אַלטע זאַכן (ד): מי יבנה בית?

כפר כנא בתחילת המאה העשרים. גלויה על פי צילום של הצלמת הערבייה-נוצרית כרימה עבוד

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

למשה רבנו היה בצלאל בן אורי, ליוליוס קיסר היה ויטרוביוס, לסולטן סולימן המפואר היה סינאן. כשאנשי מעלה רצו לבנות בית, היכל, מקדש או ארמון, היה להם תמיד אדריכל שיתכנן אותו. לאדם הפשוט לא היה אדריכל פרטי. אם הוא רצה לבנות לעצמו בית הוא נאלץ ליישר את השטח במו ידיו ולסמן על האדמה ברגליו את מקום הקירות והפתחים. אדריכלות רֶגֶל.

זה מזכיר לי אגדה על אלכסנדר מוקדון. בימיו, כאשר רצו להקים עיר חדשה, נהגו לסמן על האדמה את תוואי החומות, השערים והרחובות באבקת גיר. כשביקשו אנשיו של אלכסנדר להקים עיר חדשה בצפון מצרים, זו שלימים תיקרא אלכסנדריה, לא היה גיר בסביבה. הם סימנו את התוואי בקמח ולמחרת התברר שהעורבים אכלו להם את העיר...

לאחר שנפתרה בעיית הסימון ניצב האדם הפשוט לפני בעיה אחרת: מאיזה חומר לבנות את הבית? בימי קדם רק עשירים ומלכים בנו ארמונות מאבן. גם מקדשים וביצורים נבנו לרוב מאבן. אבל בתיהם של סתם אנשים, שהיו מאז ומעולם רוב מניינו של המין האנושי, נבנו בדרך כלל מלבני טיט. רק מאוחר יותר החלו תושבי הערים לבנות גם הם את בתיהם מאבן, ואילו תושבי הכפרים המשיכו לבנות בעיקר מלבני טיט מיובשות בשמש. לקחו אדמת חרסית, כזאת שמשמשת גם להכנת כלי חרס, ערבבו עם קש קצוץ וזבל בהמות, עיצבו לבנים בעזרת שבלונה מעץ וייבשו בשמש. כדי לייצר לבנים 'שרופות', שהן משובחות יותר, היו זקוקים לכבשנים, ואלו לא היו מצויים בכל מקום.

אפילו בני ישראל במצרים ונוגשיהם ידעו את החכמה הזאת, כפי שמסופר בספר שמות, ה 8-7:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם.

 הכנת לבני טיט. צילמתי ב-1992 בנאות מדבר במדבר המערבי של מצרים

הארכאולוגים נוהגים לחפור בתילים עתיקים. תל כזה, כמוהו כעוגת שכבות, גם הוא עשוי שכבה על גבי שכבה של יישוב על גבי יישוב. כיצד נוצרת שכבה כזאת? בתי היישוב היו עשויים כאמור מלבני טיט. כשנהרס היישוב, אם על ידי אויב ואם על ידי רעידת אדמה או שריפה, התפוררו בתי הטין ונוצרה שכבה נוספת על גבי התל. וכך, במרוצת הדורות, הלך התל וגבה. יש תילים שבהם נספרו יותר מתריסר שכבות יישוב. חקלאים, שאדמתם הייתה קלה ודלה, נהגו בעבר לחפור באדמת התילים, כלומר בחרסית שמקורה בלבנים, ולקחו ממנה כדי לטייב את אדמתם.

בתנ"ך ובספרי ההיסטוריה מסופר על שריפת ערים (כמו לונדון שנשרפה במאה ה-17). איך אפשר לשרוף עיר אם היא לא בנויה מעץ? התשובה היא שהבתים אכן נבנו מטיט, אבל הקירוּי היה מעץ. הגג הורכב מקורות עץ או גזעי עץ שעליהם הניחו ענפים דקים צפופים ועליהם שפכו אדמת חרסית. הגגות האלה נדלקים בקלות, וכשלבית אין גג – הגשמים והרוחות משלימים את ההרס. את אדמת החרסית שעל הגג היו מהדקים במעגילה ומדי פעם היו צריכים לחזור ולהדק אותה כדי למנוע חדירת מי גשמים. חוני המעגל כונה כך לא בגלל מעגל ההתעקשות שלו, אלא כי הייתה לו מעגילה כזאת ובהידוק גגות האדמה מצא את פרנסתו. אני זוכר את בתי הטיט של הכפרים הערביים שחרבו ב-1948. ברבים מהם נמצאו מעגילות כאלה, שרובן נעשו מחוליות עמודי אבן עתיקים שסיתתו בקצותיהם שקעים כדי לחבר להם ידיות.

מעגילה שמצאתי בחורבות כפר ערבי. בשקעים שמשני צידי גליל האבן חוברה לו הידית

אחרי שסימן האדם הפשוט את גבולות הבית היה עליו להחליט: האם הוא בונה בית שמתאים לקיץ או לחורף? בית עם חלונות גדולים מתאים לקיץ אבל בחורף ישרור בו קור כלבים. לפיכך, רוב האנשים העדיפו בית נטול חלונות עם כניסה קטנה ונמוכה. בחורף היו מדליקים במרכז החדר מנגל (כך קראו לכלי שבו דלקו הפחמים. בלשון חז"ל – כּוּפָּח) וכל בני הבית הצטופפו וישנו סביבו. כדי שהעשן ייצא ובני הבית לא ייחנקו פתח הבנאי סמוך לתקרה אשנב זעיר, טַקַה בערבית, שישמש ארובה. לימים, כשהגיעו זגוגיות מאירופה ואפשר היה לפתוח חלונות בקיץ ולסגור אותם בחורף, נותר האשנב הזה כאלמנט דקורטיבי שאפשר לראות בבתים ערביים ישנים שגרו בהם אמידים.

