מהו שיר ישראלי? שלושים למותו של אליהו הכהן

אליהו הכהן נושא דברים בערב ההצדעה, 2010 (צילום: משולם לוי)

אמר העורך:

ב-7 ביוני 2010, כשלוש שנים לפני שהוענק לאליהו הכהן פרס ישראל, נערך לכבודו אירוע הוקרה באוניברסיטת בר-אילן. זה היה בסיומו של הכנס השנתי השביעי מי אני? שיר ישראלי, שאורגן על ידי המרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית (לימים שינה המרכז את שמו) והמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן בשיתוף גלי צה"ל. בתחילת האירוע העניק פרופ' משה קוה, נשיא האוניברסיטה דאז, אות הוקרה לאליהו הכהן על 'מפעל חיים בחקר מורשת הזמר העברי'. אנו מפרסמים כאן (בתיקוני עריכה קלים) את נאום התודה שאליהו נשא באותו ערב. מקצת הדברים פורסמו במקומות אחרים (למשל, 'מפעל חייו של אליהו הכהן', בבלוג של זאב גלילי; 'תיבת הנגינה של הזמר העברי', בכתב העת פָּנִים, 53-52 [2010], ומשם בבלוג הזירה הלשונית של רוביק רוזנטל). כאן אנו מביאים גם את דברי הברכה של חברו הטוב, ייבדל לחיים ארוכים, ד"ר דן אלמגור, ואת המכתב שאליהו שלח לדן לפני הטקס.

תודה לד"ר טלילה אלירם, מנהלת המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן, ותודה מיוחדת ליורם רותם, עורך המוזיקה הראשי של גלי צה"ל וחבר הועדה המארגנת של הכנס, שתמלל את הדברים והביאם להדפסה בבלוג. 

האירוע עצמו תועד וצולם (בידי משולם לוי) וניתן לראותו בסרטון הבא:

*

א. נאום אליהו הכהן בערב הענקת אות ההוקרה 

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזֶמֶר העברי, ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי, ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו. במיוחד יעמדו על התודה האמנים ומלוויהם שכיבדו אותנו בהופעתם בערב הזה. הערב הזה ארשה לעצמי להיתלות באילן גבוה, חיים נחמן ביאליק, שכתב  שנים אחדות לפני שנולדתי על ההנאה שהסב לו עיסוקו בשדה השירה הספרדית: 'דומה אני בעיניי כעומד על תלי תלים של אבנים טובות ומרגליות וחוֹתֶה בהן בשתי ידיים'. 

בשנת 1892 התפרסם לראשונה בכתב העת הספרותי פרדס בעריכת י"ח רבניצקי, שראה אור באודסה, שיר של בחור ישיבה חובש כיפה שחורה בן שמונֶה-עשרה, שאיש לא שמע עליו לפני כן. תוך שנים ספורות הכירו מאות אלפי יהודים ברחבי העולם את המשפט המלעילי 'שלום רב שובך, צפורה נחמדת', ועד מהרה ידעו לדקלם על-פה את 'אל הַצִּפּוֹר' – מי בית אחד, מי שני בתים, ומי את כל שישה-עשר הבתים. צעירים וזקנים, סטודנטים ובחורי ישיבות, בני העלייה הראשונה והשנייה, העתיקו אותו בכתב יד מוקפד ומסולסל אל מחברות השירים הפרטיות שלהם, שעליהן שמרו כבבת עין, ושבו וקראו בו שוב ושוב בלילות הדממה הארוכים לאור העששית. והנה, כפי שעולה מן השיר, התעניין ביאליק לדעת אם איכרי הארץ רואים ברכה בעמלם ואם הם מרננים בעת הקציר. 'וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר?' – שאל. בהשראת השאלה הזאת כתב והלחין כעבור שנים מתתיהו שֶׁלֶם, רועה צאן מרמת יוחנן, את השיר 'הזורעים בדמעה' ומחזור שירים לקציר העומר.  

אך מי שהקדים והשיב לביאליק, עוד בשנת 1895, היה הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, כשהוציא את הקובץ שירי עם-ציון בדפוסו של חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ. זה היה הכינוס המודפס הראשון של זמרת היישוב, מסמך נדיר ורב ערך לתולדות הזמר העברי, ששרד ממנו עותק אחד בלבד, ולפיכך אני מנופף בו לעברכם בחרדת קודש. מי יודע, אולי כשיקום בית גנזים לאוצרות הזמר העברי, הוא יזכה למקום כבוד בין מדפיו כעדות מוחשית לצעדיו הראשונים של השיר הארץ-ישראלי. בדברי ההקדמה שלו לקובץ החלוצי, מעורר מאירוביץ את חבריו המתיישבים לשיר את שירת הקציר בקראו: 'אחי ואחיותי ... בקצרנו את קצירנו או בבצרנו את בצירנו, נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. 

ואכן, תוך שנים אחדות 'נָפוֹל נָפְלָה תּוֹךְ הַשָּׂדֶה שִׁירַת קוֹצְרִים אַדִּירָה', וכל הארץ מלאה שירי קוצרים, יוגבים ובוצרים. שיבולים בשדה כרעו מעומס השירים כי רב, ומאות שירי הלל נכתבו לטומני הזרע ולקוצרי הבר, לקמה שהבשילה ולים השיבולים שמסביב. 

האם חזה אז מישהו את צביונו של הזמר הזה? האם ניבא מישהו אילו סגנונות יתמזגו בו?  

באותו כרך של פרדס, שבו התפרסם לראשונה השיר 'אל הציפור', השתתף גם הסופר אלחנן לייב לוינסקי, מי שמוכר לרובנו, רחמנא ליצלן, רק מן השוק והמכללה הקרויים על שמו. לוינסקי פרסם חיבור אוטופי בשם מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת, שבו דמיין ביקור עתידי שלו בארץ ישראל בשנת 2040. באוטופיה שלו נתן לוינסקי ביטוי מרתק למה שעשוי להתרחש בארץ כמעט בכל התחומים. 

ואיזה עתיד הוא צפה אז לזמר העברי? 

'חכמת השיר והזמרה'  – הוא כתב – 'צעדה צעדי ענק במאה השנים האחרונות. מחברי המנגינות השכילו לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה עם השירה המערבית ביפיפיותה וחינה'. במילים אחרות, לוינסקי חזה שבזמר הארץ-ישראלי העתידי יתמזגו צלילי מזרח ומערב גם יחד. וזה היה, כאמור, עוד במאה ה-19. האם 'אל הציפור' ויתר שיריו המולחנים של ביאליק עלו בקנה אחד עם חזונו של לוינסקי, אותו שטח בשכנוּת לביאליק בין דפי הפרדס? 

ובכן, 'אל הציפור' זכה לתריסר מנגינות ממזרח וממערב. 'הכניסיני תחת כנפך' נפוץ בלחן מזרח-אירופי; 'החמה מראש האילנות נסתלקה' הולחן בסגנון קלאסי מערב-אירופי; 'בין נהר פרת' הושר בעקבות לחן ערבי; 'לא ביום ולא בלילה' בלחן של ואלס רוסי; 'ביום קיץ יום חֹם' בלחן מקורי של צעיר מאנשי העלייה השנייה; 'יש לי גן' על פי לחן ערבי; ו'מי יצילנו מרעב' בלחן בוכרי. לא בכדי התלוצץ ביאליק באמרו: 'מי יצילנו מערב'...

אימוץ מנגינות עממיות לשירי זמר עבריים לא היה בגדר תופעה חדשה. כבר היו דברים מעולם. עוד בספר הפזמונים זמירות ישראל של יליד הארץ רבי ישראל נג'ארה, שנדפס בצפת בשנת 1587 בדפוס שהיה הראשון במזרח כולו, הופיעו 108 פזמונים, ובראש כל אחד מהם נרשם באיזה לחן יש לשיר אותו. כמעט כל הלחנים היו ערביים, טורקיים, יווניים, ספרדיים ואחרים.

אז מי אתה, שיר ארץ-ישראלי? לעתים נדמה שכל מי שסורק את רפרטואר השירים שהושרו בארץ במהלך שנות התהוותו של הזמר העברי, לא רק שיזהה בהם מגוון של צלילי מזרח ומערב, אלא שגם יחוש כאילו הוא משוטט במחוזות מוזיקליים של עמים רבים. גם לאחר שכבר קמו לנו דור ראשון ושני של מלחינים ארץ-ישראליים, עדיין המשיכו והצמידו לשירים העבריים מנגינות מכל ארבע כנפות תבל, שזכו לכינוי הרווח 'לחן עממי'.

