ארץ הקודש: פצועי הנחל, לא טוב, רחל שבוע, תכשיטים מהר הבית

א. העליונער הנודד

צילומים: יוחנן פלוטקין

המושבה יבנאל שבגליל התחתון שינתה את פניה, ובדור האחרון היא יותר 'עיר ברסלב שבגליל' מאשר מושבה חקלאית מימי העלייה הראשונה. סמוך לבית העלמין הישן של המושבה, הצופה על פני נוף גלילי קסום, נקבר (בשנת 2015) ראש העדה הברסלבית הרב אליעזר שלמה שיק, שעליו, על פועלו ועל חסידיו אפשר להרחיב עד אין קץ.

בין כך ובין כך, ליד אחוזת הקבר המגודרת נמצא רהיט העץ הזה – ספק ספסל ספק דוכן לימוד (שטענדער) – ועליו כתובת מוזרה: העליונער הנודד, שזו תערובת משונה של עברית ויידיש (עליון+ער).

האם זה קשור להתבודדות הברסלבית המפורסמת? פניתי לכמה ידידים הבקיאים במורשת ברסלב ושאלתי לפשר הדבר, וזו תשובת אחד מהם:

נדמה לי שזה סתם כיתוב שמאן דהוא משועמם כתב בדרכו לקברי צדיקים ובטיוליו ברחבי הארץ. בזמנו קראו לאותם אנשים בשם 'פצועי הנחל' ['נחל' הוא מכינוייו של רבי נחמן מברסלב]. בחורים ללא מסגרת, ובדרך כלל גם ללא בית, שמשאירים כך את חותמם בכל מקום שעוברים...

האם למי מן הקוראים יש פירוש אחר?

ב. זכור את השואה

ועוד תעלומה: ב'היכל אהרן', בית הכנסת המרכזי של נהריה, תלויה מודעה ממוסגרת, מוזרה ומעוררת מחשבות. היא חתומה על ידי 'יעקב', פלוני לא מזוהה שיש לו רק בקשה אחת:

צילום: א"נ

כל כך מנוגד ללהיט 'האמוני' המטופש: 'עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב'.

מתי נתלתה מודעה זו? מה עומד מאחוריה? על פי ניחוש שלי ולפי צורת הגופן במודעה – זה משנות החמישים. ושוב, אם יש מישהו מן הקוראים שיודע על כך דבר מה נשמח ללמוד.

דן לב ארי פתר את החידה (בתגובות), ובבירור נוסף נמצא הטור הזה שמאמת את הזיהוי של 'יעקב' וכן פוסט של הספרייה הלאומית בפייסבוק משנת 2020 (תודה לרפי מוזס).

ג. מוסדות 'רחל שבוע'

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה תעלומה שנפתרה: שם משפחתה של רחל, רעייתו המפורסמת של התנא רבי עקיבא.

מאחורי 'חמוצי כרמל' והבסטות של השוק ברמלה קיים בית כנסת פעיל ובו כולל אברכים ושיעורי גמרא. הגוף או העמותה שמפעילים את בית הכנסת הזה נקראים 'מוסדות רחל שבוע', על שם רחל אשת רבי עקיבא, מנשים באוהל תבורך. 

ראויה רחל, אשת החיל, לכל הכתרים שקשרו בה דרשנים ומשוררים לאורך הדורות, אך שימו לב לשם משפחתה: רחל שבוע.

הו, תמימות קדושה!

כידוע מן האגדה התלמודית, רחל הייתה בתו של כלבא שבוע, ואם כך המסקנה המתבקשת היא ששם המשפחה שלה הוא שבוע... כמובן ש'שבוע' לא היה שם משפחת אביה, כמו ש'כלבא' לא היה שמו הפרטי. זה היה כינויו – כֶּלֶב שָׂבֵעַ.

בקובץ התנאי אבות דרבי נתן (פרק ו, משנה ג) הוסבר פשר הכינוי:

ולמה נקרא שמו כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שָׂבֵעַ. וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים, בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע: מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש? המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד ציווה, גדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים. ולא השגיחו עליו...

