חציו אמונה וחציו אפיקורסות: משהו על עגנון וגרשם שלום

קבלת פנים בבית הנשיא לכבוד הענקת פרס נובל לעגנון, 17 בנובמבר 1966
מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשם שלום, אברהם שלונסקי (ארכיון בית עגנון)

מאת יוסף סאקס

קשרי הקשרים של ידידות בין ש"י עגנון וגרשם שלום מתועדים היטב בכתביהם ובתילי תילים של מחקרים אשר נכתבו על הסופר המהולל והפרופסור הנערץ. בהקשר זה ראוי לציון הריאיון שערך דן מירון עם שלום על עגנון (בפברואר 1981, שנה לפני מותו של שלום). ההקלטה (חלק א' לא נשמר, חלק ב', חלק ג') והתמליל של הריאיון נגישים באינטרנט.

עגנון ושלום נפגשו לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה, באולם הקריאה של ספריית הקהילה היהודית בברלין. בקיץ דאשתקד ציינו מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג, אירוע שהביא לסיום שהייתו הפורה של הסופר בגרמניה. בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 שכנו של עגנון הצית שריפה בדירתו בבית המשותף, במזימה לתביעת דמי ביטוח, ובכך סיפק הוכחה לצדקתם של חז"ל שקבעו 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים, יב, ו). משפחת עגנון איבדה כמעט את כל רכושה בשריפה זו. לבד מכתבי היד של שני ספרים כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי', כפי שסיפר עגנון לימים בנאומו בטקס קבלת פרס נובל ב-1966.

בין 4,000 הספרים הללו היה לפחות ספר אחד שעגנון קיבל במתנה משלום: הפרסום הראשון של החוקר הצעיר, Das Buch Bahir, מפירות הדיסרטציה שכתב שלום על ספר הבהיר. זה היה תרגום לגרמנית של כתב יד עברי משנת 1298 וביאור לאותו טקסט קבלי קדום. הספר יצא לאור בהוצאת דְּרוּגוּלין שבלייפציג בשנת 1923. 

ספר הבהיר, לייפציג 1923

הספר נשא את תת-הכותרת Ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, שפירושה: אנדרטה כתובה מראשית ימי הקבלה המבוססת על מהדורה ביקורתית חדשה. הוא הופיע בסדרת Quellen und Forschungen zur Geschichte der jüdischen Mystik (מקורות ומחקרים לתולדות המיסטיקה היהודית). על גבי הכריכה, המעוטרת בתמונת הדפס עץ של מקובל ליד 'עץ החיים', תרשים של עשר הספירות, ניתנה הכותרת 'קבלה' (Qabbalah). סיפור הוצאתה לאור של דיסרטציה זו – העוסקת בנושא אזוטרי למדי – באמצע שנות האינפלציה בגרמניה סופר על ידי שלום בתחילת הפרק התשיעי של זיכרונותיו, מברלין לירושלים: זכרונות נעורים (עם עובד, 1982).

באותה שנה שהוציא את מהדורתו לספר הבהיר עזב שלום את גרמניה, עלה לארץ ישראל, והגיע לחופי יפו ביום הכיפורים 1923. כעבור קצת יותר משנה עזב גם עגנון את גרמניה ועלה בשנית לארץ ישראל. עגנון הגיע לירושלים ביום שישי, ערב שבת פרשת נח תרפ"ה. עם חידוש הקשר בין השניים העניק לו שלום עותק נוסף מספרו במקום עותק המתנה המקורי, שדפיו נשרפו ואותיותיו פרחו באוויר. בהקדשה כתב שלום:

הקדשה משלום לעגנון על ספרו Das Buch Bahir (ספריית בית עגנון, מס' 2473)

מתנה היא לידידי ש"י עגנון 

ותבוא נא באוצר ספריו  

במקום תחת הראשון אשר נשרף 

ממני אוהבו הנאמן 

גרשם שלום

האם יש במחיקת המילה 'במקום' והחלפתה ב'תחת' רמז לרצונו של עולה חדש לבחור במילה מעט יותר 'ספרותית' בהקדשתו למי שנחשב בעיניו כ'האומן' (בה' הידיעה) של השפה העברית? 

