יום שישי, 20 במאי 2022

חיי הלשון בספרות העברית

מגנוס קרינסקי, הדבור העברי, ורשה 1905-1904

מאת אבנר הולצמן

כך נפתח הסיפור הקצר 'בגנים' מאת אורי ניסן גְּנֶסִין (1913-1879), שפורסם לראשונה בחוברת הרביעית של כתב העת ספרות, שראה אור בוורשה בשנת 1910: 

בהרת לבנה פרחה ובאה וכיסתה את פני שמש הבוקר והנגוהות שמסביב הלבינו. קשקשות הזהב הנוצצות, אלו, שהיו מבליחות במים הללו, הזורמים לאִטם, והיו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות, חרדו חרדת פתאום וכבו. הדשא, אותו שבכיכר הבר הפורחת שמשמאל, זה, שהיה צוחק בתחילה בשלווה ירוקה ופרחיו היו רומזים כלפי חמה חדשה צהובות ואדומות ולבנות, ראה, לחרדתו הגדולה, פתאום את ספיריו האוֹרים ואינם, וצחוקו קדר. הנה באה רוח קרירה ונשבה. מאחד הכפרים הקרובים, כנראה, קרא תרנגול צרודות וארוכות והמוּרביות שליד הנחל התחילו מתלחשות ומרשרשות.

העמוד הראשון של הסיפור 'בגנים' (ספרות, ד, ורשה, 1910)

זוהי תמונה של קטע נוף צבעוני בשעת בוקר, מעין תיאור מילולי של ציור אימפרסיוניסטי, שכאילו יצא ממכחולו של מוֹנֶה או רנואר: כר דשא ירוק על שפת נחל, זְרוּעַ פרחים צהובים ואדומים ולבנים. התיאור עוקב אחרי התמורה שחלה בנוף כאשר משתנה מצב התאורה. תחילה האירה השמש את המרחב, כולו זרח ונצנץ באור, ובמיוחד התבלטו בו הזהרורים שניתזו מטיפות הטל האחוזות בגבעולי העשב ומקשֹקשֹי הזהב המרצדים במים. והנה, ענן לבן קטן, ששט ובא מאי-שם, כיסה לרגע את השמש, וכתוצאה מכך כל מה שקרן בניצוצות של אור כאילו כבה בבת אחת: 'הנגוהות שמסביב הלבינו', בלשון המספר, וכמו ירדה קדרות על המרחב כולו. 

מכל השאלות שאפשר לשאול על סיפור זה בחרתי במה שעשוי להיראות כדקדוק עניות: מדוע בחר גנסין לפתוח את הסיפור דווקא במילה הלא-שגורה 'בהרת'? הרי עמדו לרשותו אפשרויות טבעיות הרבה יותר, כמו ענן, עננה, עב, ואפילו עביב (חידוש של ביאליק המשולב בפואמה 'הבריכה'). אילו רצה, יכול היה לאמץ צירוף מקראי מן המוכן: 'עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ', הזכור לנו מפרשת אליהו ונביאי הבעל (מלכים א, יח 44). אך התשובה ברורה: גנסין כיוון אל המקום היחיד במקרא שבו מופיעה המילה 'בהרת', והוא פרק יג בספר ויקרא. פרק זה מוקדש לדיון מפורט בסוגי כתמים ונגעים בעור, ממשפחת הצרעת והספחת, המטמאים את האדם. בפרק זה, ורק בו, נזכרת המילה בַּהֶרֶת לא פחות מ-11 פעמים, חלקן בצירוף שם התואר 'לְבָנָה' וגם בסמיכות לפועל 'פרחה', והדיון הזה מתרחב במסכת נגעים במשנה. גנסין ידע היטב מה הוא עושה, כאשר צייר את תמונת הנוף התמימה של שמש, שמים, עננה, כר דשא ופרחים דווקא במונחים של פריחה בעור, המכסה את עין השמש בקרום חולני וכאילו מטמאת את המרחב. זהו איתות מבשר על עיקר עניינו של הסיפור, החושף את הטבע הקיצי מבעד לחזותו הפסטורלית כהוויה חולה ומעוותת. התיאור מגיע לשיאו בסצנה המזעזעת החותמת את הסיפור, ובה איכר יהודי גס מקיים יחסי מין אלימים עם בתו פגועת הנפש, והכול לאורה של אותה שמש לוהטת. 

את המעלל הלשוני הזה יכול היה גנסין לחולל רק בעברית. יש בידינו ראיה ברורה לכך: זמן קצר אחרי פרסום 'בגנים' גנסין תרגם אותו בעצמו ליידיש תחת הכותרת 'צווישן גערטענער', וזה משפט הפתיחה שלו: 'אַ ווייסער פֿלעק איז פֿון ערגעץ אָנגעקומען און איז אונטערגעקראָכן גראָד אונטער דער אינדערפֿריענדיקער זון, אַזוי אַז אַלץ אַרויס איז ווייס געוואָרן'. בתרגום מילולי שיעורו כך: 'כתם לבן בא מהיכן שהוא והזדחל בדיוק מתחת לשמש הבוקר, כך שהכול נהיה לבן'. הנוסח ביידיש שקוף יותר, אבל הוא מאבד את הדהודי העומק הלשוניים שרק השפה העברית יכלה לספק לו. בהרת לבנה נעשתה 'אַ ווייסער פֿלעק', כתם לבן סתמי, והמשחק הווירטואוזי במילה 'פָּרְחָה' על שלושת מובניה (התעופפות, לבלוב, שכבת עור מודלקת) איבד את אחיזתו. דומה הדבר, שבמעבר מעברית ליידיש אירע מה שאירע בקטע הנוף המתואר בסיפור: מה שזהר ונצנץ באור נעשה שטוח וכמעט סתמי. 

גנסין, בנו של רב וחניך ישיבה בעצמו, הוכשר מילדותו לחיי תלמיד חכם והיה מצוי היטב בארון הספרים היהודי. המכלול הלא גדול של סיפוריו, בין שאר סגולותיו, הוא מרקם צפוף ומפגן מרהיב של רמיזות, ציטטות, פרודיות והדהודים ללשון המקורות היהודיים, וכמובן לא רק היהודיים, המוכרים יותר ופחות, בדרך כלל תוך כדי הזרה או היפוך של הקשריהם המקוריים (עמד על כך, ובהרחבה, דן מירון בספרו חחים באפו של הנצח, מוסד ביאליק, 1997). בד בבד, הסיפורת שלו אוצרת בתוכה השקפה חילונית מוחלטת, כופרת בכל סוג של נחמה מטפיזית ומתייצבת גלוית עיניים מול הוודאות היחידה והסופית של המוות. 