ד. תכשיטים מהר הבית

צילומים: טובה הרצל

מי מאיתנו לא היה רוצה תכשיט מהר הבית? אולי תכשיט כמו 'ירושלים של זהב' שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, הזכורה לטוב מהסעיף הקודם?

ובכן, הדבר בהישג יד. בחנות בשם 'מוריה', שמשכנה ברחוב בית אל, ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, מוכרים תכשיטים כאלה.

אני זקן מספיק כדי לזכור את התעלול השיווקי שפעם נפוץ בארץ ונמכר בעיקר לתיירים: שפופרות זכוכית קטנות של אוויר מארץ הקודש (לופֿט געשעפֿט כפשוטו). האם לפנינו צאצא מאותה משפחה מאושרת?

אם זה לא ישראבלוף (כפי שזה נדמה לי), זה מתחזה למעשה לא חוקי (למרות הפטנט הרשום).

מתברר שמדובר באבנים שנלקחו מסינון השפכים שבזמנו הוציאו עובדי הוואקף משטח הר הבית. האבנים עצמן אינן ממצא ארכאולוגי אלא רק היו 'בשטח' ולכן הן 'בעלות ערך היסטורי' (לדעת אנשי החנות). באבנים הללו שיבצו תכשיטים מתכשיטים שונים, והם שנמכרים בחנות, והמאמין יאמין.

זה מה שכתוב באתר של החנות:

ארץ הקודש: אוטו נ-נח ורכבת ההצלה, תרסיס מים אחרונים, ניתוקית

א. משחקים באוטו וברכבת

צילומים: יוחנן פלוטקין

איזה ילד לא אוהב לשחק במכוניות? גם ילדים חרדים אוהבים מכוניות, רק תיתנו להם! אז הנה מה שנותנים להם: שני צעצועים חינוכיים מעניינים, גדושים בקדושה וביראת שמיים, שאותם תמצאו בחנויות המיועדות לדבר בבני ברק.

האחד, הוא 'אוטו נַ-נַח'. 

אכן כן, 'חסידי הפתק', המקפצים ושרים על גגות טנדרים ברחבי הארץ ומהללים את רבנו נחמן מברסלב, ואת ר' ישראל דב אודסר, 'בעל הפתק', הופכים מקוריוז, שרבים בעולם החרדי לועגים לו, לחלק לגיטימי מ'המגזר'.

האוטו גם 'יודע' לשיר את כל הלהיטים הגדולים של הנח-נחים.

השני, כולו על טהרת היידיש, הוא 'כ"א כסלו באַן', כלומר רכבת כ"א בכסלו. מהי רכבת זו, שרובכם לא שמעו עליה מעולם?

ובכן, בכ"א בכסלו תש"ה (דצמבר 1944) שוחררו רוב אסירי 'רכבת קסטנר', ובתוכם גם רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, ממחנה ברגן בלזן שבו הוחזקו עד אז. ברכבת המפורסמת, שיצאה מבודפשט, היו כ-1,680 נוסעים. מקצתם (318) שוחררו כבר באוגוסט, והשאר, כאמור, בדצמבר, בכ"א בכסלו. 

ב'יום ההצלה' – כפי שהוא מכונה בפי חסידי סאטמר – הגיעה רכבת המשוחררים לשווייץ הנייטרלית, ומשם נפתחה הדרך להצלת חייהם. האדמו"ר הקנאי וכפוי הטובה, שירק בפניהם של האישים והמוסדות הציוניים שהיו מעורבים בהצלתו, נסע תחילה לארץ ישראל, ואחרי כשנה נסע לארה"ב ובה הקים את חצרו הגדולה והמשגשגת עד היום.

על פי ההסבר מאחור, שמשקף את ההגיוגרפיה הסאטמרית על 'נס ההצלה', ישראל קסטנר בכלל לא רצה להציל את הרבי האנטי-ציוני. אבל מה אלוהים עושה? סבתו באה בחלום הלילה לד"ר יוסף פישר (חבר הפרלמנט הרומני וממנהיגי יהדות טרנסילבניה, שקסטנר היה נשוי לבתו), והודיעה לו שהוא חייב לדאוג שחתנו יציל את חייו של הרבי, וכן היה. למה הסבתא לא באה בחלום לנכד שלה, קסטנר עצמו? במופלא ממך אל תדרוש... 

