אורן נהרי: דברי פרידה

אורן נהרי (2026-1955)

אמר העורך:

מת אורן נהרי. העיתונאי, הסופר, החוקר, איש הרדיו והטלוויזיה, הידען, הסקרן והמצחיק. איש האשכולות, שכל חייו העריך וקידם ידע, השכלה וביקורת. האיש בעל חוש ההומור והאירוניה הדקה, בעל הזיכרון הפנומנלי והטעם האנין. האיש הזה כבר איננו איתנו. 

אורן היה איש של ספרים ושל אנשים, חבר רדיופוני וחבר אישי, שאהב, אבל ממש אהב, ללמוד וללמד, ובעיקר לחלוק את ידיעותיו עם אחרים. לפני שנים, לפני המלחמות הארורות כאן ושם, תיכננו להדריך סיור משותף במזרח אירופה. אורן גרר אותי לפגישה במשרדי החברה הגיאוגרפית ברמת החייל, שאיתה עבד, וניסה, בכוח הכריזמה והקסם האישי שבהם ניחן, למכור להם את החבילה. המנכ"ל התלהב אבל לבסוף הדבר לא צלח מסיבות שאינן זכורות לי. היום, יותר מאז, אני מצטער על כך.

אורן, שחלה לפני כמה חודשים בניוון שרירים (ALS), הבין היטב מה עומד לפניו. הוא דיבר על כך באומץ ובפתיחות וריגש מדינה שלמה. את מותו הכין ככל שיכול היה, כולל טקס הלוויה, ואף כתב מראש את הדברים שביקש לקרוא בשמו.

אני מודה לרעייתו ד"ר ורד אריאל-נהרי, שהסכימה לפרסם את הדברים בבלוג עונ"ש, שאותו אהב כל כך (ואף המליץ עליו בכל הזדמנות). ורד אף הגדילה עשות ושיתפה אותי בתמונות מהאלבום המשפחתי ובשני שירים שכתבה ושרה, ואותם הזכיר אורן בפתח דבריו. הם מופיעים כאן ב'הופעת בכורה'. יהיו דברים אלה ושירים אלה נר מהבהב לזכרו.

הדברים מובאים כלשונם למעט תיקוני עריכה קלים.

*

'בָּאתָ אֵלַי' הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר, הרינגטון שלי בסלולרי. השיר שכתבה ומבצעת אשתי ואהובתי ורד. 

ואחר כך יהיה שיר נוסף, 'רחובות נייר', שהוא הרינגטון רק של ורד. גם הוא שיר שהיא כתבה, הלחינה ומבצעת, ויש לי את הכבוד העצום שהשירים האלה קשורים בי.

עד כאן בנושא השירים ומכאן למה שאני רוצה לומר.

זה לא היה אמור להיות כך. ממש לא. ואני יודע – ברגע זה חלק ניכר מהקהל – יש קהל, אני מקווה – נד בראשו וממלמל 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק'.

כן, כמו כולם, אני מניח, חשבתי לא מעט על מוות. איך יגיע? סרטן בהחלט היה שם, אלצהיימר או וריאציה אחרת של דמנציה – בראש הרשימה. אולי תאונת דרכים בדרך לאיזו הרצאה. אבל זה? על זה באמת לא חשבתי.

בשעת כתיבת הדברים האלה, אני כותב אותם לפרקים. התחלתי כשאני מקליד כעת בתחילת פברואר 2026. אני כבר מכתיב, והתוכנה מתרגמת לכתב. אני חושב לא מעט על מוות ועל הדרך אל המוות. עוד מעט אמשיך בנושא המורבידי הזה.

והיו תוכניות. לגמרי. ממש לא בסגנון 'לבקר בכל מקום בעולם', 'לסעוד במסעדה הכי טובה בעולם', 'לעשות צניחה חופשית'. תוכניות צנועות בהרבה – להתחיל להאט בקצב ההרצאות וההתרוצצויות, להשאיר את שני הספרים הנוספים שרציתי להשלים – ספר הקרבות חלק ב', שבעצם כבר כתוב, והמרגלים ששינו את ההיסטוריה – גם הוא כבר בשלב מתקדם.

רציתי להיות עם המשפחה. עם ורד, להמשיך לעשות את הדברים שלנו – לעשות ביחד בינג' סדרות משובחות – מון אמור, ספרי לי מה עלה בסופם של הסוסים האיטיים? האם קוֹרְמָרָן סְטרייק ורובין אֶלָקוֹט מצאו את אהבתם בתום הסאגה הכה ארוכה? מה קורה ליצור וללוסי בפוֹלְאַאוּט? וכל השאר.

לטייל בחוף הים, לאכול במסעדות שלנו, לטוס לעיירות ציוריות באיטליה ולערי בירה נהדרות בכל מקום.

להיות עם הילדים, וכמובן להיות עם הנכדים.

אז כמה פרידות ספציפיות.

