א. מעשה ידיו
בשדות הישוב ארסוף קדם, מדרום לקיבוץ שפיים, יש פארק פיסול – שמו 'פארק דינה' – ובו מוצבים פסלים סביבתיים גדולים של אמנים שונים, מישראל ומחו"ל. מוויקיפדיה למדנו שמייסדי המקום ומנהליו הם תושבי המקום, דני מנהיים וטניה פרמינגר.
על אחת האבנים האלה אפילו צויין במפורש מי הקים אותה. אולי כדי שלא יבואו בטענות נוסח 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל' .
 |
| צילום: יוחנן פלוטקין |
ב. לַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת יֵשׁ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת
 |
| כל הצילומים: גרשון היימן |
 |
| עטיפת המהדורה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, 1945 |
פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה.
 |
| האיור לשיר 'פתחו את השער' |
בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶתוְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת.הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,הָאֵם יָדֶיהָ לֹאֹ תַּנִּיחַ.הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵןוּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן.לַבַּיִת אֲרֻבַּת־עָשָׁן.מִטָּה בַּבַּיִת וְשֻׁלְחָן.וְצַלָּחוֹת, סִירִים וּמַיִם לִכְבִיסָהוְגַם תִּינוֹק בָּעֲרִיסָה.וְהַיַּלְדָּה אַיֶּלֶתעִם שִׁמְשִׁיָה כְּחַלְחֶלֶת.כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁעִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵש.
שימו לב לשמשיה הכחלחלת בצד שמאל.
בחרתי סוגי אבנים ישראליות המסמלות את אישיותה וציוני דרך בדרכה של נעמי. אבן גלילית קשה (מסוג דולומיט) מסמלת את חוזקה של נעמי. אבן אוניקס רכה (מסוג קונגלומירט) ב'גלגוליו של מעיל', שנמצאת בנחל דרגות הנשפך לים המלח – ציון דרך לפועלה של נעמי בבית הערבה. בזלת מאזור טבריה מסמלת את עבודתה כמורה בכפר חיטים. ואבן ירושלמית אדמדמה (מסוג סלייב) – בשיר 'פתחו את השער' המקשר את שם הספר לשערי ירושלים.
לפני שלוש שנים שוחחה עדינה בר-אל עם היימן והריאיון המפורט הובא באתר קו למושב – כאן.
ג. לא מתוך עקשנות נאחזתי בקרקע: אליעזר והגזר
 |
| צילומים: איתמר לויתן |
על פיסת דשא סתמית בחולון, ברחוב משה שרת 10, ניצב גן פסלים מיוחד הסמוי מן העין, וכולו קודש ליצירה האלמותית של לוין קיפניס, 'מעשה בגזר', שנדפסה בגרסתה הראשונה בשנת 1930 (אליהו הכהן, לוין קיפניס: ביבליוגרפיה, תשנ"ט, עמ' 44-43).
הגן נקרא 'גן סיפור סבא אליעזר והגזר'.
הפסל דוד פיין (2018-1928), חבר קיבוץ מעין ברוך (כינויו היה 'איש האבן'), נתן פרשנות יפה לסיפור. כל הדמויות המלבבות – סבא אליעזר, סבתא אלישבע והנכדה אביגיל, וכמובן בעלי החיים: הכלב הבהב, החתול לקיק והעכברון אפור השכם – נחקקו על סלעי בזלת שהוצבו במקום בשנת 2002.
וכדי לקלקל כל דבר טוב, נזכיר שהסיפור הזה הוא בכלל גרסה קיפניסאית למעשיית ילדים רוסית נושנה שנדפסה לראשונה ב-1860, והגזר כלל איננו גזר אלא לפת ענקית. קיפניס עצמו הוציא בשעתו גרסה ושמה 'סבא יפת והלפת'.
הרחבת דברים על גלגולי הסיפור ימצא המחפש במאמרה של שמעונה פוגל, בבלוג הספרנים, וכמובן בויקיפדיה.
והנה הסיפור כולו כפי שהולחן בשנות החמישים על ידי מנשה רבינא. העיבוד של גיל אלדמע והביצוע של נירה רבינוביץ:
