התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזְווִיל

מראה כללי של בית העלמין (צילום: דוד אסף)

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

ההוראות הן פשוטות, קלות לביצוע ומבטיחות תמורה מלאה. גם המקום נגיש, ממש בלבה של ירושלים, כמטחווי יידוי אבן מגן סאקר. קרוב לבניין הכנסת, לבית המשפט העליון ולספרייה הלאומית החדשה. מרחק יריקה מן התחנה לחקר ציפורי ירושלים על שם נילי ודוד. בית קברות בלב העיר.

פעם, עד 1948, היה באזור הזה כפר ערבי קטן, שייח' באדר, שתושביו הביאו תוצרת חקלאית לפאתי ירושלים, לגבעה שעליה התפתח לימים שוק מחנה יהודה. היום נקראת הסביבה כולה, לרבות קמפוס האוניברסיטה העברית, בשם 'גבעת רם'; רם – ככל הנראה ראשי תיבות 'ריכוז מפקדים' – קשור בפעילות שהייתה במקום זה בימי מלחמת העצמאות. על חלק אחר של אדמות הכפר, מקום בו שכן פעם משרד החוץ, הוקמה שכונת מגורים ושמה 'משכנות האומה'.

באחת מפינות המתחם, מוקף גדר אבן, נמצא בית קברות קטן שהוקם ב-1948, לאחר שנחסמה הדרך להר הזיתים ולפני שהוחל לקבור בהר המנוחות בגבעת שאול. כשלוש שנים שימש מקום זה אתר קבורה זמני ליהודים ירושלמים ונכרו בו כאלפיים קברים. המקום מכונה עד היום בשם בית העלמין שייח' באדר.

צילום: דוד אסף

האדמו"ר החמישי לחסידות זְווִיל, גדליה משה גולדמן, נפטר בכ"ד בחשון תש"י (סוף 1949). הוא נקבר בבית הקברות שייח' באדר, והיאָרצײַט שלו יהיה בשבוע הקרוב. לפי השמועה, שמתגלגלת כבר כמה וכמה שנים בחצרות חסידים, ומהם הגיעה גם לאחרים, זכותו מגינה על העולים לקברו לבקש את עזרתו. אם מותר לנחש – רבי זה מצליח להיטיב אחרי מותו יותר משהספיק לעשות בחייו, בחמש שנות היותו אדמו"ר.

ציון קברו של הצדיק (צילומים: דוד אסף)

לפני קרוב לשנה, לקראת מלאת שבעים שנים למותו, סיכם פלוני ושמו יונתן הלוי באתר 'הידברות' את כל הנדרש ממבקש הישועות: 

1. להגיע שלוש פעמים לקברו של הצדיק בירושלים בימים שני-חמישי-שני ברציפות;

2. להתפלל ולבקש מה' את הישועה בזכות הצדיק. אפשר לומר פרקי תהלים וראוי לתת פרוטה לצדקה ולהדליק נר;

3. להגיע בכל אחד מהימים לפני השקיעה. לחילופין, אפשר להגיע בימי ראשון בערב לאחר השקיעה, ובימי רביעי בערב לאחר השקיעה;

4. להבטיח בפה מלא שכאשר תזכו לישועה, תבואו שוב כדי להודות לה'. כמובן לזכור לקיים את ההבטחה.

הסעיף הרביעי מחייב את מי שבקשתו נענתה לבוא פעם נוספת אל הקבר ולבטא במפורש את תודתו על 'הישועה' שזכה לה. זו כנראה הסיבה לריבוי הפתקים והמודעות, שמעידים על הטוב שמרעיף האדמו"ר המת על העולים לציון קברו.

התקשרות לצדיק? (צילום: דוד אסף)

הנה מעט מפתקי ההודייה הצצים שוב ושוב על ציון הקבר או בשער בית העלמין, וחוזרת בהם הנוסחה הקבועה 'התפללתי ונושעתי והבטחתי לפרסם':

צילומים: בן ויואב וינפלד

מילים אחדות על חסידות זוויל (וגם זוויהל או זעוויל). ראשיתה לפני יותר ממאתיים שנה, קודם שנוצרה חסידות ברסלב והרבה קודם לחסידות גור, אף שנוכחותה במציאות הישראלית אינה קולנית כמוהן ובוודאי אינה מתריסה כמותן. 

לתועלת הקוראים נעתיק דברים שכתב עורך הבלוג דוד אסף ברשומה ישנה שהוקדשה לזוויל ולישועותיה ('פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?', בלוג עונג שבת, 17 ביוני 2013):

על חסידות זְווֶעהיל (אִמרו: זְוִויל) הקטנה רק החסידים שמעו, ולכל היותר אלה שחולפים על פני הבניין הענק שמאכלס את מוסדותיה ופונה בחזיתו לדרך בר-לב (כביש מס' 1) בירושלים. על קיר הבניין מתנוסס בגדול השם המשונה של החסידות.  

