גני פסלים: אלוהים יודע, פתחו את השער, אליעזר והגזר

א. מעשה ידיו 

בשדות הישוב ארסוף קדם, מדרום לקיבוץ שפיים, יש פארק פיסול – שמו 'פארק דינה' – ובו מוצבים פסלים סביבתיים גדולים של אמנים שונים, מישראל ומחו"ל. מוויקיפדיה למדנו שמייסדי המקום ומנהליו הם תושבי המקום, דני מנהיים וטניה פרמינגר.

על אחת האבנים האלה אפילו צויין במפורש מי הקים אותה. אולי כדי שלא יבואו בטענות נוסח 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל' .

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. לַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת יֵשׁ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת

במושב באר טוביה שליד קרית מלאכי מסתתר 'גן נעמי' – גן פסלים לזכרה של נעמי טל-עדי, שהייתה המנהלת של בית הספר 'מבואות' בבאר טוביה. מעטים מחוץ למושב יודעים על קיומו, ואני התוודעתי אליו הודות לד"ר עדינה בר-אל.

כל הצילומים: גרשון היימן

הפסלים הם מעשה ידיו של גרשון היימן מבאר טוביה (יליד 1949), שגם היה חתנה של נעמי. הוא יצר אותם בהשראת שיריה של קדיה מולודובסקי (1975-1894), שכונסו בתרגום עברי בספרה המפורסם פתחו את השער (הקיבוץ המאוחד, 1945). בספר זה הובאו כמה משירי הילדים שלה, שתורגמו מיידיש לעברית בידי מיטב המתרגמים של התקופה – מנתן אלתרמן ושמשון מלצר ועד פניה ברגשטיין ולאה גולדברג – וכולם אויירו על ידי תרצה טנאי (2009-1920).

עטיפת המהדורה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, 1945

אלו הם שירים שהיינו מכנים 'גלותיים', שכן הם מתארים את עולמם של ילדים יהודים בפולין של שנות השלושים, ובעיקר את העוני ותנאי הקיום הקשים שלא השביתו את שמחת החיים של הילדים. את מפעל התרגום והספר, שראה אור בשנת 1945, יש לראות בהקשר רחב יותר: תגובה מוקדמת של סופרים ארץ-ישראלים לשואה, והדברים ארוכים.

בין השירים שפיסל היימן נזכיר את 'גלגוליו של מעיל' ('אַ מאַנטל פון אַ טונקעלן געוואַנטל') שתרגם נתן אלתרמן. שיר זה, שבגרסתו המקורית ביידיש ראה אור ב-1931, מספר על מעיל שנתפר לילד הבכור ומשגדל הוא עובר, תוך התאמות, מילד אחד לשני עד שמתבלה ומתפורר לחלוטין. 

שיר מפורסם אחר הוא 'פתחו את השער', שגם העניק לספר את שמו. השיר עצמו תורגם על ידי פניה ברגשטיין וגם זכה ללחן נהדר של נחום נרדי.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב,
עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה.

האיור לשיר 'פתחו את השער'

הנה שלמה ארצי הצעיר:

 

וכך גם השירים 'הטחנה', 'הרועה' ו'מעשה בחבית' ו'סנדלים':

ומקום של כבוד נייחד לשיר 'הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת', שתרגם נתן אלתרמן. כמובן שבפולין מעולם לא הייתה ילדה בשם זה. במקר ביידיש היא נקראה אָלקע (אוֹלְקֶה).

בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,

בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.

שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

וְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת.

הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

הָאֵם יָדֶיהָ לֹאֹ תַּנִּיחַ.

הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵן

וּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן.

לַבַּיִת אֲרֻבַּת־עָשָׁן.

מִטָּה בַּבַּיִת וְשֻׁלְחָן.

וְצַלָּחוֹת, סִירִים וּמַיִם לִכְבִיסָה

וְגַם תִּינוֹק בָּעֲרִיסָה.

וְהַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

עִם שִׁמְשִׁיָה כְּחַלְחֶלֶת.

כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁ

עִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵש.

שימו לב לשמשיה הכחלחלת בצד שמאל.

גרשון היימן הסביר את בחירותיו האמנותיות בסוגים השונים של האבנים: 

בחרתי סוגי אבנים ישראליות המסמלות את אישיותה וציוני דרך בדרכה של נעמי. אבן גלילית קשה (מסוג דולומיט) מסמלת את חוזקה של נעמי. אבן אוניקס רכה (מסוג קונגלומירט) ב'גלגוליו של מעיל', שנמצאת בנחל דרגות הנשפך לים המלח – ציון דרך לפועלה של נעמי בבית הערבה. בזלת מאזור טבריה מסמלת את עבודתה כמורה בכפר חיטים. ואבן ירושלמית אדמדמה (מסוג סלייב) – בשיר 'פתחו את השער' המקשר את שם הספר לשערי ירושלים.

לפני שלוש שנים שוחחה עדינה בר-אל עם היימן והריאיון המפורט הובא באתר קו למושב – כאן. 

ג. לא מתוך עקשנות נאחזתי בקרקע: אליעזר והגזר

צילומים: איתמר לויתן

על פיסת דשא סתמית בחולון, ברחוב משה שרת 10, ניצב גן פסלים מיוחד הסמוי מן העין, וכולו קודש ליצירה האלמותית של לוין קיפניס, 'מעשה בגזר', שנדפסה בגרסתה הראשונה בשנת 1930 (אליהו הכהן, לוין קיפניס: ביבליוגרפיה, תשנ"ט, עמ' 44-43). 

הגן נקרא 'גן סיפור סבא אליעזר והגזר'.

הפסל דוד פיין (2018-1928), חבר קיבוץ מעין ברוך (כינויו היה 'איש האבן'), נתן פרשנות יפה לסיפור. כל הדמויות המלבבות – סבא אליעזר, סבתא אלישבע והנכדה אביגיל, וכמובן בעלי החיים: הכלב הבהב, החתול לקיק והעכברון אפור השכם – נחקקו על סלעי בזלת שהוצבו במקום בשנת 2002.

וכדי לקלקל כל דבר טוב, נזכיר שהסיפור הזה הוא בכלל גרסה קיפניסאית למעשיית ילדים רוסית נושנה שנדפסה לראשונה ב-1860, והגזר כלל איננו גזר אלא לפת ענקית. קיפניס עצמו הוציא בשעתו גרסה ושמה 'סבא יפת והלפת'.

הרחבת דברים על גלגולי הסיפור ימצא המחפש במאמרה של שמעונה פוגל, בבלוג הספרנים, וכמובן בויקיפדיה. 

והנה הסיפור כולו כפי שהולחן בשנות החמישים על ידי מנשה רבינא. העיבוד של גיל אלדמע והביצוע של נירה רבינוביץ: