היום יום הולדת: בלוג עונג שבת בן חמש-עשרה

איור: נעם נדב

א. היום יום הולדת

משנכנס אדר מרבין בשמחה...

שוב חלפה שנה בחייו הציבוריים של הבלוג ובחייו הפרטיים של עורכו. הבלוג חוגג חמש-עשרה שנים לקיומו (הפוסט הראשון עלה לאוויר ב-19 בפברואר 2011), ועורכו, כלומר אני, מציין בסיפוק (גם אם לא בשמחה 😉), את שנת השבעים להולדתו (ב' באדר תשט"ז / 14 בפברואר 1956, אם שאלתם).

חמש-עשרה שנים, לאו מילתא זוטרתא היא! כמה מלחמות, מבצעים, מגפות, טלטלות, עליות ומורדות חווינו כאן מאז, ועדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ומי יודע מה צופן בחובו העתיד הקרוב. הבלוג איננו עיתון שמתעד את החדשות המשתנות לבקרים, אבל הן משתקפות ומציצות בו, במאמרים, בקוריוזים ובתגובות הקוראים.

דרך אגב, המעקב רב השנים אחר תגובות הקוראים (קרוב ל-30,000 תגובות לפי ספירת 'בלוגר') הביא אותי לניסוח כלל אצבע חדש, ברוח חוק גודווין (Godwin's law). חוק גודווין הנודע לתהילה קובע שככל שדיון מקוון מתארך, כך גוברת ההסתברות שתוצע הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר, מה שממילא יביא את הדיון לסופו. ובכן, ברוח זו, חוק עונ"ש קובע שככל שדיון מקוון בבלוג מתארך, כך גוברת ההסתברות ששמו של ביבי נתניהו ישורבב לתוכו ויסיט את הדיון הענייני למקומות אחרים.

לפני כמה שבועות, לאחר הרצאה שנשאתי במוזיאון 'אנו', ניגש אליי פלוני מן השומעים, הציג את עצמו כאחד מקוראי הבלוג ובירך אותי על מפעל החיים שלי. נָבֹכְתִּי. מעולם לא חשבתי על בלוג עונג שבת כעל 'מפעל חיים'. את מפעלי חיי ראיתי במקומות אחרים לגמרי, ועבודת הבלוג נחשבה בעיניי דבר חשוב וכיפי, אבל צדדי לעיסוקיי החשובים יותר (משפחה, מחקר והוראה, פרסומים אקדמיים). בין כך ובין כך שמחתי לשמוע כי בלוג עונג שבת אכן נתפס, לפחות בעיניו של קורא אחד, כדבר חשוב, ואפילו חשוב מאוד. 

זמן מה אחרי כן השתתפתי באירוע אחר ואיך שהוא שמי ונוכחותי באולם הוכרזו בו. בסיומו של האירוע ניגשו אליי כמה אנשים ושאלו אותי: 'אתה עונג שבת?'. ושוב חייכתי במבוכה ונאלצתי להשיב בחיוב...

פרסומת מהלכת לבלוג בשוק מחנה יהודה בירושלים, ינואר 2026 (צילום: טובה הרצל)

ב. אז מה היה לנו השנה?

במהלך שנת הבלוג האחרונה (כלומר מ-20 בפברואר 2025, יום ההולדת הקודם ועד עכשיו) התפרסמו כאן 108 פוסטים, ובסך הכול, מאז צאתו של בלוג עונג שבת לאוויר העולם בשנת 2011 ועד היום – 2,286 פוסטים. גאווה ישראלית.

כרגיל, בדקתי מה היו עשרת הפוסטים הנקראים ביותר במהלך השנה האחרונה:

1. רוביק רוזנטל, הה ברברה: גורלו של ספר 

2. עודד מיוחס, זכרונות וסודות מכפר סמיר

3. עמי זהבי, דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

4. דן לב ארי, רשימת גְלוֹבּוֹצְנִיק: דיוקנו של תליין נאצי (שני חלקים)

5. עמי צורן, אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

6. דותן גורן, סיפורי חמין

7. שרית סגל, דם על הקירות: כשגרפיטי הופך לכתב אישום נגדי

8. אלון תן עמי, קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה: השמועות על מותו של ביאליק

9. סיפורי רחובות: החזה של נעמי שמר

10. במדינת האנשים הישרים: דן אלמגור בן תשעים

 

שד' נעמי שמר/ 'Naomi Shemer Breast בבאר יעקב, לפני ואחרי

וכאן כמה המלצות לכתבות מרתקות ומקסימות שאולי פספסתם:

1. מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שבת ברחוב נפחא

2. יעקב שביט, משחקים בארגז החול

3. אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

4. לאה ביירך, אלתר קָצִיזְנֶה יאָרצײַט 

5. נדב מן, ה'סקוטים' של מרחביה 

6. אבי בלדי ודוד אסף, שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: ה'שלושה' על מפת הארץ (שלושה חלקים)

7. שמריה גרשוני, מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

8. רון זרחי, שֶׂה צָמֵא לִי: עיון חוזר ב'שירים ופזמונות לילדים' של ח"נ ביאליק

9. קובי לוריא, מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (שני חלקים)

10. מתי ואיפה מת הרמח"ל?

ולצידם, כרגיל, המדורים ההומוריסטיים הקבועים, 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'מִשׁוּט בארץ', 'סיפורי רחובות', 'הספרות והחיים', 'חדש על המדף', 'בורא מיני מזונות' ועוד.

בשבוע הבא, או בזה שאחריו, אוכל סוף סוף להכריז על הופעתו של ספרי החדש אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, שיראה אור בהוצאת מאגנס. ספר זה – כרך שני בסדרה 'פרקי מסע בזמר העברי' (הראשון, שיר הוא לא רק מילים, ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2019) – לא היה נכתב אלמלא בלוג עונג שבת, שהביא אותי לעסוק במחקר הזמר העברי והיידי. מקצת מן הפרקים שבספר פורסמו בעבר בבלוג בגרסה 'רזה' עד 'כחושה', ובספר הם יובאו בגרסה מורחבת ומעודכנת. כאמור, הפרטים המלאים על הספר והדרך לרכוש אותו במחיר השקה יובאו כאן ממש בקרוב.

ג. עלינו לשבח וזיכרונם לברכה

כרגיל, תודתי נתונה לכותבי המאמרים ולצלמים הקבועים והמזדמנים, למגיבים שזהותם גלויה ולמגיבים האנונימיים (נואשתי מהמאבק בתופעה מגונה זו, אך השתכנעתי שאצל רובם הדבר לא נובע מכוונה רעה אלא מבעיית אוריינות דיגיטלית). בלי שיתוף הפעולה שלכם, בלוג עונג שבת לא היה מה שהוא. 

תודה לרפי מוזס, יועץ הלשון המסור, שבכל שבוע טורח לעקור טעויות ושיבושים ולתקן את הדרוש תיקון. תודה לצלמים המשוטטים של הבלוג, ובייחוד לאיתמר לויתן שנענה ברצון לכל בקשה ולכל גחמה. תודה גם לטובה הרצל מירושלים, ליוחנן פלוטקין מבני ברק, לגונן זיק מפתח תקווה ולעוד הרבה צלמים חובבים ששולחים לי את מציאותיהם. גם אם לא תמיד הצילומים שלכם מתפרסמים, וגם אם לפעמים אתם שולחים לי צילומים של דברים שכבר התפרסמו בשעתו בבלוג – אני מעריך זאת מאוד ומודה לכל אחד ואחת מכם. תודה לחברי הטוב נעם נדב שגם השנה צייר את איור יום ההולדת של הבלוג (למעלה), ואם זה מזכיר לכם את סצינת הסיום המרהיבה של הסרט 'קרב רודף קרב', לא טעיתם.

וכמובן, תודה לכל הכותבים והכותבות שמציעים מאמרים לפרסום בבלוג. אני מתכבד בהם ובאמון שהם רוחשים לי. ואלה שמות הכותבים שפרסמו בשנה האחרונה מפרי עטם בבלוג:

רפי אוסטרוף, עמנואל אטקס, דן אלמגור, דנצ'ו ארנון, לאה ביירך, אבי בלדי, ניצה בן-דב, דותן גורן, ברוך גיאן, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן [ז"ל], דן הכט, שלמה הרציג, ישראל ויסלר (פוצ'ו), עמי זהבי, רון זרחי, שאול כוכבי, דן לב ארי, קובי לוריא, אבישי ליוביץ', עודד מיוחס, נדב מן, טל סגל, שרית סגל, עמי צורן, רוביק רוזנטל, סמדר רייספלד, יעקב שביט, אלון תן עמי.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים. לא תמיד אני יודע על שינויי כתובת הדוא"ל של קוראים (אנא עדכנוני אם אתם רוצים להמשיך ולקבל את העונ"ש השבועי) או על קוראים שנפטרו. 

בלוג עונג שבת נפרד בצער מקוראיו שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. מקצתם של ההולכים היו חברים אישיים שלי וגדול הצער. 

דן בנוביץ (לשעבר מנכ"ל הוצאת הספרים מאגנס); אברהם בנמלך (עיתונאי וסופר); מיכאל (מיקי) גינזבורג (המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל); פרופ' מוטי גולני (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' חיים גורן (המכללה האקדמית תל-חי); יהודה הצבי (הרצליה); פרופ' יואל ינון (אוניברסיטת בר-אילן); ד"ר אהרן לשם (תל אביב); דייויד סלע (נוסטלגיה אונליין); ד"ר מרטין ססלר (קיבוץ מגן); ד"ר עוזי פז (החברה להגנת הטבע); דליה קרפל (עיתונאית); אורה רענן (תל אביב); אורי רוזנברג (בלוג 'נושנות'); פרופ' זהר שביט (אוניברסיטת תל אביב); רֶנֶן שׁוֹר (במאי וקולנוען);  חיים שרת (הר חלוץ).

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ד. משמיעים על השקלים

הפולניה

זו ההזדמנות השנתית להזכיר לכם, קוראים יקרים, שהבלוג לא נוצר מעצמו, והבינה שאצורה בו אינה מלאכותית אלא בשר ודם. מאות רבות של שעות עבודה משוקעות בו, ומי שמשקיע אותן הוא העורך, הַסַּדָּר, המגיה והמלבה"ד – אני.

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור מאמרים ואיורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים. אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים בידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מינוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי, וכן בשולי העמוד בצד שמאל למעלה.

תמיכתכם והשתתפותכם חשובות לי. הן מרגשות ומשמחות אותי, נותנות ערך לעבודתי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. הן מאפשרות לי להקדיש את זמני לעבודת הבלוג, לחיפוש חומרים, לעריכה מוקפדת, להתנהלות שוטפת מול הכותבים והקוראים המנויים על הבלוג, ועוד ועוד. 

אז תודה לכל התומכים, הקבועים והחד-פעמיים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב. כל תרומה מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בליבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עימו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...

בית כנסת 'עונג שבת' ברמת השרון (צילום: איתמר לויתן)

טיול בעיר: מיגונית וצפירה, חניה ואהבה – מי צָדַק?

א. מיגוניות לעת צרה

ברחוב הרצוג בבני ברק הופיעה לא מכבר המיגונית הראשונה. כנהוג וכמקובל נמצאו לה מייד שימושים מועילים ובראשם לוח מודעות.

צילומים: יוחנן פלוטקין

כמה חבל שמיגונית כזו, 'לעת צרה', לא הייתה זמינה בראשית השבוע באזור רחוב חגי בעיר, שם נסו על נפשן שתי חיילות אומללות, מפחד הקוזקים של הקב"ה שביקשו לפרוע בהן פרעות.

ב. רחוב הצפירע 

תושבים הגרים ברחוב הפלמ"ח בירושלים ובסביבתו תפסו יוזמה ומחו על מנהגם הסורר של נהגים עצבנים לצפור סתם ובלי סיבה טובה.

צילומים: טובה הרצל

ג. חניה במקביל למדרכה

ברחוב בן צבי בנתניה השלטים מקיימים 'נאה דורש ונאה מקיים'...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ספסל אהבה

בשדרות הנשיא בחיפה נמצא הספסל הזה ועליו הקדשה הנוגעת ללב.

צילומים: אבי בלדי

ה. כהנא או ליבוביץ: מי צָדַק?

על פח המִחזוּר שברחוב נפתלי, בשכונת בקעה שבירושלים, התנהלה לא מכבר מלחמת גרפיטי צנועה.

צילום: דוד אסף

אז מי קדם למי (בגרפיטי)? כהנא

ומי צָדַק בסוף (בחיים עצמם)? ליבוביץ...

רמדאן כרים: ימים של צום בירושלים

מתפללים מוסלמים ברחבת כיפת הסלע, חודש רמדאן 1996 (צילום: גדעון מרקוביץ, אוסף דן הדני, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בערב יום שלישי, 17 בפברואר 2026, יתחיל חודש רמדאן. העיר העתיקה של ירושלים תשנה את פניה לשלושים יום, וכך גם יישובים וריכוזים ערביים אחרים בכל רחבי ישראל. 

האסלאם נשען על חמישה עמודים, כעמודים שעליהם נטוי אוהל הנוודים. שהאדה – היא העדות בדבר אללה היחיד ומוחמד נביאו ושליחו; צלאה – תפילה חמש פעמים ביום; זכאה – מתן צדקה; חַג' – עלייה לרגל למכה; צום – מוכר לנו יותר בכינויו רמדאן.  

רמדאן הוא שמו של החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, שבו חווה מוחמד את הההתגלות הראשונה. במשך שלושים ימי רמדאן, המאמין המוסלמי צם מהזריחה ועד לשקיעה, מתאפק שלא לעשן, נמנע מיחסי מין ומניבול פה, ובאופן כללי משתדל להתנהג כראוי. גם אלו שלא מקפידים כל השנה על קיום מצוות צמים (כמו יהודים חופשיים רבים שצמים ביום כיפור), וגם המזלזלים זוללים רק בסתר. בלילות רמדאן מרבים בביקורים אצל קרובי משפחה וחברים. כל ביקור כזה כולל כיבוד, בעיקר ממתקים, וכך חודש של צום מסתיים לרוב במשקל עודף.😊

חנות ממתקים ירושלמית בימי רמדאן

בימי הצום משכימים המוסלמים כשעה לפני עלות השחר, לארוחת הסְחוּר (השחר) שלפני הצום. קשה להתעורר מוקדם כל כך אחרי לילה של חגיגות. כיום הטלפון הנייד מעיר את הנמים, אבל בימים עברו, כאשר למאמינים לא היה אפילו שעון מעורר, עשה זאת המסחראתי. בדומה ל'מעורר' (וועקער) היהודי, שהיה משכים את הישֵׁנים לתפילת סליחות בימי חודש אלול, כך גם כאן: המסחראתי עבר בסמטאות ותופף בדרבוקה. ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, וגם ביישובים ערביים אחדים, עדיין עובר המסחראתי גם בימינו ומתופף.

מסחראתים ברובע המוסלמי (צילום: איתן אלחרז ברק)

הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי ולכן מועד רמדאן משתנה משנה לשנה. בחורף היום קצר וקריר והצום לא כל כך קשה, אבל בקיץ היום ארוך וחם והצמא מציק. בלילות מבלים אך כמעט לא מספיקים לישון. בשלוש לפנות בוקר כבר צריך לקום לארוחת הסחור.

משנכנס רמדאן מרבים בקניות. מאות אלפי מוסלמים עולים לתפילות בהר הבית, וכל הסמטאות המוליכות לשם הופכות לשווקים הומי אדם.