מדובר בחסידות שנתהוותה בראשית המאה ה-19 בעיירה זוויהל (Zwiahel) שבפלך וולין הרוסי ויצרה שושלת אדמו"רים קטנה, שבראשה עמדו בני משפחת גולדמן. מאז נוצרה חסידות זו שינתה העיירה הקטנה את פניה. עברה היהודי נמחק לחלוטין בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופה הסובייטית שלאחריה, והיום היא עיר אוקראינית טיפוסית (במובן הרע של המילה), שנקראת נובוגרד-וולינסק (Novograd-Vohlynsk), לא הרחק מז'יטומיר.  

הדמות המעניינת בקרב צדיקי זוויל היא של האדמו"ר הרביעי, שלמה (שלומ'קע) גולדמן (1945-1869) – הוא היושב מצד שמאל בציור שלמעלה. הוא עלה לארץ בשנת 1926 עם נכדו מרדכי (לימים אדמו"ר בעצמו), ועל פי המסופר, כשהגיע לנמל יפו אמר לנכדו: 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לים'.  

הוא חי באנונימיות ובצניעות אביונית בעיר העתיקה של ירושלים, נסע באוטובוסים והסתיר את ייחוסו. לאחר כמה שנים עבר להתגורר בשכונת בית ישראל, ובהדרגה גם התגלתה זהותו ומעלתו לתושבי ירושלים בני היישוב הישן. הללו סייעו לו בפרנסה וסיפרו נסים ונפלאות על הליכותיו הפשוטות, על למדנותו ועל מופתיו. ר' שלומ'קע נפטר בכ"ו באייר תש"ה ונקבר בהר הזיתים.  

בנו, גדליה משה גולדמן (1949-1887), עלה לארץ אחריו, בשנת 1937, לאחר שנרדף בידי השלטון הסובייטי ואף הוגלה לסיביר (בציור שלמעלה הוא יושב מצד ימין). הוא מילא את מקום אביו, אך לא להרבה זמן. הוא נפטר בסוף שנת 1949, וכיוון שבהר הזיתים לא יכלו לקבור עוד, נטמן הצדיק בבית עלמין קטן שהוכשר על חורבות הכפר הערבי לשעבר שייח' באדר (בית העלמין שבהר המנוחות החל לפעול רק ב-1951). בית העלמין שייח' באדר נמצא היום בחלקו המערבי של גן סאקר, סמוך מאוד לבית המשפט העליון.  

לפני כשלוש שנים [2010] 'התגלה' מחדש קברו של ר' גדליה משה. כל מיני נסים סופרו עליו והוא הפך אבן שואבת לחרדים חובבי קברים קדושים ולמחפשי נסים וישועות.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בזוויל, היא נובוגרד-וולינסק דהיום, קרוב ל-7,000 יהודים, כשליש מתושביה. רובם נרצחו בקיץ 1941, זמן קצר אחרי הפלישה הגרמנית לברית המועצות. מקצתם נמלטו ליערות, ומהם שהצטרפו ללוחמים בשורות הפרטיזנים.

לחסידות זוויל היום המשכים אחדים, גם בארה"ב וגם בישראל. כמה פצלים עומדים לעצמם ונושאים את שמם המקורי: יש מהם שחברו לשושלת חסידית אחרת בשם משותף (כגון זוויהל-סלונים) ואחרים ממשיכים את השושלת בשם אחר, אם מפני שהממשיך אינו בן אלא חתן, המביא עמו את שמו, אם מסיבות אחרות. אופן ירושת הכתר בשושלות חסידיות הוא נושא סבוך, רווי יצרים, עתיר מאבקים, מרובה פילוגים. שום חצר חסידית לא נמלטה מהתמודדות עם בעייה זו, שגם מציפה את האקטואליה הישראלית מדי פעם (כגון, סכסוך הירושה האחרון בחסידות סדיגורה).

לפני כעשור חשפו נדב דוידסון ועוז רוזנברג את המקור לידיעה, שהצדיק המנוח, ר' גדליה משה, מחולל ניסים לבאים אל מצבתו. לדבריהם: 'השמועה על הקבר הקדוש החלה להתגלגל כבר לפני כשלוש שנים [2008], בעקבות טענת בן קהילת חסידות גור מאנגליה, לפיה האדמו"ר גולדמן התגלה בחלומו ואמר לו, שאם יתפלל בימים שני, חמישי ושני (שמיד אחריו) על קברו, תתגשם הישועה שהוא מחפש. לטענת החסיד, משעשה כדבר החלום – הוא אכן קיבל את מבוקשו ומשאלתו התגשמה' ('תופעה חדשה בי-ם: עשרות מאמינים פוקדים את קבר הצדיק בגן סאקר', זמן ירושלים, 1 בפברואר 2011). 

ראיה חזקה מזו לא צריך. מאז פוקדים את האתר יותר ויותר חסידים, וכמובן לא רק חסידים, שמבקשים לעצמם ישועה והצלחה בכל תחומי החיים. אין פלא שנציגים של חסידות גור גם פרשו חסותם על חלומו של חברם מאנגליה, הקימו ליד קבר האדמו"ר מאהל ורחבה מאולתרים והציבו קופות צדקה לעילוי נשמתו. 

האם הפתקים המצולמים כאן, ואחרים הצצים עוד ועוד באתר, מייצגים כולם מקרים ממשיים, של אנשים שביקשו ישועה וזכו בה? מקצתם בוודאי אותנטיים, אך רבים אחרים, אלה המהוקצעים ומודפסים ונטולי כל סממן אישי, נראים מפוברקים, ומן הסתם נכתבו בידי גורמים אינטרסנטים, כדי להגדיל סחורה ולהאדירה ועל מנת ליצור את האווירה 'הנכונה'. 

הפתקים המודפסים והמעוצבים היטב הללו מצטרפים יפה אל שלט הבד הפרסומי הגדול, המעיד עוד יותר מהם על 'אתר קדוש' ממוסחר. יש לתולי השלט על מה שיסמוכו, שכן למדנו מפיו של שלמה המלך: 'פתי יאמין לכל דבר' (משלי, יד 15). ימים יגידו אם צומחת בשייח' באדר אוּמן חדשה.

צילומים: בן ויואב וינפלד

תמונות הפתקים שהובאו לעיל צולמו לאחרונה על ידי בן ויואב וינפלד; התמונות הבאות צולמו לפני שבע שנים (2013) על ידי דוד אסף. חובבי הז'אנר מוזמנים להשוות נוסחים.

צילומים: דוד אסף

'השעמום הגדול אשר תקפני': איגרון ממָטֶסָלְקָה, 1942

פון אים צו איר אַ בריוועלע, אַ וואונטש מיט ליבע ווערטער: 'טראָג גליק, דו נייער יאָר, אַ סך פאַר איר – פאַר מיין באַשערטער!'
גלוית דואר, 1930-1920 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

תוכנו של ספר, כל ספר, הוא כמובן העיקר. אך לצד 'מה שיש בקנקן' חשוב גם הקנקן: לעתים, מועד הופעתו של ספר והמקום שבו ראה אור הם מעין 'תעודת הזהות' שלו, הן עבור קוראים בני הזמן הן עבור בני הדורות הבאים. הזמן והמקום המסוימים עשויים לא פעם להקנות לחיבור ערך מוסף, שספק אם היה זוכה לו בזמנים אחרים או במקומות אחרים. 

הנה למשל ספר עברי, אולי שימושי אבל לא חשוב במיוחד, שנדפס בהונגריה בשנת 1942 (תש"ב על פי הלוח העברי). בשנה ההיא היה הרייך השלישי בשיא כוחו וכבר שלט על רוב שטחה של אירופה. מלחמת העולם השנייה התנהלה במלוא עוצמתה – בברית המועצות, באוקיינוס השקט, בצפון אפריקה וגם במערב אירופה. ב-20 בינואר של אותה שנה התכנסה בברלין ועידת ואנזה, שבה הוחלט על 'הפתרון הסופי' ליהודים, ובעקבותיה הוחל להוציאו לפועל בכל מקום שאליו הגיעה ידם של הנאצים. ביולי 1942, במחבואה באמסטרדם, החלה אנה פרנק לכתוב את יומנה. 

מרבית קוראי העברית, שעבורם נועד הספר המדובר, היו טרודים באותה שנה במאבק על חייהם ובחיפוש דרכי מילוט מן 'הרכבות המוליכות מזרחה' (כלשונו של חיים גורי). ובכל זאת, בשנת אימים זו ראה אור בעיר ההונגרית מָטֶסָלְקָה (מאַטעסאַלקאַ; Mátészalka) ספר ושמו מכתבים נבחרים החדש. 

על פי תוכן העניינים הספר משקף עולם בעל-ביתי רגוע, כזה שלא יצא מגדרו, וכביכול כל שינויי העתים אינם נוגעים לו: מכתבי ידידות, יחסי אבות ובנים, שידוכים, בקשת סליחה, משא ומתן וכללי כתיבה. עולם כמנהגו נוהג.

בוודאי ידע הכותב שיש מלחמה, אי אפשר אחרת, ומן הסתם גם ראה או פגש פליטים יהודים שנמלטו מסלובקיה, מפולין ומשאר מדינות. אפשר להניח גם ששמע על חקיקה אנטי-יהודית בהונגריה, בהשראה נאצית, החל משנת 1938. אבל כפי שעוד נראה, הוא מגויס למלחמת לשון הקודש העברית ולחינוך הקוראים של הדור הבא, ומאמין כנראה שלמרות הזמנים הקשים יצליח למכור את הספר שהדפיס. בעזרת ה' יהיו קונים, ולא רק בעירו שבצפון-מזרח הונגריה, שבוודאי לא היו בה קוראי עברית רבים כדי לממן הדפסת ספר. אמנם הספר פונה אל הקורא העברי, אבל מן השער הדו-לשוני ניכר שהכותב אינו בוטח בו מאד, והוא מבטיח לו 'תרגום מספיק למלים הכבדות בלשון זשארגאן [יידיש] השגורה בפינו'. איננו יודעים כמה עותקים הודפסו מן הספר (אפשר להניח שלא רבים) ועד היכן הגיעה תפוצתו (אפשר להניח שלא הרחק ממקום הדפסתו).

משהו על הסוגה הספרותית שבה נכתב ונערך ספר המכתבים שלפנינו: האיגרון.

