יום שני, 29 בנובמבר 2021

סיפורי רחובות: רשי"ף, הנפת המרד, הורה חדרה, בר יוחאי

א. גלגוליו של רחוב: פין, פיין, רשי"ף

צילום: איתמר לויתן

רחוב פין, בשכונת נוה שאנן בתל אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים שמואל יוסף פין (Fünn), שכונה בפי משכילי זמנו בשם רש"י פין. 

רש"י פין

ולפי שהרחוב ממוקם לא הרחק מקולנוע 'המרכז' המנוח, שהקרין בימיו הטובים סרטי סקס ללא הפסקה, והאזור כולו נודע בשעתו  ושמא עד היום  כאזור פשע וזנות, נהגו הבריות לקרוא לרחוב בשם 'פִּין'.

כדי להימנע משם מביך זה (עיין ערך רחוב פִּינֶס או רחוב פִּינְלֶס), היו שקראו לרחוב 'פַיְין', אבל פין זה לא פיין. מה עושים?

החליט מי שהחליט בעירייה כי מכאן ואילך לא פין ייקרא שמו, אלא רשי"ף  ר' שמואל יוסף פין. 

יש בעיה קטנה אחת: פין, או רש"י פין, כפי שכונה עוד בחייו, מעולם לא היה מוכר בראשי התיבות הללו, לא בחייו ולא לאחר מותו. אני על כל פנים מעולם לא נתקלתי בקיצור זה. ליתר ביטחון, שאלתי את חברי המלומד פרופסור שמואל פיינר, שאף חקר את כתביו של פין, אם שמע מימיו קיצור זה, ותשובתו הייתה שלילית.

במגזין Time Out של תל אביב מצאתי כתבה מ-16 ביוני 2021 שכותרתה המגניבה היא: 'פיין ב-Fein: הבניין הכי קול והכי חו"ל בדרום תל אביב'. הכותבת בטוחה שהשם המקורי הוא בכלל פיין, ועתה הרחוב 'עבר מיתוג מחדש' ונקרא רשי"ף... 


רש"י פין, המשכיל המתון, עורך עיתון הכרמל ומגבאי הצדקה הגדולה בק"ק וילנה, מי יגלה עפר מעיניך...


ב. הנפת המרד

בתל אביב יש כשלושים רחובות המנציחים קהילות חשובות בגולה: במזרח אירופה, באיטליה ובעוד מקומות רחוקים ונידחים כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ועדן. 

בשכונת התקווה למשל, נמצא רחוב 'קהילת ניו יורק'. 

אמנם להתייחס לניו יורק כאל 'קהילה'  משל היא מתנהלת כעיירה בפולין, שבראשה עומדים פרנסים, רבנים ודיינים  נשמע קצת מנותק מן המציאות. אבל מילא, שיהיה.

צילום: איתמר לויתן

'רחובות קהילה' רבים מוקמו בשכונות נאות אפקה והדר יוסף ובהן רחוב קהילת ורשה. 

השלט שנקבע שם מספר כי בגטו ורשה 'הונף המרד הראשון נגד הנאצים'. מן הסתם רצו לומר 'נס המרד', אבל הנס, שלאסוננו לא קרה שם, נשמט מן השלט.

צילום: אבישי ליוביץ'

ג. הורה חדרה

כתב לי אורי יעקובוביץ' מחדרה: 

עיריית חדרה החלה לפני מספר חודשים במבצע להחלפת השילוט ברחובותיה, כשמטרתה היא להוסיף פירוט אודות שם הרחוב (מי האיש או מה משמעות השם) – יוזמה מבורכת לכל הדעות!

והנה, שמתי לב כי לעובדי העירייה יש שיטה מיוחדת ומוזרה, שנובעת אולי מרצון לחסוך בחומרי גלם: הם 'עוקרים' את השלט הישן ובמקומו מציבים שלט חלק, ללא כל כיתוב. מי שיעמיק את מבטו יגלה כי מאחורי השלט החלק מסתתר כיתוב שנלקח ממקום אחר לחלוטין. תיעדתי שלושה מקרים כאלה, הסבתי את תשומת לב פקידי העירייה לכך ולאחר זמן־מה הוצב שלט חדש ומתוקן.

הנה דוגמה מצומת הרחובות שטרנין והרצל, אלא שבמקום הרצל אפשר להבחין בקלות בכתב-ראי 'כביש 4' ובאנגלית Road 4. במשך כחודש ניתן היה לראות את השילוט הזה.

בתמונה הבאה צילמתי את אותו צומת מצידם השני של השלטים. במקום רחוב הרצל אנו רואים בכתב־ראי בעברית ובאנגלית 'רחוב הרברט סמואל'.

וכך נראה הצומת עם השילוט העדכני: רח' סימטת שטרנין (עם התוספת: ממייסדי חדרה + כיתוב באנגלית Sternin st.); ורח' הרצל (עם התוספת: ע"ש זאב בנימין הרצל מייסד ההסתדרות הציונית והקונגרס בבזל). 

הבה נבחן לפרטיו את מרכיבי הסלט שהכינה לנו העירייה ונמצא בהם שילוב של רשלנות, בורות וחוסר רצינות: 

1. רחוב סימטת שטרנין – 'רחוב' או 'סמטה' או גם וגם? ואכן באנגלית ויתרו על תרגום המילה 'סמטה' (Alley). המילה 'סימטת', גם בכתיב מלא, צריכה להיכתב ללא האות י'! 

2. משום מה הוחלט שבעברית שמו הפרטי של הרצל הינו זאב בנימין, בעוד שבאנגלית נרשם הצירוף הנכון – בנימין זאב. שכנו לרחוב, שטרנין, ממייסדי חדרה, לא זכה להיזכר בשמו הפרטי. מעניין כמה מן ההולכים ברחוב יודעים ששמו המלא היה שמואל ישראל שטרנין.

שמואל ישראל שטרנין (1865 - ?)

3. האם נכונה ההגדרה שהרצל הוא 'מייסד ההסתדרות הציונית והקונגרס בבזל'? – מסופקני. במקום 'ההסתדרות הציונית' צריך לכתוב 'התנועה הציונית'. ובכלל, את הקונגרס בבזל לא ייסדו. ייתכן שמישהו רצה  או קיבל הוראה  לחסוך מקום בשלט, אבל אם רוצים לדייק, אין מנוס מלפצל את עניין הייסוּד. הרצל היה 'מייסד (או "אבי") התנועה הציונית' 'והוגה (או "יוזם") רעיון הקונגרס הציוני'. אם מתעקשים על אזכור בזל, אפשר להוסיף: 'שהראשון שבהם היה בבזל' (ואז רצוי גם לציין את שנת קיומו – 1897).   

4. חוסר עקביות: הכיתוב בלטינית Sternin st כתוב באותיות קטנות, ואילו הכיתוב ברחוב הרצל כתוב כולו באותיות גדולות. 

ד. בר יוחאי, אשריך

ובהמשך לרחוב שטרנין החדרתי, שהוא גם רחוב וגם סמטה, הנה משהו מהעיר הגדולה תל אביב: רחוב בר יוחאי, שבשעת הדחק גם הוא הופך לסמטה.

צילום: איתמר לויתן


יום שישי, 26 בנובמבר 2021

תיבת המזכרות של לוניה פנחסוביץ

לוח משחק 'הזיכיון'

מאת עֵדֶן הכהן

ארבעים שנה אחרי שנחתמה והונחה בפינת מסתור בבית, נפתחה תיבת המזכרות של לוניה. על מכסה התיבה נצטברה שכבת אבק עבה, אך המזכרות עצמן נותרו כביום שבו הוצפנה התיבה. העין הבוחנת בחרדה גילתה מיד את אלבום התמונות המהודר, את מצבור קופסות הסיגריות המצריות SOUSSA, שבהן סודרו הפריטים הזעירים, ומתחתן את לוח המשחק הצבעוני. הנייר התיישן, קרעים ניכרו בו, אך היה זה ללא ספק משחק המונופול של לוניה פנחסוביץ. 

בצוהרי שבתות חורפיות של שנות השישים של המאה שעברה, כשאחי הבכור ואני עייפנו מקריאת ספרים ומהתקוטטויות, נהגנו לבקש מאמא להוציא מהמזנון ('הבּוּפֶט') את המשחק המסתורי שהסעיר את דמיוננו הילדותי. זה היה המונופול של לוניה, משחק שולחן יפהפה, שבדרך לא תיאמן הוכן מחומרי גלם ממוחזרים במחנות גולי המחתרות באפריקה. מקור קסמו של המשחק, שיוצרו כינהו 'זיכיון', נבע לא רק מציוריו העדינים והמקוריים אלא גם מן המקומות האקזוטיים שבהם נוצר, אזורים שנקשרו בתודעתנו לחיות פרא ולהרפתקאות טרזן, לערבות הסוואנה ולתוככי הג'ונגלים. 

לוניה נולד בשנת 1914 בעיר דובנו (דובנא בפי היהודים)  שברוסיה (היום באוקראינה). בשנת 1933, אחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, לא הותר לו, בשל שיטת נומרוס קלאוזוס שכוונה נגד היהודים, להירשם ללימודי רפואה באוניברסיטת לבוב, אז כבר בתחומיה של פולין העצמאית. גם בקשתו לקבלת דרכון, כדי ללמוד רפואה בסורבון בפריז, נדחתה, ואז עלה ארצה לבדו, בשנת 1935, והחל בלימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. הוא הצטרף לאצ"ל בשנת 1936 וכינויו במחתרת היה 'עמיקם'.

בראשית שנות הארבעים היה לוניה דייר-משנה בבית סבתנו פרומה בחיפה. סבנו, אורי צוקר, הפליג בשנת 1939 לארצות הברית כדי לקדם יוזמה עסקית מעורפלת, ומשפרצה מלחמת העולם השנייה נותרו סבתנו וארבעת ילדיה מחוסרי אמצעי קיום. באותם ימים היה מקובל 'להשלים הכנסה' באמצעות השכרת חדר בדירה, וכך הצטרף לוניה למשפחה והיה בן-בית. לוניה היה צעיר בודד, והבת הקטנה במשפחה, אמנו זהבה, הייתה חביבת נפשו. הוא הרבה לשוחח עימה, לימד אותה לצייר ופעם אף הורשה ליטול אותה עמו לחופשה במטולה. לימים העלתה אמא את ההשערה, שצירוף ילדה בת עשר לחופשה כזו לא היה אלא תירוץ להסוואת פעילותו המחתרתית בעיירת הגבול.

בחודש נובמבר 1944 נעצר לוניה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, ואחר שהות של כחודש וחצי במחנה המעצר בלטרון ובכלא עכו הוגלה ליבשת אפריקה, למחנה סמבל שליד העיר אסמרה באריתריאה.

לוניה פנחסוביץ במחנה סמבל

לא ברורה המסוכנות הרבה שנשקפה לדעת השלטונות מלוניה. יש לשער כי חלק ניכר מתפקידיו בשירות האצ"ל היה קשור לכישוריו הגרפיים, וכנראה עיצב את כרוזי הארגון שנתלו על לוחות המודעות בחיפה. אפשר גם שנלכד בעת שתיעד באיוריו מחנות צבא ומשטרה בריטיים.

ממחנות גלותו באפריקה המשיך לוניה לשמור על קשר עם משפחת צוקר בחיפה, וציוריו שיובאו להלן, ובעיקר משחק 'הזיכיון', הם ביטוי נוגע ללב לקשר שבין האיש הבודד ובין המשפחה שאף היא ידעה ימי מצוקה וחרדה. כל ימיה שמרה אמא בקפידה על מזכרות הקשר עם לוניה – על ציוריו, מכתביו וברכותיו לימי הולדתה ולשנה החדשה. לפני למעלה מעשור שנים, כשאמא חשה שכוח זיכרונה הולך ונחלש, היא ביקשה ממני שאטול ממנה את התיבה הקטנה, שבה שמרה על מזכרות הקשר. ביקשתי ממנה להשאיר ברשותה את הקופסה, כי לא רציתי שתחוש שהיא מאבדת כליל את הזיקה אל עברהּ. אמא נפטרה בחודש שבט תשע"ח, ואבא הלך לעולמו בחודש תשרי תשפ"א. אחר פטירתו חיפשתי את התיבה בכל פינות הבית, ולא מצאתיה. חששתי שאיבדנו את הזיכרון היקר, אך לפני כחודשיים, מתחת לערמות גבוהות של גרוטאות ולהררי אבק בן שנים רבות, איתרה רעייתי את תיבת הזיכרונות. 

בטרם אחשוף את אוצרות התיבה, אתאר בקצרה את עיקרי פרשת 'גולי קניה'.

בראשית שנת 1944 חידש ארגון המחתרת אצ"ל את פעולותיו נגד שלטונות המנדט, אחרי הפוגה של למעלה מארבע שנים שנבעה מן הרצון ליטול חלק במערכה באויב הנאצי. השלטונות הצליחו ללכוד כמה לוחמים, והחליטו שאין להסתפק בכליאתם בארץ, משום שהם עלולים להימלט מבתי הכלא ובמנוסתם יזכו לסיוע מתומכיהם. הם גם סברו שהגליית עצירים תשמש צעד מרתיע לאחרים ועשויה לשבור את רוחם. לפיכך, בשלהי אותה שנה החלה הגלייה לאריתריאה. מחשש שהגולים יתאקלמו בסביבתם החדשה וינסו להימלט גם ממחנות המעצר הללו, כפי שאכן אירע לא אחת, הקפידו הבריטים להעביר את הגולים ממחנה למחנה. בינואר 1945 הם הועברו, במסע ימי, מסמבל שבאריתריאה למחנה קרתגו שבסודן, הוחזרו באוקטובר של אותה שנה למחנה סמבל, ולבסוף, בחודש מארס 1947, הועברו במסע ימי נוסף למחנה גילגיל שבקניה.