סוק אל-כתאנין (שוק הכותנה) המוליך להר הבית בחודש רמדאן

בין כל הצעצועים, התכשיטים ושאר מוצרי המזרח הרחוק בולטים הפנסים, הנקראים פאנוס אל-רמדאן. בעבר היה מקובל לתלות בפתח הבית בימי רמדאן פנס מפח ומזכוכיות צבעוניות ובתוכו נר. הדליקו את הנר עם שקיעה, וילדי הבית רקדו סביבו תוך שירת שירי רמדאן. גם היום עדיין אפשר לראות פנסים כאלה בבתים אחדים, אך רוב הפנסים, שמנצנצים בתאורת חשמל צבעונית, הם מתוצרת המזרח הרחוק. יש גם פנסים קטנים על בטריות, המשמיעים את מנגינות החג.

חנות המוכרת פנסי רמדאן

בערב מוארות סמטאות הרובע המוסלמי בהמון נורות צבעוניות. סמוך לשער האריות מצאתי פנסים מקוריים שנעשו מתבניות של ביצים. 

פנסי רמדאן מתבניות ביצים

בחודש רמדאן דוכני האוכל מציעים מאכלים מיוחדים לשבירת הצום. ביום צמים, אבל בלילה אוכלים, והרבה. 

הקטאיף הוא המאכל המסורתי של הרמדאן. אלו הן חמיטות (פנקייק) שקונים אותן בדוכנים מיוחדים, ובבית מניחים עליהן אגוזים טחונים, צימוקים ושאר מתוקים, מגלגלים ואופים בתנור. פעם היו המון דוכני קטאיף בעיר העתיקה, אך כיום נעלמו רובם ורק אחד מהם מצאתי בשוק הקצבים.

דוכן קטאיף של חודש רמדאן

את דוכני הקטאיף החליפו דוכני פלאפל, מאכל עממי שעלותו מתאימה גם לכיסם של עניים. ברמדאן יש חידוש במאכל ותיק זה: כדורי פלאפל גדולים מהרגיל. לפני הטיגון מכניסים בתוכם משולשי גבינה מותכת ומצפים בסומסום. טעים!

טיגון כדורי פלאפל מיוחדים לרמדאן

מיני מאפה מתוקים נמכרים בכמויות מסחריות, ובחנויות נמכרים ממתקים צבעוניים. אפשר להשמין רק מלהתבונן בהם. במאפייה ישנה, שהייתה פעם תנור שכונתי, אופים לכבוד החג בראזק, מין פיתות דקות ופריכות.

אפיית בראזק

לאחרונה נוספו למאפי הרמדאן המסורתיים גם חלות קלועות ולחמניות, בהשפעת מסורת האפייה היהודית.

יש גם משקאות מיוחדים לרמדאן: תמרהינדי (שאינו תמר ואינו הודי אלא משקה מתרמילי עץ טרופי; ראו ברשימה קודמת שלי בבלוג זה, 'אלטע זאכן: מה אכלו ומה שתו'), חרוּבּ – משקה מחרובים, סוּס – משקה מריר משורש צמח בשם סוס, לוז – משקה משקדים, וכמובן גם לימונדה.

דוכן משקאות לרמדאן

לקראת שקיעה מתרוקנים הרחובות ואצים הביתה. בבית ערוכים כבר השולחנות לאיפטאר, ארוחת שבירת הצום. כשמסתיים יום הצום לא מתנפלים על האוכל. קודם שותים משקה קר כדי להרוות את הצימאון, אחר כך אוכלים לאט לאט. המעשנים, הסובלים כל כך בחודש זה, מציתים סיגריה ראשונה. הנשים, קודם כל מתאפרות, כי בזמן הצום אסור להתאפר. המקפידים, שהולכים בדרכו של מוחמד, שוברים את הצום בכוס חלב ובתמר – כך נהג הנביא ישתבח שמו.

בעל דוכן בשוק ממתין לארוחת האיפטאר

את סיום הצום בירושלים מבשרת זה שנים רבות יריית תותח (מדפע אל-רמדאן). או אז נושאים תפילה קצרה בטרם יאכלו. רבים נושאים את ארוחת האיפטאר אל מתחם כיפת הסלע, שם הם סועדים ונשארים במקום עד תפילת הערב. כאן גם מגישים אנשי הוואקף אוכל לעניים או לבאים מרחוק.

נשים נושאות את ארוחת האיפטאר בדרכן להר הבית

שלא כבימים עברו, בימינו קל לדעת מתי צריך להתחיל או לסיים את הצום. המועצה המוסלמית העליונה מוציאה בכל שנה לוח קטן ובו נקובים לוחות הזמנים. פעם, כשלרוב האנשים לא היה שעון, הייתה בעיה לדעת מתי הצום מסתיים. מה עשו? בערים גדולות היה תותח מבשר זאת בירייה. בירושלים, שבה שומרים על מסורות עתיקות, תותח זה עדיין פועל.

בית הקברות המוסלמי הישן א-סהארה נמצא על הגבעה ממול שער שכם. בקיץ 1987 פגשתי שם לעת ערב את עיסאם, רג'אי ולוּטְפי, בני משפחת סנדוקה. זה דורות שמור לבני משפחה זו הכבוד לירות בתותח רמדאן. הם באים למקום ובידיהם סלים עם שתייה ומעט מזון, כדי למלא את בטנם הריקה אחרי הירייה.

בני משפחת סנדוקה ירשו מאבותיהם את הזכות להפעיל את התותח. את אבקת השריפה (שמטעמי ביטחון קיבלוה בכל יום בנפרד משלטונות הצבא) הם יצקו לקנה התותח, דחסו במוט ארוך, מילאו בסמרטוטים ושוב דחסו. מעט אבקת שריפה יצקו בנקב שבאחורי התותח וזו שימשה להצתה.

בני משפחת סנדוקה טוענים את תותח רמדאן

בתקופת השלטון הטורקי היה תותח ישן, שמוקם במגדל דוד, יורה לשמיים כדי להודיע על כניסת הצום ועל צאתו. בתחילת המאה העשרים הועבר התותח אל בית הקברות א-סהארה. התותח הישן מוצג כיום במוזיאון המוסלמי שבמתחם כיפת הסלע (שבשנים האחרונות הוא סגור, מה חבל). בבית הקברות ניצב כיום תותח שדה אנגלי ישן, מתוצרת 'בית לחם', משנת 1918, שתרם ב-1945 בית המלוכה הירדני.

משנשמע האות בטרנזיסטור הפתוח, שכוון לתחנת רבת עמון, הוצתה אבקת השריפה שבחריר. במשך שניות אחדות ניתזו גיצים, ולפתע פרץ התותח הזקן בקול ירייה חזק, כשמטר ניצוצות ניתז סביב. הסתיים הצום! באותו רגע בדיוק, במאות בתי מוסלמים בעיר, החלו אלפי מאמינים להרוות את צימאונם ולשבור את רעבונם.

כעבור 22 שנה, ברמדאן של 2009, שבתי לגבעת בית הקברות לעת ערב. הפעם הגיע ריפעת, בן הדור הצעיר של משפחת סנדוקה, עם שקית ובה בקבוק מים, סיגריות ומעט אוכל כדי לשבור את הצום. כיום שוב לא מפעילים את התותח כמו פעם. לצידו של התותח מרותכים כמה צינורות ולתוכם הכניס ריפעת שני חזיזים, הצית את הפתיל והתרחק במהירות. החזיזים עפו והתפוצצו גבוה בשמיים וקולם נשמע למרחוק – הרבה יותר חזק מקולו של התותח הישן. 

ריפעת סנדוקה מפעיל חזיזים

הנה כאן, סרטון קצר מלפני כחמש שנים, שהכין איתי אשר, מתאגיד השידור כאן, על משפחת סנדוקה ועל 'התותח הקדוש'. 

סוף סוף אפשר לאכול ולשתות. למעשנים – אפשר כבר להדליק סיגריה...