ב. מים אחרונים וואַסער

מלכות ירושלים

לא כל קוראי הבלוג גדלו על אדני המסורת ויודעים מה פירושם של 'מים אחרונים'. הכוונה היא למנהג של נטילת ידיים שנייה, לאחר סיום הארוחה ולפני ברכת המזון. מנהג זה הלך ורפה עם השנים, שכן שורשיו הם בעיקר קבליים-מיסטיים ולא הלכתיים, וכיום רק מעטים בקרב ציבור שומרי המצוות מקפידים בכך. אלה שבכל זאת מקפידים על כך, מקיימים את המצווה ברוב טקס, בעיקר בארוחות שבת וחג,  ומתהדרים גם בכלים ייעודיים שכמותם יש מלוא השפע ובמגוון חומרים: זהב וכסף, ברזל ונחושת, זכוכית ופלסטיק ועוד ועוד.

אך מה יעשו המחמירים, אותם הנמצאים בדרכים ורחוקים מביתם וממקור מים חיים, ואינם יכולים לקיים מצווה זו כהלכתה? לטובתם באו החוכמולוגים והמציאו 'תרסיס מים אחרונים'. 

באתרים שונים במרשתת אפשר אפילו להשיג תרסיס עם חריטה אישית.

תרסיס מים אחרונים (בול בשבילך)

חברה אמריקאית ושמה 'לכתחילה' עלתה על הפטנט והמציאה מים אחרונים בצורת עט הנצמד לכיס החולצה. המחיר נמוך במיוחד, והייצור מארץ סין...

צילום: זאב וגנר

ובאותו עניין. לא תופתעו, מן הסתם, כשתקראו את הידיעה הבאה על גודל חשיבות מצוות מים אחרונים, שבזכותם ניצלו חייהם של כך וכך חיילים...

כל רגע

ג. ניתוקית

בני ברק, בירת עמק הסיליקון הישראלי, אינה מפסיקה להפתיע בחידושים טכנולוגיים.

הנה למשל ניידת ניתוק מכשירים מהאינטרנט...

כמה שהאנשים האלה מנותקים!

צילום: פיני גורליק

ארץ הקודש: צדיק נולד, הקנדיל של אלעזר בן ערך, אין עוד מלבדו ותודה אבא

א. כותח הבבלי

צדיק חדש בא לעולם וקברו הקדוש התגלה לאחרונה על גוש בטון צבוע ליד קו העירוב של היישוב החרדי רכסים.

זהו ציון קברו הבדוי של חכם בשם רבי כותח הבבלי (זכרו וזכותו יגנו עלינו כמובן). תנא כזה לא היה ולא נברא, וגם מראה המקום שנרשם על השלט (פסחים מא עמוד א) אינו מוביל לשום מקום.

כותח הבבלי אכן נזכר במשנה פסחים (פרק ג, משנה א), אבל כסוג של אוכל...

אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

ברור שמישהו מהשכונה חמד לצון, אבל אפשר לשער שלא ירחק היום ומבקשי ישועות יתפללו ליד הציון הקדוש, ואחר כך תוקם סככה עם כיסאות פלסטיק, ספרי תהילים, 'התיקון הכללי' וקופות צדקה, ולאורך ימים ושנים גם תיסלל דרך ויוקם כולל אברכים שיקבל תמיכה מכמה משרדי ממשלה ולתפארת מדינת ישראל.

ב. הקנדיל של אלעזר בן ערך

לעומת 'כותח הבבלי' רבי אלעזר בן ערך היה תנא חשוב באמת. הוא היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שהחשיבו כבכיר תלמידיו. 

קברו זוהה (או שמא נקבע או הומצא) סמוך למושב עלמה בגליל העליון. ככל הידוע לי הוא נזכר לראשונה במאה ה-12 אצל הנוסע בנימין מטודלה.

ממש מתחת לחיבור הקיר עם התקרה נתלה שלט קצת משונה:

צילומים: מוישי

מה זה 'קנדיל'?