גולים במחנות קניה. לוניה עומד בשורה הראשונה, חמישי מימין (דעת)

בכל המחנות נוהלו חייהם של 439 הגולים בהתאם להחלטותיה של אספה כללית, ושגרת המחנה כללה חיי תרבות עשירים. התקיימו קורסים ללימוד שפות זרות, שיעורים בפיזיקה, בהיסטוריה ובלשון עברית. כמה מן העצורים אף הורשו להמשיך את לימודיהם הגבוהים במוסדות אקדמיים חיצוניים, בהיתר של מחלקת החינוך של שלטונות המנדט ובסיועה. מפקדי המחנות אף שימשו כמפקחי בחינות שנשלחו על ידי אותם מוסדות השכלה חיצוניים.

הגולים הוציאו לאור עיתון יומי, כתב עת לדברי הגות וספרות – בדד, ומאסף ספרותי בשם ספר המעצר והגלות

ספר המעצר והגלות, חשון תש"ח (בלוג הספרייה הלאומית)

הם הפיקו מופעי בידור ומחזות וערכו משפטים ציבוריים בנושאים שהעסיקו אותם. במחנות התקיימה פעילות ספורט מתמדת, ואף נערכו משחקי כדורגל נגד קבוצות של חיילים בריטים. דוגמה לפעילות התרבותית של הגולים היא הדפסת דקדוק הפה והאוזן, ספר לימוד לדוברי עברית, שחיבר עוזי אורנן (לימים בלשן נודע ופרופסור ללשון עברית) בחנוכה תש"ח (1947), בהיותו במחנה גילגיל.

עם זאת, אין צורך לקנא בהם, ובוודאי שאין לצייר תמונה אידילית של החיים במחנות. העימותים בין העצירים לשלטונות הבריטיים היו תכופים והגיעו לשיאם בט"ו בשבט תש"ו (17 בינואר 1946), עת ירו שומרים סודנים בעצורים ושניים מהם (אליהו עזרא ושאול גלילי) קיפחו את חייהם. העצורים סבלו מתזונה לקויה, מתנאים סניטריים ירודים, מפגעי האקלים הקשה ובעיקר משעמום מתמשך ומגעגועים למשפחותיהם ולארץ שממנה גורשו.

עצורים במחנה גילגיל בקניה. מימין לשמאל: מאיר שמגר, שמואל תמיר ודב מילמן (ויקיפדיה)

עשרה מעשי בריחה אירעו במהלך שהותם של הגולים במחנות, ובגדול שבהם נמלטו ממחנה סמבל 54 גולים. גם אחרי הכרזת המדינה, ב14- במאי 1948, לא מיהרו הבריטים להחזיר ארצה את גולי קניה. רק בעבור חודשיים, ב-12 ביולי 1948, החזירה ספינה בריטית את העצורים לנמל תל אביב.

ומה הסתתר בתיבת האוצרות של לוניה פנחסוביץ?

תחילה בולט אלבום ציורים מהודר, כרוך בכריכת עור עם לוחיות עץ מגולפות, ובו ארבעים צילומי ציורים בשחור-לבן. הציורים מתארים את חיי הגולים במחנות סמבל שבאריתריאה וגילגיל שבקניה, את נופי המחנה וסביבותיו ואת אוניית הגירוש שהעבירה את הגולים ממחנה למחנה.

אלבום התמונות

התמונה האחרונה שבאלבום חריגה, ואליה אשוב בהמשך. הכיתוב שעל גבי הציורים מועט, אך מאפשר להניח שלוניה החל במלאכת התיעוד בשלהי השהות השנייה במחנה סמבל (אלול תש"ו / ספטמבר 1946). נראה שרק אז הגיעו לידיו חומרי מלאכת הציור. 

מחנה העצורים סמבל

הציורים מותירים בדרך כלל רושם עצוב. חריגים רק מראה צריף בית הכנסתחדרו של לוניה, שאותו חלק עם שני גולים אחרים, מגרש הכדורגל וציפור השלָיו שנחתה על אדן חלונו.

בית הכנסת במחנה סמבל

חדר המגורים במחנה סמבל

מגרש הכדורגל של המגורשים

ציפור השליו

ציורי ספינת הגירוש 'אמפייר הייווד', שהעבירה את הגולים למחנה גילגיל בתנאים משפילים, מדכדכים במיוחד. אגב, באוגוסט 1946 חובלה אנייה זו על ידי אנשי הפלמ"ח והושבתה לזמן קצר.

על ספינת הגירוש 'אמפייר הייווד' 

שאר הציורים הם ממחנה גילגיל, ומפתיעים מראה הסוכה המקושטת שהקימו הגולים בסוכות תש"ח (1947) ומרפאת השיניים שפעלה במחנה.

סוכות במחנה גילגיל

מרפאת השיניים במחנה גילגיל

מתברר שבמחנה גילגיל אפשרו הבריטים ללוניה לקבל אמצעים להפקת צילומים מן התמונות שצייר, וכנראה שאף התירו לו להזמין ממקור כלשהו את האלבומים היפים שבהם הדביק את התמונות. על כריכת העץ של האלבום כתב לוניה באותיות קטנות ויפות: 'גילגיל, קניה, אייר תש"ח', וחתם את שמו. נראה שהכין כמה וכמה אלבומים שכאלה ואחד מהם, שקיבל את הכותרת 'בדרכי ניכר', ובו תריסר תמונות שלו, נמכר לא מכבר בבית המכירות הפומביות 'קדם'.

האלבום 'בדרכי נכר' (קדם)

בקופסה יש עוד עשרים תמונות וצילומים בודדים, שכנראה צורפו למכתבים ששלח לוניה למשפחתה של אמי בחיפה. מכתבים אלו לא נמצאו בתיבה, אך בגב התמונות הסביר לוניה מה צייר בכל אחת מהן ומהסבריו ניתן להבין כיצד משקפות התמונות את הווי החיים במחנה.

שלושה מכתבים מתקופת מעצרו המוקדמת של לוניה נמצאו בקופסה: שניים ממחנה קרתגו שבסודן (23 באוגוסט ו-16 בספטמבר 1945) ואחד ממחנה סמבל (31 במארס 1946). במכתב הראשון איחולי שנה טובה, אזכור למתנות שהכין במחנה לסבתי ('סיכה משן פיל' [!]) ולאמי (חרוזים קטנטנים), תיאורי מזג האוויר ('החודש התחילו פה הגשמים, גשמי זעף, והם יורדים כמעט כל יומיים ומרעננים את האוויר'), ותיאורי נוף פיוטיים המעידים על כישרונו הספרותי. הנה דוגמה:

השמים בזמן שקיעת החמה ובפרט לפני סערה וגשם, שכרגיל יורד בזמן בין השמשות, יש בהם מן היופי של פראיות וגיהנום. השמים מתכסים עננים כחולים כהים וכבדים, כרובצים נמוך על ראשי הגגות, ומתחתם ומבעד לפרצות שבהם בוקעות קרני השמש הלוהטת באש אדומה. האופק המערבי עומד כולו כבתבערה ענקית אחת, והעבים הכבדים נעשים סגולים ואדמדמים, ועל רקעם פנסי החשמל הדולקים נראים ככוכבי ענק או כנשמות תועות אי-שם במרומי העבים הקודרים. כך גם תיארתי לי את רקע התפאורות ל'גיהנום' של דנטה. מחזה מרהיב עין.

