התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזְווִיל

מראה כללי של בית העלמין (צילום: דוד אסף)

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

ההוראות הן פשוטות, קלות לביצוע ומבטיחות תמורה מלאה. גם המקום נגיש, ממש בלבה של ירושלים, כמטחווי יידוי אבן מגן סאקר. קרוב לבניין הכנסת, לבית המשפט העליון ולספרייה הלאומית החדשה. מרחק יריקה מן התחנה לחקר ציפורי ירושלים על שם נילי ודוד. בית קברות בלב העיר.

פעם, עד 1948, היה באזור הזה כפר ערבי קטן, שייח' באדר, שתושביו הביאו תוצרת חקלאית לפאתי ירושלים, לגבעה שעליה התפתח לימים שוק מחנה יהודה. היום נקראת הסביבה כולה, לרבות קמפוס האוניברסיטה העברית, בשם 'גבעת רם'; רם – ככל הנראה ראשי תיבות 'ריכוז מפקדים' – קשור בפעילות שהייתה במקום זה בימי מלחמת העצמאות. על חלק אחר של אדמות הכפר, מקום בו שכן פעם משרד החוץ, הוקמה שכונת מגורים ושמה 'משכנות האומה'.

באחת מפינות המתחם, מוקף גדר אבן, נמצא בית קברות קטן שהוקם ב-1948, לאחר שנחסמה הדרך להר הזיתים ולפני שהוחל לקבור בהר המנוחות בגבעת שאול. כשלוש שנים שימש מקום זה אתר קבורה זמני ליהודים ירושלמים ונכרו בו כאלפיים קברים. המקום מכונה עד היום בשם בית העלמין שייח' באדר.

צילום: דוד אסף

האדמו"ר החמישי לחסידות זְווִיל, גדליה משה גולדמן, נפטר בכ"ד בחשון תש"י (סוף 1949). הוא נקבר בבית הקברות שייח' באדר, והיאָרצײַט שלו יהיה בשבוע הקרוב. לפי השמועה, שמתגלגלת כבר כמה וכמה שנים בחצרות חסידים, ומהם הגיעה גם לאחרים, זכותו מגינה על העולים לקברו לבקש את עזרתו. אם מותר לנחש – רבי זה מצליח להיטיב אחרי מותו יותר משהספיק לעשות בחייו, בחמש שנות היותו אדמו"ר.

ציון קברו של הצדיק (צילומים: דוד אסף)

לפני קרוב לשנה, לקראת מלאת שבעים שנים למותו, סיכם פלוני ושמו יונתן הלוי באתר 'הידברות' את כל הנדרש ממבקש הישועות: 

1. להגיע שלוש פעמים לקברו של הצדיק בירושלים בימים שני-חמישי-שני ברציפות;

2. להתפלל ולבקש מה' את הישועה בזכות הצדיק. אפשר לומר פרקי תהלים וראוי לתת פרוטה לצדקה ולהדליק נר;

3. להגיע בכל אחד מהימים לפני השקיעה. לחילופין, אפשר להגיע בימי ראשון בערב לאחר השקיעה, ובימי רביעי בערב לאחר השקיעה;

4. להבטיח בפה מלא שכאשר תזכו לישועה, תבואו שוב כדי להודות לה'. כמובן לזכור לקיים את ההבטחה.

הסעיף הרביעי מחייב את מי שבקשתו נענתה לבוא פעם נוספת אל הקבר ולבטא במפורש את תודתו על 'הישועה' שזכה לה. זו כנראה הסיבה לריבוי הפתקים והמודעות, שמעידים על הטוב שמרעיף האדמו"ר המת על העולים לציון קברו.

התקשרות לצדיק? (צילום: דוד אסף)

הנה מעט מפתקי ההודייה הצצים שוב ושוב על ציון הקבר או בשער בית העלמין, וחוזרת בהם הנוסחה הקבועה 'התפללתי ונושעתי והבטחתי לפרסם':

צילומים: בן ויואב וינפלד

מילים אחדות על חסידות זוויל (וגם זוויהל או זעוויל). ראשיתה לפני יותר ממאתיים שנה, קודם שנוצרה חסידות ברסלב והרבה קודם לחסידות גור, אף שנוכחותה במציאות הישראלית אינה קולנית כמוהן ובוודאי אינה מתריסה כמותן. 

לתועלת הקוראים נעתיק דברים שכתב עורך הבלוג דוד אסף ברשומה ישנה שהוקדשה לזוויל ולישועותיה ('פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2013):

על חסידות זְווֶעהיל (אִמרו: זְוִויל) הקטנה רק החסידים שמעו, ולכל היותר אלה שחולפים על פני הבניין הענק שמאכלס את מוסדותיה ופונה בחזיתו לדרך בר-לב (כביש מס' 1) בירושלים. על קיר הבניין מתנוסס בגדול השם המשונה של החסידות.  

מדובר בחסידות שנתהוותה בראשית המאה ה-19 בעיירה זוויהל (Zwiahel) שבפלך וולין הרוסי ויצרה שושלת אדמו"רים קטנה, שבראשה עמדו בני משפחת גולדמן. מאז נוצרה חסידות זו שינתה העיירה הקטנה את פניה. עברה היהודי נמחק לחלוטין בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופה הסובייטית שלאחריה, והיום היא עיר אוקראינית טיפוסית (במובן הרע של המילה), שנקראת נובוגרד-וולינסק (Novograd-Vohlynsk), לא הרחק מז'יטומיר.  

הדמות המעניינת בקרב צדיקי זוויל היא של האדמו"ר הרביעי, שלמה (שלומ'קע) גולדמן (1945-1869) – הוא היושב מצד שמאל בציור שלמעלה. הוא עלה לארץ בשנת 1926 עם נכדו מרדכי (לימים אדמו"ר בעצמו), ועל פי המסופר, כשהגיע לנמל יפו אמר לנכדו: 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לים'.  

