עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל

לאחרונה, במסגרת נסיעת עבודה לפולין, שהיתי זמן מה בלודז' ובגדנסק. פיניתי מעט זמן לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון העשירה של ארץ זו, וכהרגלי, פניתי אל קירות הערים, מחפש בהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביבים ידועים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה. ניצן כתבה בלודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית – על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. מחסנים אלה נמצאים כיום בשטחים פרטיים, משמשים בעיקר חניונים וכמעט חבויים מן העין.  

השיר על קירות שרידי מחסן שבו אוחסן רכוש יהודי (ul. Pasterska 23)

זה דבר השיר: 

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן – המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק' – יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid (Band-Aid, כמילה אחת).

ul. Organizacji WiN 10

ul. Młynarska 15

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן הם גם שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה מהרחובות תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כתובות: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית – זו שזכתה לטיפולי – עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב, וגם כאן גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי (jebać בפולנית: לעזאזל). הכתובת לא הותירה מקום לספק, וטופלה על ידי בהתאם. 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האומן הישראלי פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה – הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 ליד תחנת הרכבת, בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?

וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא הפולני של גנרל אנדרס. צבא זה התפרסם בעיקר בזכות השתתפותו בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944). את שהותם בארץ – שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים לעריקה – הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

אנדרטת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

לצד החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek) – 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי המרשים הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן משמעותי להובלת תחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר 'שחרורו' מהצבא הפולני נמסר ווייטק לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963 והוא בן 21 (כנראה).

כיום מונצח ווייטק בכמה פסלים בסקוטלנד ובפולין ובסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של ערוץ 12 על סיפורו המיוחד. שימו לב מי המגיש…

בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה, ניצב פסל ברונזה לזכרו של ווייטק. הפַּסָּל, פאוול ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019 – יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

ארץ הקודש: אוטו נ-נח ורכבת ההצלה, תרסיס מים אחרונים, ניתוקית

א. משחקים באוטו וברכבת

צילומים: יוחנן פלוטקין

איזה ילד לא אוהב לשחק במכוניות? גם ילדים חרדים אוהבים מכוניות, רק תיתנו להם! אז הנה מה שנותנים להם: שני צעצועים חינוכיים מעניינים, גדושים בקדושה וביראת שמיים, שאותם תמצאו בחנויות המיועדות לדבר בבני ברק.

האחד, הוא 'אוטו נַ-נַח'. 

אכן כן, 'חסידי הפתק', המקפצים ושרים על גגות טנדרים ברחבי הארץ ומהללים את רבנו נחמן מברסלב, ואת ר' ישראל דב אודסר, 'בעל הפתק', הופכים מקוריוז, שרבים בעולם החרדי לועגים לו, לחלק לגיטימי מ'המגזר'.

האוטו גם 'יודע' לשיר את כל הלהיטים הגדולים של הנח-נחים.

השני, כולו על טהרת היידיש, הוא 'כ"א כסלו באַן', כלומר רכבת כ"א בכסלו. מהי רכבת זו, שרובכם לא שמעו עליה מעולם?

ובכן, בכ"א בכסלו תש"ה (דצמבר 1944) שוחררו רוב אסירי 'רכבת קסטנר', ובתוכם גם רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, ממחנה ברגן בלזן שבו הוחזקו עד אז. ברכבת המפורסמת, שיצאה מבודפשט, היו כ-1,680 נוסעים. מקצתם (318) שוחררו כבר באוגוסט, והשאר, כאמור, בדצמבר, בכ"א בכסלו. 

ב'יום ההצלה' – כפי שהוא מכונה בפי חסידי סאטמר – הגיעה רכבת המשוחררים לשווייץ הנייטרלית, ומשם נפתחה הדרך להצלת חייהם. האדמו"ר הקנאי וכפוי הטובה, שירק בפניהם של האישים והמוסדות הציוניים שהיו מעורבים בהצלתו, נסע תחילה לארץ ישראל, ואחרי כשנה נסע לארה"ב ובה הקים את חצרו הגדולה והמשגשגת עד היום.