אורי ניסן גנסין על גבי גלויה שהדפיסה חברת 'לבנון'

בסצנה חשובה בסיפור 'בטרם', שאופיה האוטוביוגרפי אינו מוטל בספק, הגיבור, אוריאל אפרת, איש ציני ואכול אכזבות, שחזר ממרחקים לביקור בבית הוריו, יושב בחדרו של אביו, הרב הירא והחרד התמים עם אלוהיו. הוא מסתכל בתימהון ובזרות בספרי ההלכה והקבלה הגודשים את החדר, ומתרפק בזיכרונו על השעות שבילה שם בעודו ילד תם: 'אמת, אמת. הרי זה אבא, לאחרונה. אבא, הבא בסוד אלוהים ואוריאל הילד חוסה בצלו ונפשו שלֵוה וחם לוֹ. הנה הוא – אבא. האבא הוא זה?' (כל כתבי אורי ניסן גנסין, ספרית פועלים, והקיבוץ המאוחד, תשמ"ב, א, עמ' 260). לפתע גואה בו תשוקה נואשת לפנות לאביו 'ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והוֹמים: – אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אַה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים... או אפילו שאינם טובים – אמת, אַה? אבל מיד גנח פרא ופניו חוורוּ ובשפה נשוכה חזר וישב' (עמ' 262). 

בספרות העברית מן התקופה ההיא פזורים כמה וכמה רגעים דרמטיים מעין זה, הממחישים את המרחק הבלתי ניתן לגישור שנפער בין בנים שגלו מעל שולחן אביהם לבין סביבת מוצאם וגידולם בחיקו של עולם המסורת. כולם נשא הרוח, כולם סחף האור אל עולמות ההשכלה והחילון, אבל גם אם איבדו את אמונתם הדתית הרי המטענים הלשוניים והאסוציאטיביים שספגו בילדותם נותרו שתולים בהם, ובמקרים רבים נעשו נכס יסוד בצקלונם האמנותי ומקור עמוק לאישיותם היוצרת. כך יכלו סופרים בני הדור המופלא ההוא, כמו מ"י ברדיצ'בסקי, מ"ז פייארברג, י"ח ברנר, א"נ גנסין, גרשם שופמן, יעקב שטיינברג, דבורה בארון, י"ד ברקוביץ וכמובן ש"י עגנון וח"נ ביאליק, להשתית את העולמות הספרותיים שבראו על המאגר הזָמין להם של ארון הספרים היהודי לרבדיו ולאגפיו השונים, ולנהל אתו דיאלוג יצירתי פורה ומורכב. 

חבורת הסופרים באודסה. עומדים מימין לשמאל: ביאליק, יוסף קלוזנר, א"מ ברכיהו; יושבים:  אלחנן לוינסקי, ש"י אברמוביץ (מנדלי), אחד העם, י"ח רבניצקי, מ"ל ליליינבלום, חיים טשרנוביץ (רב צעיר)

זו התשתית המשותפת, אבל מצד אחר ניתן לטעון היפוכו של דבר. אותם סופרים שמניתי הצטיינו בעת ובעונה אחת גם במקוריות לשונית מובהקת, וכל אחד מהם חצב לו נתיב סגנוני ייחודי בתוך המאגר המשותף של העברית. קורא מיומן של הספרות ההיא, אם יונחו לפניו בערבוביה דפים תלושים מיצירותיהם של עשרת הסופרים שהזכרתי, יוכל לזהות אינטואיטיבית, על פי פסקה אחת ולפעמים אפילו על פי משפט אחד, ולפסוק: זהו ברנר, זוהי בארון, זהו ברדיצ'בסקי, זהו עגנון וכיוצא באלה. כל אחד והתרכובת המיוחדת לו של סממני תחביר, לקסיקון, שימושים מטפוריים, ארגון ריתמי ורטורי. בין שאר המהפכות שחוללה הספרות העברית המודרנית שמור מקום למהפכת הלשון האמנותית. על רקע הנוסח האחיד בעיקרו של ספרות ההשכלה, ששמרה בדרך כלל על נאמנות לניב המקראי, נפרשה לפתע, על סף המאה העשרים, עתרת של נוסחים וגוונים סגנוניים, שחקירתם ואפיונם השיטתי נמצאים, כמדומני, רק בראשיתם. 

אבל מהו פִּשְׁרָה של אותה נאמנות לוהטת לשפה העברית ומה שורשו של המאמץ לברוא בה עולמות ספרותיים ולשוניים? צריך להזכיר את מה שידוע היטב: הספרות העברית בעידן המודרני, מראשית תקופת ההשכלה ואילך, התהוותה במציאות לשונית לגמרי בלתי נורמלית. לפחות עד שניטעה בארץ ישראל בראשית המאה העשרים כתבו אותה אנשים שלא דיברו עברית ולא שמעו בסביבתם עברית מדוברת, וכמוהם גם קוראיהם. משום כך, עצם הבחירה לכתוב עברית – ומדובר בעיקר על הסיפורת, משום שבשירה התקיימה מסורת רצופה של כתיבה בעברית במשך מאות רבות של שנים לפני תקופת ההשכלה – לא הייתה הכרעה מובנת מאליה. אפשר לראות בה אפילו החלטה אבסורדית, משום שהייתה כרוכה בהתגברות על אתגרים עצומים. איך ניתן לייצג באמצעות אוצר המילים המקראי מציאות יהודית ואירופית של המאה ה-19 על מרחביה ואביזריה המודרניים? ואיך לשים בפיהן של הדמויות דיאלוג מתקבל על הדעת, שעה שלא ניתן להאזין לדיאלוג כזה בשום מקום? הרי ליוצרים האלה היו אופציות לשוניות זמינות ומתגמלות יותר, בראש ובראשונה ביידיש אבל גם ברוסית ובשפות אירופיות נוספות. הרי בשעה שאברהם מאפו התפאר בתפוצה חסרת התקדים של ספרו אהבת ציון, הרומן העברי הראשון – 1,200 עותקים – הסופר בן זמנו, אייזיק מאיר דיק, מכר כמאה אלף עותקים מכל אחד מספרוניו ביידיש! הכתיבה בעברית בגולה גזרה על יוצריה צמצום מראש של תיבת התהודה, ודנה אותם לנידחות תרבותית מכאיבה. ספק אם מספר מחונן כמו אורי ניסן גנסין זכה בימי חייו ליותר מכמה עשרות בודדות של קוראים. 