בית אמידים ביפו עם טקה מעל לחלונות המקושתים

אז מה עושים בקיץ, כשבחדר חם ומחניק? ישנים על הגג. כדי למנוע מן השכנים להציץ בבנות הבית בנו על הגג מעקה העשוי מצינורות חרס. כך תיאר את המעקים האלו אברהם משה לונץ המפורסם, חוקר ארץ ישראל שחי בירושלים בסוף המאה ה-19, בספרו נתיבות ציון וירושלים (תרל"ו): 

הכתלים החלולים האלה פי שניים בתועלתם: א. למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש, ב. למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה.

  צינורות חרס ששימשו מעקה לגגות העיר כדי לשמור על הפרטיות

לאחר שסימן האדם הפשוט את גבולות ביתו היה עליו להתמודד עם מגבלה נוספת. קירות אפשר להקים בכל מידה שרוצים, אבל הבעיה הייתה בקירוּי: את הברזל-בטון המציאו רק בשנות העשרים של המאה הקודמת ולא ניתן היה לצקת גג רחב ידיים. זו הסיבה שבבתי החומר שבכפר גודל החדר הוגבל למידת האורך של קורות העץ המצויות (בעיקר מעצי שקמה או אשל). בעיר, בבנייה מאבן, פתרון הקירוי היה בבניית כיפה. כיפה גדולה אפשר היה לבנות רק בבתי מידות. בבית עירוני רגיל מידות הכיפה היו מוגבלות ואם רצו לבנות קומה שנייה, או לישון על הגג בלילות הקיץ, היו צריכים לישר את קימור הגג בעפר. דבר זה גרם לעומס רב על הקירות וחייב בנייה של קירות עבים מאוד (כפי שניתן לראות בבתי השכונות הראשונות של ירושלים). במאה ה-19 המציאו מין כדי חרס קוניים למילוי הכיפה כדי להקל את העומס.

את כדי חרס האלה, שנועדו לשמש מילוי לכיפת הבית, מצאתי בבית ישן ביפו שעבר שיפוץ

במחצית השנייה של המאה ה-19 התחיל יצוא התפוזים. אוניות הביאו את ארגזי התפוזים למרסיי שבצרפת, וכיוון שאונייה לא יכולה להפליג ריקה – היא חייבת בנֵטֶל (Ballast) – הטעינו עליה בדרכה חזרה לארץ את 'רעפי מרסיי' המפורסמים. רעפים אלה, שהיו סמל לאיכות, הביאו מהפכה בקירוי הגגות ואפשרו לבנות בתי מידות. בימינו, כאשר הורסים בית בן למעלה ממאה שנים, מוכרים את רעפי מרסיי לשימוש משני. הלב שהוטבע על כל רעף היה סמל בית החרושת שייצר אותו, מה שנקרא 'מכל הלב', ובחורי תל אביב הקטנה חתכו אותו מהרעף ונתנוהו שי לאהובותיהם.

רעף מרסיי ישן עם לב ששוכן לבטח על גג ביתי

עד לעת החדשה ביתם של רוב בני האדם היה בן חדר אחד קטן, אפל ומחניק. בכפר חלקו אותו עם חיות המשק והבהמות (ועם הפרעושים שלהן). מטבח לא היה בדרך כלל. לתושבי העיר היה תנור שכונתי ולאנשי הכפר – טאבון במבנה טיט קטן בחצר. גם שירותים לא היו. התרחצו (אם בכלל) בחמאם או בבית המרחץ ואת הצרכים עשו אנשי הכפר בשדה, ואנשי העיר בסיר לילה שאת תכולתו רוקנו לסמטה. גם פינוי אשפה לא היה ובסמטאות היו ההולכים טובעים עמוק בזוהמה. עם תנאים סניטריים כאלה לא פלא שלא האריכו ימים ומגפות, שפרצו מדי שלוש-ארבע שנים, חיסלו לפעמים שליש ממספר התושבים.

כשאתם רואים ציורים פסטורליים של החיים בימי הביניים, כדאי שתחשבו לא רק על הנוף הקסום אלא גם על הריח שרוב בני אנוש נאלצו להריח כל חייהם. חִשבו על ביוב הזורם ברחובות, על מקורות מים מזוהמים, על חולדות ועכברים השורצים בכל מקום, וכמובן על חיים בלי תרופות, בלי אקמול ובלי אנטיביוטיקה. בקיצור, ראו עד כמה השתפרו חיינו. מי שמתלונן על תנאי חייו, כדאי שיחשוב על התנאים שבהם חיו אבות-אבותיו.

רחוב בפאריס בימי הביניים (עינים, 2015, גיליון 'לכלוך'; איור: נעם נדב)

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ברחובות חיפה: ציון, טרומפלדור, שני כהנים, סאדאת, עודה וכבירים

א. ציון הלא תשאלי!