ורד שלי, ורד אהבת חיי, ורד מון אמור שלי. מאז טוּ בינואר 2008 אנחנו ביחד, כמעט כל הזמן, כמעט בכל יום כל היום. במשך כמעט עשרים שנה לא ישנו יחד אולי חמישים לילות, כשאת או אני היינו בחו"ל במסגרת העבודה, או כשהיית בשטח עם קבוצת הרוכבות. הפגישה איתך שינתה את חיי לטוב. הרבה מעבר לטוב. בכל השנים האלה התמלאתי אושר על שאנחנו ביחד. ובלי קשר למחלה, בסופו של דבר אני זוכר את הטוב, את הנקודות שבהן עשינו סֶלְפִי בעולם, וכל הדברים הקטנים והגדולים שעושים זוגות. ויש לנו זיכרונות טובים, כל כך הרבה מהם, וכל כך רציתי שיהיו עוד, כל כך תכננתי שיהיו עוד. תודה על מה שאת, תודה על מי שאת, תודה על אהבתך, תודה על דאגתך, תודה על כל העזרה והאהבה לפני המחלה ובשעת המחלה. אתגעגע אלייך מאוד מאוד.

שלום לכם, ילדיי האהובים טל ועידו, אלה שהייתי איתם בלידה בהדסה הר הצופים, הקראתי סיפורים, עשינו טיולים. גדלתם ואני מתבונן בכם ורואה אתכם כבר אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, עם חוש הומור ואהבה וחיים משלכם, ושולח לכם חיבוק אחרון. חיבוק ענק, כמובן, לקיטה הנכדה. שיהיה לכם טוב מקצועית ואישית ומשפחתית, עם מור וקיטה, היכן שלא תהיו בעולם. אוהב אתכם.

שלום לדין וגיל. נכון, טכנית אתם לא ילדיי, אבל, ובוודאי ככל שהשנים חלפו, הרגשתי שאתם ילדים שלי, והייתי גאה מאוד כשהרגשתם שאני גם קצת אבא שלכם. לא מובן מאליו שקיבלתם אותי לביתכם כבן הזוג של אמא שלכם, כשאתם בני נוער. וזה קרה. וראיתי אתכם גדלים ומתפתחים, והיום אני רואה אתכם מוצלחים. אז אאחל לכם את כל הטוב שבעולם, לדין, ליעל וליון יון, לגיל ולאופיר. תעשו חיים ותיהנו, ותמשיכו להיות אתם. אוהב אתכם.

ואם אני חש צער – זה קצת צער שחצני. יכולתי להיות סבא כל כך נהדר לקיטה וליון יון ולאחרים. הייתי סבא טוב – אבל עיקר הכוח שלי היה בלספר לילדים היסטוריה, וטריוויה, ומוזיקה מעולה משנות השישים והשבעים, ולהקריא סיפורים. ואת זה לא הספקתי לעשות הרבה לקיטה ויונתן.

אחותי סיגי, האחרונה שאיתה יכולתי להעלות זיכרונות מרחוב לוטוס, לבדוק מה היה עם קרוב זה או אחר, לזכור את המוזרויות של משפחתנו – והיו רבות מאוד.

רציתי להשלים את המאה העשרים בתוכנית הרדיו המעולה. הזדמנות לתת חיבוק וירטואלי למאיה [טלמון אזרזר]: כל כך הרבה שנים אנחנו עובדים זה עם זו, כל כך הרבה שנים של עבודה משותפת שצמחה לחברות – לא מובן מאליו. תודה רבה לך על הכול ועל מה שאת.

היי ארנון וטל, חבריי הוותיקים. תודה לכם על כל השנים, על כל החוויות שצברנו יחד, הילדים הגדֵלים, הנכדים, ימי העצמאות עם החבורה ממעונות האֶלֶף, הבדיחות החוזרות על עצמן... כן, ארנון, אני אגיד פעם אחת אחרונה: עד עולם אני גאה על העצה הטובה שנתתי לך אז, והמבין יבין.

היי אניטה, השותפה לדירה ברחוב המייסדים בבית הכרם בירושלים. שם למדתי ברידג' יחד איתך, שם התחלנו לשחק ושם התחלנו את חברותנו רבת השנים. תודה רבה לך על הכול, חברה יקרה.

רציתי להמשיך ולשחק ברידג'. חזרתי לברידג' שנה לפני שחליתי. התחלתי את הזוגיות עם אילן והגענו להישגים יפים מאוד. אני משחק את הברידג' הכי טוב ששיחקתי בחיים, ובמסגרת ההומור השחור אילן אמר לי בסוף פסטיבל הברידג': 'איך אתה עושה את זה דווקא כשאנחנו מגיעים להישגים, כשהשיטה שלנו סוף סוף נכנסת להילוך?' אז אמרתי לו: 'תשמע, רציתי להיפרד ממך אבל לא היה לי נעים, אז המצאתי את התירוץ הכי טוב שאני יכול'...

תודה לזוג החברים הנהדרים, בין היתר שותפינו לטיולים, שליוו אותנו והתייצבו לפתור כל בעיה שבה נתקלנו, החל מפעמון ועד ידיות לכורסה לתמוך את ידיי הנופלות – דני ואורלי פרי.

תודה ליוסי עבאדי עורך הדין המעולה, שהיה לחבר קרוב, וכפי שכולנו יודעים זה לא מובן מאליו.

וכמובן תודה לחברות וחברים רבים נוספים שלא הזכרתי ומתנצל מראש.

תודה לירין קימור חברי, ששינה את מהלך חיי כששאל מאבטח צעיר בבניין הטלוויזיה: 'מה אתה חושב לעשות אחרי הלימודים?', תודה לבוס האגדי יאיר שטרן, שהביא אותי ממחלקת הספורט אל חדשות החוץ. בשלב הזה מותר לי להיות קצת שחצן: החלטה טובה. תודה רבה לך עליה. תודה לכל החברים ברשות השידור, מנוחתה עדן, אמנון ברקאי וכל השאר, לכל החברים בדסק החוץ לדורותיו החל מהדסק המיתולוגי של סוף שנות השמונים דוּדוּ, עמנואל, מיכאל, והמשך בכל החברים בועז, אלינור, רותי ואחרים, ובמיוחד בשנים האחרונות אלון, איתמר, קרן, טובה, זאב, יעל, עמיחי. הייתם חבורה נהדרת!

תודה למנהלים בתאגיד ולחברים שם, שעשו כל מאמץ להקל עליי ככל שהמחלה התקדמה.

רציתי לקרוא את הספרים שאני אוהב.

לראות את מכבי חיפה משתקמת.

ועכשיו אני דואג – לְוֶרֶד, לילדים, לנכדים. במיוחד לך אהובתי – הרי החיים שלנו כה שלובים זה בזו. אני הייתי צריך להמשיך להיות כאן – להזכיר לך, כשאת שקועה לגמרי בעבודה, לקום לשתות ולאכול, ולהפסיק את יום העבודה בשבע בערב ולא בחצות. לנסוע ביחד להופעות של אנסמבל קורל, לאכול ביחד את ארוחותינו, להיות – מהקפה בבוקר עד שאני מוריד לך את המשקפיים כשאת נרדמת בלילה...

ועוד כמה מילים: חיי השתנו בט"ו בינואר 2008. תוך ימים ספורים אמרתי לך שאני אוהב אותך, ומאז אנחנו יחד בטוב וברע, והיה משניהם והיו סיבוכים בלשון המעטה. אבל חיינו היו ביחד, והעדפתי כל הזמן להיות איתך מאשר להיות עם כל אדם אחר. העדפתי את הבית שלנו על פני ארמונות. כן, גם אחרי שפיקסל מלך מגדים, הלך לעולמו... את בן אדם נהדר בכל תחום. מהמקצוענות בעבודה, ובעצם עבודות, כי את מצטיינת בכל כך הרבה דברים, ועד הזוגיות והדאגה לי כאשר הדיל בינינו התמוטט וכבר לא יכולתי לתרום את חלקי. אני אוהב אותך ורד, מון אמור שלי.

אורן ופיקסל, מלך [רחוב] מגדים, 2021

יש לי חרטות, כמובן – למי אין? אבל בסך הכול, רוב הזמן, וככל שנקפו השנים, היו לי חיים טובים. עבדתי במקצוע שאהבתי, ונהניתי ממנו. הייתי בין המייסדים של 'רואים עולם' המיתולוגית, של 'גלובוס' המיתולוגית, עבדתי בתוכניות נהדרות אחרות, עבדתי עם אנשים טובים – שחלקם היו לחברים – והיו לי חברים טובים, חלקם בני שנים רבות, אחרים פחות. צברתי שלל חוויות מרתקות. ראיתי עולם.

כתבתי וערכתי ספרים. הראשון שבהם אטלס אנציקלופדי של העולם, שעד היום שואלים אותי היכן אפשר להשיג אותו ומתי תצא מהדורה חדשה? ואחריו, אטלס היסטורי של העולם, סדרת 'משני עולם', והאחרונים הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה עם יואב לימור ודמוקרטיה על ספסל הנאשמים עם ליאב אורגד. תודה רבה לכל מי שסייעו, שהזמינו את הספרים, ששיתפו פעולה איתי בכתיבתם בהוצאת 'מטר', 'מפה', 'אריה ניר', 'כנרת זמורה ביתן', המו"לים, העורכים, המפיקים – את כולכם אני זוכר לטובה.

תודה לקהל הנאמן שלי לאורך השנים בכל עשייתי. תודה  על כל הודעות התמיכה מחממות הלב עם היוודע דבר מחלתי. תודה לכל מי שהזמין את הרצאותיי ולכל מי שבאו להקשיב להן במשך שנים, ב'אסכולות', ב'קתדרה', ב'משגב', ברחובות, בגני תקווה, ועוד, וכמובן גם בעולם, במסגרת 'החברה הגיאוגרפית'. ישנו המשפט הישן, שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק – נהניתי מאוד לטייל בארץ ולהיפגש עם הקהל שלי במפגשים האלה.

יש עוד הרבה תודות אבל נראה לי שאעצור פה.

החיים יעשו את שלהם. השנים יעברו, ובעוד חבריי מהדור שלי יזכרו אותי, ורד והילדים כמובן, האחרים פחות, ועם הזמן הכול ידהה. יישארו ספרים והקלטות וזיכרונות נמוגים. וזה בסדר גמור. זו דרך העולם.

אז זִכרו אותי לטובה, כאדם שניסה להיות טוב בחייו, במשפחתו, בחבריו, בעבודתו.

מקווה שהצלחתי.