איגרון הוא למעשה אוסף שימושי, שכולל נוסחאות כתובות מראש של מכתבים שמתאימים לנסיבות חיים שונות – פרטיות, ציבוריות או טקסיות. על האיגרונים הללו, שכמותם מוכרים למן המאה ה-16, בלשון הקודש (עברית) וביידיש, כתבה החוקרת המנוחה יהודית הלוי-צוויק את ספרה תולדות ספרות האִגְּרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16-מאה 20), אך את האיגרון שלנו היא אינה מזכירה ברשימת מאה האיגרונים שהביאה בסוף ספרה (פפירוס, 1990). אגב, בספרייה הלאומית דווקא יש עותק ממנו.

וֶרה סלומון מירושלים הפנתה את תשומת לבנו לספר שראה אור לאחרונה בבודפשט Yiddish Printing in Hungary: Sources and Background, ובו מאמרה של ד"ר סוניה רחל קומורוצ'י: Szonja Ráhel Komoroczy, 'Yiddish Printing in Hungary: An Annotated Bibliography' (Budapest: Center for Jewish Studies at the Hungarian Academy of Sciences, 2011). במאמר נרשם האיגרון שלנו וצוין כי מהדורת תש"ב היא שנייה. מתי נדפסה המהדורה הראשונה? את זה היא לא רשמה. ממילא, כל עוד לא תצוץ מהדורה כזו עלינו להניח שהמהדורה שלפנינו היא הראשונה.

נדפדף מעט בספר. 

בעצם ימי האימה של שנת תש"ב הצליח המחבר לפנות זמן ותשומת לב לעיון בקשיי הפרנסה של שדכן, שמבקש לנסח פנייה אל אביה של נערה שהגיעה לפרקה. ב'שער השידוכים' שבספרו הוא מציע לשדכן נוסח איגרת מן המוכן שתופנה אל 'הנגיד והקצין הנכבד והנעלה', 'אבי הנערה':

עמ' 90

ההצעה משקפת בעליל ערכים חומרניים: 'ולפי הכסף [של המוהר] אדע את האיש אשר אבחר בעבורה'. 'ערכי שידוך' שהיו מוכרים גם לטוביה, גיבורו של שלום עליכם, וכמוהם מצויים, אולי אפילו שוררים, גם בחברה החרדית בת ימינו ('סידור מלא'), ושמא לא רק בה. יצירות ספרותיות רבות, וגם סרטי קולנוע וטלוויזיה, בנויים על המתח בין הורים ובין בנם או בתם, שרוצים לקשור את חייהם עם מישהו ממעמד שונה או 'בלתי ראוי'. 

מי כתב הצעה זו ומי עומד מאחורי הספר שלפנינו? 

בשער הספר שהובא לעיל נרשם שמו של המביא לדפוס: יחזקאל בן המנוח דוד מאיר יאקאב (Jakab), יליד קהילת באלקאני. באלקאני (Balkány) היא עיירה במזרח הונגריה, כארבעים ק"מ צפונית-מזרחית לדֶבְּרֶצִין (העיר השנייה בגודלה בהונגריה), שם גם הייתה קהילה יהודית גדולה וחשובה. על המחבר עצמו לא הצלחנו למצוא מידע נוסף, פרט לכך שהיה בעל בית דפוס עברי במטסלקה (על העיר ועל המחבר – בהמשך).  

ארבע השורות מתחת לתוכן העניינים מגלה המחבר, ביושר לב, כי בעצם לא חידש הרבה, אולי לא חידש כלל:

זאת אני להודיע, כי רובם של הענינים הבאים כאן המה לקוטים מספרי המכתבים שונים ונכבדים. עם כל זה לא צינתי מקורם, כי על פי הרוב היו כתובים לי מימי בחרותי, בלי הזכרת מקום מוצאם. א"ד [אלה דברי] המאסף להועיל: ה"ק [הקטן] יחזקאל יאקאב פה ק"ק מ' סאלקע תע"א [תיבנה עירנו אמן].

ובכן מתברר כי רוב המכתבים המוצעים בספר מועתקים, אולי מעובדים, מספרים אחרים, ושמא אסף המחבר וליקט מעט גם ממכתבי עצמו. מהכותרת 'החדש' לא ברור אם קדם לו ספר מעין זה – חיפשנו ולא מצאנו ספר אחר פרי עטו. אך לדבריו הוא פרסם שנתיים לפני כן, בשנת ת"ש, ספר אחר בשם המאוד שכיח שפת אמת, שעניינו 'לימוד לשון עברי'. בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים מאות פריטים שבכותרתם הצירוף 'שפת אמת', ואף לא אחד מהם קשור למחברנו או ללימוד הלשון העברית. את העדות, היחידה לפי שעה, לקיומו של ספר שפת אמת מצאנו בעמוד הרביעי של ספר מכתבים נבחרים החדש, שבו נדפסה הסכמתו של הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב"ד באלקאני:

בתחתית ההסכמה גילה המאסף, שבעצם הסכמה זו ניתנה לו שנתיים קודם להדפסתה כאן, ולמען האמת היא נוגעת לשפת אמת ולא לספרו הנוכחי. נראה שבצוק העתים הפעיל המחבר את הכלל הישן 'טוב ציפור אחת ביד', כי מי יודע אם ומתי תגיע הסכמה לספר החדש... 