המכתב השני מתרכז במאמציו של לוניה לאתר ניצולים מבני משפחתו באירופה. הוא ביקש מהמשפחה החיפאית להשיג עבורו את פנקס רשימת הניצולים שהוציאה לאור הסוכנות היהודית וציין את השעמום והגעגועים המאפיינים את השהות במחנה. מכמירות לב במיוחד השורות שהקדיש לאמי ('זהב'לה היקרה'). הוא מעודד אותה להמשיך בהצלחותיה הלימודיות, מודה לה על הטיפול בעציצי הקקטוס שלו ומנחה אותה כיצד להעבירם לעציצים גדולים יותר – 'ובפרט אני מבקש אותך להתייחס בזהירות לקקטוס א', כי הוא הזֵכר החי של אחותי ז"ל ועל אף כל האסונות והנפילות שקרו לו, הוא בכל פעם גדל מחדש'.

המכתב עם ציור צמח הקקטוס

תסכולו של לוניה על שאיננו מקבל מכתבים מהמשפחה עומד במרכז המכתב השלישי. הוא שב ומלין על אפרוריות החיים במחנה ועל ה'חד-גוניות היומיומית המשעממת', מספר על הסרטים שהניחו לגולים לצפות בהם מדי מוצאי שבת ומבקש מבני המשפחה ליטול מעוזרו לעבודה שני ספרים שהשאיל לו. האחד ספרון בפולנית Bratowa z Kabaretu (ברטובה מהקברט), והאחר הספר חיי המין של האדם מאת ד"ר אברהם מטמון – 'נא לקבל אותם בחזרה אצלו ולהחזירם לבין הספרים שלי בארון, אחרת העניין יישכח והוא יכול במקרה לעבור לדור למקום אחר או כדומה, והספרים ילכו לאיבוד או שכחה, וחבל, ספרייתי דלה'.

מעניינת במיוחד 'תָּכְנִיָּה' שכנראה צורפה לאחד המכתבים והוקדשה לאמי – 'לזהבה'לה היקרה, למזכרת, מלוניה. גילגיל, קניה, כ"ח תשרי תש"ח'. 

תוכניית המחזה 'בלי אשליות'

מדובר בהזמנה של 'במתנו – במת גולי ציון' לצפייה במחזה 'בלי אשליות', שהועלתה ביום ב', כ"ב בתשרי תש"ח, מוצאי שמחת תורה (8 באוקטובר 1947), בשעה שמונה בערב, באולם 'במתנו'. המחזה הוא 'פנטסיה מקורית בארבע מערכות עם פרולוג ואפילוג מאת מ. ד. איכנבוים'. גיבורי העלילה הם צוציק – 'עציר לא ותיק, "ישב" רק 43 שנים', ובוריק – 'עציר ותיק, "ישב" 50 שנה תמימות'. צוציק חולם שבשנת תש"ן מגלים הוא ובוריק ששומרי המחנה נעלמו, והם יוצאים לדרכם לארץ ישראל. בארץ הם נתקלים בשוטר ובפרופסור, בחלבן ובנערה, ונוחלים אכזבה מרה ממראה פניה של המדינה העברית. עימותיהם עם רשויות החוק מוליכות אותם אל... בית הסוהר. הם נמלטים מן הכלא העברי בסיועו של הפרופסור, וצוציק נפגש באהובת ליבו, אך לצערו מתברר לו שהיא נואשה מלהמתין לו ונישאה לאחר. 'צוציק מיואש, חייו אינם חיים והוא מתעלף'. באפילוג 'שר החלומות מסיר את כבלי ההזיה ומשאיר את צוציק תוהה ובוהה מול פני המציאות האפורה של גילגיל בשנת תש"ח, ברם צוציק אינו אומר נואש...'.

בתוכנייה הנחיות ברורות באשר להתנהגות במהלך ההצגה:

1. בשעת ההפסקות מוסיקה (תקליטים). נא לא להרעיש!

2. נא להשמע להוראות הסדרנים!

3. עקב הסידורים הטכניים שנדרשו מאתנו לרגל הצגה זו, מתבקש הקהל לשמור על השקט באולם גם לאחר סגירת המסך.

גולת הכותרת של תיבת הזיכרונות היא משחק 'הזיכיון' מרהיב העין שהכין לוניה לאמי ותמונתו הובאה בפתח הרשימה. זהו משחק מונופול, שבלשון ילדי אמצע המאה העשרים כונה 'ריכוז'. הנכסים שהמשתתפים אמורים לרכוש במהלך המשחק אינם פרושים כבכל משחק מונופול ארץ-ישראלי על פני הארץ כולה; רובם מוקמו באזור מפרץ חיפה, וסביר שלפחות חלק מהם פרי דמיונו של לוניה (הסדר הוא מן הזול ליקר): עמק הירדן ועמק איילון, 'הקריות' – קריית חיים, קריית אליהו וקריית עמל, 'השדרות' – המפרץ, אחוזה, בת-גלים, החוּלֶה (כך!), הים, הכינרת, הירקון, הקישון, הירדן, העלייה, ירושלים, המעיין, הכרמל והגאולה. משלימים את תמונת הנכסים גן בנימין, שבשכונת הדר הכרמל (200 לא"י) וחוף הים (400 לא"י). המשחקים יכולים גם לרכוש את 'קו אגד', 'קו אביב', 'קו עתיד' ו'קו קשר'. בלוח המשחק יש משבצות 'הזדמנות' ו'קופת הציבור', ולא נפקד מקומן המאיים של המשבצות 'מס ההכנסה: שלם 10% או 200 לא"י', 'מס מותרות: שלם 75 לא"י', 'לך לבית הכלא' ו'בבית הכלא'.

מגזרי עצים שהגיעו לידיו – אולי מנגריית המחנה – גילף לוניה ביד אומן 34 בתים ירוקים, 12 מלונות אדומים, שבעה חיילי משחק ושתי קוביות שאבדו ברבות השנים. 

בתים, מלונות וחיילים

את כל אלו הוא אכסן בקופסות של סיגריות SOUSSA מצריות. מעטיפות הקרטון של קופסות הסיגריות הכין שטרות כסף בערכים 1, 5, 20, 50, 100 ו-500 לירות ארץ-ישראליות

שטרות הכסף

 את היצירתיות הגדולה ביותר גילה לוניה בהכנת 16 כרטיסי 'קופת הציבור', שמלווים באיורים משעשעים. כמותם גם 16 כרטיסי 'הזדמנות' ו-28 תעודות בעלות של הנכסים, שבכל אחת מהן מפורט מחיר הנכס, התשלומים שמשלם המשתתף המזדמן אליו ומחיר עלות בניית כל בית ומלון. אחת הכרטיסיות שונה, ובה רשם לוניה: 'לזהבה (באחור) ליום הולדת השנים-עשר מלוניה'.