עצם הבחירה לכתוב בעברית הייתה מעשה אידאולוגי (גם אם רוב היוצרים שמניתי פיתחו ערוץ יצירה מקביל ביידיש), ומכאן הנוכחות הבולטת והמודעת של הממד הלשוני אצל הסופרים שהזכרתי, וגם אצל הבאים אחריהם. הלשון בסיפורת לא שימשה מדיום שקוף, אלא הייתה עניין לענות בו. מדיום המפנה את תשומת הלב לעצמו, לא פחות מאשר הוא משמש צינור להעברת מידע, להזרמת סיפור או לייצוג עולם. מכאן גם אידאל הלשון העשירה והמרובדת, ההדורה והמוזיקלית, ספוגת זכרי המקורות ורבת ההדהודים האסוציאטיביים. הנורמה הזו שררה במלוא תוקפה גם כאשר מרכז הכובד של הסיפורת העברית הועתק לארץ ישראל – ודי לחשוב למשל על חיים הזז ויצחק שנהר, ס. יזהר ומשה שמיר, עמליה כהנא-כרמון ועמוס עוז, מקצתם יוצרים שהלשון העברית הייתה להם שפת אם ולעתים שפה יחידה. 

מן הבחינה הזו לפנינו גלגול חדש של הילת הקדושה שהואצלה על הלשון העברית לפני דורות רבים בבחינת לשון הקודש. זו הלשון ואלה האותיות שהעולם נברא בהן, הפולחן הדתי מתנהל בלשון הקודש והשימוש בה משול לטיפול זהיר בכלי יקר. אין המחשה טובה יותר לכך מאשר עיון בשירים הרבים שהוקדשו ללשון העברית עצמה – תופעה שקשה למצוא לה אח ודוגמה בלשונות ובתרבויות אחרות. 'נֵדֶר נָדַרְתִּי: עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח / לָהּ כָּל חוּשִׁי בִי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי', הכריז יהודה לייב גורדון בשירו 'ברכת ישרים' (1883), וזה אותו גורדון הנחשב, בצדק, לאחד ממחולליה של החילוניות היהודית באמצע המאה ה-19. 

לפני כשלוש שנים ראתה אור האנתולוגיה המרשימה עורי שפת עבר, בעריכתה של לאה צבעוני (צבעונים, 2018)ְ, ובה נאספו מאות שירים על השפה העברית, שנוצרו ב-1,500 השנים האחרונות. רבים מהם מכילים שבועות נאמנות לוהטות לשפה העברית הבוקעת ממקור הקדושה, והתרפקות עליה כעל טעם החיים. 'לְשׁוֹן קְדוּמִים, לְשׁוֹן הֵימָן וְהַלֵּוִי', כתב המשורר חיים לֶנסקי, שנאחז בעברית ועשה בה נפלאות בחייו הקצרים והמיוסרים בגולת רוסיה. הוא נפל שדוד באחד ממחנות הכפייה הסטליניסטים בעוון דבקותו בעברית, וצרר בשיריו את משאלתו שהלשון העברית תשא את זכרו מעבר לנהר השִכחה ותיטע אותו לתמיד בארץ ישראל. ניכרת באנתולוגיה המרהיבה הזו מוּדעוּת חזקה לרציפותה של הלשון העברית ומעין גאווה אישית וקיבוצית על עצם ההשתייכות לשלשלת עתיקה שחוליותיה לא נותקו. 

מה מכל אלה שריר וקיים היום? 

אפשר לטעון שהספרות הישראלית נשענה, ועדיין נשענת, על יוצרים מרכזיים בפרוזה ובשירה, שכל אחד ואחת מהם בראו או ביססו נוסח לשוני מקורי, המשמש לא פעם בסיס לפיתוח, אם לא לחיקוי, בידי הבאים אחריהם. ככל ספרות הצומחת מתוך קהילה תרבותית חיה, גם הספרות העברית-הישראלית משכללת ומגוונת את הכלי הלשוני מתוך סינתזה של מקורות עתיקים וחדשים, מסורת ספרותית והתפתחות הלשון הדבורה, וכמובן הכישרון המקורי של ראשי המדברים בה. מדי פעם מתבלט בה אמן לשון מובהק, שהקריאה בכתביו מעוררת השתאות על הישגו הסגנוני המקורי. 

מן השנתיים האחרונות ניתן לציין את הרומנים נחמיה של יעקב צ' מאיר (ידיעות ספרים, 2019) ונשמות של רועי חן (כתר, 2020), ויותר מכל את הרומן ההיסטורי מבעד לקרקעית השקופה של יובל שמעוני (עם עובד, 2021). נברא בו עולם משכנע עד קצה דקויותיו, הן בממשותו החומרית העזה ובחוקיו האכזריים הן בהוויות הנפשיות הנפרשות בו, והוא מלא סצנות בלתי נשכחות. הדמויות המגולפות בספר נעשות במהלך הקריאה קרובות ללב, ועדיין ניבטות אלינו ממרחק 500 השנים שחלפו במלוא זרותן המרתיעה. אבל ההישג העיקרי בעיניי מצוי באיכות הלשון, במיוחד לשון מכתבו של כריסטופר קולומבוס אל מלכי ספרד, שתופס את מחציתו השנייה של הספר. קטעים רבים ברומן, פרי התבוננות דקה והגות חודרת, מצטיירים כגבישים מרוכזים של פיוט, וניכרת האחריות הטבועה בכל מילה שהונחה על הדף. המרקם הלשוני העשיר מהדהד את לשון המקורות העבריים, עד הספרות העברית החדשה לרבות שירת יל"ג וסיפורי ברנר. 

