יום שישי, 12 באפריל 2024

'צריף בנגב': 11 הנקודות

נטיעות ראשונות בקיבוץ משמר הנגב (צילום: טרודי שוורץ; ארכיון ביתמונה)

מאת רמה זוטא
  

בימים קשים אלה, כשכל מעייננו נתונים לנגב וליישובי 'העוטף', עלתה בזיכרוני חוויה אישית שהפכה לטקסט שהונצח עלי ספר. הייתי אז תלמידת בית ספר בת 13; אבי, יוסף (רוכל) אבידר (1995-1906), אז סגן מפקד 'ההגנה' והאחראי על ההתיישבות הביטחונית, נעדר הרבה מהבית, וכפיצוי לקח אותי מדי פעם בפעם לסיוריו ברחבי הארץ. כשלושה חודשים לאחר עליית 11 הנקודות בנגב, מבצע מאורגן שהחל במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6-5 באוקטובר 1946) ואבא היה בין מתכנניו והאחראי על יישומו מטעם 'ההגנה', יצאנו לסיור בעקבותיו. 

נסענו דרומה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1947. ליד אבא שעל ההגה ישב ידידו הוותיק, הפזמונאי והמשורר נתן אלתרמן, שנודע כשתקן גדול ומאזין קשוב. אני הקטנה ישבתי מאחור. כבר אז הייתי מכורה לשירי הזמר של אלתרמן, מ'כלניות' ועד 'מכתב לאמא', שהושמעו בכל שבת ב'קול ירושלים' בתוכנית 'כבקשתך', וכמובן שמחתי על החברותא שזכיתי לה. 

אלתרמן, שהיה מקורב לראשי היישוב והזדהה לחלוטין עם המפעל הציוני, רצה לראות במו עיניו את הנקודות, כפי שכונו אז היישובים החדשים. בעטו המהיר כבר הסמיך, שבוע לאחר עלייתן, את המילה 'נקודה' לצירוף המסורתי ביידיש 'אַ פּינטעלע ייִד' (הנקודה היהודית), בשירו 'הנקודה היהודית', שנדפס בטורו הקבוע, 'הטור השביעי', בעיתון דבר ב-11 באוקטובר 1946:

'הנקודה היהודית', הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 170-167

ואכן, טוריו השבועיים, שהחלו להתפרסם בשנת 1943, עשויים להיקרא כיומן אירועים: 'תקופת המאבק' בשלטון הבריטי, ההעפלה הבלתי חוקית, חיפושי הנשק בקיבוצים, מעצר ראשי היישוב ב'שבת השחורה' והדיונים הקדחתניים בזירה הבינלאומית בדבר 'היום שאחרי' סיום המנדט.

מימיננו חרצו את אדמת הלֵס צעדיהם הכבדים של גמלים נושאי משאות. המישור העצום שהשתרע לפנינו העלה בדמיוני את יעקב ובניו היורדים מצרימה לשבור שבר. קשה היום להבין עד כמה היה אז הנגב כולו בחזקת ארץ לא נודעת, רחוק ממרכזי 'היישוב'. מאז 1887 היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ היה באר טוביה, שנקרא גם קוּסְטִינָה (שיבוש שם הכפר הערבי הסמוך קסטינה, המוכר עד היום כשמו של צומת מלאכי). החווה החקלאית רוחמה סימנה גם היא את גבול הדרום ושירי הזמר של קדיש יהודה סילמן הגדירו על פיהן את גבולות הארץ: 'מִקוּסְטִינָה עד ראש פינה' מכאן, ו'פָּז כֻּלָּהּ, רָז כֻּלָּהּ, אַדְמַת הַסְּגֻלָּה, מֵרוּחָמָה עַד מְטוּלָה' מכאן.

התקווה שהביע סילמן בשירו זה, כי 'עוֹד פֹּה וְשָׁמָּה מְרֻבָּה הַשְּׁמָמָה, אַךְ בְּיָדֵנוּ תִּפְרַח אַדְמָתֵנוּ', עדיין לא התממשה באותן שנים. אמנם קרקעות באר טוביה ורוחמה נקנו מבעליהן הערבים עוד בתקופה העות'מנית, אך שני היישובים הללו סבלו מפגעי טבע, בצורת, מתקפת ארבה ובעיקר שכנות עוינת, שהביאה עמה מעשי שוד, שרפה וטבח ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים. רוחמה ננטשה והתחדשה כקיבוץ רק בשנת 1943 על ידי גרעין חלוצי של חניכי השומר הצעיר. 

'אתר הראשונים' בחוות רוחמה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בשנת 1943 עלו על הקרקע  בנגב שלושת המצפיםגבולות, שבין באר שבע לרפיח; רביבים, בקרבת ביר עסלוּג', שאדמותיה נקנו עוד בשנות העשרים; ובית אשל, מדרום-מזרח לבאר שבע, שלימים ננטש. במצפים הוקמו תחנות לניסויים חקלאיים ונבחנו התנאים הביטחוניים – מה מספר המתיישבים שיוכל לעמוד בהתקפה ממושכת ובתנאי ניתוק? מהו המבנה המתאים להתגוננות? וכמובן, בעיות אספקה, תחבורה וקשר. 