צילום: איתמר לויתן

ברחוב ציון בחיפה יש שלט הסבר המפרש את השם שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו וחלק מהמנוננו: 'עין לציון צופיה ... ארץ ציון וירושלים'.

'כלל אצבע' ידוע של עורכים, מתקינים ומביאים לדפוס: יש לבדוק מחדש כל ציטוט או מראה מקום מהתנ"ך שמאן דהוא, חשוב ומוערך ככל שיהיה, מוסר לידיך. גם כאן הכלל מצדיק את עצמו ואינו מכזיב. הפסוק המצוטט בשלט שגוי בניקודו ושגוי במראה מקומו. 

הנכון הוא: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (האות פ' במילה תִּפָּדֶה צריכה להיות מנוקדת בקמץ ולא בפתח, האות ד' בסֶגול ולא בצֵירֵי, וכמובן צריך דגש באות ת'); הפסוק הוא כז ולא כו.

ב. טרמבלדור גיבור

צילום: רן בן יהושע

רן בן יהושע, שצילם ברחוב טרומפלדור בנוה שאנן, מלמד סנגוריה על השלט ומשער שמדובר ביוזמה פרטית של דיירי הבית, אולי עולים חדשים או ערבים...

ג. כיכר אחת ושני כהנים

בחיפה נמצאת כיכר מרכזית הקרויה על שמו של דוד הכהן. החיפאים קוראים לכיכר זו 'כיכר ספר' לפי שהיא סמוכה לרחוב קרית ספר, אבל השם הנכון הוא כיכר דוד הכהן.

צילומים: רון מנדל

דוד הכהן (1984-1898) היה איש חשוב, בארץ בכלל ובחיפה בפרט. הוא היה בין מייסדי סולל בונה, חבר מועצת עיריית חיפה, חבר כנסת ושגריר. משפחתו המסועפת הייתה מחוברת, מחותנת ומקושרת עם כל האליטות הישנות, מה שקראנו פעם 'מנהיגי היישוב'.

חבר הכנסת דוד הכהן, 1969 (אוסף דן הדני, ויקימדיה)

לאחרונה התקינה העירייה שלט חדש במקום שלט שניזוק. כנראה חיפשו במחסן השלטים ומצאו איזה 'דוד כהן'. אבל זהו אדם אחר לגמרי שהיה מזכיר מועצת פועלי חיפה ועל שמו רחוב בקריית חיים. 

היכה כהן את הכהן.

צילום: רון מנדל

ד. למה מי זה בכלל סאדאת?

צילום: יעקב קירשנבוים

בשכונת רמת בגין בחיפה שעל הר הכרמל יש צומת דרכים: צבי בן יעקב, שהיה מצנחני היישוב בימי מלחמת העולם השנייה ונרצח במחנה הריכוז מטהאוזן, וכיכר אנואר אל-סאדאת שנחנכה ב-2009.

בעוד שמו של בן יעקב מוסבר היטב, הנה אנואר אל-סאדאת הוא סתם ערבי מאן דהוא שזכה בכיכר על שמו. מיהו סאדאת זה? יתהה העובר ושב. אולי נכבד ערבי שגר פעם בחיפה, אולי בעל מסעדת חומוס אהובה?

עד שייזכר הזקן שבחבורה כי זהו נשיא מצרים לשעבר, זה שיזם נגדנו את מלחמת יום הכיפורים (1973), ובעקבותיה פתח במשא ומתן לשלום עם ישראל. הוא ביקר בארץ ב-1977, ולאחר כשנתיים חתם במארס 1979 על הסכם שלום היסטורי, שכבר מחזיק מעמד כמעט חמישים שנה. זה האיש שזכה (יחד עם שותפו לחתימת ההסכם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום (1978), וזה האיש ששלוש שנים אחר כך (אוקטובר 1981) אף שילם בחייו על מדיניותו ונרצח בידי טרוריסטים בני עמו חברי הג'יהאד האיסלמי.

מסיבת עיתונאים משותפת של סאדאת ושל ראש הממשלה מנחם בגין, אלכסנדריה, יולי 1979
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

לאיש כמו סאדאת, שהשפעתו על תולדות מדינת ישראל ועל הסכסוך הישראלי-ערבי היא אדירה, מגיע קצת יותר מכיכר נטולת נשמה, ולכל הפחות כמה מילות הסבר למען צעירי ישראל. 

מצד אחר, צריך להוקיר את עיריית חיפה שבכלל מצאה לנכון לכבד את זכרו של סאדאת. מפתיע ואף מאכזב שבישראל, שבה יש כל כך הרבה ערים מעורבות שגרים בהן יהודים וערבים זה ליד זה, המקום היחיד שיש בו רחוב על שמו של סאדאת הוא בלוד (שם הוא נפגש ברחוב הקרוי על שם המלך הירדני חוסין). 

ה. מי אתה עודה?

איימן עודה (חד"ש, פייסבוק)

איימן עודה הוא פוליטיקאי ותיק וחבר כנסת מטעם רשימת חד"ש-תע"ל, ועדיין רבים אינם יודעים לבטא נכון את שמו: עוּדָה, עוֹדָה, עוּדֶה - ובכן לא ולא ולא, והנכון הוא עוֹדֶה (Odeh).