מי ששר 'וקרב פזורינו מבין הגויים' היה עליו להבין שיחד עם פזורינו צפויות להגיע הֵנה גם המנגינות של 'פזורינו' שחיו בין הגויים. קיבוץ הגלויות טמן בחובו קיבוץ מנגינות.

כך הגיעה אלינו מנגינת שיר הערש 'ניטשו צללים' מן הקוזאקים ולחן 'שחקי שחקי' משיר רוסי על הנהר דון, 'תה ואורז יש בסין' מן האוקראינים ו'הו ערש מולדת' מן השוודים, 'אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי' מן הסקוטים ו'מי יתנני עוף' מן הבוכרים, 'הר וכר הוריקו' מן הטטארים ו'התרגעות' מן הספרדים, 'הרוח נושבת קרירה' מן הארמנים ו'יונתן הקטן' מן הגרמנים, 'למדבר שאנו' מן הבדואים ו'קסם על ים כנרת' מן האיטלקים. אפילו שם הערב הזה, 'זמר לך מכורתי', לקוח משיר ששתי מדינות אוחזות בלחנו, בולגריה וטורקיה.

אם לפני מאה שנה היה מישהו מציע לקיים כנס כמו זה שנערך כאן היום, ובאותו השם: 'מי אני – שיר ישראלי?', דומה כי היה צריך לכתוב 'מי עני'...

חלף זמן עד שהחל לבקוע הקול המקורי מזמרת הארץ.

הלא כמעט שכחנו שעד לפני זמן לא רב כמעט שלא היו לנו שירי ילדים עבריים.

במוסד החינוכי המודרני הראשון בארץ, בית הספר לֶמֶל, לימדו ושרו בבוקר בגרמנית ואחר הצהריים בעברית. בבית הספר החקלאי במקווה ישראל שרו תלמידים בצרפתית ובגרמנית. בבית הספר העממי בזכרון יעקב הנהיג המורה יהודה גרזובסקי – הלא הוא גור, לימים מחבר המילון העברי – שיטה מיוחדת במינה: הדיבור בהפסקות יהיה יום אחד בצרפתית, יום אחד בערבית ויום אחד בעברית.

אסתר שפירא, שזכתה לכינוי 'הגננת העברית הראשונה', לימדה בגן הילדים העברי הראשון בראשון לציון שירי ילדים בגרמנית ובצרפתית. ילדים שרו בהתלהבות על שלגים ועל כפור מקפיא כשבחוץ שרר חמסין כבד, וזימרו על נופים של טחנות רוח ויערות כשמבעד לחלון נשקפו דיונות של חול. באחד הביקורים של הברון בראשון, שרו הילדים לכבודו שירים בצרפתית. הגננות קיוו שבכך ישמחו אותו. אך תגובתו הייתה הפוכה. 'שירים צרפתיים יש לי די בצרפת' – אמר להן – 'כאן אני מחפש לשמוע שירים בעברית'. 

על גבי כרטיס ביקור של הגננת אסתר שפירא, השמור אצלי, היא פונה בשנת 1899 למורה דוד יודילוביץ': 'אדון יודילוביץ'! הואיל נא בטובך, לתרגם לי [לעברית] את השירים האחדים שהעתקתי פה. אולי באמת יבוא הנדיב. חפצי ללמדם איזה שיר בעל פה, אם רק יהיה זמן. אבקשך נא לתרגמם שבוע זה כדי שאוכל ביום הראשון ללמד זה לילדים. אקוה שלא תשיב פני ריקם'. 

יודילוביץ' נענה לגננת אסתר ותרגם את השיר הצרפתי 'פררה ז'קה' לעברית, 'אחינו יעקב', ומכאן החל להתגלגל השיר בארץ באלף נוסחים עד שהיה ל'אחינו הנהג'. 

כך היה עד שקם והזדעק ישראל בלקינד הביל"ויי: 'עד מתי נשיר את שירינו רק במנגינות צרפתיות, רוסיות, גרמניות, אנגליות, ערביות, טורקיות או רומניות?' 

נאה דורש ונאה מקיים – החל בלקינד ללמד את שירי הילדים שחיבר יצחק אפשטיין, מי שהיה מנהל בתי הספר בראש פינה, מטולה וצפת: 'הילד רואה בעיניים', 'לי עז קטנה', ו'עברים אנחנו עברית נדברה'. אלה היו משירי הילדים העבריים הראשונים ששרו בני העלייה הראשונה. 

צעד אחר צעד, החל להתגבש בארץ אוצר הזמרה העברית החדשה. שבעים השנים הראשונות, מתרל"ח ועד תש"ח, מן החריש הראשון ב'אֵם המושבות' ועד חידוש הריבונות הישראלית – אלה השנים המכוננות שבהן הונחו אבני השתייה של הזמר העברי, שלצד הלשון העברית היו לאחד ממרכיבי הזהות של אדם מישראל. בחר לך עשור מתולדות היישוב, כל עשור, הצב מן העבר האחד את האירועים שהתרחשו בו ולמולו את השירים שנכתבו בו, ותיווכח לדעת כי הזמר העברי הוא בעצם יומן החדשות של התקופה. השתקפה בו ההוויה הישראלית כולה. למן האירועים הביטחוניים והיישוביים ועד התחושות, התקוות ומשאלות הלב שחלחלו אל השירים. לפני שאתה שר 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי', לך אל השירים והם יספרו לך מתי היו ימות השמחה והשגשוג ומתי תקופות המצוקה, המכאוב והייאוש. על פי השירים תוכל על נקלה לשרטט גרף שיציג את התפתחות מצב הרוח הלאומי בארץ, מעלותיו ומורדותיו, לאורך ציר הזמן, ותיווכח איך התמודד היישוב בימי מצור ומצוק והתגבר על משברים בסיוע תיבת הנגינה של הזמר העברי, שהייתה ציפור הנפש של היישוב. 

על קצה המזלג הגענו לשלב הסיכום. אז מי אני, שיר ישראלי? 

מאגר הזמר העברי הנוכחי הוא אוצר בלום של שירים, עם שפע סוגות ובליל סגנונות ממזרח וממערב. מדינה אחת, פעמיים ים, שנים עשר שבטים, ושבעים ושבעה סגנונות זמר, והם כולם שירים ישראלים. רבבות שירים מכל התחומים והסוגים: שירי ילדים ושירי נוף, שירי ריקוד ושירי חג, שירים חסידיים ושירי תימן, זמר מזרחי, זמר ים תיכוני ושירי פסטיבלים. יכול אדם להפליג היום בשייט מסביב לעולם ולהאזין לאורך כל הדרך לרצף של שירים עבריים מבלי לחזור על שיר אחד פעמיים. 

ואולי אין זו אלא מנגינה אחת עם מיתרים אלפיים. 

ולסיום, משהו בנימה אישית: 

בשנות ילדותי המוקדמות בנווה צדק הטמיעו בי שבעה בתי כנסת את הצלילים של מזרח ומערב במוזיקה היהודית. שני בתי הכנסת האשכנזיים הראשונים של נווה צדק, שנהרסו ואינם עוד, התנוססו ממש אל מול חלון חדרי ויכולתי לשמוע את קולות הזמירות והניגונים שבקעו מהם שחרית וערבית. בבית הכנסת שעמד סמוך לביתי, בחצר ביתו המפואר של אמזלג, למדתי את הנוסח הארץ-ישראלי המזרחי של 'לכה דודי', ובבית הכנסת של שְׁלוּש, שבקצה הרחוב, נשאתי בגאווה דגל ביד ושרתי 'מפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל', בהיותי בן שלוש. מדי שבת וחג פקדתי עם אבי וסבי את בית הכנסת 'אליהו הנביא' ובו שרתי את 'מזמור לדוד' ו'יגדל' בנוסח ספרד, ובבית הכנסת 'אוהל מועד', שברחוב שד"ל, לימדני המלחין ניסן כהן-מלמד את 'פתחו לי שערי צדק' ואת 'טעם הַמָּן'. בבית הכנסת של בית הספר 'תחכמוני', בו למדתי, שרתי שנים במקהלה שהקים החזן שלמה רביץ וגם עברתי לפני התיבה. 