הזכרתי את הדוגמה המרשימה הזו דווקא כיוצא מן הכלל המלמד על הכלל. תמיד יהיו יחידי סגולה כאלה, אבל לפי התרשמותי הספרות הישראלית כיום, העוסקת ברובה בהוויות חיים של בני אדם כאן ועכשיו, נפרדת והולכת מן הזיקה או מן המחויבות לתיבת התהודה של העברית הנטועה בארון הספרים היהודי. היא מעצבת באופן שקוף עולמות אנושיים וחברתיים בני ימינו מבלי שהמדיום הלשוני יחצוץ בינם לבין הקורא. זהו כנראה תהליך בלתי נמנע של נורמליזציה לשונית ותרבותית שיש בו יתרונות וחסרונות, הפסדים ורווחים. כפי שכתב המבקר העברי הגדול יעקב רבינוביץ בשנת 1924 במאמרו 'ספרותנו וחיינו' (מסלולי ספרות, ב, הוצאת מ' ניומן, 1971, עמ' 552) 

הספרות פה תהי אחרת, כלומר לא יהודית במובן המקובל כי אם אנושית, מרובת מקצועות וגוונים. גם יהדותה אחרת תהי כיהדות המסתגלת לחיים פה והנובעת מתוכם ... היסוד יתרחב, הגֵו יסבול במקצת ואין לצהול ואין להתמרמר, צריך רק לראות ולהבין.

____________________________

הרחבת דברים שהושמעו בכינוס המדעי הבין-לאומי של האקדמיה ללשון העברית, 'העברית החדשה: תמונת מצב', 3 במארס 2022. 

פרופסור אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

avnerhol@gmail.com        

יום שלישי, 17 במאי 2022

ארץ הקודש: מירון, אטום, חיבוב מצוות, ניסי נשים, בהליכה, פאות

א. כל הנוגע בהר מירון...

צילום: טובה הרצל

לדעתם החולנית של המחברים האלמונים של פשקוויל מאיים זה, מי שנוגע בהר מירון ומונע מהחוגגים להגיע לאן שמתחשק להם, ישלם על כך בחייו ולא יוציא את שנתו. והנה ההוכחה: השופטת מרים נאור, שעמדה בראש הוועדה לחקר מחדל האסון בשנה שעברה, נפטרה בפתאומיות לפני כמה חודשים, והיא בת 74. 

איזה ריקוד מגעיל על דמה של אישה נכבדה זו!

לא האסון האזרחי החמור ביותר בתולדות המדינה שהתרחש בהר מירון בשנה שעברה, שבו נהרגו 45 גברים וילדים ונפצעו כ-145 אנשים, עומד מול עיניהם של מחברי המודעה, אלא החשש שחס וחלילה יהיה 'מבוגר אחראי' שינסה לעשות סוף סוף סדר בהילולה המבולגנת הזו.

מבחינתם, העיקר שייפתח 'השטיבל הראשון'! ועד אז 'הציבור מתבקש לפרוץ ללא הפסקה את השטיבל שנסגר'...

ב. קונטרה אטום

הרכב ההזוי הזה חצה בשלווה את רחוב יפו בירושלים. קשה להבין מה בדיוק רוצה יואל החב"דניק לומר, אבל מותר לשער שהוא מציע הנחת תפילין כאמצעי להגנה מפני פצצות בכלל ואטום בפרט. 

צילום: אבי בלדי

ג. חיבוב מצוות 

לקראת פסח שעבר עוד אפשר היה לרכוש במאה שערים 'ערכת חיבוב מצוות'. מעניין מה היא כוללת...

צילום: טובה הרצל

ד. פרשת האזיני

לו הייתי עוסק במחקר הפולקלור היהודי המיסיונרי, הייתי מתחבר מיד למאגר סיפורי הישועות הללו: ניסים מעל הטבע, מכל הסוגים והמינים, שקרו בזכות עצם שמיעתם. הכל מוכיח כמה שבורא עולם אוהב את הקו (מה קו? קו הצניעות כמובן).

האזיני אישה במשך שלוש דקות. זה בחינם ואת תראי ישועות!

צולם בירושלים ליד בית החולים שערי צדק.

צילום: טובה הרצל

ה. כבשה בהליכה

ב'נעלי דינו' פרסומת נחמדה לנעליים עבור בני ישיבות (החנות ברחוב רבי עקיבא בבני ברק).

צילום: יגאל עברי (הקשה על התמונה תגדיל אותה)

ו. הברירה האכזרית

צילום: טובה הרצל

ליטאיות מודרניות, נשות חב"ד ושאר חובשות הפאות, שימו לב!

האם אתן רוצות להיות בנות מלך או בנותיו של הסטרא אחרא? 

והתשובה הרי ברורה: מי לא רוצָה להיות בת של מלך?

מה שמתחייב מכך הוא בסך הכול להחליף (מה החלפה? הכתום הבוהק מרמז על שריפה!) את הפאה הנכרית הטמאה ב'מטפחת יהודית' כשרה וצנועה. ובמילים אחרות: הסירו את חרפת השייטל הגורם ל'הרס וחורבן', והחזירו את עטרת הטיכל הצנוע, כמנהג אמותינו הקדושות.

יום שישי, 13 במאי 2022

'הפרחים' של לוגנסק: אבן דרך נשכחת בתולדות עיתונות הילדים העברית

שער 'הפרחים', ה, 1912, גיליון 37-36 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן 

א. לוגנסק ו'הפרחים'

העיר לוגנסק (לוהנסק), בירת מחוז לוגנסק במזרח אוקראינה (ובירת הרפובליקה העממית לוהנסק, שהתנתקה מאוקראינה כבר ב-2014), היא אחד ממוקדי העימות בין רוסיה ואוקראינה, שאנו עדיין בעיצומו ואחריתו מי ישורנה. הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר זו לא נמנתה עם המפורסמות בתחום המושב הרוסי. רבנים וצדיקים לא גרו בה, ישיבות לא נוסדו בה וממילא גם לא זכתה שייכתב עליה 'ספר יזכור'. רק מתי מעט בקרבנו יודעים על תרומתה של עיר נידחת ונשכחת זו לתרבות העברית בתקופת התחייה בכלל ולספרות הילדים בפרט. 

בעיר זו נולד השבועון העברי לילדים הפרחים. מדי שבוע נדפסו בה מאות עותקים של גיליונות חדשים ואלה נשלחו אל קהילות רבות בערי ובעיירות תחום המושב וגם מחוצה לו. ילדים ובני נוער יהודים ברחבי הגולה רכשו באמצעותו ידיעות ראשונות בלשון העברית ומושגים ראשונים בתחומי התרבות והאמנות.

קרוב לשבע שנים נמשכה הופעתו, מחשוון תרס"ח (נובמבר 1907) ועד אלול תרע"ד (ספטמבר 1914). הוא פסק להופיע עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שמוראותיה הביאו להפחתת מספר המנויים ולקשיי מימון. ועדיין, הפרחים האריך ימים יותר מכל שבועון עברי אחר לילדים שראה אור לפניו. רק בשנות השלושים נוסד עיתון ילדים שמשך חייו היה ארוך יותר: המוסף לילדים של היומון דבר, ששודרג בשנת 1936 לשבועון הילדים הנפוץ דבר לילדים.