מן הסתם ידע היטב המחבר שהעולם במלחמה וחיי יהודים תלויים על בלימה. הוא גם ידע בלי ספק שמפעם לפעם נוספות בהונגריה גזירות חדשות על יהודים, וגם שמע על אלפי נרצחים יהודים, מהם לא הרחק ממקום מגוריו. גם מעיר מגוריו נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה שנה קודם לכן, ב-1941. לנוכח כל אלה ועוד, אי אפשר שלא לתהות אם הצעת המכתב הבא (עמ' 14-13) מעידה על אחיזה בחיים ללא ויתור, או להיפך – על ויתור ובריחה לעולם של הזיות ואשליות: 'הכותב מתלונן על שעמום'. לא פחות...

הלשון העברית באיגרון – שבסופו נדפסו גם 'כללי הכתיבה בקצרה' – מעידה על המחבר שהיה קשוב להשתנותה ולהתפתחותה של שפת הדיבור והכתיבה העברית בעיתונים ובכתבי עת. הנה משפט שבו חדש, ממש בן ימינו, ומליצה מן המקורות, חיים זה עם זה בנוחות. במכתב תשובה, שמוצע לאדם ששאל אם נכון להיפטר מכל הספרים הישנים, הארכאיים במשתמע, ולהביא במקומם חדשים. הכותב הבדוי שולל כמובן את הרעיון ומוסיף: 'בהזדמנות זו אין שעתי פנויה כל כך לפרוט לך אֶת כָּל וְנוֹכָחַת' (עמ' 12) –שלוש המילים האחרונות הן ציטוט מדברי פרעה לשרה (בראשית, כ 16), והמכתב מוציאן מפשוטן במקור ורוצה לומר: איני יכול לפרט את כל הטענות להוכחת דבריי. 

איננו יודעים מה לימד המחבר בספרו האבוד ללימוד עברית, אך סביר לשער שצירף בו יסודות של ישן וחדש. המכתבים שהוא מציע באיגרון משקפים היטב את המתח בין מוּדעוּתו ללשון העברית החיה והמשתנה לבין הדו-לשוניות המסורתית, של יידיש ולשון קודש, שאותן ספג מילדותו, מן הסתם בחינוך המסורתי הישן, בבית המדרש ובבית הכנסת. 

סגנונם של המכתבים דומה לזה הנפוץ באיגרונים מן המאה ה-19, שמהם העתיק, כדבריו: מצד אחד פתיחות מכתבים מן הסוג 'אור ליום שנכפל בו כי טוב', או 'יום א לסדר "ותחי רוח יעקב"', ומצד שני מכתב, שהוא כמעט 'קול קורא' לעזוב את היידיש ולעבור לעברית.

עמ' 11-10

משהו על יהודי הונגריה ב-1942, שנת הופעתו של הספר (על פי יהדות הונגריה בשואה, בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח' אייבשיץ, חיפה, בעריכת גדעון רפאל בן-מיכאל) ועל עיירת מגוריו של מחברו, מַטֶסַלְקָה, שנמצאת במחוז סאטמר. 

במפקד אוכלוסין שנערך בהונגריה בשנת 1941 נמנו 725,000 יהודים, כ-9.4% מכלל האוכלוסייה (כולל תושבי אזורים שסופחו להונגריה בשנים 1938 ו-1940). חוקים ותקנות שכוונו נגד יהודים התקבלו בהונגריה משנת 1938 ואילך, והם הוחמרו משנה לשנה. מחמת הלחץ הכלכלי, וכדי להימלט מההגבלות, המירו את דתם בשנים 1939-1938 קרוב ל-15,000 יהודים. שללו מיהודים זכויות, הגבילו את תעסוקתם, בידלו אותם משאר האוכלוסייה (באמצעות טלאי צהוב) וגברים רבים נשלחו לעבודות כפייה בגדודי עבודה והופלו לרעה. כ-42,000 יהודים מצאו את מותם בגדודים אלה; כ-16,000 יהודים נרצחו בקמניץ-פודולסק באוגוסט 1941, ובינואר 1942 נרצחו עוד כאלף בנובי-סאד, שסופחה להונגריה מיוגוסלביה. ועם זאת, מצב היהודים בהונגריה היה טוב בהרבה בהשוואה לארצות אחרות באירופה שנכבשו בידי הנאצים. כידוע, הרבי מבלז ואחיו ברחו מפולין לבודפשט, בטרם המשיכו את בריחתם לארץ ישראל. גם היצירה היהודית לא חדלה, וספרים חדשים וישנים הודפסו בהונגריה עד קרוב לפסח תש"ד.   