מיזוג של מזרח ומערב נתקיים גם בי, ולוּ רק מעצם אילן היוחסין שלי: עם סבתי האחת דיברתי לדינו ושרתי 'אברה טו לה פוארטה סרדה', ועם האחרת דיברתי יידיש והיא שרה לי 'שלאָף מײַן קינד מײַן פֿייגעלע'. כל אלו היו עבורי קניינים מוזיקליים אותם נשאתי עמי לאורך השנים במסעי הארוך בנתיב הזמר העברי, שתחילתו בבית ליד המסילה, שבנה אבי בנווה צדק, וסיומו, אך לא קיצו, כאן, במעמד מכובד זה. 

לצד עבודתי היומיומית ומקור פרנסתי בתחום המחשבים, מזה 52 שנה, כמניין אליהו, תמיד נטה לבי אל השירים. הסקרנות האישית הוליכה אותי בעקבותיהם, בעודי משתוקק לדלות כל פיסת מידע אודותיהם ומכתת רגליי בחיפושים אחר מקורות ראשוניים, כי הם החשובים באמת. ששתי על כל הזדמנות לראיין את ותיקי היישוב, ללקט מחברות ופנקסי שיר, תעודות, מסמכים וכתבי יד מקוריים של שירים, להתחקות אחר גלגוליהם של שירים ולברר מתי ואיך באו לעולם. כששפר עלי מזלי חשפתי זהותם של מחברים ומלחינים של שירים עלומי שם. 

אמי זיכרונה לברכה הייתה המורה הראשונה שלי לזמרה. בבוקר העירה אותי בשיר 'קומו בנים קומו, עת ללמוד הגיעה', שאותו הביאה עימה מבית הספר העברי בגרייבו בו למדה. היא שרה לי את 'יש לי אח קטן מאד בן שנה אחת' ואת 'חמש שנים עברו על דן'. יחדיו זימרנו במטבח בשני קולות את 'שמש אביב נטה ימה', ובלילה נרדמתי לצלילי השיר האהוב עלי במיוחד: 'שכב בני שכב במנוחה'. בארץ ישראל 'תזרע בדמעה ותקצור ברינה' הדהדו באוזניי מילותיו של עמנואל הרוסי, מפי אמי השומרת עלי מכל רע בעודי מתנמנם. ואני לא ידעתי ש'שירת הקציר' הזו תהיה לימים סם החיים עבורי והפרק הראשי בסיפור חיי.

שלושה חברים: יורם טהרלב, דן אלמגור ואליהו הכהן (באדיבות דליה הכהן)

ב. דברי הברכה של דן אלמגור לאליהו הכהן לרגל קבלת אות ההוקרה 

לפני כארבעה חודשים, בי"א אדר, יום תל חי, נתכנסה כל ממשלת ישראל – כל 89 השרים וסגני השרים – לישיבה חגיגית וצילום קבוצתי בצל פסל האריה השואג. העיתונים והטלוויזיה דיווחו שראש הממשלה הכריז שם חגיגית, שהממשלה החליטה להקצות השנה לא פחות מ-450 מיליון שקלים להנצחת מורשת התרבות העברית. 'ובראש מעייני', אמר בנימין נתניהו, 'הזֶמֶר העברי ו"בית הזֶמֶר העברי"'. כך במפורש צוטט בעיתון וברדיו ובטלוויזיה האיש שמעולם לא נתפש כשהוא שר שיר עברי, או משתתף במפגש של זמר עברי, בתיאטרון, בקונצרט, באופרה, בספרות. 'הזמר העברי בראש מעייני'. בצד האיום האיראני, המסילה לאילת... ומה עוד? אה, כן. 'שתי מדינות לשני עמים'...

מאז עברו כבר כארבעה חודשים, וגם האוהדים המושבעים של הזמר העברי לא שמעו עד כה מילה וחצי-מילה על ההכנות להגשמת הפרויקט המיוחל. אולי מפני שעובד עליו בסתר גוף דינמי מצומצם בתוך הממשלה, שכבר הוכיח את עצמו לא פעם – 'השביעייה'.

אבל לפני יומיים, הודות לקשרים אישיים (מזכירה צעירה וממושקפת בלשכה), נודע לנו סוף סוף, ואנחנו שמחים לנצל את ההתכנסות הזאת כדי לשתף אתכם בשמחה: תוך זמן קצר יהיו לנו גם בית הזמר העברי וגם רכבת לאילת. נכון, זו תהיה רק רכבת וירטואלית. באינטרנט. ברוח 'מנהרת הזמן'. שְׁמָהּ יהיה 'הֵי דרומה', ובתוכה, ליד המזנון, יהיה הקרון שבו ישכון 'בית הזמר העברי', גם הוא וירטואלי ברוח זמננו.

ואז, כשניסע ברכבת הווירטואלית לאילת ונציץ מבעד לחלון הווירטואלי של הקרון הנודד של בית הזמר העברי, נראה לפתע בחוץ, קצת לפני שנגיע לאילת, שלט הנושא את שתי המלים 'באר אורה': שמה של החווה החקלאית שהקים לפני שישים שנה, בתחילת שנות החמישים, מפקד הגדנ"ע רב הדמיון, עקיבא עצמון, כדי לקרב את תלמידי בתי הספר התיכוניים של אז אל החיים בנגב, ברוח חזונו של בן-גוריון. 

מחנה האוהלים של הגדנ"ע בבסיס באר אורה, 1951 (ויקיפדיה)

כל תלמידי השישיות, שהו אז שבועיים בחווה, במקום לימודים. נוף הערבה הפראי היה משגע, אבל היה שם חם נורא. מים עם מגנזיום. 'קוּלֶרִים' פשוטים, מאולתרים, במקום מזגני אויר. החניכים השתזפו, הצטרדו, קצת עבדו, הצטלמו – ושמחו מאד לחזור הביתה. פרט לאחד: תלמיד בית הספר החקלאי בפרדס חנה, שנשבה בקסמן של החווה והערבה והחליט לחזור אליהן ברגע שיוכל. והוא חזר. כקצין צעיר בשירות חובה, והפך למשך שנתיים מפקד החווה.    

היו כאלה שהביאו אתם אל החווה במדבר הצחיח תֶּרמוֹסים, כדי שיוכלו לשתות מים קרים נקיים. אליהו, כך שמו של אותו סגן צעיר, הביא אתו מהבית אוצר גדול פי כמה – את ארכיון הזמר העברי, שאותו אסף במו ידיו במשך שנים, כמפעל יחיד של נער: אלף שירים מכל התקופות. כמעט שלא היו אז בנמצא יותר שירים עבריים, פרט לפיוטי הקודש. אלף שירים עבריים, ששמע מרגע שנולד מפי אמו, אוהבת הזמר.

כשגילה שרוב החניכים בחווה, לא רק העולים החדשים אלא גם ילידי הארץ, מכירים בקושי מאה שירים מתוך האלף שאסף, סיפר זאת באוזני קצין החינוך האגדי והאהוב של חיל הגדנ"ע, בו שירת.    

'אלף שירים עבריים?', נדהם קצין החינוך. 'למה שלא תוציא שירון של אלף השירים האלה, כדי שנחלק אותו לכל קציני החינוך והמדריכים של החייל? לא צריך בדפוס. יש לך פה הרבה זמן בערבים. יש מכונת כתיבה ושעווניות "גסטטנר", ויש מכונת שכפול ידנית ונייר. תדפיס ותשכפל לאט לאט, נגיד, מאה עותקים. אנחנו נממן את הכריכה'.

וזה מה שעשה סגן אליהו בלילות בחווה במשך השנתיים ההן. בימים החמים היה יוצא עם החניכים- הגדנ"עים לשדות ולמסעות ארוכים במדבר. עוצר ומסביר ליד כל נקיק, כל צוק, ומביא מכל מסע לחווה גם חרדונים, נחשים ולטאות שתפש בדרך.

