חסידי אומות העולם הארמנים

צילום: יעל שילה

מאת רות כהנוב

לרגל יום השואה ועל רקע ההתנכלויות החוזרות ונשנות לנוצרים בעיר העתיקה של ירושלים, בעיקר לארמנים שרובע מגוריהם שוכן על הדרך לרובע היהודי ולכותל, יזמה מִנהלת הקו החם ומרכז הנתונים לחופש דת, בשיתוף עם מתנדבי הקו, תערוכה על ארמנים שהוכרו כחסידי אומות העולם .

התערוכה, שהוצגה בסמינר הארמני ברחוב הפטריארכיה הארמנית בעיר העתיקה, מספרת את סיפורם של תשעה ארמנים (מתוך עשרים וארבעה), שעל רקע ההיסטוריה הטרגית של עמם בחרו להציל יהודים בימי השואה תוך נטילת סיכון ממשי לחייהם ולחיי בני משפחותיהם. לצערנו, תערוכה חשובה זו הוצגה באופן חד-פעמי רק ביום השואה, אך אולי בעתיד תתאפשר שוב פתיחתה לציבור הרחב.  

בתערוכה גם הוצג הספר ארבעים הימים של מוסה דאג, רומן היסטורי שכתב הסופר והמשורר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל ב-1933. ספר זה, שגם תורגם פעמיים לעברית, מבוסס על אירועים שקרו במוסה דאג ובכפרים שבסביבתו בשנת 1915. 'מוסה דאג' אינו שם של אדם אלא שם הר – הר משה – שעליו התבצרו כ-5,000 ארמנים שהשלטונות הטורקיים ניסו לגרשם מכפריהם הסמוכים. הלוחמים הארמנים נאבקו במשך כארבעים יום במצור שהטיל עליהם הצבא הטורקי ורובם חולצו לבסוף. אירועי מוסה דאג, שמזכירים קצת את לוחמי מצדה שלנו, הפכו מכוננים בהיסטוריה הארמנית החדשה. 

תרגום צבי ארד, עם עובד, 1979

על פי כמה עדויות הספר היה פופולרי ביותר בקרב מורדי הגטאות והפרטיזנים ביערות, וגם על לוחמי דור תש"ח ומארגני ההעפלה, אלה גם אלה שאבו ממנו השראה למאבק לאומי הרואי. כך למשל כתבה לימים הפרטיזנית חייקה גרוסמן, כי 'רצח הארמנים לעיני כל העולם הזכיר לנו את גורלנו [...] הארמנים הורעבו, עונו למוות, נורו והוטבעו אל מול אדישות העולם'.

התערוכה הצנועה עוררה התרגשות וגאווה בקרב תושבי העיר הארמנים, שמקצתם לא הכירו את סיפורי הגבורה והאנושיות האלה. מאות מבקרים ביקרו בתערוכה, ביניהם גם תושבי הרובע היהודי, עוברי אורח מזדמנים, אנשי דת נוצרים ונציגים מעיריית ירושלים. 

הנה כמה תמונות של המבקרים בתערוכה (הצילומים הם שלי):

יסכה הרני מיוזמות התערוכה והרוח החיה שמאחוריה בשיחה עם נזירים שבאו לבקר

שגריר לא-תושב של ישראל לארמניה יואל ליאון (במרכז) ולימינו עורך הדין נלבנדיאן קיבורק

צולאג מומג'יאן, קונסול הכבוד של ארמניה בישראל

כותבת הרשימה עם איש דת ארמני (צילום: יעל שילה)

*

כבכל שנה, ב-24 באפריל יחול יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שבו נספו בשנים 1915 עד 1923 בין מיליון למיליון וחצי ארמנים. טקס דתי יתקיים בשעה תשע בבוקר בכנסיית יעקב הקדוש ברובע הארמני, ובשעה עשר ייערך טקס זיכרון בחצר הסמינר, מול האנדרטה להנצחת הקהילות הארמניות שבניהן ניספו. כידוע, מדינת ישראל הרשמית לא הכירה ברצח העם הארמני ועל כן לא ישתתפו בטקס נציגים רשמיים, אבל קוראי הבלוג מוזמנים להגיע ולהביע את הזדהותם עם גורלם הטרגי של הארמנים. הם יתקבלו בזרועות פתוחות.

