יום שישי, 5 באוגוסט 2022

'המשורר העברי': השירונים של יצחק שמואל סגל מראשון לציון

צריף ה'פוסטה' של המושבה ראשון לציון ליד בית הכנסת הגדול. זו הייתה גם תחנת הדיליז'נסים של המושבה.
שימו לב לפעמון האזעקה שהוצב על גג הצריף (גלויה צבעונית של חברת 'לבנון')

מאת אליהו הכהן

א. המשורר העברי

השירון הארץ-ישראלי המשורר העברי ראה אור בחודש אלול תרס"ג (1903), שנת אתתל"ה לגלותנו, לפי מניין השנים לחורבן הבית השני שמנה אליעזר בן יהודה. הופעת השירון חפפה לעלייתם ארצה של ראשוני העולים, במה שיכונה לימים 'העלייה השנייה'. זמרתם של אנשי עלייה זו עדיין אינה משתקפת בו, שכן העולים החדשים הללו טרם הספיקו להתערות בנופי הארץ ולהכיר את שיריה. לפיכך יש לראות בשירון זה מעין אקורד סיום של תקופה שמסכם את שיריהם ואת עולמם המוזיקלי של בני העלייה הראשונה. 

השירון נערך במושבה ראשון לציון אך ראה אור עולם בבית דפוסו רב-היוקרה של המדפיס יוסף פישר בקרקוב שבגליציה המערבית (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). שירון יפהפה זה יצא בהידור רב; עין לא ראתה כמותו ביישוב היהודי דל האוכלוסין של אותם ימים. רק עותקים ספורים ממנו הגיעו ארצה, וגם הם נחטפו ואזלו מיד. מזה למעלה מ-120 שנה שירון זה הוא פריט נדיר שזכרו כמעט ואבדזה לא מכבר נסרק אחד העותקים של השירון, שמוחזק בספריה הלאומית בירושלים, ועתה ניתן לראותו כאן.

'המשורר העברי' נדפס בצבעי כחול-לבן, צבעי הדגל הלאומי, עם כריכה בצבע אפור. בגב הכריכה הוטבע סמל מגן דוד ובתוכו מפת המזרח התיכון. הכריכה הצבעונית של השירון כללה עיטור גרפי מקושט.

הכריכה הקדמית והאחורית של 'המשורר העברי'

בשער השירון נדפסה כותרת משנה: 'קובץ שירי ציון מבחירי משוררי עמנו, רובם נודעים במנגינותיהם'. מתחת לכותרת זו נכתב ספר א', ללמדך כי העורך התכוון להוציא שירוני המשך. מתחת לכל אלה נכתב כי שירי הקובץ 'מאוספים ויוצאים לאור על ידי י"ש סגל, מוכר ספרים בראשון לציון בארץ ישראל'. כפי שנראה בהמשך, הקובץ המשורר העברי היה רק השירון הראשון שערך סגל ובשנים שיבואו יוציא שירונים נוספים.

שירי המשורר העברי, 29 במספר, חולקו לארבעה מדורים: 'שירי אהבה וגעגועים לציון אמנו'; 'שירי תוגה: על ארצנו החרובה ועל עמנו הנודד בגולה'; 'שירי תקוה: לשיבת ציון ותחיית הלאום'; 'שירי ערש'. שמות המלחינים לא צויינו בספר ותווים לא נכללו בו.

בדברי ההקדמה לשירון, כתב העורך והמו"ל יצחק שמואל סגל על מטרתו בהדפסת השירון:

לצד 'משאת נפשי', שירו המוכר של מרדכי צבי מאנה, מעניין לגלות בשירון גם את שירו הנשכח 'עם עולם', שבקרוב נקדיש לו מאמר מיוחד ב'עונג שבת'.