סוחרים בשוק שוברים את הצום בארוחת האיפטאר

שלושים ימי הצום מסתיימים בעיד אל-פיטר, חג הנמשך שלושה ימים. לקראת החג מרבים לקנות או לתפור בגדים חדשים לבני המשפחה, ובימי הצום האחרונים חנויות הבדים וההלבשה מלאות בקונים.

קונים בדוכן בדים בשער שכם

*

כאמור, בבוקר יום רביעי השבוע יתחיל הצום. יהיה נחמד אם תזכרו לברך את ידידיכם ושכניכם המוסלמים בברכה המקובלת: רמדאן כרים (רמדאן נדיב).

דף פייסבוק של עיריית תל אביב-יפו

______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיפורי רחובות: רבי עקיבא, איש אשכולות, בנימיני, אפרים קישון

א. רבי עקיבא איש צנוע

צילום: איתמר לויתן

בנתניה יש רחוב על שם רבי עקיבא. ההסבר בשלט הרחוב משונה ביותר.

רבי עקיבא היה בוודאי אחת הדמויות החשובות בתולדות ישראל, וכנאמר בשלט גם היה בלי ספק 'מגדולי הַתַּנָּאִים'. זה בערך הדבר הנכון היחיד בשלט.

אכן, הוא היה מגדולי החכמים של מה שנקרא בספרות המחקר 'הדור השלישי' של התנאים (חכמי המשנה), אך לא היה 'ראש' הדור השלישי, מסיבה פשוטה – לא היה תואר כזה וממילא גם איש לא בחר בו להיות כזה.

ככל הידוע לנו, רבי עקיבא נולד במאה הראשונה לספירה ומת – יותר נכון נהרג – בשנת 132 (אולי שנה או שנתיים אחר כך), כחלק מדיכוי מרד בר כוכבא בידי הרומאים. לרבי עקיבא חלק חשוב, אם לא מרכזי, בעיצוב דמותה של ההלכה לאחר חורבן בית המקדש השני, ושיטתו הפרשנית נמצאת בלבה של המשנה שבידינו, אך הוא לא ייסד שיטה בעריכת המשנה, שכן זו נערכה ונחתמה כשמונים או תשעים שנה אחר מותו, בערך בשנת 220, בדורם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו.

ב. אנשי אשכולות

צילום: איתמר לויתן

בחיפה, בכרמל המערבי, יש רחוב ושמו אשכולות. השלט אינו מנוקד ולפיכך העיון בו הוא הזדמנות טובה לתיקון שגיאה נפוצה. לא איש אֶשְׁכּוֹלוֹת (ובטח לא אשכוליות 😊) כי אם איש אַשְׁכּוֹלוֹת, וליתר דיוק איש הָאַשְׁכּוֹלוֹת.

ביטוי זה יוחד ללמדנים מופלגים, ידענים ובקיאים, למשל הַתַּנָּאִים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שעליהם נאמר 'משמתו יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות' (משנה סוטה, ט, ט). 'מאי אשכולות?' שאלו חכמי התלמוד (מסכת סוטה מז ע"ב), וענו במדרש עממי: 'איש שהכל בו'. הדימוי המוחשי הוא כמובן אשכול ענבים, אך כבר העירו גדולים כי בעצם זהו תרגום עברי לביטוי היווני אַסְכּוֹלָה (בית ספר או בית מדרש). 

וכיוון שאנו עוסקים כאן גם בזוטי דברים, נציין שהעתקת הפסוק המצוטט בשלט קצת שגויה. במקור שבספר בראשית נכתב 'הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים' (ולא 'אשכולותיה' כבשלט, וממילא גם התעתיק צריך להיות Ashkelot). 

ג. בנימיני או בינימיני?

צילומים: דוד שי

צבי בנימיני היה ראש המועצה הראשון של רמת השרון (בשנים 1955-1949), ואך טבעי הוא שייקרא בעירו רחוב על שמו. מה חבל ששם המשפחה נכתב בשגיאה קשה ומביכה.

אין כזה דבר בינימין או בינימיני, יש רק בנימין או בנימיני (הסבר על טיבו ומקורותיו של שם זה, ראו כאן).

ד. 'נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם': מנחל קישון לאפרים קישון

אפרים קישון, פרטאצ'יה אהובתי, ספרית מעריב, 1976 (איור: דוש)

זה נשמע כמו הומורסקה שכתב אפרים קישון (2005-1924), אבל לא – אלה החיים בפרטאצ'יה לנד.

היֹה היה בשכונת פלורנטין, בדרום תל אביב, רחוב ותיק ושמו הקישון, רחוב שנמתח במקביל לרחוב הרצל. השם ניתן, כמובן, לכבודו של נחל קישון, הנזכר כבר בתנ"ך כמקום טביעתן של מרכבות סיסרא ('נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן', שופטים, ה 21) ושחיטתם של נביאי הבעל ('וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם', מלכים א, יח 40). ואכן, בסביבה יש רחובות הנושאים שמות של אזורים גאוגרפיים סמוכים, כמו עמק יזרעאל (ששמו הוחלף בשנת 1994 ועתה נושא את שמו של הרב יצחק ידידיה פרנקל), כפר גלעדי או זבולון (השבט ששכן לאורך מישור החוף הצפוני).

מה היה רע בשם הישן? מאומה לא. אבל עיריית תל אביב חיפשה דרך נאותה להנציח את זכרו של הסטיריקן הדגול אפרים קישון, שהלך לעולמו בינואר 2005.

תחילה הקצו לכבודו רחוב קטן בצפון תל אביב, אך ככל הנראה בני משפחתו סירבו לכך ודרשו ששמו יונצח במקום מרכזי יותר. בהברקה שמתאימה לארבינקא – גיבורו התחמן של קישון, שבקי ברזי הבירוקרטיה העירונית – הוחלט בשנת 2020 להפוך את רחוב הקישון לרחוב אפרים קישון, ובני המשפחה הסכימו לכך.

גם וגם (צילום: עמי זהבי)

הבעיה היא, כרגיל, שלא כולם שמעו על זה. וכך, ברחוב עצמו עדיין אפשר לראות את שני סוגי השלטים, שלא לדבר על מפות גוגל וּוייז.

מפות גוגל

'האַלְמוֹתִיוּת של הנֶפֶשׁ': מה למד מוצרט ממשה מנדלסון?

משפחת מוצרט (האב ליאופולד, הבן וולפגנג והבת מריה אנה; דיוקן האם שמתה מצויר על הקיר), 1780 בערך (ויקימדיה)

מאת רון זרחי

לזכרו של אייל באט (2025-1966), מוזיקאי, מורה וחבר 

במלאת שנה למותו

א. מכתב לאב גוסס

בתחילת חודש אפריל 1787 נודע למלחין וולפגנג אמדיאוס מוצרט (1791-1756) כי אביו ליאופולד חולה אנוש. ב-4 באפריל שלח לו מכתב ובו כתב כך: 

כרגע קיבלתי את הידיעה שהעציבה אותי מאוד, בעוד שעל פי מכתבך האחרון יכולתי להניח שאתה, השבח לאֵל, חש בטוב. אבל עכשיו אני שומע שאתה חולה ממש! עד כמה אני משתוקק לקבל ממך ידיעה מנחמת איני צריך לומר לך, ואני כמובן מקווה לכך מאוד, על אף שעשיתי לי הֶרגל לצַפּות תמיד בכל עניין לרע ביותר. מאחר שהמוות (אם לבחון זאת היטב) הוא התכלית האמיתית של חיינו, יצרתי עמו זה כמה שנים, עם ידיד האמת הטוב ביותר הזה של האדם, היכרות כה קרובה, עד כי דמותו לא רק שכבר אינה מפחידה אותי, אלא שאף יש בה עבורי משהו מרגיע ומנחם. אני מודה לאלוהַי על החסד שהעניק לי בכך שיצר עבורי את ההזדמנות (אתה מבין אותי) ללמוד להתייחס אליו [למוות] כאל המפתח לאושר האמיתי. איני הולך לישון אף פעם מבלי לחשוב שאולי (צעיר ככל שאני) ביום הבא כבר לא אהיה עוד, ואיש מבין מכריי לא יוכל לומר שהדבר גורם לי להיות נִרְגָן או עצוב, ועל האושר הזה אני מודה בכל יום לבוראי, ומאחל אותו מקֶרֶב לִבִּי לכל אדם באשר הוא.

