סיפורי רחובות: בת ציון, נוער הגבעות, פרוש פורש, החנווני הראשון

א. וֵיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ

השלט הזה ברחוב בת ציון בדרום תל אביב הוא פלא על פלא.

צילום: איתמר לויתן

נתחיל במראה המקום התנ"כי. ובכן, חיפשתי בספר ישעיהו בפרק סג ואין שם לא בן ציון ולא בת ציון, לא בפסוק יא ולא באף פסוק אחר.

אופס, פשוט קפץ להם הפרק... המקור נמצא בפרק סב, פסוק יא:

הִנֵּה יְהֹוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

אבל מעבר לטעות במראה המקום, מדוע החליט מי שהחליט כי 'בת ציון' הוא כינוי חיבה 'לבני יהודה'? הרי כתוב בפירוש 'בת' ולא 'בן'!

בתנ"ך מופיעים הצירופים 'בת ציון', 'בנות ציון', 'בת ירושלים' או 'בנות יהודה' 34 פעמים – תמיד, ככל שהבנתי מגעת, בהתייחסות לבנות ולא לבנים או לבנים ולבנות יחד. בתנ"ך מופיע גם הביטוי 'בני ציון' או 'בני יהודה', ואז הכוונה לגברים.

והערה אחרונה, השימוש ב'בת ציון' הוא לא רק בדברי הנביאים אלא גם בספר מלכים, בתהלים, באיכה ובשיר השירים.

ב. נוער הגבעות

צילום: דוד שי

לא הכל שלילי, והנה הזדמנות להגיד משהו בשבחם של שלטי הרחוב בנס ציונה.

אומנם השם 'דרך גבעות הכורכר' איננו מנוקד (וחבל), אבל מהתעתיק הלטיני ברור שמי שעסק במלאכה יודע עברית היטב. ההגייה הנכונה של הסמיכות היא גִּבְעוֹת ולא גְּבָעוֹת (כשיבוש הנפוץ).

יפה אבל לא מושלם: כדי שלא יקראו בטעות גִּיבוֹת היה רצוי לכתוב עם גרש (Giv'ot).

ג. פרוש פורש, יופרש או יפרוש?

צילום: קלמן ולקר

משפחת פרוש הירושלמית מספקת מנהיגים ועסקנים ליישוב הישן ולציבור החרדי כבר חמישה דורות לפחות, מאז המחצית השנייה של המאה ה-19. השם 'פרוש' (אִמְרוּ: פּוֹרוּשׁ), מקורו בכינוי שדבק בתלמידי חכמים נשואים, שעזבו את מקום מגוריהם, ופרשו בהכרח גם מנשותיהם, ועברו ללמוד בבתי מדרש שונים בעיירות ליטא. יש הסבורים כי הסיבה לתפוצתה של תופעה זו הייתה קשורה בבריחה מאימת הגיוס לצבא הרוסי, שכן תלמידי ישיבות נהנו – כבר אז – מזכויות יתר, ומנהיגי קהילות העניקו להם חסות ואפשרו לגייס במקומם יסודות חלשים בקהילה (עבריינים, יתומים, עניים). 

הכינוי 'פרוש' דבק באותם אנשים, וכך הפכו מקצתם את הכינוי לשם משפחתם. 

בשכונה החרדית שערי חסד שבמערב ירושלים הוקדש רחוב לשמו של אבי שושלת העסקנים, שלמה זלמן פרוש (1898-1845), אך רק מעטים שמים לב לשם הפרטי, והרחוב נקרא רחוב פרוש.

האם יש סיכוי שמישהו מבני משפחת פרוש יפרוש אי פעם מתפקידו? במילה אחת: לא. בשתי מילים: לעולם לא. ואם בכל זאת זה קורה, תהיו בטוחים שזה זמני.

ד. פישלזון, המכולתניק הראשון בראשון

כמעט כל דבר במושבה ראשון לציון היה ראשוני, אפילו חנות המכולת. אני לא מכיר מקום אחר בארץ שבו הוקדש רחוב לכבודו של החנווני (מכולתניק) הראשון. מה שמגיע מגיע.

צילום: איתמר לויתן

ראשון לציון מארש: בית העם והאורקסטרה

​​אמר העורך:

לפני שנה בדיוק, ב-8 בנובמבר 2023, הלך אליהו הכהן לעולמו. מאמר זה, פרי עטו, נותר בסל המערכת ומחברו לא הספיק לעבור עליו בגרסתו הערוכה או לענות על שאלותיי. השלמתי את המאמר כפי יכולתי, וכיוון שעוד בחייו מסר בידי המנוח את קולמוסו והודיעני כי כל עריכותיי מקובלות עליו לגמרי, אני מקווה כי גם הפעם קלעתי לרצונו. יהיו דבריו אלה, המתפרסמים כאן לראשונה, נר לזיכרו. 

בתוכנית 'מגזין שבת' של רון נְשׂיאל (כאן רשת ב'), ששודרה הערב (8 בנובמבר 2023) הובאו קטעים מהריאיון האחרון של אליהו, שבה סיפר על פרסומיו בבלוג עונג שבת, וכן שיחה איתי על האיש ומורשתו. להאזנה לחצו כאן (או כאן).

*

בית העם בראשון לציון, 2012 (צילום: stav.lau; ויקימדיה)

מאת אליהו הכהן

א. בית העם

בתקופת היישוב נוסדו בארץ, בזה אחר זה, כמעט בכל עיר, מושבה וכפר, מוסדות תרבות שכונו 'בית העם'. כל בית כזה הוקם בדרך כלל במרכז היישוב ושימש אכסניה לפעילויות תרבות לסוגיהן: הרצאות, הצגות, ערבי קריאה, אספות והופעות אמנותיות.

אימתי החלה הקמת בתי עם ביישובי הארץ, מהו בית העם הראשון שנבנה והיכן, ומה הייתה תרומתו לחיי התרבות ולהווי המקומי?

מסתבר כי מושבה קטנה אחת בארץ, ראשון לציון, שנוסדה בשנת 1882 ואוכלוסייתה מנתה אז פחות ממאה משפחות, היא שהעניקה לעם היהודי כולו, שמנה אז כ-16 מיליון נפשות, שלל מוסדות חלוציים וסמלי אומה שהיו לנחלת הכלל:

• בשנת 1885, שלוש שנים לאחר הקמתה, הונף בה לראשונה הדגל הכחול-לבן שהיה לדגל הלאומי של העם היהודי כולו. את הדגל עיצבו ותפרו במושבה מנהיג תנועת ביל"ו ישראל בלקינד ופאני אברמוביץ בת ה-19, בתו של אחד ממייסדי המושבה זאב אברמוביץ, לקראת חגיגות מלאת שלוש שנים למושבה.

• בשנת 1887, חמש שנים אחר הקמתה, הושר בה לראשונה השיר 'התקווה', שכתיבתו הושלמה בה שנה לפני כן. כעבור שנים אחדות היה השיר להמנון הלאומי של התנועה הציונית ושל האומה היהודית בכל ארצות פזוריה.

• בשנת 1898 הוקם במושבה גן הילדים העברי הראשון בעולם, שהתנהל כולו בעברית כשפת אם, וילדיו דיברו זה עם זה בעברית. לצדו קמו בית ספר עממי ראשון ובית ספר לבנות, שאף בהם שלטה לראשונה הלשון העברית כשפת ההוראה.

