‏הצגת רשומות עם תוויות ש"י עגנון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ש"י עגנון. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 באוקטובר 2026

צאו להצביע: אנתולוגיה קטנה ליום הבחירות

בית העירייה בתל אביב (צילום: איתמר לויתן)

ליקטתי עבורכם, להנאתכם, קטעים שונים, ישנים גם חדשים, שמקצתם כבר התפרסמו בבלוג בעבר בענייני בחירות, כאלה שלא נס לֵחָם.

א. הכנסת הראשונה ב-99 שניות

ערוץ הכנסת ליקט קטעי סרטים על הכנסת הראשונה שפעלה בין השנים 1949 ל-1951. אילו דברים גדולים נעשו אז! הצלחות גדולות וטעויות גדולות (למשל, ההחלטה שלא לחוקק חוקה אלא להסתפק בחוקי יסוד).

בייחוד שמחתי לגלות שבממשלה הראשונה היו רק 12 שרים, אבל תראו כמה הם הספיקו...


ב. סאלח שבתי בוחר לכנסת

הבחירות לכנסת מזמנות שפע של הזדמנויות להתפרנס בכבוד מאחת המפלגות או מוועדת הבחירות המרכזית. גם אם אינך חבר בוועדת קלפי (פרנסה נאה וקלה כשלעצמה), אפשר תמיד להדביק כרזות או לקרוע את אלה של המפלגה היריבה, לחלק עלונים או להרביץ למחלקי העלונים האחרים, להסיע זקנים מבתי אבות או עולים חדשים שזה עתה הגיעו ארצה, ועל הדרך גם לתקוע להם פתק ביד, לחלק קמעות והבטחות, סוכריות ונקניקיות. כל זה ידוע ומוכר.

הנה הקטע הנפלא בסרט 'סאלח שבתי' (1964), ובו ניסה סאלח (חיים טופול) לרצות את כל המפלגות ששיחדו אותו קודם לכן. לא נעים לו לפגוע בהן אז הוא מכניס למעטפה את כל הפתקים כולם...


ג. הקוסם מארץ עוץ

כל דמיון למישהו שאתם מכירים אינו מקרי.



ד. ש"י עגנון על ביתם של השר והשרית

כל דמיון למישהי שאתם מכירים אינו מקרי.


ה. נאומי הבחירות של שייקה אופיר

יש נאומים שלעולם לא יתיישנו. בלי איראן, בלי חמאס, בלי ירושלים הנצחית, בלי ביבי או טיבי.



וכאן 'זלמן נואם לפועלים' בתוכנית אירוח של אורי זוהר:



שייקה אופיר היה גאון!

ו. נתן אלתרמן, 'עם כנסת ראשונה'

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 406-403


יום שישי, 18 בספטמבר 2026

עוללות: בין ש"י עגנון לדוד שמעוני

ש"י עגנון (מימין) ודוד שמעוני, יפו 1910 (ארכיון בית עגנון)

מאת אביעד הכהן 

יחסי הידידות בין הסופר ש"י עגנון לבין המשורר דוד שמעוני נמתחו על פני עשרות שנים. על אף שהיו כמעט בני אותו גיל (שמעוני נולד בשנת 1886, שנה לפני עגנון), היכרותם הממשית החלה עם עלייתו של עגנון ארצה, בשנת 1908, והשתקעותו ביפו. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה, גם הם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר. ארבעה מאנשי הרוח והספר שבהם הונצחו בצילומו המפורסם של אברהם סוסקין, ובו נראים עגנון ושמעוני לצד אז"ר ויוסף חיים ברנר. על תמונה זו כתב חוקר הספרות העברית דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, הייתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69).

מימין לשמאל: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר, עגנון, יפו 1910 (ויקימדיה)

עגנון הנציח את דמותו של שמעוני באחד מסיפוריו הראשונים, 'גבעת החול', שם כינה אותו בשם 'פזמוני', ספק בהלצה ספק בלשון גנאי. כך גם כינה אותו בחיבוריו המאוחרים יותר, דוגמת תמול שלשום. ברם, מעיון במכתבים שהחליפו ביניהם עגנון ושמעוני, שמתפרסמים כאן בפעם הראשונה, ניתן ללמוד שלפחות בתחילת הדרך לא סבר עגנון שיש בכינוי זה כדי לבזות את ידידו, וראה בו לכל היותר שם חיבה. כך עולה מכמה גלויות ששלח עגנון לשמעוני מברלין, זמן קצר לאחר שנסע לגרמניה. עגנון, כידוע, השתקע בגרמניה למשך תריסר שנים, עד לאחר שרפת ביתו בבאד הומבורג, בשנת 1924.

באיגרת ידידות זו, למשל, שכתב עגנון שבברלין לשמעוני ביום 14 בנובמבר 1912 ועיסוקה בענייני חולין (הוא מספר כי המחנך והמנהל הירושלמי אפרים כהן-רייס נמצא עתה בברלין ועומד לשוב לארץ), הוא קורא לו 'פזמוני היקר', מסיים במשאלה 'האפשר לחזות את פניכם?', וחותם בשמו הפרטי ש"י. עגנון כיוון גם לבת זוגו של שמעוני, דינה פפירמייסטר, בת למייסדי ראשון לציון, שמכתביה לשמעוני כונסו בידי נכדם, הסופר יובל שמעוני, בספר עשר שנים: אהבת דינה לדוד, כרמל, 2003).

'פזמוני היקר' – עגנון לשמעוני, 14 בנובמבר 1912 (הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר)


מן המכתבים ששלח עגנון לשמעוני מגרמניה עולה תמונה קודרת של סופר עברי הנאלץ לחַזֵר כל העת על פתחי נדיבים, כדי שאלה יספקו לו מעט עבודה במתן שיעורים בעברית וכך יהיה לו במה להחיות את נפשו. עגנון, שהתלונות המתמידות על 'חסרון כיס' היו חלק מאופיו, היה באותם ימים באמת דלפון. בשלב מסוים אף הרהר באפשרות למצוא את מזלו באמריקה, 'ארץ הזהב'. ביטוי לכך ניתן במכתבו לפישל לחובר מראשית 1913:

ואף עכשיו אני עומד וטלטול חדש מתרגש עלי, כי אפשר מאד ואני אעזוב את ברלין ואדוד לאמירקה [!], כי נסתתמו כל מקורות פרנסתי בקרית מלך רב [ברלין] (ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, 2002, עמ' 87).