השירון כולל גם את שני שיריו המפורסמים של נפתלי הרץ אימבר, 'התקווה' ו'משמר הירדן', את שירי מנחם מנדל דוליצקי 'אם אשכחך' (ציון תמתי), ו'איויתיך', את שירה של שרה שפירא 'אַל טל ואַל מטר', שניים משירי ביאליק, 'אל הציפור' ו'ברכת עם' (תחזקנה), את שירי הלכת של יחיאל מיכל פינס 'חושו אחים חושו' ושל נח רוזנבלום 'נס ציונה' (שאו ציונה נס ודגל), שלושה שירי ערש פרי עטם של שאול טשרניחובסקי ('ניטשו צללים'), אפרים דב ליפשיץ ('נומה פרח בני מחמדי') ואהרון ליבושיצקי ('שכב הרדם בן לי יקיר'). כמו כן מופיע בקובץ השיר 'מזרחה' (קומו הגולים), שחיבר והלחין הרופא ד"ר חיים יעקב שו"ב, בנו של משה דוד שו"ב ממייסדי ראש פינה, לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שנערך בלונדון בשנת 1900. מעניין שזה השיר היחיד שהמו"ל סגל לא ידע את זהות מחברו.

לצד שירים אלה, שהיו בני התקופה, נדפסו בקובץ שירים מוקדמים יותר, כגון שניים מתרגומיו של שלמה מנדלקרן לשירי ביירון, שירים מימי תור הזהב בספרד מאת יהודה הלוי ויהודה אלחריזי, שירו הנודע של מאיר הלוי לֶטֶרִיס 'יונה הומיה', ושירים מאת אד"ם הכהן ('איה מי יתן לי'), אברהם דב גוטלובר ('הצפור בכלוב'), אליקום צוּנזר ('השושנה') וי"ל לאנדא ('נחנו עדים').

מדוע נצרך סגל, איש ראשון לציון, להרחיק נדוד ולהדפיס את השירון הארץ-ישראלי דווקא בקרקוב שבפולין?

מתברר כי בראשית שנת 1903 יצא סגל מארץ ישראל לווינה, לצורכי ריפוי ממחלת עיניים שלקה בה (אנו למדים על כך ממודעת ברכה ואיחולי רפואה שפרסם יוסף אייזיקמאן, שוחט ובודק שגר ברמלה, בעיתון היהודי שראה אור בלונדון).

היהודי (לונדון), כרך ו, גיליון 34, עמ' 5

בצאתו נטל עמו סגל את העתקות השירים שליקט ומסרן לפרסום בדפוס פישר (מודעה על הופעת השירון התפרסמה כבר בספטמבר 1903). סגל לא הסתפק בהדפסת השירון. בהזדמנות זו, של נסיעתו לחו"ל, התמנה כנציג המושבה לקונגרס הציוני השישי, שהתקיים באוגוסט 1903 בבזל ('קונגרס אוגנדה'), ואז גם נפגש עם הרצל. 

הודעה על הופעת 'המשורר העברי' (היהודי, כרך ז, ז-ח, עמ' 9, 17 בספטמבר 1903)

לבחירה בדפוס פישר היו סיבות טובות, ובראשן המוניטין שרכש בית דפוס זה בשל הדפסות איכותיות, מוקפדות ומהודרות של ספרים רבים וכתבי עת, ביניהם השילוח, אוצר הספרות, המצפה, הדור, ממזרח וממערב, האשכול ועוד רבים וטובים. כשחנך ביאליק באודסה את הוצאת הספרים 'מוריה', הספר הראשון שהוציא לאור  המהדורה הראשונה של סיפורי המקרא לילדים – נמסר על ידו לדפוס פישר. גם מהדורת שיריו, עם ציוריה של אירה יאן, נדפסה בשנת 1908 בהוצאת 'חובבי השפה העברית' בדפוס פישר.

מקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם נשלחו לבית דפוס זה, ששכן ברחוב גרודזקה (Grodzka) 62 בקרקוב, ספרים וכתבי יד להדפסה. ספרים בשפות שונות נדפסו בו (בין היתר בערבית), והוא נחשב לאחד מבתי הדפוס הטובים באירופה. את כל הונו השקיע פישר בשיפור בית דפוסו ובשכלולו, ושמו יצא לתהילה בקרב סופרים, עורכים ומו"לים, שידעו פרק בהלכות הדפסה. 

יוסף פישר (1914-1841), יליד חומסק שברוסיה, שהבין כי באימפריה הרוסית יתקשה להדפיס את ספריו בשל הצנזורה הקשה, נדד לקרקוב הסובלנית יותר, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, וב-1879 פתח את בית הדפוס שנשא את שמו. הוא שילב בחייו את חיבת הספר עם אמנות המוזיקה והחזנות, ובגיל 24 קיבל את משרת החזן הראשי בבית הכנסת לנאורים ('טֶמְפֶּל'), שבראשו עמד לימים המנהיג הציוני הנודע הרב ד"ר יהושע טהון. במשרת החזן התמיד פישר קרוב ליובל שנים. אגב, עד שנת 1922 מנצח המקהלה בבית כנסת זה היה המלחין ישראל פייבישֶׁס, מלחין שירו של יצחק למדן 'מחול מסדה' (מחול מסדה מתלקח ובוער).