'יכולתי להיות סבא כל כך נהדר' – אורן נהרי, ינואר 2026

הספרות והחיים: שכונת חאַפּ, כל התקוות, יפה כלבנה

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. שכונת חאַפּ

ארון סעף מצויר בשכונת קריית יוסף, גבעתיים

את השם 'שְׁכוּנת חאַפּ' שמעתי בפעם הראשונה כשקראתי סיפור קצר בשם זה שכתב גדעון תלפז (2017-1936) ונכלל בספרו שכונת חאפּ (הקיבוץ המאוחד, 1966). הספר עוסק בזיכרונות ילדותו של תלפז בפתח תקווה, אבל שכונת חאַפּ הייתה בגבעתיים ואליה נסעו באוטובוס.

זהו סיפור על תאוות בצע קטנונית בימי המנדט הבריטי בארץ. סיפור על תאוות נדל"ן שלא באה על סיפוקה.

שכונת חאפּ, עמ' 6

שכונת חאפּ, עמ' 8

בסופו של דבר, לאחר הבולמוס הרעבתני של ביזת קרקעות וסימונן, מגיעים פרשים בריטים, מסלקים את ההמון שהגיע גם מרמת גן ומתל אביב, ומנפצים את חלומות הנדל"ן שטיפחו.

שכונת חאַפּ, עמ' 14

השם חאַפּ, שפירושו חטיפה, בא מיידיש (צריך לכתוב: כאַפּ), ולפיכך 'כאַפּער' – מילה שנכנסה לסלנג העברי – הוא חטפן. שכונת חאַפּ ההיסטורית, בגבול שכונת בורוכוב בגבעתיים, הייתה על אדמות שרכשו עוד ב-1921 יהודים ממצרים. על אדמתה נוסדה ב-1934 שכונת קריית יוסף, וסמוך לכך פשטה שמועה שמדובר באדמות הפקר וכל הרוצה יבוא וייקח. כך נולד הביטוי שכונת חאַפּ. 

עד כמה שהבנתי, אדמות המקום הוסדרו לבסוף על פי חוק נכסי נפקדים שנחקק ב-1950. זיכרונות מימיה הראשונים של השכונה הובאו באתר נוסטלגיה אונליין, וזו הזדמנות להיפרד בהצדעה של כבוד ממייסד האתר דוד (דיוויד) סלע, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כשמונה חודשים. 

גדעון תלפז (ויקיפדיה; סריקה: יובל פרחי)

ב. כל התקוות 

ברחוב בוגרשוב 63 בתל אביב עומד מבנה גדול. זהו  'בית הכנסת הכללי נורדיה', שראשיתו ב-1926, בדיוק לפני מאה שנה. אבן הפינה למבנה הקבע, שכאמור עומד על מכונו עד היום, הונחה בפברואר 1928 (תל אביב.פדיה).

שנים רבות היה הבניין עזוב ונטוש, ולאחרונה שופץ והועבר לרשות ארגון 'שלום לעם' להפצת יהדות, בראשות הרב החרדי רב הפעלים יעקב משה הלל (ממוצא עיראקי, אך קרוב בהשקפותיו לחרדים הליטאים) ובניהול בני משפחתו. 

לא התעמקתי בפעילותו של הארגון ובנעשה בין כותלי הבית, אבל מקריאת הערך בוויקיפדיה אני לָמֵד שמדובר בארגון ארצי שוחר טוב, שאינו עוסק רק בהרצאות וב'הפצת ערכי היהדות' (שם קוד להחזרה בתשובה), אלא גם בתמיכה ממשית בנוער בסיכון ובנוער (חרדי) נושר. יש לו מרכזי גמילה מאלכוהול ומסמים, ועוד כיוצא באלה. יבורכו.

את פני הבאים לבית הכנסת מקבל שלט גדול ומיוחד במינו, המספר את קורות הבית, המכונה עתה 'בית יעקב הלל'.

יעקב הלל, מבני משפחת הרבנים הלל, קיבל בנעוריו חינוך חרדי אך בחר להתגייס לצה"ל. הוא שירת בסיירת גולני ונפל בדרום לבנון בי"ד בתשרי תשפ"ה (16 באוקטובר 2024).

סמ"ר יעקב הלל (יזכור)

מה שעוד מיוחד בשלט הזיכרון, הוא הציטוט של שני שירים חילוניים לגמרי, אך כמובן יש בהם 'יהדות' לא פחות מכל 'דבר תורה'.

בראש השלט מובאות כמה שורות משירו של נתן יונתן, 'שיר אֶרֶץ', שנכתב בשנות השבעים והולחן בידי סשה ארגוב (ראו את סיפור השיר ברשימה של נתי גבאי בבלוג הספרנים):

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ
וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

זהו הבית השני של השיר, והסיבה שדווקא הוא מצוטט כאן מובנת מאליה ('שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת'), אבל קריאת השיר כולו מגלה יחס הרבה יותר מורכב ודו-משמעי כלפי ה'אֶרֶץ', כפי שמעיד בבירור הבית הראשון:

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת
וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת
לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

בין כך ובין כך, זהו שיר מרגש ומרעיד ביופיו, וביצועים רבים לו. הנה חוה אלברשטיין:

בתחתית השלט מובא ציטוט של שיר נוסף, מוכר לא פחות, 'פה בארץ חמדת אבות', שכתב ישראל דוּשְׁמָן בשנת 1912 (על פי הזמנת מנהל גימנסיה הרצליה אז, חיים בוגרשוב) והלחן, שכתב הרמן צבי ארליך, מוכר לנו בעיבודו של חנינא קרצ'בסקי. שיר זה הוא אחד מנכסי צאן ברזל של הזמר הציוני, ואת סיפורו המרתק הביא אליהו הכהן במאמר שהתפרסם כאן לפני כמה שנים ('הציור שהוליד שיר: פה בארץ חמדת אבות', בלוג עונג שבת, 13 בינואר 2023).