אבל בלילה, כל לילה, בעוד הצעירים והצעירות מבלים לאורם הרומנטי של הכוכבים והירח המנצנצים מעל, היה אליהו יושב בצריפו החם, המהביל, ומתקתק בעצמו במכונת הכתיבה הצבאית הישנה נושנה שיר עברי אחרי שיר. אלף שירים. גם הוסיף מפתחות לפי א"ב ולפי נושאים ולפי חגי השנה. וחייל אחר ששירת אתו, יעקב – הלא הוא חברנו הצייר יעקב גוטרמן, הנמצא גם הוא כאן הערב – היה מקבל מידיו כל שעוונית מודפסת וחורט עליה איורים בחרט, כיד כשרונו הברוך. כך תקתקו וחרטו שניהם ביד אלפי עמודים. מאה עותקים למדריכי הגדנ"ע, ועוד עשרים לחברים ולחניכים. ובכל פעם שאליהו היה עולה צפונה, לחופשה, היה נוטל אתו כמה עשרות עותקים אל הכורך השומרוני, ששון צדקה, בנווה צדק ליד ביתו. כל כריכה, עבודת יד, עלתה אז ארבע לירות. כמשכורת וחצי של סגן בצבא חובה. אבל אליהו הלווה כסף ושילם מכיסו לכורך, ידע שיקבל כל מיל בחזרה. הרי קצין החינוך הבטיח.  

וכיון שאנחנו נוסעים במסילת הברזל ובמנהרת הזמן, שבה אין מוקדם ומאוחר בזמנים; וכיון שעיסוקנו בשירה עברית ובאוהב השירה מנווה צדק, נגלה לפתע בארכיון הווירטואלי שבדיוק שישים שנה לפני הדפסת השירונים האלה הדפיס צעיר עברי אחר – גם הוא בן 22, ממש בגילו של אליהו – שירים עבריים שחלקם נכללו גם באוסף של אליהו. אבל היה בהם גם שיר עברי אחד שלא נכנס לאוסף, כי לא הולחן. אולי מפני שהיה שיר ארוך מאוד. אבל בכל פעם שאני קורא בשיר הזה איני יכול שלא לחשוב שנכתב – בכוח הנבואה, שניתנה גם לכמה משוררים – על דמותו של הקצין הצעיר מבאר אורה, שבעוד חייליו וחניכותיו הצעירים יושבים בלילה על הדשא מתחת לכוכבים הנוצצים, היה הוא עומד לילה לילה בחדר החם ומדפיס במסירות נפש דף אחרי דף, כשהוא מזמזם-מזמר לעצמו את אלף השירים שהדפיס. 

לא אקרא כאן, חלילה, את כל השיר הארוך. רק מבחר שורות ממנו. שיניתי קצת את סדר השורות, אך לא שיניתי בתוכן אפילו מילה אחת. שמו של השיר: 'המתמיד':  

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה, / הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה, / וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם, מִתְנוֹעֵעַ, / מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף.

וּמְלֵא תַעֲצוּמוֹת הַנַּעַר יָנוּעַ, / וְעֵינָיו כִּשְׁתֵּי גַחֲלֵי אֵשׁ תִּתְלַקַּחְנָה.

וּבְיָדוֹ הָרַכָּה הוּא מוֹחֶה הַזֵּעָה / הַדְּלוּחָה מִקִּמְטֵי הַמֵּצַח הַמְּעֻנָּן.

כַּחֵץ יָרוּץ דְּבָרוֹ, גִּלְיוֹנוֹת יִבְרָחוּ, / דָּף יִרְדֹּף דָּף, הָעַמּוּדִים נֶאֱכָלִים.

חֲבִיבִים עָלֶיךָ, בֵּן יַקִּיר, יִסּוּרִים? / הֲיָדַע הָאֻמְלָל כִּי-אֻמְלָל הִנֵּהוּ?

 

רַק מִי אֲשֶׁר-עָבַר עַל בֵּית הַיְשִׁיבָה / בִּדְמִי חֲצוֹת הַלַּיִל אוֹ בְדִמְמַת הַשַּׁחַר,

וּבְעַד חַלּוֹן מֵאִיר אָזְנוֹ הִקְשִׁיבָה / קוֹל בּוֹדֵד יְשׁוֹרֵר, זָמִיר מַתְמִיד מְאַחֵר,

אָז קוֹל עָנֹג אֶחָד מְלֵא עֹז יִשָּׁמַע – / הַקּוֹל קוֹל הַנַּעַר לֹא-יֵדַע חֲלוּשָׁה.

כְּיֶלֶד מִתְרַפֵּק, כְּבֵן מִתְגַּעְגֵּעַ / הוּא שׁוֹנֶה אֶת-פִּרְקוֹ בִּנְעִימָה, בִּקְדֻשָּׁה

וְהִטּוּ אֶת-אָזְנָם וְעָמְדוּ לִשְׁמֹעַ / אֶת-קוֹלוֹ הַנֹּקֵב, זִמְרָתוֹ הַמְּדִיבָה.

וּבְעָמְדוֹ – וְעָמַד כְּמַסְמֵר תָּקוּעַ, / נֵר דֹּלֵק, עַמּוּדוֹ וְסֵפֶר תַּלמוּדוֹ;

יוֹם תָּמִים, חֲצִי לַיְלָה מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמִישׁ, / וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה? 

מנהרת הזמן... שירו של חיים נחמן בן ה-22 נדפס בשנת תרנ"ה, בדיוק שישים שנה לפני שנדפס השירון בבאר אורה.

משורר או נביא? לא במקרה, כשהגיע ביאליק ארצה לביקור קצר ראשון, בשנת 1909, קיבל את פניו בחוף יפו תושב נווה צדק, חברו הטוב מימי ישיבת וולוז'ין הרב אברהם יצחק קוק, במילים היקרות ללבו של אליהו: 'שירה נא, משורר אהוב ... העירה כינורך, המלא עוז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחייה'.   

לקראת סיום, נחזור, ברשותכם, לפרוזה: כשהשלים אליהו את הדפסת 120 השירונים העבים וכריכתם, נטל את הכרך הראשון למפקדת הגדנ"ע, להראותו לקצין החינוך. הייתי שם, כחבר מערכת העיתון במחנה גדנ"ע, ששכנה בחדר הסמוך. אני זוכר את התרגשותו, כשבא מבאר אורה למחנה המפקדה עם התינוק החדש, שכמוהו לא נולד עד אז – ומאז – בתולדות הספר והזמר העברי. בחיוך דפק על דלתו של קצין החינוך שאהבנו, ונכנס כשהשירון העבה הראשון מושט קדימה בידו, בגאווה.

קצין החינוך, רב סרן ברזילי, איש מקסים באמת, היה קצת נבוך. 'אני לא יודע איך לבשר לך, אליהו', אמר. 'אבל כשביקשתי ממחלקת הכספים להכין את הכסף שהבטחתי לך עבור הכריכות, הודיעו לי שבכלל לא הייתי רשאי להזמין ספרים כאלה ללא אישור מוקדם. לצערי לא נוכל להשתמש בשירונים שלך. אבל אתה רשאי לעשות בהם מה שתרצה'.

120 שירונים, כרוכים למופת. ארבע לירות כל כריכה. 480 לירות של שנת 1955. כמעט מחירו של 'פיאט' קטן באותם ימים. ובמשכורת של סגן אליהו – משכורת של עשר שנות שירות. קצין החינוך שלנו הרגיש באמת לא בנוח. אבל היו לו דברי נחמה, שאליהו לא שכח אותם עד היום: 'אליהו יקר', אמר. 'ראה זאת כתרומתך להפצת הזמר העברי בקרב הנוער'.

מאז חלפו 55 שנים. אילו שמר אליהו את השירונים ההם בגנזיו, היה יכול למכור היום כל אחד מהם לאספנים באלפי שקלים. אבל הוא חילק אותם אז חינם למי שרק ביקש. ואת דמי הכריכה שלווה כחייל כדי לשלם לכורך, החזיר מכיסו הפרטי במשך שנים לא מעטות. נדמה לי שהוא עדיין חייב כמה תשלומים, ובגלל זה לא יצא עדיין לפנסיה.

למזלו ולמזלנו, עם שחרורו וסיום לימודיו, לא הסתמך עוד על הבטחות נדיבים והפך לאחד מאנשי המחשב הראשונים והמבוקשים ביותר בארץ. אבל כל לילה, כל השנים, בשובו ממשרדו בבית הקומות שבו הוא עובד, הוא יושב שעות ארוכות בחדרו הממוזג בדירתו ברמת גן, ולאור המנורה עוסק עד שעות הבוקר המוקדמות בתחביב היקר לו באמת – חקר הזמר העברי. אלפי שירונים, בדפוס ובכתב יד – האוסף הגדול ביותר בעולם – רבבות מסמכים, מחברות קטנות, בהן רשם בכתב הפנינים הקטן שלו את הריאיונות הסבלניים שניהל עם אלפי ותיקות וותיקים מכל התקופות. 

