עוללות: בין ש"י עגנון לדוד שמעוני

ש"י עגנון (מימין) ודוד שמעוני, יפו 1910 (ארכיון בית עגנון)

מאת אביעד הכהן 

יחסי הידידות בין הסופר ש"י עגנון לבין המשורר דוד שמעוני נמתחו על פני עשרות שנים. על אף שהיו כמעט בני אותו גיל (שמעוני נולד בשנת 1886, שנה לפני עגנון), היכרותם הממשית החלה עם עלייתו של עגנון ארצה, בשנת 1908, והשתקעותו ביפו. כמו רבים מאנשי העלייה השנייה, גם הם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר. ארבעה מאנשי הרוח והספר שבהם הונצחו בצילומו המפורסם של אברהם סוסקין, ובו נראים עגנון ושמעוני לצד אז"ר ויוסף חיים ברנר. על תמונה זו כתב חוקר הספרות העברית דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, הייתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69).

מימין לשמאל: דוד שמעוני, י"ח ברנר, אז"ר, עגנון, יפו 1910 (ויקימדיה)

עגנון הנציח את דמותו של שמעוני באחד מסיפוריו הראשונים, 'גבעת החול', שם כינה אותו בשם 'פזמוני', ספק בהלצה ספק בלשון גנאי. כך גם כינה אותו בחיבוריו המאוחרים יותר, דוגמת תמול שלשום. ברם, מעיון במכתבים שהחליפו ביניהם עגנון ושמעוני, שמתפרסמים כאן בפעם הראשונה, ניתן ללמוד שלפחות בתחילת הדרך לא סבר עגנון שיש בכינוי זה כדי לבזות את ידידו, וראה בו לכל היותר שם חיבה. כך עולה מכמה גלויות ששלח עגנון לשמעוני מברלין, זמן קצר לאחר שנסע לגרמניה. עגנון, כידוע, השתקע בגרמניה למשך תריסר שנים, עד לאחר שרפת ביתו בבאד הומבורג, בשנת 1924.

באיגרת ידידות זו, למשל, שכתב עגנון שבברלין לשמעוני ביום 14 בנובמבר 1912 ועיסוקה בענייני חולין (הוא מספר כי המחנך והמנהל הירושלמי אפרים כהן-רייס נמצא עתה בברלין ועומד לשוב לארץ), הוא קורא לו 'פזמוני היקר', מסיים במשאלה 'האפשר לחזות את פניכם?', וחותם בשמו הפרטי ש"י. עגנון כיוון גם לבת זוגו של שמעוני, דינה פפירמייסטר, בת למייסדי ראשון לציון, שמכתביה לשמעוני כונסו בידי נכדם, הסופר יובל שמעוני, בספר עשר שנים: אהבת דינה לדוד, כרמל, 2003).

'פזמוני היקר' – עגנון לשמעוני, 14 בנובמבר 1912 (הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר)

מן המכתבים ששלח עגנון לשמעוני מגרמניה עולה תמונה קודרת של סופר עברי הנאלץ לחַזֵר כל העת על פתחי נדיבים, כדי שאלה יספקו לו מעט עבודה במתן שיעורים בעברית וכך יהיה לו במה להחיות את נפשו. עגנון, שהתלונות המתמידות על 'חסרון כיס' היו חלק מאופיו, היה באותם ימים באמת דלפון. בשלב מסוים אף הרהר באפשרות למצוא את מזלו באמריקה, 'ארץ הזהב'. ביטוי לכך ניתן במכתבו לפישל לחובר מראשית 1913:

ואף עכשיו אני עומד וטלטול חדש מתרגש עלי, כי אפשר מאד ואני אעזוב את ברלין ואדוד לאמירקה [!], כי נסתתמו כל מקורות פרנסתי בקרית מלך רב [ברלין] (ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, 2002, עמ' 87).

לבסוף חזר בו מתוכניתו זו, אך במכתבים ובגלויות ששיגר באותן שנים שב ונתן בכל פעם ופעם ביטוי לדלותו ולקשיי פרנסתו. כך, למשל, בגלויה ששלח ב-14 באפריל 1913 לשמעוני, ששהה אז בשווייץ, כתב לו עגנון: 'לאמריקה לא נסעתי מחמת הפחד שבי. שִׁעוּרים אַיִן, ומוצא ללחם אַיִן', וברור שיש כאן גם משחק מילים על שיעורים-שְֹעוֹרִים. 

'שעורים אין ומוצא ללחם אין' – עגנון לשמעוני, 14 באפריל 1913 

מחמת מצבו נאלץ עגנון להתחנן על נפשו ולבקש הלוואות מידידיו. בגלויה ששלח לשמעוני ב-25 במאי 1913, כתב: 

דוד יקירי, 

אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק? כמובן לפני [חלוף] שנה לא אוכל להשיבם לך, אבל לאחר שנה נאמן אני לפרוע ושלם אשלם לך בתודה. הנני מבקש זאת מידך ואתה יקירי עשה כל מה שתוכל ובלבד שתשלח לי. אחי נלקח לצבא לארבע שנים אחר אשר הוציא מר אבי שיחי' את כל אשר לו. אפשר שאצטרך ללכת בקרוב אל בית אבי ליום חשך ואפלה ח"ו ולכן אם תוכל ואם תחליט לשלוח – שלח תיכף. 

 ידידך אהבך, ש"י.

 

'אולי אפשר לך להלוות לי לכל הפחות חמשים מרק?' – עגנון לשמעוני, 25 במאי 1913 

בגלויה נוספת, ששלח לשמעוני ב-1 ביולי 1913, שב עגנון והתאונן על מצבו בנוסח דומה:

שבתי לאיתני. שִׁעוּרִים יש ואַיִן, בכוח ולא בפועל, והרווחים מועטים ופרנסה אין ואין. אבי נ"י אינו יוצא מחליו. ה' ירחם. אחי כל העת בבוצץ. כסף אין. עליך לשלוח לי עוד.

 

 'שִׁעורים יש ואין, בכוח ולא בפועל' – עגנון לשמעוני, 1 ביולי 1913 

בחלוף כמה חודשים כבר שכב האב על ערש דווי ממש. מגלויה ששלח עגנון לידידו לחובר, ב-15 בנובמבר 1913, עולה שמחמת חסרון כיס והצורך בגיוס הכסף לקניית כרטיס הנסיעה ברכבת לבוצ'אץ', לא הצליח להגיע להלוויית אביו במועד והגיע רק למוחרת. בגלויה התחנן עגנון: 

בעוד רגעים אחדים אני נוסע מברלין על מנת לילך בוצצה כי רגעי אבי ספורים חלילה. ידידי אני מבקשך בכל לשון של בקשה כי תואיל לשלוח לי עפ"י האדריסה [הכתובת] הרשומה מטה סך מאה וחמשים מארק (מסוד חכמים, עמ' 93-92; אמונה ירון, פרקים מחיי, שוקן, 2005, עמ' 160).

