. הפסיכיאטר מטבריה

אני לא יודע כמה פסיכיאטרים אמיתיים גרים בטבריה, אבל הפסיכיאטר הטברייני זה, גם אם אינו רשום בפנקס הפסיכיאטרים של משרד הבריאות, יודע היטב את נפש לקוחותיו...

צילום: טל סגל


ג. הכול לסטלן 

'טבקייה' בשוק הכרמל בתל אביב. 

צילום: איתמר לויתן

בבורותי לא ידעתי מה זה 'סְנוּס' (זה בשוודית!), אך למזלי יש ערך ויקיפדיה שמסביר למתעניינים במה מדובר (סוג של טבק פֶּה).

אפשר להניח שבטבקייה הזאת אפשר לקנות עוד כמה וכמה דברים שסטלנים אוהבים, אבל לא נהוג לכתוב את שמותיהם בשלט. 


ד. הטוב שבכל העולמות

צילום: איתמר וכסלר

אנחנו מבינים היטב לְמה הכוונה, אבל הבה נסכים שזו לא הבחירה הכי מוצלחת בשם.

הנה, גם זה עולם השלד:


יום שישי, 6 בנובמבר 2026

הוֹדִי הוֹדִי, כּוּשִׁי כּוּשׁ: ביקור בבית הקברות ההודי בירושלים

גנרל אלנבי (על הסוס) נכנס בשערי ירושלים ומצדיע לחיילים ההודים (משמאל), 11 בדצמבר 1917
(ספריית הקונגרס האמריקאי)


לפני כמה שבועות רציתי לחלוק כבוד לסמיט מאצ'הר, הקברניט ההודי האמיץ של חברת הטיסות Flydubai (יש עליו כבר ערך בוויקיפדיה בעברית ובעוד שמונה שפות!). 

הקברניט ההודי מעיין במכתב תודה ששלח לו הנשיא יצחק הרצוג (אתר בית הנשיא)

הדבר ההודי הכי מוכר לי (חוץ מתרנגול הודו) הוא המסעדה ההודית הירושלמית 'איצ'יקדנה' ברחוב הלל.

אגב, כשחפרתי קצת באינטרנט התברר לי שבעצם צריך לומר 'איצ'ק דנה ביצ'ק דנה' (Ichak Dana Beechak Dana), שפירושו שני גרעינים קטנים. זהו שמו של שיר שבוצע  ב'הנודד', סרט מוזיקלי משנת 1955 בכיכובו של ראג' קאפור, שהגיע כמובן גם לישראל וזכה להצלחה רבה. 

מהסרט הזה ידעו בני אותו דור לגלגל על לשונם את הביטוי המשובש 'איציק דנה', ואלה שרוצים להיזכר בשיר המקורי ובסרט השחור-לבן יכולים לצפות בקטע קצר ממנו כאן.

צילום: טובה הרצל


אבל אנחנו לא בעסקי קולינריה, חיפשתי משהו מעניין יותר שקשור באומץ לב ובהקרבה ולפיכך שמתי פעמיי לשכונה הציורית תלפיות, אשר בדרום ירושלים. לקחתי איתי שניים מנכדיי (יפתח ויואב גרשין) ונסענו לרחוב קורא הדורות. מול בית מספר 23, בההצטלבות עם רחוב יוסף קלוזנר, נמצא אתר היסטורי שלא רבים מכירים אותו, מפתיע במיקומו בלב שכונת מגורים: בית הקברות ההודי.

יפתח ויואב ליד השער הנעול (צילומים: דוד אסף)


בית הקברות ראשיתו בקבר אחים לכ-290 חיילים טורקים, שמתו בקרבות מלחמת העולם הראשונה או שמתו בשבי הבריטי (מיקומו המדויק של קבר האחים הטורקי אינו ידוע לי. כנראה היה בשטח הנוכחי). על פי עקרון הברזל הבריטי, שקובע כי חיילים ייקברו במקום נפילתם ולא יוחזרו למולדתם, החליטו לקבור סמוך לקבר האחים הטורקי גם 79 חיילים שאינם נוצרים או יהודים (סיקים, הינדים, בני גורקה ומוסלמים), ששירתו בצבא הוד מלכותו ונפלו על אדמת ארץ הקודש. שמותיהם המלאים ופרטיהם נמצאים כאן (רק אחד מהם לא זוהה, ושמו לא נודע עד היום). 