הוא חי באנונימיות ובצניעות אביונית בעיר העתיקה של ירושלים, נסע באוטובוסים והסתיר את ייחוסו. לאחר כמה שנים עבר להתגורר בשכונת בית ישראל, ובהדרגה גם התגלתה זהותו ומעלתו לתושבי ירושלים בני היישוב הישן. הללו סייעו לו בפרנסה וסיפרו נסים ונפלאות על הליכותיו הפשוטות, על למדנותו ועל מופתיו. ר' שלומ'קע נפטר בכ"ו באייר תש"ה ונקבר בהר הזיתים.  

בנו, גדליה משה גולדמן (1949-1887), עלה לארץ אחריו, בשנת 1937, לאחר שנרדף בידי השלטון הסובייטי ואף הוגלה לסיביר (בציור שלמעלה הוא יושב מצד ימין). הוא מילא את מקום אביו, אך לא להרבה זמן. הוא נפטר בסוף שנת 1949, וכיוון שבהר הזיתים לא יכלו לקבור עוד, נטמן הצדיק בבית עלמין קטן שהוכשר על חורבות הכפר הערבי לשעבר שייח' באדר (בית העלמין שבהר המנוחות החל לפעול רק ב-1951). בית העלמין שייח' באדר נמצא היום בחלקו המערבי של גן סאקר, סמוך מאוד לבית המשפט העליון.  

לפני כשלוש שנים [2010] 'התגלה' מחדש קברו של ר' גדליה משה. כל מיני נסים סופרו עליו והוא הפך אבן שואבת לחרדים חובבי קברים קדושים ולמחפשי נסים וישועות.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בזוויל, היא נובוגרד-וולינסק דהיום, קרוב ל-7,000 יהודים, כשליש מתושביה. רובם נרצחו בקיץ 1941, זמן קצר אחרי הפלישה הגרמנית לברית המועצות. מקצתם נמלטו ליערות, ומהם שהצטרפו ללוחמים בשורות הפרטיזנים.

לחסידות זוויל היום המשכים אחדים, גם בארה"ב וגם בישראל. כמה פצלים עומדים לעצמם ונושאים את שמם המקורי: יש מהם שחברו לשושלת חסידית אחרת בשם משותף (כגון זוויהל-סלונים) ואחרים ממשיכים את השושלת בשם אחר, אם מפני שהממשיך אינו בן אלא חתן, המביא עמו את שמו, אם מסיבות אחרות. אופן ירושת הכתר בשושלות חסידיות הוא נושא סבוך, רווי יצרים, עתיר מאבקים, מרובה פילוגים. שום חצר חסידית לא נמלטה מהתמודדות עם בעייה זו, שגם מציפה את האקטואליה הישראלית מדי פעם (כגון, סכסוך הירושה האחרון בחסידות סדיגורה).

לפני כעשור חשפו נדב דוידסון ועוז רוזנברג את המקור לידיעה, שהצדיק המנוח, ר' גדליה משה, מחולל ניסים לבאים אל מצבתו. לדבריהם: 'השמועה על הקבר הקדוש החלה להתגלגל כבר לפני כשלוש שנים [2008], בעקבות טענת בן קהילת חסידות גור מאנגליה, לפיה האדמו"ר גולדמן התגלה בחלומו ואמר לו, שאם יתפלל בימים שני, חמישי ושני (שמיד אחריו) על קברו, תתגשם הישועה שהוא מחפש. לטענת החסיד, משעשה כדבר החלום – הוא אכן קיבל את מבוקשו ומשאלתו התגשמה' ('תופעה חדשה בי-ם: עשרות מאמינים פוקדים את קבר הצדיק בגן סאקר', זמן ירושלים, 1 בפברואר 2011). 

ראיה חזקה מזו לא צריך. מאז פוקדים את האתר יותר ויותר חסידים, וכמובן לא רק חסידים, שמבקשים לעצמם ישועה והצלחה בכל תחומי החיים. אין פלא שנציגים של חסידות גור גם פרשו חסותם על חלומו של חברם מאנגליה, הקימו ליד קבר האדמו"ר מאהל ורחבה מאולתרים והציבו קופות צדקה לעילוי נשמתו. 

האם הפתקים המצולמים כאן, ואחרים הצצים עוד ועוד באתר, מייצגים כולם מקרים ממשיים, של אנשים שביקשו ישועה וזכו בה? מקצתם בוודאי אותנטיים, אך רבים אחרים, אלה המהוקצעים ומודפסים ונטולי כל סממן אישי, נראים מפוברקים, ומן הסתם נכתבו בידי גורמים אינטרסנטים, כדי להגדיל סחורה ולהאדירה ועל מנת ליצור את האווירה 'הנכונה'. 

הפתקים המודפסים והמעוצבים היטב הללו מצטרפים יפה אל שלט הבד הפרסומי הגדול, המעיד עוד יותר מהם על 'אתר קדוש' ממוסחר. יש לתולי השלט על מה שיסמוכו, שכן למדנו מפיו של שלמה המלך: 'פתי יאמין לכל דבר' (משלי, יד 15). ימים יגידו אם צומחת בשייח' באדר אוּמן חדשה.

צילומים: בן ויואב וינפלד

תמונות הפתקים שהובאו לעיל צולמו לאחרונה על ידי בן ויואב וינפלד; התמונות הבאות צולמו לפני שבע שנים (2013) על ידי דוד אסף. חובבי הז'אנר מוזמנים להשוות נוסחים.

צילומים: דוד אסף