<מכתבו של מוצרט הובא בספר Mozarts Briefe (1864); נגיש בפרויקט גוטנברג, פרק 144. התרגומים לעברית כאן ובהמשך הם שלי. עוד על מכתב זה ראו במאמרה של אידה פוסטמה (Ida Postma), Mozart's Key to Happiness>.

ואכן, האב הלך לעולמו קצת פחות מחודשיים אחר כך.

דבריו של מוצרט עשויים להפתיע את הקורא, שכן באותה עת הוא היה בן שלושים ואחת, בשיא הצלחתו המקצועית, וזה כחמש שנים נשוי באושר לזמרת קוֹנְסְטַנְצֶה וֶבֶּר. ייתכן שה'הֶרְגל לצַפּות תמיד לרע ביותר' קשור למותה הפתאומי של אמו, כתשע שנים קודם לכן, ואולי אף למוֹת שניים מילדיו התינוקות (בהמשך מתו עוד שניים, ומתוך ששת ילדיו רק שניים הגיעו לבגרות). עם זאת, אין באירועים הללו לבדם כדי להסביר את ההתייחסות למוות שמוצגת במכתב, ואף לא את עצם העלאת הנושא באופן כה ישיר בפני אב הנמצא על ערש דווי, במקום לנסות לעודדו ולהעניק לו תקווה להחלמה.

חוקרי מוצרט נוהגים לקשור בין דבריו אלה לבין העובדה שבאותה עת הוא השתייך למִסְדר הבונים החופשים (המאסונים), אליו הצטרף ב-1784, ואף הגיע בו, בתוך ארבעה חודשים בלבד, לדרגת 'אומן' ((Meister, שהיא הגבוהה ביותר בהייררכייה הארגונית של מסדר זה, שנחשב לאגודת סתרים. הבונים החופשים אכן הדגישו את חשיבות ההתמודדות עם המוות, והדבר בא לידי ביטוי בסמלים ובטקסים ייחודיים, אשר משתמעת מהם, בין השאר, גם אמונה בהישארות הנפש. כזה הוא למשל המנהג לפזר ענפים של עץ שיטה ירוק־עַד על ארון קבורה של נפטרים מבין חברי הקהילה ('האחווה'), כסמל לאַלְמוֹתִיוּת של הנפש ולהתחדשותהּ המתמדת. כך גם הדיבור על 'המזרח הנצחי' (Ewiger Osten) כמקום שבו נמצאות נשמות המתים (אומנם ביטוי זה נכנס כנראה לשימוש רק במהלך המאה ה-19, אבל שורשיו של הרעיון בתקופתו של מוצרט). ביסוד תפיסת העולם המאסונית מודגשת השאיפה להעניק לחיים משמעות ראויה ובעלת ערך מתוך הוודאות של סופיותם. שאיפה זו מובַּעַת באמצעות סמלים – כמו שעון חול, חרמש או גולגולת עם עצמות מוצלבות – המיועדים להזכיר לאדם שזמנו קצוב. מכאן גם האמרה העתיקה, המשמשת להם מוטו בכתב ובשיח: 'זכור את יום המוות' (Memento mori).

איגנץ אונטרברגר, 'מוצרט בלשכת הבונים החופשים', וינה 1789
מקובל כי בקצה הימני הרחוק צויר מוצרט, משוחח עם חברו עמנואל שיקאנדר, מחבר הליברטו ל'חליל הקסם' (ויקימדיה)

אפשר להניח שהלכי מחשבה ומנהגים אלה השפיעו על רעיונות שהביע מוצרט במכתבו לאביו, אך אין בכך די. התייחסותו למוות כ'תכלית האמיתית של חיינו', כ'ידידו הטוב ביותר של האדם' וכ'מפתח לאושר האמיתי' חורגת מן הגישה המקובלת אפילו בקרב הבונים החופשים, ומרמזת על מקור השראה אחר שיש לנסות ולאתרו.

ב. משה מנדלסון וחיבורו 'פיידון'

משה מנדלסון (1786-1729) היה מגדולי הפילוסופים של עידן הנאוֹרוּת וההוגה היהודי המפורסם והמשפיע ביותר בדורו. מכל כתביו זכה לתפוצה הרבה ביותר ספרו פיידון, שכותרת המשנה שלו היא על האלמותיות של הנפש בשלוש שיחות (Phaedon oder über die Unsterblichkeit der Seele). הספר ראה אור בפעם הראשונה בשנת 1767 ובתוך שנים ספורות נדפס בארבע מהדורות ותורגם לשפות רבות.  

משה מנדלסון, פיידון, ברלין ושטטין 1767, מהדורה ראשונה (המוזיאון היהודי ברלין)

הספר נכתב בעידודו של הפילוסוף תומאס אַבְּט (Abbt), ידידו הקרוב של מנדלסון, והוא למעשה תרגום ועיבוד מחודש לחיבור של אפלטון באותו שם (Phaedo), שנושאו הוא שיחותיו של סוקרטס עם תלמידיו בבית כלאו לפני הוצאתו להורג. בשיחות אלה הציג בפניהם סוקרטס את יחסו למוות והוכיח, בדרכים רציונליות שונות, את עובדת הישארות הנפש. פיידון – שפירושו ביוונית 'אור' או 'נתינה' – היה שמו של אחד התלמידים, שמילא את תפקיד המְסַפֵּר והמתעד של השיחות. 

מנדלסון שָאַל מאפלטון את סיפור המסגרת, שמות המשתתפים והנושא בכללו, ויצר גרסה משלו לחיבור ובה סוקרטס מתבטא ברוח הפילוסופיה של המאה ה-18. בדברי ההקדמה הסביר זאת מנדלסון במילים האלה: 'העדפתי לנקוט גישה אנכרוניסטית מאשר לוותר על נימוקים שעשויים לתרום ליכולת השכנוע' (עמ' 5). כך נוצר למעשה חיבור פילוסופי מודרני בלבוש עתיק. הפרסום הרב של הספר הביא לביסוס מעמדו של מנדלסון כאחד הפילוסופים הנחשבים בזמנו, ולכינויו 'סוקרטס היהודי' או 'אפלטון הברלינאי'.

דיוקנו של תומאס אבט, 1766-1738 (ויקימדיה)

אומנם הספר הוקדש לתומאס אַבְּט, שמת כשנה לפני הוצאתו לאור, בגיל 27 בלבד, אך ניתן לשער שהבחירה לכתוב על הישארות הנפש קשורה גם למותה של שרה, בתו הראשונה של מנדלסון בשנת 1763, עוד בטרם הגיעה לגיל שנה. הדבר נרמז במכתבו לאַבְּט בעקבות הארוע:

המוות דפק על דלת מעוני וגזל ממני בת שחייתה על האדמה בתמימות רק אחד-עשר חודשים [...] הייתכן שמכל זה לא יישאר שום זכר בכל הטבע? איני יכול להאמין שאלוהים הניח אותנו על אדמתו כמו את הקצף על הגלים (מצוטט מתוך שמואל פיינר, משה מנדלסון, מרכז זלמן שזר, 2005, עמ' 62).

מכאן שמדובר בחיבור שאיננו רק דיון פילוסופי תיאורטי, אלא גם דרכו של המחבר להתמודד עם כאב של אובדן אישי.