 'ארכיון הזמר העברי', 'בית הזמר העברי'? – זה אליהו. לא רק מה שאצר כל השנים הרבות האלה במגירותיו, בפנקסיו ובמדפיו. גם כל מה שאצר בראשו. אין ולא יהיה בעולם ולעולם מומחה ובקיא כמוהו בתחום הזה. לא במקרה נקראים אנחנו, חבריו, 'חובבי הזמר העברי'. על ידו – כולנו חובבים.

אז ביום שיתחילו להגשים את ההבטחה שניתנה בצל האריה השואג בתל חי, ולהוציא סוף סוף את המיליון הראשון מתוך 450 המיליונים המובטחים ל'ארכיון הזמר העברי' ול'בית הזמר העברי', כדי לחלקו בין הפקידים והספרנים שייבחרו, והקבלנים שיבנו היכלות ואולמות ממוזגים ספוני שיש – אנא, עשו לי טובה: קודם כל, לפני הכל, החזירו לאליהו את 480 הלירות ההן מ-1955.

ג. הוספות ששלח דן אלמגור ליורם רותם                     

... ואז, נגלה בארכיון הזמר הווירטואלי סיפור אמיתי לגמרי, שכותרתו מזכירה קצת שיר עברי מוכר, אם כי מתורגם: 'היה, היו שני חברים. / אחד רב-טוראי, / השני סגן-לא-פשוט'. 

שני החברים האלה, הנמצאים כאן הערב, נולדו בארץ באותה שנה עצמה. וכמו כל תלמידי בתי הספר התיכונים בארץ יצאו בשנת 1951, באמצע שנת הלימודים ב'שישית', אל חוות באר אורה, כדי לחוות שבועיים בנוף המדברי הפראי, וגם קצת לעבוד. אחד מהשניים, הוא עבדכם הנאמן, בנו של אגרונום מרחובות, התרשם כל כך עמוק מהשהייה בחווה החקלאית עד שכתב עליה, כבר למסיבת הסיום של השהייה שם, 'אופרטה' שכולה מבוססת על פזמונים מוכרים; השני, תלמיד בית הספר החקלאי בפרדס חנה, לא כתב פזמונים; אבל החליט בלבו שברגע שיסיים את לימודיו יחזור לחווה כדי לחיות בה.

שנתיים אחר כך התגייסו שניהם, ושירתו יחד בחייל קרבי מיוחד במינו – חיל הגדנ"ע. עבדכם, הרב-טוראי מן השיר, שירת במערכת העיתון במחנה גדנ"ע, במחנה המפקדה ששכן צפונית לירקון, במקום שאבשלום קור ודאי יציע לקרוא לו בשם העברי 'בית השחי', או 'השכווי', אבל אז קראו לו עדיין שייח' מוּנֶס. החבר השני, הגשים את חלומו וחזר לבאר אורה, בה שירת שנתיים כמפקד החווה, בדרגת סגן.

מפליא מה שארכיון וירטואלי יכול לגלות: בשנת 1955, בעודם משרתים באותו החייל, נולדו במוחם הקודח של שני החברים ממש אותם שני רעיונות, שהוזכרו כעבור 55 שנים בנאום ראש הממשלה בצל אנדרטת תל חי: מסילת ברזל לאילת, ו'בית הזמר העברי'.  

הרב-טוראי, ששימש כסגן עורך, גילה לפתע שאינו יכול למסור לדפוס את הגיליון החדש של העיתון, כי אחד הכתבים לא הספיק להכין את הכתבה שלמענה נשלח ונשארו שני עמודים ריקים. מה עושים? הוא החליט לכתוב פרק ראשון של סיפור דמיוני בהמשכים ולבקש את הקוראים הגדנ"עים לשלוח לו פרקים נוספים, כיד דמיונם הטובה עליהם. הימים היו ימי פתיחת מסילת הברזל לבאר שבע, שנחשבה למאורע היסטורי חשוב. אז הוא כתב פרק ראשון של סיפור בהמשכים בשם 'הפסים יורדים דרומה' – על גדנ"עים הסוללים את מסילת הברזל לאילת. וכך, ב-2 בספטמבר 1955, לפני 55 שנים, התפרסם הפרק הראשון שכתבתי. לא מאמינים? תשאלו את הגדנ"עי הצעיר ששלח לנו את הפרק השני, שאותו פרסמנו שבועיים אחר כך, בשלושה באוקטובר 1955. הוא לא משקר. שמו אסא כשר [סיפור זה הובא בבלוג עונג שבת, 'הפסים פורצים דרומה', 15 בדצמבר 2011 – ד"א]. 

בדיוק באותו שנה שבה נכתב צפונית לירקון הפרק הראשון של 'הפסים פורצים דרומה', נולד דרומית-דרומית לירקון, בחוות באר אורה, 'בית הזמר העברי'. ומי שיזם ויישם אותו הוא-הוא הסגן הצעיר, יליד נווה צדק, שירש את האהבה לזמר העברי לדורותיו מאמו, שהכירה כל שיר ושרה אותו באזניו מרגע שנולד.  

ד. תשובתו של אליהו הכהן לדברי הברכה של דן אלמגור

כשדן אלמגור סיים לכתוב את דברי ברכתו הוא שלחם לאליהו הכהן בצירוף שאלות הנוגעות לכמה מהעובדות. יומיים לפני הטקס הגיע לדן מכתב תשובה של אליהו והרי הוא כאן.

דני דן,

אתה מביך אותי, אבל אני משיב תחילה על שאלותיך:

דרגתי בעת הוצאת הכנת הקובץ הייתה סגן בשירות חובה.

כמות השירים בקובץ היא אכן כאלף שירים, כולל מפתחות לפי א"ב של השירים, ומפתח לפי נושאים ומפתח נוסף לפי חגי השנה – כדי שיוכל לשרת מדריכי גדנ"ע.

ברזילי הנערץ והאהוב לא נקב בסכום אלא אמר: העבר אלינו מאה עותקים ואנו נשלם את תמורתם ונכסה את כל הוצאותיך.

שיכפלתי וכרכתי 120 עותקים בכריכה קשה. מאה העברתי לגדנ"ע ועשרים חילקתי למדריכי באר אורה ולמדריכי גדוד עירון שעליו פיקדתי לפני כן, ביניהם ידידי הטוב מאז ועד היום יעקב גוטרמן (כיום חבר קיבוץ העוגן), שאייר את כל האיורים בחרט על השעווניות שלא על מנת לקבל פרס.

אני זוכר שהכריכה אצל כורך שומרוני בשם ששון צדקה בנווה צדק ליד ביתי עלתה ארבע ל"י לכל כרך, יותר ממשכורת חודשית אחת של קצין בשירות חובה, ול-120 הכרכים – ס"ה 480 ל"י. הון עתק לגביי שצריך הייתי לפרעו בתשלומים זמן רב אחרי כן.

לברזילי לא קיצצו את התקציב אלא פשוט הודיעו לו שהוא לא היה רשאי להזמין ספר כזה אלא באישור מוקדם.

לבסוף אמר לי: 'אליהו יקר, ראה זאת כתרומתך להפצת הזמר העברי בקרב הנוער'. מ-120 העותקים שמור אצלי עותק אחד, אבל במרוצת השנים קיבלתי פניות של אנשים שהיו מוכנים לשלם כל מחיר. ראיתי בקובץ הזה חטא נעורים ותו לא.

ואשר לשהותי בבאר אורה:

ב-1951 הגעתי אליה כחניך לראשונה.

ב-1955 הייתי קצין מלווה של ה'טֵית-ניקים' שהובילו והחזירו מחזורי גדנ"עים לחווה.

ב-1957-1956 הייתי מפקד החווה. בן 22-21.

 עניתי על שאלותיך ולא אסתיר דבר.

מאות מ'בוגרי' באר אורה עוצרים אותי מפעם לפעם ברחוב. אינני זוכר איש מהם, אך מסתבר שהם זוכרים את המסעות הרבים שהובלתי אותם, את ההסברים מכל צוק וגם את בעלי החיים שהייתי מביא לחווה אחרי כל מסע כזה – חומטים, חרדונים, נחשים ולטאות.