המאבק על ההתיישבות היה במהותו מדיני. שנה לאחר פרסום 'הספר הלבן' של שנת 1939, פרסם השלטון הבריטי את 'חוק הקרקעות' שאסר על התיישבות חדשה, גם על אדמות שנרכשו כבר באופן פרטי או בידי קק"ל. גרעינים של בוגרי תנועות הנוער החלוציות נאלצו לחכות בתור חודשים ארוכים כדי לממש את שאיפתם להקים קיבוץ חדש או משק שיתופי. 

היה ברור לכול כי למפת ההתיישבות היהודית יהיה תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הארץ, ולפיכך, גם בגלל המחסור בתקציבים, נקטו המוסדות המיישבים את שיטת ה'התאחזות' או 'ההאחזות', וכהגדרתו של יוסף וַיְץ, מראשי הקק"ל: 'המרב שבצורך עם המיעוט שביכולת'. היו אלה יישובים שמלכתחילה נחשבו 'זמניים', שהוקמו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית והוקצה להם כוח אדם מעולה. הם גם היו פתרון מצוין לגרעיני הפלמ"ח שהחלו להשתחרר. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי הפלמ"ח הייתה קיבוץ בית קשת (1944) למרגלות הר תבור. הקיבוץ הדתי הקים להאחזויות גרעיני משימה מקיבוציו הוותיקים, וגרעינים אלה הורכבו מבוגרי מוסדות עליית הנוער ותנועת בני עקיבא. כך נוסדו כפר דרום, עין צורים שבגוש עציון, ובמידה מסוימת גם ביריה שליד צפת, שבראשית 1945 עלה אליה גרעין של בוגרי בני עקיבא והתיישב במבנה דמוי חומה, בדגם יישובי חומה ומגדל. 

סיומה של מלחמת העולם ועליית הלייבור לשלטון לא רק שלא שינו את מדיניות בריטניה כלפי היישוב העברי אלא אף החמירו אותה וכ-65 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית נאסרו להתיישבות יהודית. לנוכח זאת אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות, באוגוסט 1946, תוכנית כללית להעלאת נקודות התיישבות רבות ככל האפשר בחלקי הארץ השונים, ובעיקר בנגב. אחד היוזמים והדוחפים לביצוע תוכנית 'הנקודות' היה לוי שקולניק, ממייסדי ה'הגנה', חבר הוועד הלאומי ומבכירי מפא"י וההסתדרות, ולימים ראש הממשלה לוי אשכול.


לוי שקולניק (אשכול), 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

נחזור לזיכרון המסע. 

לאחר שעות רבות של נסיעה, באותו יום שישי של ינואר 1947, הגענו לבאר שבע. זו התגלתה כעיר ערבית קטנה ובה בתים נמוכים וסמטאות עפר. בקיוסק דמוי מסעדה הוגשו לנו צלחות קטנות ובהן בצל מטוגן בשמן זית, חומוס וגרגיריו וטחינה – את כל אלה טעמתי שם לראשונה בחיי. מעל צלחת החומוס נזכרו אבא ואלתרמן במסעם המשותף, כמה חודשים קודם לכן, לביריה שבגליל העליון, אך זו פרשה שעומדת בפני עצמה.

באותם ימים ברור היה לכל שההתיישבות בנגב תלויה באיתור מקורות מים, וכשגילה ההידרולוג פרופ' ליאו פיקארד בשנת 1943 מאגר מים מתוקים ליד קיבוץ ניר עם, נסללה הדרך. שמחה  בלאס, מהנדס חברת 'מקורות', הצליח לשים את ידו על צינורות שישה אינטש שנותרו כעודפים בבריטניה – חלק ממערכת כיבוי האש של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה  והביאם ארצה. וכך, בין דצמבר 1946 לספטמבר 1947 הניחה חברת 'סולל בונה' את הצינורות ממאגר המים האמור אל יישובי הנגב, ותשתית זו אפשרה, כאמור, עלייה בו-זמנית ל-11 הנקודות. לאחר שהושלם באביב השלב הראשון של הנחת קווי המים, הקדיש לו אלתרמן טור מחורז שכותרתו 'המים נוסעים דרומה' (דבר, 9 במאי 1947):

                                                 [...]
הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 228

כאמור, ב-20 בספטמבר 1946 אושרה בסוכנות היהודית ובקק"ל תוכנית מפורטת להעלאת 11 נקודות בנגב בעת ובעונה אחת. גולדה מאירסון (לימים מאיר), שמילאה את מקומו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהיה אז במעצר, אישרה את הצעת ה'הגנה' לעלות על הקרקע ללא ידיעת השלטונות. אבי, יוסף אבידר, ריכז את ההכנות מטעם ה'הגנה' ולידו פעל צוות מנוסה מעליות קודמות. בסודיות מרבית נערכו סיורים מוקדמים לאיתור המקומות ובסיסי היציאה ופורטו דרכי ההסוואה לריכוז החומרים. רשימת הגופים המיועדים לעלייה תואמה במדויק עם תנועות ההתיישבות העובדת, עם המרכז החקלאי ועם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הקיבוץ המאוחד היה אז דומיננטי במוסדות המיישבים והוקצה לו חלק נכבד מה'נקודות'; לקיבוץ הדתי הוענקו שלוש 'נקודות' ומרכז גּוּשִׁי בבארות יצחק. 