ב. משהו על יצחק שמואל סגל

יצחק שמואל סגל, שנולד בשנת 1869 בעיירה קוּפִּין (Kupyn) שבפלך וולין, התייתם מאביו בשנת 1874 והוא בן חמש. באותה שנה עלה לירושלים עם סבו, למד בישיבה ובימי העלייה הראשונה  נמשך גם הוא לפעילות ציונית. הוא גורש מהישיבה, עבר לרמלה וקיבל שם משרת מורה. בשנת 1887 התיישב בראשון לציון והחל לעבוד כפועל חקלאי במטעיו של האיכר בנימין פיין (1909-1864). זמן מה עבד כשומר בכרמים ולן בלילות בשֹוֹמֵרַה, הלא היא סוכת השומרים שנבנתה בתוך הכרמים. אל הכרם הלך כשבידו שני פחים: האחד היה מיכל של מי שתייה, והשני שימש כתוף להברחת השועלים ('שם שועלים יש'). בלילות היה סגל מתופף על הפח ונותן את קולו בשיר. בשנת 1890 הוכרו סגולותיו כמורה לעברית והוא התמנה, בהמלצת חבר המורים, למורה לנושאי דת ומסורת בבית הספר העממי העברי הראשון במושבה (בית ספר חביב).

יצחק שמואל סגל (אלבום המשפחות, מוזיאון ראשון לציון)

לפסגת הישגיו המקצועיים במושבה הגיע סגל בשנת 1906 כאשר התמנה ל'מנהל הפוסטה'. בזמנו הפנוי המשיך לערוך ולהוציא לאור חוברות שירים, גלויות של שירי זמר ודפי שיר לחגיגות שנערכו במושבה.

ההעתק ממכתב המינוי של סגל למנהל 'הפוסתה' (1909) ודברי סגל על מקומו החשוב של הדואר בחיי המושבה, 1921 (נדפס בסוף ספרו של סגל דברי שיר, 1932)

ואכן, במעלה השדרה המרכזית של המושבה ראשון לציון (כיום רחוב רוטשילד), ליד בית הכנסת הגדול שניצב בראש הגבעה, הועמד לרשותו של סגל ביתן שכונה 'הקיוסק' (או 'הצריף' או 'הבודקע'). זה היה בית הדואר (הפוסטה) של ראשון לציון וגם קיוסק העיתונים המקומי, שם ניתן היה לרכוש או לעיין בעיתוני התקופה כמו הצבי, חבצלת או השקפה. מעליו ניצב, על שני מוטות מתכת, פעמון המושבה. איכרי המושבה, בשובם מן העבודה בשדה או בכרם, עצרו שם, שאלו את סגל אם הגיע עבורם מכתב או 'כרטיס דואר' (גלויה), ונענו בתשובה הקבועה: 'עוד כותבים אותו'... הקיוסק היה גם מרכז העצבים של המושבה ובו נפגשו האיכרים אלה עם אלה והחליפו דעות בענייני דיומא, רכילויות וחוויות.

הימים עוד היו ימי משטר הקפיטולציות (משטר שהתבטל מאליו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה), ולא פחות משבעה שירותי דואר שונים פעלו אז בארץ בחסות אחת המעצמות: טורקיה, אוסטריה, רוסיה, צרפת, אנגליה, איטליה וגרמניה. הם נועדו בעיקר לנתיני ארצות אלה שגרו בארץ או ביקרו בה, ולהם הותר להשתמש בשירותיהם של בתי הדואר הללו, לרכוש בולים שהונפקו על ידם ולשלוח באמצעותם דברי דואר לכתובות בארץ או בחו"ל. הקיוסק שניהל סגל, שאפשר להניח כי היה קשור לשירות הדואר העות'מני, שירת גם את בני המושבות הסמוכות: נס ציונה, רחובות, עקרון, וגדרה.