להתראות ביום שני. אל תגזים, אליהו   

 

ה. אליהו הכהן על תקופת באר אורה  

דוד אסף  

ב-19 בפברואר 2013 פרסמתי בבלוג עונג שבת את הפרק הראשון ברשימה בת שלושה פרקים על גלגולי השיר 'הי דרומה' ('גלגולו של ניגון: בדרך לאילת עוצרים בדְזַ'נְקוֹיֶה'). את הרשימה הקדשתי לאליהו, לרגל זכייתו בפרס ישראל. אליהו הודה לי, צירף את התמונה שלו עם בן-גוריון, וכתב: 

היטב קלעת כשבחרת להקדיש לכבודי את רשימתך על 'הי דרומה'. בן בית אני בנופי השיר הזה. שנתיים פיקדתי על חוות באר אורה (1957-1956), והובלתי אלפי צעירים במסעות בין צוקי אילת ובערבה, תוך שירה, ושני הלחנים של 'הי דרומה' כיכבו אז ברפרטואר.  

'עין רדיאן', הנזכרת בשיר, עוד הייתה אז היאחזות נח"ל. כשאירחתי את בן-גוריון בחווה, באביב 1957, הוא שאל אותי מאין מגיעים מים לבאר אורה. השבתי לו: מ'עין רדיאן'. הוא מיד גער בי בטון הבנגוריוני הטיפוסי, ותיקן: 'אל תגיד עין רדיאן, אמור יטבתה'...

סגן אליהו הכהן מלווה את דוד בן גוריון בביקורו בבאר אורה , 1957

באוגוסט 2016 הפיק תא"ל (במילואים) אורי מנוס, לשעבר מפקד הגדנ"ע וחבר הוועדה לשימור באר אורה (ועדה שבה היה חבר גם אליהו), סרט תיעודי ובו מספר אליהו על ימיו בבאר אורה. הסרט בן 37 דקות ונחשף בו פרק לא מוכר בחייו של אליהו הכהן. סרט מרתק!

בעלי התוספות

נחומי הרציון האיר את עיני בפרט שכלל לא הכרתי: שיר זמר שאליהו הכהן עצמו כתב! 

כתב נחומי: אני מצרף את 'המנון באר אורה' שחיבר אליהו ללחנו של יזהר ירון: מילים ותווים ו'אודות השיר', כפי שכתב לי אליהו עצמו. כל אלה פורסמו באתר שירה עובדת, בערך 'באר אורה', ומובאים כאן באישורו של עורך האתר, יפתח מזור.

השיר עצמו הושמע מפיה של אורה זיטנר באותו כנס שבו קיבל אליהו את אות ההוקרה. אפשר להאזין לו באת זמרשת כאן.

שבועה שלא לשחק בקלפים

מאת שלמה צוקר 

מיודעי עודד פְלוּס, מן הספרייה היהודית בציריך, שלח אליי תצלום של שתי שורות כְּתוּבות-יד, וכתב:  

שלמה היקר, אני מקווה שאינני מפריע את מנוחתך בזוטות, אך יש לי כאן כתב יד ששורבט בתוך ספר, שאינני מצליח לפענח וקיוויתי לעזרתך. אני מניח שזה ביידיש ומכאן הקושי שלי. מדובר בספר חומש, כרך ראשון של התנ"ך ('עשרים וארבע'), עם פירוש רש"י ואבן עזרא, שהודפס ב-1618 בבזל על ידי המדפיס לודוויג קיניג. במאה ה-19 הספר היה בבעלותו של יעקב ב' דרייפוס מאובר אנדינגן (Ober-Endingen)  שבצפון שווייץ (חותמתו מופיעה בתחתית עמוד השער). הספר התגלגל איכשהו לידי הנאצים, ומשם לאמסטרדם ואז חזר למוזיאון היהודי בבזל. 

הקלקה על התמונה תגדיל אותה

 

באמת, הקושי אינו רק בהיות הדבר כתוב יידיש. למראה הכתוב בו גם אני 'השתוממתי כשעה' (דניאל, ד 16), עד שעלה בידי לפתור את סודות הכתוב. רק מוח הרגיל בחשיבה תלמודית יכול היה להמציא נדר כזה, שמזכיר שבועות ונדרים מצחיקים אשר עלו על דעתם של חכמינו במסכת נדרים, כמו למשל, 'קוֹנָם יין שאני טועם השנה. נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה' (בבלי נדרים, ס ע"ב), או 'האומר [לאשתו] קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ' [הריני נודר שלא אשכב איתך] (משנה נדרים, פ"ב א).

כך 'נשבע' אפוא אותו אדם ששמו יהודה בן שמואל: 

אני יהודא בר שמואל האב שבילין בר שווארין אויף ב' שנים אויז  גיבען  גינומין חנוכה אונ' פורים

פֿון ך"ג תשרי ביז ווידר ך"ב תשרי איבר ב' שנים

ובכתיב יידיש תקני:

אני יהודה בר שמואל האָב שפּילן פֿאַרשוואָרן אויף ב' שנים, אויסגענומען חנוכּה און פּורים,

פֿון ך"ג תשרי ביז ווידער ך"ב תשרי, איבער ב' שנים.

וכך הוא התרגום לעברית:

אני יהודה בן ר' שמואל נשבעתי שלא אשחק במשך שנתיים – להוציא חנוכה ופורים,  

מיום כ"ג בתשרי ועד כ"ב בתשרי כעבור שנתיים.

מה אפשר לומר על טקסט מוזר זה?

ראשית הערה לשונית: 'שבילין', היינו 'שפּילן', פירושו לשחק, ואין משחק אלא משחק בקלפים. יהודי אשכנז החליפו בהגייתם בין האותיות ב' ו-פ'. באות ב' היו יהודי גרמניה מסמנים גם את האות v, שבגרמנית נהגית כמו f, ואם כן: 'בר שווארין' הוא verschworen או פֿערשוואָרען, כי יידיש זו אינה אלא גרמנית עילית (Hochdeutsch) של ימי הביניים! 

ועוד, הכותב בחר לו את יום כ"ג בתשרי כיום שממנו תחול השבועה שלא לשחק קלפים (חוץ מחנוכה ופורים) למשך שנתיים. מה מיוחד בתאריך זה? כנראה משום שזהו היום השני של שמיני עצרת, שבגלויות כונה בשם 'שמחת תורה', ובמהלכו הרבה אותו יהודה במשחקי קלפים, ושמא גם הפסיד בהם הפסדים ניכרים. מדובר אולי במהמר וקלפן מתמכר, המנסה לרסן את תאוותו. אבל יש גבול גם לאיפוק: השבועה תותר בחנוכה ובפורים, ימים שבהם יש היתר, ועל כל פנים נהוג ומקובל, לשחק בקלפים.

בימי החנוכה, בתקופה המסתיימת ב-24 בדצמבר, הימים הולכים ומתקצרים מיום ליום, ונהגו בני הארצות הגרמניות להרבות בהם בתאורה ובשעשועים, למען גָּרֵשׁ חושך ופחד קמאי – כך נהגו הגויים בתקופת היותם פגנים וכך גם אחרי התנצרותם, וכך נהגו גם היהודים. את המנהגים המשותפים להם ולגויים הגרמניים נשאו והביאו עמהם היהודים כשהתיישבו בהמוניהם בפולין, במאה ה-14, בימי קאז'ימייז' הגדול, ומאז ואילך הייתה זו מסורת של יהודי מזרח אירופה לארצותיהם לשחק בקלפים בימי חנוכה. ספרות הזיכרונות מלאה וגדושה בתיאורים על משחקי הקלפים בחיק המשפחה.

שמעתי פעם 'חכמה' מפולין, שמצאו בתיבה האחרונה של פרשת 'וַיֵּשֵׁב' – שאותה נוהגים לקרוא בשבת שלפני חנוכה – רמז נגד משחקים בקלפים: 

'וַיִּשְׁכָּחֵהוּ' (בראשית, מ 23), 'סימן' של ראשי תיבות: 'וועלכער ייִד שפּילט כּאָרטן חנוכּה הייסט וויטעק' – כל יהודי המשחק בקלפים בחנוכה ראוי הוא שייקרא 'ווֹיְטֶק' (Wojtek – צורת הקטנה של שם פולני-גויי נפוץ, Wojciech).

אף על פי שאמרו מושלי משל ביידיש, 'קדחת איז ניט קיין קרענק, און פּורים איז ניט קיין יום-טוב', כלומר קדחת היא לא מחלה ופורים הוא לא חג, הרי גם פורים נחשב 'יום טוב' של שמחה ועליצות, שבו נהגו לשתות לְשָׁכְרָה עד-דלא-ידע, ואף אסרו ללמוד בו תורה, בשביל שלא לעורר זכות על המן הרשע.