אין מילה כזו במילון, לא בעברית ולא ביידיש, ולכן הדעת נותנת שהכוונה לאינגלוז של המילה נר (candle). נשמח אם מישהו מהקוראים יוכל להאיר את עינינו בגלגולי מילה זו.

ג. אין עוד מלבדו, תודה אבא

צילומים: דוד אסף

ברחוב הסמוך לביתי חנתה בשבוע שעבר משאית ענק של חברת הובלות.

לא כל כך ברור מה שם החברה, האם זה 'אדיר' שמספר הטלפון שלו מודבק בתחתית (אגב לתשומת לבו של אותו אדיר: אם אתה רוצה שייפנו אליך, כדאי לתקן את הספרות הקרועות במספר הטלפון), או אולי 'אין עוד מלבדו'? 

בין כך ובין כך הסתקרנתי לגבי השם, שהוא גם קדוש (הרי על הקב"ה בכבודו ובעצמו מדובר כאן!) וגם מחלל את הקדוש (אין עוד מלבדנו בהובלות). אני לא חושב שהם בקטע של אירוניה ושנינות אלא יותר בקטע של חוסר מוּדעוּת. אגב, ברשימת היתרונות של החברה רשום גם 'עבודה עברית', שם קוד מכובס לכך שחברה זו אינה מעסיקה ערבים.

מאיפה הגיע אלינו ה'אין עוד מלבדו'?

מקורו של הביטוי כמובן בתורה (דברים, ד 35), בתוך נאומו של משה לבני ישראל טרם כניסתם למצרים: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'. זהו גם הפסוק שבו מקובל להקדים את ההקפות בשמחת תורה.

אבל דומני שאת תפוצתו העממית הגדולה של הפסוק יש לייחס דווקא ללהיט הפופ האמוני שכתב יוסי גיספן והלחין תומר הדדי, 'אין עוד מלבדו', שפזמונו החוזר הוא:

אין עוד מלבדו, מלוא כל הארץ כבודו,
הקדוש ברוך הוא הוא מלך ואני עבדו

הנה שלומי שבת שמזוהה עם ביצוע השיר:

ד. אבא תודה על הכל

ועתה נתבונן בצדה האחורי של המשאית, שמצביע על זהותה הברסלבית. ולא סתם חסידי ברסלב אלא חסידי 'הפתק' ('נ-נח-נחמ-נחמן מאומן'). ומיהו ה'אבא' שלו מודים על הכל? 

זהו כמובן הקב"ה, המכונה בעגה של חסידי אודסר בשם 'אבא' (וביידיש 'טאַטע'), ומהם נפוץ הביטוי בכל תפוצות ישראל. גם כאן יש שירים לרוב, אבל נחסוך אותם מהקוראים.

ה'טאַטע' הברסלבי חרג מזמן מגבולות הברסלביות, ומצא את עצמו מקושר בפופ האמוני המעודכן ללהיט היסטרי שפרץ לאחרונה (יוני 2024) שכתב והלחין אמן ראפ והיפ-הופ ברסלבי בשם יאיר אליצור המכנה עצמו בשם 'אֶלַייצוּר'. הוא התפרסם בלהיט ההיסטרי שכתב רבו שלום ארוש 'תמיד אוהב אותי' ('ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב'), ולאחרונה ממש בעוד להיט שחורך את כל המדיות החברתיות ושמו 'טאַטע תטהר'. אלא שבזה האחרון כבר נדחף לתוך השיר, אולי שלא לטובתו, גם האדמו"ר החב"די השלישי ר' מנחם מנדל שניאורסון, המכונה ה'צמח צדק'.

בשיר 'טאַטע תטהר' שולב סיפור שסיפר ה'צמח צדק' על סבו, בעל התניא, מייסד חב"ד שניאור זלמן מליאדי. 