עם עלייתו ארצה התלבט שלום בין שתי הצעות עבודה: ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון או לעבוד בספרייה הלאומית. היה ברור שעבודת הספרנות מתאימה יותר לאישיותו ולתחומי העניין שלו, אבל הוא עצמו הודה בכנות כי חשש שבבתי ספר 'ילעגו התלמידים למבטא הברליני שלי' (מברלין לירושלים, עמ' 198).

בספריית בית עגנון בירושלים נשמרו עשרות ספרים, ספרונים ותדפיסים פרי עטו של שלום, הרבה מהם נושאים הקדשות מאת המחבר לעגנון. עגנון מצדו גמל לשלום וגם הוא הקדיש לו את ספריו (ראו לדוגמה הקדשה חידתית משנת 1952 על ספרו עד הנה, שפורסמה בעבר בבלוג עונג שבת). 

אחת ההקדשות המעניינות ביותר רשומה על תדפיס מאמרו הידוע של שלום, 'מצוה הבאה בעברה (להבנת השבתאות)', שנדפס לראשונה בשנת 1936 בכרך ב' של הקובץ כנסת: דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, בעריכת פישל לחובר (מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' 392-347). זהו אחד ממחקריו של שלום שפרצו דרך חדשה בהבנת השבתאות והשפיעו על מחקר הנושא ואף מעבר לו. לימים פורסם המאמר שוב בפתח הקובץ מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה (מוסד ביאליק, תשל"ד, עמ' 67-9), ולאחרונה שוב במהדורה חדשה שערך יונתן מאיר ובתוספת מבוא, השוואת נוסחי המאמר, הערות ונספחים (ספרי בלימה, תשפ"ד).

מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות, הוצאת בלימה, תשפ"ד

 במאמר רחב יריעה זה העמיד שלום את השבתאות כאבן בוחן שדרכה צריך להעריך מחדש את רצף תולדות ישראל. לדעתו, השבתאות הביאה לניתוק בין ההלכה (והיהדות הרבנית) לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית והוואקום שנוצר אִפשר את עלייתן של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, החילוּן והציונות. אחד מקביעותיו הידועות של שלום במאמר זה גרסה שהרב יהונתן אייבשיץ היה ממאמיני שבתי צבי, כפי שטען כלפיו בן זמנו הרב יעקב עמדין (ראו במהדורת יונתן מאיר, עמ' 52 ובמיוחד בהערה 15). טענה זו עוררה את רוגזם של חוקרים בני העולם הרבני, ולפיכך יש עניין בחרוז שרשם שלום על התדפיס שמסר לעגנון: 

חציו אמונה וחציו אפיקורסות  

כמעט בלי כל כסות  

לש"י עגנון בברכת-רעים  

ממני גרשם שלום

ספריית בית עגנון, אוסף 24 תדפיסים מאת גרשם שלום בענייני שבתאות (1965-1929)

ממין העניין להשוות הקדשה זו להקדשה שכתב שלום לידידו זלמן רובשוב (לימים שזר), בעצמו חוקר השבתאות והפרנקיזם, על אותו מאמר עצמו. ההקדשה ודיון בה הובאו בידי דוד אסף ברשימתו 'זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רובשוב', בלוג עונג שבת, 21 בפברואר 2012.   

לשבתי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב

ממאמין כופר ואוהב נאמן

גרשם שלום 

'שבתי-צביניק', כתב אסף, הייתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי, ושלום 'האשים' את ידידו רובשוב שהוא אחד האחרונים שעוד מאמין בו...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

אפשר לשער כי בצירוף 'חציו אמונה וחציו אפיקורסות', שנועד לעיני עגנון שומר המצוות, התייחס שלום למאמרו ולתכניו, ואילו בצירוף 'ממאמין כופר', שנועד לעיני רובשוב, התייחס שלום לעצמו ואולי גם למה שחשב גם על רובשוב.

זלמן שזר (במרכז) בבית 'דבר', 1949 (צילום: בנו רותנברג; אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

בריאיון עם דן מירון הזכיר שלום את העובדה שעגנון עמד לצדו שעה שהותקף על ידי חוקרים דתיים וחרדיים שנסערו ממה שכתב ב'מצוה הבאה בעבירה' ובמאמרי המשך. מירון שאל על כך ועל מידת העניין שגילה עגנון במחקר האקדמי של מדעי היהדות בכלל ושלום השיב:

אבינעם ברשאי (עורך), ש"י עגנון בביקורת העברית, א, שוקן והאוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 367

לא ברור מי היו חבריו של עגנון ממפלגת פועלי אגודת ישראל. ייתכן שבשעת הריאיון, 45 שנים אחרי פרסום המאמר 'מצוה הבאה בעבירה', שלום החליפם עם אנשי המזרחי והמפד"ל, שכן בין מבקריו הנחרצים היו יצחק וֶרְפֶל (לימים רפאל, שכינה את עצמו גם בשם הספרותי א' השילוני) והרב ראובן מרגליות (1971-1889), שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. 

אחרי ששלום העמיק וביסס את קביעתו לגבי שבתאותו של אייבשיץ (במאמר ביקורת על ביוגרפיה פסיכואנלטית של הרב עמדין שכתב באנגלית מורטימר כהן), פרסם מרגליות תגובה קשה נגד שלום. מרגליות, שחיבר עשרות ספרים תורניים, היה אז הספרן הראשי של ספריית הרמב"ם בתל אביב (היום חלק מבית אריאלה) ונחשב למדן מופלג. הספרן הנוכחי, הרב אבישי אלבום, פרסם ב-2021 בבלוג שלו 'עם הספר', רשימה 'הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום' ובה סקר את פרשת הוויכוח שהתרחב גם לתחומום סמוכים בחקר הזוהר. 

שלום מצדו לא נשאר חייב. בשנת 1941 פרסם בהוצאת שוקן חוברת בת עשרים עמודים בשם לקט מרגליות (להערכת הסניגוריה החדשה על ר' יונתן אייבשיץ) ובה השיב בחריפות למבקרו (נדפס שנית בספרו מחקרי שבתאות, שערך יהודה ליבס [עם עובד, 1991], עמ' 706-686, עם נספח ביבליוגרפי שסוקר את מהות הוויכוח ושלביו).

הרב מרגליות עם פרישתו לגמלאות (1967) יחד עם סגן ראש העיר תל אביב אברהם עופר (עם הספר; ויקיפדיה)

בספריית בית עגנון נמצא תדפיס מן המאמר עם הקדשה שכתב שלום לעגנון:

הקדשת שלום לעגנון על החוברת לקט מרגליות, שוקן, תש"א (ספריית בית עגנון, מס' 2839)

לש"י עגנון ידידי וחברי במלחמה בעמי הארץ בברכת גרשם שלום

עגנון העריך את אישיותו הכפולה של שלום: אמונה מגולה ואפיקורסות שהיא כמעט בלא כסות. ככל הידוע לנו, עם הרב ראובן מרגליות, שכמותו היה יליד גליציה, לא היו לו קשרי ידידות וזאת למרות זיקות משותפות. שנות חייהם של עגנון ומרגליות חפפו כמעט לגמרי, ומרגליות, יליד לבוב שלמד בבוצ'אץ', אף הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אַריק (1925-1855), שנזכר בהערצה פעמים רבות בסיפורי עיר ומלואה. בספריית בית עגנון יש כ-13 מספריו של מרגליות, אך בניגוד להקדשות המנציחות את הידידות החמה בין עגנון ושלום, אין בספריו של מרגליות ולו הקדשה אחת לעגנון.

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

מאמריו של גרשם שלום על עגנון נגישים במאגר המחקרים באתר בית עגנון. תודה לד"ר אורית מיטל ולפרופ' יונתן מאיר על עזרתם.

גווילים נשרפים ואותיות פורחות: מסע בעקבות 'מינקת רבקה'

אנדרטה לזכרו של ש"י עגנון בבאד-הומבורג (צילום: Karsten Ratzke; ויקימדיה)

מאת יוסף סאקס

במלאת מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג

ובמלאת 137 שנים להולדתו

א. השריפה הראשונה: באד-הומבורג, 1924

'כל היום אני רואה גוילים נשרפים ואותיות פורחות וגם בלילה לא ישכב לבי', כך כתב ש"י עגנון לפני מאה שנה, אחרי שריפת ביתו בבאד-הומבורג שבגרמניה (ש״י עגנון–ש״ז שוקן, שוקן, 2003, מכתב 163). ביטוי מחריד זה, שאותו שאל עגנון מהתיאור התלמודי על הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף על ידי הרומאים כשהוא כרוך בספר תורה (עבודה זרה, יח ע"א), מצביע על עוצמת הרגשות שבה תפס את הטרגדיה הפרטית שפקדה אותו, אף שבאותו אירוע לא נפגעו אנשים אלא רק רכוש.

השריפה פרצה אור לג' בסיון תרפ"ד, בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 (ראו במאמרי שפורסם זה לא מכבר בעיתון הארץ, 31 במאי 2024). 42 שנים אחר כך, בנאומו המפורסם בשטוקהולם, בטקס הענקת פרס נובל, התייחס עגנון שוב לשריפה. הוא סיפר בהתרגשות הנפש כי מעבר לכתבי היד של שני ספרים שהיו כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי'. 

חשיבות הספר כאובייקט והכתיבה כמעשה פסאודו-מאגי הם סמלים מרכזיים ביצירת עגנון ולפיכך רק טבעי הוא שבכתביו תחזורנה ותעלינה שאלות מטה-ספרותיות כמו כיצד יכולים הכתיבה והספרים כסוכני זיכרון, להציל את העבר מכלייה ומאובדן. בספרו עיר ומלואה ביקש עגנון לשחזר במילים את עיירת הולדתו האהובה בוצ'אץ' ואת החיים היהודיים שאבדו בה. אולם מה עלה בגורלם של סיפורים שנשכחו, נשמדו, נשרפו או אבדו? האם יכולים גם הגווילין שנשרפו לזכות בחיי נצח (ראו למשל בסיפוריו 'ספר שאבד', 'עד עולם', 'הסימן' או 'לפי הצער השכר').

וילה אימפריאל: ביתו של עגנון בבאד-הומבורג לפני השריפה
(באדיבות: Bad Hamburg City Archives)

הבית הבוער יום אחרי השריפה. צולם ביום ה', ג' בסיוון תרפ"ד (5 ביוני 1924)

אחרי השריפה נותרו עגנון, רעייתו אסתר ושני ילדיהם הקטנים כמעט בחוסר כל. רק בגדיהם שהיו על גופם ומעט רכוש שהצליחו להציל מהבית הבוער. אך זיכרון האובדן השתמר והותיר עקבות בסיפורים רבים של עגנון. 

ב. השריפה השנייה: ניו יורק, 1966

בערב פסח תשכ"ח (12 באפריל 1968) התפרסמה בעיתון הארץ הרשימה 'ישנות גם חדשות', ובה 12 פרקים קצרים של  זיכרונות שכתב עגנון על שנות ילדותו בבוצ'אץ'. בין השאר סיפר שם על הרפתקאותיו של ש"י טשאטשקיס הצעיר כתולעת ספרים (מתברר שהסופר חיים באר לא היה הראשון...).

מסיבות לא ברורות (מן הסתם קוצר היריעה של אותו גיליון), רק כשליש ממה שכתב עגנון התפרסם. עוד 27 פרקים נותרו בעיזבון והם ראו אור רק אחרי מותו במדור 'ענייני ספרים', בספרו מעצמי אל עצמי (שוקן, 1976, עמ' 378-351).

בפרק יט כתב עגנון מעט על ספרי היידיש שהיו בעיירה:

'ישנות גם חדשות', מעצמי אל עצמי, עמ' 364-363

 

אלכסנדר מרכס (1953-1878), אחיה של אסתר, רעייתו של עגנון, היה בוגר אוניברסיטת ברלין והסמינר לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר שבעיר. במהלך לימודיו שם הושפע מהביבליוגרף הדגול מוריץ שטיינשניידר, והיה תלמידו (ואחר כך חתנו) של הרב דוד צבי הופמן. בשנת 1903 הצטרף מרכס לסגל בית המדרש לרבנים באמריקה, Jewish Theological Seminary (JTS), ושם כיהן כפרופסור להיסטוריה של עם ישראל.

מרכס פרסם ספרים רבים ומאמרים חשובים בתולדות הספר היהודי, אבל עיקר תהילתו הייתה על תפקידו כספרן הראשי של ה-JTS, שמשכנו היה (ועודנו) ברחוב ברודווי 3080 שבשכונת מורנינגסייד הייטס שבמנהטן, לא הרחק מאוניברסיטת קולומביה. 

כשנשיא המוסד, שניאור זלמן (סולומון) שכטר, הציע למרכס את משרת הספרנות היו באוסף כ-5,000 ספרים ורק שלושה כתבי יד. עם סיום תפקידו, אחרי יובל שנים, היו על מדפי הספרייה ובארכיונים ששמרה למעלה מ-165,000 ספרים ו-9,000 כתבי יד, ובהם מן החשובים והנדירים בעולם. הספרייה לה הקדיש מרכס את חייו נחשבת עד היום לאחת הטובות בעולם מדעי היהדות.

הרב פרופסור אלכסנדר מרכס (ויקיפדיה)

בבוקר ה-18 באפריל 1966 התלקחה דליקה במגדל המפואר של ספריית בית המדרש לרבנים בברודווי פינת רחוב 122 מערב. תסריט הבלהות התגשם, שכן הבניין היה מועד לפורענות. הקומות הצרות, הנגישות הלא נוחה לכניסה וגרם המדרגות הבודד הקשו על מכבי האש בעבודתם. הספרייה הייתה למאכולת אש ובערה כל אותו היום עד שכוחות הכיבוי הצליחו להשתלט עליה לעת ערב. רבים מן הספרים שניצלו מן האש נהרסו מכמויות המים הרבות שהתיזו הכבאים. יהודים רבים מניו יורק ומשכונות רבות אחרות הגיעו כדי לעזור בייבוש הספרים הרטובים והניחו שכבות של מגבות נייר בין הדפים. מתנדבים רבים הגיעו מקרב תלמידי הישיבה יוניברסיטי וכן מישיבות אורתודוקסיות אחרות. בימים כתיקונם רגליהם לא היו דורכות בספינת הדגל של התנועה הקונסרבטיבית, אבל הפעם חשו כי כאשר נשרפים ספרי קודש בני מאות שנים הרי זו עת לעשות לה'.

השריפה במגדל הספרייה של JTS
(עמוד השער של מגזין ארגון מכבי האש בניו יורק, גיליון 17,2, 1966; FSP)

ג. ספר מינקת רבקה

למרבה המזל, הספר הנדיר מינקת רבקה, שניצל מן הדליקה בגרמניה ב-1924, לא היה בין כ-7,000 הספרים שעלו השמימה בתמרות עשן ב-1966. להבות האש לא הגיעו לארכיון שבו נשמרו כתבי היד והספרים הנדירים.

מה טיבו של ספר מינקת רבקה (על פי הפסוק 'וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה', בראשית לה 8), שניצל מן האש פעמיים ובשתי יבשות שונות?

רבקה בת מאיר טִיקְטִינֶר, שהלכה לעולמה בפראג בכ"ה בניסן שס"ה (1605), הייתה דרשנית, משוררת וסופרת ביידיש. ככל הידוע היא האישה היהודיה הראשונה שכתבה ספר שלם. 