לבסוף חזר בו מתוכניתו זו, אך במכתבים ובגלויות ששיגר באותן שנים שב ונתן בכל פעם ופעם ביטוי לדלותו ולקשיי פרנסתו. כך, למשל, בגלויה ששלח ב-14 באפריל 1913 לשמעוני, ששהה אז בשווייץ, כתב לו עגנון: 'לאמריקה לא נסעתי מחמת הפחד שבי. שִׁעוּרים אַיִן, ומוצא ללחם אַיִן', וברור שיש כאן גם משחק מילים על שיעורים-שְֹעוֹרִים. 


'שעורים אין ומוצא ללחם אין' – עגנון לשמעוני, 14 באפריל 1913 

מחמת מצבו נאלץ עגנון להתחנן על נפשו ולבקש הלוואות מידידיו. בגלויה ששלח לשמעוני ב-25 במאי 1913, כתב: 

דוד יקירי, 
אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק? כמובן לפני [חלוף] שנה לא אוכל להשיבם לך, אבל לאחר שנה נאמן אני לפרוע ושלם אשלם לך בתודה. הנני מבקש זאת מידך ואתה יקירי עשה כל מה שתוכל ובלבד שתשלח לי. אחי נלקח לצבא לארבע שנים אחר אשר הוציא מר אבי שיחי' את כל אשר לו. אפשר שאצטרך ללכת בקרוב אל בית אבי ליום חשך ואפלה ח"ו ולכן אם תוכל ואם תחליט לשלוח – שלח תיכף. 
 ידידך אהבך, ש"י.

 

'אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק?' – עגנון לשמעוני, 25 במאי 1913 

בגלויה נוספת, ששלח לשמעוני ב-1 ביולי 1913, שב עגנון והתאונן על מצבו בנוסח דומה:

שבתי לאיתני. שִׁעוּרִים יש ואַיִן, בכוח ולא בפועל, והרווחים מועטים ופרנסה אין ואין. אבי נ"י אינו יוצא מחליו. ה' ירחם. אחי כל העת בבוצץ. כסף אין. עליך לשלוח לי עוד.

 

 'שִׁעורים יש ואין, בכוח ולא בפועל' – עגנון לשמעוני, 1 ביולי 1913 

בחלוף כמה חודשים כבר שכב האב על ערש דווי ממש. מגלויה ששלח עגנון לידידו לחובר, ב-15 בנובמבר 1913, עולה שמחמת חסרון כיס והצורך בגיוס הכסף לקניית כרטיס הנסיעה ברכבת לבוצ'אץ', לא הצליח להגיע להלוויית אביו במועד והגיע רק למוחרת. בגלויה התחנן עגנון: 

בעוד רגעים אחדים אני נוסע מברלין על מנת לילך בוצצה כי רגעי אבי ספורים חלילה. ידידי אני מבקשך בכל לשון של בקשה כי תואיל לשלוח לי עפ"י האדריסה [הכתובת] הרשומה מטה סך מאה וחמשים מארק (מסוד חכמים, עמ' 93-92; אמונה ירון, פרקים מחיי, שוקן, 2005, עמ' 160).

הצרות לא עזבו את עגנון גם לאחר מכן. לצד האבל על אביו, נדרש לסייע לשלוש אחיותיו שנותרו יתומות מאב ואם, ובנוסף, הוא עצמו נפל למשכב וסבל ממחושים שונים. ביטוי לכך יש במכתבו ללחובר, שגר אז בוורשה, מיום 1 במאי 1913:  

בפעם הראשונה בימי חיי נחליתי. ראשי כאב עלי וקדחתי. החינין [תרופה למלריה] היה לחמי יומם ודמעתי בלילה. לאמריקה לא נסעתי ובברלין כלו כל התקוות (מסוד חכמים, עמ' 89).

מתברר שהמחלה נמשכה זמן רב. גם בחלוף שלושה שבועות הוסיף עגנון והתלונן בגלויה ששיגר לשמעוני ב-22 במאי 1913: 

התעשה חיל בלמודים? מתי נשוב לארצנו?  
ידידי, אצלי הצרות מרובות על הרגעים. גם בקדחת חנני ה' ובכאב ראש. היום הוקל לי. מי יודע מי יולד יום מחר. באמת כבר באה העת שה' ירחם עלינו. 
ידידך אהבך, ש"י טשאַטשקיס

 

'מתי נשוב לארצנו?' – עגנון לשמעוני, 22 במאי 1913 


בחלוף כשבועיים, ב-3 ביוני 1913, שב עגנון ושיגר גלויה נוספת לשמעוני: 

קדחתי עזבה אותי. כמעט בריא אנכי. אבל לוגם אני כל בקר לגימה הגונה של חינין ואני חלש מאד ורפה אונים. השִעוּרִים מעטים ואבוד הזמן גדול, והחינין מזמזם במוחי, וצרות רבות ורעות מתחדשות עלי חדשים לבקרים. 

 

'קדחתי עזבה אותי' – עגנון לשמעוני, 3 ביוני 1913 

הימים חלפו, השנים עברו. בין לבין התחתן עגנון עם אסתר מרכס, בת למשפחת בנקאים, ומצבו הכלכלי הוטב לאין שיעור; בד בבד פרס עליו שלמה זלמן שוקן את חסותו. מכאן ואילך יכול היה להתמסר למלאכת הכתיבה ולפרסם שלל יצירות ממעיינו השופע.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1924, ידידותו עם שמעוני הלכה והתחזקה. בין השאר, נהג עגנון לשהות בבית שמעוני בתל אביב, לעיתים מרצונו של המארח ולעיתים שלא מרצונו. ביטוי לכך ניתן במכתבים רבים של עגנון מאותם ימים (ראו במאמרי, 'דוקטור פיקחין ומיסטר פזמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באפריל 2025). 

דוד שמעוני, כנראה בשנות העשרים (ויקימדיה)


באחד המכתבים שכתב לשמעוני, ב-24 ביוני 1925, התייחס עגנון לסיפורו 'צפורי', שבו שילב מידע אוטוביוגרפי. הסיפור נכלל בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרפ"ה, ששמעוני היה אחד מעורכיו (לימים, ראה אור גם כספרון נפרד בסדרת 'עופר' של הוצאת דביר). בשל לחץ הזמנים שנקבע להופעת ספר השנה, לא עלה בידי עגנון לשכלל עוד ועוד, כמנהגו, את נוסח הסיפור כפי שרצה, אך כדרכו, לא התיר לאיש לגעת בנוסח ששלח. הוא הזהיר את שמעוני לבל 'ישלח ידו' אל הסיפור ואל 'תעש לו מאומה' (לשון המרמזת למעשה העקדה), ללא הסכמתו המפורשת: 

ירושלים ת"ו ד' חקת תרפ"ה

שמעוני היקר הנה אנכי אף שולח לך את צפורי. ידעתי גם ידעתי כי הרבה יש לעשות עוד לספורי ולא עשיתי. אך יען אשר אתה אץ להוציא את ספר השנה אצתי לשלוח אותו לך והנני מוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן. בכל זאת אבקשך ידידי אם תמצא בספורי דברים אשר לא לפי רוחך הודיעני נא ואתה ידידי אל תשלח (אל) ידך אל ספורי ואל תעש לו מאומה.