• בשנים 1898-1896 נבנה במושבה בית העם העברי הראשון בארץ ובעולם. הוא נוסד ביוזמתם של מתיישבי ראשון לציון ובכספם. 75 משפחות של איכרי המושבה התארגנו יחד בשנה שבה התפרסם לראשונה חזונו של בנימין זאב הרצל 'מדינת היהודים', גייסו מחסכונותיהם סכום של 11,000 פראנק זהב, קודש להקמת בית העם, שכהגדרתם נועד לשמש 'בית לעדה, ספרייה וסוכה לתזמורת'. התזמורת הייתה כמובן 'האורקסטרה' המפורסמת של ראשון לציון.

המושג העברי 'בית עם'  הושאל מספר ירמיהו לט, 8: 'וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ'. אם את בית העם המקורי בירושלים שרפו הכשדים, אנשי ראשון לציון החליטו לקוממו מחדש.

בית העם בראשון לציון שימש מרכז חיי התרבות לא רק לתושבי המושבה אלא גם לבני המושבות הסמוכות: ואדי חנין (נס ציונה), רחובות, מזכרת בתיה, גדרה, קסטינה (באר טוביה), וכן ליהודי יפו. נערכו בו אספות, ערבי קריאה, נשפים, הרצאות, קונצרטים והוצגו בו מחזות עבריים.

​מעל דלת בית העם נחקקה על אבן שיש כתובת עם הקדשה לברון בנימין רוטשילד ולרעייתו.

צילום: רחלי רוגל, ויקימדיה

טקס הנחת אבן הפינה לבית העם התקיים בכ"א בסיון תרנ"ו (יוני 1896). גולת הכותרת של הטקס היה נאומו של אהרן מאיר מזי"א, ממייסדי בית העם וחבר ועד ההנהלה הראשון שלו. בנאומו ייחד מזי"א פרק שלם לסקירת הנגינה והזמרה בתולדות ישראל, החל מתקופת התנ"ך. הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם כמרכז תרבות לא רק למושבה שבה הוקם אלא לכל ההתיישבות החדשה.

איש אשכולות היה מזי"א. מהנדס, בוגר הפוליטכניקום בציריך, רופא מוסמך שהתמחה בפריז ברפואת עיניים ושימש בארץ רופא במושבות הברון, בלשן וחוקר הלשון העברית, רב מוסמך, ואף מוזיקאי ומלחין לעת מצוא. הוא הועיד את בית העם לשמש מרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. בנאומו, שנדפס בהמשכים בשלמותו בגיליונות קיץ תרנ"ו של העיתון הצבי, הדגיש מזי"א את ערך הזמרה, ש'היא אותה האמנות המעדנת את האדם, הפועלת ישר על נפש האדם: הזמרה מביאה את האדם לידי יגון, גם לידי שמחה, לעצבות וגם לחדוה. לעוז וגם לחמלה ... כל עם ועם יש לו זמירותיו, ובהן רואים כבמחזה את תכונת העם, מזגו ואופני חייו' ('אבן הראשה בראשון לציון', הצבי, 3 ביולי 1896).

בהמשך נאומו סקר בראשי פרקים את חיי המוזיקה בארץ מאז ימי המקרא:

בבית המקדש לא היו פחות מן 4,000 משוררים בכלי שיר ... ביציאת מצרים כבר מצאנו: 'ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים' ... בהכתרת שלמה כתוב 'והעם מחללים בחלילים'. בשוב יפתח מן המלחמה מעוטר נצחון, יצאה בתו לקראתו בנגינה וזמרה ... אף כוח הרפואה שגם בזמננו החלו ליחס לזמרה, כבר מצאנוהו מיוחס לה עוד בימי הנביאים: 'ולקח דוד את הכנור וניגן בידו ורווח לשאול, וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה'.

נאומו של מזי"א הותיר רושם רב בקרב הנוכחים, ובסיומו זכה לקריאות הידד מכל העברים 'ולמחיאת כפיים אין קץ'.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

יוזמתו של מזי"א להקים היכל זמר כחלק מבית העם בראשון לציון הייתה חלוצית וראשונה מסוגה בארץ. אילו מומשה הייתה אמורה להיות האבן הראשה בכינוס ותיעוד זמרת הארץ.

כעבור 14 שנים הגה המלחין וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון רעיון דומה, להקמת 'בית הזמר העברי' בירושלים. אידלסון והחזן ומנצח המקהלות שלמה זלמן ריבלין פרסמו כרוז ובו הודיעו על כוונתם להקים 'מכון לשירת ישראל בארץ ישראל', במטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. אבן הפינה הונחה בשנת 1910 ועיתוני הארץ בישרו על הקמתו בכותרות הראשיות ובסיסמאות מליציות: 'המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות ... המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל', נכתב בעיתון החרות. 

החרות 20 במאי 1910

בסופו של דבר שתי היוזמות הללו לא הניבו את התוצאות שקיוו להם הוגיהן. הרעיון של מזי"א נשכח ונזנח ולא קרם עור וגידים, וזה של אידלסון נכשל בשל העדר מימון וסכסוכים ומריבות עם קנאי ירושלים.

מאז יוזמתו של מזי"א ועד היום חלפו 125 שנים. במרוצת תקופה זו הוצעו קרוב לחמישים אתרים ברחבי הארץ – מחצר כנרת ועד מודיעין – לשכן בהם את 'בית הזמר העברי', שיציג לציבור את תולדותיה של זמרת הארץ ואת שלבי התפתחותה, יסקור את תרומתם של מעצביה ומלחיניה וישמש גם מרכז לטיפוח חקר הזמר העברי מראשיתו, ברוח רעיונותיהם של מזי"א ואידלסון. אף אחת מיוזמות אלה לא זכתה עד היום לצאת אל הפועל...

בית העם בראשון לציון נחנך שנתיים לאחר מכן, ערב חג הפורים של שנת תרנ"ח (1898). על טקס הפתיחה דווח בעיתון הצבי של אליעזר בן יהודה: 

הצבי, 11 במארס 1898

הבניין הוקם בגבולו המזרחי של פרדס המושבה (כיום גן המושבה), והיה המבנה הראשון ברחוב שנקרא על שמו 'רחוב בית העם'. הבניין היה בן קומה אחת, שטחו כמאתיים מטר רבוע וגובהו חמישה מטר. היה בו אולם מרכזי, שבצדו הצפוני גלריה ובצדו הדרומי מרפסת עץ סגורה ששימשה במה שאותה ניתן היה לפתוח גם אל עבר גן המושבה. מתחת לבמה נבנה מרתף. האולם והספרייה שימשו גם חדר קריאה לאנשי המושבה ולרשותם הונחו באולם העיון לא פחות משישים עיתונים בעברית ובשפות לועזיות.

בית העם לאחר הקמתו (באדיבות מוזיאון ראשון לציון)

פירוט ההרצאות ושמות המרצים פורטו במאמרו של דוד יודילוביץ, ממייסדי המושבה, 'דברי הימים לערבי הקריאה בראשון לציון', שהופיע בחוברת נדירה ושמה מִנְאָמֵי ערבי הקריאה אשר נאמו ב'בית העם' במושבת ראשון לציון (דפוס לונץ, אתת"ל לגלותנו, 1899). 