'קופת הציבור', 'הזדמנות' ו'תעודות בעלות'

אל המשחק צירף לוניה שישה עמודים בכתב יד ובהם הנחיות מפורטות ביותר הכתובות בשפה רשמית: 'בחר לבנקאי את השחקן אשר יהיה גם מוציא לפועל ומכריז על מכירות פומביות'. קשה להעלות על הדעת שיצר אותן יש מאין, וסביר שתרגם לעברית הנחיות של משחק מונופול באנגלית שעמד לרשות העצורים.

יותר מכול נוגעת אל הלב תמונת ברכת השנה הטובה שצייר לכבוד ראש השנה תש"ח, החותמת את אלבום תמונות מחנות העצורים באפריקה.

אגרת ברכה לראש השנה, תש"ח

האיש הבודד, שכנראה איבד את משפחתו בשואה ומצא עצמו כלוא הרחק מארצו, צייר ברכת שנה טובה ובה איש המאמץ אל ליבו באהבה רבה ילדה זהובת שער. פני הילדה כפני אימי בילדותה. אל התמונה צורף השיר:

מִי יִתֵּן וְתַבְקִיעַ שִׁמְשֵׁנוּ

יַעֲלֹז וְיִצְהַל כָּל לֵבָב.

נְשֻׁחְרַר וְתָקוֹם תִּקְוָתֵנוּ

נִחְיֶה וְנִשְׁמַח שׁוּב יַחְדָו.

כשחזר לוניה לארץ, אחרי כמעט ארבע שנים של גלות במחנות המעצר באפריקה, השתנו סדרי חייה של משפחת צוקר בחיפה והוא לא שב להתגורר בדירתם. ב-1949 נישא והקים בחיפה משפחה משלו. הוא חזר לשמו המקורי לאופולד ובשנות השישים עבד כמהנדס-אדריכל בעיריית תל אביב. תאריך פטירתו אינו ידוע לי.

*

ארבע שנים בלבד חלפו מראש השנה תש"ח. במהלכן קמה מדינת ישראל, הילדה זהבה הייתה לנערה, סיימה את לימודיה בהצטיינות בבית הספר הריאלי בחיפה, התגייסה לשירות בצבא הגנה לישראל, זומנה לקורס קצינות ועוטרה בידי הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יגאל ידין, כקצינה המצטיינת של הקורס. זהבה צוקר זיכרונה לברכה, היא אמא שלי.

זהבה צוקר לוחצת את ידו של הרמטכ"ל יגאל ידין, 1952

___________________________________

ד"ר עדן הכהן מלמד במכללה האקדמית הרצוג ומתמחה בפיוט של ימי הביניים. 

גרסה קצרה של רשימה זו, עם צילומים מעטים בלבד, התפרסמה במדור 'תרבות וספרות', הארץ, 22 באוקטובר 2021. אני מודה לבני מיכה הכהן על הצילומים.

יום שני, 22 בנובמבר 2021

סיפורי מכוניות: כהרף עין, רוסים, הנהיגה שלי, בובה, קפה, הַדְבָּרוֹת

א. כהרף עין

שם נהדר לחברת הסעות.

צילום: טובה הרצל

ב. הרוסים באים

צילום: דוד אסף

בלי להתבייש, ואפילו עם קמצוץ גאווה, חנתה המשאית הזו מול חלון ביתי. 

מתי נזכה לחברת הובלה של 'המרוקאים', 'האמריקאים', 'התימנים' או 'הפולנים'? 

ואופסס... הנה הם גם בתל אביב

צילום: איתמר לויתן

ג. הנהיגה שלי

נאמר זאת כך: הנהיגה בסדר, ידיעת עברית  בלתי מספיק.

צילומים: נטע אסף

ד. הבובה של אבו רביע

בנים אוהבים מכוניות, בנות אוהבות בובות. אבל יש בן  קוראים לו אבו רביע  שאוהב גם וגם...


טובה הרצל שאלה את הנהג הצעיר של המפלצת הבובתית, או שמא הבובה המפלצתית, אם הוא אבו רביע, והלה צחק ואישר.

צילומים: טובה הרצל

ה. בעגלא ובזמן קריב

קפה למביני עניין עם זיקה עמוקה למקורות.

את הקפה ומה שסביבו מכינים ביישוב גמזו.

צילום: גדעון נח

ו. עשרת ההדברות

מסר שנון במיוחד. גם על מכוניות וגם על קירות.

צילום: רמי נוידרפר
צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 19 בנובמבר 2021

יומן קריאה: מרדכי שלו ונוכחותו הסמויה ברומן 'פליאה'

מרדכי שלו ובתו צרויה במרפסת הבית במשכנות עובדים (באדיבות צרויה שלו)

מאת ניצה בן-דב
 

'אני גר ברחוב ארלוזורוב 10 דירה 6 (קומה ב') ולידה עץ רִמון פורח' – כך כתב מרדכי (מוטה) שלו (2014-1926), בשולי מכתבו אליי (כ"ה בסיון תשנ"ב; 26 ביוני 1992), כשהזמינני לראשונה לביתו במעונות עובדים ב' בשכונת רחביה בירושלים. 

כשהגעתי מחיפה ונכנסתי למרחב המגודר של מעונות עובדים, שבו ניצבו מבנים אפורים זהים, הבחנתי מיד בעץ הרימון וידעתי שזה המקום. ביני לביני התפלאתי ששלו הקפדן, שדייק במועד ובמקום שייעד לפגישתנו, לא ציין במכתבו את גרם המדרגות החיצוני, שמוביל לדירתו.

כמעט שלושים שנה עברו מאז אותה פגישה ראשונה, שבעקבותיה היו נוספות, וזיכרון המדרגות שב אליי כשקראתי את פליאה, הרומן החדש של בתו צרויה שלו (כתר ספרים, 2021). רחל, אחת משתי הגיבורות של הספר, משחזרת כיצד אמו של אהובהּ עמדה בראש גרם מדרגות ורוקנה, ללא הנד עפעף, קומקום של מים רותחים על ילדי השכונה שקטפו פירות מעץ השסק שלה. עטרה, הגיבורה השנייה של הספר, נזכרה אף היא כיצד בילדותה ישבה שעות ארוכות בעיקול המדרגות, תחת עץ השסק. היטב ידעתי איזו תמונה עמדה בפני המחברת: ברומן הוחלף עץ הרימון בעץ שסק, אבל גרם המדרגות נותר על כנו.

ביתם של מרדכי וריקה שלו במעונות עובדים ב' בירושלים (צילום: דוד אסף)

פליאה מתפצל, מתחילתו ועד סופו, לשני סיפורים מקבילים, שקשרים וקשרי-קשרים מחברים אותם. שני הסיפורים באים זה בעקבות זה, סיפור אחד רודף את האחר באופן סכמטי ועקבי להפליא. הדוברת בפרקים האי־זוגיים היא רחל, אישה שגילה הוא מעל תשעים והיא חיה בעיר מעלה אדוּמים, סמוכה לירושלים ועל גבול מדבר יהודה; הדוברת בפרקים הזוגיים היא עטרה, אישה צעירה המתגוררת בבית גדול על רכס הכרמל בחיפה, על גבולו של ואדי תלול הגולש אל הים. אחד המוטיבים המקשרים בין שתיהן הוא הדלת הסגורה, ששתיהן חוות מצדו של אותו אדם, מנחם (מַנו) רובין, שהיה בעלה הראשון של רחל ואחרי נישואיו השניים היה לאביה של עטרה. למוטיב זה יש מופעים אחדים ברומן והוא הופך מטפורה לדמותו החידתית של אותו מנו, שאת אישיותו, מהלכי חייו והחלטותיו מנסות שתי הנשים לפענח אחרי מותו.