עוֹדֶה היא משפחה ערבית מסועפת, שמרכזה בשכונת כבאביר בחיפה, ואיימן שייך לאחת משלוחותיה. למעשה, בני משפחת עודה הם שייסדו את כבאביר באמצע המאה ה-19 ככפר אחמדי (פלג איסלמי ייחודי המטיף לשלום ונאורות). מאז גדלה כבאביר והתפתחה. היום היא שכונה במערב חיפה, הנקראת גם כבירים. שם זה נקבע בשעתו כתחליף עברי לכבאביר. זה היה בתקופה שבה 'גיירו' שמות ערביים על פי תרגום בסיסי או התאמה צלילית. 

'הכונה' במקום 'השכונה' (צילומים: רון מנדל)

רחוב עודה נדא הוא רחוב קטן בכבאביר, אך בשני קצותיו שלטים עם תעתיקים שונים והסברים שונים.

אז נדא או נדה? Audeh או Udeh? מה קודם למה, שם המשפחה או השם הפרטי? ובכלל, מדובר בגבר ('אבי משפחת עודה')  או באישה ('דודתו של מייסד הכפר')?

אגב, חבר הכנסת איימן עודה הוא אומנם בן לאותה משפחה, אך הוריו הם מוסלמים סונים ואילו הוא מגדיר את עצמו ישראלי-פלסטיני חילוני.

מִשׁוּט בארץ: אנו אנו הפלמ"ח, גבעת חלפון, בור השתקה, הפרסום בעונ"ש עובד

א. ממטולה עד הנגב

התמונה הזו, שצולמה ליד מצדה, היא בעיניי תמונת השנה. עכשיו נותר רק להשתעשע במציאת הכותרת ההולמת.

צילום: צבי פיש

בפלמ"ח הייתה כידוע 'מחלקה ערבית'. יכול להיות שהיא מעולם לא פורקה...

המחלקה הערבית של הפלמ"ח, 1948 (ויקימדיה)

דותן גורן חיפש ומצא כי מדובר בחברת הסעות הממוקמת ברחוב הפלמ"ח בערד והוקמה בסך הכול לפני כשלושה חודשים.

מפתח התקציב

ב. מעבר גבעת חלפון

צילום: יאיר פז

במעבר המנהרות שמחבר בין צור הדסה ויישובי גוש עציון לירושלים יש תמיד מסלול אחד סגור, אולי בשל חוסר בחיילים אולי מסיבות אחרות. במדינות מסודרות היו שמים שילוט ברור לנתיב הסגור, אולי גדרות או קונוסים. אבל אצלנו, במדינת האלתורים, מספיק לשים כסא פלסטיק...

ג. בור השתקה

צילום: איתמר לויתן

על 'גמל מים' כבר כתבנו כאו בבלוג, אבל מה זה 'בור השתקה'? אולי זה כמו 'חצר המטרה', המקום שאליו יובלו מנהיגי המחאה נגד המשטר?

ד. מלחמת יום העצמאות

הפרסום בעונ"ש עובד! 

לפני חודשיים פרסמנו כאן בבלוג את השלט המביך שצילם טל סגל באתר ההנצחה לעוצבת אגרוף ורומח ובו נכתב 'מלחמת יום העצמאות'

לא נכון ומביך

טל לא ויתר, כתב למי שכתב, ולקראת יום הזיכרון ויום העצמאות השתא הוחלף השלט השגוי בשלט נכון. מתברר שלא כל כך מסובך לתקן טעויות. 

תודה לעמית קפאח, ראש החטיבה לאנדרטאות במשרד הביטחון.

נכון, כמו שצריך (צילומים: טל סגל)

מענייני דיומא: יום העצמאות, כיכר הסביח ותפילת הכבאי, גינת החטופים

א. כל הארץ דגלים דגלים

'יצאתי היום בבוקר מהבית', כתב לי גדעון פליישמן, 'וממש ממול ראיתי את דגל ישראל. מה שעבר במחשבתי הוא, שזו השתקפות מצבה של המדינה היום'.

ובכל זאת, עצובה ועצבנית, מרוטה ושחוקה, קרועה וזועמת. זו המדינה היחידה וזהו הדגל היחיד שיש לנו...

בשנה הבאה יהיה יותר שמח.

צילום: גדעון פליישמן

ב. כיכר הסביח

אי שם ברמת גן, סמוך לגבול הבינלאומי עם גבעתיים, נמצאת 'כיכר הסביח'.

אין ספק שבכלל אתרי המורשת בישראל הכיכר הזו תופסת מקום ברשימת האתרים הביזאריים ביותר, אבל מי יודע אולי דווקא היא מייצגת את השאיפה לנורמליות, להיות 'ככל העמים'?

כיכר הסביח ברמת גן (צילומים: איתמר לויתן)

על הגרסאות השונות למקורו של השם 'סביח' ותולדות המצאתו ומכירתו בארץ הקודש תוכלו לקרוא בקיצור כאן.

ב. תפילת הכבאי

לא הרחק מכיכר הסביח נמצאת תחנת 'כיבוי והצלה לישראל – גבעתיים', או בקיצור 'הַמְכַבֵּי אש' של גבעתיים.

כשדמיינו לעצמם אנשי כבאות והצלה את יום העצמאות תשפ"ה, הם לא העלו בדעתם 'חגיגות' כאלה. הם הזמינו את הציבור לחגוג עמם בתחנות השונות ברחבי הארץ.