ברשימה קודמת שראתה אור בבלוג עונג שבת ('"גן עדנים" ו"נטעי נעמנים": עיתוני ילדים כתוּבי-יד משנת 1900', 29 ביולי 2016) סקרנו את צעדיה הראשונים של עיתונות הילדים העברית, ומתברר כי עיתונים אלה, רובם ככולם, היו קצרי  מועד: עולם קָטֹן, עיתון הילדים העברי הראשון בעולם, שהופיע בירושלים לראשונה בטבת תרנ"ג (דצמבר 1892 / ינואר 1893) בעריכתם של אליעזר בן יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודלוביץ, החזיק מעמד פחות משנה. שבעה גיליונות בלבד של עיתון זה ראו אור בהפסקות גדולות; עיתון הילדים השני, גן שעשועים, שהחל להופיע בשנת 1899 בעיר ליק שבצפון-מזרח פולין בעריכת אברהם מרדכי פיורקא, סופר ומחנך בעיירה גראייבו, הפסיק להופיע לאחר פחות משנתיים; עיתון הילדים השלישי, עולם קָָטָן, השבועון המצויר הראשון בספרות הילדים העברית, שנדפס בווינה, החל להופיע בשנת 1901 בהוצאת 'תושיה' בוורשה, בעריכת אברהם לייב שָׁלְקוֹבִיץ (בן אביגדור) ושמואל לייב גורדון (של"ג). למרות שהיה עיתון משובח, עשיר בתוכנו ורב תפוצה, נפסקה הופעתו כעבור פחות מארבע שנים.

עיתון הילדים הראשון בעברית: עולם קטון, חוברת ב, ירושלים תרנ"ג (אוסף אליהו הכהן)

אחריו הופיע בווילנה בשנת 1905 השבועון לילדים החיים והטבע, ששרד פחות משנה וחצי. עורכו של עיתון זה  שהוא גם גיבור מאמר זה  היה ישראל בנימין לֶבְנֶר (1916-1862). 

שער 'החיים והטבע', שנה ראשונה, גיליון 25, יולי 1905 (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 1906 עזב לבנר את וילנה לאחר שהתמנה רב מטעם הממשלה בלוגנסק, וכעבור כשנה, בשלהי שנת 1907, יזם והחל להוציא בה לאור, בעריכתו ובמימונו, את השבועון המצויר הפרחים. הופעתו של השבועון החדש באה אפוא למלא חלל ריק בעיתונות הילדים העברית. כשהחל לצאת בלוגנסק לא היה קיים עיתון ילדים אחר בלשון העברית. רק בשנת 1908 החל לצאת בעקבותיו עיתון הילדים היומי החבר, בעריכת הסופר ועורך המקראות ישראל חיים טַבְיוֹב, שהוציאו בווילנה. ניסיון חלוצי זה, שהוא ככל הנראה ראשון בעולם, להוציא עיתון יומי שכולו מנוקד, לא החזיק מעמד והעיתון חדל להופיע לאחר ארבעה וחצי חודשים. כעבור חודשים אחדים עבר טביוב מווילנה לריגה, ושם החל להוציא, יחד עם שותפו אליהו הלוי לוין (אהל"ל), את החבר כשבועון, בפורמט קטן יותר מקודמו היומי, ותוך הסתפקות בניקוד חלקי. גם שבועון זה חדל להופיע כעבור שנתיים. 

הפרחים היה מפעל יחיד של לבנר. בכוחות עצמו ערך והגיה, מימן והוציא לאור את השבועון בכל שנות קיומו. גם כשנדפסה בגיליונות העיתון התייחסות של 'המערכת', מאחוריה עמד איש אחד, שבעשר אצבעותיו קיים את העיתון. הוא נשא לבדו בכל המלאכות הקשורות בהוצאת עיתון עשיר בתוכנו ושופע תמונות ועיטורים גרפיים.

בשנת 1910 בהיותו באנטוורפן שבבלגיה שלח הסופר מרדכי ליפסון מכתב ללבנר ובו התלונן על שגיליונות הפרחים אינם מגיעים כסדרם לבנו הצעיר של יהודי אמיד מקומי. לבנר השיב לו במכתב נוגע ללב: 

העיתון אינו יוצא בדיוק מפני שהעורך הוא גם המעתיק את הכתבים אל הנקי, מנקדם, מגיהם, עוסק יחידי במשלוח וכותב בעצם ידו את האדריסאות [הכתובות] של החותמים. זאת לי השנה השלישית בהוצאת העיתון, ועדין לא הביא לי בלתי אם עבודה כבדה שלא תשתלם לעולם, הפסד ממון ומפח נפש ... לו ראה כבודו כיצד חי עיתון זה ובמה הוא מתפרנס, כי עתה לא הביע תרעומות כי אם השתוממות, ואולם כל זמן שאני חי וכוחי בי ואור עיניי אתי  יָצֹא יֵצֵא העיתון וחותמיו קבל יקבלו, ואפילו באיחור זמן, כל מה שהתחייבתי לפניהם מבלי גְּרוֹעַ דבר ('סופר צנוע', העברי, ו, גיליון מט, 15 בדצמבר 1916, עמ' 7-6).

כפי שאפשר לראות מאיור הפתיחה של רשימה זו, בפתח כל גיליון הופיע שער מצויר שהתחלף בכל שנה. בשנה החמישית היה זה תחריט מעוטר בפרחים ובאשכולות ענבים, ובחזיתו, משמאל, על רקע נוף כפרי, כנראה ארץ-ישראלי, מוצגים שני איכרים חבושי כובעים רחבי תיתורה, האוחזים בידיהם כלי עבודה, מן הסתם מכוש ומעדר. מולם, מצד ימין מצוירת אשה הנושאת על גבה את בנה ובידה זר פרחים. למעלה מימין סמל מגן דוד ובתוכו המילה 'ציון' וסמל מגן דוד נוסף למטה משמאל. מתחת לציור נרשם: 'הציור והקליושע (הגלופות) מהצינקאגראפ' גוטמאן קאמיניץ-פאד'. שמו של הצייר לא נזכר, ומידע נוסף על הצינקוגרפיה [בית מלאכה לייצור גלופות להדפסה] של גוטמן, שפעלה בעיר קמיניץ-פודולסק שבפודוליה, אין בידינו. 