על פי ההסבר מאחור, שמשקף את ההגיוגרפיה הסאטמרית על 'נס ההצלה', ישראל קסטנר בכלל לא רצה להציל את הרבי האנטי-ציוני. אבל מה אלוהים עושה? סבתו באה בחלום הלילה לד"ר יוסף פישר (חבר הפרלמנט הרומני וממנהיגי יהדות טרנסילבניה, שקסטנר היה נשוי לבתו), והודיעה לו שהוא חייב לדאוג שחתנו יציל את חייו של הרבי, וכן היה. למה הסבתא לא באה בחלום לנכד שלה, קסטנר עצמו? במופלא ממך אל תדרוש... 

ב. מים אחרונים וואַסער

מלכות ירושלים

לא כל קוראי הבלוג גדלו על אדני המסורת ויודעים מה פירושם של 'מים אחרונים'. הכוונה היא למנהג של נטילת ידיים שנייה, לאחר סיום הארוחה ולפני ברכת המזון. מנהג זה הלך ורפה עם השנים, שכן שורשיו הם בעיקר קבליים-מיסטיים ולא הלכתיים, וכיום רק מעטים בקרב ציבור שומרי המצוות מקפידים בכך. אלה שבכל זאת מקפידים על כך, מקיימים את המצווה ברוב טקס, בעיקר בארוחות שבת וחג,  ומתהדרים גם בכלים ייעודיים שכמותם יש מלוא השפע ובמגוון חומרים: זהב וכסף, ברזל ונחושת, זכוכית ופלסטיק ועוד ועוד.

אך מה יעשו המחמירים, אותם הנמצאים בדרכים ורחוקים מביתם וממקור מים חיים, ואינם יכולים לקיים מצווה זו כהלכתה? לטובתם באו החוכמולוגים והמציאו 'תרסיס מים אחרונים'. 

באתרים שונים במרשתת אפשר אפילו להשיג תרסיס עם חריטה אישית.

תרסיס מים אחרונים (בול בשבילך)

חברה אמריקאית ושמה 'לכתחילה' עלתה על הפטנט והמציאה מים אחרונים בצורת עט הנצמד לכיס החולצה. המחיר נמוך במיוחד, והייצור מארץ סין...

צילום: זאב וגנר

ובאותו עניין. לא תופתעו, מן הסתם, כשתקראו את הידיעה הבאה על גודל חשיבות מצוות מים אחרונים, שבזכותם ניצלו חייהם של כך וכך חיילים...

כל רגע

ג. ניתוקית

בני ברק, בירת עמק הסיליקון הישראלי, אינה מפסיקה להפתיע בחידושים טכנולוגיים.

הנה למשל ניידת ניתוק מכשירים מהאינטרנט...

כמה שהאנשים האלה מנותקים!

צילום: פיני גורליק

אחד מאוהבי ציון: שירי הקונגרסים של יוסף מָזֶל

אליהו הכהן, 2018 (צילום: דוד אסף)

אמר העורך:

ב-8 בנובמבר 2025 נציין את יום השנה השני למותו של מו"ר אליהו הכהן. בסל המערכת של בלוג עונג שבת נמצא מאמר זה, שלא נשלמה כתיבתו, והוא חלק מעבודה רחבה יותר על שירי הקונגרסים הציוניים שנשכחו, שבה עסק אליהו בחודשי חייו האחרונים. חלק נוסף של עבודה זו נמצא ברשותי ועוד חזון למועד. המאמר שלפניכם נשאר בגדר טיוטה ועינו של אליהו לא עברה על עריכתו ולא על ההוספות שהוספתי. ולפי שאליהו בחייו מסר את קולמוסו בידי, אני בטוח שרשימה זו, לוּ היה זוכה לראותה, הייתה לו לרצון.

שנתיים חלפו מאז נלקח מאתנו אליהו, וכה הרבה עברנו מאז כיחידים וכאומה. ועדיין, חסרונו ניכר יותר ויותר ככל שהזמן חולף, לא רק למשפחתו, לקרוביו ולחבריו אלא לכל חובבי הזמר העברי באשר הם. 

מאמר זה עוסק ביוסף מָזֶל, ציוני נלהב ממנצ'סטר, שכינה את עצמו 'אחד מאוהבי ציון' (גימטרייה של שמו). גם אליהו, עד אחרית ימיו, היה אחד מאוהבי ציון, ואת אהבתו העמוקה למולדתו ביטא במחקריו, בכתב ובעל פה. ימתקו לו רגבי אדמתו שאותה כה אהב. דבריו הם זיכרונו. 