הצרות לא עזבו את עגנון גם לאחר מכן. לצד האבל על אביו, נדרש לסייע לשלוש אחיותיו שנותרו יתומות מאב ואם, ובנוסף, הוא עצמו נפל למשכב וסבל ממחושים שונים. ביטוי לכך יש במכתבו ללחובר, שגר אז בוורשה, מיום 1 במאי 1913:  

בפעם הראשונה בימי חיי נחליתי. ראשי כאב עלי וקדחתי. החינין [תרופה למלריה] היה לחמי יומם ודמעתי בלילה. לאמריקה לא נסעתי ובברלין כלו כל התקוות (מסוד חכמים, עמ' 89).

מתברר שהמחלה נמשכה זמן רב. גם בחלוף שלושה שבועות הוסיף עגנון והתלונן בגלויה ששיגר לשמעוני ב-22 במאי 1913: 

התעשה חיל בלמודים? מתי נשוב לארצנו?  

ידידי, אצלי הצרות מרובות על הרגעים. גם בקדחת חנני ה' ובכאב ראש. היום הוקל לי. מי יודע מי יולד יום מחר. באמת כבר באה העת שה' ירחם עלינו. 

ידידך אהבך, ש"י טשאַטשקיס

 

'מתי נשוב לארצנו?' – עגנון לשמעוני, 22 במאי 1913 

בחלוף כשבועיים, ב-3 ביוני 1913, שב עגנון ושיגר גלויה נוספת לשמעוני: 

קדחתי עזבה אותי. כמעט בריא אנכי. אבל לוגם אני כל בקר לגימה הגונה של חינין ואני חלש מאד ורפה אונים. השִעוּרִים מעטים ואבוד הזמן גדול, והחינין מזמזם במוחי, וצרות רבות ורעות מתחדשות עלי חדשים לבקרים. 

 

'קדחתי עזבה אותי' – עגנון לשמעוני, 3 ביוני 1913 

הימים חלפו, השנים עברו. בין לבין התחתן עגנון עם אסתר מרכס, בת למשפחת בנקאים, ומצבו הכלכלי הוטב לאין שיעור; בד בבד פרס עליו שלמה זלמן שוקן את חסותו. מכאן ואילך יכול היה להתמסר למלאכת הכתיבה ולפרסם שלל יצירות ממעיינו השופע.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1924, ידידותו עם שמעוני הלכה והתחזקה. בין השאר, נהג עגנון לשהות בבית שמעוני בתל אביב, לעיתים מרצונו של המארח ולעיתים שלא מרצונו. ביטוי לכך ניתן במכתבים רבים של עגנון מאותם ימים (ראו במאמרי, 'דוקטור פיקחין ומיסטר פזמוני', הארץ, תרבות וספרות, 16 באפריל 2025). 

דוד שמעוני, כנראה בשנות העשרים (ויקימדיה)

באחד המכתבים שכתב לשמעוני, ב-24 ביוני 1925, התייחס עגנון לסיפורו 'צפורי', שבו שילב מידע אוטוביוגרפי. הסיפור נכלל בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרפ"ה, ששמעוני היה אחד מעורכיו (לימים, ראה אור גם כספרון נפרד בסדרת 'עופר' של הוצאת דביר). בשל לחץ הזמנים שנקבע להופעת ספר השנה, לא עלה בידי עגנון לשכלל עוד ועוד, כמנהגו, את נוסח הסיפור כפי שרצה, אך כדרכו, לא התיר לאיש לגעת בנוסח ששלח. הוא הזהיר את שמעוני לבל 'ישלח ידו' אל הסיפור ואל 'תעש לו מאומה' (לשון המרמזת למעשה העקדה), ללא הסכמתו המפורשת: 

ירושלים ת"ו ד' חקת תרפ"ה

שמעוני היקר הנה אנכי אף שולח לך את צפורי. ידעתי גם ידעתי כי הרבה יש לעשות עוד לספורי ולא עשיתי. אך יען אשר אתה אץ להוציא את ספר השנה אצתי לשלוח אותו לך והנני מוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן. בכל זאת אבקשך ידידי אם תמצא בספורי דברים אשר לא לפי רוחך הודיעני נא ואתה ידידי אל תשלח (אל) ידך אל ספורי ואל תעש לו מאומה.

ושלו' לך ממני אוהבך

ש"י

בשולי המכתב הוסיף עגנון ברכה מחורזת לדינה, רעייתו של שמעוני: 

ושיר שלום לרעיתך הכבודה / שהציעה לי מטה ונתנה לי סעודה

ואם אבוא בקרוב להתרחץ בים / לא תסיר חסדה מאתי מן הסתם 

ושלום רב לבנך מר שמואל / אור ה' עליו יהל 

ועתה אתה ידידי זיי גיזונד / און שיק מיר תרי"ג פונד

 

'זיי גיזונד' – עגנון לשמעוני, 24 ביוני 1925  

הרמיזה שבשולי האיגרת –  'זיי גיזונד, און שיק מיר תרי"ג פונד', כלומר היה בריא ושלח לי תרי"ג [613] פונט [לירות], כמניין המצוות – מתייחסת לשכר הסופרים הנדיב ששמעוני הבטיח לו, 'פי שניים ומחצה משהוא משלם לשאר הסופרים' (ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי, שוקן, 1983, עמ' 80).

דוד שמעוני נואם בכנס הסופרים העברים, קיבוץ מעלה החמישה, 1945 (צילום: זולטן קלוגר, ויקימדיה)

כאמור, הקשר בין השניים נמשך עד פטירתו של שמעוני, בשלהי שנת 1956. ביטוי לו ניתן בשורה נוספת של מכתבים ואיגרות שהוחלפו ביניהם ומצויים כיום בארכיונו של שמעוני השמור בארכיון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים.  

להשלמת התמונה נביא שיר מחורז נוסף, הפעם פרי עטו של שמעוני, על 'ברנר, הבחור הקענער' (ביידיש: היודע). השיר, שנשמר בארכיון עגנון שבספרייה הלאומית, נרשם בשולי גלויה שכתב עגנון מברלין ב-5 בינואר 1913 לידידו יוסף חיים ברנר. השיר נכתב באותיות זעירות אבל קריאות מאוד.