הצמח צדק סיפר פעם לחסידים על סבא שלו בעל התניא שלא שבר אף פעם דברים, אפילו קופסא של טבק אז אבאלה בחיים רק אל תשבור אותי ותפנק אותי ותמיד תמלא אותי לדעת שתה אוהב אותי ושיהיה לי רק טוב יהיה לי רק טוב

בין שסיפור זה נכון או לא, וככל ששיר זה מצליח, מושמע ומתפשט בכל אתר, אני יכול לשער שחסידי חב"ד בעלי הדעה לא רוו נחת משילוב זה. אין לך שתי חסידויות שונות כל כך מבחינת התוכן האמונתי כמו חב"ד וברסלב, שהחוקר המנוח יוסף וייס הגדירן 'חסידות של מיסטיקה' (חב"ד) ו'חסידות של אמונה' (ברסלב).

הנה השיר וסיפור הצדיקים ששולב בו, בביצועם של הזמרים אלייצור ובן צור. בימים אלה כל עזרה לעמנו שבצרה ובמצוקה תבורך, ואם טאַטע יטהר ויעזור – דיינו ואשרינו.

סיפורי מכוניות: דוגטור, וולוו, עמלקית, משוגע שמח, את ראשי, כפליים

א. דוגטור דוליטל

צילום: אבי בלדי

שם מחודד לווטרינר שמגיע עד ביתו של הכלב החולה.  

ב. לא מתעסקים עם הוולוו

צילום: אבנר הולצמן

לפי האיור האלים שבפינה הימנית למעלה, נהגי וולוו אינם מגיבים יפה כשנוגעים להם ברכב...

ג. עמלקית

מאז החלו השיפוצים ברחוב אלנבי מפעילה עירית תל אביב קו חדש וזריז הקרוי 'אלנבית', שמפלס דרכו בין הרחובות החסומים ועוצר לכל מי שמרים את ידו.

אלנבית אחת הפכה את עצמה, ברוח הימים האלה, לפרסום נודד של מצוות מחיית זכר עמלק. מעניין אם זו יוזמה פרטית של הנהג או מדיניות עירונית. בין כך ובין כך, נקווה שהצילום הזה לא יוגש לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג...

צילום: איתמר לויתן

ד. מה עדיף?

שאלה ברמה של פילוסופיה אקזיסטנציאלית: מה עדיף, להיות משוגע שמח או נורמלי עצוב?

ירון המטייל – שיש לי חשד שהוא נוטה לחסידות ברסלב – כבר בחר, והוא מצהיר על כך בפומבי.

צילום: טובה הרצל

ה. אַתְּ רֹאשִׁי

צילום: יהושע לביא

רְפָא צִירִי אֵל נֶאֱמָן       כִּי אַתָּה רוֹפֵא אֻמָּן

אַתְּ רֹאשִׁי שׁוּר חַלְשִׁי    וְתֵן כֹּחַ לְנַפְשִׁי

 

פְּתַח שַׁעַר הָרַחֲמִים      רָם שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים

עַל עַבְדָּךְ שִׂים חַסְדָּךְ    אֵין מְרַחֵם בִּלְעָדָךְ

 

אֵל חַי רְצֵה תְּפִלָּתִי     וְחוּשָׁה לְעֶזְרָתִי

בִּמְהֵרָה דְּרוֹר קְרָא      לְעַם בֶּן הַגְּבִירָה

מי שלא מכיר את הפיוט הספרדי-הירושלמי הזה (פרי עטו של רפאל ענתבי), יכול לקרוא עליו כאן.

ו. מאחל לך כפליים

צילום: יהושע לביא

פעם היינו אומרים למי שקילל אותנו, 'הכל חוזר אליך, החתול השתין עליך וקקי בידיך', והמהדרין היו מוסיפים 'שתמות, אמן' (אני יודע שיש חילופי גרסאות ונוסחאות של קללה זו).

בימינו כבר לא יפה לכתוב את המילים המפורשות 'קקי' ו'פיפי' בשלט, אז הניסוח הוא קצת יותר ספרותי... 

איור: יובל פארמן (בצלאל)

בורא מיני מזונות: הפסגה, חריף אש ועל האש, חזון, דוקטורט

 א. אוויר פסגות

עם כל הכבוד לטשולנט ולסלטים במעדנייה של לַייביש (רחוב טרפון, בני ברק), הבה נאמר שמידת הצניעות ולשון האנדרסטייטמנט אינן מוכרות די הצורך לבעלי המקום.

