כתב וצילם דנ'צוּ ארנון
החלק הראשון פורסם כאן
החצר של 'שומרי אמונים' בבני ברק מוצאה בחסידות 'תולדות אהרון' הקנאית (עליה ראו בהמשך). במוצאי שמחת תורה, אחרי חצות, האדמו"ר עורך טיש מיוחד. אחרי השירה והשמחה זורק הרבי תפוחים לקהלו (מנהג שנוהגים בו גם בחצרות אדמו"רים אחרים, כמו למשל בחצר צאנז בנתניה). מי שתופס תפוח שזרק הרֵבֵּה – אשריו! מובטחת לו שנה של מזל ופרנסה טובה.
ובחנוכה, אחרי הדלקת הנרות מסובב האדמו"ר את ה'דריידל' (סביבון) על מגש של כסף, וחסידיו רואים ישועות.
עם סיום חג החנוכה מתקיים מחוץ לבניין החסידות טקס שריפת פתילות. את הפתילות מניחים בחבית עם ניירות, האדמו"ר מדליק אותה וכל החסידים רוקדים מסביב לחבית.
בפורים עורך האדמו"ר של שומרי אמונים בבני ברק את 'טיש הלווייתן' – מנהג המשותף לחסידות תולדות אהרן ולחסידות תולדות אברהם יצחק שבירושלים, שלכולן מקור משותף.
חסידות קנאית ואנטי-ציונית זו עברה פיצול טראומטי בסוף שנות התשעים והיום יש שני פלגים שלה: תולדות אהרן (הגדולה) ותולדות אברהם יצחק (הקטנה יותר). חסידי תולדות אהרן, ובראשם האדמו"ר, יוצאים לפני ערב פסח לשאוב מים בעין חניה ליד הכפר הפלסטיני אל-ולג'ה, מדרום לירושלים. המים הללו יאוחסנו במקום בטוח ונקי מחמץ וישמשו 'מים שלנו' להכנת מצה של מצווה.
בל"ג בעומר רוקדים חסידי תולדות אהרון ליד הישיבה בחצר בתי אונגרין בירושלים. הריקודים סוחפים, ובמדורה מתעניינים רק הילדים.
את הילדים של חסידות תולדות אברהם יצחק, אלה שיעברו לפנות בוקר את טקס ה'חלקה' במירון, מלבישים בבגדים מפוארים. האבות והבנים רוקדים יחד מסביב למדורה.
זו חסידות חדשה שנוצרה רק במחצית השנייה של המאה העשרים על בסיס מורשתו הקבלית של הרב יהודה אשלג ומרכזה בבני ברק. אחרי שהאדמו"ר מדליק את נרות חנוכה הוא עורך לחסידיו 'טיש סופגניות'.
יש כמה קהילות חרדיות הנקראות 'חוג חתם סופר', ומבוססות על יוצאי הונגריה הטוענים לשימור מורשתו של הרב משה סופר (החת"ם סופר), מנהיג האולטרה-אורתודוקסיה במאה ה-19. בקהילה הבני-ברקית, שמתנהגת כחצר חסידית, עורך האדמו"ר טיש לכבוד ט"ו בשבט עם סידור פירות נהדר.
חסידי ביאלה בבני ברק עורכים בפורים טיש משתה היין: מציבים חבית יין גדולה והחסידים שותים 'עד ללא ידע'...
חסידות נדבורנה היא שם כולל לעשרות רבות של אדמו"רים. כלל גדול בחסידות זו הוא שכל אחד מצאצאי השושלת יכול לאחר נישואיו להפוך לאדמו"ר. בתמונה שלפנינו האדמו"ר מנדבורנה (בני ברק) עורך 'טיש משלוח מנות' (בפורים כמובן).
לחסידים אלה יש מנהג מיוחד במינו בל"ג בעומר: האדמו"ר לא מדליק מדורה, ואחרי תפילת מעריב הוא מסתפק בהדלקה של ל"ג נרות בתוך בית הכנסת.
לא בדיוק חסידים, אלא ליטאים ירושלמים שמתנהגים כחצר חסידית ומכונים 'המתמידים'. את הרב שלהם אין הם מכנים אדמו"ר או רֵבֵּה אלא קוראים לו בשמו. חבורה זו ידועה בחגיגת פורים שלה, בה כל המשתתפים לובשים קפטנים וחובשים תרבושים. בצילום: הרב לייבל רוקד על השולחן בחגיגת פורים.
בערב פסח, סמוך לשעה שבה אסור יותר להחזיק בחמץ, שורף האדמו"ר מדאראג (אמרו: דוֹרוֹג) בחצרו שבבני ברק את החמץ שלו בנוכחות כל חסידיו וילדיהם. יחד עם החמץ נהוג לשרוף גם את הלולב הישן שנשמר מאז סוכות.