בגלויה עצמה ציין עגנון, בין השאר, כי רצה לספר לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, על עניין מסוים, אך שמעוני 'מיחה בו'. בסופה הוסיף עגנון, בלשון שעשויה להשתמע לשתי פנים, לשבח ולגנאי: 'פזמוני כתב שיר, שיר ורננות. זה ימים ושנים לא ראיתי כמוהו ליופי ושירה. קניתי מין דבק ודבקתי את קרעי האפריון'.

את עיקרה של גלויה זו, עם שאר חילופי המכתבים בין עגנון לברנר, פרסם רפי וייזר (גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 51-50), אך לענייננו כאן, העיקר חסר מן הספר. וייזר, שהיה אז ממונה על ארכיון עגנון בספרייה הלאומית ובקי מאין כמוהו בגנזיו, לא צירף למהדורתו את אותו 'שיר ורננות שכתב פזמוני', והסתפק בהערה בשולי העמוד: 'כאן באות שורות אחדות מחורזות ובפרוזה שכתב שמעוני לברנר, ולא הבאנו אותן כיון שנפגעו ביותר בהסרת הבול מעל הגלויה'. 

עגנון לברנר, 5 בינואר 1913. בתחתית הגלויה: הוספה של שמעוני לברנר  

הנה אפוא השיר ככל שהצלחנו לפענחו (השלמות משוערות וביאורים ניתנו בתוך סוגריים מרובעים):

[צד א]

[... מ]הָלך בדרך ופוגש באיש חָזָק שֶׁשְׁמו בָּזָק, כלומר לא

[ש"י ט]שצקס ובידו צרור מכתבים ופניו נלהבים ועיניו יורות אֵש

[...]ש? וַיַעַן: "אני כוֹתֵב לברנר חיים יוסף אִגֶרֶת עדינה וַתִשְׁרֶה

[... נה] כל נפשי אני בה שופך ואת כל רפיון כֹחי". ואומר: קצת

[אוסי]ף גם אנכי. ובכן בְּרֶנֶר, בְּרֶנֶר, הבחור הקֶענֶער, המשכיל המצוין 

 

שמעוני לברנר (צד א)  

[צד ב]

[...ה] כל נשק מאין, בקצף ובשנינה

באהבה ובשנאה ואיתן מושבו בארץ ישראל,

אשר היא בלבבו ובה יגָאֵל, ואל יִוָאֵל [לשון איוולת] להתיאש 

מישראל. אַיי חבּיבי, נתת מנה יפה בהפוע"ץ [הפועל הצעיר] 

האחרון להאדון מילנר. ואולם מה זו הנשיקה החטופה 

שנשק לך הלוזנקה. האם לא נשרפת בשלהבתה? ד.ש. [דוד שמעוני]

שמעוני לברנר (צד ב)

דבריו של שמעוני חידתיים. 

מיהו 'איש חזק ששמו בזק'? לא נדע. מיהו האדון מילנר? במכתב ששלח ברנר למ"י ברדיצ'בסקי, ב-6 באפריל 1908, הוא מציין כי 'ע"ד [על דבר] אותו ד"ר מילנר בפאריס אין אתי יודע עד מה'. 'לוזנקה' הוא אולי אנגרמה של קלוזנר (השערה שהעלה בפניי עורך הבלוג), הלא הוא ההיסטוריון ועורך השלוח יוסף קלוזנר, שחי אז באודסה ולא חיבב את ברנר. 

סדרת מכתבים זו, שכאמור מתפרסמת כאן בפעם הראשונה, חושפת טפח נוסף במסכת היחסים בין הסופר והמשורר. היא מאירה אותה באור חדש, חיובי יותר ושונה מהדימוי השלילי שעשוי היה לעלות, ולוּ למראית עין, מתיאורי שמעוני בסיפוריו של עגנון, שהיו רוויים ברמיזות לעגניות ומזלזלות.

______________________________

פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים aviad@edu.mishpat.ac.il

תודה לרֵעי פרופ' גדעון טיקוצקי, לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים ולעובדי ארכיון עגנון שבספרייה הלאומית על שסייעו לי כתמיד במאור פנים וברוחב לב והעמידו לרשותי את חומרי הארכיון.

התקווה הנושנה: 'כל עוד' בזמר העברי

הבית הראשון של 'התקווה' בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עדיאל לוי

א. 'כל עוד' של נפתלי הרץ אימבר

רבות נכתב על 'עוד לא אבדה תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).

אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'? 

עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).

שני הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה'. 

מה יש בו ב'כל עוד'?

מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו'). 

האקדמיה ללשון העברית

ב. 'כל עוד' של דוד שמעוני

נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ 1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130 אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – –: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי כן' – אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).

ומה העניק למשורר את הביטחון בכך?  תשובתו: 

וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל, / וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת)

הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

בבית הבא המשורר מתרפק באהבה על נופי הארץ וחבליה הגיאוגרפיים: 'וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדְּנֵךְ / בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם, / וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה / לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן, / וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כְעָשָׁן הָרַיִךְ / וְשָׁרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת  –', ומסכם: וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת', ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש, הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה – א"י.   

שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):

 

ג. 'כל עוד' של חיים חפר

שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).

הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:

בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):

כָּל עוֹד בִּי הַנְּשָׁמָה 

אֲחַפְּשֵׂךְ בֵּין מִדְבָּרִים, וְרֵיחוֹת הַהֲדָרִים 

בִּפְרִיחַת הֶחָצָב, וּבַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָיו 

אחר כך בפוגשו בה, הוא מדבר על לבה דברי ריצוי וקירבה, ועדיין היא מושא חלומו הלא ממומש:

בִּשְׂפָתַיִים רְעֵבוֹת, אֲדַבֵּר לָךְ אֲהָבוֹת / וּבְלֵיל חֲלוֹמוֹתַי, אֶשַׂאֵךְ בִּזְרוֹעוֹתַי

בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.  

האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן הנוקבת, ואיתן הגילוי:

אֵרַסְתִּיךְ בְּיִּסּוּרִים, בֵּין סְלָעִים וְדַרְדָּרִים / וְשֶׁלָּךְ אֲנִי כֻּלִּי, וְכֻלֵּךְ אַרְצִי שֶׁלִּי

לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין בייסורים. 

כאחד ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן דמים' המאורס לארץ ישראל. החל באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת/  יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בִּדְמָעוֹת'. 

ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר

ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995). 

דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על מעגל שנה:   

אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת, כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,  

אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי, אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה 

גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים, 

שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.