המילים הראשונות של הרומן הן 'מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת', ומכאן ואילך מתחיל שחזור של חוויה קשה ומתסכלת שאירעה כשבעים שנה קודם לכן, באביב 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. באחד מאותם ימים, רחל חירפה נפשה ועלתה מתל אביב לירושלים הנצורה, לראות את מנו בעלה, שהפסיק לענות על מכתביה. העמידה מול הדלת הסגורה רצופה בתחנונים לאמו סוניה, זו שעמדה ארבע שנים קודם לכן בראש גרם המדרגות ושפכה מים רותחים על ראשי הילדים שקטפו פירות מעץ השסק. 'סוניה, תפתחי לי', 'סוניה, אני חייבת לראות את מנו', 'את שם סוניה? תפתחי לי רק לרגע, אני לא אישאר הרבה, אני צריכה לחזור לתל אביב', כך מתחננת רחל לפני האישה הקשוחה הנמצאת במטבחה וממאנת לפתוח את הדלת. תחנוניה נופלים על אוזניים ערלות ומקץ שבעים שנה היא עדיין תוהה בינה לבין עצמה: 'מדוע לא הדפה את שומרת הסף הזדונית ופרצה אל חדרו' (עמ' 10-7).

הביטוי 'שומרת הסף' מזכיר את 'לפני החוק', סיפורו המפורסם של פרנץ קפקא, הנפתח כך (תרגום של אילנה המרמן):

לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. 'אולי,' אומר השומר, 'אבל עכשיו לא'.

להבדיל מאיש הכפר, שהדרך אל החוק נחסמה בפניו אבל פתח צר של תקווה נותר ('אולי, אבל עכשיו לא'), האישה שבאה מתל אביב נשלחת חזרה אל מקומה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'רחל, תחזרי לתל אביב ואל תבואי לפה יותר, הוא לא יכול לראות אותך!', אומרת לה שומרת הסף. אבל בדומה לאיש מן הכפר, המציץ דרך השער פנימה, גם רחל, טרם תשוב על עקבותיה, מנסה להציץ אל 'החדר הגדול, החשוך כמערה, שבו ניצבה מיטתו ליד החלון שתריסיו מוגפים'. ואם הרמיזה לסיפורו של קפקא נשמעת מופרכת, הנה רחל עצמה מכה על חטא הציות לאמו של בעלה: 'איך שמעה בקולה? טיפשה כמו האיש מן הכפר לפני שער החוק בסיפור הקודר ההוא שקרא פעם באוזניה' (עמ' 11).  

כדי ליצור זיקה ברורה בין רחל הקשישה  שהפרק הראשון שמספר עליה נפתח במילים 'מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת' ומסתיים במילים 'מה תספר לה: מול הדלת הסגורה ניצבתי דוממת?'  לבין הגיבורה השנייה, עטרה, נפתח גם הפרק הראשון שמספר על עטרה (הפרק השני בספר) במילים זהות: 'מול הדלת הסגורה היא ניצבת דוממת' (עמ' 13). עטרה הגיעה מחיפה למעלה אדומים, ואף שקבעה עם רחל מראש את מועד הפגישה, ואף הודיעה לה מהדרך שתאחר בגלל הפקקים, היא מוצאת דלת נעולה. אלא שעטרה אינה מוותרת. בניגוד לרחל, שנות דור לפניה, היא מחכה במכוניתה להזדמנות כדי להשתחל לביתה הסגור של רחל. בשעות ההמתנה הללו היא משחזרת את השעות הרבות שבהן ישבה בילדותה בעיקול המדרגות, תחת עץ השסק, כשאביה נעל את הדלת בפניה, עד שכעסו התמידי עליה שכך והדלת בסופו של דבר נפתחה.

הסיפור החידתי 'לפני החוק' (במקור בגרמנית Vor dem Gesetz), שבו ניצב אדם בפני דלת או שער סגורים ושומר מונע ממנו להיכנס פנימה, העסיק מאוד את מרדכי שלו. הוא הקדיש לו ולמחברו קפקא סדרת מאמרים מרתקת שהתפרסמה במקור בהמשכים בעיתון הארץ (מאמרים אלה כונסו בכרך ג' של מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית, בעריכת אבידֹב ליפסקר־אלבק ורלה קושלבסקי, אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ג, עמ' 286-247; נגיש לקוראי כותר). אין ספק שצרויה בתו הושפעה מסיפורו של קפקא, ויותר מכך מפרשנותו של אביה, ושילבה אותם באופן יצירתי בספרה החדש. 

בפרקי קפקא ערך מרדכי שלו השוואה בין 'לפני החוק', שפורסם לראשונה ב-1915, לבין סיפורו של רבי נחמן מברסלב 'מעשה מֵרב ובן יחיד', שראה אור לראשונה מאה שנים מוקדם יותר, ב-1815, באוסף ספורי מעשיות, שהביא לדפוס תלמידו רבי נתן מנמירוב (קפקא הכיר את הסיפור דרך התרגום לגרמנית שפרסם מרטין בובר בשנת 1906). לדעת שלו, המשותף לשני הסיפורים הוא חטא הציות. גיבוריהם מצייתים לדמות סמכותית: השומר בסיפורו של קפקא חוסם את דרכו של האיש מהכפר אל החוק, והאב־הרב, בסיפורו של רבי נחמן, מונע מבנו יחידו להגיע אל הצדיק. המסר הוא, שאת ה'מניעוֹת' (מונח ברסלבי, שפירושו מכשולים בדרכו של החסיד אל הצדיק, שאינם אלא נסיונות שמעמיד הצדיק בפני המאמין) בדרך אל מחוז החפץ יש 'לשבור', ובכל מחיר להגיע אל המטרה. סיפורו של קפקא מסתיים במילותיו של השומר: 'שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך לסגור אותה', ולפי שלו  את השער הכרחי לעבור בכל מחיר, שאם לא כן הייעוד ייהפך לסיוט.

מיהו 'השומר' בסיפורו של קפקא, שאת איסורו יש להמרות? תיאורו, לפי מרדכי שלו, מסגיר את מהותו. בעוד התיאור של קפקא נועד לעמעם את זהותו החד-משמעית של השומר – הוא חזק, לבוש במעיל פרווה, אפו מחודד, וזקן טטרי שחור, ארוך וקלוש מכסה את פניו; שלו נטל ממנו את תארי השם והשאיר לו את המעיל, האף והזקן. הלא אלה הם סממניו הסטריאוטיפיים של היהודי המזרח־אירופי, האוֹסְט־יוּדֶה, 'היהודי הנצחי', שומר הסף של היהדות האותנטית, שמעורר ביהודי המערבי (וֶוסט-יוּדֶה), מסוגם של קפקא, מרטין בובר וגרשום שלום, בחילה וקנאה, רתיעה ומשיכה, סלידה והערצה. 