בחוברת נדפסה גם הרצאתו של בוריס אוֹסוֹבֶצְקִי, היינן של יקב המושבה ומנצח ה'אורקסטרה', שכותרתה הייתה 'הבצירה' (הבציר); ההרצאה נדפסה בעברית וביידיש.

היקף ומגוון הנושאים שנדונו בהרצאות אלה ורשימת המרצים היו מעוררים התפעלות גם בימינו. קל וחומר כאשר מדובר במושבה שעשתה את צעדיה הראשונים בתחום התרבות. 

הנה לדוגמה שני עמודים מתוך רשימת ההרצאות והמרצים:

להקמת בית העם קדמה מסורת של ערבי קריאה שנערכו בראשון לציון בכל מוצאי שבת, החל מכ' בניסן תרנ"ו (1896). מטרת הרצאות אלה הייתה לטפח במושבות דמות של איכר רחב אופקים שאינו מגביל את עצמו לעיסוק בחקלאות. ההרצאות בערבי קריאה אלה הוקדשו למגוון נושאים בהיסטוריה יהודית וכללית, בידיעת הארץ, במדעי הטבע ובספרות, וגם לחידושים בגידול גפנים ובייצור יין. 

ועד 'ערבי קריאה' בראשון לציון, 1898
יושבים (מימין לשמאל): דוד יודילביץ (מזכיר), שרגא פייבל רוזין, שמואל מרדכי שרקון, מנשה מאירוביץ (יו"ר), אהרן מאיר מזי"א, בוריס אוסובצקי, דן בריל; עומדים: שמשון בלקינד, אריה לייב הורביץ, גרשון הורביץ, דב לובמן 

בשנתיים הראשונות, עד להקמת בית העם, נדדו ערבי הקריאה מבית חבר אחד למשנהו. ההרצאות לוו מפעם לפעם במכשור טכני שטרם נראה עד אז בארץ. דוד יונס, בנו של שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס (מחותנו של אליעזר בן יהודה), שהרצה בערבי הקריאה, שלח מתנה עם שובו למוסקווה: 'פנס קסם' כדי שיקרינו באמצעותו מראות ודמויות תוך כדי ההרצאות. בשנת 1897 הגיע למושבה הפונוגרף ('כתב קול'), מכשיר הקלטה והשמעת יצירות שהוטבעו על גלילים ('צילינדרים'). זה היה מכשיר ההקלטה הראשון שפעל בארץ ישראל!

לצערנו עד מהרה יצא המכשיר משימוש, שכן הגלילים נוצרו מחומר שביר ולא נותר מהם זכר; גם הפונוגרף עצמו לא שרד. כשנחנך בית העם הועברו ערבי הקריאה מבתי החברים לבניין החדש. נבחר ועד חדש בן 11 איש, שכלל בין היתר את אוסובצקי ומזי"א.

ועד בית העם. מימין: דב חביב (לובמן); עומד: מנשה מאירוביץ

כאשר אישיות חשובה הגיעה לראשון לציון היו אנשי המושבה מתכנסים בבית העם כדי להאזין לדבריה. מעל בימה זו נישאו נאומיהם של מכובדים מן השורה הראשונה, כמו בנימין זאב הרצל (1898), הברון אדמונד דה-רוטשילד (1899), ג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי של ארץ ישראל וסוריה (1915) או אלברט איינשטיין (1923). בבית העם התקיימו אספות הייסוד של ארגונים חדשים כמו 'איחוד מושבות יהודה והגליל' (1901) או 'אגודת הכורמים' (1906).

בראשית שנות השלושים, לאחר שיפוץ שנערך בבניין, החלו להנהיג בו מסיבות 'עונג שבת', בעצתו ובהדרכתו של חיים נחמן ביאליק, שיזם מסיבות דומות בתל אביב. בתקופה זו נערכו בבית העם אירועים של כל המוסדות והאגודות המקומיות, כמו הקרן הקיימת, הוועד החקלאי, התזמורת, אגודות 'מכבי' ו'הפועל', ​הסתדרות נשים, הסתדרות העובדים ועוד רבים. הבית שימש גם לאירועים פרטיים, לחתונות ולטקסי אבל. בימי מלחמת העצמאות נערך במקום טקס האשכבה ל-11 בני ראשון לציון שנפלו בקרב בשדות גן יבנה (ינואר 1948). הפעילות הענפה שהתקיימה בבית העם העברי הראשון בעולם ביטאה את הסיסמה של הנהגת המושבה: 'בית העם לכל העם'.

מייסדי אגודת כורמי ראשון לציון בחזית בית העם

ב. האורקסטרה

בתום כל ערב קריאה ובהזמנויות חגיגיות אחרות הנעימה ה'אורקסטרה', תזמורת המושבה, שמוקמה ב'סוכת התזמורת' שבחזית בית העם, בשירים ובמנגינות להנאת המשתתפים והציבור כולו שהתאסף מסביבה.

האורקסטרה נוסדה בשנת 1895 בידי בוריס אוסובצקי, מי שהיה לפני כן נגן בתזמורת האופרה של סנקט פטרבורג ועלה לארץ ישראל ב-1888. הוא התיישב בראשון, שם שימש אחיו יהושע כפקיד הראשי של הברון ושם גם התגורר אביו. תוך זמן קצר מונה בוריס למנהל החשבונות של היקב וב-1893 הפך ליינן הראשי ולאחד ממנהיגי המושבה. 

בוריס אוסובצקי (1944-1864)

בהרכבה הראשון מנתה האורקסטרה 28 איש, והייתה התזמורת הראשונה שהוקמה במושבות הארץ. את כְּלֵי הנגינה – בעיקר כלי נשיפה – רכשה התזמורת מתרומות. אליהו שייד, המפקח הראשי על המושבות מטעמו של הברון רוטשילד, תרם אלף פרנק בשם הברון. על כך סיפר העיתונאי זלמן בן טובים, שקבל על כך שבשעה שפועלים עניים רבים מפוטרים מעבודתם בפקודת שייד ומגיעים אל סף רעב, הביא הלה 'בבואו לארץ הקודש אלף פרנק מתנה לאגודת התזמורת (ארקעסטער) שנוסדה זה כחצי שנה בהמושבה ראש"ל ואשר מצאה חן בעיניו מאד. גם ציוה כי יבנו יציע מיוחד לשם אגודת התזמורת, למען יהיה לה מקום קבוע לנגן בו מנגינותיה. האם גם זה על פי סוד הצמצום הוא? ישפטו נא הקוראים' ('מכתבים מיפו', חבצלת, כ"ז בניסן תרנ"ו, עמ' 208).

ההרכב הראשון של התזמורת. במרכז התמונה: בוריס אוסובצקי (צילום ישעיהו רפאלוביץ; ויקימדיה)

לקראת כל קונצרט הדפיסה התזמורת תכנייה ('פְּרוֹגְרַם'). בין היצירות שנוגנו היו קטעים מהאופרות 'כרמן' מאת בִּיזֶה, 'פאוסט' מאת גּוּנוֹ ו'איל טרובטורה' מאת וֶרְדִי, שירים עבריים אחדים וכן מנגינות טורקיות, בכללן גם ההמנון הטורקי. התזמורת השתתפה באופן קבוע בחגיגות הלאומיות, שנערכו במושבה רחובות בחול המועד פסח בין השנים 1914-1908 וסביבן התרכז קהל רב. היא הוזמנה להופיע בזכרון יעקב וניגנה בטקסים של השלטון העות'מאני שנערכו ביפו.