 אותו 'גבר', האב, בעומדו על יד גדר בית ספרו של הבן, מעלה בדמיונו את אביו-שלו, ונזכר שפעם הוא עצמו כילד הלך אחריו. עתה הוא מנסה לשמוע את צעדיו מאז:

גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו / עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדּוֹ נִצַּב  

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו / הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו.

אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים, שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב / וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו:  

גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, הֵן לֹא אִירָא / גַּם אִם אֶפֹּל פִּתְאוֹם, יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה.

מוהר יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן). 

את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה, הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:

כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ  

כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לֹו בֵּן, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה 

כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.  

כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר, כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה  

כָּל עוֹד עַל שְׁחֹר הַלּוּחַ, תִּתְנוֹסֵס מִלָּה. 

ה. 'כל עוד' של אהוד מנור

אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:

כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ קָם וּמִתְמַלֵּא כָּל חֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד בֹּקֶר מִן הַיָּם מַסְעִיר אֶת רֵאוֹתַי  

כָּל עוֹד צֶלֶם הָאָדָם מַבְחִין בֵּין חוֹל לְקֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד הַחֲלוֹם הַתָּם פּוֹקֵד אֶת לֵילוֹתַי  [...]

כָּל עוֹד חֹרֶשׁ מְלַבְלֵב בְּרִשְׁרוּשֵׁי צַמֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֹפֶק מְהַבְהֵב בְּקֶצֶב רַקּוֹתַי.  

כָּל עוֹד בְּחִבּוּק אוֹהֵב חִידַת חַיַּי נִפְתֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֵשׁ חַדְרֵי הַלֵּב תִּבְעַר בְּעַצְמוֹתַי.

 ובפזמון החוזר נוסף 'כל עוד' תשיעי:

לֹא תִּפֹּל רוּחַי, לֹא יֻתַּשׁ כּוֹחִי,  

כָּל עוֹד עַד מָחָר יִשָּׁאֵר, לַיְלָה אֶחָד לֹא יוֹתֵר.

מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש. והוא ממשיך: 'זֶה אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.

להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו ערטילאי כמו 'כנף התקווה'.   

ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'. 

אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' – תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו. 

לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.

ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנּוֹלַד עַל הַחוֹל מוּל הַגַּל הַכָּחֹל

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנִּצְרָב בַּחַמָּה בְּצִבְעֵי אֲדָמָה 

         כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / תַּחַת גַּג כּוֹכָבִים נוֹצְצִים וּקְרוֹבִים

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / הָעוֹנָה לַתַּנִּים בְּחֶשְׁכַת בֻּסְתָּנִים

 והפזמון החוזר:

אֲגַלְגֵּל אֶת יָמַי, אֲגַלְגֵּל / בֵּין צֵל וּבֵין אוֹר וּבֵין צֵל

בֵּין שִׂמְחָה לְעַצְבוּת לְשִׂמְחָה / בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה לִבְרָכָה

*

לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת: 

כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמוֹלֶדֶת / קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל

הנה מקהלת המוסד החינוכי של השומר הצעיר 'הרי אפרים', בהקלטה משנת 1963:

 ____________________________

עדיאל לוי גר במושב נחלים והוא מחנך ומרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל yehoshuadiel@gmail.com 

לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ

קריקטורה של חוג'ה (נחום פאליי) בעיתון ההומורסיטי 'חצי המלכות' בעריכת יצחק טריוואקס, פורים תרפ"ט

מאת אליהו הכהן

א. לא טוב כי יעזוב איש את ארצו

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מונה את גלי העליות לארץ, החל בעלייה הראשונה ועד החמישית, אך מעולם לא תיארה את גלי הירידה מן הארץ ולא מיספרה את מניינם לפי סדרם: הירידה הראשונה, הירידה השנייה והירידות שבאו אחריה. 

במקרים רבים, לאחר ההתלהבות הראשונה של העולים החדשים מן המפגש עם אדמת המולדת העתיקה, באה המציאות וטפחה על פניהם. בכל פעם מחדש היו עולים שהגיעו ארצה בהתרגשות רבה אך התאכזבו מן התנאים הקשים ומחוסר יכולתם להתבסס בארץ. מפח נפש זה הביא עמו גלי עזיבה מן הארץ שעליה חלמו ואליה נכספו. כל עלייה חדשה השילה כביכול מעל עצמה נשל של ירידה ויורדים. נטישת הארץ התרחשה לעתים בטפטוף ולעתים בגלים. באותם ימים טרם חודש המונח 'ירידה' (שהיא כמובן ההפך מ'עלייה') והנוטשים טרם כונו אז 'נפולת של נמושות' (כינוי שהמציא להם יצחק רבין). המונח הרווח היה 'עזיבה'. 

בכל התקופות עמדו אלה מול אלה: מכאן חלוצים עקשנים, שקשרו את גורלם עם ארץ המולדת ונאבקו בכל כוחם להישאר בה, למרות כל הקשיים, וכנגדם – המיואשים והנרפים שבעקבות כל מכשול שנתקלו בו מיהרו להרים ידיים ולעזוב. הם לא הצליחו להתמודד עם הפער בין הארץ שחזו בדמיונם ובין המציאות שנתגלתה להם. 

וכשם שהעליות השונות מצאו את ביטוין בשפע שירי עידוד לעולים שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה, כך גם לא פסחו שירי הזמר על תיאור הקשיים, הייאוש וחבלי הקליטה של כל גל עלייה חדש, ואף לא התעלמו מתופעת הירידה ונאבקו בה.

כך למשל, בשנים 1927-1926 פקד את הארץ משבר כלכלי שכמותו לא ידע היישוב העברי עד אז. האבטלה גאתה והקיפה את כל ענפי המשק. ממשלת המנדט הבריטי הפסיקה את העבודות הציבוריות שפרנסו פועלים רבים, בתי מלאכה וחנויות מסחר פשטו את הרגל ויוקר המחיה האמיר. העולים החדשים, בעיקר אלה שהגיעו לארץ בעלייה הרביעית ההמונית, איבדו תקווה לקיים את עצמם ושקעו בתחושות של תסכול ודיכאון. רבים מהם (יש המעריכים אותם בכ-15,000) לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. אווירת העוני והייאוש חלחלה אל שירי הזמר שנכתבו באותן שנים, ביניהם 'חלוץ בְּנֵה' ('הי, הי, הי, נעליים, בלי סוליות נעליים') של אביגדור המאירי ויואל אנגל; 'שירת העמק' ('חרוכים גם סחופים השדות, אין מרעה לפרות ... אל תפול') של יהודה קרני ואנגל; 'שיר יאוש' ('מעילי בלוי קרוע ... אין דירה ואין תלבושת') של המאירי ואנגל; 'תשרי סבא' ('ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע, לא נתת לי בזה החודש יומיים בשבוע', כלומר שני ימי עבודה) של עמנואל הרוסי.

השיר 'קרועים אנו' מאת אברהם שלונסקי
(החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה, ירושלים, תרפ"ה, עמ' 11)

אחד השירים הנפוצים ששיקפו את המאבק נגד הירידה בתקופה זו היה 'לא נלך מפה' (שנקרא גם 'שיר החזית'), כולו מפעל יחיד פרי יוזמתו של אביגדור המאירי (1970-1890). הוא חיבר את המילים בשנת 1927, התאים להם לחן חסידי של דבקות שהביא אתו מארץ מוצאו הונגריה והעלה את השיר על בימת 'הקומקום', התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ, שאותו הקים באותה שנה. השיר הושר לראשונה בתוכנית השלישית של הקומקום בביצוע כל חברי הלהקה. 

הנה טובה פירון, שהייתה בין חברי הלהקה המקורית, שרה שוב את השיר בסדרה 'שרתי לך ארצי' שהנחה דן אלמגור.

 

באולפני חברת DECCA בלונדון הוקלט שיר זה לראשונה בשנת 1935 בביצוע  מקהלת 'המכבי' המקומית. בהקלטה זו הושרה המילה 'לא' בהדגשה 63 פעם, כדי לתת יתר תוקף למסר הבוטה של השיר. אפשר לומר אפוא כי 'לא נלך מפה' היה לשיר השלילי ביותר בזמרת הארץ... 

ההקלטה הראשונה של 'לא נלך מפה', מקהלת המכבי, אנגליה 1935 (סטריאו ומונו)

מתחת לתווי הלחן, שנדפסו בתוכנייה של 'הקומקום', רשם המאירי בכתב ידו את המשפט: 'לאלה ההולכים בחרון ושבים בדמעות', וחתם 'תל אביב תרפ"ז'. 

התוספת 'ושבים בדמעות' לא באה לתפארת המליצה, אלא לציון עובדה נשכחת: את המוני היורדים שהצטופפו בנמל יפו בכל יום רביעי כדי לעלות על אנייה שתסיע אותם מכאן, הקיפו במעגלים פועלים מיפו ומן המושבות כשהם רוקדים מסביבם ושרים כנגדם 'לא נלך מפה'. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם (כמדומני היה זה אביגדור המאירי שציטט אותו), שיותר מכל שיר אחר, גרם שיר זה ליורדים שעמדו לעזוב את הארץ, לחזור בהם ולהישאר. 

יתר על כן, לא מעטים מבין היורדים התחרטו כעבור זמן על שעזבו את הארץ. נזכיר לדוגמה אחד מהם: שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897) שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי (י"א באדר תר"ף). הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו אל תוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו. במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז גר בה. בריאיון עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע חרטה על שהחמיץ את השנים שבהן נבנתה הארץ: 

אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי ... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות ('נסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין...', מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 18.

המשורר יעקב פיכמן פרסם אף הוא באותה עת שיר נגד עזיבת הארץ:

לוח החבר, תרפ"ט, עמ' 44

גם לאחר הקמת המדינה, בתקופת המעברות שבהן שוכנו אז המוני העולים בלהט הקיץ ובצינת החורף, בתנאי חיים קשים עד לבלי נשוא, חיפשו חלק מהעולים מוצא בעריקה מן הארץ. גם בקרבם ניכרה התופעה של חרטה בנמל היציאה, כפי שתיאר המשורר נתן אלתרמן בשנת 1954 את 'היורד מושקו איש רומניה', שעמד על סף ירידה מהארץ וברגע האחרון התעשת וחזר בו:

הטור השביעי, ד, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 236-235

ב. גולי ציון: המאבק בירידה הראשונה

תופעת הירידה מן הארץ איננה חדשה. היא החלה בטפטופים מאז היום הראשון של העלייה הראשונה. מבין חבורת הביל"ויים, אלה שנחשבו לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, שמנו למעלה מחמישים צעירים, נשארו בארץ  26 בלבד. כל היתר עזבו את הארץ. מקצתם שבו לארץ שממנה באו והיתר תרו אחר עתיד טוב יותר באמריקה ובארצות אחרות. שני העולים הראשונים של אגודה זו, יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביהם של משה ויהודה שרת, חזר לארץ כעבור עשרים שנה, ואילו דובנוב – אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע – לא שב ונפטר בניכר. 

מימין לשמאל: יעקב צ'רטוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב, רוסיה 1901 (ויקימדיה)

מרדכי קרניאל, איש העלייה הראשונה, איכר, כורם ומשורר שגר בזיכרון יעקב, כתב אז שיר שהפזמון החוזר שלו היה 'פֹּה, אַך פֹּה, בני עמי!' (ראו מאמרי, 'נטע כרמל: שיריו של מרדכי קרניאל מזכרון יעקב', בלוג עונג שבת, 13 בדצמבר 2019). 

האיכר פרץ הרצנשטיין, מבת שלמה הסמוכה, שנפטר ב-1909, ביקש לחרוט על מצבתו את צוואתו לבניו:

פה נטמן איש מדות בדמי ימיו,

מרובה ביסורים רוב שניו,

בן נאמן לארצו ועמו

היה עד אחרון יומו.

לבניו אחריו ציווה במרץ:

נא אל תעזבו את הארץ

מצבתו של פרץ הרצנשטיין בבית הקברות בזכרון יעקב (אתר בת שלמה)

הכנסייה הארצישראלית הראשונה, זכרון יעקב 1903
מנחם אוסישקין יושב במרכז ולימינו מרדכי קרניאל; בשורה העליונה, ראשון משמאל, עומד פרץ הרצנשטיין

המאבק בתופעת הירידה החל אפוא כבר בימי העלייה הראשונה

גלי הירידה הגדולים חלו בתחילת המאה העשרים. המושבות טרם הגיעו לעצמאות. הברון רוטשילד הפסיק את תמיכתו ביישוב והעביר את המושכות לידי ארגון יק"א. העבודה הערבית התפשטה והשתלטה בכל הענפים ובקרב הפועלים היהודים המעטים שררה אבטלה. השלטון הטורקי עצר את העלייה לארץ והקשה על יהודים לרכוש קרקעות. רבים מבני האיכרים, שגדלו ברוח התרבות הצרפתית שהשליטו פקידי הברון, עזבו את הארץ לאחר שמפעל ההתיישבות נראה באותם ימים ככישלון חרוץ.