כבאות והצלה לישראל

למרבית המזל, השריפה האיומה שהתפשטה בארץ ביום העצמאות לא הגיעה לגבעתיים. אני בטוח שגם הכבאים והכבאיות של תחנות ארצות המישור והשפלה בארצנו התגייסו למאמץ הכיבוי המטורף בהרי יהודה, והם ראויים לכל הכבוד וההערכה של כולנו. בעיקר ראויים שירותי הכיבוי וההצלה לתקציב הולם, שכפי שנודע אתמול נגזל מהם ביד רמה ובזרוע נטויה בקיצוצים מופרעים שגזרה הממשלה, על מנת למלא את כיסיהם התפוחים ממילא של בעלי עניין וכוח אחרים המקורבים לצלחת. 

בין כך ובין כך, מה שתפס את תשומת לבי היה השלט הייחודי שהוצב בפתח הכניסה לתחנה, וכמותו לא ראיתי בשום מקום 'תפילה לכבאי ואיש כוחות ההצלה'.

צילומים: איתמר לויתן

אינני יודע מי חיבר את התפילה הזו, שאומנם רוח של יראת שמים שורה עליה אך בלשונה היא פשוטה ועממית ואיננה פיוטית ונשגבת כשאר התפילות (אם מישהו מהקוראים יוכל להוסיף על כך, אשמח).

<בינתיים נפתרה החידה, ואבי צוקר (בתגובות) לימדני על תפילת הכבאי שמקורה בכלל באנגלית: The fireman's Prayer. על התפילה ומקורותיה ראו למשל כאן.>

'זה היה כנראה בימים שבהם התפללנו שמכבי האש יעזרו להוריד חתול שנלכד על ראש העץ', כתב לי איתמר לויתן שצילם, 'ולא קברנו מאות הרוגים'...

האם זו יוזמה פרטית או חלק מ'תקן' של כל תחנות הכיבוי וכמותה חקוקות תפילות כאלה גם בשערי תחנות הכיבוי האחרות ברחבי הארץ, בכל אופן ביום העצמאות השתא קיבלה תפילה זו משמעות אקטואלית במיוחד.

נקווה שלא נצטרך עוד לתפילה זו (אבל יש לי הרגשה שאני טועה).

ג. גינת השבים והשבות

באוניברסיטת בר-אילן קבעו חלקת נוי מיוחדת להוקרת החטופים, שזיכרונם לא ימוש מלבנו עד שחרורם. בינתיים הם עוד לא שבו ו-59 מהם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים, עדיין נמצאים במנהרות החמאס.

איך זה שהם עוד שם?

צילומים: טל סגל

מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שאַבעס ברחוב נפחא

פוצ'ו בביתו, ינואר 2024 (כל הצילומים: דוד אסף)

אמר העורך:

ביום העצמאות הקרוב יקבל ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, את אות יקיר העיר תל אביב-יפו, יחד עם שורה ארוכה של יקירים ויקירות. ואף אנו מצטרפים למכבדיו של הפלמ"חניק האחרון והסופר האהוב ומתכבדים בכבודו.

פוצ'ו, בן ה-95, הוא מן הקוראים הנאמנים של הבלוג (כאן סיפרתי על ראשית היכרותנו החד-צדדית), וכבר תרם לו כמה וכמה פעמים בעבר (למשל כאן, על זהותו האמיתית של המורה שמילקיהו). 

לפני שנה וחצי, בשלהי ינואר 2024, חברי פרופ' אבנר הולצמן ואני ביקרנו את פוצ'ו בביתו בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב ילדותי ונעוריי). באנו לברכו ליום הולדתו (1 בפברואר 1930) וזה היה ביקור מצחיק וכיפי לכולנו.

מימין לשמאל: אבנר הולצמן, פוצ'ו, דוד אסף

לכבוד יקיר תל אביב הטרי ויקיר הבלוג הוותיק הנה סיפור קצר מפי פוצ'ו עצמו, דווקא על התקופה הקצרה שהוא חי בירושלים, ברחוב רבי יצחק נפחא, הקרוי על שמו של אחד מחכמי התלמוד בארץ ישראל שבמקצועו היה נפח. הרחוב נמצא עד היום בשכונת יגיע כפיים (שהיא בעצם חלק משכונת אחווה), בחלקה הצפוני והחרדי של ירושלים. 

באוגוסט 2022 כתב לי פוצ'ו והציע לי אתגר בלשי: 

נדמה לי שאני יכול לתרום סיפור קטן לעונ"ש המשעשע והחשוב שלך. מדובר בדירת חדר ששכרתי ברחוב יצחק נפחא 15 בירושלים לפני כשבעים שנה. 

הדבר אירע בשנת 1954 כאשר עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד באוניברסיטה. הסיפור לא יהיה שווה הרבה אם לא תמצא את הבית ותצלם אותו מבפנים ומבחוץ כפי שהוא מתואר בסיפור. כל מה שנותר לי לקוות שמבצע 'פינוי-בינוי' לא הגיע לשכונת יגיע כפיים ושאותו בית מיוחד נשאר כפי שהיה אז.  