במרכזו של מבצע ההתיישבות הגדול עמד רעיון ההפתעה, שחִייב לסיים את הקמת היישובים עד אור השחר ואז להעמיד את השלטונות הבריטים בפני ברירה: להשלים עם העובדה המוגמרת או להרוס יישובים קיימים. בבסיסי היציאה רוכזו כ-1,100 איש, נוסף על חברים מהגדוד השני של הפלמ"ח, נוטרים על נשקם שהוסוו כליווי לחקלאים, מאות משאיות וכלי עבודה. כיוון ש'סולל בונה' עבדה גם בבסיסי הצבא הבריטי בדרום, לא התעורר בלב השלטונות כל חשד למראה 300 משאיות עמוסות העושות דרכן דרומה. ברור היה להוגי המבצע כי הבריטים לא יחשדו שדווקא במועד שנבחר, יום כיפור שחל בשבת, היום המקודש ביותר ליהודים, תתבצע עלייה שכזו. 

המועד יוצא הדופן שנקבע חייב ריכוז כל ההכנות בערב הצום והחזקת כאלף איש ויותר בבסיסים ביום הכיפורים עצמו. בשל החשש מדליפת המבצע הועברה לכל המעורבים הודעת כזב כי העלייה תתבצע ביום ראשון בלילה. וכך יצאו במוצאי יום הכיפורים, אור לשישה באוקטובר, 11 שיירות משישה בסיסים: מבסיס כפר מנחם – לקדמה; מקיבוץ גת  לגלאון; מבארות יצחק – לתקומה, לבארי ולכפר דרום (ליד תחנת הרכבת של דיר אל-בלאח); מרוחמה – לשובל ולמשמר הנגב; מבית אשל – לחצרים ולנבטים; מגבולות – לאורים ולנירים. המכוניות נעו באורות כבויים ובדרכים בלתי סלולות, מלוות ביחידות אבטחה. האספקה והציוד צומצמו למינימום. 'אלף ומאה מתנדבים גיששו את דרכם ליעדים בחשכה ובהגיעם ליעדי ההקמה, מקץ הליכה במשך שעות אחדות, הסתערו הכל בלהט ובמרץ כביר על מלאכת ההקמה. ... חשתי כי כוחם של האנשים כמו הוכפל, והם עושים את מלאכתם בדבקות כבמלאכת קודש ממש' (בדרך לצה"ל: זיכרונות אלוף אבידר, משרד הביטחון, 1970, עמ' 249). וכך, מרבית החומרים לחצרים הובאו מבית אשל על כתפי המתיישבים שעשו את דרכם ברגל כדי לא לעבור במשאיות בבאר שבע הערבית. מחלקת פלמ"ח הוצמדה למתיישבי קיבוץ גלאון, שמוקם ליד הכפר הערבי העוין בית ג'וברין. מעט הנשק שהוקצה ל'נקודות' הוכנס בבסיסי היציאה לסליקים מיוחדים, קלים להעברה ולהסוואה. 

עם שחר ניצבו בחצר כל יישוב כמה אוהלים, שלושה צריפי מגורים, חדר אוכל ומקלחות והכול הוקף גדר תיל. בד בבד הוקם קשר אלחוטי ונחפרו עמדות הגנה. לאחר זמן נבנה גם בית ביטחון מבטון. מקום נרחב הקצתה ה'הגנה' לתכנון הפיזי של ההתיישבות: לכל סוג יישוב נקבע דגם מיוחד: החל ביישובי 'חומה ומגדל' (1936), שתכנן שלמה גרזובסקי-גור, וכלה בדגם '11 הנקודות' ושל הבאות בעקבותיהן בנגב: דגם 'צריף וגדר'. נכללו בו רק שלושה צריפים, כן מוגבה לחביות מי שתייה, וגדר תיל. 

מפת הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (ויקיבוץ בארי)

אבא, יוסף אבידר, סיכם עם הפיקוד העליון של ההגנה ועם הסוכנות היהודית כי עיתוני הבוקר של יום שני (7 באוקטובר  1946) יפרסמו את הידיעה בדבר 'עליית הנקודות'. באותם ימים העיתונים נשמעו ברצון לבקשות כאלה. 

ברוח אותם ימים, כותרת העיתון דבר הייתה 'ישובי הנגב נגאלו מבדידותם'. הידיעה התפרסמה גם באנגלית, בעיתון פלסטיין פוסט, ורק אז, 36 שעות לאחר תחילת המבצע, נודע הדבר לפקידי ממשלת המנדט בירושלים.  