החזית המשופצת של בית הכנסת במטסלקה שנבנה בשנת תרי"ז / 1857 (ויקיפדיה)

יהודים התגוררו במטסלקה מאמצע המאה ה-18. זו הייתה קהילה קטנה בת כמה עשרות משפחות. קהילה דתית, אשכנזית ביסודה, ובית כנסת אשכנזי, כלומר לא-חסידי. היו גם מעט חסידים ובית תפילה חסידי, ואדמו"ר ושמו ר' יחזקיה פיש (1944-1885). כמה בעלי מלאכה וגם בית ספר יסודי (בשנת 1928 היו בו ארבעה מורים). רבנים שירתו בקהילה בכל שנות קיומה, והאחרון שבהם, הרב פריג'ס (שלום) גרינבאום, נרצח בשואה. במפקד של 1941 נמנו במטסלקה כ-10,000 תושבים, מהם 1,555 יהודים. והיה גם בית דפוס קטן, לא מאלה שתוצרתם הטביעה חותם עמוק בתרבות היהודית. הנה שער הספר קדושת אהרן, שחלקו השני נדפס במטסלקה בשנת ת"ש (1940), כשנתיים לפני האיגרון, ביוזמת האדמו"ר המקומי שביקש להוציא לאור את כתבי אביו המנוח, אהרן ישעיה פיש, מייסדה של חסידות האדאס:

ווינרס מכירות פומביות

השורות התחתונות של השער מעידות, שבעל בית הדפוס 'המשובח' אינו אלא הרה"ג מו"ה [הרב הגאון מורנו הרב] יחזקאל יאקאב, מחברו של האיגרון שממנו הבאנו. ככל שהצלחנו למצוא, בית דפוס זה לא הדפיס יותר מאשר שני הספרים שנזכרו כאן.

ברשימה בת כ-1,500 שמות של יהודי מטלסקה שיום מותם לא נודע – זהו פחות או יותר מספרם המלא של יהודי העיירה – מצאנו 13 נפשות למשפחת יאקאב. יום מותם לא נודע, כי רובם ככולם הועלו על אחת מ-147 רכבות שהובילו בחודשים מאי-יוני 1944, 54 ימים בלבד, כ-450,000 יהודים הונגרים אל מקום רציחתם במחנות המוות של אושוויץ-בירקנאו. 

המסכים לאיגרון, הרב יקותיאל ליכטנשטיין ומשפחתו, כמו גם מחבר האיגרון ומשפחתו, הוסעו כנראה ברכבות הללו. ואולי המחבר לא, כי השם 'יחזקאל יאקאב' אינו נמנה ברשימת יהודי מטסלקה שנרצחו. האם מת קודם לכן, או אולי נשמט שמו מסיבות שאינן ידועות לנו? ככל הידוע, האדמו"ר יחזקיה פיש, שהביא לדפוס את ספר קדושת אהרן ב-1940, נרצח גם הוא באושוויץ עם כל בני משפחתו (מנשה אונגר, אדמ"ורים שניספו בשואה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 124-122). רק בנו אליעזר, שהקדים לצאת מהונגריה, זכה להמשיך את שושלת חסידות האדאס, בוויליאמסבורג, ניו יורק. 

בערך שהוקדש למטסלקה בפנקס הקהילות: הונגריה (יד ושם, 1975) מסופר, כי לאחר המלחמה חזרו לעיר היהודים המעטים ששרדו את עבודות הכפייה, ועוד מתי מעט ניצולים מאושוויץ. בשנת 1946 היו במטסלקה 150 יהודים ואליהם הצטרפו יהודים מכפרים סמוכים. ב-1949 היה מספרם 238. השבים שיפצו את בית הכנסת ואת המקווה, שכרו שוחט וארגנו מחדש קהילה קטנה. אחרי המרד ההונגרי ב-1956 הקהילה התפוררה. רבים עברו לבודפשט או לדברצין ואחרים עלו לישראל. ב-1959 נותרו במטסלקה 98 יהודים, מהם כשליש ילדים.

מטסלקה התפרסמה גם בהקשר צנוע של התרבות הפופולרית. בשנת 1925 נולד לעמנואל והלן שוורץ, זוג יהודי שהיגר ממטסלקה בעוד מועד והתיישב ברובע ברונקס שבניו יורק, ילד ושמו ברנרד. לימים נעשה ברנרד לשחקן הוליוודי מפורסם ושמו טוני קרטיס. בשנת 1987 הקים קרטיס קרן צדקה לזכר אביו וזו מימנה את אנדרטת הזיכרון לשואה בחצר בית הכנסת הגדול בבודפשט. לאחר מותו תרמה אלמנתו למוזיאון בעיר מוצאם של הוריו כמה עשרות פריטים מירושתו.