תכנייה של תזמורת ראשון לציון, חנוכה תר"ס (1899)

לצד שירי הלל לאורקסטרה נכתבו גם לא מעט דברי ביקורת. כך למשל נזף משה לייב לילינבלום, ממנהיגי תנועת חיבת ציון שישב באודסה, ב'בעלי בית הזמרה בראשון לציון, שהם מתאספים לעתים קבועות לשמוע קול נגינות וזמירות ... תחת ללמוד את דברי ימי עמם או ידיעות אגרונומיות ואקונומיות שיכלו להועיל להם' ('דברי זמר', לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, ה, תרנ"ז, עמ' 23).

אפילו הרצל, שביקר בראשון לציון ב-27 באוקטובר 1898 והתקבל בצלילי התזמורת, לא רווה מהם נחת. ביומנו כתב: 

תיאודור הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, ב, מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 50-49

בשנת 1896, במלאת שנה לתזמורת, נערכה לכבודה חגיגה מיוחדת. מנשה מאירוביץ, הביל"ויי שניגן בעצמו בתזמורת, שיבח את מייסדה ומנצחה אוסובצקי במילים נרגשות: 

לא קל להוליד רעיון, אבל קשה מאד להוציאו לפועל. והנה פלא, את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתנו  היומית המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך אל היצירה התרבותית, בעד עבודתך התמה שאין בה כל מחשבה וכל תקוה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה, ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה. מלובשים אנו כולנו עכשיו בגדי חג ויום טוב, ואצבעותינו פורטות על נבל, תוף וכינור כאילו אינן כואבות מעבודת היום; כאילו אינן מכוסות יבלות מהמעדר והאת של עבודה בשדה ובכרם ... ברוך תהיה לנו! לעולם לא נשכחך! כוחה של הזמרה נצחית היא. הגדלת עשׂה לתזמורת ראשון לציון!

לאות הוקרה הגיש מאירוביץ לאוסובצקי מקל ניצוח מפואר, עשוי מעץ הבנה ושן פיל, מעוטר פרחי שושן, ובתוכו חרוטות האותיות ב.א. הוא סיים את נאומו: 'בכל פעם שתנצח בנגינות במקל נצחון זה, יעלה נא על לבך זכר אוהביך, מעריצך, תלמידיך בני ראשון לציון'. 

אוסובצקי הקשיב לדברים 'בעיניים נוצצות דמעות, ובאותו רגע העלה רוקח המושבה מאיר אלכימיסטר אש בנגלית [כך כינו אז את הזיקוקין די-נור]. ענפי העצים הוארו אור יקרות ומתוכם נשקפה תכלת השמים. זקני המושבה ... הגישו לבוריס אוסובצקי תעודה כתובה על קלף בסגנון 'למנצח בנגינות' ... חותנו של ב' אוסובצקי, הישיש קפלמן, שהיה בזמנו מנצח תזמורת מלכותית בפטרבורג, ובא עתה לארץ ישראל, התבונן בהערצה אל שמחת-עם זו במדבר 'עין הקורא', ושפתיו דובבו: אכן עם ישראל חי! (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א, 1941, עמ' 483-482).

על מופע התזמורת בבית העם בנוכחותו של מוניש קפלמן, חותנו של אוסובצקי, שהגיע לארץ מקייב, סיפר יהודה גרזובסקי (גור): 

עד מהרה עלו על הבמה כעשרים איש, כולם צעירים לימים מלאים חיים וכח עלומים, ויעמדו על השולחנות הקטנים אשר על הבמה, ובידי כולם כלי זמר שונים, ובתווך עמד ראש היקב שהוא גם ראש התזמורת, ועל ידו עמד חותנו הישיש העוזרו לְנַצֵּחַ על התזמורת, ויזמרו מזמירות טובי המנגנים בימינו. לאחרונה זימרו 'זמר פלשתינה' אשר חיבר המנצח הזקן, והזמר נעים ונפלא, בו נשמעו השתפכות נפש כואבת ואנחות היוצאות מקרב לב דואב, בלולות ברגשות תקוה ואומץ לב ('מסע בא"י', עולם קטן, א, תר"ס, גיליון נב, עמ' 548).

הקמת התזמורת עוררה את מחדשי השפה העברית, ואליעזר בן יהודה בראשם, ליצירת מינוח מוזיקלי בעברית. אב"י, שהיה מחדש אובססיבי של מילים ומושגים, לא השלים עם העובדה שהמילה הלועזית 'אורקסטרה' הולכת ומשתרשת בארץ. ניסיונותיו לחדש מונחים מוזיקליים לא תמיד התקבלו בסבר פנים יפות בציבור. רעייתו חמדה סיפרה כי הייתה לו, לאב"י, קופסה שעליה כתוב 'להכניס ללשון' ובה אחסן את חידושיו לפני שפרסמם. כך למשל, בשנת 1892, שלוש שנים לפני שנוסדה האורקסטרה, חידש אב"י את המונח העברי 'תזמורת' במקום 'קונצרט', אך הציבור אימץ את 'תזמורת' דווקא כחלופה העברית לאורקסטרה. עוד ביקש אב"י לעברת את 'קונצרט' ל'מנגינה' אך גם חידוש זה לא נקלט, 'בן יהודה רואה זאת וצוחק, ואומר: הם יותר חזקים ממני, יהי כך' (ראשון לציון, עמ' 238). בעיתונו השקפה המשיך אב"י לדווח על תכניות הקונצרטים שערכה התזמורת, תחת הכותרת 'פרשת המנגינה'. 

האורקסטרה בהרכב מלא על מדרגות בית העם, 1895 (צילום: אברהם אהרן ריטֶווסקי)

בראשית נובמבר 1902 נפרד אוסובצקי מניהול התזמורת ומן היקב והיגר לארצות הברית. מפריז, שם ניהל דיון כושל עם הנהלת יק"א שלא חפצה עוד בשירותיו, שלח לחבריו בראשון לציון מכתב פרידה נרגש (התרגום לעברית נמצא במוזיאון ראשון לציון):

פריז, 7.11.1902

אל המתיישבים במושבות יהודה,

ידידי היקרים!

עם עזבי את פלשתינה קוויתי עוד לראותכם ולחזור לארץ המסכנה הזאת שבה השארתי את נעורי ובריאותי. אולם ה-י.ק.א. חשבה אחרת. היא לא קיבלה את הצעתי לתקופת שירות נוספת של שלוש שנים. רציתי להמשיך לעבוד בתוככם ולמענכם, רציתי כמו כן להכין ממלא מקום, אך לצערי הנהלת י.ק.א. לא הסכימה.

ידידי היקרים, הנני בא להיפרד מכם ולאחל לכם שגשוג ואושר. הייתי תמיד מסור לכם ורציתי בכל מאודי לתרום לרווחתכם. אני מקווה שתזכרוני לטובה. מצטער אני על אשר איני יכול לבוא ללחוץ את ידיכם. האמינו לי שהפרידה מכם קשה עלי.

שלום ידידי היקרים!

זכרו מדי פעם את ידידכם ואחיכם המסור מקרב הלב לכולכם.