בגיליונות השבועון פורסמו שפע סיפורים, אגדות ושירים, רובם מקוריים ומקצתם מתורגמים, וכן מחזות, חידות, רשימות טבע על החי והצומח, חדשות מן הנעשה בעולם, כולל תמונות וציורים רבים (ובתוכם צילומים נדירים מנופי הארץ), שאלות ותשובות והתכתבויות עם העורך, כתבות מן הנעשה בארץ ומן ההווי הארץ-ישראלי החדש שהתרקם בה בימי העלייה השנייה. בעיתון פרסמו מיצירותיהם סופרים ומשוררים ששמותיהם כבר היו מוכרים לקוראי העברית, ובהם יעקב פיכמן, אהרן ליבושיצקי, יהודה גרזובסקי (גור), שאול טשרניחובסקי, ולצדם בני המשמרת החדשה של הספרות העברית באותם ימים, כמו יצחק למדן, יש"י אדלר, מ"ז וולפובסקי, ישראל זמורה או שמעון ופסח גינזבורג. קוראים צעירים מארץ ישראל שלחו למערכת תיאורי טיולים בארץ, וכך למשל שלח ישראל וינברג, ממסחה שבגליל התחתון, שיר פרי עטו, 'שירת החורש', ובו ניסה לתאר, 'למען התינוקות', את עבודת החריש עם שוורים במושבה החדשה, שלימים נקראה כפר תבור.

הפרחים, ה, 1912, גיליון 12-11

רשימות רבות חתומות בשמות עט המקשות על זיהוי הכותבים. כך למשל נשלח מכתב מארץ ישראל שנושאו 'פרחים ושירה בירושלים'. המכתב, שחתום עליו 'היצהרי', מביא תיאורים של ההווי והזמר המתפתח בארץ, ופותח במשפט: 'פרחים ושירה... שירה ופרחים!... ומאופפים אותך השירים מכל צד, שירי נחמה ותקוה, שירי ציון ושירי ערש, שירי עם ושירים סתם...'. אף כי המכתב מביא רשמים משני מוסדות חינוכיים בירושלים  מעון ליתומות ובית ספר 'עזרה'  התמונות שצורפו אליו הן של חזית הבניין החדש של בית הספר לבנות בנווה צדק, בתל אביב הקטנה דאז, וכן צילום צדו האחורי של הבניין (כיום מרכז סוזן דלל).

הפרחים, ה, 1912, גיליון 10-9

תיאור של טיול תלמידים בארץ מופיע ברשימה 'מכתב פרטי מארץ ישראל', ששלחה שרה איזמוז'יק, תלמידת 'הלשכה [הכיתה] החמישית' בגימנסיה העברית ביפו (כך כונתה אז הגימנסיה 'הרצליה') לאביה דוד איזמוז'יק, שהיה ממייסדי תל אביב, ובאותה שעה היה כנראה בביקור באודסה. הטיול לירושלים ולים המלח ארך חמישה ימים. הוא החל בנסיעה ברכבת מיפו לירושלים, נמשך במסע דיליז'נסים בן תשע שעות לים המלח. התלמידים ביקרו ביריחו, שטו בסירות על הירדן, ובדרכם חזרה לירושלים עברו דרך 'ואדי אל-קילט', ש'הוא אחד היותר יפים בסביבות ירושלים, בין קרעי הרים וסלעיהם סואן נחל מים זכים'. בירושלים ביקרו ב'בצלאל', ו'הפרופסור'  מן הסתם בוריס ש"ץ  'הראה לנו את רוב המחלקות'. בין השאר הם ראו את תמונת 'היהודי הנצחי' שצייר האמן שמואל הירשנברג בשנת 1899, 'תמונה גדולה כגודל הקיר'. משם הלכו לבית הכנסת של רבי יהודה החסיד, ביקרו בשכונת הבוכרים, ברובע הארמני, בבית חינוך עיוורים, במסגד עומר ו'במסגד עכסה'.

הפרחים, ה, 1912, גיליון 14-13

מירושלים נשלחה לפרסום ב'הפרחים' רשימה עדכנית של חידושי ועד הלשון העברית ותרגומם לרוסית, וממנה אנו למדים כי רוב החידושים אכן התקבלו מאז. עם זאת, החידוש 'לביבות' ניתן ל'קרעפּלאַך' ('כיסונים' בימינו), ואילו עבור הלביבות שלנו (לאַטקעס), חידש אז ועד הלשון את השם 'סופגנית'.

הפרחים, ה, 1912, גיליון 2

במלאת חמש שנים להופעת 'הפרחים', חיבר לבנר שיר מחורז רב-בתים שבו פנה לקוראיו הצעירים וכהרגלו לא חתם מתחתיו את שמו. כך נהג איש צנוע זה ברשימות רבות נוספות שחיבר לעיתונו במרוצת השנים ובשירים שחתם עליהם בשם עט.

הפרחים, ה, 1912, גיליון 25-24

בחוברת האחרונה של שנת 1912 הופיעה גם תמונתו של ווסוולוד אברמוביץ, נכדו של מנדלי מוכר ספרים, במדי טייס. נכד זה היה מהנדס טייס ידוע-שם ומחלוצי ה'מעופפים' (המונח הקודם לטייסים) ברוסיה. הוא הטיס לראשונה מטוס מפטרבורג לברלין, מרחק של כ-1,500 ק"מ, והידיעה על כך זיכתה אותו בשבחים רבים בעיתונות העולמית ובעיטור כבוד שהוענק לו אישית מידיו של קיסר גרמניה וילהלם השני.

מתחת לתמונה צוין שמו, אך לא הוזכר שמדובר בנכדו של מנדלי, שעדיין היה בחיים, אולי מפני שאין זה 'חינוכי' לגלות לקוראים הצעירים שצאצא של אחד מגדולי הסופרים בעברית וביידיש הוא נוצרי (אביו מאיר, בנו האהוב של מנדלי, המיר את דתו ונשא אישה נוצרייה). בשנת 1913, חודשים ספורים לאחר הופעת התמונה, נספה ווסוולוד אברמוביץ בתאונה אווירית והוא בן 24.