אפשר להבין מדוע נבחר שיר זה עבור מוסד דתי, שהרי נאמר בו: 'פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה'. שפת התורה היא כמובן השפה העברית, שאכן פרחה והפכה ללא עוררין לשפת התחייה הלאומית, אך כפי שבזמנו אמר או כתב עמוס עוז: 'תתגשמנה כל התקוות'. כל התקוות, לא אחת בלבד. יש מקום לכולן... 

הנה מקהלת צדיקוב, שתרומם את רוחנו, בהקלטה משנת 1963:

ג. יפה כלבנה

על חומת בית בשיפולי שכונת כבאביר, על צלע הכרמל, שרטטו בעלי הבית את השורות הללו:

פעם שלך

פעם אחרת

על יופיך לזרים

מוותר...

אלה מילים מתוך שירו היפה של אביתר בנאי, 'יפה כלבנה', שאותו כתב, הלחין ושר בשנת 2013:

סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת פעם שלך פעם אחרת על יופייך לזרים מוותר לא אבקש דבר את לא צריכה להוכיח לי כלום הורידי אודם שפתייך אבק דרכים רחצי מרגלייך היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת מי זאת עולה יפה כלבנה

פרשת המיג העיראקי: חפש את האישה

הכותרת הראשית של מעריב, 16 באוגוסט 1966

מאת דינה פורת

פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תיעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום – מיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולשום חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.

ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.

רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:

וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026:

א. המאהבת

בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב-פעלים וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, אז נציג ישראלי בכיר בטהראן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.

'איך?' נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'. 

כך התחילה הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...

כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי)

ב. הַחֲבֵרָה

יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם ביקורתי ובעלת טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא יכתוב, וגם לא יהיה אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו. 

סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי)

מובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו. אם יתברר שהוא רציני – מוטל עליו לתכנן את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא יֵצא חתן...

בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי)

אבל אני דווקא חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שֶׁמוּנה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי החיל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות אותה בירה לקנות לי מתנה. 

יום אחד צלצל בדלת ביתנו כפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, ובידו מכתב ומתנה – קומבינזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע תכלת לא היה חביב עליי, אך עובדה חשובה זו טרם נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. מובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד היום.

הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום

עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכין גם את בני משפחתו – אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנה לבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד פיתו אותי להגיע למשרד בתל אביב, לא מרשים  במיוחד, ובאמתלה של בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל, תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחית בעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג ביטחוני גבוה.

ג. האישה

הקשר עם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר 1965. אז נוצר הקשר איתו, והוא תוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכל החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחת על כוונותיו – שום מילה. הוא התנה תנאי מפורש: שאשתו ושני ילדיו יֵצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראלים שיעבירו אותם בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעיה רפואית שאי אפשר לפתור במדינתם, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותפגוש את בעלה.

טייס המיג העיראקי מוניר רדפא בישראל (ויקיפדיה)

'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא מדעתו: בעלה האהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכל זה מבלי שאמר לה מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון שבו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע, עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...

לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה. 

אלוף-משנה (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל)

ד. המשפחה

לאחר שנחת מוניר עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים שהובאו במקביל. אז החלו כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא, ועליי – לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את מנהגו של בעלה דני לטוס על כל קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22 סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהגיע המיג ארצה, דני למד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם'.

מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 כמחווה לג'יימס בונד
מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed, ויקימדיה)

המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותם מייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ. שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היה גם לחשוב מה אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם תלאות רבות. הצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני – משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר והילדים. 

'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.

כך עברו שלוש שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות נפגשו לעיתים מזומנות. אכלנו בשבתות אלה אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק, ושל שולה. לי עצמי נדרש זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.

דני שפירא מקבל דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה)

ה. הטרגדיה

אבל בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידהּ בפני עובדה מוגמרת, וכנראה גם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם, והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבדה, הלך והידרדר. לעיתים הייתה מטלפנת אליי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה אותם פה למטה'. היא התכוונה לשליחיו של סדאם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.

כל מי שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיה אנושית גדולה.  

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב

porat@tauex.tau.ac.il

מִשׁוּט בארץ: בנות ציפורה, קפיצת הדרך, בכי תמרורים, 500 ש"ך

א. בנות ציפורה

מי שלא גר בסביבה, כלומר ברחוב זלמן שזר 39 בשכונת נווה עופר (תל כביר) בתל אביב, יתקשה לזהות את המבנה הזה. במבט ראשוני ומהיר זה נראה כמו בסיס טילים סודי במיוחד, או אולי מדובר במועדון פורנו שבשעריו עומד טוטם המוקדש לפאלוּס.

צילומים: איתמר לויתן

לא ולא! מדובר בבית הספר הממלכתי לשעבר שז"ר, על שם הנשיא השלישי זלמן שזר, מוסד שהפך ברבות הימים לחרדי. ומה יותר מתאים לבית ספר חרדי לבנות מאשר עיפרון ענק מחודד, שנראה כמו טיל בליסטי או סמל פאלי מפלצתי?