בשנת 1902, בעיצומם של גלי ירידה אלה, כתבה חמדה בן יהודה בפתח העיתון השקפה שערך בעלה את הדברים המדכאים הבאים: 

הולכים, הולכים!

בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין. שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף [היקב] לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרת' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות ... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...

כדי לעודד ולהתעודד סיימה חמדה בן יהודה את רשימתה ברוח אופטימית:

ילדים אחרים ייוולדו במקום הבחורים שהלכו. נלמד גם אותם לדבר עברית, ואולי ידעו לאהוב את ארצם ביתר עוז, ביתר חום. הקטנים יהיו גדולים ו[י]מלאו לנו מקום כל אותם הצעירים אשר עזבונו, אשר בגדו בנו (השקפה, ג, גיליון 8, כ"ח באדר א' תרס"ב). 

אליעזר בן יהודה ורעייתו (השנייה) חמדה, ירושלים בערך 1912 (צילום: יעקב בן דב, ויקימדיה)

שבועיים אחר כך, ומעל אותה במה, פרסם נח שפירא (1931-1863) המשורר והפזמונאי איש העלייה הראשונה, שחתם תחת שיריו (ובהם 'הפזמון 'יה חי לי לי') ומאמריו בשם העט 'בר-נ"ש', את שירו 'עת לבכות'. בשיר קונן שפירא על אלה שעלו ארצה והחליטו לעזבה ולנדוד הלאה 'כבני צוענים'. זהו ככל הנראה השיר הראשון שנכתב בארץ על תופעת הירידה.

השקפה, ג, גיליון 10, י"ב באדר ב' תרס"ב

כעבור חודשיים פרסם שפירא רשימה נוספת שכותרתה 'לְוָיה' (השקפה, ג, גיליון 18, ט"ז באייר תרס"ב). שפירא, שהיה ממנהיגי אגודת הפועלים בעלייה הראשונה, גולל כאן את פרטי השיחה שניהל בנמל יפו עם חבריו שעמדו לעזוב את הארץ ובה ניסה לשכנעם להישאר ולא לעזוב. הנימוקים שהשמיעו לו רעיו, על סף ירידתם מהארץ, נטעו בו את התחושה שהוא משתתף בלוויה... 

שיר נוסף במאבקו נגד הירידה, בשם 'גולי ציון' פרסם שפירא בעיתון חבצלת בשנת 1904 (ללא חתימה), ואותו הציב מול השיר 'עולי ציון' – שיר שבח והלל לארץ ישראל שאותו חיבר על סיפון האנייה שהביאה אותו ארצה בשנת 1890. 'עולי ציון' הושר בלחן של חיים מילמן (על פי לחן השיר 'ציון ציון עיר אלהינו'), ואילו 'גולי ציון' היה שיר קינה ללא לחן. מעניינת הערתו של שפירא כי מזה שלוש שנים, 'מעת הייתה היציאה הראשונה', עשה לעצמו מנהג לרדת לחוף יפו כדי לראות 'לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו' :

חבצלת, 22 באפריל 1904, גיליון 21, עמ' 167-166

                                 

ג. חושו, התעודדו: המאבק בירידה השנייה

חלוצי  העלייה השנייה חוו גם הם חבלי קליטה קשים: מצוקות שהולידו התאבדויות (כפי שאפשר לראות על מצבות בבית הקברות בכינרת), מחלות קדחת לסוגיהן שנפוצו בהעדר שירותי בריאות ראויים, התעמרות של השלטון הטורקי ועוד. לימים רווחה בארץ הקביעה הבלתי מדויקת, שיוחסה לדוד בן גוריון, כי כתשעים אחוז מאנשי עלייה זו ירדו מן הארץ.

בניסיון לעצור את גלי הירידה, פנה אז המורה ישראל דּוּשְׁמַן אל כל המקוננים, המתאוננים והמתלוננים בשיר עידוד בשם 'שירו נא המשוררים' שחיבר בשנת 1911 (על שיר זה ראו במאמרי 'הוי המקוננים, הוי המתאוננים! על שיר זמר מימי העלייה השנייה בגנות ה"קיטוּר" ', מרדכי נאור [עורך], העלייה השנייה, 1914-1903 [עידן, 4], יד בן צבי, תשמ"ה, עמ' 218-213): 

שִׁירוּ נָא הַמְּשׁוֹרְרִים

רַק שִׁירִים מְעוֹרְרִים,

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! 

עִלְזוּ, שִׂמְחוּ, פַּזְּזוּ,

קַוּוּ לְטוֹב, הִתְעוֹזְזוּ!

לָנוּ תִּהְיֶה כָּל אַדְמַת צִיּוֹן.

 

הוֹי, הַמִּתְאוֹנְנִים!

הוֹי, הַמִּתְלוֹנְנִים!

אַל-נָא תְּמָרְרוּ חַיֵּיכֶם.

חוּשׁוּ, הִתְגּוֹדְדוּ

בֵּין יֶתֶר אֲחֵיכֶם,

חוּשׁוּ, הִתְעוֹדְדוּ

וּבְנוּ אַרְצְכֶם.

עוֹד לֹא פַּסָּה הַתִּקְוָה

הֱיוֹת לְעַם בֶּן-דְּרוֹר,

אָנוּ הִתְחַלְנוּ בַּמִּצְוָה

וְאָנוּ אוֹתָה נִגְמֹר! 

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

 

ד. אַל הוֹרֵד רֹאשׁ: המאבק בירידה השלישית

אחרי מאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו למעלה מחמישים איש, ביניהם 42 עולים חדשים ששוכנו בבית העולים ביפו עם הגיעם לארץ, וכן הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגיג ושני בני משפחת יצקר שנרצחו בפרדס בפאתי אבו כביר, ירד אבל כבד על היישוב. בעקבותיו נוצרה אווירת ייאוש ותחושת אין אונים. דומה היה כי מעתה ואילך ייפסק זרם העולים בעלייה השלישית וירבו היורדים מן הארץ. 

'ההוויה היתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'
מצבת הזיכרון ליוסף חיים ברנר, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב (צילום: דוד אסף)

כדי לרומם את הרוחות יצא אז המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) בשיר עידוד שהוקרא מעל כל במה: 'אַל ספוד! אַל בכות בעת כזאת! אַל הורד ראש!'. השיר פורסם לראשונה בניסן תרפ"א וזמן קצר אחר כך הלחין אותו יוסף מילֶט, שבצליליו נתן ביטוי מוזיקלי ברור לסימני הקריאה שבמילות השיר. 