חזרתי בזיכרוני למסלול המקוצר שעשינו, אלתרמן ואבא ואני הקטנה, באותו יום שישי של ינואר 1947. אלתרמן ביקש לראות הכול במו עיניו, אולם היום נטה להעריב ולכן ביקרנו רק בחמישה יישובים: בית אשל, חצרים, נירים, ניר עם וכפר דרום. 

בכפר דרום (של הקיבוץ הדתי) נכנסנו לצריף ששימש חדר אוכל. דממה גדולה שרתה במקום ורק נערה צעירה, שצמתה גלשה עד מותניה והיא חגורה סינור לבן, הייתה שם, קוראת בספר. הייתה זו תמונה בלתי נשכחת שהשאירה רושם על כולנו. כעבור כמה ימים הנציח אותה אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ודימה אותה לגורם מדיני, ל'עמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה'. במקור הוכתר הטור במילים 'בשולי הטלגרמות' (דבר, 10 בינואר 1947), ולימים, כשכונס בכרך הראשון של שירי הטור השביעי, הוחלף השם ל'צריף בנגב', מזכרת לדגם 'הצריף והגדר'. 

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 196-195

חשיבותן של ההיאחזויות והנקודות בנגב התבררה בעליל כאשר חברי ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שסיירו בארץ בקיץ 1947 ביקרו גם בהן. הדו"ח שחיברו השפיע על 'תוכנית החלוקה', שהועידה את רוב שטחו של הנגב למדינה היהודית. 

______________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

*

נספח: סרט ושיר

דוד אסף

בהזדמנות זו אספר על סרט ועל שיר שאינם מוכרים כל כך.

זמן קצר לאחר עלייתן של ה'נקודות' על הקרקע יצא ערי גלס מקיבוץ יגור ותיעד את חיי היומיום ביישובים שהיו קשורים לקיבוץ המאוחד. את הסרט מצא ושימר חוקר הקולנוע הישראלי המנוח יעקב גרוס, שהעלה למרשתת קטעים מתוכו. הנגב צחיח כמו בשירים, 'ימין ושמאל, רק חול וחול'... הסרט אילם ואת המוזיקה המלווה הלחין במיוחד נחום היימן.

את השיר 'י"א הנקודות', כתב פוצ'ו בשנת 1976 לכבוד חגיגות השלושים להקמת קיבוץ בארי, ובו הוא מסכם בחיוך את סיפור עלייתן על הקרקע של 'הנקודות'. השיר הולחן על ידי מימי קלמר, חברת קיבוץ בארי, אך לא הצלחתי לאתר הקלטה שלו:


דף הפייסבוק 'תמונות בארי'


לקריאה נוספת

צבי צמרת, 'נתן אלתרמן והנגב', יישוב הנגב, 1960-1900, סדרת עידן, 6, יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 226-213.

נדב מן, '11 נקודות: כך נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל', 21 ביוני 2013 (Ynet).

יגאל זורע, 'עשר נקודות ונקודה (ועוד כמה)', בלוג קווים ונקודות, 7 באוקטובר 2019.

דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 318-317.


יום חמישי, 11 באפריל 2024

פרנסות של יהודים: שולם עליכם, בתי עיניים, הקשב, פֶּטִיפּוּל, המדביר לצרחן, היו זמנים

א. שולם עליכם

איך אתם (או הילדים שלכם) פותחים שיחות בטלפון? סביר להניח שזה משהו כמו 'הַיי, מה העניינים?'...

החרדים, לפחות אלה שמדברים יידיש, יפתחו ב'שׁוּלֶם עלייכם, רֶבּ ייִד'. למענם נפתחה החנות הזאת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, 'תקשורת יעילה לקהילה' (שזה גם חרוז).

צילום: פיני גורליק

ב. בתי עיניים

ועוד פנינה מרחוב רבי עקיבא בבני ברק. חנות אופטיקה עם השם המיושן 'בתי עיניים' (בית עין או בתי עיניים היו הצירוף בו השתמשו לפני משקפיים).

ועכשיו נראה אתכם עם ראשי התיבות הביזאריים שלמעלה: בעזהי"ת זה קל (בעזרת ה' יתברך), אבל מה זה בר"ה לק"י?

אני מנחש שהכוונה: ברצות ה', לישועתך קיוויתי י'.

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. הקשב!

ז'אן קלוד, אפשר כבר לעבור לנוח?

צילום: איתמר וכסלר

ד. פֶּטִיפּוּל

צילום: מנחם רוזנברג

שם נאה לווטרינר ברחוב יהודה הלוי 95 בתל אביב – הֶלְחֵם של 'פֶּט' (Pet; חיות מחמד) ו'טיפול'.

ה. המדביר לצרחן

יודע מדביר הג'וקים והחולדות נפש לקוחותיו...

צילום: איתמר לויתן

ו. פרנסות של פעם: אגודת הקצבים העברים

טל סגל מצא חוברת משנות השלושים של המאה הקודמת: ידיעות אגודת הקצבים העברים, ובתוכה מאמרים מרתקים, דיווחים על שביתת הקצבים הראשונה והשנייה, ומודעות פרסום משובבות נפש. 

מי יודע מהו 'בית מסחר לקומיסיון'?


יום שישי, 5 באפריל 2024

בשורת ספרים: ואולי נתראה עוד...

המחברים הנכבדים

בימים קשים ויגעים אלה מגיע לנו קורטוב של נחת.

בשמחה, בגאווה ואפילו בהתרגשות קיבלנו השבוע את פניו של הספר החדש, ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם, שראה אור בהוצאת מאגנס.

הספר הוא פרי עבודה משותפת של שנים ארוכות, של חברתי פרופ' יעל דר ושלי. על ערכו של הספר ועל טיבו אני מקווה שיכתבו אחרים, ובוודאי שלא הנחתום יעיד על עיסתו, אומר רק שמדובר באמת בספר מרגש ומיוחד במינו, שגם נדפס בצורה איכותית ומהודרת. תאווה לעיניים.

הספר לא עוסק בשואה, ואף שאין להימלט מצילה הארוך עלילתו מתרחשת כמה שנים קודם לכן. 

בשלהי שנת 1934 (תרצ"ד-תרצ"ה) החליט המורה הצעיר צבי פְּלֶסֶר, שעד אז ניהל את בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר (Nowy Dwór Mazowiecki) שמצפון-מערב לוורשה, לעלות לארץ ישראל, מושא חלומותיהם של מורי רשת 'תרבות' וחניכיה. בנשף הפרידה שנערך לכבודו הגישו לו תלמידיו, תלמידי כיתה ה', שרובם היו אז בני עשר, מחברת מכתבים חגיגית שכתבו לכבודו. גם לאחר עלייתו ארצה המשיכו התלמידים לשלוח לו מכתבים ופלסר שמר אותם בביתו. מדובר בשמונים מכתבים שנשלחו משם לפה. ארז לב, שמצא את המכתבים בארגז קרטון בלוי ומאובק שבו שמר אביו מסמכים משפחתיים שונים, ושבמשך עשרות שנים לא נפתח, העביר לי את המכתבים בשנת 2015 וההרפתקאה המחקרית המרגשת הזו יצאה לדרך...

המורה צבי פלסר

מכתבים אלה הם אוצר יקר ומיוחד במינו, זאת משום שכמעט ואין ברשותנו תעודות שמתוכן נשמע קולם האותנטי של ילדים בגילאים כאלה. רוב הידע שיש לנו על חוויות הילדוּת מקורו בכותבים בוגרים יותר או בזיכרונות מאוחרים.

המכתבים הללו השתמרו במקרה והתגלו במקרה. רבים כמותם נידונו לאשפה ואבדו מן העולם. בזכות השתמרותם הצלחנו לחדור במשהו לעולמם הפרטי והכללי של תלמידי ותלמידות כיתה ה' בבית ספר אחד, בעיירה אחת בפולין, כמה שנים לפני שעולמם ייחרב. 

הילדים מספרים על עצמם, על משפחותיהם, על שאיפותיהם וחלומותיהם, על מתחים פנימיים, על חיי היום יום, על הווי הכיתה, על ימי שמחה ועצב.

תלמידי הכיתה (פלסר עומד מאחור, ראשון מצד ימין)

המכתבים מובאים בספר במלואם, מצולמים ומפוענחים, והוקדם להם מבוא מקיף. בין השאר מתוארת רשת החינוך המופלאה 'תרבות' (במלעיל!), שהלימודים בגנים, בבתי הספר ובגימנסיות שלה בפולין ובליטא ובארצות נוספות היו בעברית ורבבות תלמידיה התחנכו לקראת עלייה לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. 

סיכת בית ספר 'תרבות' (אוסף צביקה פלצ'ינסקי)

הנה דוגמה למכתב כזה:


בספר נחקרת ומתוארת גם ההתכתבות בין ילדים-חברים לעט בכלל, ובמיוחד התכתבויות בין בני נוער בפולין לחבריהם בארץ ישראל. התכתבויות כאלה מילאו תפקיד חשוב בתוכנית הלימודים של רשת תרבות, והמורים עודדו את תלמידיהם לעסוק בכך.

וזה תוכן העניינים המפורט:


פרטים נוספים על הספר ועמודים לדוגמה אפשר למצוא בדף הספר בהוצאת מאגנס, ושם גם אפשר להזמין אותו במחיר השקה מיוחד של 90 ש"ח.

חושבים על מתנה מקורית לפסח? הספר הזה יתאים בול.

יום חמישי, 4 באפריל 2024

מִשוּט בארץ: חברים כותבים, בית בעזה, פריפריה, מחסן, רכושנות

א. חברים כותבים לרגב

במקום הכי רחוק ונידח שאפשר לחשוב עליו, בפסגת הר ישי הצופה על קיבוץ עין גדי ועל ים המלח, הניח מאן דהוא קופסת פח קטנה של תחמושת נק"ל. הקופסה מוקדשת לזיכרו של הצנחן סמל רגב אמר ז"ל מקיבוץ שדה נחמיה, שנפל על משמרתו ב-7 באוקטובר (לאחר מותו הועלה בדרגה). רגב עלה עם משפחתו מארה"ב לישראל בשנת 2003 והיה אז בן פחות משנה.

עוברי הדרכים מתבקשים לכתוב דברים לזכרו.

רגב, כשמו כן היה; היה לו חיבור מיוחד לאדמה ולמדינה  כך סיפרה גילנית, אימו השכולה. הוא עשה שנת שירות בבית ספר שדה בעין גדי והדריך טיולים במדבר יהודה ובהר הנגב, ומכאן כנראה זיקתו לפסגת הר ישי.

יהי זכרו ברוך עם שאר הנופלים על הגנת המולדת.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ב. עזה זה בית 

משרד העלייה והקליטה פונה מדי פעם לישראלים הגרים בחו"ל, שומר איתם על קשר ומציע להם הצעות שונות. 

על רקע המלחמה בעזה הגביר המשרד את פעילותו. מישקה לוין, ישראלי שגר בפריז, שמח לגלות כי במפת ארץ ישראל האהובה רצועת עזה כבר סופחה למדינת ישראל. אין גדר, אין גבול בינלאומי – רק תבואו ותתיישבו כאן. 

הבית הישראלי...

ג. פריפריה

ואגב משרדי ממשלה. בממשלת המחדל הנהדרת שלנו יש משרד ששמו 'פיתוח הפריפריה, הנגב והגליל' ויש לו מן הסתם תקציב גדול מאוד. שמו מעיד עליו כי נועד לחזק את היישובים באזורים הללו. 

כמה שמחנו לגלות שגם עיריית בני ברק מתוקצבת היטב על ידי המשרד הזה. 

בני ברק בלי ספק איננה חלק מהנגב או הגליל, ומכאן שהיא פריפריה. אכן עיר פריפריאלית לגמרי. נורא קשה להגיע ממנה למרכז הארץ...

איזו קומבינה דוחה.


עם המודעה עצמה (שלא קשורה למשרד הממשלתי) ועם בחירת 'המומחים באפייה' בממרחי השוקולד של 'השחר העולה', בטענה שמדובר ב'איכות אמיתית' (!), נצטרך להתמודד בהזדמנות אחרת.

ד. מחסני הספרייה

ועוד בענייני ממשל ומשילות, והפעם המשרד להגנת הסביבה.

בעפולה צולם שלט המכריז על מחסן שממנו יושאלו חינם כלי עבודה וגינון. הרעיון עצמו נפלא ומוצלח והלוואי בכל מקום במדינה, אבל מה הקשר לספרייה?

צילום: מיקי מלכה

ה. רכושנות פרטית בכפר נחום

בכניסה לכנסייה שבכפר נחום מקבל את הבאים השלט הזה עם שגיאות כתיב חינניות בעברית ובאנגלית.

צילום: טל סגל

יום שישי, 29 במרץ 2024

הדג המעופף: ילדוּת בבריכת ימק"א

צילום: ברוך גיאן

מאת חגי שמואלי

רבות נכתב על הבניין המפואר של ימק"א ברחוב המלך דוד 26 בירושלים, מול מלון הפאר הידוע 'קינג דיוויד': על תולדותיו, על אדריכלותו (תכנן אותו ארתור לומיס הרמון, האדריכל האמריקאי של ה'אמפייר סטייט' בניו יורק), על אגפיו ואולמותיו ועל הלובי המפואר שמדיף עד היום ניחוח קולוניאלי, על התבליטים והגילופים, על המגדל, אולמות הקונצרטים והספורט, על מגרשי הטניס וכמובן על הבריכה התת-קרקעית ועל מגרש הכדורגל האגדי (איצטדיון ימק"א, שהיה מגרש הבית של בית"ר, ואחרי שעלו הדחפורים גם על מגרש הכדורגל בקטמון, היה גם למגרשה של הפועל).

מגרש הכדורגל של ימק"א, 1958 (אוסף התצלומים הלאומי, ויקימדיה)

על חרבות מגרש הכדורגל קם מרכז ספורט חדש ומתחם מגורים יוקרתי. אך חוץ מן המגרש, שנותר רק בזיכרונות ובתמונות, המבנה המקורי והשלם של ימק"א נותר על עמדו כפי שהיה. הוא עדיין אתר תיירות מרשים המזמין לבוא ולבקר בו, כולל תצפית נאה מצריח המגדל. גם בית ההארחה עדיין פועל – לא מפואר כמו המלון שממול, אבל הרבה יותר זול... 

לפני כמה שנים תיאר כאן ברוך גיאן ברשימה מצולמת את חמודותיו של המקום ('למי צלצלו הפעמונים? ערב חג המולד בימק"א', 23 בדצמבר 2014), ואילו אני אספר קצת מזיכרונות ילדותי.

מה הייתה ימק״א בשביל ילדים וילדות שנולדו וגדלו במרכז ירושלים בשנות החמישים והשישים?