מהשלט שמוצב בסמוך לכניסה מתבררים הפרטים האלה:

אבות ואימהות רבים למקום. גם רשת מוסדות 'אלי בעזרי', גם 'בית יעקב', ולתוספת בלבול מגדרי: 'בנות ציפורה' מכאן, ו'בני יוסף' מכאן.

בית יעקב, כידוע, הוא שמה של רשת מוסדות חינוך חרדית ותיקה, אשכנזית לכל דבר ועניין (היא נוסדה בפולין ב-1918 על ידי שרה שנירר), שפועלת עד היום בכל ריכוזי החברה החרדית. התחרות על קבלה למוסדותיה, בעיקר התיכונים והסמינרים למורות, מוציאה מהחברה החרדית את המיטב הגזעני-עדתי שלה. אבל 'בית יעקב' שלפנינו הוא שונה: כאן זה על פי מורשת הרב עובדיה יוסף, כלומר ספרדי-מזרחי, ובמילה אחת: ש"ס.

עתה כבר לא נופתע מרשימת ההטבות שלהן זוכות הבנות בגילים שלוש עד חמש: תוכנית הזנה מסובסדת, יום לימודים ארוך, לימודי ליבה ברמה גבוהה, 'מעלה אחת מעל'. הלוואי על כל בנות ישראל מכל העדות ומכל המגזרים.

יש לי הרגשה שהמודעה הזאת, על לימודי אנגלית, מדעים ומתמטיקה, מחשבים, תקשורת ויישומי מחשב, לא ממש מכוונת לזאטוטות בנות הגן, אלא לבנות בית הספר, אבל קשה לדעת זאת מן השלט.

ב. קפיצת הדרך

צילום: דותן גורן

ברחוב אלחדיף בטבריה נמצא מתחם הארחה ואולם אירועים ('אירועים קטנים') הקרוי 'קפיצת הדרך'. שם שנון, שמרמז כי כדי להגיע למקום יש לסור מדרך המלך ו'לקפוץ' אליהם. 

ככל שלמדתי מאתר האינטרנט של הבית, מדובר במקום המיועד לציבור מסורתי ודתי. יש בו מקווה, נערכות בו חגיגות בר/בת מצווה, מסיבות חינה, הפרשות חלה ועוד 'אירועים מפנקים'. הכול עם נוף מהמם ובהפרדה מגדרית מלאה.

המושג 'קפיצת הדרך' מוכר היטב בספרות המדרש ('שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה', סנהדרין, צה ע"א), בספרות העממית (לא רק היהודית, אלא גם בספרות העולם), ובעיקר בסיפור החסידי. זהו נס שנעשה לצדיקים ולקדושים שאצה להם הדרך והקב"ה מסייע בידם להגיע מייד למחוז חפצם. 

באתר האקדמיה ללשון העברית מצאתי הסבר מעניין: 'קפיצה' היא לא רק ניתור, אלא גם לשון כיווץ (למשל, 'קפץ את ידו'), ומכאן שקפיצת הדרך היא מעין כיווץ הדרך וקיצורה.

אגב, לא הרחק משם, מדרום לעיר נצרת, נמצא הר קדוש לנוצרים המכונה 'הר הקפיצה'. המסורת הנוצרית העממית רואה כאן את המקום שממנו נמלט ישוע מרודפיו בקפיצה פלאית מההר לעמק שמתחתיו.

גם בלשון היום-יומית שלנו הביטוי 'קפיצת דרך' משמש לתיאור הישג גדול שאליו הגיעו בפרק זמן קצר. כך למשל, ספרו של אריה לוֹבָה אליאב (2010-1921), שבו תואר מפעל ההתיישבות הגדול שהיה בשנות החמישים באזור לכיש והמחבר היה אחד מראשיו, נקרא בשם קפיצת הדרך (עם עובד, 1970).

ג. בכי תמרורים: מה לא מובן פה?

צילום: עידו יעקבי

'השלט הזה', כתב לי עידו יעקבי, 'נמצא בצומת מרכזי בכפר סבא כבר כמה חודשים. הייתי רוצה שעוד רבות ורבים ייהנו מהממצא הזה, הנדיר בעילגותו'. כמו עוד יצירות אומנות גדולות, השלט הזה הוא קטגוריה לשונית בפני עצמה. 

הנה מעט ממה שמצאנו: 'רמזור', צריך להיות 'הרמזור', למה צריך להוסיף 'פניה' (הכתיב התקני הוא 'פנייה') ו'תנועה', אם ברור מה זה 'ישר' ומה זה 'ימינה'? הניסוח המוזר הזה גורם לך להאט, אולי גם לעצור, ולקרוא שוב כדי להיות בטוח שהבנת את כל אשר יורוך. 

וכל זה עוד לפני שאנו תוהים מה עם הנהגות, ומה עם קוראי ערבית או אנגלית...

ד. הרב ש"ך

צילום: דוד אסף

'אנחנו אוהבים לגרום לך לחייך', מכריזה (באנגלית) המודעה של מרפאת השיניים ברחוב לויד ג'ורג' בירושלים. 

אבל אם רק תעז לחנות בפיסת המדרכה שליד המרפאה, נדאג למחוק לך את החיוך מהפנים. אתה צפוי לקנס גבוה: 500 ש"ך!