______________________________________________________________________

דיוקנו של יוסף מזל בתוך הספר שערך, 'המקהלה', מנצ'סטר 1903, עמ' 34

מאת אליהו הכהן

א. יוסף מָזֶל ו'המקהלה'

ברשימות קודמות עסקנו בשירים הרבים שנכתבו על הרצל, בחייו ולאחר מותו ('עודך חי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל', בלוג עונג שבת, 17 בדצמבר 2021, 14 בינואר 2022, 15 באפריל 2022). אך בלי קשר אליו, התכנסותם של הקונגרסים הציוניים העולמיים הראשונים הייתה הזדמנות מעוררת למשוררים וחרזנים חובבי ציון לחבר שירים לאומיים חדשים. היו בהם שיזמו את הלחנת פרי עטם ואף דאגו להדפסתו בדפי שיר עם מילותיו ותווי צליליו. הם קיוו כנראה ששיריהם יתפשטו בקרב הצירים, יזדמרו בפיותיהם, יתחבבו ואולי אף יזכו להכרה כהמנונים. שירים כאלה נכתבו לכל חמשת הקונגרסים הראשונים (1901-1897), ומקצתם אף הושרו מפי חזנים במסיבות שנערכו בשעות הערב לאחר תום הישיבות.

אחד מאלה שעטם שפע שירי המנון לכל קונגרס היה יוסף מָזֶל (1912-1850) – שם משפחתו הוא כנראה וריאציה על שם המשפחה הנפוץ מייזל. הוא נולד בוויז'ין (Wiazyń) שבפלך וילנה (היום בבלארוס) והיגר בשנת 1882 לאנגליה. הוא כינה את עצמו 'אחד מאוהבי ציון' (גימטרייה של יוסף מזל), שכן הציונות הייתה בדמו. הוא קבע את מושבו במנצ'סטר ובה הקים בית דפוס עברי, שימש סגן נשיא האגודה הציונית ונשלח מטעמה כציר לקונגרסים הציוניים הראשונים. הוא חיבר שירים ציוניים לרוב והוציאם לאור בשירונים ובדפרונים, כמו כן עסק בתרגומי שירה, בעיקר מאנגלית. הזכרנו אותו בקיצור נמרץ ברשימה על שירי האבל להרצל, שכן גם הוא היה בין המתאבלים שנתנו לכך ביטוי שירי. שמו נשכח היום כמעט לחלוטין, וכאן נעמיד מצבה צנועה לזכרו.

אחד ממפעליו יוצאי הדופן היה עריכה והדפסה של אלבום מפואר בשם המקהלה: גלריה של שַׁרֵֵי ישראל, שכלל 94 דיוקנאות של סופרים ומשוררים עברים למן שנת 1725 ועד ימיו (כולל דיוקנו שלו, כפי שאפשר לראות מהאיור שלמעלה). האלבום ראה אור במנצ'סטר בשנת 1903, ובזכותו נותרו בידינו תצלומים יחידים במינם של כמה מגדולי ישראל.

הכריכה ודף השער של 'המקהלה', 1903

מזל חיבר את שיריו מלכתחילה כשירי זמר שכללו בתוכם בית חוזר לביצוע מקהלה. לקראת כינוסו של כל קונגרס הדפיס את השירים בדפרונים ואחר כך שב והדפיסם בספרי שירים שהוציא. נעבור עליהם על פי סדרם.

ב. לכבוד הקונגרס השני: 'גֵּר תמיד'

בניין הקזינו בבזל שבו נערכו הקונגרסים הראשון, השני והשלישי (הארכיון הציוני המרכזי)

בעקבות הקונגרס הציוני העולמי הראשון, שהתכנס בבזל בשנת 1897 ובו השתתף מזל כציר, חיבר את שיר הזמר 'גֵּר תמיד' בלחן של יעקב מֶץ, שהיה חזן במנצ'סטר. גֵּר הוא אדם שגר בארץ זרה (על דרך 'כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם', דברים, י 19), והצרוף 'גֵּר תמיד', שרומז ל'נֵר תמיד', מכוון לכך שהעם היהודי, שנגזר עליו להיות נודד לעד, נוטל עתה את גורלו בידיו והולך ל'ארץ חדשה', שאותה הוא מכנה 'פלשת' (פלשתינה).