ובכן, במשפט אחד: ימק"א הייתה אחד ממרכזי הנשמה של ילדותנו, הכי קרוב לבית כנסת חילוני. 

בתווך שבין חצר גימנסיה רחביה שבה למדנו, לבין המסתורין של עמק המצלבה אליו נמשכנו – ימק"א הייתה המתנ"ס שלנו. לא הכרתי מתנ"סים אחרים – ספק אם היו בכלל באותם ימים – אבל אני יכול לומר בוודאות מוחלטת של ילדים, ששלנו היה היפה מכולם. לא רק בארץ, בעולם כולו. 

זה התחיל בקייטנה: שני מחזורים של שלושה שבועות בחודשי החופש הגדול. מערכת מודפסת של פעילות שבועית צפופה. קבוצות חד-מיניות ממוספרות מאחד עד עשר לַבָּנִים, ומאחת-עשרה ומעלה לַבָּנוֹת. בכל יום משמונה עד חמש, עם הפסקת צהרים, שחלקנו היו הולכים בה הביתה וחוזרים אחר כך, ואחרים נשארו לארוחת צהרים ומנוחה. 

הייתה פעילות עשירה וצפופה, והיא נעשתה כולה בתוך המבנה הענק שהילך עלינו קסם והטיל עלינו כישוף. זר לא יבין זאת... קשה להסביר למי שלא חווה זאת את האסתטיקה וההשקעה האדריכלית שבתוכן גדלנו באותן שנים. הבניין הענקי על שתי כיפותיו המעוצבות והמגדל שביניהן (היו לנו, כמובן, הערות גסות במיוחד על השילוב הזה), אומנות האבן המדהימה, עיצוב הפנים האוריינטלי עוצר הנשימה, והמתקנים שכמותם לא הכירו אז בארץ: אולם הקונצרטים היפה ביותר במזרח התיכון, אולם ספורט מרשים ובריכה מקוּרה מתחתיו, שמרוצפת במוזאיקה כחולה ומפיצה ריח עז של כלור. והיו המבוכים הצוננים שהובילו אל המלתחות ואל הבריכה, וכמובן המקפצה שנועדה לעזי הנפש. 

עדת ילדים במכנסיים קצרים הייתה מתרוצצת בין אולמות המלון בכניסה וחדרי העזר שעוצבו ורוהטו כמו בקינג דיויד שממול. בין שולחן הפינג-פונג לבין מגרשי הטניס והכדורסל, חדרי ההתעמלות ומגרש הכדורגל, שהיה אז במלוא תפארתו. וכמובן המקלחות, שהפיקו זרם אדירים של מים רותחים שכמותו לא היה לאף אחד בבית; חדר הסרטונים, חדרי מלאכת יד, אולם הסרטים והספרייה. מבוכי מסדרונות מתוחכמים ואין סופיים, מעל הקרקע ומתחתיה, שכולם מעוצבים בסגנון מרהיב, מצוחצחים ומדיפים ריח של כביסה נקייה, וקל היה ללכת לאיבוד שם וכדי לדעת היכן אתה נמצא, צריך פשוט לחזור חזרה ולנסות שוב.

נזהרנו לא לדרוך על הקווים במבואה המרוצפת אבן מבהיקה. הבטנו ביראת כבוד על המלאך בעל שש הכנפיים המפוסל על המגדל והתמלאנו גאווה שהנוצרים הללו עשו לנו כבוד, וכתבו על הבניין באותיות עבריות 'אדוני אלהינו אדוני אחד'. התערבתי פעם עם גיורא שלא ימצא שני כרכובי אבן זהים בין מאות הכרכובים המסותתים במתחם. הוא עוד מחפש... 

צילום: ברוך גיאן

והיינו צורחים בשבילים, במדשאות ובמחבואי פינות הקסם שברחבה העליונה ומול הכניסה למגדל: מי בראש? ארבע הקדוש, מי בזנב? חמש הגנב. 

והכי חשוב, למדנו לשחות: פעילות בריכה עם שיעורי שחייה בכל יום. שחינו בעירום מלא, בטבעיות מובנת מאליה, כאילו כך היה מאז ומתמיד. והייתה עלייה מתונה בסולם הדרגות: 'דג קטן', 'דג', 'דג מעופף', והכי גבוה: 'כריש'. למדנו לשחות לרוחב הלוך ושוב, וצללנו לעומק כדי להביא מנעול מן הקרקעית. שחינו בארבעה סגנונות לאורך עשרים המטרים של הבריכה הכי ארוכה בעולם שהכרנו. המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים... וזאב לבנטל, המתעמל ומאמן הכדורסל, שניהל את מחלקת הספורט של ימק"א, השגיח שהכול יתנהל למישרין, כמו שהוא אוהב, והחדיר בנו רוח ספורט שנשארה אצל כולנו עד היום. 