הגשש החיוור ואני: 'מים לדוד המלך' ו'הכתרת פופיאה'

מאת יוסי לשם

רותי פרבולוצקי, לשעבר מנהלת אגף החינוך בחברה להגנת הטבע, יזמה ומרכזת מעין 'פרלמנט' חברים חודשי, שנושא את השם 'פורום שואבה', על שם המושב בהרי יהודה שבו הוא מתכנס. אחד המרצים האחרונים היה אלון גור אריה, במאי, שחקן, מלחין, מרצה ומה לא, והנושא שלו היה 'סיפורה של להקת הגשש החיוור: אושיית הבידור והתרבות הישראלית הגדולה בכל הזמנים'. כנהוג, הרצאתו לוותה בקטעי שיר ובמערכונים, בסיפורים על ההיסטוריה של הלהקה, ובניתוח מעניין של הסיבות להצלחתם. הסתכלתי ימינה ושמאלה על הנוכחים באולם, ולא היה אפשר להתעלם מן החיוכים שבעי הרצון שלא סרו מעל פניהם, שהרי שלישיית הגשש החיוור הייתה חלק מה'פסקול' של חייהם, חיינו. 

אחד הקטעים שהוצגו נגע בי באופן אישי וריגש אותי מאוד. אני שמח לשתף בו את הקוראים. כפי שתראו בהמשך, הכול אמת חוץ מפרט זה או אחר...

בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת תש"ל / 1970 שרו חברי השלישייה – שייקה, גברי ופולי – את 'מים לדוד המלך', שכתב והלחין עקיבא נוף. השיר אומנם לא זכה בפרס, אבל הפך לאחד השירים האהובים של השלישייה. לא רק בזכות המילים המשעשעות, שמרחיבות את הסיפור התנ"כי על גיבורי דוד, ולא רק בזכות הלחן העליז, אלא גם, ואולי בעיקר, בזכות התלבושות המקוריות של הגששים, שנלקחו כביכול ממלתחת בגדים של חיילים רומאים. למותניהם חגרו ה'גיבורים' מעין טוניקות או חצאיות 'מיני', ובכל פעם ופעם שהרימו את ידיהם, נחשפו תחתוניהם לצהלת הצופים המופתעים. 

הנה כאן מספר פולי (ישראל פוליאקוב), בריאיון לאמנון לוי, על השיר ועל המופע יוצא הדופן (ההקלטה היא מ-1996):

וכאן ביתר פירוט בכתבה שששודרה בחדשות ערוץ 12 בשנת 2023:

מסופר כי אברהם דשא (פָּשָׁנֶל), שהקים והפיק את 'הגששים', התלבט יחד איתם איזה לבוש יתאים לשיר זה. המוניטין של הגששים עד אז היה של מצחיקנים, לאו דווקא של זמרים רציניים, והם חששו שהשיר הכביכול תנ"כי לא מתאים להם. פשנל הבטיח שהקהל יצחק מהשיר ומהביצוע, וכך היה. הפסטיבל התקיים בבנייני האומה בירושלים, וערב קודם לחזרה הגנרלית הוצגה שם האופרה של המלחין האיטלקי בן המאה ה-17 קלאודיו מונטוורדי, 'הכתרת פופיאה' (L'incoronazione di Poppea), שהועלתה על הבמה בפעם הראשונה בשנת 1643. 

פשנל ראה מאחורי הקלעים את התלבושות של החיילים הרומאים ומשם קיבל את הרעיון (את התלבושות עצמן לקחו הגששים מהמחזה האנטי-מלחמתי 'לִיסִיסְטְרָטֶה' של אריסטופנס, שהוצג אז בתאטרון הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר(. סיפורו של השיר כבר סופר במקומות שונים. כולם התעניינו בגששים ובגיבוריו של דוד המלך, אף אחד לא התייחס ל'הכתרת פופיאה'.

פופיאה סבינה, שחייתה במאה הראשונה לספירה, הייתה אשתו השנייה של הקיסר נירון, וכמקובל בקרב בנות חוגה וסוגה רבות היו עלילותיה בפוליטיקה, באהבה ובמלחמה. סופר עליה ששכנעה את נירון להרעיל את אימו ולחצה עליו להתגרש מאשתו כדי שיוכלו להינשא והיא תהפוך לקיסרית רומא. לאחר שנישאו לחצה עליו להוציא להורג את אשתו הקודמת ואת אחותו... בקיצור, חומר משובח לאופרה. אגב, פופיאה נזכרת גם בכתביו של יוסף בן מתתיהו, שאף פגש אותה פנים אל פנים, והסתייע בה לטובת אחיו היהודים.

ואיפה כל זה פוגש אותי?

צוות הזמרים של האופרה (עשרה במניין) הגיע מבית האופרה הקאמרית במילאנו שבאיטליה, אבל להפקה היו דרושים גם ניצבים ('סטטיסטים'), שכל תפקידם לעמוד על הבמה ולא להוציא הגה מפיהם. כדי למצוא ניצבים כאלה, שייראו צעירים ושריריים כחיילים רומאים, פורסמה מודעה בלוחות המודעות של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. במודעה נאמר כי מפיקי האופרה מחפשים מועמדים מתאימים להיכנס בסנדליהם ובחצאיותיהם של חיילים רומאיים. דובר על שלוש הופעות: שתיים בקיסריה ואחת בבנייני האומה. 