ושלו' לך ממני אוהבך

ש"י

בשולי המכתב הוסיף עגנון ברכה מחורזת לדינה, רעייתו של שמעוני: 

ושיר שלום לרעיתך הכבודה / שהציעה לי מטה ונתנה לי סעודה

ואם אבוא בקרוב להתרחץ בים / לא תסיר חסדה מאתי מן הסתם 

ושלום רב לבנך מר שמואל / אור ה' עליו יהל 

ועתה אתה ידידי זיי גיזונד / און שיק מיר תרי"ג פונד

 

'זיי גיזונד' – עגנון לשמעוני, 24 ביוני 1925  


הרמיזה שבשולי האיגרת –  'זיי גיזונד, און שיק מיר תרי"ג פונד', כלומר היה בריא ושלח לי תרי"ג [613] פונט [לירות], כמניין המצוות – מתייחסת לשכר הסופרים הנדיב ששמעוני הבטיח לו, 'פי שניים ומחצה משהוא משלם לשאר הסופרים' (ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי, שוקן, 1983, עמ' 80).


דוד שמעוני נואם בכנס הסופרים העברים, קיבוץ מעלה החמישה, 1945 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

כאמור, הקשר בין השניים נמשך עד פטירתו של שמעוני, בשלהי שנת 1956. ביטוי לו ניתן בשורה נוספת של מכתבים ואיגרות שהוחלפו ביניהם ומצויים כיום בארכיונו של שמעוני השמור בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים.  

להשלמת התמונה נביא שיר מחורז נוסף, הפעם פרי עטו של שמעוני, על 'ברנר, הבחור הקענער' (ביידיש: היודע). השיר, שנשמר בארכיון עגנון שבספרייה הלאומית, נרשם בשולי גלויה שכתב עגנון מברלין ב-5 בינואר 1913 לידידו יוסף חיים ברנר. השיר נכתב באותיות זעירות אבל קריאות מאוד.

בגלויה עצמה ציין עגנון, בין השאר, כי רצה לספר לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, על עניין מסוים, אך שמעוני 'מיחה בו'. בסופה הוסיף עגנון, בלשון שעשויה להשתמע לשתי פנים, לשבח ולגנאי: 'פזמוני כתב שיר, שיר ורננות. זה ימים ושנים לא ראיתי כמוהו ליופי ושירה. קניתי מין דבק ודבקתי את קרעי האפריון'.

את עיקרה של גלויה זו, עם שאר חילופי המכתבים בין עגנון לברנר, פרסם רפי וייזר (גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 51-50), אך לענייננו כאן, העיקר חסר מן הספר. וייזר, שהיה אז ממונה על ארכיון עגנון בספרייה הלאומית ובקי מאין כמוהו בגנזיו, לא צירף למהדורתו את אותו 'שיר ורננות שכתב פזמוני', והסתפק בהערה בשולי העמוד: 'כאן באות שורות אחדות מחורזות ובפרוזה שכתב שמעוני לברנר, ולא הבאנו אותן כיון שנפגעו ביותר בהסרת הבול מעל הגלויה'. 


עגנון לברנר, 5 בינואר 1913. בתחתית הגלויה: הוספה של שמעוני לברנר  

הנה אפוא השיר ככל שהצלחנו לפענחו (השלמות משוערות וביאורים ניתנו בתוך סוגריים מרובעים):

[צד א]

[... מ]הָלך בדרך ופוגש באיש חָזָק שֶׁשְׁמו בָּזָק, כלומר לא

[ש"י ט]שצקס ובידו צרור מכתבים ופניו נלהבים ועיניו יורות אֵש

[...]ש? וַיַעַן: "אני כוֹתֵב לברנר חיים יוסף אִגֶרֶת עדינה וַתִשְׁרֶה

[... נה] כל נפשי אני בה שופך ואת כל רפיון כֹחי". ואומר: קצת

[אוסי]ף גם אנכי. ובכן בְּרֶנֶר, בְּרֶנֶר, הבחור הקֶענֶער, המשכיל המצוין 

 

שמעוני לברנר (צד א)  


[צד ב]

[...ה] כל נשק מאין, בקצף ובשנינה

באהבה ובשנאה ואיתן מושבו בארץ ישראל,

אשר היא בלבבו ובה יגָאֵל, ואל יִוָאֵל [לשון איוולת] להתיאש 

מישראל. אַיי חבּיבי, נתת מנה יפה בהפוע"ץ [הפועל הצעיר] 

האחרון להאדון מילנר. ואולם מה זו הנשיקה החטופה 

שנשק לך הלוזנקה. האם לא נשרפת בשלהבתה? ד.ש. [דוד שמעוני]


תמונה שמכילה טקסט, כתב יד, מכתב, נייר

תוכן שנוצר על-ידי בינה מלאכותית עשוי להיות שגוי.
שמעוני לברנר (צד ב)

דבריו של שמעוני חידתיים. 

מיהו 'איש חזק ששמו בזק'? לא נדע. מיהו האדון מילנר? במכתב ששלח ברנר למ"י ברדיצ'בסקי, ב-6 באפריל 1908, הוא מציין כי 'ע"ד [על דבר] אותו ד"ר מילנר בפאריס אין אתי יודע עד מה'. 'לוזנקה' הוא אולי אנגרמה של קלוזנר (השערה שהעלה בפניי עורך הבלוג), הלא הוא ההיסטוריון ועורך השלוח יוסף קלוזנר, שחי אז באודסה ולא חיבב את ברנר. 

סדרת מכתבים זו, שכאמור מתפרסמת כאן בפעם הראשונה, חושפת טפח נוסף במסכת היחסים בין הסופר והמשורר. היא מאירה אותה באור חדש, חיובי יותר ושונה מהדימוי השלילי שעשוי היה לעלות, ולוּ למראית עין, מתיאורי שמעוני בסיפוריו של עגנון, שהיו רוויים ברמיזות לעגניות ומזלזלות.