בריכת ימק"א בין 1939-1934 (אוסף מטסון; ספריית הקונגרס האמריקאי)
חגי שמואלי הוא מכאן ואילך 'דג מעופף', 1965

עשינו מחזיקי מפתחות וריקועי נחושת, ניסרנו בדיקט ובמגרש המשחקים מאחור התנדנדנו כמו משוגעים בנדנדות הירוקות, ללא שרשרת ועם מִנְעָד נדנוד מפחיד. ניסינו לשחק טניס וסקווֹאש כמו הגדולים, עלינו לראש המגדל כדי לראות מקרוב את הפעמונים וגם להציץ אל העיר המזרחית שהייתה אז חוצלארץ. היה קומזיץ מושקע וגם טיול לנצרת. ווידאד וסמרה לימדו את הבנות מחול, ופֶּנְדֶלִיס ניגן בצהריים במפוחית ולימד אותנו שירים ביוונית: יוּפִּי-יָה-יָה, יוּפִּי-יוּפִּי-יָה... 

היו שיעורי ספורט באולם הגדול וסרטוני מיקי-מאוּס וסרטי טבע באולם הקטן. ובימי רביעי בכל שבוע ראינו שני סרטים ברצף, והשלמנו את השכלת כל המערבונים וסרטי הגיבורים שהיו בסביבה. היו גם סרטי מופת וסרטי ילדים נהדרים, ואפילו קונצרטים.

היינו מוקפים במדריכים שלנו, אבל בעיקר בצוות התפעול של המקום, שרובם היו בחורים צעירים, ערבים-נוצרים ממערב העיר, שמקצתם גרו במתחם ימק"א: שָפיק הרציני והמהודר שניהל את אגף הנוער, איבְּרהים עאלייאן החייכן והקשוח שהיה מדריך העל של הקייטנה, ניקולא ורוּבְּחִי שהיו אחראים על התחזוקה, פוּפוּ המסריט, פֶּנְדֶלִיס הבדרן, מוריס בבריכה וגָאסְטוֹן במלתחות, נפתלי על המקפצה וניקולא בכדורגל. ואיך נשכח את אבירי המזנון האגדי, סעיד ומוסא, שהייתה להם כך היינו בטוחים הגלידה הכי טובה בעיר, ועוד כל מיני חטיפים מפתים בעשרה גרוש.

הכדורגל הארצי עוד לא הגיע אז לימק״א, ולא חווינו משחקים מסעירים של בית״ר, אבל שיחקנו בעצמנו כדורגל במגרש ההוא שהפך בתוך כמה שנים למרכז עולמם של לפחות חצי מהירושלמים. זה היה נפלא, ולכן לא היה זה מפתיע שבתום ימי הקייטנה התנפלנו על ההצעה להירשם לחברוּת שנתית. מצאנו את עצמנו קשורים למתחם ארבע פעמים בשבוע לאורך כל השנה. שוחים, משחקים, 'עושים ספורט', רואים סרטים בלי סוף ומחליפים ספרים בספרייה למעלה, שהייתה מין אי של שקט ורצינות בתוך הבניין ההומה.

וכך שנה אחר שנה, מתיידדים עם חברים חדשים שבאו מכל רחבי העיר – ולאו דווקא אלה שלמדו איתנו בכיתה והייתה לנו איתם, במובלעת המוקפת ברחובות לינקולן, הס, וושינגטון והמלך דוד, פינת ילדות מאושרת מלאה בהפתעות, שיכולה הייתה להתקיים רק בירושלים של פעם, באווירה שלא הכרנו עד אז ומאז.

באחד הימים, ואני כבר ותיק בימק"א, בערך בן שמונה, חזרתי הביתה ופגשתי את אמא במדרגות. 'מאיפה אתה חוזר רטוב כל כך?', שאלה השכנה שעמדה ודיברה עם אמא. 'משחייה בימק"א', עניתי. השכנה הביטה באימי ושאלה בטון חרד: 'בימק"א? לא מדאיג אוֹתָךְ שכל המדריכים שם ערבים?'

'לא', ענתה אמא בקיצור נמרץ.

וכשעלינו למעלה שאלתי את אמא בשקט, כדי שהשכנה למטה לא תשמע: 'מה, אִבּרהים הוא ערבי?'


בריכת ימק"א, 2008 (צילום: הרי כהן)

בעלי התוספות

בעז קרצ'מר ממוזיאון 'מורשת צאן ברזל' שבקיבוץ צאלים שלח לי את צילומי המדליה שקיבלו בימק"א 'הקייטנים הטובים' דני כרמון (לימים דיפלומט ישראלי) ומי שתהיה רעייתו אליאורה (אלי) רמתי ז"ל, שנרצחה ב-1992 בפיגוע בבואנוס איירס. את המדליה היו עונדים בסרט על הצוואר.

המדליות הן מקיץ 1961 ומקיץ 1963. 

מידד גוטליב מוסיף:

חגי כתב: 'המצטיינים בינינו, שזכו בדרגת הכריש, הוזמנו להציג מועמדות גם לקורס מצילים'. 

אני הייתי ביניהם, ועד היום אני שומר את תעודת המציל החובב...

__________________________________________

עו"ד חגי שמואלי הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'  Hagai@ArnonTL.com