זה רק נשמע כמו דאעש, אבל דעש או דעעש (אמרו: דֶּש) היא חסידות הונגרית לגמרי. ערב הפסח אופה האדמו"ר בחצרו שבבני ברק מצה של מצווה במו ידיו. מצה זו נאכלת בליל הסדר.
בחצרו שבירושלים עורך האדמו"ר מקרצ'ניף-סיגֶט טיש של סדר שני של פסח ובו הוא אוכל מצה שמורה בהסבה על צד שמאל.
מאז פטירת האדמו"ר ר' נחמן מברסלב אין לחסידי ברסלב אדמו"ר וזו הסיבה שיש כמה קבוצות המזהות את עצמן כ'חסידי ברסלב': החסידים הוותיקים שמרכזם בשכונת מאה שערים, חסידי הרב המנוח אליעזר שלמה שיק ביבנאל, חסידי הרב ישראל אודסר ('בעל הפתק') ועוד. בל"ג בעומר, ליד בית המדרש (השוּל) של חסידי ברסלב בירושלים, מכינים גוש גדול של צמר גפן אליו שופכים החסידים מאות בקבוקים של שמן זית ואותו מדליק אחד הרבנים של הקהילה.
חסידות זו היא פלג של חסידות נדבורנה. אחרי שהצית האדמו"ר את מדורת ל"ג בעומר ברחוב, ליד מרכז החסידות בבני ברק, הוא גם יורה חץ מקשת.
חסידות זו היא מהגדולות בארץ ומרכזה הוא בקרית צאנז שבנתניה. כשבן של האדמו"ר מתחתן, נוהגים החסידים להוליך את האדמו"ר, את בניו ואת נכדיו (וכמובן גם את החתן), בכרכרה מבית האדמו"ר אל מקום החופה, מרחק של כ-400 מטר בלבד.
כשנפטר האדמו"ר מגור אברהם מרדכי אלתר (ה'אמרי אמת'), ערב הקמתה של מדינת ישראל, לא ניתן היה לקבור אותו בהר הזיתים, שהיה אז תחת אש האויב. החסידים קברו אותו 'קבורה זמנית' ליד הישיבה שלהם 'שפת אמת', בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים (רחוב יהוסף שוורץ). לימים הקימו על קברו אוהל ובחצר בנו קיר לבנים אדומות כדוגמת קיר בית המדרש בעיירה גור (Góra Kalwaria) שבפולין. הזמני נהיה לקבוע ולימים נקבר לידו גם בנו הצעיר פנחס מנחם אלתר, שאף הוא היה אדמו"ר בשושלת. העולים להשתטח על הקברים מניחים עליהם אבן, כמקובל, וקוויטל (פתק בקשות).
בצילום: בנות חרדיות מתפללות על קברי האדמו"רים.
כאמור, בימי מלחמת העצמאות לא ניתן היה לקבור בהר הזיתים, ובלית בררה נקברו מתי ירושלים בקבורה זמנית על אדמות הכפר הפלסטיני הנטוש שייח' באדר, שהיום נקרא גבעת רם. חלק מהקברים הועברו לאחר המלחמה להר המנוחות, בית הקברות החדש שבגבעת שאול, אך רבים נותרו במקומם (כיום נמצא בית הקברות הישן ממזרח לבית המשפט העליון, ליד מיקומה החדש של מצבת 'יזכור' לנופלים). בין הנקברים במקום היה גם גדליה משה גולדמן, האדמו"ר מזוויל (ובכתיב המיושן 'זוועהיל'). מספרים שחסיד גור מאנגליה חלם שהאדמו"ר הופיע לפניו, ציווה עליו לגלות את מקום קברו ולבוא להתפלל אצלו שלוש פעמים: ביום שני, ביום חמישי ושוב ביום שני (בה"ב), ואז יזכה לישועה. הוא מצא את הקבר, התפלל כנדרש – זכה לישועה ולפיכך גם מימן את שיפוץ הקבר. מאז מגיעים לקבר המונים, בעיקר נשים, ולאו דווקא חסידי זוויל. בצילום – שקיות עם מכתבי בקשה תלויים על העץ בכניסה למתחם הנשים בקבר.
עוד על חסידות זו ועל הפתקים באחוזת הקבר שבגבעת רם, ראו דוד וינפלד ושלמה רוזנר, 'התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזוויל', בלוג עונג שבת, 6 בנובמבר 2020.
ואגב, קשירת פתקים לענפי העץ. עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לצילום שנשלח אליו ממקדש יפני בקיוטו. מתברר כי תליית פתקים אישיים על עצי דובדבן במקדשים ביפן היא מנהג עתיק. האם המנהג היהודי החדש של תליית פתקים על אילנות נלמד מהיפנים? דרך הרוח מי יידע?
 |
| צילום: אבי בלדי |
_________________________________
דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il