את שירו הדפיס באותה שנה בדפרון מיוחד, כולל התווים, והקדיש אותו לכבוד הקונגרס הציוני העולמי השני, שעמד להתכנס בבזל באוגוסט 1898. בד בבד נדפס השיר בספר נבל עשור, ורשה תר"ס/1899 (בהוצאת בני ציון בביאליסטוק), ולימים גם בספרו של מזל מכנף הארץ זמרות (חלק ב, מנצ'סטר תרס"ח, עמ' 43-35; הספר סרוק במאגרי הספרייה הלאומית וניתן להורדה כאן). הוא שב ונדפס, על מילותיו ותוויו, גם בספר מבחר שירי ציון (הזמיר, ורשה 1917, עמ' 67-63).

עותק מודפס ולא מתוארך של שיר זה ותוויו סרוק גם כן בספרייה הלאומית וניתן להורדה כאן. כותרתו היא 'שיר ציון מאת יוסף מזל, מנשסתר'.

מכל שיריו של מזל, זה השיר היחיד שידוע לנו כי הושר בפועל, ועל כך דיווח הסופר ראובן בריינין, שליח עיתון המליץ לקונגרס השני:

החזן [ש'] דרויאן מבזל שר בקול נעים ואדיר מאד, ברגש ובטוב טעם, שיר עברי אשר חיבר הציוני יוסף מזל ממנשסטר. השיר ונגינתו מצאו חן בעיני המבינים עברית וזמירות (המליץ, 21 בספטמבר 1898, עמ' 1).

שיר זה הגיע גם לארץ ישראל, ועל כך העיד במכתבו אליי המורה לטבע אמוץ כהן (1988-1896). ממרחק של עשרות שנים ידע אמוץ לצטט את מילות הבית הראשון של השיר כמעט במדויק, כפי שלמד אותו ממורו, איש העלייה השנייה, יוסף אלגביש, שעלה ב-1908 מרוסיה ולימד זמן מה במושבה מוצא.

קטע ממכתבו של אמוץ כהן אל אליהו הכהן

ג. לכבוד הקונגרס השלישי: 'קדימה' ו'דגל ציון'

כרטיס השתתפות בקונגרס העולמי השלישי, 1899 (הארכיון הציוני המרכזי)

הקונגרס הציוני העולמי השלישי התקיים בבזל באוגוסט 1899. לכבודו חיבר מזל שני שירים: האחד 'קדימה' בעקבות A. Irwin, החוזה בסיומו את קיבוץ הגלויות: 'קדם וים, נגבה, צפונה, כל שבטי ישראל יחד, שנית יְקֻבָּצוּ ציונה'.

מיהו A. Irwin? לא הצלחנו לזהותו. אולי הכוונה למשורר ולנוסע האירי Eyles Irwin, אך אין הדבר יוצא מכלל ספק.

השיר השני 'דגל ציון', נכתב בעקבות A.J. Foxwell, בריטי שחיבר בין השאר גרסה אנגלית של ההמנון האוסטרי על פי לחן של היידן. גרסתו של מזל היא שיר הלל לדגל הכחול-לבן הציוני, 'מחמד כל עיניים, תכנית זרע עֵבֶר, ביפי צבעיו שְׁנָיִם'. 

שני השירים נדפסו שוב בשירונו דגל ציון, בחתימת 'אחד מאוהבי ציון', ובו טו"ב [17] שירי"ם ציונים (המילה 'שירי"ם', המודפסת עם גרשיים, צריכה להיפתח: שירי יוסף מזל), וכן בשירון שלשת שירי עם (יחד עם 'גר תמיד'), מנצ'סטר תרנ"ט (סרוק בזמרשת), ובספרו שהוזכר לעיל, מכנף הארץ זמרות, חלק ב, עמ' 49-45.

שער השירון 'דגל ציון', מנצ'סטר [תרנ"ט]

בדפרון שהדפיס לקראת הקונגרס צירף מזל למילות השיר 'דגל ציון' הוראות מפורטת כיצד לשיר אותו:

לשוררו במקהלת נערים המלובשים בגדי צבא ובידיהם דגלים קטנים בעלי צבע לבן-תכלת, עם שר צבא אחד בראשם וידו אוחזת בדגל גדול הזקוף אצלו.