______________________________

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים aviad@edu.mishpat.ac.il

תודה לרֵעי פרופ' גדעון טיקוצקי, לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים ולעובדי ארכיון עגנון שבספרייה הלאומית על שסייעו לי כתמיד במאור פנים וברוחב לב והעמידו לרשותי את חומרי הארכיון.

יום שישי, 13 בדצמבר 2024

חציו אמונה וחציו אפיקורסות: משהו על עגנון וגרשם שלום

קבלת פנים בבית הנשיא לכבוד הענקת פרס נובל לעגנון, 17 בנובמבר 1966
מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשם שלום, אברהם שלונסקי (ארכיון בית עגנון)


מאת יוסף סאקס

קשרי הקשרים של ידידות בין ש"י עגנון וגרשם שלום מתועדים היטב בכתביהם ובתילי תילים של מחקרים אשר נכתבו על הסופר המהולל והפרופסור הנערץ. בהקשר זה ראוי לציון הריאיון שערך דן מירון עם שלום על עגנון (בפברואר 1981, שנה לפני מותו של שלום). ההקלטה (חלק א' לא נשמר, חלק ב', חלק ג') והתמליל של הריאיון נגישים באינטרנט.

עגנון ושלום נפגשו לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה, באולם הקריאה של ספריית הקהילה היהודית בברלין. בקיץ דאשתקד ציינו מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג, אירוע שהביא לסיום שהייתו הפורה של הסופר בגרמניה. בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 שכנו של עגנון הצית שריפה בדירתו בבית המשותף, במזימה לתביעת דמי ביטוח, ובכך סיפק הוכחה לצדקתם של חז"ל שקבעו 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים, יב, ו). משפחת עגנון איבדה כמעט את כל רכושה בשריפה זו. לבד מכתבי היד של שני ספרים כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי', כפי שסיפר עגנון לימים בנאומו בטקס קבלת פרס נובל ב-1966.

בין 4,000 הספרים הללו היה לפחות ספר אחד שעגנון קיבל במתנה משלום: הפרסום הראשון של החוקר הצעיר, Das Buch Bahir, מפירות הדיסרטציה שכתב שלום על ספר הבהיר. זה היה תרגום לגרמנית של כתב יד עברי משנת 1298 וביאור לאותו טקסט קבלי קדום. הספר יצא לאור בהוצאת דְּרוּגוּלין שבלייפציג בשנת 1923. 

ספר הבהיר, לייפציג 1923

הספר נשא את תת-הכותרת Ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, שפירושה: אנדרטה כתובה מראשית ימי הקבלה המבוססת על מהדורה ביקורתית חדשה. הוא הופיע בסדרת Quellen und Forschungen zur Geschichte der jüdischen Mystik (מקורות ומחקרים לתולדות המיסטיקה היהודית). על גבי הכריכה, המעוטרת בתמונת הדפס עץ של מקובל ליד 'עץ החיים', תרשים של עשר הספירות, ניתנה הכותרת 'קבלה' (Qabbalah). סיפור הוצאתה לאור של דיסרטציה זו – העוסקת בנושא אזוטרי למדי – באמצע שנות האינפלציה בגרמניה סופר על ידי שלום בתחילת הפרק התשיעי של זיכרונותיו, מברלין לירושלים: זכרונות נעורים (עם עובד, 1982).

באותה שנה שהוציא את מהדורתו לספר הבהיר עזב שלום את גרמניה, עלה לארץ ישראל, והגיע לחופי יפו ביום הכיפורים 1923. כעבור קצת יותר משנה עזב גם עגנון את גרמניה ועלה בשנית לארץ ישראל. עגנון הגיע לירושלים ביום שישי, ערב שבת פרשת נח תרפ"ה. עם חידוש הקשר בין השניים העניק לו שלום עותק נוסף מספרו במקום עותק המתנה המקורי, שדפיו נשרפו ואותיותיו פרחו באוויר. בהקדשה כתב שלום:

הקדשה משלום לעגנון על ספרו Das Buch Bahir (ספריית בית עגנון, מס' 2473)

מתנה היא לידידי ש"י עגנון 
ותבוא נא באוצר ספריו  
במקום תחת הראשון אשר נשרף 
ממני אוהבו הנאמן 

גרשם שלום

האם יש במחיקת המילה 'במקום' והחלפתה ב'תחת' רמז לרצונו של עולה חדש לבחור במילה מעט יותר 'ספרותית' בהקדשתו למי שנחשב בעיניו כ'האומן' (בה' הידיעה) של השפה העברית? 

עם עלייתו ארצה התלבט שלום בין שתי הצעות עבודה: ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון או לעבוד בספרייה הלאומית. היה ברור שעבודת הספרנות מתאימה יותר לאישיותו ולתחומי העניין שלו, אבל הוא עצמו הודה בכנות כי חשש שבבתי ספר 'ילעגו התלמידים למבטא הברליני שלי' (מברלין לירושלים, עמ' 198).

בספריית בית עגנון בירושלים נשמרו עשרות ספרים, ספרונים ותדפיסים פרי עטו של שלום, הרבה מהם נושאים הקדשות מאת המחבר לעגנון. עגנון מצדו גמל לשלום וגם הוא הקדיש לו את ספריו (ראו לדוגמה הקדשה חידתית משנת 1952 על ספרו עד הנה, שפורסמה בעבר בבלוג עונג שבת). 

אחת ההקדשות המעניינות ביותר רשומה על תדפיס מאמרו הידוע של שלום, 'מצוה הבאה בעברה (להבנת השבתאות)', שנדפס לראשונה בשנת 1936 בכרך ב' של הקובץ כנסת: דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, בעריכת פישל לחובר (מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' 392-347). זהו אחד ממחקריו של שלום שפרצו דרך חדשה בהבנת השבתאות והשפיעו על מחקר הנושא ואף מעבר לו. לימים פורסם המאמר שוב בפתח הקובץ מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה (מוסד ביאליק, תשל"ד, עמ' 67-9), ולאחרונה שוב במהדורה חדשה שערך יונתן מאיר ובתוספת מבוא, השוואת נוסחי המאמר, הערות ונספחים (ספרי בלימה, תשפ"ד).

מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות, הוצאת בלימה, תשפ"ד

 במאמר רחב יריעה זה העמיד שלום את השבתאות כאבן בוחן שדרכה צריך להעריך מחדש את רצף תולדות ישראל. לדעתו, השבתאות הביאה לניתוק בין ההלכה (והיהדות הרבנית) לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית והוואקום שנוצר אִפשר את עלייתן של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, החילוּן והציונות. אחד מקביעותיו הידועות של שלום במאמר זה גרסה שהרב יהונתן אייבשיץ היה ממאמיני שבתי צבי, כפי שטען כלפיו בן זמנו הרב יעקב עמדין (ראו במהדורת יונתן מאיר, עמ' 52 ובמיוחד בהערה 15). טענה זו עוררה את רוגזם של חוקרים בני העולם הרבני, ולפיכך יש עניין בחרוז שרשם שלום על התדפיס שמסר לעגנון: 

חציו אמונה וחציו אפיקורסות  
כמעט בלי כל כסות  
לש"י עגנון בברכת-רעים  
ממני גרשם שלום

ספריית בית עגנון, אוסף 24 תדפיסים מאת גרשם שלום בענייני שבתאות (1965-1929)

ממין העניין להשוות הקדשה זו להקדשה שכתב שלום לידידו זלמן רובשוב (לימים שזר), בעצמו חוקר השבתאות והפרנקיזם, על אותו מאמר עצמו. ההקדשה ודיון בה הובאו בידי דוד אסף ברשימתו 'זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רובשוב', בלוג עונג שבת, 21 בפברואר 2012.   
לשבתי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב

ממאמין כופר ואוהב נאמן

גרשם שלום 

'שבתי-צביניק', כתב אסף, הייתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי, ושלום 'האשים' את ידידו רובשוב שהוא אחד האחרונים שעוד מאמין בו...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

אפשר לשער כי בצירוף 'חציו אמונה וחציו אפיקורסות', שנועד לעיני עגנון שומר המצוות, התייחס שלום למאמרו ולתכניו, ואילו בצירוף 'ממאמין כופר', שנועד לעיני רובשוב, התייחס שלום לעצמו ואולי גם למה שחשב גם על רובשוב.

זלמן שזר (במרכז) בבית 'דבר', 1949 (צילום: בנו רותנברג; אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

בריאיון עם דן מירון הזכיר שלום את העובדה שעגנון עמד לצדו שעה שהותקף על ידי חוקרים דתיים וחרדיים שנסערו ממה שכתב ב'מצוה הבאה בעבירה' ובמאמרי המשך. מירון שאל על כך ועל מידת העניין שגילה עגנון במחקר האקדמי של מדעי היהדות בכלל ושלום השיב:

אבינעם ברשאי (עורך), ש"י עגנון בביקורת העברית, א, שוקן והאוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 367

לא ברור מי היו חבריו של עגנון ממפלגת פועלי אגודת ישראל. ייתכן שבשעת הריאיון, 45 שנים אחרי פרסום המאמר 'מצוה הבאה בעבירה', שלום החליפם עם אנשי המזרחי והמפד"ל, שכן בין מבקריו הנחרצים היו יצחק וֶרְפֶל (לימים רפאל, שכינה את עצמו גם בשם הספרותי א' השילוני) והרב ראובן מרגליות (1971-1889), שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. 

אחרי ששלום העמיק וביסס את קביעתו לגבי שבתאותו של אייבשיץ (במאמר ביקורת על ביוגרפיה פסיכואנלטית של הרב עמדין שכתב באנגלית מורטימר כהן), פרסם מרגליות תגובה קשה נגד שלום. מרגליות, שחיבר עשרות ספרים תורניים, היה אז הספרן הראשי של ספריית הרמב"ם בתל אביב (היום חלק מבית אריאלה) ונחשב למדן מופלג. הספרן הנוכחי, הרב אבישי אלבום, פרסם ב-2021 בבלוג שלו 'עם הספר', רשימה 'הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום' ובה סקר את פרשת הוויכוח שהתרחב גם לתחומום סמוכים בחקר הזוהר. 

שלום מצדו לא נשאר חייב. בשנת 1941 פרסם בהוצאת שוקן חוברת בת עשרים עמודים בשם לקט מרגליות (להערכת הסניגוריה החדשה על ר' יונתן אייבשיץ) ובה השיב בחריפות למבקרו (נדפס שנית בספרו מחקרי שבתאות, שערך יהודה ליבס [עם עובד, 1991], עמ' 706-686, עם נספח ביבליוגרפי שסוקר את מהות הוויכוח ושלביו).

הרב מרגליות עם פרישתו לגמלאות (1967) יחד עם סגן ראש העיר תל אביב אברהם עופר (עם הספר; ויקיפדיה)

בספריית בית עגנון נמצא תדפיס מן המאמר עם הקדשה שכתב שלום לעגנון:

הקדשת שלום לעגנון על החוברת לקט מרגליות, שוקן, תש"א (ספריית בית עגנון, מס' 2839)

לש"י עגנון ידידי וחברי במלחמה בעמי הארץ

בברכת גרשם שלום 

עגנון העריך את אישיותו הכפולה של שלום: אמונה מגולה ואפיקורסות שהיא כמעט בלא כסות. ככל הידוע לנו, עם הרב ראובן מרגליות, שכמותו היה יליד גליציה, לא היו לו קשרי ידידות וזאת למרות זיקות משותפות. שנות חייהם של עגנון ומרגליות חפפו כמעט לגמרי, ומרגליות, יליד לבוב שלמד בבוצ'אץ', אף הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אַריק (1925-1855), שנזכר בהערצה פעמים רבות בסיפורי עיר ומלואה. בספריית בית עגנון יש כ-13 מספריו של מרגליות, אך בניגוד להקדשות המנציחות את הידידות החמה בין עגנון ושלום, אין בספריו של מרגליות ולו הקדשה אחת לעגנון.

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

מאמריו של גרשם שלום על עגנון נגישים במאגר המחקרים באתר בית עגנון. תודה לד"ר אורית מיטל ולפרופ' יונתן מאיר על עזרתם.

יום שישי, 9 באוגוסט 2024

גווילים נשרפים ואותיות פורחות: מסע בעקבות 'מינקת רבקה'

אנדרטה לזכרו של ש"י עגנון בבאד-הומבורג (צילום: Karsten Ratzke; ויקימדיה)

מאת יוסף סאקס

במלאת מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג

ובמלאת 137 שנים להולדתו


א. השריפה הראשונה: באד-הומבורג, 1924

'כל היום אני רואה גוילים נשרפים ואותיות פורחות וגם בלילה לא ישכב לבי', כך כתב ש"י עגנון לפני מאה שנה, אחרי שריפת ביתו בבאד-הומבורג שבגרמניה (ש״י עגנון–ש״ז שוקן, שוקן, 2003, מכתב 163). ביטוי מחריד זה, שאותו שאל עגנון מהתיאור התלמודי על הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף על ידי הרומאים כשהוא כרוך בספר תורה (עבודה זרה, יח ע"א), מצביע על עוצמת הרגשות שבה תפס את הטרגדיה הפרטית שפקדה אותו, אף שבאותו אירוע לא נפגעו אנשים אלא רק רכוש.