מ'פסגת הטעם היהודי' הזו אפשר רק להתדרדר...

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. חריף?

לשאלה הקלאסית של מוכרי הפלאפל 'חריף?', ניתנות ב'שלום פלאפל' (קיבוץ כפר עציון) 35 תשובות אפשריות!

צילום: אריה הניג

ג. על האש שלי ועל חַסְדִי 

צילום: רפאל קאודרס

בתחנת הדלק בביתר עילית יש שלט המפנה למסעדה בשרית ושמה השנון הוא 'על האש שלי'. חדי עין ישימו לב ללוגו של המסעדה שמטביע עליה את חותמה של חסידות ברסלב. אחד המשפטים הידועים ביותר המיוחסים לרבי נחמן מברסלב הוא 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח' (במקור ביידיש: מײַן פֿײַער'ל וועט שוין טליען ביז משיח וועט קומען).

במונח 'האש שלי' הכוונה היא כמובן לבעירה הרוחנית הפנימית של הרבי, שתשרוד גם את מותו וגם את כל ההיסטוריה עד בואו של המשיח (רבי נחמן עצמו, כמובן).

אבל כאן, 'האש שלי' היא אש הקבבים והפרגיות. הומור שנון או זילות? מעניין איך חסידי ברסלב הוותיקים רואים זאת...

'ליל שישי', ליל הטשולנט הגדול, הוא כמובן יום חמישי בערב.

ועוד בענייני ברסלב ואוכל. 

ב'חסדי' (רחוב קפלן, עפולה עילית), יש המון פסוקים בניחוח ברסלבי, ויש גם אוכל מסוגת הפלאפל-סביח. 

אבל מה זה 'בריק'? 

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. המבורגר עם חזון

לפעמים המבורגר הוא לא סתם קציצת בשר, לפעמים יש לו גם חזון. כזה הוא ההמבורגר של 'הכהן הגדול' המשרת בקודש בקהילת נתיבות.

צילום: אמי פרי

מהו החזון לא ברור. 

ה. דוקטורט 

את הדוקטורט שלו יקבל ד"ר בננה בהמשך שנת 2024.

צילום: טובה הרצל

יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (ב)

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

החלק הראשון פורסם כאן

חסידות שומרי אמונים

החצר של 'שומרי אמונים' בבני ברק מוצאה בחסידות 'תולדות אהרון' הקנאית (עליה ראו בהמשך). במוצאי שמחת תורה, אחרי חצות, האדמו"ר עורך טיש מיוחד. אחרי השירה והשמחה זורק הרבי תפוחים לקהלו (מנהג שנוהגים בו גם בחצרות אדמו"רים אחרים, כמו למשל בחצר צאנז בנתניה). מי שתופס תפוח שזרק הרֵבֵּה – אשריו! מובטחת לו שנה של מזל ופרנסה טובה. 

ובחנוכה, אחרי הדלקת הנרות מסובב האדמו"ר את ה'דריידל' (סביבון) על מגש של כסף, וחסידיו רואים ישועות.

עם סיום חג החנוכה מתקיים מחוץ לבניין החסידות טקס שריפת פתילות. את הפתילות מניחים בחבית עם ניירות, האדמו"ר מדליק אותה וכל החסידים רוקדים מסביב לחבית. 

בפורים עורך האדמו"ר של שומרי אמונים בבני ברק את 'טיש הלווייתן' – מנהג המשותף לחסידות תולדות אהרן ולחסידות תולדות אברהם יצחק שבירושלים, שלכולן מקור משותף. 

ובהגיע ימי הפסח יוצא האדמו"ר עם חסידיו לקצור חיטה עבור מצה שמורה בשדה שנזרע במיוחד לשם כך במושב החרדי קוממיות. 

חסידות תולדות אהרון

חסידות קנאית ואנטי-ציונית זו עברה פיצול טראומטי בסוף שנות התשעים והיום יש שני פלגים שלה: תולדות אהרן (הגדולה) ותולדות אברהם יצחק (הקטנה יותר). חסידי תולדות אהרן, ובראשם האדמו"ר, יוצאים לפני ערב פסח לשאוב מים בעין חניה ליד הכפר הפלסטיני אל-ולג'ה, מדרום לירושלים. המים הללו יאוחסנו במקום בטוח ונקי מחמץ וישמשו 'מים שלנו' להכנת מצה של מצווה.  