נחזור לכתב היד ולשבועה. האם מדובר במקרה ייחודי או חריג? לא ולא.

הרב יחיאל גולדהבר פרסם לפני כשנה בבלוג שלו (משולחנו של יחיאל גולדהבר) מאמר ושמו 'משחק הקלפים בחנוכה: תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק', ובו הביא עשרים נוסחי שבועה מסוג זה (רובם מספרד ואיטליה)!

מתברר שאבות אבותינו לא היו כולם צדיקים גדולים. היו בהם – כולל רבנים ותלמידי חכמים – מכורים לתאוות המשחק וההימורים. מקצתם הכירו בתשוקתם זו וניסו לסייגה ולרסנה באמצעות נדרים ושבועות. האם גם הצליחו?

לקריאה נוספת

יחיאל גולדהבר, 'משחק הקלפים בחנוכה: תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק', חלק א, חלק ב, חלק ג

__________________________________ 

שלמה צוקר עבד במשך עשרות שנים במחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) shlomozu@gmail.com

שיבולי פז: על עמירם קופר שנחטף לעזה

מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים

מאת יפתח מזור

את הפסטורליה הקיבוצית המנמנמת של שבת בבוקר בקיבוץ ניר עוז פילח פתאום רעם אדיר. זו הייתה השבת השחורה של 7 באוקטובר, שאותה לא נשכח. קיבוץ הספר הקטן הזה, שהוקם בעמל כפיים לפני 67 שנים, יהפוך בתוך שעות לעיי חורבות: בתים יִשָּׂרפו, יֵהָרסו, יִבָּזזו, כרבע מחבריו או יֵרָצחו או יֵחָטפו לעזה והמקום יתרוקן לחלוטין מיושביו. 'תסריט האימה שלא חלמנו בחלומות הכי גרועים שלנו שיקרה – קרה!', סיפרה אחת מחברות הקיבוץ לחדשות כאן 11. אירוע זה, לצד אירועים דומים בעוד כשלושים יישובים שונים במערב הנגב, היה הקשה ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה.

עמירם קופר

כשבעים מבין כלל האנשים שנחטפו לעזה הם תושבי ניר עוז. כל אחד ואחת מהחטופים – עולם ומלואו, וכאן נתמקד רק באחד מהם: עמירם קופר, שנחטף יחד עם רעייתו נורית, ששוחררה בינתיים. עמירם, לצד חברי קיבוץ נוספים בני גילו, עדיין מוחזק בשבי חמאס, ללא התרופות החיוניות לו, ובחוסר ידיעה מצמית מה צופן העתיד. 

על עמירם ועל שיריו סיפר לאחרונה דוד אסף בבלוג עונג שבת ('לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'), ואנו כאן נרחיב מעט את היריעה.

נתחיל מבראשית. עמירם נולד בסוף שנת 1938 בחיפה להורים שעלו ממזרח אירופה. בתום מלחמת העצמאות, כשהוא בן 11, הצטרף לתנועת השומר הצעיר בחיפה ושם נדלקה בו רוח ההתיישבות. חלומו הגדול היה להיות חקלאי וקיבוצניק ולפיכך אך טבעי היה שייצא ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי.

בשנת 1956 הוקם גרעין השומר הצעיר 'ניר עוז' אשר יועד לאַזְרֵחַ את היאחזות הנח"ל בשם זה, כ-2.5 ק"מ מהגבול עם רצועת עזה. עמירם הגשים את חלומו ההתיישבותי ונמנה עם מייסדי הקיבוץ. במשך כל חייו פעל לפיתוח המשק ושגשוגו, הן ברמה החומרית הן ברמה הרוחנית. הוא גם הקים בו משפחה לתפארת. לנורית ולו נולדו שלושה ילדים.

עמירם הוא איש אשכולות במלוא מובן המילה. מלבד היותו חלוץ וחקלאי, גם היה במשך שני עשורים מנהל הכספים והבקרה של יישובי חבל מעון, ובמשך למעלה משישים שנה כתב והלחין, הן בשביל 'שאר הרוח' (כלשונו) הן עבור אירועים שונים בקיבוץ ומחוצה לו. בשנת 1974 התפרסם ספרו שירים בסתיו (ספרית פועלים). בגיל מתקדם סיים דוקטורט בכלכלה ומדי פעם פרסם מאמרי דעה בעיתונות הקיבוצית. במאמריו הביע בדרך כלל עמדות כלכליות שהושפעו מהסוציאליזם הקיבוצי, הטיף לשלום ולשוויון והביע דעות נוקבות על הממשלה ועל העומד בראשה. למרות הבעיות הביטחוניות הרבות באזור, ולמרות שאותן שיבולים עליהן כתב בשיריו היו נשרפות באש עפיפוני התבערה וברשף פיצוצי הרקטות, עמירם המשיך להאמין בשלום ולרגע לא חשב לעזוב את ניר עוז. 

'שירה עובדת', המיזם אשר בשמו אני כותב דברים אלה, הוא פרויקט מוזיקלי התנדבותי ייחודי, שהחל בשנת 2011 ביוזמתי ובניהולו המוזיקלי של המלחין והפדגוג פרופ' מיכאל וולפה, חבר קיבוץ שדה בוקר. ישיבת הפתיחה של המיזם התקיימה בביתו של נחצ'ה היימן בפתח תקווה, והשתתפו בה גם נציגים מ'זמרשת'. המטרה הייתה ועודנה לשמר ולהנגיש את הזמר הקהילתי המקומי, זה שנולד והתהווה בקיבוצים ומושבים מאז הקמתם ועד היום. 

בפעילותי כבר ליקטתי, מן הגורן ומן היקב, קרוב ל-5,000 שירים מקוריים שנולדו והושרו בהתיישבות העובדת, רובם ככולם מעולם לא עזבו את ד' אמות המשק. מנקודת מבטי, שירי המושבות, הקיבוצים והמושבים הם-הם שירי העם שלנו (folk music), ואולי נכון יותר לכנותם שירי הכפר שלנו (country music). זוהי מוזיקה עממית שנוצרה מתוך הווי מקומי של עם היושב בארצו, ומכאן חותם האותנטיות שלה. חלק ניכר מהחומרים שאספתי הועלו לאתר 'שירה עובדת', שקיבל תמיכה ומימון מהתנועה הקיבוצית, קרן חבצלת, ארכיון יד טבנקין והמועצה האזורית רמת הנגב. אתם מוזמנים לגלוש באתר ולמצוא בו מכל טוב.

הקשר שלי עם עמירם קופר החל יחד עם 'שירה עובדת'. זמן קצר אחרי שפרסמתי 'קול קורא', הגיע אלי בדואר מכתב ממנו שנכתב ב-15 באוגוסט 2011:

כל הכבוד לפרויקט שלכם, 'שירה ע(א)ובדת' [באותו זמן הוספתי בסוגריים 'א' כמעין קריצה דו-משמעית]. אני שולח אליכם שירים שכתבתי והלחנתי בעיקר בשנות השבעים והשמונים … יש בידי לא מעט שירים …שהושמעו באירועי קיבוצי ב-54 שנות חברותי בניר עוז. אשמח לקבל תגובתכם. 

כך החל קשר מכתבים שאפשר לי לערוך עבור עמירם דף יוצר מכובד (ביוגרפיה, והנגשה של רוב יצירתו). עמירם, בראייתי, הוא דוגמה ליוצר שורשי ואותנטי מ'פס הייצור' הקלאסי של יוצרים שהם חברי קיבוצים.

תוכלו למשל למצוא שם שני שירים שלו בלחן של יוסי מוסטקי, שהתגורר בעברו בקיבוץ רוחמה והלחין את 'זמר נוגה' לרחל (הוא גם בן-דודו של השנסונר המנוח ג'ורג' מוסטקי), וכמובן את 'שיבולי פז', שנכתב לחג החוֹמֶש של ניר עוז ונפוץ בכל הארץ כשיר לחג השבועות (כולל שני ריקודי מעגל שחוברו במיוחד עבורו). 

'שיבולי פז' הוא דוגמה מוצלחת אחת משירים שנכתבו לחגי משק קיבוציים, אך הצליחו לחרוג ממקומם הקהילתי המקורי ונכנסו לפנתאון הזמר העברי הכלל-ארצי. דוגמאות בולטות לשירים מהסוג הזה הם 'ביתי אל מול גולן', שכתב יוסף נצר לכבוד חגיגות חצי יובל לקיבוץ שער הגולן; 'ההר הירוק תמיד', שכתב יורם טהרלב ליובל החמישים ליגור; 'בת שישים' ('כי אמיתית היא'), שכתב דידי מנוסי לכבוד שישים שנה לקבוצת גבע.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 47

הנה השיר בביצוע הנפלא של הגבעטרון:

 

וכך סיפר עמירם על הורתו ולידתו של השיר, בערב מיוחד שנערך בניר עוז לרגל צאת ספרו 'שירים מסְּפַר הַמִּדְבָּר' (2015):

בשנת 1960 הגיעה לעזרת ניר עוז קבוצת שנת שירות שלישית מקיבוץ עין השופט כדי לתמוך בקיבוץ הצעיר. בין חבריה היה יענקל'ה שגיא – חצוצרן מתזמורת בני הקיבוצים. השיר 'שיבולי פז' נולד על הדשא בין הצריפים, כאשר יענקל'ה מדלג מן הדשא אל הפסנתר ... יענקל'ה אִלתר את הלחן ובעקבותיו חיברתי את המילים. לקח משהו כמו שעה, שעה וחצי ... נחצ'ה היימן אימץ אותו לרפרטואר של חמישיית גלבוע ומאוחר יותר הגבעטרון אימץ את השיר והוא נכנס לפנתיאון … השירים על שיבולים.

הקשר ביני לבין עמירם המשיך גם אחר כך. הוא נהג לכתב אותי עם פרסום מאמרים שכתב לעיתונות הקיבוצית, ובמופע הראשון לכבוד פרויקט 'שירה עובדת', שנערך ב-7 בפברואר 2015 בקיבוץ נען, הזמנתי אותו (לצד אמנים קיבוציים אחרים) כ'אורח כבוד' לרגל ביצוע מחודש שעשתה 'להקת הצווארון הכחול' ל'שיבולי פז'.

למחרת ההופעה כתב לי עמירם, בשמו ובשם רעייתו: 

רצינו להודות לך על הזמנתנו לאירוע 'שירה עובדת' בנען. הופתענו מההעזה של המעבדים והמבצעים לבצע חלק ניכר מן השירים בסגנון רוק-ג'אזי, וגם נהנינו.  

האווירה באירוע הייתה מרגשת. כל הכבוד למארגנים מנען, ולך כיוזם, מנחה ומקים אתר 'שירה עובדת'. לא אגזים אם אומר שעבודתך באתר היא עבודת קודש. בפנתיאון של התנועה הקיבוצית יש עוד מלחינים מעבדים ומחברים (רבים) שהלכו לעולמם כמו נסים נסימוב, הנרי קלאוזנר, אורי גבעון, זאב חבצלת ועוד ועוד הראויים להאזנה. תרבות קיבוצית מבפנים היא צו השעה, במיוחד בקיבוצים שהשתנו ועוברים שינוי, אך גם בקיבוצים שטרם השתנו. החיים בעלי טעם כאשר בא לידי ביטוי שאר הרוח, מעבר לבעיות הפרנסה, וראוי כי נדע מאין באנו ולאן אנו הולכים.  

ושוב תודה, נורית ועמירם קופר

הקשר בין עמירם קופר ליענקל'ה שגיא הוליד עוד כמה שירים, כמו 'לחן של רועים', שבוצע על ידי חמישיית גלבוע, או 'קציר' (תם מועד גשמים), בביצועה של חבורת רננים, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה כמו 'שיבולי פז'.

עמירם שלח ידו גם בהלחנה. רוב השירים שכתב והלחין כונסו בספרו שירים מְסְּפַר המִּדְבָּר שהוזכר לעיל, ולרבים מהם יש גם ביצוע באתר שירה עובדת (למשל השיר המקסים 'אביב וקיץ', בביצוען של רביעיית בנות מניר עוז).

החקלאות בכלל והשיבולים בפרט הן בלי שום ספק המוטיב המובהק ביותר של זמרת ההתיישבות העובדת. יצירותיו של עמירם מצטרפות באופן טבעי לרפרטואר אין-סופי זה של שירי טבע וחקלאות.

השימוש במוטיבים של חקלאות ואיכרוּת בזמר העברי המתחדש, שראשיתו עוד בימי העלייה הראשונה (שירים כמו 'במחרשתי' של אליקום צונזר או 'בארץ הצבי' של לייב יפה), לא עמד בפני עצמו. הוא בא לשרת את הרעיון הגדול של חזרת העם היהודי לאדמתו וקיומו בה באופן עצמאי. בשירים הללו השוורים, הטרקטורים, המחרשות, העגלות, הקומביינים, השיבולים, היבולים, עונות השנה, הצאן, הבקר, וכמובן גם החקלאי עצמו, נרתמים כולם למטרה אחת: הגשמת המפעל הציוני.

העיסוק הכמעט אובססיבי במוטיבים חקלאיים, לא הגיע יש מאין. ראשיתו בציונות המעשית, שהובילה תהליך חברתי ורעיוני שלא היה כדוגמתו בעולם: היפוך פירמידת המקצועות. בדרך כלל החקלאי היה ממוקם בתחתית פירמידת המעמדות והמקצועות, אך בארץ ישראל המתחדשת הפירמידה מתהפכת ועובד האדמה מטפס לראשה. 'יהודי עובד אדמה בארצו', היה טיפוס אידיאלי שליווה את הציונות מראשיתה ועד שלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 37 (איור: אורי דן)

עמירם, ככותב קלאסי של הסוגה, הביע את ציוניותו מבעד למשקפי החקלאות. אך בחלוף השנים לא כל 'שירי השיבולים' שלו נשארו 'מגויסים', וכזהו שיר מיוחד שכתב והלחין בשם 'אחרי ככלות'. בניגוד ל'שיבולי פז', שם השיבולים 'ירחשו שיר חג', כאן רגע הקציר מתואר כאירוע עצוב:  'בשיח קמה שחו / מנחשות את סופן'.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 63

אחרי שקראתי את המילים הנוגות והאזנתי ללחן המלנכולי בביצועו הנעים של שלומי מטיאס, לחצתי על דף היוצר של המבצע כדי להכיר טוב יותר את הזַמָּר. כל שנכתב הוא: חבר קיבוץ חולית. עד מהרה התברר לי כי שלומי נרצח בביתו, יחד עם רעייתו שחר, תוך ששניהם מסוככים על בנם רותם, ששרד את התופת למרות שכדור חדר לבטנו.

שלומי מתיאס ורעייתו שחר (דבי) שנרצחו בקיבוץ חולית

חזרתי לדף השיר. האזנתי שוב למנגינה, למילים, לביצוע, וזה היה כבלתי נתפס: שיר אחד, שני יוצרים: האחד חטוף בעזה והשני נרצח. והמנגינה שהמשיכה בעצב הזילה דמעות מעיניי. 

שלומי היה יליד באר שבע, למד מוזיקה בבית ספר 'רימון' ושם גם הכיר את אישתו לעתיד. מכיריו העידו עליו כי היה מוזיקאי מחונן (פסנתרן, מעבד ומחנך) ואדם טוב לב. לא הכרתיו אישית, אך ראיתי אותו מספר פעמים מופיע על הבימה בבאר שבע בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. שלומי נהג לכתוב מילים בעלות תוכן מחאתי והצמידן למנגינות מוכרות. הנה למשל שלומי מופיע על במת ההפגנה בחן רב עם 'תוצרת הארץ' של נתן אלתרמן (לחן שם-טוב לוי). המילים קצת שונות... 

 

שירי ארץ ישראל החקלאית ויוצריהם, הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית. חטיפתו של אדם כמו עמירם קופר, האיש שנולד בארץ הזו ובנה אותה בחומר וברוח, כמוה כמו לקיחה בשבי של הארץ עצמה, בבחינת 'יהודה השבוייה'. 

עד שעמירם ושאר החטופים לא יחזרו לארצם שלמים ובריאים, הישראליות שלי, של כולנו, לא תהיה שלמה.

לעיון נוסף

● מאמרים של עמירם קופר בעיתון 'זמן קיבוץ'

● השבר של ניר עוז (כתבה של מואב ורדי בחדשות 'כאן')    

● ערב שירי עמירם קופר מופע בקבוץ ניר עוז 

______________________________________________

יפתח מזור גר בקיבוץ משמר הנגב. הוא חוקר צמחים, עורך הפודקסאסט 'פה ושם בארץ ישראל' ויוזם פרויקט 'שירה עובדת'  iftahma@gmail.com