התקווה הנושנה: 'כל עוד' בזמר העברי

הבית הראשון של 'התקווה' בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עדיאל לוי

א. 'כל עוד' של נפתלי הרץ אימבר

רבות נכתב על 'עוד לא אבדה תקוותנו', שורת הפזמון הידועה של הימנון מדינתנו 'התקווה'. בין השאר נטען כי היא מתפלמסת עם דברי העצמות היבשות בחזון יחזקאל: 'הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ' (יחזקאל, לז 11).

אנו נעקוב דווקא אחר שורת הפתיחה של ההימנון, וליתר דיוק אחר צמד המילים 'כל עוד' הפותחות את ההמנון ('כל עוד בלבב פנימה') ומשמשות אנאפורה בשיר 'תקוותנו' בנוסחו המלא. צמד זה פותח את שמונת בתיו של הנוסח המקורי ומשמש מוטיב מרכזי בו, בצירוף הפזמון החוזר 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

מניין שאב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר ההימנון, את הצירוף 'כל עוד'? 

עד כמה שהדבר עשוי להפתיע, צירוף לשוני זה, השגור כיום בפינו, מצוי במקרא פעמיים בלבד, וככל הידוע לי אינו מצוי כלל בספרות חז"ל, בתלמודים או במדרשים, לא במדרשי ההלכה ולא במדרשי אגדה. בספר שמואל תיאר הנער העמלקי באוזני דוד ואנשיו את נסיבות מותו של שאול, שביקש מהנער שימית אותו: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי' (שמואל ב, א 9). שאול זירז את משרתו (הנער) לעשות כן ולקצר את ייסוריו, ועל אף שגסס וידע כי מותו קרוב וצפוי, ירא מאויביו הפלישתים הסוגרים עליו שלא ישיגוהו ויתעללו בגופתו. ההיקרות השנייה בתנ"ך נמצאת בספר איוב, שם מעיד איוב על עצמו שמעולם ועד אחרית ימיו, אמר ויאמר אך ורק את האמת שבלבבו: 'כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה' (איוב, כז 4-3).

שני הפסוקים מקשרים את ההיגד 'כל עוד' עם הנפש, הרוח והנשמה, ואפשר להניח שאחד מהם או שניהם שימשו השראה ל'תקוותנו' ולצירוף 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה'. 

מה יש בו ב'כל עוד'?

מבוטאת בו אמונה מוצקה שעל אף שבריריות המצב האנושי או הלאומי, עדיין נותר עוגן קיומי שעליו ניתן להשעין את תקוות המחר. שירי 'כל עוד' רבים נכתבו מאז 'תקוותנו' של אימבר, וניתן לבחון על פיהם את הערכים החשובים בעיני כל משורר. חשובה לא פחות היא הסיפא של 'כל עוד', תשלום התנאי, כלומר הנסמך שקיומו מותנה בהתקיימותו של הסומך. למשל 'כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה' – הסומך, התנאי (הכיסופים לציון), והנסמך המבוקש הוא קיבוץ הגלויות ('עוד לא אבדה תקותנו ... לשוב לארץ אבותינו'). 

האקדמיה ללשון העברית

ב. 'כל עוד' של דוד שמעוני

נתחיל את סקירתנו (הלא שלימה ולא ממצה) בשיר 'ארץ ישראל' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'ואף על פי כן'), שחיבר דוד שמעוני (1956-1886). השיר חובר, ככל הנראה, בשלהי שנת תרפ"ט (קיץ 1929), בעקבות מאורעות הדמים שפרצו אז ברחבי הארץ וגבו את חייהם של למעלה מ-130 אנשים, נשים וילדים שנרצחו באכזריות בידי פורעים ערבים והמון מוסת: בירושלים, בחברון, בצפת, בתל אביב, ביפו ובעוד מקומות. יישובים חרבו ויושביהם נמלטו, בתיהם ושדותיהם הועלו באש. שמעוני, שנחרד מהשמועות הקשות, ביטא בשיר, את בטחונו בעתיד: 'וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – –: / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!', ובמילים אחרות, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות ארצנו ולא יחלש הקשר הנצחי בין הארץ לבין העם. משמעות רבה יש ל'ו' של 'ואף על פי כן' – אין זו ו' החיבור אלא ו' הניגוד, והיא רומזת לכל הפרעות והרציחות ומאמצי אויבינו לרופף את אחיזתנו בארץ, שנודעו לרבים מן העדויות והעדים למאורעות (ה'כן' ו'הכל' שבשורת הפתיחה).