הייתי אז תלמיד השנה הראשונה בחוג לביולוגיה, וגרתי בדירת סטודנטים עם חבריי לגרעין שח"ל (של תנועת בני עקיבא) שעימם שירתי בנח"ל. הגשנו מועמדות והתקבלנו: מנשה כהן, שגר איתי בדירה, חיים לביא (ז׳׳ל), שרגא הרט ואנוכי. התגייסנו למשימה בעיקר כדי להרוויח בקלות 'כמה לירות', שעשויות היו לשפר את חיינו כסטודנטים תפרנים, אך גם מתוך איזה יצר הרפתקני. 

ואכן, זו הייתה חוויה יוצאת דופן להופיע באופרה איטלקית בפני כ-3,000 איש! כמובן לא הבנו אף מילה מהליברטו האיטלקי, ובזמן ההצגה החלפנו בינינו דַחְקוֹת בעברית (בסגנון הגשש, כמקובל באותם ימים). הניצבים לא נדרשו לעשות הרבה חוץ מלהיות שם. אני זוכר כי אחד מתפקידיי היה, בין היתר, לגרור אל מחוץ לבמה את פופיאה שהתעלפה על הרצפה.

בביקורת שפורסמה בעיתון מעריב, כתבה מבקרת המוזיקה הוותיקה אוֹלְיָה זילברמן, כי האופרה עוררה עניין רב והייתה בסך הכול מוצלחת (למרות שהמקהלה 'הייתה הפעם חלשה למדי', וגם 'התיאום בין התזמורת, הסולנים והמקהלה לא תמיד היה אידאלי'). 'רק חבל היה שהילדים הישראלים והנערות שלנו, שהחזיקו בשובל שמלתה של פופיאה, לא היו שקטים למדי'. ה'ילדים' הללו היינו אנחנו...

מעריב, 7 באוגוסט 1969, עמ' 25

זאת ועוד, לביקורת נוספת, שכתבה מבקרת המוזיקה מרים בר בעיתון דבר, צורף הרישום הזה. אם תשימו לב, ברקע צויר גם אחד הניצבים, אבל אני מודה שלא הצלחתי לזהות את עצמי או את אחד מחבריי...

דבר, 15 באוגוסט 1969, עמ' 8 (לא הצלחתי לזהות את שם הצייר)

עדי בשן, שמנהלת את משרדי באוניברסיטת תל אביב, איתרה מייד את התמונה למזכרת מן המופע שעלה בבנייני האומה, ובה הצטלמנו יחד עם אחת הזמרות האיטלקיות (לא הצלחתי לזהותה). שימו לב לסיגריה שהיא מחזיקה בידה השמאלית, שאותה עישנה כדי להירגע אחרי שהסתיימה ההופעה. היו ימים.

מימין לשמאל: ד"ר שרגא הרט (כיום גינקולוג בכיר), מנשה כהן (כיום חקלאי במושב נוב וחוקר במיג"ל, שגם סייע לי במציאת חומר הקשור לאופרה), אחת הזמרות ממילאנו, הניצב הגבוה והממושקף הוא יוסי לשם (כותב רשימה זו), ד"ר חיים לביא ז"ל (מרצה לשעבר באוניברסיטת בר-אילן). משמאל, קסדה בידו, זמר איטלקי מן הצוות המקורי של האופרה.

מי שעומדות לרשותו שעתיים פנויות, מוזמן להאזין ולצפות באופרה המיוחדת הזו, שלקחיה המוסריים והחברתיים רלוונטיים ואקטואליים גם לימינו. מאחורי סיפור האהבה הבארוקי מסתתר סיפור נוכלים פוליטי, שעוסק בדרך שבה זכתה פופיאה בכתר המלכות הקיסרי. זהו גם סיפור על כניעה ליצרים שגוברת על עקרונות הפילוסופיה הסְטוֹאית ועל הניסיון להגבלת כוחו של השלטון.

 

אמר העורך:

סיפור נהדר ומצחיק, רק שזיכרונו של לשם – קצת לברכה...

האופרה 'הכתרת פופיאה' הוצגה בישראל בדיוק שנה אחת קודם לפסטיבל הזמר של 1970. זה היה באוגוסט 1969, חלק מ'הפסטיבל הישראלי' של אותה שנה.

הארץ, 29 ביולי 1969

סיפרתי על כך ליוסי לשם, שקיבל זאת בהומור וכתב לי: 'בכל זאת עברו מאז 57 שנים (אני כבר בן 79). התבססתי על המרצה, שאמר כי יום לפני הופעת הגששים בבנייני אומה הוצגה שם אופרה. הוא היה צריך לומר "שנה לפני" ולא יום'...

*

מה הייתה האופרה שהועלתה (אם בכלל הועלתה) בבנייני האומה כמה ימים לפני פסטיבל הזמר של 1970? כנראה שלא נדע. בכל אופן, הפותרים נכונה יזכו בכוס מים זכים מהבור בבית לחם (אבל שייסעו לשם על חשבונם).

___________________________________________

פרופ' (אמריטוס) יוסי לשם לימד ומלמד בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היה מנכ"ל החברה להגנת הטבע וייסד ומנהל עד היום את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים. yossile@tauex.tau.ac.il