מצבתה של רבקה טיקטינר בפראג (צילום: משה אורנשטיין; ויקימדיה)

ספרה מינקת רבקה פורסם רק לאחר מותה, לראשונה בפראג (1609) ולאחר מכן בקרקוב (1618). הספר עצמו נכתב כנראה בשנות השמונים או התשעים של המאה ה-16. היום קיים רק עותק בודד של כל אחת משתי המהדורות הראשונות. דפוס פראג שמור באוניברסיטת ארלינגן-נורמבורג במדינת בוואריה (באתר הספרייה ניתן לצפות בסריקה דיגיטלית של מהדורה זו), ואילו העותק היחיד של דפוס קרקוב הוחזק ברשותו של עגנון – אם כי לא ידוע לנו היכן, מתי וכיצד השיגו. 

'הקדמת הרבנית', למהדורה הראשונה של 'מינקת רבקה', פראג 1609 (FAU)

כאמור, הספר נכתב ביידיש ישנה ותרגום לעברית ראה אור בשנות התשעים על ידי חוקר הספרות הרבנית מאיר וונדר (שהלך לעולמו לאחרונה) בכרך עתרת רבקה, מלווה בצילום המקור (המכון להנצחת יהודי גליציה, 1992), וזכה גם למהדורה אנגלית, Meneket Rivkah (JPS, 2009).

הספר מינקת רבקה שייך לסוגת ספרות המוסר ובמקורו נועד לנשים נשואות, אולם סביר להניח שנקרא גם על ידי גברים, במיוחד 'עמי ארצות' שכישורי האורינות שלהם ושל נשותיהם הוגבלו לספרי קודש 'קלים' ביידיש. המקורות שהמחברת הביאה מעידים על השכלתה היהודית הרחבה, על בקיאותה במדרשים, בפרקי אבות ובספרי מוסר. היא מתמקדת בהתנהגות הרצויה של האישה כלפי בעלה, בהנחיות ליחסים עם הוריה ועם הורי בעלה, ובחינוך ילדיה ליראת שמים. המחברת מזהירה את קוראותיה להתרחק מרכילות ולשון הרע, מאמונות טפלות וממעשי כישוף. בנוסף, היא כותבת על הלכות נידה ועל 'חכמת הגוף', דהיינו כללי בריאות ותזונה. 

ברוח עולמה של המחברת נשאל האם יש לספרה הנדיר, שעותק ממנו היה ברשותו של עגנון, סגולה מיוחדת שהגנה עליו לאורך מאות שנים והצילה אותו לא מתבערה אחת אלא משתיים? והתשובה היא כן! 

כשביקרתי לאחרונה (מאי 2024) בספריית ה-JTS בניו יורק זכיתי להחזיק עותק זה במו ידיי, ובהמשך התעמקתי בגלגוליו. 

בדו"ח שפרסמה הספרייה בתחילת שנת הלימודים 1926-1925 בישר הספרן הראשי אלכסנדר מרכס על כך שעותק של מינקת רבקה מדפוס קרקוב 1618 (בטעות נכתב 1619) התקבל לאוצר הספרים הנדירים:

Alexander Marx, JTS Register (Academic Year 1925-26), p. 136

מרכס לא מצא לנכון לציין שעותק זה הגיע לספרייה מגיסו, ש"י עגנון, אבל כן כתב שהספר התקבל וקוטלג כבר בנובמבר 1924, תאריך העולה בקנה אחד עם השריפה בבאד-הומבורג שהייתה בראשית חודש יוני של אותה שנה. אחרי השריפה שהו בני משפחתו של עגנון עם רכושם שניצל בקניגסברג, בביתו של גיאורג (שמשון) מרכס, אביהם של אסתר ואלכסנדר. ידוע לנו שאלכסנדר ביקר את המשפחה בגרמניה באותה תקופה (אסתרליין יקירתי, שוקן, 2000, מכתבים 19, 21), אבל מתברר שכאשר כתב עגנון ב-1968, 'נתתי את הספר לגיסי', הוא לא דייק. 