חתום: בוריס אוסובצקי

רחוב אלבני 3, פריז

*

בראשית שנות השישים חיבר דן אלמגור שיר הומוריסטי בשם 'האורכסטרה של ראשון לציון', ובו היטיב לשקף שביבים מהווי התזמורת. בשיר שילב אלמגור דמויות אמיתיות מימיה הראשונים של המושבה, ביניהם המנצח אוֹסוֹבֶצְקִי ('מאסטרו אוסוביץ'), הביל"ויי מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים חיסין הרופא, דוד גיסין המוהל, ואהרן מרדכי פריימן ממייסדי המושבה. 

הזמר והשחקן שמעון ישראלי הלחין לשיר מנגינה סוחפת וכלל אותו בתכניתו הפומבית 'התאומים' (1962). המעבד שמעון כהן – בעצמו נצר למייסדי ראשון לציון – עיטר את הלחן בעיבוד שהעלה חיוך בקרב שומעיו, ושילב בו את לחן השיר 'כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון' ואת לחן הריקוד 'קרקוביאק'. שמעון ישראלי שר את השיר ברוח הומוריסטית בתכנית 'האח, ראשון לציון', השנייה בסדרת תכניות הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי'. 

כך זה היה במקור:

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 36

בעלי התוספות

שמואל אבנרי, לשעבר מנהל הארכיון של בית ביאליק, מוסיף:

רב תודות לפרופ' דוד אסף על המתנה הנפלאה שהעניק לנו: עוד מאמר מלומד ומרנין נפש מאת יקירנו האהוב והבלתי נשכח אליהו הכהן ז"ל.

בהקשר למסיבות 'עונג שבת' שהתקיימו ב'בית העם' בהשראת מפעלו התרבותי הגדול של ביאליק בתל אביב – הנה מכתב בקשה של מנשה מאירוביץ אל ביאליק להשתתף במסיבה הראשונה של 'עונג שבת', שנועדה להיערך בבית העם של ראשון בשבת, כ"ב באדר תר"ץ (22 במארס 1930), וגם לייעץ לחברי ועדת התרבות באילו מרצים עליהם לבחור.

כחודש לאחר מכן דיווח מאירוביץ למשורר הלאומי על ההצלחה הרבה שנחלו המסיבות בבית העם, חזר וביקש ממנו להשפיע על מרצים להגיע למסיבות שלהם, והביע משאלה שגם ביאליק יאות לכבדם בהרצאה משלו. ביאליק אמנם המליץ על מרצים, אך ככל הידוע לא הגיע בעצמו, וזאת כנראה בשל טורח הדרך וההכרח לשבות בראשון לציון. 

פיוטי ערב ראש השנה של הכורם שניאור זלמן גינצבורג מראשון לציון

ביתן הדואר של י"ש סג"ל (משמאל) ועגלת הדיליז'אנס של פייבל מירנסקי (מימין), שנסעה בקו ראשון לציון-יפו
(שולמית לסקוב, הביל"ויים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשל"ט)

מאת עמי צורן

ברכת 'שנה טובה', שמאחלים יהודים אלה לאלה עם פרוס שנה עברית חדשה, בעל-פה ובכתב, היא מן המסורות המקובלות והמושרשות. את כרטיסי הברכה המעוטרים מתקופת ילדותי, שנהגו לשלוח בדואר, החליפו זה מכבר ברכות במייל, בווטסאפ, בטיקטוק ובשאר ערוצי התקשורת החברתית. אבל עוד זמן רב לפני ילדותי, בתחילת המאה העשרים, החל הנוהג לברך ב'שנה טובה' גם מעל דפי העיתונות העברית. הייתה לכך סיבה מעשית: ארץ ישראל העות'מנית 'התברכה' בשירותי דואר בלתי יעילים ובשל כך התנהלה התקשורת בין קצוות הארץ, במיוחד זו המברכת או מזמינה לאירועי שמחה ואבל, מעל דפי העיתונים הספורים שרווחו אז (הצבי, הלבנון, חבצלת, השקפה, הפועל הצעיר), שרובם היו בתפוצה שבועית. שלא כמו האגרות הפרטיות שרובן אבדו, העיתונים השתמרו ואנו יכולים גם היום לעקוב אחר מה שנדפס שם.

בתוך ים האיחולים לשנה טובה ומבורכת שנדפסו בעיתונים לקראת ראש שנה, לכדו את עיני עשרה שירים מחורזים, מעין פיוטים, של ברכות ותוכחות תחת הכותרת 'לשנה טובה תכתבו'. הם נדפסו בעיתון חבצלת לקראת ראש השנה בעשור שבין תרס"א–תר"ע (1910-1901), והחתום עליהם היה הכורם והאיכר שניאור זלמן אליעזר גינזבורג מראשון לציון, לא מן הדמויות המוכרות בקהילת אנשי העט של התקופה.  

שז"א  (1920-1853)עלה לארץ ישראל בשנת 1890 ממינסק יחד עם הוריו ומשפחתו הצעירה, וב-1891 בנו את ביתם במושבה החדשה ראשון לציון שנוסדה תשע שנים קודם לכן. ראש המשפחה, נח גינצבורג, היה פעיל בחיים הציבוריים של המושבה, שימש גזבר והיה חבר בוועד היישוב. שז"א עבד בנחלת משפחתו כאיכר וכורם של ענבי יין ולצד הפרנסה מחקלאות קבע זמן ללימוד תורה ולכתיבת שירים. מקצת השירים התפרסמו בחבצלת ועסקו בנושא העיקרי שעמד אז על סדר יומם של אנשי המושבות החדשות: ביקורת על המדיניות וההתנהלות של פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א. שז"א נישא לציפורה לבית דובנוב והשניים הקימו שבט של תשעה ילדים (שישה בנים ושלוש בנות). אחד מבניו, אהרן פייבל, עבד ביקב ורעייתו, אסתר שפירא-גינצבורג, התפרסמה כמי שהקימה בראשון לציון בשנת 1898 את גן הילדים הראשון בארץ ישראל. שני בנים אחרים, יצחק בצלאל ויוסף שבתאי, ירדו מן הארץ בתחילת המאה העשרים, לאוסטרליה ולארצות הברית. 

שז"א גינצבורג, בשורה התחתונה שני משמאל (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, 1941, עמ' 188)

תחילת דרכו של שז"א בכתיבת שירים התאפיינה דווקא בקשירת כתרי שבח והערצה ל'נדיב' רוטשילד. הוא חיבר שיר תהלה ואת מילותיו עיצב בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושות שורות השיר. ציור העץ והשיר הוגש לברון בעת ביקורו במושבה על ידי אחד מפקידיו הבכירים והוא נדפס על דף מקופל בתוך הכרך החמישי של לוח ארץ ישראל שהוציא לאור המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ ערב ראש השנה תרנ"ט (1898). על שיר זה כבר כתב אליהו הכהן במאמרו 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

זמן לא רב אחר כך שינה שז"א את טעמו והחל לפרסם בעיתונות דברי ביקורת שנונים על הברון ופקידיו. כזה הוא למשל שירו המחורז 'מַשָׂא וּמִשְׁמָע וְדוּמָה', שהתפרסם בחבצלת ב-26 בנובמבר 1897 בחתימת 'החזן מברצלונא'. שז"א קבל על כך שכל שאלותיו וטענותיו כלפי התנהלותם של הגופים התומכים ביישוב נענו בפסוק המשמש כותרת לשיר (בראשית, כה 14), ומדרשו הוא על פי פרשנות הרמב"ם (אגרת תימן, ז, ב) – ראוי לו לאדם לשמוע (את חרפתו), לידוֹם (לשתוק ולא להגיב) ולסבול (בדומיה). 