השריפה פרצה אור לג' בסיון תרפ"ד, בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 (ראו במאמרי שפורסם זה לא מכבר בעיתון הארץ, 31 במאי 2024). 42 שנים אחר כך, בנאומו המפורסם בשטוקהולם, בטקס הענקת פרס נובל, התייחס עגנון שוב לשריפה. הוא סיפר בהתרגשות הנפש כי מעבר לכתבי היד של שני ספרים שהיו כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי'. 

חשיבות הספר כאובייקט והכתיבה כמעשה פסאודו-מאגי הם סמלים מרכזיים ביצירת עגנון ולפיכך רק טבעי הוא שבכתביו תחזורנה ותעלינה שאלות מטה-ספרותיות כמו כיצד יכולים הכתיבה והספרים כסוכני זיכרון, להציל את העבר מכלייה ומאובדן. בספרו עיר ומלואה ביקש עגנון לשחזר במילים את עיירת הולדתו האהובה בוצ'אץ' ואת החיים היהודיים שאבדו בה. אולם מה עלה בגורלם של סיפורים שנשכחו, נשמדו, נשרפו או אבדו? האם יכולים גם הגווילין שנשרפו לזכות בחיי נצח (ראו למשל בסיפוריו 'ספר שאבד', 'עד עולם', 'הסימן' או 'לפי הצער השכר').


וילה אימפריאל: ביתו של עגנון בבאד-הומבורג לפני השריפה
(באדיבות
: Bad Hamburg City Archives)

הבית הבוער יום אחרי השריפה. צולם ביום ה', ג' בסיוון תרפ"ד (5 ביוני 1924)

אחרי השריפה נותרו עגנון, רעייתו אסתר ושני ילדיהם הקטנים כמעט בחוסר כל. רק בגדיהם שהיו על גופם ומעט רכוש שהצליחו להציל מהבית הבוער. אך זיכרון האובדן השתמר והותיר עקבות בסיפורים רבים של עגנון. 

ב. השריפה השנייה: ניו יורק, 1966


בערב פסח תשכ"ח (12 באפריל 1968) התפרסמה בעיתון הארץ הרשימה 'ישנות גם חדשות', ובה 12 פרקים קצרים של  זיכרונות שכתב עגנון על שנות ילדותו בבוצ'אץ'. בין השאר סיפר שם על הרפתקאותיו של ש"י טשאטשקיס הצעיר כתולעת ספרים (מתברר שהסופר חיים באר לא היה הראשון...).

מסיבות לא ברורות (מן הסתם קוצר היריעה של אותו גיליון), רק כשליש ממה שכתב עגנון התפרסם. עוד 27 פרקים נותרו בעיזבון והם ראו אור רק אחרי מותו במדור 'ענייני ספרים', בספרו מעצמי אל עצמי (שוקן, 1976, עמ' 378-351).

בפרק יט כתב עגנון מעט על ספרי היידיש שהיו בעיירה:


'ישנות גם חדשות', מעצמי אל עצמי, עמ' 364-363

 

אלכסנדר מרכס (1953-1878), אחיה של אסתר, רעייתו של עגנון, היה בוגר אוניברסיטת ברלין והסמינר לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר שבעיר. במהלך לימודיו שם הושפע מהביבליוגרף הדגול מוריץ שטיינשניידר, והיה תלמידו (ואחר כך חתנו) של הרב דוד צבי הופמן. בשנת 1903 הצטרף מרכס לסגל בית המדרש לרבנים באמריקה, Jewish Theological Seminary (JTS), ושם כיהן כפרופסור להיסטוריה של עם ישראל.

מרכס פרסם ספרים רבים ומאמרים חשובים בתולדות הספר היהודי, אבל עיקר תהילתו הייתה על תפקידו כספרן הראשי של ה-JTS, שמשכנו היה (ועודנו) ברחוב ברודווי 3080 שבשכונת מורנינגסייד הייטס שבמנהטן, לא הרחק מאוניברסיטת קולומביה. 

כשנשיא המוסד, שניאור זלמן (סולומון) שכטר, הציע למרכס את משרת הספרנות היו באוסף כ-5,000 ספרים ורק שלושה כתבי יד. עם סיום תפקידו, אחרי יובל שנים, היו על מדפי הספרייה ובארכיונים ששמרה למעלה מ-165,000 ספרים ו-9,000 כתבי יד, ובהם מן החשובים והנדירים בעולם. הספרייה לה הקדיש מרכס את חייו נחשבת עד היום לאחת הטובות בעולם מדעי היהדות.

הרב פרופסור אלכסנדר מרכס (ויקיפדיה)


בבוקר ה-18 באפריל 1966 התלקחה דליקה במגדל המפואר של ספריית בית המדרש לרבנים בברודווי פינת רחוב 122 מערב. תסריט הבלהות התגשם, שכן הבניין היה מועד לפורענות. הקומות הצרות, הנגישות הלא נוחה לכניסה וגרם המדרגות הבודד הקשו על מכבי האש בעבודתם. הספרייה הייתה למאכולת אש ובערה כל אותו היום עד שכוחות הכיבוי הצליחו להשתלט עליה לעת ערב. רבים מן הספרים שניצלו מן האש נהרסו מכמויות המים הרבות שהתיזו הכבאים. יהודים רבים מניו יורק ומשכונות רבות אחרות הגיעו כדי לעזור בייבוש הספרים הרטובים והניחו שכבות של מגבות נייר בין הדפים. מתנדבים רבים הגיעו מקרב תלמידי הישיבה יוניברסיטי וכן מישיבות אורתודוקסיות אחרות. בימים כתיקונם רגליהם לא היו דורכות בספינת הדגל של התנועה הקונסרבטיבית, אבל הפעם חשו כי כאשר נשרפים ספרי קודש בני מאות שנים הרי זו עת לעשות לה'.