ד. לכבוד הקונגרס הרביעי: 'החלוץ'

התפריט לסעודה החגיגית של משתתפי הקונגרס הרביעי בלונדון כלל 'מרק צבים' כשר (הארכיון הציוני המרכזי)

שלא כקודמיו שנערכו בבזל, הקונגרס הציוני העולמי הרביעי כונס בלונדון באוגוסט 1900. לכבוד האירוע חיבר מזל את השיר 'החלוץ', שאותו כינה 'שיר לאומי'. השיר הולחן בידי מ"ז בויארסקי שהיה חזן בבית הכנסת 'קהילת ישראל' במנצ'סטר. השיר נכתב מלכתחילה כשיר זמר, שכולל ארבעה בתים ועוד בית חוזר לשירת מקהלה. על פי השיר, החלוץ אינו בטוח שהישועה תגיע בימיו: 'נחנו בדמע נזרע, נעזור, ואלהים יודע אם נקצור', אך תולה תקוות בדור הבא: 'יבוא היום, אזי בנינו ישאו ברינה אלומותינו'.

הנה שער השירון, מילות השיר והעמוד הראשון של תווי הלחן:

 

גם שיר זה נדפס שוב בחלק ב של ספרו מכנף הארץ זמרות, עמ' 53-51.

ה. לכבוד הקונגרס החמישי: 'החוט המשולש'

כרטיס לקונגרס הציוני החמישי שעיצב אפרים משה ליליין (הארכיון הציוני המרכזי)

לקראת הקונגרס הציוני העולמי החמישי, שחזר לבזל וכונס ב-26 בדצמבר 1901 (תרס"ב), חיבר מזל את השיר 'החוט המשולש'. השיר נדפס במנצ'סטר ב-20 בדצמבר 1901 בשירון הנושא שם זה. אגב, בעקבות קונגרס זה עיצב הצייר אפרים משה ליליין את התצלום האומנותי המפורסם שבו הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל.

החוט המשולש, אליבא דמזל, הוא השילוב שבין אומה, ארץ ושפה. מעניין שמן הדגלים שהודפסו על שער השירון הושמט סמל המגן דוד, שהועבר לקודקודו של סמל שבמרכזו גור אריה (ומזכיר מאוד את סמל העיר ירושלים, שנקבע בשנת 1949).

השיר נדפס שוב בספרו מכנף הארץ זמרות, ב, עמ' 55-54.

*

מכאן ואילך פסק מזל לכתוב שירים לכבוד הקונגרסים. על מה ולמה? זאת לא נדע. הוא הלך לעולמו ב-1912 והוא בן 62.

כמו רבים משירי הקונגרסים הציונים הראשונים, שלא קנו להם אחיזה בזמר העברי ונותרו אפיזודה חולפת, כך היה גם גורלם של שירי מזל – מזלם לא שפר עליהם. פה ושם הושמעו באספות ציוניות, אך לא נפוצו בקרב חובבי ציון ולא הפכו לנחלת משתתפי הקונגרסים. הם לא זכו למה שזכו שירים כמו 'שם במקום ארזים' או 'התקווה', שהושרו בקונגרסים הציוניים הראשונים ומשם נפוצו בכל שדרות העם. עד מהרה שקעו שירי מזל בתהום הנשייה.

פרנסות של יהודים: הלבשה וביצים, יוגה, אורתופד בעצמות

א. פרנסות של פעם

צילום: איתמר לויתן

פעם לא היו חנויות ענק של בגדים, רשתות אופנה, ואפילו לא בוטיקים. היו סתם חנויות 'הלבשה'. היו ואינן עוד. נותרו רק מעט שלטים ודלתות ברזל סגורות, שמאחוריהם היו פעם חיי מסחר צנועים.

צולם ברחוב עבאס בחיפה.

ועוד פרנסה מפעם, ממש שריד עוטה הוד קדומים.

הכפר השיתופי רמות השבים נוסד ב-1933, ופרנסת מקצת תושביו עד היום הזה (לא כולל הרמטכ"ל אייל זמיר), היא על לולים ושיווק ביצי מאכל. בכפר נמצא המקום הבלתי נתפס הזה: בבנין המקורי של האגודה השיתופית של לולי התרנגולות: קופה למכירת ביצים...