חבצלת, 26 בנובמבר 1897, עמ' 56-55

שבוע לאחר מכן נדפס באותו עיתון שיר זעם ותוכחה נוסף שלו בשם: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא', הפעם תחת השם הספרותי ז' אבן חגיז. המתכתב גם עם הפסוק בישעיהו, מ 6 וגם עם שירו של ביאליק, 'אכן חציר העם', שפורסם שבעה חודשים קודם לכן, וכותרתו גם היא לקוחה מאותו פסוק. אם ביאליק הביע בשיר זעם על אדישותם של יהודים באירופה כלפי ההתעוררות הציונית, הרי ששז"א התייחס לאלה שכבר גרים בארץ, אך הם נדמים בעיניו כחציר וכקש יבש: 'ברגל גאוה כל עַוָל יִרְְמְסֵהוּ, זֵד יהיר וָלֵץ יתכבד בקלונו', וגם 'כל עושה עָוֶל ומלאכתו רְמִיָה, שִׁקוּצִים על העם ישליך בִּצְדִיָה'. 

חבצלת, 3 בדצמבר 1897, עמ' 57

מיהו הזד היהיר? האם מדובר באליהו שייד, אחד מפקידיו הבכירים של הברון רוטשילד שהיה מעורב בשערוריות שונות והיה שנוא על מתיישבים רבים? 

ואכן, שמועות נפוצו אז על ניצול מיני מצדו של שייד ועל נערות מקומיות ש'הסכימו' לדרישותיו בתמורה לשליחתן ללימודי הוראה בפריז. הדברים נרמזו בעיתונות הזמן שם מחו על ניסיונותיהם של הרבנים סלנט ואלישר להגן על שייד ('מהמושבות', חבצלת, 24 בדצמבר 1897; 'לא תכירו פנים', שם, 18 במארס 1898; 'דברי ימי השבוע', הצבי, 18 בפברואר 1898; שם, שם, 11 במארס 1898).

בשירו 'לא בָנוּ הָאָשָׁם' התייחס גינצבורג, כנראה, לפרשת שייד.

חבצלת, 4 במארס 1898, עמ' 143

שז"א, שלא ראה את המציאות עין בעין עם פקידות הברון, ולבטח לא עם ראשה אליהו שייד, כלל בביקורתו גם את שאר נגעי החברה היהודית – 'אורחות עקלקלות', 'חטא ופשע כי יִמָצֵא בעם ובעומדים בראשם', 'אחר הבצע יַטוּ לב רבים מגדולי עמינו', וכמובן לא שכח גם את הזלזול שהפגינו מקצת הפקידים בעבודתם של האיכרים: 'כי עֲמָלֵינו הֶבֶל וּכְבֶגֶד עִדִים כל צִדְקֹתֵינוֹ'. סיכום טענותיו חוזר כמוטו: 'לא בָנוּ הָאָשָׁם, אֲשֵׁמִים מְאַשְׁרֵינו (מדריכינו)'. 

רוב שיריו של שז"א שהתפרסמו בחבצלת בשנים 1898-1877 (למעט שלשה שירים: 'נקוד על וישקהו', 'ליוצא ולבא', 'נרות חנוכה'), יחד עם עוד כמה פיוטים, כונסו בחוברת גּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִישׁ, שנדפסה בירושלים ב-1900 בדפוסו של ישראל דב פרומקין, מו"ל חבצלת. 

שז"א היה אמנם איש מליצות ובעל שפה גבוהה, אך בוודאי לא היה משורר של ממש ולשיריו-פיוטיו אין כנראה ערך ספרותי רב. עם זאת הם מבטאים רחשי לב של איכר מן השורה, אדם שלמד ושנה וקוראיו בני הזמן בוודאי יכלו לזהות בין המליצות את יעדי הפולמוס והביקורת שלו. עובדה היא שפרומקין, שהיה איש ספר ומדפיס מנוסה, מצא טעם בשיריו והדפיסם לא רק בחוברת מיוחדת אלא גם בכל שנה ושנה לקראת ראש השנה. 

בין כך ובין כך, חוברת א' (משמע שהייתה תוכנית להוציא גם חוברת ב') של גצים מתחת הפטיש כללה גם את השירים שהובאו לעיל תחת השמות הספרותיים 'החזן מברצלונא' ו'ז'[למן?] אבן חגיז', אלמלא כן לא ניתן היה לדעת שנכתבו בידי שז"א. מדוע בחר שז"א דווקא בשמות אלה לא נדע, אך השימוש בזהות שאולה מעיד כנראה שהמחבר חשש באותה עת פן יבולע לו מחשיפתו כמבקר חריף של הפקידות השלטת במושבות.  

נחזור לשירי הברכה והקטרוג שכתב שז"א לקראת ראש השנה לאורך העשור הראשון של המאה העשרים. השירים הללו מתאפיינים בשפה פתלתלה וקשה לפענוח שמשובצת בביטויים ובציטוטים מפסוקי מקרא ותפילה. כל השירים פותחים בכותרת 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', ולאחריה בין 6-4 שורות שבהן חתם שז"א את השנה שחלפה ואיחל גאולה, שמחה, רווחה והצלחה לקראת השנה הבאה לטובה.

שז"א פרסם ברכת שנה טובה מחורזת ראשונה בכ"ט באלול תרנ"ח. כותרתה היא 'לַיוֹצֵא וְלַבָּא' אך אחריתה – 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', מעידה על היותה ראשונה בסדרה שתבוא. השיר מתאפיין בנימה חיובית של 'באהבת אחים יחד, לִבּוֹת יִקָרֵבוּ', וגם 'זה לזה יריע, יצהל לקראת חָבֶר'.   

חבצלת, 15 בספטמבר 1898, עמ' 362

נעבור עתה לסדרת הברכות המלאה.

1. תרס"ב (1902-1901)

השיר הראשון בסדרה, שנדפס בכ"ה באלול תרס"א, לקראת ראש השנה תרס"ב, נפתח בשורות ברכה וציפייה לטוב שמתחלפות במהרה בדברי ביקורת כלפי 'אדונים קשים', ש'ימינם ימין שקר ובפיהם יכזבו (על פי תהלים, קמד 8). אפשר להניח שכוונתו היא לפקידי חברת יק"א, שעדיין מיררו את חייהם של מקצת מאיכרי המושבה. בקטע האחרון התייחס שז"א לפיטוריהם השרירותיים של שבעה מפועלי היקב בסוף שנת 1900 בטענה של קיצוץ בהוצאות. שז"א טען כי התמורה שמקבלים הכורמים על ענביהם אינה מספקת ('ופרנסה טובה מְרֻוָּחָה, לא מִיֵין קידוש וברכה', למרות שהיין נהנה מהכשר רבני) ונזף ב'מַגִּידֵי הָעֲלָטָה לציון ידובבו', דהיינו אותם פקידים ממונים ביק"א שמבטיחים טובות לציבור בלי להכיר במציאות הקשה.