'להיות או לשכוח', אנדרטה בירוואן בירת ארמניה לזכר קורבנות השואה היהודית ורצח העם הארמני (ויקימדיה)

________________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com

ברוך הבא: ממלכת הצבאים בימי מלחמה

צילם וכתב ברוך גיאן

בימי שגרה, בסתם ימים של חול, אני אוהב לטייל בעמק הצבאים בירושלים, לשוטט במרחביו ולצלם את אוכלוסייתו. זו לא רק פנינה נדירה של מה שמכוּנה 'טבע עירוני', אלא גם מקום שפִּתְחוֹ סמוך באופן כמעט לא סביר למקום מגוריי. 

מרחק של כעשר דקות הליכה מביתי בשכונת רמת שרת, ואני נמצא בעולם אחר שכמעט קשה לדמיינו. עולם רחב ידיים ויפהפה, שאין בו היסטוריה או דת, אין בו לחץ או עצבנות, רק טבע, צמחייה ובעלי חיים. האנשים שתפגוש בדרך הם תמיד מאירי פנים וטובי לב. אין פרץ ואין צווחה, יש נינוחות של פארק שמחוץ לזמן ולמקום הישראלי והירושלמי.

בימי מלחמה קשים אלה, הטיול בעמק והמעקב אחרי דייריו יש בהם סוג של אסקפיזם. 'בעלי הבית' האמיתיים של המקום הם כמובן הצבאים. גם כאן יש 'ימי קרב', לפעמים מעודנים ואסתטיים, לפעמים תוקפניים ועצימים. הקרבות כאן הם לא על דת או  על זהות לאומית, אפילו לא על מזון, אלא בדרך כלל על ליבה של נקבה, ובמילים אחרות: על אהבה, על זוגיות ועל יצר ההתרבּוּת. אולי גם אנו, בני המין האנושי, היינו כאלה לפני כמה עשרות אלפי שנים, ותראו מה קרה לנו מאז...

לפני 11 שנים, סמוך לפתיחתו של הפארק, ביקרתי בו ודיווחתי על רשמיי לקוראי בלוג עונג שבת ('צייד הצבאים', 1 באפריל 2015). בכל העמק היו אז שישה צבאים בסף הכול. המבקרים במקום בקושי ובמזל הצליחו לראותם, ובלב המתכננים והאחראים היו ספקות וחששות בנוגע לעתיד. היום יש בעמק כ-130 צבאים – משפחות ובודדים, זכרים ונקבות, בכל הגילים. הניסוי הצליח. עתה זהו אתר הטבע העירוני הגדול בארץ, וזה כמה שנים צוות העובדים אף 'מייצא' צבאים בחזרה לטבע, וכך נשלחו כמה מהם לשמורת גמלא בגולן ואף לרמת הנדיב שבכרמל.

עצי פרי ניטעו לאחרונה כדי להוריק את העמק, ובעונת הפריחה הממשמשת ובאה הם יחגגו בגלי פריחה בכל הצבעים.

מרכז מבקרים חדש – נאה מאוד, בעיניי, מן הבחינה האדריכלית – נחנך לאחרונה במקום שבו הייתה פעם סככת מיון פירות, כשהיו כאן מטעים של קיבוצי ההר. המרכז כולל תצוגות של פרטי טבע, פרפרים וחרקים ואף שלד של צבי. זכוכית עבה וחזקה היא הקיר המערבי של המרכז ודרכו ניתן לראות את הבריכה ובעלי חיים קטנים.

למרות הגשמים שעוד פוקדים אותנו, הטבע כבר מזהה את האביב. העשב הירוק דשן מתמיד ובשל הגשם נוצרות שלוליות מים חדשות. עצי כליל החורש זוהרים ביופיים.