אין זה בית קברות צבאי רגיל – הוא שונה מאוד, בגודלו ובאופיו, ממקבילו המוכר יותר, בית הקברות הבריטי המרשים שעל הר הצופים. אין בו מצבות כלל, ולמעשה גם אין בו גופות (הדת ההינדית מחייבת שריפת גופות מתים). זהו קבר אחים גדול. 

זכרתי את המקום מביקורים קודמים כמכובד, מטופח ושמור היטב, דשא ירוק שכּוּסח בקפידה בריטית, כמה עצי דקל ושיחים לאורך הגדר. 

הופתעתי לרעה. הדשא כבר לא קיים, ובמקומו סתם חלקת אדמה, מכוסה מחטי אורן ומוקפת שיחי רוזמרין. לא הוד לה ולא הדר. המקום סגור ונעול, וכדי להיכנס פנימה צריך תיאום מראש עם נציגי הוועדה לקברי מלחמה של חבר העמים הבריטי. צלצלתי וקיבלתי מענה אוטומטי כלשהו.

כך נראה המקום בצילום משנת 2013:

צילום: דרור אבי (ויקימדיה)

כך הוא נראה בפברואר 2024 (עץ התמר כבר איננו, אבל הדשא ירוק):

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

וכך הוא נראה עתה:

בשני קצותיו של בית הקברות אנדרטאות אבן גדולות הפונות זו אל זו – השטח שביניהן הוא מן הסתם מקום קבר האחים.

על האבן הצפונית, כיתוב באנגלית ובסנסקריט, ורשימת שמות החללים ההודים והסיקים:

1914-1918

In Memory of These Hindu and Sikh

Soldiers who Died in Service with the

Indian Army and are Honoured Here

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

בצד האחורי של האנדרטה הצפונית יש כתובת מעניינת בעברית ובאנגלית:

מגרש בית-קברות זה
הוא מתנת חנם
מתושבי תלפיות


על האבן הדרומית יש כיתוב באנגלית ובערבית וציון שמותיהם של החללים המוסלמים (וחייל אחד שזהותו לא נודעה):

צילום: דני גרשוני (ויקימדיה)

מאוכזבים הקפנו את בית העלמין הנעול, והנה בצד הדרומי שלו גילינו גן שעשועים קטן ונחמד עם מגלשה ופיסת דשא מלאכותי. אבל אבוי, משום מה מתקני הגן מוקפים בגדר שחורה שמסמנת 'אין כניסה'. 

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור...


לבסוף בדקתי באתר הבריטי של הוועדה לקברי מלחמה של חבר העמים הבריטי, ושם נכתב כי החל מאוגוסט 2024 בית הקברות ההודי נכנס לתהליכי שיפוץ.

בשטח עדיין אין לכך שום סימן. נעקוב...

פרשים הודים מלווים שבויים טורקים בירושלים, דצמבר 1917 (ספריית הקונגרס האמריקאי)

יום חמישי, 5 בנובמבר 2026

הספרות והחיים: אבי האסירים, הלוחש לגנרטורים, הצלליות והרקפות

א. אבי האסירים

הוצאת דבּרִי שיר, 2018

'אבי האסירים' הוא הכינוי שדבק ברב הירושלמי אריה לוין (1969-1885), בעיקר בזכות ליוויו המסור את אסירי המחתרות בימי השלטון הבריטי, שאותם ביקר בקביעות ואף הצליח להעביר מסרים אליהם ומהם. גם אחרי הקמת המדינה המשיך במנהגו. הביוגרפיה, קצת הגיוגרפית ורומנטית שלו, סורטטה בידי הסופר שמחה רז (שנפטר לפני כשנתיים) בספר איש צדיק היה (הוצאת זק, תשל"ג), שנדפס במהדורות רבות ובשעתו היה רב-מכר ונקרא בשקיקה (גם על ידי).


מימין: ספרו של שמחה רז, איש צדיק היה
משמאל: מדליית זהב לכבוד 'אבי האסירים', 2005  (עיצוב: אהרן שבו, החברה הישראלית למדליות ולמטבעות)

לא עוד. ר' אריה לוין – יש לך יורש.

אבי האסירים החדש הוא יואב (יואבי?) שיינר, 'מוחק החובות של ישראל' (בסייעתא דשמיא כמובן).

פרסומת בשוק הפשפשים בחיפה (צילום: נדב בירן)

נדב בירן, שצילם, חפר קצת יותר לעומק וגילה בפייסבוק שיואבי שלנו מתפרנס מעוד כמה עסקים מקוריים, כולל גמ"ח ניתוחים פלסטיים 😉.