הפרחים, ה, 1912, גיליון 25-24


ב. משהו על י"ב לבנר

ישראל בנימין לבנר, לוגנסק 1908 (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

לבנר, שנולד בשנת 1862 במושבה החקלאית טרודיליובובקה (אהבת העבודה) שבפלך ייקטרינוסלב, לא הסתפק בעריכת עיתון ילדים. במובנים רבים הוא אחד מאבות ספרות הילדים העברית בכלל. כל חייו הבוגרים עסק בחינוך ובהוראה ולצד עריכת העיתונים יצר וערך גם ספרי לימוד ומקראות, שהבולט בהם היה רֵעַ הילדים, תרנ"ב, שזכה למספר מהדורות (המהדורה הרביעית סרוקה כאן).

שער המהדורה הרביעית של 'רֵעַ הילדים', ורשה 1898

גולת הכותרת של פועלו הספרותי לילדים הייתה הוצאת כל אגדות ישראל. מדובר בכינוס של כ-1,300 אגדות מנוקדות, שהחלו לצאת כסדרת חוברות שאותן הדפיסה חברת 'תושיה' משנת תרנ"ח ואילך. חוברות אלה נאגדו אחר כך לחמישה כרכים שיצאו במהדורות רבות ונפוצו במשכנות היהודים בגולה וביישוב היהודי בארץ. חמש שנים השקיע לבנר במלאכת כינוס זו, וחוקרים ומבקרי ספרות גמרו את ההלל על מפעל יחיד זה, שקדם בכמה שנים לספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. הספר זכה להצלחה מסחרית נאה, תורגם לגרמנית ולאנגלית ונמכר עד ימינו גם בשוק הספרים החרדי. לאחרונה הופיעה סקירה מחקרית מפורטת על ספר זה ומקומו בתולדות מפעלי הכינוס בספרה של ד"ר צפי זבה-אלרון, זיכרונות חדשים: אסופות האגדה ועיצובו של קנון עברי מודרני, יד יצחק בן צבי, תשע"ז, עמ' 162-131.

כל אגדות ישראל, חוברת ב, הוצאת תושיה, פיוטרקוב תרנ"ח

מהדורת 'אחיאסף'

לפני שמלאו לו 54 שנים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ובעודו שקוע בכינוס סיפוריו הרבים להוצאה מחודשת בדפוס, הלך לעולמו היוצר המחונן ורב-הפעלים שנשכח בחלוף הדורות. שלום לעפרו.


ג. עיתוני ילדים יהודים ברוסית 

לבנר לא הסתפק בהוצאת עיתון ילדים בעברית, ובמקביל קידם ועודד הוצאת שני שבועונים לילדים ברוסית. ביוזמתו יצא בלוגנסק בשנים 1912-1909 (ואולי אף לפני כן) מגזין שבועי לנערים יהודים בשם יוּנִי יִזְרָאִיל (ישראל הצעיר), שאותו ערכו ש"ו לוריא וס"ר לייפר. בשנים 1913-1912 הופיע בלוגנסק גם שבועון מצויר מוקדש לילדים יהודים ושמו צְוִויטְנִיק יְהוּדֵיְי (משתלה יהודית), שנערך בידי י"ס ז'יטומירסקי ובהשתתפותו של לבנר.

שער גיליון 9 של השבועון לילדים ברוסית 'יוּנִי יִזְרָאִיל', לוגנסק 1910

בעיתונים אלה הופיעו סיפורים, רשימות, שירים, מאמרים ופיליטונים על נושאים יהודים, רובם תורגמו מעברית או מיידיש לרוסית. כך למשל הופיע ב'משתלה יהודית' תרגום שירו של ביאליק 'ואם ישאל המלאך' (1904), האגדה 'חלום משה' מאת י"ב לבנר, 'צעקה' מאת פָלְק הלפרין, והרשימות 'הרשל'ה כלי זמר', 'לקראת פורים', 'כנר בלי ידיים', 'ייברייסקה' (יהודי) מאת ז' בן ישראל.

עמודי השער של שני השבועונים עוטרו בתחריטי ציורים. שער 'משתלה יהודית' שופע סמלים יהודים אוריינטלים. במרכזו שדרת עצי תמר ובתוכה ניצב נער יהודי חבוש כיפה ועטור פאות ובידו ספר. מימינו ומשמאלו עמודי שיש ובראש כל אחד מהם מנורה בת שבעה קנים ובמרכז שני לוחות הברית ואריות מצדדיהם – דגם מוכר של ארון קודש.

השער המצוייר של 'משתלה יהודית', לוגנסק 1912, גיליון 6 (אוסף אליהו הכהן)

מי שצייר את השער היה (כמצויין בתחתית האיור באותיות עבריות) שמואל בן-דוד (1927-1884). בן דוד (דוידוב), יליד בולגריה, היה תלמידו של בוריס שץ באקדמיה לאמנות בסופיה. הוא עלה לארץ ב-1906, למד במחזור הראשון של 'בצלאל' ולמן שנת 1909 שימש כמורה שם. הוא נפטר בגיל 43 ונקבר בהר הזיתים.

ד. 'ספר הציורים לכתבי הקודש' האבוד

לוין קיפניס, סופר הילדים הנודע, פרסם בהפרחים שירים, חידות וציורים מביכורי יצירותיו. לבנר ביקש לטפחו ולקרבו אליו, ויזם שיתוף פעולה אתו בהוצאת ספר הציורים לכתבי הקודש, שעליו יהיו חתומים שניהם.

הם חילקו ביניהם את העבודה כך: קיפניס, שגם היה צייר מחונן, יתרום לספר ציורי צמחים, בעלי חיים ואתרים מן המקרא, ולבנר יכתוב להם ביאורים. הספר נועד לצאת בסדרה של חוברות שיחולקו יחד עם גיליונות הפרחים לקוראי העיתון (המנויים היו אמורים לשלם רק את דמי המשלוח). בפרסום מוקדם באחת מחוברות הפרחים הדפיס לבנר את שער הספר העתידי שצויר בידי קיפניס, וכן דוגמאות של ציורים מן המקרא שיופיעו בחוברות הראשונות. 

'ספר הציורים לכתבי הקודש' ודוגמאות של ציורים מהחוברות הראשונות (הפרחים, ה, 1912, גיליון 14-13)

אך המיזם לא צלח ולא הושלם מעולם. קיפניס עלה לארץ בשנת 1913 ולא הביא אתו אפילו עותק אחד מהחוברות הללו, ככל הנראה לא יצאו יותר מחוברת אחת או שתיים.