בשל ימי המלחמה זה כבר שבועות שעמק הצבאים סגור. הלב נחמץ. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... בסתם ימים של חול, העמק הוא מעין בית ספר לטבע לתלמידים רבים מבתי הספר הסמוכים (בית ספר 'יער' למשל), אבל בימי מלחמה ואזעקה – דממה.

עליתי לצומת פת, שגם בימי מלחמה הוא עמוס. פועל סיני צעיר ישב על אופניים חשמליים והביט בפליאה בצבאים שבעמק. כשהגיעו חבריו הם מיהרו לאתר הבנייה.

עשרות הצבאים שבהם צפינו ליחֲכוּ בשלווה סטואית את העשב הטרי, ומקצתם ליקקו את פרוותיהם. בימי החורף הם מצמיחים מעין פרוות שיער המגינה עליהם מן הקור. המראה היה מנוגד בתכלית לצפירות האזעקה ויירוטי הטילים שהרעידו את העיר מדי פעם.

היו צבאים שהתגודדו סביב מערכת המים הסולארית שהותקנה בכניסה לעמק.

במרשתת מצאנו סרטון קצר שמסביר את הייחודיות של מערכות המים בפארק:

המשכתי כשלצידי צועדים צעירים ומבוגרים בודדים בהליכת בוקר או כאלה שדיוושו על אופניהם.

בפינת הרחובות גולומב ובגין רעש גדול של מים נשמע. מעבר לכביש ניתן היה לראות מפלים קטנים של מים שנוצרו מזרימת הלילה. הבריכות המלאכותיות, שהתפרשו עכשיו עד הגדר הדרומית, משכו עופות מים.

החוגלות השמנמנות הידסו בעשב הירוק.

לאורך דרך בגין פרחו עצי כליל החורש בוורוד עז. יפה היה לראות את הצבאים במרחב הפתוח דרך הפריחה העזה.

שניים מהזכרים נערכו לקרב של בוקר, ואני הצלחתי לעקוב במצלמתי אחרי שלבי הקרב השונים. תחילה זה נראה כמו משחק שעשועים בין חברים, ובלי סיבה נראית לעין התפתח למריבה.

ההתגוששות לא הייתה אלימה במיוחד. אף אחד לא נפצע ממש...

לבסוף, אולי בהתערבותם של 'מבוגרים', הושג הסכם שביתת נשק או הפרדת כוחות. חיי הצבאים חזרו לשגרה המבורכת, ושני היריבים חיככו את ראשיהם זה בזה. רמז לעתיד הגיאו-פוליטי שלנו? נקווה ונתפלל.

היו צבאים שהביטו בי כמו בפליאה, כביכול לא זכו זה זמן רב במבטי אדם...

בדרכי חזרה ראיתי קבוצת צבאים עומדת על השביל, כמו תוהה אם מותר לה להגיע למקום שהוקצה לבני אדם.

יום נוסף יצאתי אל העמק והפעם במזג אוויר אנגלי שפקד אותנו עם ראשית האביב. השמיים היו אפורים וערפיליים, והטפטוף לא פסק.

השיר 'מה עושות האיילות בלילות' התנגן לי בראש, אף שמדובר כאן בצבאים ולא באיילות... 

שאלתי את עצמי מה עושים הצבאים בגשם? הייתי בטוח שהוא לא יפריע להם, אך כיוון שיש להם אפשרויות רבות להסתתר, התברר לי שהם מעדיפים דווקא את העצים הסוככים על פני המרחב הפתוח. 

עשרות צבאים התגודדו בצד המערבי של העמק, ליחכו עשב, סרקו את פרוותם והתבוננו בי. הצבאים חיים בסביבת אנשים, ונראה כי הזמן הארוך שבו נעדרו בני האדם מהעמק מעורר בהם תהיות... אולי גם הם מבינים שיש מלחמה בעולם?

בדרך חזרה זכיתי להתרעה ולאזעקה שהביאה אותי בפעם המי יודע כמה למקלט.

מי ייתן ותסתיים המלחמה ונשוב – אנו ובעלי החיים שעימנו – לשגרה.

________________________________

ברוך גיאן הוא צלם ומדריך טיולים baruchgian@gmail.com