רחוב יצחק נפחא וסביבתו (גוגל)

הנה תחילה סיפורו של פוצ'ו ואחריו יתואר המסע ההירואי למציאת האתר ההיסטורי:

את חדר החלומות שלי בירושלים מצאתי שבוע לפני תחילת הלימודים. הגעתי אליו בזכות מודעה שהייתה תלויה ליד מזכירות האוניברסיטה בבניין ממילא. במודעה היה כתוב: 'להשכרה דירת חדר עם כניסה נפרדת במחיר 20 לירות לחודש'. לא האמנתי למראה עיניי. איך זה שאף אחד לא חטף את החדר הזה לפניי? מיהרתי לתלוש את הדף מהלוח ורצתי עם צביקה לראות את הנס שקרה לי. הכתובת הרשומה על הדף הובילה אותנו למרכז ירושלים, לא רחוק מכיכר ציון. היה זה בית ישן, אשר ליד פתחו התנוסס שלט הנושא את השם: 'פנסיון הר ציון'.

שאלתי את האישה כבדת הגוף שקיבלה את פנינו, אם החדר עוד פנוי. היא אמרה שכן וקראה לבתה. אל המבואה הגיעה נערה עגומת פנים שהתבקשה ללכת להראות לנו את החדר. יצאנו והלכנו אחריה. עברנו את קולנוע אדיסון וירדנו לתוך שכונת יגיע כפיים, הגובלת עם רחוב מאה שערים. הרחוב שלי שנשא את השם יצחק נפחא מצא חן בעיניי וגם החדר, למרות שצביקה פתח מולי עיניים גדולות ואמר: 'השתגעת! בחור הזה?'

היה זה חדר קטן, שלושה על שלושה מטרים, עם תקרה נמוכה שממנה השתלשל כבל קצר המסתיים בנורת חשמל מאובקת וחסרת כיסוי. כדי להיכנס לחדר היה צריך לפתוח דלת כפולת כנפיים ולרדת שלוש מדרגות. באמצע החדר הייתה מרצפת אחת עקורה שמתחתיה היה פעור חור מטויח בעומק של עשרים סנטימטרים. שאלתי את הנערה, שהתגלתה כשתקנית מקצועית, מה זה צריך להיות. היא לא ענתה רק משכה בכתפיה. צביקה בא לעזרתה ואמר: 'אולי זה היה סליק מתקופת המנדט הבריטי'.

צחקתי. באותו רגע זה נשמע כבדיחה, אבל אם הייתי יודע אז, מה שנודע לי היום כשהצצתי לוויקיפדיה, הייתי מאמין שהדבר ייתכן. מסתבר שהבן של בעל הבית היה באצ"ל בתקופת המנדט וכאיש מחתרת יש להניח שהחביא רימונים או אקדחים מתחת לרצפה. אחר כך, במלחמת השחרור – המשכתי לקרוא – נהרג הבן בקרבות שהיו בהר ציון, ואחותו עצובת הפנים, זאת שהראתה לנו את החדר, התאבדה בשנת 1955, כשנה אחרי שהשכירה לי את החדר. אבא שלה, שאותו לא זכיתי לראות, היה לא אחר מאשר מלכיאל גרינוולד, העיתונאי הידוע ממשפט קסטנר.

הריהוט של החדר כלל מיטת סוכנות ושולחן קטן עם כיסא יחיד מול חלון מרושת המלמד שיש יתושים באזור. שאלתי את הנערה אם יש לחדר גם שירותים. היא אמרה: 'בטח', יצאה מהחדר ואנו אחריה. הלכנו בחצר מרוצפת ועלינו על מדרגות חיצוניות שהובילו למרפסת ארוכה שבסופה היה החדרון המבוקש. שאלתי מדוע בית הכסא לא ליד הדירה שלי, והיא הסבירה שהוא משותף לכל הקומה שבה גרים בסך הכול שתי משפחות. אמרה שתי משפחות, אבל לא הוסיפה שלכל משפחה שמונה ילדים. גם המקלחת היתה משותפת, אבל לא לדיירים נוספים, אלא למטבח. היה זה צריפון של מטר על מטר מול דלת הכניסה לחדרי. בצריפון היה שולחן קטן שעליו פתילייה עם כמה כלי מטבח. על הקיר היה ברז שאליו היה מחובר צינור גומי דק. השולחן המטבחי עמד על ארבעה גלגלים כדי שאפשר יהיה להוציאו החוצה בזמן שמתקלחים. עכשיו הבנתי מדוע בעל הבית הסתפק בשכר דירה של 20 לירות לחודש וגם למה לא מצאו דייר עד היום. צביקה אמר לי שהוא מקווה שלא אשתגע לקחת את החדר, אבל אני דווקא אהבתי אותו. מה שראיתי בו זה את המיטה והשולחן שניצב מול החלון המרושת וזה הרי כל מה שרציתי. פינה לכתוב את הספרים שלי ומיטה שבה, קיוויתי, תחכה לי המורה שלי לתורת התודעה.

שבת אחת החלטתי להישאר בירושלים כדי לכתוב סיפור שרציתי לשלוח לעיתון 'במחנה'. השכמתי קום, פתחתי את מכונת הכתיבה שלי וכתבתי כשעתיים ללא הפרעה. יותר מאוחר כשכל דיירי הסביבה החלו יוצאים לבית הכנסת עם טליתות בתוך תיקי משי צבעוניים, החלו חמישה מילדי השכנים להתקבץ מול חלוני המרושת ולצעוק לי 'שאַבעס!'. לא נשארתי חייב וצעקתי אליהם : 'שאַבעס בתחת שלכם!'