במכתב לרעייתו אסתר מיום 25 בספטמבר 1924, אנו קוראים:

אסתרליין יקירתי, עמ' 39, מכתב 21

ככל הנראה, מרכס לא קיבל את מינקת רבקה כמתנה אלא קנה אותו מגיסו בתקציב שעמד לרשותו כספרן (לולא כן ניתן לשער שהספר היה נקנה על ידי שוקן). השמטת שמו של עגנון מן הקטלוג מעידה אף היא כי הסופר העברי לא תרם אותו (שכן הנוהג בדו"חות אלה היה לציין את שמות התורמים), לצד העובדה שמרכס דיווח עליו ברשימת הספרים שנרכשו ולא ברשימת הספרים שנתרמו.

במכתב לפטרונו ש"ז שוקן (מס' 163, לעיל), שנכתב כמה שבועות אחרי האסון, הודיע לו עגנון: 

בתוך הספרים שניצלו מן הדליקה מצאתי כמה וכמה ספרים בעברי טייטש [יידיש], והיות שאין אני רוצה לאצור ספרים שאין לי צורך בהם דוקא לעבודתי על כן שלחתי אותם לך למנה. קבל נא אותם ממני ברצון, מנחת עני.

ברור שמינקת רבקה לא נכלל בארגז הספרים למסירה, שכן עגנון ידע היטב את ערכו התרבותי והכספי. עגנון, שאיבד כמעט את כל רכושו בשריפה, נאלץ למכור מה שנותר בידיו, אך אין ספק שהתקשה להיפרד מספר כה נדיר. 

כשנתיים מאוחר יותר חזר ותיאר את תחושתו של אדם ששריפה כילתה את רכושו: 

די לי שהיתה לי פת חרבה. אמנם בגדים חדשים לבשתי, מאחר שכל בגדי נשרפו באש. כשבאתי לבית המדרש וחבשתי את תפילי ... נתאנחו [חבריי] ואמרו אוי לו לזה שנשרף ביתו, ואפילו קורת גג אין לו לראשו. אל תראוהו שהוא לבוש חדשים, כל בגדיו נשרפו, אפילו תפיליו נשרפו, לפיכך חובש הוא תפילין חדשות ('שני זוגות', אלו ואלו, שוקן, 1959, עמ' רנה).

 

העמוד האחרון של מינקת רבקה, קרקוב 1618 (באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות
[Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715)

הספר מינקת רבקה כמעט ונכחד מן העולם ושם המחברת נשכח. מאז נדפס הספר, ובמשך מאות שנים, הוא אוזכר פעמים ספורות ולא זכה להתייחסות, עד שגאל אותו פרופ' חנא שמרוק מן השכחה ופרסם מחקר מפורט על הספר והסופרת ('הסופרת היהודית הראשונה בפולין: רבקה בת מאיר טיקטינר וחיבוריה', גלעד, ד-ה, 1978, עמ' 23-13). גם אחר כך רק מעטים עסקו בספר, ועד כה לא ידענו שהאוד המוצל מאש (פעמיים) הגיע אלינו בשרשרת ארוכה שעגנון עמד באחת מקצותיה.

העותק השמור ב-JTS נושא עמו צלקות וכוויות שהיו מנת חלקו במסעו הארוך. הספר עבר תהליכי שיקום ונכרך מחדש (בקטלוג לא צוין תאריך). כשעגנון תיאר את העותק שבידיו כ'טופס חסר' הוא התכוון לכך שפרק ב' (מלבד העמוד הראשון) וחצי מפרק ג' חסרים (מתוך שבעה פרקי הספר), ובמקומם שובצו תשעה עמודים של פרקי אבות בתרגום ליידיש (מהדורת קרקוב, 1617). הכריכה המקורית (או לפחות הכריכה שהיתה ב-1924) כנראה נשרפה מבחוץ, ומי ששיקם את הספר שמר את הדף שהודבק בחלק הפנימי של הכריכה המקורית. ידוע שכורכים נהגו להשתמש בדפים בלויים מספרים שנתפרקו כדי להדביק את דף החיבור (endpaper) לקרטון או ללוחות העץ של הכריכה.