איור של קרל אוטו ברטנינג לסיפור 'לפני החוק', 1954 (Bartning pictures)

גם צרויה שלו מתארת את שומרת הסף, שבנה הוא איש לח"י, שהעברית בפיו יפהפייה ומהודרת, כיהודייה מזרח־אירופית טיפוסית, שמעוררת בה אותו בליל רגשות. סוניה, אמו הנחושה של מַנו, מתוארת כאישה קצרת קומה שמקומה הוא במטבח, שם היא אוחזת בכף עץ ובוחשת במרק. האדים העולים מן התבשיל מלהיטים את פניה ונספגים בשערה. לפני ארבע שנים, כשעמדה בראש המדרגות ורוקנה קומקום של מים רותחים על הילדים שהעזו לקטוף מפירות עץ השסק, היא נראתה כבדה, לבושה בחלוק דהוי, וחיוך מעוות עלה על פניה נוכח הילדים הנסים ממנה בבעתה ונוכח המראה המהוסס של רחל שעמדה בתחתית גרם המדרגות ותהתה אם הגיעה למקום הנכון. מבטאה הפולני הכבד של האם לא התעמעם למרות עשרות השנים שחלפו מאז הגיעה לכאן מוורשה. שומר הסף של קפקא, שמביט באיש הכפרי מלמעלה למטה, צוחק (מרדכי שלו הוסיף: 'צחוק שטני') כאשר הכפרי מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. חיוכה המעוות של סוניה גם כן מתפשט על פניה שעה שהיא מביטה ברחל מלמעלה, מראש גרם המדרגות. הן שומר הסף של קפקא הן שומרת הסף של צרויה שלו מתוארים כמכשפים גשמיים דוחים, שחוסמים את הבאים בשעריהם בדרכם אל מחוז החפץ היקר מכל עבורם.

מאמריו המבריקים של מרדכי שלו על 'לפני החוק' שימשו לו פלטפורמה לדיון משכנע ומושך על המפגש האינטלקטואלי והרגשי, רווי המתחים והרגשות הסותרים, של שני סוגי היהודים האירופים. לבו נטה בפירוש ליהודים המזרח־אירופים, אלה שרחקו מהתבוללות והחזיקו במסורת העתיקה. ועל אף העדפתו זו, גם יהודים מערב-אירופים, שהעזו ונכנסו בשעריה של הארץ המובטחת, דהיינו, לא צייתו לשומרי סף למיניהם ולכן נגאלו (הוגו ברגמן למשל), גם הם מבחינתו 'יהודים ממומשים' לא פחות מאחיהם שבמזרח אירופה, ששמרו בעזרת חוקי ההלכה על זהותם.

המסר האקטיביסטי של שלו, האידיאולוג הציוני, איש החוק והמוסר, שהאמין שהעולם אינו סתמי, שבדרכו המתוחכמת כחוקר ספרות יחיד במינו הטיף כן להיכנס ללב החוק, כן לעלות בחומה, כן להעפיל אל ראש ההר, כן לעלות לתורה (החוק), ולעולם לא לוותר – הוא חד משמעי. לא בכדי הכתיר את אחד ממאמריו בציטוט מקפקא, 'מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת', תוך שהוא מסביר אמירה זו ומדוע בחר בה ככותרת למאמרו.

יתרה מזאת, אגב טענתו שאסור להיכנע למחסומים, לעכבות ולדחיות הביא שלו אפוריזם של קפקא (שטרם התפרסם בעברית): 'חוטאים אנחנו לא רק מפני שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם מפני שטרם אכלנו מעץ החיים'. אפוריזם מפתיע זה ששלו דן  בהרחבה במשמעותו (כשם שהשכלנו לא לציית לאיסור האכילה מעץ הדעת היה עלינו לא לציית לאיסור האכילה מעץ החיים), מחזיר אותי לעץ הרימון שניצב ליד דירתו, ולסופו של המכתב הראשון, האינפורמטיבי, ששלח אליי, כשלפתע, ממש בסופו, התפייט והפנה את תשומת לבי לנקודת הציון מרחיבת־הלב בדרך אליו: עץ רימון פורח.

עץ שסק ניצב גם ליד דירתו של מנחם רובין, גיבור פליאה. בביקורה הראשון של רחל בביתו, עץ השסק הניב פירות ושומרת הגן הקנאית הבריחה בשפיכת מים רותחים את הטועמים ממנו. מקץ ארבע שנים, כשרחל מגיעה שוב לירושלים הנתונה במצור, 'משום מה הפירות ירוקים עדיין, לא מושכים אליהם נפש חיה פרט לכמה צרעות. כשיבשילו בקרוב יהיו בוודאי נחשקים שבעתיים בעיר המורעבת, ומים שחולקו במשורה לא תעז לבזבז. כיצד תרחיק אימו את הגזלנים הקטנים באביב הזה, באבנים? וכיצד תרחיק אותה? הרי את הפרי היקר ביותר שלה גזלה ממנה' (עמ' 8).

האם עץ הרימון הפורח, שהוחלף בעץ שסק שפירותיו נחשקים, הוא עץ הדעת או עץ החיים? האם האכילה של רחל מפירותיו הייתה עשויה להחזיר לה את גן העדן האבוד? אין לדעת. מה שבחרה צרויה שלו לספר לנו הוא שרחל המורעבת, שסיכנה את חייה בנסיעה לירושלים, לא זו בלבד שלא הדפה את שומרת הגן, לאחר שזו כבר סובבה את המנעול והתייצבה על הסף, אלא שלא ביטאה בחריפות את גודל רעבונה וצימאונה, ולכן לא טעמה ממרק העדשים הריחני ולא שתתה מים להרוות את צימאונה. משום מה צייתה לשומרת ולא נכנסה אל חדריו של אישהּ החוקי. היא חזרה לתל אביב בידיים ריקות ובלב מת. 

צרויה שלו היא סופרת מוכשרת שטווה עלילות נפלאות, ואת המסר הציוני האקטיביסטי של אביה הביאה באופן סמוי ורגיש. אבנר הולצמן, במאמרו המצוין על הספר ('זינוק נועז אל מוקדיה המודלקים של זירת העימות הפנים-ישראלית', הארץ, 26 בספטמבר 2021), ציין בצדק כי שלו העניקה יתרון מובהק לעולמה של רחל, 'המתנחלת הימנית' הזקנה, על פני עולמה של עטרה החילונית. אלא שרחל, בניגוד למה שהטיף מרדכי שלו, לא הדפה את שומרת הסף. היא צייתה לה מתוך פחד או מתוך ידיעה עמומה שלאו דווקא האֵם היא זו שחוסמת את דרכה ללבו של אהובה. היא הבינה שהכניסה אליו חסומה מסיבות עמוקות יותר. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, האהוב נצרב בבשרה. האִם בחירתה להתגורר במזרח, על ספו של המדבר הנצחי, היא רק בחירה אידיאולוגית של 'מתנחלת ימנית', או שיש בה גם ביטוי של השלמה עם עולם תשוקות חסום? כמו מרדכי שלו עצמו, בת דמותו רחל, מייצגת את הסגפנות, את ההסתפקות במועט, את החוק היבש שתוקפו לא פג ואת הערכים שאין להם תאריך תפוגה.