היום נמצא בשדרות רוטשילד, ליד בית הכנסת הגדול, מעין שחזור של הקיוסק, שהקימו אנשי מוזיאון ראשון לציון הסמוך. אין מדובר בקיוסק המקורי של סגל אלא בקיוסק משנות העשרים והשלושים, שבו נמכרו שתייה ודברי מתיקה ולא עסקו עוד בדואר.

הקיוסק המשוחזר בראשון לציון (צילום: אבישי טייכר)


ג. שירי הקולוניסטים בארץ ישראל

לאחר שהוציא לאור את המשורר העברי ושב ארצה, הדפיס סגל סדרת גלויות בשם 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל', עם תווים ששורטטו בכתב יד (ידוע לנו על 8 גלויות כאלה). בין השירים שהדפיס נמצא 'עורו אחי' ('יה חי לי לי'), שירו המפורסם של הפועל מזכרון יעקב נח שפירא (בר-נש), וכן שירו של שמואל לייב גורדון (של"ג) 'עוד ארצנו לא אָבָדָה', שנדפס לראשונה ב-1902 (לשיר זה הקדשנו רשימה מיוחדת). על שתי הגלויות הנמצאות ברשותי אין זיהוי של המו"ל, אבל סגל היה היחיד שהותר לו למכור גלויות דואר במושבות יהודה ולכן אפשר להניח שמדובר ביוזמה שלו.

שתי גלויות שיר בסדרה 'שירי הקולוניסטים בארץ ישראל' (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 1907, במלאת חצי יובל שנים למושבה, הדפיס סגל על דף נייר כפול ובהדפסת זהב מקושטת שניים משירי הראשונים: 'האח ראשון לציון', שחיבר הנער איט"ל (אריה יום-טוב ליפמן) שליט, ו'ראשון לציון' של נפתלי הרץ אימבר. שני השירים הולחנו על ידי ליאון איגלי, חלוץ המלחינים של הזמר העברי בארץ, והקדשנו להם שתי רשימות מפורטות בבלוג עונג שבת ('האח ראשון לציון: השיר העברי המקורי הראשון', 16, 23 ביוני 2017; 'חלוצים עברתם לפני אחיכם: שירי ראשון לציון של נפתלי הרץ אימבר', 10 בנובמבר 2017).

שני שירים על ראשון לציון שהדפיס סגל לכבוד מחצית יובלה של המושבה, 1907

ב-1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, פקד אסון נורא את משפחתו של סגל. בתו שפרה, שהייתה בת 14, וחתנו דב קריצמן נספו בהפצצת אוירון גרמני על בית הדפוס של איתין את שושני, ברחוב בוסטרוס ביפו (היום רחוב רזיאל). 

מודעת אבל על מות שפרה סגל והחתן דב קריצמן בהפצצת אווירון גרמני ביפו (שירת הבונים הראשונים במולדת בניין ארצנו הקדושה: ציורים, רשימות וקטעי זכרונות מעיתונים, מאת המאסף והמו"ל יושבעם סגל, חש"ד)


ד. 'שירים לעם' ו'דִבְרֵי שיר'

בשנת תר"פ (1920) החל סגל להוציא סדרת חוברות זמר בשם שירים לעם. חוברת א', שנדפסה בדפוס שיריזלי בירושלים, כללה את השיר 'עוד ארצנו לא אבדה' של של"ג (בשמו הספרותי בן-ציון), וחוברת ב', שנדפסה בדפוס צוקרמן בירושלים, כללה את שירו של ביאליק 'למנצח על המחולות' ('מֻפִּים וְחֻפִּים! הַכּוּ בַתֻּפִּים!'), שחובר בתרע"ה ונדפס לראשונה בכנסת שערך ביאליק באודסה תרע"ז.

שירים לעם, חוברת א, ירושלים תר"פ

שירים לעם, חוברת ב, ירושלים חש"ד

בשנת תרצ"ב (1932), במלאת יובל שנים לייסוד ראשון לציון (1882), הוציא סגל מהדורה גדולה יחסית של ספרון בשם דברי שיר, עם כותרת המשנה 'קובץ שירים על שיבת ישראל לארצו ועל ראשון לציון'. כותר הספר אמנם אינו מנוקד אבל ברור שהמחבר רמז לפסוק 'כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר' (תהלים, קלז 3). 