ב. הלוחש לגנרטורים

צילום: עפר גביש

ברמת השרון תועד רכבו של טכנאי הגנרטורים קובי כהן ועל חזיתו שם מסחרי יוצא דופן: הלוחש לגנרטורים.

מי מטפל בגנרטורים באמצעות לחש?

ברור שיש כאן רמז למשהו אחר לגמרי: הלוחש לסוסים (The Horse Whisperer), סרט אמריקאי משנת 1998, בכיכובו של רוברט רדפורד, המבוסס על רומן בשם זה שיצא כמה שנים קודם לכן. רדפורד מגלם בסרט חוואי שיודע לטפל בסוסים פצועים בשיטות מיוחדות (למשל, ללחוש באוזניהם דברי חיבה ופיוסין).

כרזת הסרט בעברית (ויקיפדיה)

לא זו אף זו, על רכבו של 'הלוחש' נרשמה סיסמה ספרותית נוספת: 'המעז מנצח'. 

סיסמה זו, שמקורה ביחידת הקומנדו הבריטית SAS שפעלה בימי מלחמת העולם השנייה (באנגלית: Who Dares Wins), הונחלה גם לסיירת מטכ"ל שלנו.

סמלה של יחידת SAS
ספרו של חיים נדל יצא בהוצאת מודן, 2015


ג. אנשי הצללים 

הנה עוד פרנסה נאה – מערכות ופתרונות הצללה של חברת ויטבסקי – עם ליווי שנון ומחודד. 

צילום: אברהם במברגר

אגב עיון בסוגיה למדתי פרק בעברית.

הביטוי 'ללא צל של ספק' (ויש המחמירים: 'ללא צל-צילו של ספק'), מקורו בכלל בתרגום ביטוי באנגלי: Shadow of a Doubt. הביטוי עצמו מרמז למספר רב של סרטים, מחזות, ספרים ושירים (ראו כאן), אך בעיקר לסרט המתח הקלאסי שביים אלפרד היצ'קוק ב-1943.

כרזה של אולפני יוניברסל לסרטו של היצ'קוק 'צל של ספק', 1943 (ויקימדיה)

ד. רקפות בין הסלעים

אי שם ברחוב דיזנגוף בתל אביב, דִּבְקית זיכרון לארבעה חיילי מילואים מגדוד הסיור 6310 (הגדוד הוקם ב-2003 והוא חלק מחטיבת ירושלים), שנפלו במלחמה הארוכה, שהתחילה בשבעה באוקטובר 2023 ועדיין לא נגמרה. 

יוחאי גלאם מנתניה נפל בקרב במרכז רצועת עזה ב-28 באוגוסט 2024; חמישה ימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, ניתאי מיטודי מאשקלון, אביתר עטואר מראש העין, ודניל פצ'ניוק, חייל בודד שעלה ארצה מאוזבקיסטן, נהרגו בפיצוץ מוקש, כאשר סרקו מבנה חשוד בשכונת זייתון ברצועה. 

יהי זכרם ברוך.

צילום: איתמר לויתן

הציטוט 'כמו רקפות בין הסלעים' הוא משירו היפה של אריאל הורוביץ שנכתב ב-2009 (כאן מספר הורוביץ על הרקע לכתיבת השיר). בין השאר כתב:

נדמה לי שזה היה בוקר יום חמישי, 8 בינואר 2009. ישבתי בבית בתל אביב, חיכיתי להסעה שתיקח אותי להופיע בדרום בפני חיילים ואזרחים שישבו במקלטים בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' ובינתיים ראיתי חדשות בטלוויזיה. גיליתי שבלילה החלה הכניסה הקרקעית לעזה ותמונות החיילים שהתכוננו אליה חדרו ללב. פתאום ראיתי על המסך את האנטיתזה לכוכבי הריאליטי הקשקשנים שמאכלסים את השידורים בדרך כלל. שאלתי את עצמי איפה כל האנשים האלה מתחבאים ביום-יום שלנו, אם יש לנו אנשים כאלה – למה המרחב הציבורי האלקטרוני שלנו נראה כמו מצעד איוולת אחד גדול? ואז עלה לי בראש הדימוי: האנשים האלה מתחבאים כמו רקפות בין הסלעים.

   

ואלה המילים:

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים.
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים.

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים.
וכשהיא לפתע צריכה...

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים.

וכשהיא לפתע צריכה...