פיידון של מנדלסון תורגם לעברית בידי המשכיל ישי בער-בינג מהעיר מֶץ. הספר, שראה אור בפעם הראשונה בשנת תקמ"ז (1787) בברלין, בדפוס המשכילי של 'חברת חינוך נערים', כלל הקדמה של נפתלי הרץ וייזל, ידידו הקרוב של מנדלסון. מהדורות נוספות ראו אור בברין (ברנו) שבמוראביה (1798), ביוהניסבורג שבגרמניה (כנראה 1860), בלִיק (1862), ובוורשה (1882, 1885). המהדורות הללו סרוקות באתר הספרייה הלאומית, אך העברית של תרגום זה ארכאית וקשה לקריאה בימינו. ככל שידוע לי, הספר לא תורגם פעם נוספת לעברית. 

פעדאן, ברין תקנ"ח (הספרייה הלאומית)

ג. האם מוצרט קרא את 'פיידון'?

מתברר שעותק מספרו של מנדלסון היה גם ברשותו של מוצרט, שקיבל אותו, כנראה, מפאני פון ארנשטיין (1818-1758), דמות מרכזית ורבת השפעה בחיי הרוח והתרבות בווינה. פאני, שנולדה בברלין, הייתה בתו של דניאל איציג (יפה), מראשי הקהילה היהודית ומן היהודים העשירים ביותר בפרוסיה, שנהנה מקשרים הדוקים בחצר המלוכה והיה בנקאי החצר. פאני איציג-ארנשטיין ומשה מנדלסון היו קרובי משפחה ושורשיהם המשותפים הגיעו עד לרמ"א (הרב משה איסרלישׂ, פוסק ההלכה הנודע שחי במאה ה-16 בקרקוב). בהמשך נישאה אחייניתה של פאני, לאה סולומון, לאברהם, בנו של משה מנדלסון. זוג זה התפרסם בעיקר בזכות שני ילדיו, המלחינים פאני ופליקס מנדלסון (פאני מנדלסון נקראה על שם פאני ארנשטיין, אחות סבתהּ). 

פאני פון ארנשטיין. הדפס אבן, 1819 (ויקימדיה)

חוקרי התקופה משערים שמוצרט הכיר את פאני ארנשטיין דרך אשתו לעתיד קונסטנצה וֶבֶּר, או אחת מאחיותיה, שפאני נהגה ללוות בפסנתר את זמרתן בקונצרטים שנערכו בסלונים ביתיים בווינה. כמו כן, במהלך השנה שלפני נישואיו (1781) הוא שכר דירה בבניין שהיה בבעלות חותנהּ, אדם איזאק ארנשטיין, ויש עדות לכך שלאחר מכן זכה לתמיכה כלכלית מפאני ומבעלה נתן ארנשטיין. אפשר אפוא לשער, שבמהלך אותה תקופה, כלומר בין השנים 1781 ל-1784, הוא גם קיבל ממנה עותק של פיידון.

מכתבו הנזכר של מוצרט לאביו מעיד שהוא כנראה קרא את הספר בעיון רב והושפע מהרעיונות שהציג מנדלסון מפיו של סוקרטס, בעיקר בשיחה הראשונה. לצורך ההמחשה הנה כמה דוגמאות (מספרי העמודים, כאן ובהמשך, מתייחסים למהדורה הראשונה של פיידון):

מוצרט: המוות הוא התכלית האמיתית של חיינו.

סוקרטס: את מטרת שאיפותינו, החוכמה, לא נוכל להשיג אלא לאחר מותנו (עמ' 116).

מוצרט: דמותו [של המוות] לא רק שכבר אינה מפחידה אותי, אלא שאף יש בה עבורי משהו מרגיע ומנחם.

סוקרטס: עבוּר הפילוסוף האמיתי המוות לעולם אינו מפחיד, אלא תמיד מתקבל בברכה [...] דבר אינו כה חסר היגיון מאשר פילוסוף החושש מן המוות (עמ' 121-120).

מוצרט: להתייחס אליו [למוות] כאל המפתח לאושר האמיתי.

סוקרטס: דווקא מנוּחמים ומאושרים עלינו לעבור לשם [לעולם הבא], למקום שבו ישנה לנו תקווה לחבק את אהבתנו, כוונתי לחוכמה, ולהשתחרר מבן הלוויה המעיק [הגוף] שגרם לנו כל כך הרבה צער (עמ' 120). 

אני, שכל חיי חיפשתי בקנאות את האמת ואהבתי יותר מכל את הטוב והנעלה Tugend]], מתמלא שמחה לשמוע את קול האֵלים הקוראים לי משם ליהנות מן האור שאליו תמיד ייחלתי בחשכה הזאת (עמ' 172-171).             

ניתן להניח שמוצרט, כמוזיקאי וכאינטלקטואל שנטה בשנותיו האחרונות לחשיבה פילוסופית על החיים, מצא עניין רב בספרו של מנדלסון, ובייחוד בדברים שנכתבו בו על הקשר שבין פילוסופיה ומוזיקה: 

הפילוסופיה היא המוזיקה המושלמת ביותר, כי היא מלמדת אותנו לכוון את מחשבותינו ופעולותינו ככל האפשר כך שהן תתאמנה במלואן לכוונותיו של הבורא. המוזיקה היא מדע היוצר הרמוניה בין החלש והחזק, הגס והמעודן, הבלתי נעים והנעים. לכן מובן שאין בנמצא מוזיקה נפלאה ומושלמת יותר מהפילוסופיה, המוֹרָה לנו לא רק כיצד ליצור התאמה בין מחשבותינו ופעולותינו בפני עצמן, אלא גם בין מעשיו של הסופי [בן התמותה] עם כוונותיו של האין-סופי [האֵל], ובין מחשבותיו של שוכן הארץ עם מחשבותיו של היודע-כול, מתוך הרמוניה מופלאה (עמ' 91).

ד. האם ואיך משתקף 'פיידון' במוזיקה של מוצרט?

האם מוצרט אכן התכוון לרעיונות שביטא במכתבו לאביו, והאם לאותם הלכי רוח שאימץ בהשפעת מנדלסון יש ביטוי גם במוזיקה שלו?

במאמר מפורט שחיבר נגן הוויולה והמוזיקולוג האמריקאי סטיבן מַכְטינגר (Steven N. Machtinger, 'Mozart, Mendelssohn and Metaphysics', Acta Musicologica, 92, 2020, pp. 50-71) ניתנה תשובה שלילית על שתי השאלות. לטענתו של מכטינגר, המסרים הפילוסופיים והמוּסריים העולים מן האופרות של מוצרט, דווקא מנוגדים לתפיסותיו של מנדלסון כפי שהובעו בפיידון. אומנם הוא מסתייג ומודה שצריך להיזהר מלייחס למלחין את השקפות מחברי התמלילים שלו (עמ' 62), אך בפועל עושה בדיוק את מה שהזהיר מפניו. טיעונו העיקרי נוגע לאופרה דון ג'ובאני (1787), שבה הגיבור נקרא להביע חרטה על חטאיו, ובשל סירובו לעשות כן הוא נבלע בלהבות אש ונידון לקללת נצח בשְאוֹל. 

מכטינגר סבור כי מנדלסון לא היה מקבל הן את העונש הן את התפיסה הנוצרית שדוגלת בחרטה כתנאי מוקדם לגאולת הנפש. מכאן מסקנתו: 'נראה שמוצרט הטמיע את הפילוסופיה של מנדלסון רק במידה שהספיקה כדי לנחם את אביו, אבל נשאר מחויב בכל מאודו לרעיונות הליבה של דתו [הנצרות הקתולית'] (עמ' 69). את מאמרו סיים בקביעה נחרצת: 'נשארנו עם המסקנה, שבמכתבו לאביו אמר מוצרט את מה שהתכוון, אבל הוא לא באמת התכוון למה שאמר'. 