חבצלת, 9 בספטמבר 1901, עמ' 309-308

דבריו של שז"א מוארים על רקע מאמר שנדפס בעיתון המליץ זמן מה קודם לכן, שתיאר את רוע מזלם של הכורמים שלא זכו לחסותם של פקידי הברון רוטשילד, בניגוד לחבריהם שנהנים מהמונופול ומצליחים למכור את היין במחיר טוב:

'מכתבים מאה"ק', המליץ, 15 ביולי 1901, עמ' 3

ארבעה ימים לאחר פרסום הפיוט הראשון, ערב ראש השנה, הופיע  בחבצלת כתב קינה מחורז וארוך פרי עטו של שז"א תחת הכותרת 'לראש השנה'.

חבצלת, 13 בספטמבר 1901, עמ' 325-324

שז"א כואב כאן את גורלו העגום של העם היהודי ומסכם בצורה שירית את תלאותיו במאה שעברה: 'עצוב רוח לבב עמי הנה הִנֶּךָ, ולשמחה מה זוּ כי תֶּרֶב יְגוֹנֶךָ". אפילו בראש השנה אין סיבה לשמחה אלא לחשש ודאגה מפני מה שצופן העתיד: 'ובעת עמים לטוב כי יקוו יְיַחֵלוּ, לקראת ראש השנה ישישו יגילו, תתמוגג בבכי אתה עַמִּי אתה, אף תסתיר פנים כי תפחד כי תֵּחָתָה'. אבל יש גם דברי נחמה: 'כי הנה יום בא שבו יֵאָמֵר דַּי, די לצרותֶיךָ עַמִּי וּלְבֶכְיֶךָ חֲדָל, והאיר אפלתך אף יוֹמְךָ עוד יגדל, אז יאיר לך נתיב על דַרְכֶּךָ בַּל תֵּתַע'.

עגלות טעונות חביות יין בחצר היקב בראשון, ראשית המאה העשרים

2. תרס"ג (1903-1902)

חבצלת, 19 בספטמבר 1901, עמ' 254

את ברכתו המחורזת לשנת תרס"ג ('בַּסֵתֶר [תרס"ב] השנה סֻגֶרֶת [תרס"ג]') כתב שז"א בירושלים – כך עולה מחתימת השיר. לאחר שורות הברכה המסורתיות בבית הראשון, השתמש שז"א בביטויים קשים שבהם התייחס כנראה לעוינות ששררה עם פקידי יק"א. אפשר להניח שבני הזמן נרמזו לכינויים שליליים כמו 'נשיא מדין וכזבי בת צור'. כידוע כזבי בת צור הייתה בתו של אחד מנשיאי מדין, שזנתה בפומבי עם נשיא שבט שמעון (במדבר כה), או 'שָבַת נֹגֵשׂ וּמַדְהֵבָה' (על פי ישעיהו יד, 4). הכורמים מתוארים כפושטי יד ומקבלי נדבות למרות העבודה רבה ('פרי עמל') שהם משקיעים בגידול הענבים. מתנכלים להם גם פקידים המתחזים לבעלי כוונות טהורות, אך באמת הם בעלי 'נפש חֲשׂוֹכָה'.

יתכן כי בשורות 'שנה של ישועה וְהָרְוָחָה, לְשֶׂה פְּזוּרָה נִדָחָה, וַאֱלֵי גְּבוּלָם בנים ישובו' מרמז שז"א לשני בניו שעזבו את הארץ ותקוותו שישוב למכורתם.

3. תרס"ד (1904-1903)

חבצלת, 11 בספטמבר 1903, עמ' 295-294

גם בפיוט זה, איחולי הטוב והברכה בשורות הראשונות אינם מעידים על עוצמת הזעם והגנאי להם 'זכו' פקידי יק"א בהמשך. הוא מאחל לעצמו ולקוראים 'שנת ישע ופדות מכל הקמים וּמֵאֲגַגִים וַעֲמָלֵקִים' ומ'ראשי בריונים', שקמים על האיכרים לכלות פרנסתם. 'פקידים אכזרים' וכוחניים ש'כַכֶּלֶב-רוֹסְקִים', מתחזים כ'אוהבים שרצון מפיקים' אבל למעשה הם דוברי 'שקרים גלויים'. במילים 'מִכִי"חַ וָקִי"א' מרמז שז"א בבירור לחברות הפילנטרופיות כל ישראל חברים (כי"ח) ויק"א, ובמילים 'וּלְאוֹר "עוֹלָם" כְלֵיהֶם מְרִיקִים' הוא מרמז כנראה למאמרי ביקורת שפורסמו בביטאונה של ההסתדרות הציונית Die Welt.

ומהם ה'מכתבים החוזרים'? אולי הכוונה למכתבי התראה מפקידות יק"א לכורמים, או אולי מה שנקרא אז 'מכתבים סובבים', שבהם הודיעו על התחברות כורמים במושבה לחברת 'כרמל המזרחית' ויצירת הכינוי המסחרי 'כרמל מזרחי'.

תווית יין 'כרמל' מיובא מראשון לציון

4. תרס"ה (1905-1904)

חבצלת, 9 בספטמבר 1904, עמ' 251

בפרוס שנת תרס"ה ('הַתֹּר סָ"ה') זכה שירו של שז"א להידפס בעמוד הראשון של העיתון. תרס"ד הייתה בעיניו שנה מקוללת, שנת יגון ותלאה. ככל הנראה גם בשנה זו נמשך יחסם הנוקשה והעוין של פקידי יק"א אל עובדי האדמה במושבה שעדיין לא הצליחו להשתחרר מכבלי ההתחייבויות הכספיות לחברה. 

נראה אפוא כי 'קִלְלַת עָם', ה'יגון וּתְלָאָה' וגם אותן 'חבורות של רֶשַׁע', שאפיינו את תרס"ד, קשורות ל'חֶבֶר הַיָקָ"א', שהציפיה לעזרה ממנו משולה ל'מבקש סֵתֶר [מסתור] תחת המפולת'. שז"א קשר בין יק"א ללחץ ('כָּל עָקָא', כלומר צרה, 'וּמִיקָא') ולשעבוד של בני ישראל במצרים על ידי 'פַּרְעָתוֹן', וקיווה שכל הנדכאים בעם, שאינם רואים כמותו את הבעיה ('כל מוּכֵּי עִוָרוֹן'), יתפכחו בשנה הקרובה וישובו לראות 'אור נכון'. 

רמזים לכל אלה ניתן למצוא בשיר נוסף של גינצבורג בשם: 'טעות גוי' שפורסם בחבצלת כמה חודשים קודם לכן ובו פירט שז"א את טעויות העם (כלומר האיכרים) היושב בציון, והאשים בהן, בין השאר, את השפעותיה המזיקות של 'תורת אשר', הוא אחד העם ('אַחַר אַחַד בַּתָּוֶךְ'), והסופרים ואנשי הרוח ('פליטת בית סופרינו') אשר מרפים את ידי המתיישבים:

חבצלת, 21 במארס 1904, עמ' 143

מכונת השקילה בחצר היקב בראשון (ראשון לציון אתם במרכז)

5. תרס"ו (1906-1905)

שנת תרס"ה ('הַסֵתֶר') חלפה ופעמיה של שנת תרס"ו ('סִתְרוֹ') קרבים.