צילום: איתמר לויתן

ב. יוגה עם כלבים

צילום: טל סגל

'פאפי יוגה' ברחוב אלנבי בתל אביב, הוא סטודיו ליוגה ובית קפה, שייחודו (כנראה) הוא בשילוב תרגילי יוגה עם גורי כלבים. 'חוויה ייחודית ומרגיעה, שבה רוגע ושמחה נפגשים'. מי לא ירצה חוויה כזו?

זה לא שאתם צריכים להביא אתכם את הכלבלב שלכם; הגורים החמודים הם גורי הבית...

לא, זה העצם של הכלב... (צילום: טל סגל)

ואם בכל זאת הבאתם את הכלב הפרטי שלכם – לא לדאוג, בבית הקפה יש פינוקים מיוחדים 'לחברים הפרוותיים שלכם', כולל חטיפים איכותיים במיוחד...

אתר הבית

ג. אורתופדיה לבו

צילום: אבי בלדי

ברחוב ארלוזורוב 8 בחיפה פועלת 'אורתופדיה לבו', שם קצת יבש וגנרי לחנות מדרסים. עמוס לביא, בעל העסק ובן הדור הרביעי למשפחה, מכריז בגאווה כי 'האורתופדיה היא בעצמותיו'. 

על חלון הראווה מצוין כי העסק נוסד ב-1887, ובחיפה הוא פועל מאז שנת 1933, 92 שנה שהעסק עובר מדור לדור... לא דבר של מה בכך.

באתר הבית שלהם מסופרת בקצרה ההיסטוריה המשפחתית:

והעסק גם תומך בדמוקרטיה, אז בכלל כל הכבוד!

צילום: אבי בלדי

יומן קריאה: אמת אחת בשתי אוטוביוגרפיות

מאת ניצה בן-דב 

ב'פסטיבל מטולה לשירה', שהתקיים זו השנה השנייה בירושלים (5-3 בספטמבר 2025), הוקדש מושב לכבודו של הסופר חיים באר במלֹאת לו שמונים שנה. כותרת המושב 'איך אפשר בכלל להכיר את חיים באר?', רמזה למשפט החותם את הרומן האוטוביוגרפי שלו חבלים (עם עובד, 1998): 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו'.

רוחמה אלבג, שהייתה אחת המשתתפות במחווה זו, פרסמה לפני חודשים אחדים מאמר שהמשפט 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו' שימש לו כותרת (הארץ, 14 במארס 2025). במאמרה תיארה אלבג את קשרי הקשרים שנוצרו בינה לבין באר, פתחה בדברי הערכה לחבלים והדגישה שהסופר היה לה מורה דרך.

את המונח 'מורה דרך', שבו השתמשה, אפשר להבין בשתי דרכים. באר ערך, לדבריה, מסעות מלאי 'אהבה ותשוקה' בעקבות סופרים וספרים, תחילה בשכונות ירושלים ועם הזמן בעיירות מזרח אירופה. בעקבותיו ולאורו הובילה אלבג, שמשפחתה ממוצא עיראקי, קבוצות רבות בסיורים לימודיים במזרח אירופה שתרו אחרי הקשר בין הסופר ובין מקום הולדתו. היא זכתה להערכה רבה כמורת דרך עתירת ידע ומרתקת, פרסמה שני ספרים על מסעות אלה – אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2015), אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2022) – וספר שלישי בסדרה כבר מתרקם והולך. כמו חיים באר, גם רוחמה אלבג ראתה בכך שליחות.

כשהתפרסם הרומן האוטוביוגרפי של אלבג נשארתי בשבילכם (אפרסמון, 2023), התברר שבאר שימש לה מורה דרך לא רק במובן המקצועי של המושג, אלא שהוא גם לימדהּ מה לעשות בשפע החומר המשפחתי הפרטי שיש לה לסַפר. במאמרה ציינה אלבג כי באר פרש לפנינו בספרו 'פרשת חיים שכל־כולה אמת מזוקקת, נטולת פשרות, של סופר נועז שפתח לנו את צוהר לבו, התערטל מכיסויים ואשר לעתים אף לא חס על קוראיו'. 