האומנם צודק מכטינגר בטענתו? הבה נניח בצד את האופרות, שבהן מוצרט נדרש להעמיד את מלוא כישרונו ומיומנותו לרשות הליברטו שהוכתב לו, ונבחן את הדברים לאור אחת מיצירותיו הידועות והאהובות ביותר, הרקוויאם, שאותה הלחין בחודשי חייו האחרונים (1791) ולא זכה להשלימה. ההנחה הסבירה היא שבחיבור מוזיקה לתפילת אשכבה – שאין בה עלילה וגיבורים – יכול המלחין לבטא את תחושותיו ואמונותיו בנוגע לחיים ולמוות באופן ישיר יותר, ובלתי אמצעי.   

בטקסט של הרקוויאם ישנם חלקים רבים שמזמינים הלחנה בכיוון מסוים ומוגדר היטב שמתחייב מן המילים. כך למשל למילים  Dies irae dies illa... (יום עֶבְרָה וזעם יהיה היום ההוא, בו יתפורר העולם לאֵפֶר), אין כל אפשרות אחרת מאשר להתאים מוזיקה המעוררת אימה וחלחלה. הוא הדין גם בפסוקים Confutatis maledictis… (כאשר ייגזר דינם של המקוללים לאש הגיהינום), או Ne absorbeat eas tartarus… (עֲשֵׂה שלא תבלעם שְׁאוֹל, ושלא תעטפם החשכה). ומי לא יזיל דמעה לצלילי פרק ה-Lacrimosa (יום דמעות יהיה היום ההוא...), בין בנוסח של מוצרט בין, למשל, בנוסח של וֶרדי?

אם רוצים אפוא לעמוד על גישתו המיוחדת של מוצרט להלחנת הרקוויאם, צריך להתייחס לקטע מסוים בטקסט שלו אשר פירושו איננו חד-משמעי. זהו הבית השלישי של הפרק :Dies irae

השופר, השולח את צלילו המופלא       Tuba mirum spargens sonum    

על פני קברי כל הארץ,                                Per sepulcra regionum        

קורא לכולם אל כס המלכות [למשפט]     Coget omnes ante thronum

מילת המפתח כאן היא: mirum (המופלא, הבלתי רגיל). רוב מלחיני הרקוויאם העניקו למילה זו משמעות של מעורר יראה או איום ונורא, ומשום כך הבית כולו נתפס אצלם כתיאור של אימה ופחד וכהמשך טבעי למילים של ה-Dies irae. כך הדבר ברקוויאם של מיכאל היידן, אחיו הצעיר של יוזף היידן (1771), בשני הנוסחים של יוהאן אדולף הָאסֶה (1763, 1764), בשני הנוסחים של לוּאיג'י כֶּרוּבִּיני (1816, 1836), ברקוויאם של הקטור ברליוז (1837), ברקוויאם של ג'וּזֶפֶּה וֶרדי (1874), וברבים נוספים.  

הנה לדוגמה, פתיחת ה-Dies irae מתוך הרקוויאם בדו-מינור של כרוביני משנת 1816. מילות הבית השלישי Tuba mirum)) מושמעות בפי המקהלה 'בצעקה גדולה', כהמשך רצוף לשני הבתים הראשונים (Dies irae ו-(Quantus tremor, המושרים בקנון בין קולות הנשים לקולות הגברים, ויוצרים תחושת אֵימה ובהלה על ידי טמפו מהיר מאוד ועוצמה גוברת והולכת. על מנת ליצור אווירה מאיימת כבר בתחילת הפרק, מייד לאחר קול השופר הפותח אותו (המיוצג על ידי כלי נשיפה ממתכת באוּניסוֹנוֹ), נשמעת מכת גונג מפתיעה ורבת עוצמה – אפקט נדיר במוזיקה של ראשית המאה ה-19.

הנה הקלטה של הפרק Dies irae בביצוע תזמורת פילהרמוניה ומקהלת הזמרים האמבּרוזיים בניצוח ריקרדו מוּטי. שימו לב רק ל-65 השניות הראשונות של הפרק:

 

גישה דומה מאוד קיימת ברקוויאם של ורדי. כאן הבית Tuba mirum מופרד משני הבתים שלפניו והוא חטיבה מוזיקלית עצמאית. השופר מיוצג על ידי ארבע חצוצרות מתוך התזמורת, ושני זוגות של חצוצרות נוספות, העונות להן כהד, מוצבות, על פי הוראת המלחין, במקומות מרוחקים מן הבמה ונסתרות מן הצופים והמאזינים. בתחילה נשמעים צלילים ארוכים בקול אחד, כשההד עונה באוקטבה הגבוהה ומסמל בכך את התפשטות קול השופר על פני המרחבים. בזה אחר זה מתווספים עוד קולות, היוצרים הרמוניות קודרות ומטילים מורא בעוצמה גוברת והולכת, תוך הצטרפות כל כלי הנשיפה ממתכת והטימפני, ולאחר מכן גם המקהלה והתזמורת כולה. התוצאה היא מסה צלילית אדירה, הנקטעת באחת ובמפתיע בצליל קצר הנשמע כזעקה שמותירה אחריה שתיקה רועמת. הקטע כולו, הנמשך פחות משתי דקות, יכול לשמש דוגמה מופתית לאופן שבו ניתן לתאר באמצעות מוזיקה תחושת חרדה קיצונית עד כדי פחד מוות. 

הנה הקלטה בביצוע התזמורת הפילהרמונית של ברלין ומקהלת הרדיו השוודי בניצוח קלאודיו אבּאדו:

על רקע שתי הדוגמאות הללו, ועוד רבות אחרות דומות להן, נקל להיווכח עד כמה שונָה וייחודית הייתה גישתו של מוצרט להלחנת ה-Tuba mirum. הוא הבין היטב את משמעות קול השופר בהקשר של יום הדין במסורת האמונה הקתולית, אך בניגוד גמור למקובל בחר לייחס למילה mirum משמעות חיובית של 'קָסוּם' או 'עָנוֹג', וכך יכול היה לבטא את תפיסתו האופטימית והמנחמת בנוגע למוות ולחיי העולם הבא. השופר בפרק זה, המיוצג על ידי טרומבון סולו, מציג עצמו תחילה ברצף של צלילי אקורד מז'ורי – רמז להיותו סמל לכלִי נשיפה טבעי שאֵלֶה הם צליליו האופייניים (בדומה לתרועות צבאיות של חצוצרה, המבוססות על צלילי אקורד מז'ורי יחיד) – ולאחר מכן מלַווה את זַמַר הבריטון בלחן זמרתי שובה לב, הנתפס כמרגיע ומבשׂר טוב, בייחוד לאחר האפקט הסוער והמאיים של הפרק Dies irae הקודם לו.

הנה הקלטת ה-Tuba mirum מהרקוויאם של מוצרט בביצוע נגן הטרומבון דיוויד וייטהאוז ((Whitehouse וזמר הבריטון ג'יימס ניובי ((Newby, בניצוח אדם פישר: 

האם אין זה רמז למקום 'מרגיע ומנחם', שהוא אולי גם ה'מפתח לָאושר האמיתי'? פרק זה לבדו די בו כדי להיווכח שמוצרט התכוון באמת לדברים שכתב לאביו ושניתן לראות במכתבו מעין הצהרת כוונות ותשתית רעיונית לחיבור הרקוויאם שלו. 

קרן באסט, גרמניה 1787 (ויקימדיה)

ראיה נוספת לכך קיימת גם בתִזמור היצירה, וליתר דיוק בשימוש שמוצרט עושה בה בשתי קרנות בָּאסֶט. קרן הבאסט (Corno di Bassetto) היא סוג של קלרינט ודומָה לה מאוד בגוֹן הצליל שלה. בשונה מן הקלרינט, היא לא הייתה חלק אינטגרלי מהתזמורת, ומוצרט, שכנראה נִשְבּה בקסמהּ, שילבהּ בכמה מן האופרות שהלחין בקטעים בודדים בלבד כסמל לאור רוחני-שמימי ולהבעת נחמה. 