סמל העיר מטסלקה

טוני קרטיס (2000-1925)

משלוח מנות

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

יהודה עַצָבָּה מעיד על עצמו, באתר 'סיפור טוב  – זה כל הסיפור', שהוא 'בעל ניסיון של שנים רבות כמספר סיפורים'. לא רק מספר, גם לוכד סיפורים ומעבירם מרשות הפרט לרשות הכלל. הנה סיפור שהוקלט, לדבריו, בשנות השבעים, 'באוטובוס אשר יצא מחיפה לכיוון ירושלים', מפי המספרת גלילית לאה, בנוגע למה שאירע בינה ובין הסופר ש"י עגנון בפורים באשקלון:

בא פורים ואני ידעתי שעגנון נשאר באשקלון. ידעתי שהוא שכר דירה בעיר מפני שאשתו סבלה בירושלים מהכפור. חשבתי: זה יהיה יפה אילו הייתי מביאה לו משלוח מנות. אבל מה לי ולעגנון? העניין לא הסתדר, אבל הרצון היה. מאוחר בלילה, אולי בשתים עשרה, פתאום דפיקה בדלת. אני פותחת. עומד שם עגנון בכבודו ובעצמו, מחזיק משהו שנראה כמו עוגה ובקבוק יין ואומר: 'גברתי, הבאתי לך משלוח מנות'. מתברר שעגנון לא זכר את הכתובת שלנו ואת שם משפחתנו, אלא רק זאת, ששמו הפרטי של בעלי הוא יצחק ושהוא איש גבוה עם שפם שחור. עגנון דפק על כל הדלתות בסביבה ושאל: 'גר כאן איש שקוראים לו יצחק, גבוה עם שפם?' כך הלך מחמש אחרי הצהריים, ורק בשתים עשרה בלילה הגיע לביתנו להביא משלוח מנות.

היה או לא היה? לא נדע. מכל מקום, פסוק במגילת אסתר, שבה נקבע חג הפורים, מונה בין מצוות החג גם: 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' (ט 22). משתה ושמחה – אין בעיה, ולא רק בפורים; צדקה לאביונים – רעיון מוכר, ולא קשה למצוא מי שייתן ומי שייקח; אבל משלוח מנות, שעל פי ההלכה אמור לכלול שני מיני מזון (מפנק, כמו זה שהביא עגנון, או בסיסי, מזין, מבושל, לאכילה מיידית) – כאן כבר מסתבכת המסורת. מצד אחד זהו מעשה הדומה למתן צדקה; מצד שני – 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ', לאו דווקא לעני או לנצרך. זו אולי הסיבה שאנשי הלכה חשובים (כמו הרמב"ם) קשרו בין משלוח מנות ובין מצווה אחרת של החג – סעודת פורים. הווי אומר: הכנת ארוחה גדולה לכבוד פורים? – שתף בה גם אחרים, בשני תבשילים לפחות. שני אנשים, האוכלים יחד בסעודה שאליה הביא כל אחד מהם שתי מנות – מקיימים בעת ובעונה אחת את שתי המצוות, שתיים במחיר אחד. בתלמוד (מגילה, ז ע"ב) יש סיפור על שני חכמים בבלים, שנהגו לאכול לסירוגין, שנה אצל זה ושנה אצל זה, ופרשנים מאוחרים תהו כיצד קיימו מצוות משלוח מנות. יש מי שאומר, שהם עצמם היו עניים ולכן היו פטורים ממצווה זו... אכן קושיה, ולא מדור זה יפתרנה. נעזוב אפוא את ענייני ההלכה ונישאר בתחום האגדה וההווי.

בול מצוות חג פורים, 2019; עיצוב: רינת גלבוע (התאחדות בולאי ישראל)

עד כמה נוכחת מצווה חביבה זו, שכולה אחווה ושלום, ברחוב הישראלי? קשה לאמוד, אך ברור שעגנון באשקלון – בהנחה שהסיפור עליו אכן נכון הוא – לא היה לבדו. ביישובים קטנים ובשכונות שבהן קיימת קהילה דתית פעילה, מצווה זו נוכחת מאד, במיוחד כתעסוקה פורימית לילדים. הנה סיפור שחיברה רחל רוזנר (שמוכרת היטב לאחד הכותבים), בסִפרָהּ חג לי חגיגה (1997), והוא שאוב מן המציאות עצמה בשכונה ירושלמית מעורבת:

רחל רוזנר, חג לי חגיגה, ספרית בית אל, 1997, עמ' 29-26

מְעֻבָּה יותר היא הנוכחות של משלוח מנות ביישובים חרדיים ובשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק. המקומות הללו גדושים בילדים ובילדות, לרוב בתחפושת, אך אי אפשר שלא להיתקל שוב ושוב גם בבוגרים, צעירים ופחות צעירים, נושאים מגשים או סירים או סלים, מעוטרים בסרטי נייר ובקישוטים אחרים – ממהרים רצוא ושוב עם משלוחי מנות, מתום קריאת המגילה, תשע-עשר בבוקר, ועד שעות אחרי הצהריים המאוחרים. מקצת הרצים כבר מבושמים למחצה, הם נטפלים  לעוברי אורח סקרנים ומבקשים מהם במפגיע דמי פורים, בין בבחינת מתנות לאביונים בין לסתם צדקה.

משלוח מנות, ירושלים 2005 (צילום משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

זה היה הווי מוכר עד אמצע המאה העשרים בקהילות היהודיות בתפוצה כולה, ממזרח אירופה עד צפון אפריקה. הנה למשל סדרה של שאלות בענייני משלוח מנות שנשאל (ושמא המציא מדעתו)  הרב רפאל בירדוגו (1822-1747), דיין ופוסק חשוב שחי במקנס שבמרוקו. לצד שאלה אם יוצאים ידי חובת המצווה בתרנגולת שהתברר כי היא טריפה, או בעיות בלוחות זמנים שונים, הוא התייחס, בשורה האחרונה של דבריו, לבעייה קצת חריגה:

אם שלח המנות על ידי שליח ואכלם השליח בדרך, וכששמע [השולח] אמר: ליהוי [משלוח] מנות באכילת השליח.