חבצלת, 28 בספטמבר 1905, עמ' 308-307

שז"א הזועם מאחל כי בשנה הקרובה 'יפוצו הזאבים והרועים הנראים כאוהבים', כלומר שיתפזרו הפקידים הנדמים לעדת זאבים המשחרת לטרוף את ה'שֶׂה פזורה' (ירמיהו, נ 17), שהיא כמובן דימוי לאיכרי המושבה הנתונים למרוּת המנגנון הפקידותי. הוא כועס ומטיח דברי 'בוז לִגְאֵיוֹנִים' (תהלים, קכג 4) ובעלי 'נפש רְהָבָה' שיוצאים נשכרים ('יְמַלְאוּ הַקֵבָה') מחורבן האומה, שהוא אליבא דשז"א התפוררות החקלאות העברית. הוא צופה בחרדה כי המשך התנכלות הפקידים יגרום לנירים שנחרשו ועובדו להפוך ל'שְׂדֵה בוּר וַחֲרֵיבָה' ומייחל לרחמי האל, לגאולה וישועה קרובה.     

                                      

6. תרס"ז (1907-1906)

בשיר שפרסם שז"א בפרוס תרס"ז סטה שז"א ממנהגו ואת ארבעת שורות הברכה המקובלות העתיק לחלק השני של השיר. ששת השורות הפותחות נדרשות לקצב המהיר של חלוף הזמן ולמשחקי לשון עם השנים תרס"ו ותרס"ז.

חבצלת, 19 בספטמבר 1906, עמ' 344-343

השורות הבאות פותחות בהכרזה גאה 'ראשון לציון הִנֵה הִנָם' (ישעיהו, מא 27) וכוללות הבעת תקווה להתנערות האיכרים מכבלי השעבוד של פקידי יק"א, 'הַדֹאֲגִים לוֹ חִנָם' ולהפסקת 'גִּשְׁמֵי נְדָבָה' לאיכרים שנחלתם ממושכנת לטובת יק"א. בשש השורות האחרונות בירך שז"א את חבריו כי תוצרתם החקלאית תגדל ותעלה ותמורתה תהא הולמת: 'יקנו בכסף מלא' (בראשית, כג 9), ובעיקר 'כְּבוֹדֵךְ הראשון לָךְ יָשִׁיבוּ'.

צריך לזכור כי בשנת תרס"ו נוסדה אגודת הכורמים המשותפת במטרה לנהל את יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. האגודה חכרה מהברון ומיק"א את ניהול היקב וכך הפכו החקלאים למגדלי הענבים ומפיקי היין גם יחד. נראה כי בשנים הראשונות לקיומה של האגודה נטה משורר התוכחה שז"א חסד להתנהלותה ואין לה זכר בקובלנותיו. לעומת זאת, ב-1908, כפי שנראה בהמשך, היא כבר 'זכתה' לטעום מנחת לשונו. 

בית הפקידוּת הראשית בראשון לציון, 1966 (צילום: ניצה וולפזון, ויקיפדיה)

7. תרס"ח (1908-1907)

במאי 1907 צוין חצי יובלה הראשון של המושבה ובמאמר שנכתב לכבוד האירוע מנו ארבעה ממייסדי המושבה את הישגיה בחומר וברוח ולא נמנעו מלציין גם את השגיאות שנעשו בדרך. ההישג החשוב ביותר במהלך 25 השנים הראשונות לקיומה של ראשון לציון משיק גם לביקורתו הקבועה של גינצבורג על שלטון הפקידים: 'כי סדרי חיי הנהגת העדה בלי אפוטרופסות זרות עלו בידינו במדה טובה ע"י עצמנו' ('חג חצי היובל בראשון לציון', חבצלת, 15 במאי 1907, עמ' 227-226).

בשיר ראש השנה שנכתב לקראת שנת תרס"ח מנה שז"א רשימה ארוכה של פורענויות ואיחל לעם בציון להינצל מ'שֹׁד וְכָלָה, קטטה וקללה, ופגע רע ובהלה, וכל מחלה וכל תקלה', ובעיקר מ'חית טרף בעור שה תמימה'. מי הם אנשי הרשע הללו? אפשר לשער שגם כאן מתייחס שז"א לפקידי יק"א.

6 בספטמבר 1907, עמ' 365

8. תרס"ט (1909-1908)

חבצלת, 25 בספטמבר 1908, עמ' תקנב

בשיר שנכתב לקראת פרוס תרס"ט תקף שז"א בחריפות את אווירת ה'מורא ופחד חֲתַת ואימה' שהשליט מנגנון פקידי יק"א, שלהם הוא קורא 'חבורת דֹּאֲגִים וְאַפָּטְרוּפְּסָאוֹת עם פקידיהם הרבים'. גם מנהלי ועד המושבה ומקימי אגודת הכורמים המשותפת (הסינדיקט) לא יצאו נקיים ('ומנהלי אֲגֻדוֹת וְסַנְדִיקָאוֹת"). את כולם 'בירך' שז"א ותיארם כחצופים, חורשי מזימות ומרמה ואורבים למפלה: 'עזי פנים שבדור, אנשי אָוֶן ומזימה המגדילים עָלַי עָקֵב [על פי תהלים, מא 10] בְּתוֹך ומרמה'. המאבק בין הפקידות לאיכרים הביא גם לכך שבכוח הכסף אפשר לגייס סופרים 'שאין בהם בושה וכלימה', כדי להלל את פעילות הברון בארץ. שז"א מבקש להסיר את הלוט מעל פניהם ומזהיר כי אם תמשך פעילותם הם יחובו 'חובת גלות'.

9. תר"ע (1910-1909)

חבצלת, 15 בספטמבר 1909, עמ' תרלז

בשיר האיחולים לשנת תר"ע מיתן שז"א את הטון המתריס ונשמע מפויס יותר מבעבר. הוא מקווה כי בשנה הקרובה תתגבר העלייה לארץ ישראל מתפוצות הגולה ('נִדָחִים לְקַבֵּץ יוֹאֵל') ואילו קולם של המקטרגים ושוללי הציונות לא יישמע (עוּץ בּוז וּקְמוּאֵל (על פי בראשית, כב 21], המקשקשים  כזוּג [יונים] יום וליל'). הוא מבקש שכל בית ישראל – 'חסידים אנשי מעשה','חובבים [חובבי ציון] הדֹאֲגִים', מנהיגי קהילות ונדיבים – ייצמדו למציאות ולא יתמסרו לחלומות ('לִבְלִי חלומות עוד תחלומו'). 

10. תרע"א (1911-1910)

גם משיר ראש השנה שפרסם שז"א לקראת שנת תרע"א, עולה תמונה של רגיעה ביחסים בינו לבין פקידי יק"א. ככל הנראה השתחררו בעת ההיא רוב איכרי ראשון לציון משלטונם והתנהלות הוועד המקומי של המושבה כבר לא הייתה לצנינים בעיניו. האיחולים לשנה טובה 'וחיי אושר ביד נדיבה' גברו הפעם על יצר הפולמוס של השנים הקודמות, 'אהבה ואחוה וריעות וחיבה' היו עתה משאת הנפש.

חבצלת, 2 באוקטובר 1910, עמ' שצג

זה היה שיר ה'שנה טובה' האחרון של שז"א. מדוע הניח את עטו בשנים הבאות? התשובה פשוטה, עיתון חבצלת נסגר במארס 1911, ואפשר להניח שעיתונים אחרים לא מיהרו לקנות את סחורתו השירית של שז"א.  

_____________________________________   

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית 

amizoran@gmail.com