חיים באר ליד מצבת אמו של עגנון בבוצ'אץ', 2018 (צילום: דוד אסף)

דברים דומים אפשר לומר על הרומן של רוחמה אלבג עצמה.

השוואה בין שני הרומנים האוטוביוגרפיים הללו תגלה דמיון מפתיע. במרכזם עומדת אם שלסירוגין מספרת את סיפורה ב'חתיכות', כשעשרות תמונות מרוסקות, שהן חלק ממהותם של החיים, כפי שנתפסו בעיני שתי האימהות – זו של באר וזו של אלבג – צפות ועולות, והסופר והסופרת נותנים להן מבע מושהה ואותנטי. ילדים שמתו טרם ששני הסופרים נולדו, הם חלק חשוב מחייהן של שתי האימהות השכולות, ובצל המוות המוקדם הזה הן מגדלות את הילד החי שנולד להן מאוחר יותר. בשני הרומנים יש אב 'שקוף', שעליו מטילות שתי האימהות את האחריות לנישואיהן האומללים, ובשניהם יש סבתא דומיננטית שהשפעתה גדולה. גם דרך הסיפור דומה ודמיון זה מלמד עד כמה היה באר לאלבג מורה דרך, וזאת על אף ההבדלים בגיל, במוצא וברקע ביניהם. מכאן סופר 'אשכנזי', שילדותו ונעוריו עברו בירושלים, ומכאן סופרת 'מזרחית', שבתים רבים הממוקמים במרחב אמורפי במרכז הארץ – הבית שבין הפרדסים של סבתהּ, הבית על הגג שבנה אביה, ודירה נוספת שהחליפה צבעים וצורות בשל חוסר השקט והתזזיות של אמהּ – הם תבנית נוף מולדתה.

אבל יותר מכל יש לראות את שני הרומנים הללו כסיפורי שליחות או ייעוד.

רעיון השליחות הוא מקראי במקורו. האבות, השופטים והנביאים – כולם היו סוג של שליחים מְכוּוְני יעד. סיפור הגעתם לשליחות רווי מוטיבים חוזרים המכשירים אותם לייעודם: אֵם עקרה או סכנת מוות הנשקפת ליילוד הם פריט כמעט הכרחי. גם בית הגידול שאינו בית ההורים הטבעי הוא מוטיב בעל מופעים רבים ומגוונים. המעשה הסמלי, המכונן, המעיד על ייחודם, הוא מוטיב שלישי המשותף כמעט לכולם. משה רבנו, למשל, ניצַל מגזירת פרעה להורגו, אך באופן אירוני גדל בביתו. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל הוא מראה הייחודי רק לו. שמואל הנביא נולד לחנה העקרה, גדל במשכן ה' בשִׁילֹה, ובאחד הלילות קורא לו אלוהים שלוש פעמים עד שעֵלי הכהן מבין שהאל הוא המתגלה בפני הנער בביתו שלו, ולוֹ, ורק לוֹ, בחר לגַלות את תוכניתו הגדולה.

'הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי', הנער שמואל מתייצב בפני עלי. ציור של ג'ון סינגלטון קופלי, 1780 (ויקימדיה)

עיבוד יצירתי של אשכול המוטיבים האלה נמצא בסיפורה של רוחמה אלבג, ובו הדוברת היא בת לשושלת של נשים מוכות ולא מאושרות, שמעולם לא אהבו את בעליהן שנכפו עליהן. בכור בניה של אמהּ מת בלידתו ולכן הבת, המספרת, אחותו החיה שתיוולד אחריו, היא שתישא על כתפיה את נטל השליחות. במקרה שלה: לספר את הסיפור.