מרדכי שלו ונכדתו מרווה, ירושלים 1994 (באדיבות צרויה שלו)

דלתם של מוטה ורעייתו רִיקָה (2010-1923), הציירת בת כנרת, הייתה תמיד פתוחה בפניי לרווחה, ופירות עונה רחוצים וחמודים למראה הוגשו לכבודי לשולחן. בלי מורא ובלב מלא תודה טעמתי מעץ הדעת ומעץ החיים שהיו נטועים בלב דירתם הצנועה ומעוררת ההשראה. כמה פעמים זימר מוטה באוזניי את 'שיר החירות', שיר תנועות הנוער שכתב יצחק שנהר והלחין דניאל סמבורסקי, שאותי תמיד ריגש: 'פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה'. הוא אפילו הזכיר שיר זה בפרשנותו על מוטיב העקידה ביצירתו של א"ב יהושע, שכונסה בקובץ המאמרים בכיוון הנגדי בעריכתי (הקיבוץ המאוחד, 1995). אחרי שקראתי את פליאה הבנתי מדוע שיר זה היה כל כך משמעותי בחייו. הוא תמיד העדיף את המזרח האותנטי, את צחיחות החוק המוחלט, את קדמת עדן, על פני המערב הנהנתני והמתעתע.  

מצבות קבורת בני הזוג שלו בבית הקברות של קבוצת כנרת (צילום: אלי אלון; ויקיפדיה)

________________________________

פרופסור אמריטה ניצה בן-דב זכתה בפרס ישראל בספרות לשנת תשפ"א. התמונות ברשימה הן באדיבותה של צרויה שלו.


בעלי התוספות

על גרם מדרגות ועץ רימון פורח

כתב וצילם דוד אסף

בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה הקודמת היינו, צרויה שלו ואנוכי, חברים טובים. שנינו היינו אז סטודנטים צעירים באוניברסיטה העברית, אני למדתי היסטוריה של עם ישראל וצרויה – מקרא. היינו נשואים טריים (ליוצאי גלוּת צפון אמריקה), ולכל זוג הייתה אז ילדה קטנה וחמודה. גרנו ברחביה (משפחתי ברחוב אברבנאל; צרויה ודני מרום, ברחוב התיבונים ואחר כך ברחוב אלפסי), וכך שתי המשפחות שלנו התרועעו זו עם זו תכופות. כמה פעמים גם הזדמנתי לבית הוריה במעונות עובדים ב', השכונה הפסטורלית הכלואה בין רחוב ארלוזורוב לרחוב עזה ההומה, וכך היכרתי את מרדכי וריקה.

על אף רצינותו והחומרה הקפדנית שבה התייחס לעניינים שברוח, מרדכי שאני זוכר היה אדם חייכן ולבבי. מדי פעם פגשתי אותו בחדר הקטלוגים של הספרייה הלאומית ושוחחנו על עניינים שברומו של עולם. באוסף התדפיסים שלי אף מצאתי תדפיס שהעניק לי בשנת 1990 ורשם עליו 'בתודה'. על מה התודה? כבר לא אזכור.

מתוך הספר 'בחבלי מסורת ותמורה' בעריכת מנחם כהנא, תש"ן

בעקבות מאמרה של ניצה בן-דב התעוררו בי זיכרונות מלפני יותר משלושים שנה ושמתי פעמיי למעונות עובדים ב', לראות אם עדיין פורח עץ הרימון ליד ביתם לשעבר של מוטה וריקה שלו. צרויה הרחיקה נדוד וקבעה את מקומה בחיפה, ולפיכך הלכתי לבדי.

השינוי הבולט לרעה הוא שאין כניסה לשכונה, בתואנה שזהו רכוש פרטי. שתי הכניסות (אחת מרחוב עזה והשנייה מרחוב ארלוזורוב) נעולות בשערים חשמליים  אמיתיים ולא מטפוריים  ורק יודעי הקוד יבואו בם. הנה ננעלה הדלת גם עבורי...

לא נואשתי. כצייד מנוסה המתנתי בסבלנות עד שאיש שירות יצא מן השער, ואז חמקתי פנימה.

החצר היפה והמדשאה המטופחת נותרו כשהיו. שמורת טבע עירונית, שמתחרה בתאומתה, מעונות עובדים א', שעליה כתבתי לא מכבר (כאן). הבתים נבנו בטורים אורכיים, ממזרח למערב, והקירות אינם 'ירושלמיים', אלא מחופים ב'שפריץ' תל-אביבי נינוח. בית מספר 10 ודירה מס' 6 נראים לכאורה כשאר הבתים, אך הכל בעיני המתבונן. אין מראה מדכא יותר מדירה שנעזבה מתושביה המקוריים שאותם היכרת ורוקנה לא רק מדייריה אלא גם מרהיטיה ומספריה. איני יודע מה קורה בדירה עכשיו  האם נמכרה, הושכרה או ניטשה וריקה היא? לא חיטטתי ולא הצצתי מבעד לדלת הסגורה.

עליתי וירדתי בגרם המדרגות. עץ הרימון צמח לגובה הבניין. הוא לא נותן ריחו (כידוע), אך מלבלב בתפארתו.

כאן עלו וירדו כמה פעמים ביום בני משפחת שלו, למן אמצע שנות השבעים (הם הגיעו לירושלים מבית ברל סביב שנת 1975) ועד מותם של בעלי הבית (ריקה ב-2010 ומרדכי ב-2014). מכאן יצאו לבית הספר התיכון האחים ענר וצרויה, ולכאן חזרו בחופשות מהצבא. אלה הם המראות שראו ונספגו ביצירתם.

לאחר פרסום הדברים טרח הסופר מאיר שלו לצלצל אליי ולספר לי קצת יותר על הדירה במעונות עובדים. 

ובכן הדבר היה ככה, הדירה נקנתה על ידי הסבא והסבתא שלהם, כלומר ההורים של מוטה ואחיו, המשורר והמחנך יצחק שלו (אביו של מאיר) – יצחק, האח הגדול, היה מבוגר בשמונה שנים ממרדכי. שניהם גדלו בדירה, ולימים כל אחד מהם הפליג לדרכו ולמקומות מגורים שונים. לאחר מות הסבא נותרה הסבתא בדירה, וכמנהג הימים השכירה שני חדרים בה לסטודנטים. לאחר מות הסבתא, וכשנמאס לאחים לטפל בהשכרת הדירה, האחריות הועברה למאיר עצמו, שתמורת ניהול השכרתה זכה למגורים בחדר אחד ובו גר במשך כמה שנים. לבסוף קנו מרדכי וריקה את חלקו של יצחק בדירה ועברו לגור בה. ביקשתי ממאיר שימצא את הפנאי לרשום עבורנו את תולדותיה של הדירה, והוא הבטיח לעשות כן. נחכה בסבלנות.