בל"ג בעומר רוקדים חסידי תולדות אהרון ליד הישיבה בחצר בתי אונגרין בירושלים. הריקודים סוחפים, ובמדורה מתעניינים רק הילדים. 

את הילדים של חסידות תולדות אברהם יצחק, אלה שיעברו לפנות בוקר את טקס ה'חלקה' במירון, מלבישים בבגדים מפוארים. האבות והבנים רוקדים יחד מסביב למדורה. 

חסידות אשלג 

זו חסידות חדשה שנוצרה רק במחצית השנייה של המאה העשרים על בסיס מורשתו הקבלית של הרב יהודה אשלג ומרכזה בבני ברק. אחרי שהאדמו"ר מדליק את נרות חנוכה הוא עורך לחסידיו 'טיש סופגניות'. 

חוג חת"ם סופר 

יש כמה קהילות חרדיות הנקראות 'חוג חתם סופר', ומבוססות על יוצאי הונגריה הטוענים לשימור מורשתו של הרב משה סופר (החת"ם סופר), מנהיג האולטרה-אורתודוקסיה במאה ה-19. בקהילה הבני-ברקית, שמתנהגת כחצר חסידית, עורך האדמו"ר טיש לכבוד ט"ו בשבט עם סידור פירות נהדר. 

חסידות ביאלה 

חסידי ביאלה בבני ברק עורכים בפורים טיש משתה היין: מציבים חבית יין גדולה והחסידים שותים 'עד ללא ידע'...

חסידות נדבורנה 

חסידות נדבורנה היא שם כולל לעשרות רבות של אדמו"רים. כלל גדול בחסידות זו הוא שכל אחד מצאצאי השושלת יכול לאחר נישואיו להפוך לאדמו"ר. בתמונה שלפנינו האדמו"ר מנדבורנה (בני ברק) עורך 'טיש משלוח מנות' (בפורים כמובן). 

לחסידים אלה יש מנהג מיוחד במינו בל"ג בעומר: האדמו"ר לא מדליק מדורה, ואחרי תפילת מעריב הוא מסתפק בהדלקה של ל"ג נרות בתוך בית הכנסת. 

קהל עדת ירושלים 

לא בדיוק חסידים, אלא ליטאים ירושלמים שמתנהגים כחצר חסידית ומכונים 'המתמידים'. את הרב שלהם אין הם מכנים אדמו"ר או רֵבֵּה אלא קוראים לו בשמו. חבורה זו ידועה בחגיגת פורים שלה, בה כל המשתתפים לובשים קפטנים וחובשים תרבושים. בצילום: הרב לייבל רוקד על השולחן בחגיגת פורים.   

חסידות דאָראָג  

בערב פסח, סמוך לשעה שבה אסור יותר להחזיק בחמץ, שורף האדמו"ר מדאראג (אמרו: דוֹרוֹג) בחצרו שבבני ברק את החמץ שלו בנוכחות כל חסידיו וילדיהם. יחד עם החמץ נהוג לשרוף גם את הלולב הישן שנשמר מאז סוכות. 

חסידות דעש 

זה רק נשמע כמו דאעש, אבל דעש או דעעש (אמרו: דֶּש) היא חסידות הונגרית לגמרי. ערב הפסח אופה האדמו"ר בחצרו שבבני ברק מצה של מצווה במו ידיו. מצה זו נאכלת בליל הסדר.

חסידות קרעטשניף-סיגעט  

בחצרו שבירושלים עורך האדמו"ר מקרצ'ניף-סיגֶט טיש של סדר שני של פסח ובו הוא אוכל מצה שמורה בהסבה על צד שמאל. 