חשיבותו של קובץ זה היא בכך שהוא כולל שירי זמר ראשונים שהולחנו בימי העלייה הראשונה. עשרת שירי הקובץ כוללים את השירים הבאים: 'התקווה', 'חושו אחים חושו', שני שירי 'ראשון לציון' (מאת איט"ל שליט ונ"ה אימבר), 'ראשון לציון' ('התעורר בן יקיר') של לב שוורץ, 'תפילה לשלום הנדיב' מאת איט"ל שליט, 'ברכת עם' (תחזקנה) מאת ח"נ ביאליק, 'עוד ארצנו לא אבדה' מאת של"ג, 'שיר ערש' ('נומה פרח, בני מחמדי') מאת א"ד ליפשיץ, ו'ניצנים' ('פה בארץ חמדת אבות') מאת ישראל דושמן. לקובץ חיבר סגל הקדמה שבה כינה את השירים 'שירים מעוררים ומעודדים לחזק את רוחם [של המתיישבים] נגד המכשולים הרבים שפגשו על דרכם דרך הבנייה והתחייה'.

הקדמת סגל ל'דברי שיר', תרצ"ב

יצחק שמואל סגל הלך לעולמו והוא בן שבעים, בכ"ו באב תרצ"ט (1939), ונטמן בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו ארבעה בנים ובנות ונכדים. בנו יושבעם ניסה להמשיך את מפעלו של אביו והוציא בשנת 1963 מהדורה מורחבת של ספרון השירים, עם הקדמות מאת דב ליובמן, זרובבל חביב ומכתב בכתב יד של החוקר שמואל רפאלוביץ אל העורך.

'אנשי כל המושבות התקשרו בקשר של ידידות והערכה [עם סגל], כתב זרובבל חביב, 'כי היה האיש צנוע ואוהב הבריות ומתבל דבריו באמרות חז"ל ואף בזמירות או בתפילות עממיות. השתתף גם במסיבות מוצאי שבת, שהוקדשו לקרוב הלבבות ולקניית דעת ... דמותו ניצבת לפני גם היום כמו חיה'.

'להזכיר נשכחות', הקדמת זרובבל חביב ויושבעם סגל למהדורת 1963 של השירון
(ציוּן שנת עלייתו לארץ ב-1800 הוא כמובן משובש)

בעלי התוספות
שמואל אבנרי הואיל לשלוח לנו תוספת מעניינת (ראו בתגובתו למטה): מכתב ששלח יצחק שמואל סגל לחיים נחמן ביאליק, בז' בטבת תרצ"ג (1933), לכבוד יום הולדתו השישים של המשורר הלאומי. סגל מבקש מביאליק שיכתוב שיר לכבוד ירושלים...


יום שני, 1 באוגוסט 2022

סיפורי רחובות: התנאים, מעשה רוקח, יורדי הסירה, ששת הימים

א. התנאים או התאנים

צילום: איל דוידסון

כידוע, תַּנָּאִים הם חכמי המשנה וטבריה הייתה אחד ממרכזי התורה של תקופה זו (מאות 3-1 לספירה). רחוב בשם זה אכן יאה לה ונאה לה.

אבל 'תנאים' היא כנראה מילה קשה ולכן רחוב התנאים הפך בגרסה הלטינית לרחוב התאנים...

ב. מעשה מרקחת

השילוט ברחוב הרקח (פינת רחוב סלנט) בשכונת מאה שערים בירושלים יכול לשאת בגאון את המליצה 'נח בשבע שגיאות'. הקורא יעקב ישראל סטל מנה בו חמש שגיאות.

1. הניקוד לא נכון. מהקדמתו של אלעזר מוורמס לספר הרוקח משמע שיש לנקד רֹקח בחולם, מלשון 'מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ' (שמות, ל 25).

2. שמו הוא אלעזר ולא אליעזר. 'רקח' בגימטרייה = אלעזר.

3. הוא חי בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13, לא במאה ה-15.

4. הוא מפורסם על שם מקומו, וורמייזא (וורמס), והיה ראוי לציין זאת בשלט.

5. הוא אכן חיבר ספרי מוסר, אבל הוא לא פחות מפורסם בחיבוריו ההלכתיים ובראשם ספר הרוקח ומעשה רוקח.

ספר הרוקח, קרימונה שי"ז (1557)

ג. מ"ג יורדי הסירה

כ"ג יורדי הסירה הם 23 ימאים יהודים אמיצים, אנשי 'ההגנה', אשר נעלמו עם ספינתם 'ארי הים' בדרכם לפעולת חבלה בבתי הזיקוק של טריפולי שבלבנון, ב-18 במאי 1941. כידוע חלוקים ההיסטוריונים בשאלה אם יש לשנות את השם שהתקבע 'כ"ג יורדי הסירה' ל-כ"ד, שכן בין הנעדרים (בפועל ההרוגים) היה גם קצין בריטי ושמו אנתוני פאלמר שהצטרף כמשקיף. ערים רבות בארץ קבעו רחובות על שמם של הכ"ג ואנדרטאות מיוחדות לזכרם הוקמו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים וכן בשיכון למד בתל אביב.

הנה כך נראה אתר הנצחה לא כל כך מוכר שנמצא על גדות הירקון, במקום שממנו יצאו הימאים לפעולותיהם (מול 'מועדון השייטים' ברחוב אוסישקין 11, וסמוך 'לצופי ים', לקראת הגשר האחרון בשפך הירקון):

צילומים: איתמר לויתן

בין כך ובין כך, קוראנו יאיר פז (גאוגרף במקצועו) נסע לא מכבר בכבישיה של העיר צפת ואפליקצית ווייז הפנתה אותו לרחוב ושמו מ"ג יורדי הסירה.


בדיקה במפות גוגל מאשרת לכאורה קיומו של רחוב כזה:


באתר המפות הרשמי של ישראל השם מופיע כהלכתו.


אז מה קורה פה? כיצד הפכו הכ"ג (או הכ"ד) למ"ג?

ד. ששת הימים

כשאומרים בעברית 'ששת הימים' כל אחד יודע שהכוונה למלחמת ששת הימים, ולא לששת ימי השבוע. כמעט בכל עיר בישראל יש רחוב שנקרא 'ששת הימים', אבל דומני שרק בירושלים (כיכר נדב; רחוב ששת הימים פינת שדרות אשכול) אפשר למצוא את שגיאת הניקוד המביכה הזו.

צילום: מנחם רוזנברג

יום שישי, 29 ביולי 2022

שמחה גדולה בכפר כָּמָא

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון 

הצ'רקסים הם בני אומה עתיקה שמקורה בהרי הקווקז, אותו חבל ארץ החוצץ בין רוסיה האירופית לרוסיה האסיאתית. בשנות השישים של המאה ה-19 כבשה רוסיה את הקווקז וטבחה בצ'רקסים. שרידי החרב שנותרו בחיים, שהיו מוסלמים ולא חפצו לקבל על עצמם עול שלטון נוצרי, היגרו לארצות האימפריה העות'מנית. העות'מנים, שידעו שהצ'רקסים הם חיילים מעולים, הושיבו אותם באזורי גבול בעייתיים על מנת שיישמרו על הביטחון, וכך יושבו רוב הצ'רקסים בארצות הבלקן. 

בשלהי המאה ה-19, כשבולגריה זכתה בעצמאות, העבירו העות'מנים את הצ'רקסים לצפון ירדן ולגולן, חבלי ארץ שהיו נתונים לפשיטות של בדואים. מעטים מהם התיישבו בתחומי ארץ ישראל והתרכזו בשלושה כפרים: כפר כמא סמוך לכפר תבור, ריחאנייה ליד מושב עלמה שבגליל העליון, וחירבת צ'רקס ליד חדרה (יישוב שננטש בגלל המלריה). שני הכפרים שנותרו, ובהם גרים היום כ-5,000 צ'רקסים, משמרים את בנייני הרעפים הישנים שנבנו בסגנון קווקזי

הצ'רקסים הם אנשים יפים, על כך יעיד כל מי שפוגש אותם. הנשים, שלהן תווי פנים קווקזיים-סלאביים, נודעו ביופיין עוד בתקופות קדומות. למרות שהם מעטים בישראל, הם שומרים על תרבותם המיוחדת ועל לשונם (ששמה המדויק הוא אדיגית), שלנו, היהודים, קשה לבטא. הם משמרים תלבושות לאומיות, מאכלים לאומיים ותרבות ייחודית של ריקודים. הצ'רקסים, שאבות אבותיהם התקשרו עם היישוב היהודי בארץ עוד בימי העלייה הראשונה, ידועים בהכנסת האורחים שלהם, אותה חש כל מי שבא במחיצתם, ולא רק בימי שמחה ופסטיבל. כאמור, בישראל חיים רק אלפים ספורים מהם, ואיך נאמר זאת בלי להתנשא או להתחנף? חבל שלא יותר...