הקריאות הנגדיות שלי כנראה מצאו חן בעיניהם, כי הם המשיכו לצעוק ולא פסקו עד שיצאתי אליהם עם מטאטא ביד. הם נמלטו תוך קריאות בהלה ואני חזרתי לכתוב. כמה דקות הצלחתי לכתוב עד שחזרו עם הקריאות 'שאַבעס!'. כשלוש פעמים חזר הסיפור עם הצעקות שלהם והמטאטא שלי, עד שהבנתי שלא יהיה לזה סוף והגיתי רעיון הצלה אחר. סגרתי את מכונת הכתיבה, נשכבתי על המיטה ולקחתי ספר לקרוא. הם ראו בזאת את מפלתי והסתלקו בשאגות נצחון.

ידעתי שהשובבים האלה לא יוותרו לי בקלות ובטח יישובו לבדוק אם לא חזרתי לחטוא לאלוהים. מה עשיתי? קמתי מהמיטה הוצאתי מחדרון המטבח את צינורית הגומי ששימשה לי כמקלחת והשחלתי אותה לתוך קרע קטן שהיה במעלה החלון המרושת. על השולחן לידי הצבתי כוס מים. לקחתי לגימה הגונה וכשהמים שמורים בפי, חזרתי לכתוב. למשמע הנקישות חזרו הילדים לחצר והחלו לזעוק שוב 'שאַבעס!'. זעקו שוב ושוב כשהם אוזרים עוז ומתקרבים אט אט אל החלון. נתתי להם להתקרב, וכשעמדו ממש מתחת לחלון, מיהרתי להכניס את קצה הצינורית לפי והתזתי על ראשם קילוח הגון. הם הופתעו וברחו. אחר נעמדו צוהלים בטווח ביטחון, כשהם צוחקים על ילדון צהוב שיער שספג הכי הרבה מים. מיהרתי למלא שוב את פי במים וחיכיתי שהם יתקרבו שוב. אבל הם לא, להפך הסתלקו ואני שמחתי לחזור לכתוב.

אם חשבתי שניצחתי, הרי טעיתי טעות מרה. לא חלפו כמה דקות ,החמישיה שלי חזרה והפעם עם תגבורת של עוד חמישה ילדים. מיהרתי למלא את פי מים חדשים והמשכתי לכתוב. כל העשרה פצחו במקהלה של קריאות 'שאַבעס!' כשהוותיקים מעודדים את החדשים להתקרב לחלון. צהוב השיער אפילו רמז לי בקריצה להתיז עליהם. מובן שלא רציתי להכזיב את שכני השובבים ולא איחרתי להשפריץ על האורחים החדשים. הצהלה הייתה הדדית. הם צחקו ואני מחאתי להם כף. השבת הזאת התגלתה כאחת העליזות בחיי וכנראה גם בחיי ילדי השכונה. מאז, אני וילדי הבית נהפכנו לחברים, וכשהיינו נפגשים בהמתנה ליד בית השימוש , הם היו מתלוננים על כך שאני לא נשאר יותר בשבתות.

כשבועיים לאחר אותה שבת עליזה סיפר לי אחד השכנים שבשבת שאחרי זאת הראשונה, כשהייתי בתל אביב, הגיעו לחצר הבית כל ילדי שכונת יגיע כפיים, עם תגבורת של ילדי מאה שערים, גדשו את כל החצר וצעקו 'שאַבעס' קולני לעבר חלוני הסגור. הצעקות אולי היו נמשכות עד הלילה, אלמלא אחת השכנות מלמעלה, שלקחה יוזמה יצאה אל המרפסת ושפכה על הצועקים דלי מים קרים.

לחובבי ההשוואות: גרסה שונה מעט של הסיפור, תחת הכותרת 'שבת בשכונת יגיע כפיים בירושלים', נדפסה לראשונה בחדשות בן עזר, גיליון 1188, 27 באוקטובר 2016, ולימים לוקטה באוטוביוגרפיה המשעשעת של פוצ'ו: בחיי: קורות חייו של צבר מצוי, כרך 3, הוצאת לשון, תל אביב 2017, עמ' 18-15.

*

את 'פנסיון הר ציון' או 'מלון ציון', שהיה בבעלותו של מלכיאל גרינוולד, כבר אי אפשר לאתר. הוא מזמן לא קיים. נפל קרבן לדחפורים שהרסו את רחבת  כיכר ציון ההיסטורית. תמונות מן המלון לא מצאתי, אבל מצאתי את התקנות הקשוחות ששלטו בו, שכוללות איסור להחזיק כלבים בחדר, להשתמש במכשירי חשמל או לתקוע מסמרים בקירות... 

ובאשר לדירה ברחוב נפחא, הסיפור מצחיק גם בלי להגיע לאתר עצמו. אבל פוצ'ו ביקש...