תופעה זו, המכונה 'הגניזה האירופית', ידועה היטב לחוקרי הספר העברי ובדור האחרון נמצאו בזכותה מציאות רבות. אותם שצפו בסרט 'הערת שוליים' זוכרים מן הסתם איך גילתה אחת הדמויות נוסח אבוד של התלמוד הירושלמי בתוך כריכת ספר נוצרי בארכיון הוותיקן. הפעם, להפתעתנו, קרה ההיפך: בתוך ספר הכתוב יידיש התגלה כתב יד לא-יהודי! 

ואכן, מאחורי כריכת מינקת רבקה, גילינו טקסט בלטינית, כולו שחור וחרוך מבחוץ וקריא וברור מבפנים (ניתן לשחזר את הכיוונים כלפי חוץ וכלפי פנים על פי קיפולי הדף). 

הכריכה הפנימית של 'מינקת רבקה'. סימני השריפה ניכרים בה היטב (באדיבות ספריית בית המדרש
ללימודי יהדות [Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715)

לאחר חקירה ודרישה גיליתי שהדף השרוף נלקח מכתב יד (תאריכו אינו ידוע) של השיר 'על טבע היקום' (De rerum Natura), ספר XXII, מאת המשורר הרומי לוקרטיוס, אשר חי בערך בשנים 55-99 לפנה"ס. שיר ארוך זה, בן כ-7,400 הקסמטרים דקטיליים, מציג בפני קוראיו את עקרונות הפילוסופיה האפיקוראית. בצירוף מקרים מעניין גם הוא כמעט אבד ונשכח בימי הביניים, אבל אוהדיו ומעריציו של המחבר החזירוהו לתודעת אנשי הרנסנס.  

בספרו ,The Swerve ההיסטוריון של התרבות והספרות, סטיבן גרינבלט מאוניברסיטת הרווארד, מספר על פּוֹג'יוֹ ברצ'וליני, שליח האפיפיור ואספן ספרים אובססיבי, שאיתר בשנת 1417 את העותק האחרון של 'על טבע היקום' במנזר גרמני וכך הצילו מכיליון. לטענתו של גרינבלט, הודות להפצתו של השיר מגוון רעיונות חשובים ומשפיעים שהובלעו בו הביאו לפריחת הרנסנס והופנמו בעידן המודרני. ספרו הנפלא של גרינבלט תורגם גם לעברית ונדפס ב-2017 בהוצאת מאגנס בכותרת התפנית: הולדת המודרניות.

לוקרטיוס הכחיש בין השאר את עמדתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (המאה החמישית לפנה"ס), ש'האש היא המקור לכל נוצר'. כמה מתאים אפוא שדף מתוך ספרו 'על טבע היקום' היה זה שהגן על מינקת רבקה, ובכך הוכיח כביכול שבין אם היא המקור לכל נברא ובין אם לא, האש איננה בהכרח סופו של הכל. 

כשמרטין בובר בישר לפרנץ רוזנצווייג על אסון השריפה אצל עגנון ועל גורלה המר של עבודתם המשותפת בכינוס סיפורי החסידים ('קורפוס חסידיקום'), ניחם אותו רוזנצוויג:

ספרים וכתבי יד אינם בבחינת 'ממון' בעלמא, אבל אם 'גוף' הם, הרי לפחות אבר שיש לו תמורה ... לא, רק המוות מוחק, האש איננה מוחקת (מ"מ בובר, חילופי אגרות, ב, מוסד ביאליק, 1990, מכתב 151).

מאה שנה אחרי שריפת ביתו של עגנון, אנו משתאים נוכח האירוניה של ההיסטוריה. צאו וראו עד כמה יצירותיהם של שלושה סופרים גדולים – בלטינית, ביידיש ובעברית – לא נמחו ולא נמחקו, על אף שכחת הדורות ועל אף בעירת הלהבות. 

______________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

תודה לאנדרו כץ ולפרופ' מרדכי שוורץ מספריית JTS, ולד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון, על עזרתם ונדיבותם. שאלותיו של מר קורט לביאנט הן שהביאוני לחפש את עקבות מינקת רבקה בכתבי עגנון.