בסוף השבוע שעבר, בשישי-שבת, 22-21 ביולי, נערך בכפר כמא פסטיבל צ'רקסי נהדר. אלפי אנשים, צ'רקסים ואורחים מישראל, מילאו את המדרחוב שבגרעין הכפר. לאורכו של המדרחוב נפרשו עשרות דוכנים למכירת אוכל, מזכרות ועבודות יד, ובשני קצותיו, בכיכרות, נערכו מופעי ריקודים. מוזיקת ריקודים צ'רקסית, בה מככב האקורדיון, מילאה את האוויר.



בין המבלים הסתובבו צ'רקסים רבים, מבוגרים וגם ילדים, שלכבוד האירוע התלבשו בבגדיהם הלאומיים המפוארים. לנשים בגדים רקומים וכובע נאה שאליו צמוד צעיף. 


הגברים חובשים קולפקים, מזויינים בפגיונות כסופים ובתרמילי כדורים הצמודים לבגדיהם


מי שנזכר בתמונות ותיקי 'השומר', רוכבים על סוסיהם ברחבי העמק וחבושים בסוגי כובעים שונים, או בגאפירים, הנוטרים העבריים בשנות השלושים, יבין מיד מי לקח ממי...

נוטרים עבריים בכפר סבא בראשית שנות השלושים (ויקיפדיה)

בין הדוכנים השונים היו דוכני אוכל וטעימות שהציבו תושבי הכפר ובהם נמכרו מאכלים מסורתיים. היו שם הגבינות הצ'רקסיות המפורסמות, וגם מתאזה, חאלוז', עוואמה, חלז'ורואנה ושאר מטעמים שקשה לבטא את שמם אך נעים לאוכלם


לא רק אוכל, אלא גם חפצי נוי ומלאכת יד.



מסמר הפסטיבל היו מופעי הריקודים, גאוות העדה הצ'רקסית. לבושים בבגדים מסורתיים הופיעו בני העדה בריקודי קבוצות, שהיו רק חימום לריקוד החשוב ביותר, הששאן. זהו ריקוד מעין 'בן לוקח בת', שאותו רוקדים בעיקר בחתונות. 


וכך מתנהל הריקוד: בצד אחד עומדות הבנות (ככלל, רק הרווקות) ולהן מנהלת; בצד בשני עומדים הבנים (גם נשואים) ולהם מנהל. האקורדיון מנגן את מנגינות הריקוד הסוחפות.


מנהל הגברים שולח אחד מהם למעגל והוא סובב אותו בתנועות רגליים מסובכות ומהירות. מנהלת הבנות שולחת מולו את אחת הבנות ואז מתחיל עיקר הריקוד, מופע של צייד ואיילה או נץ ויונה. הבחור מתקדם בצעדי ריקוד אל הנערה ומנסה לדחוק אותה לפינה, בעוד היא מתחמקת ממנו בטיפוף רגליים. ישנם צעדים קבועים לריקוד, אבל יש גם אלתורים ולא מעט אקרובטיקה. מספרים לי שהרבה זוגות נוצרו בעקבות הריקוד – הגבר יכול לרמוז למנהלת הבנות מול מי הוא רוצה לרקוד. 

תחילה רוקדים מעין ריקודי 'חימום', שלושה גברים מול שלוש נשים:


עכשיו מתחיל ריקוד הזוגות המסובך יותר, ה'ששאן':


אל הרוקדים מצטרפים גם ילדים, שכבר מגיל צעיר לומדים את צעדי הריקוד המסובך. בעוד כמה שנים גם הם יצטרפו אל 'הגדולים'.


וכמובן, יש צ'רקסים מבני הכפר ובנותיו שלא נבחרו לריקוד הייצוגי ומנסים אף הם את כוחם בריקוד. הקהל מעודד אותם, אבל נאמר זאת כך: עם ג'ינס ונעלי ספורט, זה לא ממש אותו דבר...



נתראה בפסטיבל בשנה הבאה.

_______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי ומורה דרך.

roshyarok@barak.net.il