רפאל בירדוגו, שו"ת משפטים ישרים, קרקוב תרנ"א, סימן קכ

את המשפט הלקוני הזה, הרחיבו חכמי זמננו לכלל סיפור ציורי ושופע פרטים. הנה מה שמצאנו באתר 'הידברות', מאת הרב ארז חזני, מ'כולל בית דוד' שבחולון:

לפני שנים רבות אירע המעשה בעיר מקנס שבמרוקו. ביום פורים ביקש ראובן משמעון שיהיה שליח עבורו, כדי למסור משלוח מנות מפואר לדוד ידידו. ויהי בדרך, ריחות התבשיל הטעים חדרו לאפו של שמעון, ובהיותו מבוסם במקצת פתח את המשלוח, וירא את התבשיל הנחמד למראה וטוב למאכל... נטלו לעצמו ואכלו עד תומו, ואף את בקבוק היין המשובח גמע. לקראת ערב, שאל ראובן את חבירו האם ביצע שליחותו. בוש ונכלם אני, השיב שמעון, לקחתי בעוונותיי את המנות ואכלתי אותם בעצמי...  

התבונן ראובן בשעון וגילה כי לא נותר לו זמן רב כדי להספיק וליתן שוב משלוח מנות (בהיות שלא שלח משלוח נוסף מלבד משלוח זה), ולכן אמר: אם כן, יהיו המנות שכבודו אכל כמשלוח מנות... וכאן קם אחד הנוכחים והעיר שלא יתכן שיצא במה שכבר נאכל, ולא ניתן המשלוח לאוכל בתורת משלוח מנות אלא אכלו ללא רשות, וברור איפוא כי לא ניתן לצאת ידי חובה למפרע על ידי שיחליט השולח כעת שיהיה זה משלוח מנות...  

מהו אכן הדין? האם צריך ראובן לשוב ולשלוח משלוח מנות, או שמא יצא כבר ידי חובה?  

תשובה:  בספק זה עמד ונסתפק רבינו המלאך רפאל בירדוגו זצוק"ל, בספרו "משפטים ישרים" (סימן ק"כ), ולא הכריע בדבר.

משלוח מנות ציוני... פרסומת של יינות 'כרמל' (המליץ, 5 במרץ 1897)

לקראת פורים 1904, כתשעים שנה קודם לסיפורה של רחל רוזנר שהובא לעיל, התפרסם סיפור כמעט מקביל, אבל עם מטרה חינוכית מודגשת ובולטת. הסיפור נדפס בעיתון הילדים הוורשאי עולם קטן (עליו ברשימתו של אליהו הכהן על עיתוני הילדים הראשונים בעברית, בלוג עונג שבת, 29 ביולי 2016). לקריאה נוחה יש להקליק על התמונה.

עולם קטן, ו' באדר תרס"ד, גיליון כא, עמ' 486-483

א"מ גונצר

שמו של מחבר הסיפור, אלתר משה גּוֹנְצֶר (1940-1879), כבן 24 בעת הפרסום, אינו מוכר עוד. סיפורים נוספים שלו לילדים , שראו אור בעולם קטן, נאספו בשנת 1907 בסדרת חוברות שראתה אור בהוצאת 'תושיה' בוורשה (הסיפור דלעיל נדפס בחוברת בלי משלוח מנות: מעשיה, תרס"ז). גּוֹנְצֶר'ל – כך קראו לו חבריו בשל קומתו הנמוכה – נולד בעיירה וילקומיר שבליטא, בה קיבל חינוך מסורתי כמו כולם. בבחרותו המוקדמת עבר לווילנה ורכש בכוחות עצמו השכלה כללית ומאוחר יותר למד פילוסופיה באוניברסיטת ברן בשווייץ. מותר לשער שזיכרונות ילדותו משתקפים בסיפור, לצד הלך רוח של שינוי נחוץ, שהושפע מההשכלה מצד אחד ומההתעוררות הלאומית מצד שני. כבן 25 עבר לברלין ובה ניהל חנות ספרים שהייתה 'בית ועד לחכמים', עד שנאלץ להימלט מגרמניה בעור שיניו אחרי 'ליל הבדולח'. בתחילת 1939 הגיע לתל אביב ובה נפטר כשנה וחצי אחרי כן. מידע ביוגרפי נוסף יש בערכים שנכתבו עליו באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר, באנציקלופדיה לספרות ילדים שערך אוריאל אופק, ובאתר לקסיקון הספרות העברית החדשה. רשימה לזכרו, 'לדמותו של א.מ. גונצר ז"ל', התפרסמה כחודשיים לאחר מותו בעיתון דבר (11 באוקטובר 1940, עמ' 4) בחתימת משה שלנגר (לימים המחנך והמשורר משה בן מנחם). הנה קטע קצר מתוכה:

פורים שמח לכל קוראי הבלוג!

איור: אליעזר ויסהוף