כדי להתרשם מצלילהּ המיוחד, הנה לדוגמה האַרְיָה של וִיטֶלְיה Non piu di fiori )לא עוד זרי פרחים יפים) מתוך האופרה חסדו של טיטוס, שמוצרט חיבר בקיץ האחרון לחייו (1791), במקביל לעבודתו על האופרה חליל הקסם ועל הטיוטות הראשונות לרקוויאם. 

הגיבורה מקוננת על מר גורלה, בין השאר במילים 'רואָה אני את המוות קָרֵב אלי', בעוד הלחן האופטימי והענוג של קרן הבאסט וצלילהּ האינטימי והמוּאר מיועדים לעודד אותה ולהעניק לה נחמה ותקווה.

הנה הקלטה של אריה זו בביצוע הזמרת ג'ויס די-דונאטו ((DiDonato, נגן קרן הבאסט אריק הופריץ' ((Hoeprich, בניצוח פראנס בריגן (Brüggen):

 

מוצרט היה עקבי מאוד בתפיסת המשמעות הסמלית שייחס להופעת קרן הבאסט ביצירותיו, ולכן התפקיד שניתן לה באופרות שלו היה תמיד מצומצם – בדרך כלל פרק אחד או שניים מתוך יצירה שלמה – שכן שימוש נרחב מדי היה מונע את האפשרות לייחס לכלי זה משמעות מיוחדת. על פי כתב היד של הרקוויאם, נראה שגם בו התכוון לשלב את קרנות הבאסט במקומות ספורים בלבד, אלא שפרנץ קְסָאוֶור זיסמאייר (1803-1766), אשר השלים את היצירה וגיבש את הנוסח המקובל לביצועהּ עד היום, בחר לשתפן בכל הפרקים ללא יוצא מן הכלל, כולל באחרונים שהלחין בעצמו. בהיבט הפרקטי היה לכך יתרון ברור: 'עיבוי' הליווי התזמורתי, שהוא יחסית דל, על ידי כלים שממילא נמצאים בפרטיטורה המקורית, מבלי להוסיף כלים שאינם נזכרים כלל בכתב היד (כמו חלילים, אבובים או קרנות). אך פתרון זה, אשר בניגוד לדרכו של מוצרט הפך את קרנות הבאסט לחלק אינטגרלי וקבוע של התזמורת, מקשה את הבנת המשמעות הסמלית של הופעתן ביצירה ואת קליטת המסרים שהמלחין ביקש להביע.  

מעיון בפרטיטורה המבוססת על כתב ידו של מוצרט, מסתבר שקרנות הבאסט יועדו להשתלב ברקוויאם בשלושה מקומות: הראשון הוא פרק הפתיחה (Introitus), המתחיל במילים: 'מנוחת נצח הַעֲנֵק להם, אלוהים, ואור תמיד הָאֵר עליהם'. קרוב לוודאי שחלקו השני של משפט זה, המתייחס לאור ולהֶאָרָה (et lux perpetua luceat eis), היה מקור ההשראה לבחירתו של המלחין דווקא בכלים אלה, אשר כזכור מסמלים בין השאר אור, ובהקשר זה – אור הנצח השמימי.

מקרה מעניין ומורכב יותר הוא הפרק Confutatis maledictis, אשר בחלקו האחרון מופיעות המילים האלה:

אני מתחנן בכריעה ובהכנעה              Oro supplex et acclinis

בלב נשחק כאֵפֶר,                          cor contritum quasi cinis

עוזרני נא בעת אחריתי.                        gere curam mei finis.

כאן מוצרט חולל את אחד מפלאי יצירתו. הוא הלחין מילים אלה כמהלך הרמוני קודר ואפל המושמע ארבע פעמים, כל פעם בחצי טון נמוך יותר. הירידה בחצאי טונים היא סמל מוּכּר וידוע, עוד מתקופת הבארוק, לירידה אל בור הקבר. אך דווקא ברגע קודר זה צירף את קרנות הבאסט, שלא נשמעו קודם לכן באותו פרק, בנגינת קווים מלודיים זהים לאלה של קולות הנשים במקהלה. בכך הצניע מוצרט במתכוון את נוכחותן והשתמש בהן רק כתוספת צבע מאיר לקולות הזמרה. התוצאה היא שהמוזיקה מקנה לבית זה מובן דו־משמעי ובכיוונים מנוגדים: הצלילים כשלעצמם מסמלים את המוות הקָרֵב ואת הגוף היורד אלי קבר (כמשתמע מהמילים), ובו בזמן מביע קולן החם של קרנות הבאסט מסר של נחמה והבטחה לגאולת הנפש במרומים, במָקום של אור נצח ושל 'אושר אמיתי'. ביטוי נוסף לאופטימיות זו נוצר מכך שהמהלך כולו, המתאפיין בהרמוניה קודרת במיוחד ובמינור, מסתיים במפתיע דווקא באקורד מז'ורי מנחם ומוּאר. 

הנה הקלטת הפרק Confutatis maledictis בביצוע מקהלת Collegium Vocale Gent, בניצוח פיליפ הרווגה:

מהנאמר עד כה מתקבלת תמונה די ברורה לגבי גישתו של מוצרט להלחנת הרקוויאם: הוא לא ניסה להתעלם מתיאורי האֵימה הקיימים בטקסט בהקשר של יום הדין והעונש הצפוי לחוטאים; אדרבה, הוא העניק להם המחשה מוזיקלית הולמת ומרשימה. אך לצד זאת, בולטת שאיפתו להביע מסר של נחמה הנובע מאמונתו העמוקה בהישארות הנפש וב'אושר האמיתי' המצפה לאדם לאחר מותו. בכך משקף הרקוויאם שלו את אותה תפיסת עולם שהתגבשה אצלו בשנותיו האחרונות, בין השאר בהשפעתו של מנדלסון, והתבטאה במכתבו האחרון לאביו.

הנרי נלסון אוניל, 'שעותיו האחרונות של מוצרט', 1860 בקירוב (ויקימדיה)

חלק נוסף ביצירה שבו משתתפות קרנות הבאסט, ה-Recordare (זְכוֹר), כולל שבעה בתים מתוך ה-Sequence (Dies irae), שכולם מסתיימים במילות תחינה ובקשת רחמים (אל תעזבני ביום ההוא, הענק לי מחילה לפני יום הדין, המצא לי מקום בקֶרֶב צֹאנך, הציבני לימינך וכדומה). הפרק נפתח בדואט רגוּע וענוג של קרנות הבאסט, אשר כביכול נועד רק לשַמֵש מבוא לשירתם של ארבעת הזמרים. אלא שעצם הבחירה דווקא בכלים אלו מעידה על כוונת המלחין לבטא בצלילי הפתיחה היענות לתפילתו של המאמין עוד בטרם החלה, ולהעניק לו בכך טעם מוקדם של האושר המצפה לו בבוא יומו. ייתכן שבהלחנת החלק הזה של הרקוויאם עלה בזיכרונו של מוצרט המשל שהביא מנדלסון מפי סוקרטס בפתיחת השיחה השנייה של פיידון: 

אומרים על הברבורים שסמוך למותם הם שרים יפה יותר מאשר בכל חייהם. אם בעלי כנף אלה, כפי שנטען, מקוּדשים לאֵל אפולו, אז הייתי אומר שאֵל זה מאפשר להם לחוש בשעת מותם טעם מוקדם של האושר המצפה להם בחיים ההם [בעולם הבא], ושמתוך תחושה זו הם שמחים ושרים. כך הדבר גם לגַבַּי – הנני כּוהן של אותו אֵל, ובאמת! הוא טָבַע בנפשי תחושה מטרימה של האושר שלאחר המוות, אשר מסלקת כל צער, ועושה אותי, בהתקרב שעת מותי, שמח הרבה יותר מאשר בכל חיי (עמ' 175-174).

הנה הקלטת ה-Recordare מתוך הרקוויאם בביצוע רביעיית זמרים בניצוחו של כריסטופר הוגווּד (Hogwood): 

__________________________

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך  ron.zarchi@gmail.com