לוין קיפניס הצעיר

את שישה כרכי הפרחים, שאותם קיבל כמזכרת הוקרה מלבנר, העלה קיפניס עמו והם היו אהובים עליו ביותר. בשלהי שנות השלושים נענה לבקשת אחד מעמיתיו, שהיה אז מבקר מוזיקה נודע בעיתון יומי נפוץ בארץ, להשאיל לו את הכרכים כדי להציגם בתערוכה כלשהי. 'תוך חודש ימים אשיב לך אותם', אמר לקיפניס. חלף חודש, חלפו חודשיים והאיש לא עמד בדיבורו ולא השיב את הכרכים. כשפנה אליו קיפניס בעניין, נענה בתשובה מרגיעה: 'אל דאגה, הם נמצאים ברשותי, אני רק צריך למצוא היכן הנחתי אותם'. שנים חלפו, קיפניס שב והזכיר פעם ועוד פעם למבקר המוזיקלי המכובד, כי עליו לעמוד בהבטחתו. 'כרכים אלה יקרים לי. פרסמתי בהם שירים וציורים, ואני זקוק להם', אמר לו. עשרות שנים חלפו והכרכים לא הושבו אליו, כל פעם בתירוץ אחר. כל ימיו ייסר קיפניס את עצמו על כך שבתמימותו השאיל את כרכי העיתון הנדיר, עם ההקדשה האישית של לבנר, למי שנראה לו אמין ונשוא פנים. לאחר שהלך אותו מבקר לעולמו, מבלי שהשיב את האבדה לבעליה, פנה קיפניס לאלמנתו, ותשובתה העצימה את עוגמת הנפש שנגרמה לו: כרכי הפרחים לא נמצאו בספרייתו של בעלה. ניסיונותיו של קיפניס לרכוש את הספרים בכל מחיר בחנויות לספרים ישנים העלו חרס. התברר לו שסֶט של העיתון לא הוצע מעולם למכירה בארץ. עד יומו האחרון לא איבד תקווה כי אי-משם יצוצו הכרכים האבודים וישובו אליו...

השקאה בחורשת סמולנסקין, בן שמן (הפרחים, ה, 1912, גיליון 7) 


יום שני, 9 במאי 2022

מתי נולדו ומתי מתו? הרשד"ם, ש. בן-ציון, מרקו ברוך, ישראל מסלנט, גֵּגָה

א. המאה ה-61

הרשד"ם, הלא הוא הרב שמואל די-מדינה, חי בסלוניקי במאה ה-16. אבל לפי השלט ברחוב הנושא את שמו בשכונת בית וגן הירושלמית הוא חי בעתיד, במאה ה-61...

צילום: אבי בלדי

ב. מתי נולד ש. בן ציון?

הסופר והעורך שמחה אלתר גוטמן ('אבא של נחום גוטמן'), או בכינויו הספרותי ש' בן-ציון, נולד בשנת 1870, אבל לפי השלט בתל אביב הוא נולד בשנת 870, במאה התשיעית. 

אפילו מתושלח חי 'רק' 969 שנים...

צילום: איתמר לויתן

ג. מתי מת מרקו ברוך? 

ובכן מרקו ברוך מת בתרנ"ט (1899), אבל בנוסח ירושלים זה קרה בשנת תרג"ט, שנה שאינה קיימת כלל בלוח העברי.

צילום: ניר אורטל

ד. ומתי מת הרב ישראל מסלנט?

מתי מת הרב ישראל מסלנט (סלנטר), אבי 'תנועת המוסר'?

בחיים עצמם הוא מת בתרמ"ג (1883), אבל בתל אביב הרגו אותו כבר בתרכ"א (1861), 22 שנים קודם לכן.

צילום: איתמר לויתן
הספד לזכרו של ר' ישראל סלנטר (המליץ, א' באדר א' תרמ"ג, 9 בפברואר 1883)

ה. מיהו גגה, מה עשה ומתי מת?

בתל אביב הנציחו את שמו של גרשון שץ, שכינויו היה גֵּגָה. אך מי שלא הכירו וידע את שמו ותהילתו, יוכל לחשוב שגגה הוא חלק בלתי נפרד משם משפחתו. על הצורך לנקד את השם גגה בכלל לא חשבו.

ולפי ששם הרחוב הוא 'גרשון' בחרו מעצבי השלט להבליט את שמו הפרטי באות גדולה יותר ואת שץ גגה בפונט קטן יותר, ואילו בתעתיק האנגלי בחרו להקיף את שם משפחתו בסוגריים.

לא זו אף זו, ראו כמה מידע טלגרפי נדחס בשתי השורות שמתחת לשמו, מידע שכמעט ואינו אומר מאומה למי שאינו בקי בתולדות הציונות הרוויזיוניסטית.

צילום: איתמר לויתן

נתחיל בתאריך מותו השגוי: גרשון שץ מת בתשכ"ג (1963) ולא בתשנ"ג (1993)

מודעות אבל לזכרו של שץ (חרות, 18 במארס 1963)

שץ, יליד לטביה, אכן היה בית"רי למופת. הוא הגה את רעיון פלוגות הגיוס של בית"ר (1931), היה ממייסדי בית"ר העולמית והיה חבר בלח"י. אך מה פירוש ה.ע.ל עליה ב'

ככל הידוע לי, המוסד לעלייה ב', שעסק בהבאת עולים לא חוקיים, היה חלק בלתי נפרד של ארגון 'ההגנה' ולא כלל נציגים של בית"ר.

אני חושד שהכוונה היא ל'עליית אף על פי', שהייתה הכינוי לעלייה הבלתי לגאלית שאורגנה על ידי אנשי בית"ר. אז למה לערבב מין בשאינו מינו?

גם אזכור 'שכ' התקווה-עזרא' הוא חידתי. שץ אכן היה בין יוזמי שכונת התקווה, ויחד עם חברים נוספים רכש את הקרקעות הראשונות של השכונה. למה לכתוב את זה בצורה כה עילגת? 

גרשון שץ (ויקיפדיה)

ובהזדמנות זו נוסיף את מה שהשלט אינו מספר, והוא שלאחר קום המדינה היה גרשון שץ אחד ממייסדי ארגון ענף הקולנוע ועמד בראשו שנים רבות, למעשה עד מותו. נכדו של שץ, כבר עשה כברת דרך ארוכה מימין לשמאל: זהו יריב אופנהיימר, שהיה מנכ"ל ארגון שלום עכשיו.