השריפה במגדל הספרייה של JTS
(עמוד השער של מגזין ארגון מכבי האש בניו יורק, גיליון 17,2, 1966; FSP)

ג. ספר מינקת רבקה


למרבה המזל, הספר הנדיר מינקת רבקה, שניצל מן הדליקה בגרמניה ב-1924, לא היה בין כ-7,000 הספרים שעלו השמימה בתמרות עשן ב-1966. להבות האש לא הגיעו לארכיון שבו נשמרו כתבי היד והספרים הנדירים.

מה טיבו של ספר מינקת רבקה (על פי הפסוק 'וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה', בראשית לה 8), שניצל מן האש פעמיים ובשתי יבשות שונות?

רבקה בת מאיר טִיקְטִינֶר, שהלכה לעולמה בפראג בכ"ה בניסן שס"ה (1605), הייתה דרשנית, משוררת וסופרת ביידיש. ככל הידוע היא האישה היהודיה הראשונה שכתבה ספר שלם. 


מצבתה של רבקה טיקטינר בפראג (צילום: משה אורנשטיין; ויקימדיה)


ספרה מינקת רבקה פורסם רק לאחר מותה, לראשונה בפראג (1609) ולאחר מכן בקרקוב (1618). הספר עצמו נכתב כנראה בשנות השמונים או התשעים של המאה ה-16. היום קיים רק עותק בודד של כל אחת משתי המהדורות הראשונות. דפוס פראג שמור באוניברסיטת ארלינגן-נורמבורג במדינת בוואריה (באתר הספרייה ניתן לצפות בסריקה דיגיטלית של מהדורה זו), ואילו העותק היחיד של דפוס קרקוב הוחזק ברשותו של עגנון – אם כי לא ידוע לנו היכן, מתי וכיצד השיגו. 


'הקדמת הרבנית', למהדורה הראשונה של 'מינקת רבקה', פראג 1609 (FAU)

כאמור, הספר נכתב ביידיש ישנה ותרגום לעברית ראה אור בשנות התשעים על ידי חוקר הספרות הרבנית מאיר וונדר (שהלך לעולמו לאחרונה) בכרך עתרת רבקה, מלווה בצילום המקור (המכון להנצחת יהודי גליציה, 1992), וזכה גם למהדורה אנגלית, Meneket Rivkah (JPS, 2009).

הספר מינקת רבקה שייך לסוגת ספרות המוסר ובמקורו נועד לנשים נשואות, אולם סביר להניח שנקרא גם על ידי גברים, במיוחד 'עמי ארצות' שכישורי האורינות שלהם ושל נשותיהם הוגבלו לספרי קודש 'קלים' ביידיש. המקורות שהמחברת הביאה מעידים על השכלתה היהודית הרחבה, על בקיאותה במדרשים, בפרקי אבות ובספרי מוסר. היא מתמקדת בהתנהגות הרצויה של האישה כלפי בעלה, בהנחיות ליחסים עם הוריה ועם הורי בעלה, ובחינוך ילדיה ליראת שמים. המחברת מזהירה את קוראותיה להתרחק מרכילות ולשון הרע, מאמונות טפלות וממעשי כישוף. בנוסף, היא כותבת על הלכות נידה ועל 'חכמת הגוף', דהיינו כללי בריאות ותזונה. 

ברוח עולמה של המחברת נשאל האם יש לספרה הנדיר, שעותק ממנו היה ברשותו של עגנון, סגולה מיוחדת שהגנה עליו לאורך מאות שנים והצילה אותו לא מתבערה אחת אלא משתיים? והתשובה היא כן! 

כשביקרתי לאחרונה (מאי 2024) בספריית ה-JTS בניו יורק זכיתי להחזיק עותק זה במו ידיי, ובהמשך התעמקתי בגלגוליו. 

בדו"ח שפרסמה הספרייה בתחילת שנת הלימודים 1926-1925 בישר הספרן הראשי אלכסנדר מרכס על כך שעותק של מינקת רבקה מדפוס קרקוב 1618 (בטעות נכתב 1619) התקבל לאוצר הספרים הנדירים:


Alexander Marx, JTS Register (Academic Year 1925-26), p. 136

מרכס לא מצא לנכון לציין שעותק זה הגיע לספרייה מגיסו, ש"י עגנון, אבל כן כתב שהספר התקבל וקוטלג כבר בנובמבר 1924, תאריך העולה בקנה אחד עם השריפה בבאד-הומבורג שהייתה בראשית חודש יוני של אותה שנה. אחרי השריפה שהו בני משפחתו של עגנון עם רכושם שניצל בקניגסברג, בביתו של גיאורג (שמשון) מרכס, אביהם של אסתר ואלכסנדר. ידוע לנו שאלכסנדר ביקר את המשפחה בגרמניה באותה תקופה (אסתרליין יקירתי, שוקן, 2000, מכתבים 19, 21), אבל מתברר שכאשר כתב עגנון ב-1968, 'נתתי את הספר לגיסי', הוא לא דייק. 

במכתב לרעייתו אסתר מיום 25 בספטמבר 1924, אנו קוראים:


אסתרליין יקירתי, עמ' 39, מכתב 21


ככל הנראה, מרכס לא קיבל את מינקת רבקה כמתנה אלא קנה אותו מגיסו בתקציב שעמד לרשותו כספרן (לולא כן ניתן לשער שהספר היה נקנה על ידי שוקן). השמטת שמו של עגנון מן הקטלוג מעידה אף היא כי הסופר העברי לא תרם אותו (שכן הנוהג בדו"חות אלה היה לציין את שמות התורמים), לצד העובדה שמרכס דיווח עליו ברשימת הספרים שנרכשו ולא ברשימת הספרים שנתרמו.

במכתב לפטרונו ש"ז שוקן (מס' 163, לעיל), שנכתב כמה שבועות אחרי האסון, הודיע לו עגנון: 

בתוך הספרים שניצלו מן הדליקה מצאתי כמה וכמה ספרים בעברי טייטש [יידיש], והיות שאין אני רוצה לאצור ספרים שאין לי צורך בהם דוקא לעבודתי על כן שלחתי אותם לך למנה. קבל נא אותם ממני ברצון, מנחת עני.

ברור שמינקת רבקה לא נכלל בארגז הספרים למסירה, שכן עגנון ידע היטב את ערכו התרבותי והכספי. עגנון, שאיבד כמעט את כל רכושו בשריפה, נאלץ למכור מה שנותר בידיו, אך אין ספק שהתקשה להיפרד מספר כה נדיר. 