המשפט 'את הילד לא ידעו להשאיר, את הבת השאירו', שמהדהד את הוראתו של פרעה לבני עמו: 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' (שמות, א 22), מביע לכאורה מורת רוח ואכזבה. למעשה, זהו משפט ה'הכתרה' או ההקדשה של הילדה, ולא של הילד, שמורה לה לממש שליחות כפולת פנים: ללמד את מורשתם של היוצרים העברים שנולדו וגדלו במזרח אירופה במקום לידתם מכאן, ולספר את סיפורם של גיבורי משפחתה שלה, שנולדו וגדלו במציאות אחרת, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכאן. הילדה רוחמה (אומנם שמה אינו נזכר, אך ברור שהיא מדברת על עצמה גם אם הדמיון הביוגרפי הוא חלקי), ששרדה בתהליך הברירה הטבעית, נלקחה לבית סבתהּ – שאינו בית פרעה וגם לא משכן אלוהים בשילה – אבל זהו בית בין פרדסים, מעין גן עדן עלי אדמות. סבתהּ, שיודעת לבשל ולתפור, רוצעת, כנהוג במשפחה, את אוזניהן של נכדותיה, אך חסה על הילדה היפה ש'נשארה' לחיות ולא מוכרת אותה לעבדות. הסבתא שחוררה לכל הבנות האחרות חורים באוזניים, שאל תוכם יושחלו עגילים שובי לב, קמע למציאת בן־זוג בבוא היום, לא רצעה את אוזניה של נכדתה האהובה. הרי היא לא כמו כולן...

בחבלים אין מחילה לאב המבוגר והשולי. לאורך כל הרומן הוא נשאר דמות שקופה ולא אהודה. כדי לעשות עימו חסד מאוחר של אמת, הקדיש לו באר רומן שלם, צל ידו (עם עובד, 2021). ספר זה מתרחש אחרי מותו של האב ובו מתהפכת דמותו הדחויה, הזכורה מחבלים, לדמות אהודה וכובשת לב.

אלבג – שספרו של באר שימש לה כאמור מודל בסיפור הנשים במשפחתה, שהיא נצר להן אבל שונה מהן – לא השאירה לרומן עתידי נוסף את הצורך בתיקון דמותו של אביה השקט, השתקן, החי 'כמו מאחורי קיר זכוכית', או כמו 'פסל של בנאדם' (כפי שאמהּ הגדירה אותו). הרומן שלה הוא נשי לכל דבר, ובמרכזו נמצא בלי עוררין הדיון במוצא וברקע המשפחתי, כמו גם עיצוב דיוקנן של סבתהּ ואמהּ. אך בירכתי הרומן, בשתי התמונות האחרונות, מונכחת דמות האב בצורה רגישה ומכמירת לב. מתברר שכפות ידיו המפליאות לעשות, השירים שהרבה לשמוע ולזמזם, העציצים שטיפח – כל התכונות הללו העידו עליו ודיברו בשמו ובמקומו. קשר עמוק, שמעבר למילים, נרקם בינו לבין בתו. בחנות המחסן שלו, שם שהתה עימו בילדותה, 'שתקנו עד בלי די. לעתים היה שולח אליי חיוך מבויש. חייכתי אליו בחזרה, משפילה מבט [...] מדי פעם היה נכנס פועל מאחד המוסכים, כמעין פולש זר [...] מפר את הנעימות' (עמ' 211). 

אחרי מותו של האב מנסה אלמנתו לארגן את חייה החדשים בלעדיו ומרוקנת את דירתם המשותפת מכל סימן למישהו שחי בה עימה אי־פעם. זו ההזדמנות שנקרתה בפני הבת להציג לאם את השאלה הקשה ביותר לגביו: 'מי אתה אבא, האם יש סיכוי לחשוף משהו על אודותיך. מאיפה בכלל להתחיל' (עמ' 220). בכך שבה רוחמה אלבג –מדעת או שלא מדעת – ומתחברת לחבלים של חיים באר, שהמשפט החותם אותו נדד אל כותרת מאמרה ומשם למחווה שנערכה לבאר בפסטיבל השירה: 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו?'. 

זו שאלה קיומית של כולנו. האם אנו מכירים את זולתנו הקרוב ביותר? האם אנו בכלל מכירים את עצמנו? רוחמה אלבג, שקיימה ומקיימת את ייעוד חייה בשלל צורות ומופעים, ורואה בהם שליחות, מתמודדת עם שאלה קיומית זו באופן מעורר השתאות ומשמשת מורת דרך לקוראיה. 

רוחמה אלבג עם 'בנות הכפר' בדֶרְצִ'ין (בלארוס), עיירתו של המשורר חיים לנסקי, 2015 (צילום: ליאורה קרויאנקר)

________________________________

פרופסור (אמריטה) ניצה בן-דב לימדה ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות (2021)  bendov@research.haifa.ac.il