הנה מקהלת קול ישראל בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של אריה לבנון (הקלטה משנת 1962):

שיר עידוד נוסף במאבק נגד הנטייה לירידה, בשם 'לא נזוז' נכתב גם כן בעקבות אותם מאורעות ואותו חיבר המשורר יעקב כַּהַן והלחין פואה גרינשפון. היה זה הראשון בסדרת שירי 'לא נזוז', שפשתה בזמרת הארץ החל מראשית שנות העשרים כדי לחזק את רוחם של הנשארים בארץ וממאנים לעוזבה. גם בשיר זה, כמו בשיר 'אַל ספוד', אין מסר של נקם כתגובה לפרעות, אלא להיפך. הוא פותח במילים: 'אֲנַחְנוּ לְשָׁלוֹם וְאַתֶּם לַקְּרָב, אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים וְאַתֶּם עַם רַב'. הפזמון החוזר בשיר הוא: 'לא נזוז מזה! לא נזוז מזה! עד עולם!' 

'לא נזוז' (פואה גרינשפון, שירים, הוצאת חלילית, 1975, עמ' 64)

הנה השיר בביצוע מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של רון זרחי (ההקלטה משנת 2011 מתוכנית בעריכתי שהוקדשה בין השאר לשירי גרינשפון):

   

ה. לא אשוב עוד לגולה: המאבק בירידה הרביעית

גלי הירידה הגדולים שאפיינו גם את ימי העלייה הרביעית, הולידו שירים רבים שאת כולם אפיין המוטיב 'לא נזוז'. הדובר הראשי של המאבק בירידה בתקופה זו היה המשורר אביגדור המאירי, שכבר ראינו לעיל את שירו 'לא נלך מפה'.

השירים הללו תיעדו במילים ובצלילים את הדיאלוגים הנוקבים שהתפתחו אז בין ההורים שנותרו בגולה לבין ילדיהם שעלו לארץ ואת ניסיונותיהם של ההורים, בעיקר האם, להחזיר את הבן או הבת אל הקן המשפחתי החמים בעיר או בעיירה. את הדיאלוגים האלה ניתן כיום לשחזר דרך זמרת התקופה טוב יותר מאשר באמצעות ספרי ההיסטוריה. סדרה ארוכה של שירים תיעדו את ניסיונות השכנוע ההדדיים האלה, שבדרך כלל לא צלחו, ואנו נזכיר על קצה המזלג כמה מהם.

ב'שני מכתבים', שירם של אביגדור המאירי ויואל אנגל, מפצירה האם בבנה שעלה לארץ לשוב לגולה: 'אביך מת, אמך חולה, בוא הביתה לגולה, בוא הביתה בן חביב, בוא הביתה לאביב, בוא הביתה, בוא!'. על פנייה נרגשת זו משיב הבן החלוץ לאמו, במכתב שנכתב בדמעת עין בשנת תרפ"ד (1924) בירושלים: 'לא אשוב עוד לגולה, לא אזוז מפה לעד'. כאן חוזר המוטיב שהחל בו יעקב כהן בשירו 'לא נזוז מפה'.

הנה אפי בן ישראל ומשה בקר בהקלטה משנת 1988:

  

שיר נוסף של המאירי, שהועלה בתרפ"ט על בימת 'הקומקום' בתוכניתו השמינית, הוא 'ירושלים, ירושלים' ('מעל פסגת הר הצופים'). ארבעה בתים לשיר, מתוכם מושרים בדרך כלל שניים בלבד, הראשון והאחרון. הבית השני והשלישי 'צונזרו' במרוצת השנים על ידי מורים ומחנכים בגלל נימתם הביקורתית.

במאי ההצגה הכניס חידוש בבימוי: עם תחילת ביצוע השיר, על רקע ציור של ירושלים כתפאורת רקע, הייתה הבמה חשוכה לחלוטין. עם כל בית נוסף שהושר התחזקה בהדרגה התאורה, עד שבבית האחרון, כשהשיר הסתיים במילים: 'ירושלים, ירושלים, אני לא אזוז מפה'. הייתה הבמה כולה מוצפת אור, שוב חזר המוטיב של 'לא אזוז'.

מתוך תוכניית הקומקום, תרפ"ט (1928)

בשיר אחר, 'בואי אימי, בואי הנה', אף הוא פרי עטו של המאירי וגם הוא הושר על בימת 'הקומקום', התהפך הדיאלוג: הבן מזמין את אימו לבוא אליו לארץ ישראל. כדי לעודדה לבוא אליו ארצה, הוא מונה בפניה את נפלאות הארץ: 'פּוֹרְחִים בַּחֹרֶף הָעֵצִים, וּבְדֶצֶמְבֶּר מִתְרַחֲצִים. וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה, שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת עַד אֵין סוֹף'. תשובתה החוזרת היא: 'לֹא אוּכַל לָלֶכֶת שָׁמָּה – זָקַנְתִּי...'. רק כשהוא מבטיח לה נכד, היא מתרצה ונענית לו:

וְעַל כָּל אֵלֶּה, וְעַל כָּל אֵלֶּה
נֶכֶד אֶתֵּן לָךְ בְּחֵיקֵךְ –
בּוֹאִי, אִמִּי, בּוֹאִי!

הִנְנִי הוֹלֶכֶת, בֵּן יַקִּיר לִי –
חַכֵּה לִי!

אם בעבר נתפשה עמדתו התקיפה של הבן – 'לא אזוז מפה' – כביטוי לפטריוטיות ברוכה – כיום, ממרחקי זמן, מותר לנו לנקוט גישה אמפטית ומורכבת יותר: להבין, ואולי גם להזדהות עם עמדת ההורים. הבן החלוץ שעלה ארצה השאיר מאחוריו הורים זקנים, ללא פנסיה וללא תמלוגים מביטוח לאומי, ללא קופת חולים וללא משענת כספית. ההורים קיוו כי הבן, שאותו גידלו בעמל רב וחסכו מפיתם למענו, יעמוד להם בערוב ימיהם וידאג לכלכלתם, אלא שהבן החלוץ עזבם לאנחות והשאירם לבד לעת זקנתם וככלות כוחם.

לכל השירים האלה, קדם 'נא הגידי ילדתי', שנכתב בשנות העשרים והיה השיר הראשון שתיעד בצלילים את הדיאלוג בין אם לבתה על רקע העלייה ארצה. את המילים חיבר הפזמונאי קדיש יהודה סילמן (1937-1880), והלחין המורה לזמרה בגימנסיה הרצליה חנינא קרצ'בסקי (1925-1877).