כשנתיים מאוחר יותר חזר ותיאר את תחושתו של אדם ששריפה כילתה את רכושו: 

די לי שהיתה לי פת חרבה. אמנם בגדים חדשים לבשתי, מאחר שכל בגדי נשרפו באש. כשבאתי לבית המדרש וחבשתי את תפילי ... נתאנחו [חבריי] ואמרו אוי לו לזה שנשרף ביתו, ואפילו קורת גג אין לו לראשו. אל תראוהו שהוא לבוש חדשים, כל בגדיו נשרפו, אפילו תפיליו נשרפו, לפיכך חובש הוא תפילין חדשות ('שני זוגות', אלו ואלו, שוקן, 1959, עמ' רנה).

 

העמוד האחרון של מינקת רבקה, קרקוב 1618 (באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות
[Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715)


הספר מינקת רבקה כמעט ונכחד מן העולם ושם המחברת נשכח. מאז נדפס הספר, ובמשך מאות שנים, הוא אוזכר פעמים ספורות ולא זכה להתייחסות, עד שגאל אותו פרופ' חנא שמרוק מן השכחה ופרסם מחקר מפורט על הספר והסופרת ('הסופרת היהודית הראשונה בפולין: רבקה בת מאיר טיקטינר וחיבוריה', גלעד, ד-ה, 1978, עמ' 23-13). גם אחר כך רק מעטים עסקו בספר, ועד כה לא ידענו שהאוד המוצל מאש (פעמיים) הגיע אלינו בשרשרת ארוכה שעגנון עמד באחת מקצותיה.

העותק השמור ב-JTS נושא עמו צלקות וכוויות שהיו מנת חלקו במסעו הארוך. הספר עבר תהליכי שיקום ונכרך מחדש (בקטלוג לא צוין תאריך). כשעגנון תיאר את העותק שבידיו כ'טופס חסר' הוא התכוון לכך שפרק ב' (מלבד העמוד הראשון) וחצי מפרק ג' חסרים (מתוך שבעה פרקי הספר), ובמקומם שובצו תשעה עמודים של פרקי אבות בתרגום ליידיש (מהדורת קרקוב, 1617). הכריכה המקורית (או לפחות הכריכה שהיתה ב-1924) כנראה נשרפה מבחוץ, ומי ששיקם את הספר שמר את הדף שהודבק בחלק הפנימי של הכריכה המקורית. ידוע שכורכים נהגו להשתמש בדפים בלויים מספרים שנתפרקו כדי להדביק את דף החיבור (endpaper) לקרטון או ללוחות העץ של הכריכה.

תופעה זו, המכונה 'הגניזה האירופית', ידועה היטב לחוקרי הספר העברי ובדור האחרון נמצאו בזכותה מציאות רבות. אותם שצפו בסרט 'הערת שוליים' זוכרים מן הסתם איך גילתה אחת הדמויות נוסח אבוד של התלמוד הירושלמי בתוך כריכת ספר נוצרי בארכיון הוותיקן. הפעם, להפתעתנו, קרה ההיפך: בתוך ספר הכתוב יידיש התגלה כתב יד לא-יהודי! 

ואכן, מאחורי כריכת מינקת רבקה, גילינו טקסט בלטינית, כולו שחור וחרוך מבחוץ וקריא וברור מבפנים (ניתן לשחזר את הכיוונים כלפי חוץ וכלפי פנים על פי קיפולי הדף). 


הכריכה הפנימית של 'מינקת רבקה'. סימני השריפה ניכרים בה היטב (באדיבות ספריית בית המדרש
ללימודי יהדות [Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715)


לאחר חקירה ודרישה גיליתי שהדף השרוף נלקח מכתב יד (תאריכו אינו ידוע) של השיר 'על טבע היקום' (De rerum Natura), ספר XXII, מאת המשורר הרומי לוקרטיוס, אשר חי בערך בשנים 55-99 לפנה"ס. שיר ארוך זה, בן כ-7,400 הקסמטרים דקטיליים, מציג בפני קוראיו את עקרונות הפילוסופיה האפיקוראית. בצירוף מקרים מעניין גם הוא כמעט אבד ונשכח בימי הביניים, אבל אוהדיו ומעריציו של המחבר החזירוהו לתודעת אנשי הרנסנס.  

בספרו ,The Swerve ההיסטוריון של התרבות והספרות, סטיבן גרינבלט מאוניברסיטת הרווארד, מספר על פּוֹג'יוֹ ברצ'וליני, שליח האפיפיור ואספן ספרים אובססיבי, שאיתר בשנת 1417 את העותק האחרון של 'על טבע היקום' במנזר גרמני וכך הצילו מכיליון. לטענתו של גרינבלט, הודות להפצתו של השיר מגוון רעיונות חשובים ומשפיעים שהובלעו בו הביאו לפריחת הרנסנס והופנמו בעידן המודרני. ספרו הנפלא של גרינבלט תורגם גם לעברית ונדפס ב-2017 בהוצאת מאגנס בכותרת התפנית: הולדת המודרניות.

לוקרטיוס הכחיש בין השאר את עמדתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (המאה החמישית לפנה"ס), ש'האש היא המקור לכל נוצר'. כמה מתאים אפוא שדף מתוך ספרו 'על טבע היקום' היה זה שהגן על מינקת רבקה, ובכך הוכיח כביכול שבין אם היא המקור לכל נברא ובין אם לא, האש איננה בהכרח סופו של הכל. 

כשמרטין בובר בישר לפרנץ רוזנצווייג על אסון השריפה אצל עגנון ועל גורלה המר של עבודתם המשותפת בכינוס סיפורי החסידים ('קורפוס חסידיקום'), ניחם אותו רוזנצוויג:

ספרים וכתבי יד אינם בבחינת 'ממון' בעלמא, אבל אם 'גוף' הם, הרי לפחות אבר שיש לו תמורה ... לא, רק המוות מוחק, האש איננה מוחקת (מ"מ בובר, חילופי אגרות, ב, מוסד ביאליק, 1990, מכתב 151).

מאה שנה אחרי שריפת ביתו של עגנון, אנו משתאים נוכח האירוניה של ההיסטוריה. צאו וראו עד כמה יצירותיהם של שלושה סופרים גדולים – בלטינית, ביידיש ובעברית – לא נמחו ולא נמחקו, על אף שכחת הדורות ועל אף בעירת הלהבות. 

______________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

תודה לאנדרו כץ ולפרופ' מרדכי שוורץ מספריית JTS, ולד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון, על עזרתם ונדיבותם. שאלותיו של מר קורט לביאנט הן שהביאוני לחפש את עקבות מינקת רבקה בכתבי עגנון.