אני אמנם ירושלמי כבר עשרות שנים, אבל גר בקצה השני של העיר. לאזור החרדי שבצפון העיר אני מגיע רק לצורך 'משימות מיוחדות'. שלחתי אפוא לפוצ'ו תמונה כללית של הרחוב, כפי שמצאתיה בגוגל סטריט, והוא השיב לי כך: 

אני  ממש לא מזהה את הרחוב. כביש אספלט בטח לא היה אז. ייתכן שלא דייקתי במספר הבית. הייתי נכנס לרחוב רק מצדו המזרחי, הוא הצד הפונה למאה שערים. הכניסה לבית שלי הייתה מצדו הימני של הרחוב. הצד הפונה דרומה. הכניסה הייתה לחצר הבית, כנראה מעורפו. את חזית הבית מעולם לא ראיתי. החדר שלי היה מיד לשמאל הכניסה לחצר. בקצה החצר היו מדרגות לקומה השניה ששם היו השירותים שלי. את מטרת החור המטוייח באמצע החדר גיליתי רק אחרי הגשם הראשון שירד בלילה על העיר. כשקמתי בבוקר ראיתי שהנעליים שלי שוחות על משטח מים בגובה של חמישה סנטימטרים. בינתיים הגשם פסק אבל המים לא ירדו. רק אז הבנתי מדוע יש חור בחדר, כי רק הודות לו יכולתי למלא מים בספל ומהספל לדלי ומהדלי הרחק לחצר. אני מקווה שתמצא את הבית.

הכניסה לרחוב נפחא

מבט כללי על הרחוב

במסכת מגילה של התלמוד הבבלי (דף ו, ע"ב) נמצאת אמרה בשמו של רבי יצחק, שאליבא דרש"י הוא יצחק נפחא: 'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תַּאֲמֵן, לא יגעתי ומצאתי – אל תַּאֲמֵן, יגעתי ומצאתי – תַּאֲמֵן'. 

יצאתי אפוא למשימה ודיווחתי לפוצ'ו מהשטח:

היום חציתי את הגבול והגעתי לרחוב נפחא. רחוב קטן ויפה שלא השתנה הרבה מאז שגרת בו. למרבית ההפתעה אין בכלל מספר 15 – אחרי מספר 13 יש קפיצה ל-17...  

אני שולח מגוון תמונות – אולי תיזכר במשהו. כמובן שלהיכנס פנימה זה מסובך, אלא אם תהיה יותר מדויק. אם צריך אסע שוב ואם תרצה לעלות לרגל לירושלים – בשמחה אקח אותך לשם.

נפחא 11

נפחא 13

נפחא 17

נפחא 21

ערימת טינופת בין בתי רחוב נפחא

הכניסה לבית הכנסת שברחוב

ויען פוצ'ו ויאמר:

דוד יקירי,

התצלום היחיד שבו רואים חלק מהחדרון שלי הוא זה שעליו מופיע השלט הנושא את השם שרה, שאז לפני שבעים שנה לא היה קיים כמובן. בצד שמאל של התמונה (למטה) רואים חלק מגגון רעפים שהגן על הכניסה לחדר מפני הגשם. חבל שלא צילמת את דלת הכניסה שהייתה כפולת כנפיים ואחרי שנפתחו פנימה היה צריך לרדת שתי מדרגות ואז לראות באמצע הרצפה את הבור המטוייח, 20 על 20, ששימש להוצאת מי הגשמים. מה שרואים ברור זה את החלון הקטן, שהייתי פותח את התריסים שלו כשהייתי יושב לכתוב לצדו. התצלום לא מאפשר לראות אם צריף הפח, מטר על מטר, ששימש מטבח ומקלחת, עדיין קיים. מה שרואים טוב זה את המדרגות, שהייתי צריך לעלות עליהם כדי להגיע לשירותים. אם הברושים שצמחו אז בחצר מול הפתח לבלבו יפה גם בקייץ, זה היה הודות לעצלנותי. הייתי משוכנע שבמקום להתאמץ ולעלות כל כך הרבה מדרגות בשביל דבר קטן, יותר טוב להרוות את אדמת המולדת הנמצאת בטווח פסיעותיים מהפתח, שם גם אין אף פעם תור.  

מוזר שמספר 15 נעלם. אם היו לי ספקות לגביו, עכשיו הן גזו, כי מצאתי מכתב שבו אני כותב למזכירה של אורי אבנרי, שהייתה חברה שלי ליום אחד, שהיא יכולה לכתוב לי לפי הכתובת יצחק נפחא 15 ירושלים. מעניין אם 'פנסיון הר ציון' עדיין קיים, הבעלים שלו היו בעלי החדרון ואולי היורשים שלהם עדיין יכולים לספר על החדר. מה אגיד לך דוד הצפת אותי בים של נוסטלגיה. תודה על המאמץ שלך, מקוה שהוא לא יהיה לשווא. 

כדי לדעת בדיוק מה נכון אני צריך להיות שם ולמצוא את החדר שיש לו בור באמצע הרצפה. אבל כנראה בגלגול הזה כבר לא אספיק להגיע לשם... 

רחוב נפחא 2. זו כנראה החצר שבה התגורר פוצ'ו

איך מיישבים בין נפחא 15 המתועד במכתבים של פוצ'ו מאותם ימים, לבין העדרו של מספר זה ברחוב עצמו וזיהויו של פוצ'ו את הבית עם מה שהוא היום נפחא 2? 

נכון שזה לא חשוב, ממש לא, ובכל זאת מה ההסבר? ההשערה שלי היא שבשלב מסוים השתנו מספרי הבתים ברחוב, ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם...

ואת פוצ'ו נברך באיתנות ובבריאות, ושימשיך להצחיק אותנו כל עוד זה אפשרי.