חסידות ברסלב

מאז פטירת האדמו"ר ר' נחמן מברסלב אין לחסידי ברסלב אדמו"ר וזו הסיבה שיש כמה קבוצות המזהות את עצמן כ'חסידי ברסלב': החסידים הוותיקים שמרכזם בשכונת מאה שערים, חסידי הרב המנוח אליעזר שלמה שיק ביבנאל, חסידי הרב ישראל אודסר ('בעל הפתק') ועוד. בל"ג בעומר, ליד בית המדרש (השוּל) של חסידי ברסלב בירושלים, מכינים גוש גדול של צמר גפן אליו שופכים החסידים מאות בקבוקים של שמן זית ואותו מדליק אחד הרבנים של הקהילה.  

חסידות זוּטְשקָא 

חסידות זו היא פלג של חסידות נדבורנה. אחרי שהצית האדמו"ר את מדורת ל"ג בעומר ברחוב, ליד מרכז החסידות בבני ברק, הוא גם יורה חץ מקשת. 

חסידות צאנז-קלויזנבורג 

חסידות זו היא מהגדולות בארץ ומרכזה הוא בקרית צאנז שבנתניה. כשבן של האדמו"ר מתחתן, נוהגים החסידים להוליך את האדמו"ר, את בניו ואת נכדיו (וכמובן גם את החתן), בכרכרה מבית האדמו"ר אל מקום החופה, מרחק של כ-400 מטר בלבד.

חסידות גור

כשנפטר האדמו"ר מגור אברהם מרדכי אלתר (ה'אמרי אמת'), ערב הקמתה של מדינת ישראל, לא ניתן היה לקבור אותו בהר הזיתים, שהיה אז תחת אש האויב. החסידים קברו אותו 'קבורה זמנית' ליד הישיבה שלהם 'שפת אמת', בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים (רחוב יהוסף שוורץ). לימים הקימו על קברו אוהל ובחצר בנו קיר לבנים אדומות כדוגמת קיר בית המדרש בעיירה גור (Góra Kalwaria) שבפולין. הזמני נהיה לקבוע ולימים נקבר לידו גם בנו הצעיר פנחס מנחם אלתר, שאף הוא היה אדמו"ר בשושלת. העולים להשתטח על הקברים מניחים עליהם אבן, כמקובל, וקוויטל (פתק בקשות). 

בצילום: בנות חרדיות מתפללות על קברי האדמו"רים.

חסידות זְווִיל  

כאמור, בימי מלחמת העצמאות לא ניתן היה לקבור בהר הזיתים, ובלית בררה נקברו מתי ירושלים בקבורה זמנית על אדמות הכפר הפלסטיני הנטוש שייח' באדר, שהיום נקרא גבעת רם. חלק מהקברים הועברו לאחר המלחמה להר המנוחות, בית הקברות החדש שבגבעת שאול, אך רבים נותרו במקומם (כיום נמצא בית הקברות הישן ממזרח לבית המשפט העליון, ליד מיקומה החדש של מצבת 'יזכור' לנופלים). בין הנקברים במקום היה גם גדליה משה גולדמן, האדמו"ר מזוויל (ובכתיב המיושן 'זוועהיל'). מספרים שחסיד גור מאנגליה חלם שהאדמו"ר הופיע לפניו, ציווה עליו לגלות את מקום קברו ולבוא להתפלל אצלו שלוש פעמים: ביום שני, ביום חמישי ושוב ביום שני (בה"ב), ואז יזכה לישועה. הוא מצא את הקבר, התפלל כנדרש – זכה לישועה ולפיכך גם מימן את שיפוץ הקבר. מאז מגיעים לקבר המונים, בעיקר נשים, ולאו דווקא חסידי זוויל. בצילום – שקיות עם מכתבי בקשה תלויים על העץ בכניסה למתחם הנשים בקבר.

עוד על חסידות זו ועל הפתקים באחוזת הקבר שבגבעת רם, ראו דוד וינפלד ושלמה רוזנר, 'התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזוויל', בלוג עונג שבת, 6 בנובמבר 2020.

ואגב, קשירת פתקים לענפי העץ. עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לצילום שנשלח אליו ממקדש יפני בקיוטו. מתברר כי תליית פתקים אישיים על עצי דובדבן במקדשים ביפן היא מנהג עתיק. האם המנהג היהודי החדש של תליית פתקים על אילנות נלמד מהיפנים? דרך הרוח מי יידע?

צילום: אבי בלדי

_________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il