האם שבשיר מנסה להזהיר את הבת לבל תעזוב אותה ותיסע לארץ ישראל: 'ים סוער רחב ידיים, אניות טובעות במים, איך תסעי לארץ ישראל?' ובנוסף, חם שם, אין שם מים, העבודה קשה. מה תעשי שם? 'מָה אִמֵּךְ תְּקַבֵּל נַחַת? תְּהִי טַבַּחַת אוֹ טַיַּחַת'? אבל הבת הנלהבת אינה נרתעת ומשיבה: אני רוצה רק לארץ ישראל, ואפילו אם אצטרך לעבוד שם בשטיפת רצפות. תשובתה לאימהּ, ערב עלייתה ארצה, מקבילה לתשובתו של הבן החלוץ לאימו בשיר 'שני מכתבים'.

 הנה רותי בן-אברהם בהקלטה משנת 2004:

שירים ופזמונים אלה שימשו לא רק לעידוד העלייה לארץ – ולו גם על חשבון צערם של ההורים – אלא גם רפואה מונעת נגד ירידה. הם באו להרתיע מבעוד מועד את החלוצים שעמדו לעלות לארץ ולהזהירם מפני הקשיים שייתקלו בהם ועלולים לגרום לירידתם.

ו. עלייה לצורך ירידה

לסיום, פרפראות אחדות מתוך הפולקלור הארץ-ישראלי הקשורות בעלייה לארץ ובהשתקעות בה. 

דב בֶּר בורוכוב (1917-1881), ההוגה הבולט של הציונות הסוציליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון, התכונן פעמים אחדות לעלות לארץ, שכן – כך כתב לאישתו – תהיה זו חרפה ופשע אם לא ינצל זכות זאת. הוא הבטיח לחבריו להגיע ארצה תוך חודשיים-שלושה, אך לא עמד בדיבורו. כשייסדו חבריו בירושלים בשנת 1910 את העיתון האחדות, הם פנו אליו שוב והציעו לו להשתלב בעבודת המערכת. מצד אחד הוא באמת רצה לעלות ולעסוק בחקר ארץ ישראל ובלימוד שפות שמיות, אך מצד שני חשש כי העלייה לארץ תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותו. בגיל 36 הלך בורוכוב לעולמו מבלי שפקד את הארץ. הוא הובא אליה ב-1963, שנים רבות לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בכנרת.

 בשנים 1912-1911 ביקר בארץ הסופר והמבקר הנחשב דוד פרישמן (1922-1859), ובעקבות ביקורו זה אף כתב ספר ושמו בארץ (ורשה: אחיספר, תרע"ג). באותו ביקור הזמינוהו מוקיריו הסופרים להישאר בארץ ואף הבטיחו לדאוג לרווחתו הכלכלית. היה זה יום קיץ לוהט, ופרישמן ניגב את הזיעה ממצחו והשיב ללא היסוס: 'לכשאשתגע – אשתקע'... (ראו ל"י ריקליס [עורך], המורה [לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל], הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 78).

דניאל פֶּרְסקי (1962-1887), יליד מינסק, שהיגר לארצות הברית ושימש בה סופר, עורך, מורה וחוקר פולקלור, אימץ לעצמו את התואר 'עבד לעברית' ופרסם מאמרים וספרים רבים בשפתנו. הוא היה ציוני מסור שהשתתף בקונגרסים ציוניים והטיף כל ימיו לעלייה ארצה. יום אחד נשאל על ידי ידידיו מדוע אינו מממש את עקרונותיו ועולה לארץ ישראל? עוד יגיע היום שבו אעלה – השיב. לאחר ששבו והציקו לו בעניין זה, גמלה בו לבסוף ההחלטה להתנתק מן הגולה ולהשתקע סופית בארץ האבות, אך לפני כן דאג שלקראת עלייתו לארץ יערכו לו מוקיריו וידידיו נשפי פרידה ומשתאות.  

מודעה על נשף פרידה בווינה בירחון 'דברנו' לקראת עלייתו של פרסקי ארצה, 1930

בקיץ 1930 דרכו כפות רגליו של פרסקי לראשונה בארץ ישראל. עד מהרה השתלב בהווי המקומי וחש את עצמו כיליד הארץ. הוא התהלך להנאתו במכנסי חאקי קצרים בטיילת של חוף תל אביב, קנה 'סאברס' ותירס חם מרוכלים, ואחר כך ישב בבתי קפה וכתב מאמרים ופיליטונים. כעבור שלוש שנים עזב פרסקי את הארץ ושב לניו יורק. 'אתה שוב כאן, פרסקי, מה קרה?' – שאלו אותו חבריו הסופרים. 'אומר לכם את האמת', השיב להם, 'נוכחתי לדעת כי אינני יכול לחיות ללא הגעגועים לציון'...

גם הוא שב לציון לאחר מותו, ונטמן בבית הקברות בקרית שאול. 

ונסיים במכתב מרגש שכתב שמחה וילקומיץ (1918-1871), מראשוני המורים העבריים בארץ, לתלמידתו מראש פינה שרה סוגין, אשר התלבטה עמו בדבר עתידה. השנה היא תרע"ב והמחנך מביע באוזניה עד כמה רעה בעיניו עזיבת הארץ: חטא כבד וטיפשות גדולה.

ואין מוחי מוכשר כלל להשיג איך כה יוַאלו אנשים לעזוב ארץ מולדת, ארץ העבר והעתיד של עמנו, לנוע לארצות נכר ולהיטמע בגויים. אכן חוטאים הם, בני עמנו, לארצם ולנפשם חטאה גדולה ... לבי עלי כואב לראות כי גם הטובים בתלמידינו ובתלמידותינו אינם מגיעים בחיבתם לארצם ולכל קדשי עמם לקרסולי הפועלים והפועלות, המורים והמורות העולים מרוסיה, מגליציה ומיתר ארצות הגלות.

הוא מעיד על כאב לבו נוכח ירידתם מהארץ של תלמידיו, להם הקדיש את חייו, ועל תחושותיו הקשות כלפיהם: 

אתאבל עליהם כאשר יתאבל יהודי נאמן לדתו על בנו המומר שעזב את עמו ואלהיו בגלל צל של הנאה חומרית. כמוהו אחשבם לפושעים ולבוגדים כל עוד לא ישובו בתשובה שלמה לעמם ולארצם.

מכתבו של וילקומיץ לשרה סוגין, תרע"ב
ל"י ריקליס (עורך), המורה (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 252