ומה העניק למשורר את הביטחון בכך?  תשובתו: 

וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל, / וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

הפרסום הראשון של השיר בלוח 'החבר' לשנת תרצ"א (זמרשת)

הווי אומר: נשמת האומה, דופק חייה ודבקותה באמונותיה (אולי בהשראת התפילה העתיקה 'שומר ישראל', בה נאמר 'וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'), הן הערובה לקיום הקשר הנצחי. את אלו דימה שמעוני למעיין מים חיים ולזריחת השמש: 'לֹא יֶחְרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ, / לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ' (הדימוי האחרון נלקח מן הסתם מברית הקשת: 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר ... וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' – בראשית, ח 22), והנה הוא כפונה אל הארץ ומבטיח לה שעל אף כל הקשיים, לא נמיר אותה בארץ אחרת גם אם תוצע לנו או תקסום לנו יותר: 'וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – / אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

בבית הבא המשורר מתרפק באהבה על נופי הארץ וחבליה הגיאוגרפיים: 'וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדְּנֵךְ / בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם, / וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה / לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן, / וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כְעָשָׁן הָרַיִךְ / וְשָׁרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת  –', ומסכם: וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי – אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!'

זוהי אמונה יוקדת בכך שלא זו בלבד שאחיזתנו בארץ לא תחלש לנוכח ההתנגדות הערבית והבוגדנות הבריטית, אלא עוד תתחזק 'בְּיֶתֶר עֹז וּבְיֶתֶר שְׂאֵת', ברוח: וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. שמעוני משוכנע שנזכה לכך שהיא תיקרא: 'ארץ ישראל', ולא בשמה המנדטורי 'פלסטינה', שרוקן ממנה את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו. אכן, מסיבה זו ממש, הקפידו בני היישוב בשנות המנדט הבריטי לכנות את הארץ: פלסטינה – א"י.   

שורות ה'אף על פי כן' של שמעוני גם זכו לשלושה לחנים שונים מאת נחום נרדי (כאן בביצועה של שושנה דמארי), יריב אזרחי, ופואה גרינשפון. הנה מקהלת מכללת לוינסקי בניצוחו של רון זרחי שרה בלחנו של גרינשפון בקונצרט שהנחה אליהו הכהן (2011):

 

ג. 'כל עוד' של חיים חפר

שיר אחר, שמושאו האמיתי מתגלה רק בסופו, הוא 'כל עוד בי הנשמה' של חיים חפר (2012-1925). זהו שיר אהבה לוהט של איש לאהובת לבו, שהמוטיב החוזר ומתנגן לכל אורכו פעמים רבות הוא 'כל עוד' (1975).

הנה השיר בביצועו של יהורם גאון:

בברכת 'אֱלֹהַי נשמה' הנאמרת בתפילת השחר נאמר: 'כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ', והמתפלל מביע כך את עוצמת אמונתו, שלשם כך נברא. גם חפר מבקש לחזק את רושמה של אהבתו הגדולה, שהיא מעל לתמורות הזמן, שהיא נצחית. את מושא אהבתו הוא מחפש תחילה (בבית הראשון של השיר):

כָּל עוֹד בִּי הַנְּשָׁמָה 

אֲחַפְּשֵׂךְ בֵּין מִדְבָּרִים, וְרֵיחוֹת הַהֲדָרִים 

בִּפְרִיחַת הֶחָצָב, וּבַגֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָיו 

אחר כך בפוגשו בה, הוא מדבר על לבה דברי ריצוי וקירבה, ועדיין היא מושא חלומו הלא ממומש:

בִּשְׂפָתַיִים רְעֵבוֹת, אֲדַבֵּר לָךְ אֲהָבוֹת / וּבְלֵיל חֲלוֹמוֹתַי, אֶשַׂאֵךְ בִּזְרוֹעוֹתַי

בבית השלישי הוא מבטיח לאהובתו: 'עַל רֹאשֵׁךְ אֶפְרֹס סֻכָּה, אַתְּ תִּהְיִי לִי לַמַּלְכָּה', ממש כמו פריסת ההינומה שבחופה. עד שלבסוף מתגלה מי היא אהובה זו: 'אַתְּ יַם סוּף וְהַר חֶרְמוֹן, יוֹם חָדָשׁ וְנוֹף קַדְמוֹן'.  

האמנם? ואולי אלו בכלל מטפורות לאהובה שפנים רבות לה, ושהיא גם נשגבה וטהורה – עטוית הינומה צחורה כשלג החרמון וגם עמוקה ומסתורית כים סוף? והנה באות השורות החותמות, באמירתן הנוקבת, ואיתן הגילוי:

אֵרַסְתִּיךְ בְּיִּסּוּרִים, בֵּין סְלָעִים וְדַרְדָּרִים / וְשֶׁלָּךְ אֲנִי כֻּלִּי, וְכֻלֵּךְ אַרְצִי שֶׁלִּי

לדידו של חפר, אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורין, ומעל לכל הרומנטיקה המתקתקה של חלומות והבטחת מלכוּת, נופים קסומים וריחות הדרים, נמצאות ההקרבה ומסירות הנפש ('ושלך אני כולי'). המציאות המרה שאליה נחבטת לעיתים קרובות הדבקות במולדת והדם השותת מן הבשר שנקרע בדרדרים, הם אלה שמצדיקים את 'וכולך ארצי שלי', אירוסין בייסורים. 

כאחד ממשוררי הדור שהקיז את דמו במלחמת העצמאות, חפר פָּרַט כאן על מיתר ידוע בשירה העברית המתחדשת: מוטיב 'חתן דמים' המאורס לארץ ישראל. החל באברהם שטרן ('יאיר') בשירו 'הרי את מקודשת לי' (1934): 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת / כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל / ... אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי', עבור באלכסנדר פן בשירו 'על גבעות שייח אבריק' ('אדמה-אדמתי'), שהוקדש לשומר אלכסנדר זייד שנרצח (1941): 'אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם', וכלה באהרן אשמן ובשירו 'ככה כך': 'כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה / כָּךְ וְכָךְ וְלֹא אַחֶרֶת/  יָם תִּיכוֹן וְיָם כִּנֶּרֶת / גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד / מִנִּי אָז וַעֲדֵי עַד ... שִׁירִי לִי, שִׁירִי לִי עוֹד וָעוֹד / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בִּדְמָעוֹת'. 

ד. 'כל עוד' של עֵלי מוהר

ולשיר 'כל עוד' אחר לגמרי, שאותו כתב עֵלי מוהר (2006-1948) והלחין יוני רכטר, ושמו הלא מפתיע הוא 'כל עוד' (1995). 

דומה שאין הורה שאינו מתרגש ממעמד כניסת ילדיו לכיתה א'. מתרגש ודואג גם יחד. האם ישתלבו הבן או הבת בכיתתם ובבית הספר, האם יצליחו לרכוש את מיומנויות הקריאה והכתיבה, ועוד ועוד. המשורר התל-אביבי עֵלי מוהר לקח חוויה חד-פעמית זו וגזר ממנה משל על מעגל החיים של יחסי אב–בן–אב וגם על מעגל שנה:   

אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת, כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,  

אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי, אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה 

גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאָר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים, 

שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.

 אותו 'גבר', האב, בעומדו על יד גדר בית ספרו של הבן, מעלה בדמיונו את אביו-שלו, ונזכר שפעם הוא עצמו כילד הלך אחריו. עתה הוא מנסה לשמוע את צעדיו מאז:

גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו / עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדּוֹ נִצַּב  

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו / הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו.

אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים, שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב / וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו:  

גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, הֵן לֹא אִירָא / גַּם אִם אֶפֹּל פִּתְאוֹם, יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה.

מוהר יצר כאן היפוך תפקידים. לא בנו הקטן נזקק לתמיכתו-ליוויו, אלא הוא עצמו, האב, הוא השואב השראה ועידוד מבנו ומחבריו לכיתה (בחיים עצמם לעלי מוהר הייתה בת ולא בן, אך אין זה משנה, כמובן). 

את השיר סיים מוהר ברצף של שמונה מטפורות התחדשות שבמרכזן לימוד השפה מן המסד, אותיות האלף-בית, המתחברות למילה הנכתבת על הלוח. בראש כל מטפורה, הוא הציב 'כל עוד', בתפקידו המסורתי: עוגן לביטחון הבלתי מעורער ביכולתו לקום מכל נפילה, בלב מתרונן משירה. לא תהא זו השערה חסרת ביסוס, שעלי מוהר, בנו של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר, כתב כאן על עצמו, כמי שהקשיב לקול צעדי אביו בעודו צועד לבדו בדרך שסלל לעצמו:

כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ  

כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לֹו בֵּן, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו 

כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה 

כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה.  

כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר, כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה  

כָּל עוֹד עַל שְׁחֹר הַלּוּחַ, תִּתְנוֹסֵס מִלָּה. 

ה. 'כל עוד' של אהוד מנור

אהוד מנור (2005-1941), יליד הארץ וחתן פרס ישראל, כתב ב-1987 את אחד השירים האישיים ביותר שלו, שאף הוא נקרא 'כל עוד'. בסגנון האופייני למנור השיר נע מתופעות טבע בנליות-מונוטוניות אל חוויות אישיות ספונטניות המושפעות מעולם הטבע, וחוזר חלילה. השיר הולחן בידי בועז שרעבי שגם שר אותו:

כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ קָם וּמִתְמַלֵּא כָּל חֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד בֹּקֶר מִן הַיָּם מַסְעִיר אֶת רֵאוֹתַי  

כָּל עוֹד צֶלֶם הָאָדָם מַבְחִין בֵּין חוֹל לְקֹדֶשׁ 

כָּל עוֹד הַחֲלוֹם הַתָּם פּוֹקֵד אֶת לֵילוֹתַי  [...]

כָּל עוֹד חֹרֶשׁ מְלַבְלֵב בְּרִשְׁרוּשֵׁי צַמֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֹפֶק מְהַבְהֵב בְּקֶצֶב רַקּוֹתַי.  

כָּל עוֹד בְּחִבּוּק אוֹהֵב חִידַת חַיַּי נִפְתֶּרֶת 

כָּל עוֹד אֵשׁ חַדְרֵי הַלֵּב תִּבְעַר בְּעַצְמוֹתַי.

 ובפזמון החוזר נוסף 'כל עוד' תשיעי:

לֹא תִּפֹּל רוּחַי, לֹא יֻתַּשׁ כּוֹחִי,  

כָּל עוֹד עַד מָחָר יִשָּׁאֵר, לַיְלָה אֶחָד לֹא יוֹתֵר.

מה יישאר ל'לילה אחד לא יותר', מה ירומם את רוחו וישמר את כוחו? הלילה עצמו (על כל כישופיו), החלומות התמימים, החיבוק האוהב? סתם ולא פירש. והוא ממשיך: 'זֶה אוּלַי תָּמִים, אַךְ תָּמִיד אָשִׂים / אֶת חַיַּי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם'. וגם כאן מותיר אותנו מנור תוהים: בידי מי יפקיד את חייו? רק המילים החותמות את השיר פותרות את החידה: 'עַל כְּנַף הַתִּקְוָה'.

להניח בשתי ידיים, משמעו להשעין את חייו בביטחון מלא וללא היסוס על משהו ערטילאי כמו 'כנף התקווה'.   

ההשוואה עם 'התקווה', ההמנון הלאומי שלנו, מתבקשת. כל שורה של מנור נפתחת במילים הראשונות של 'התקווה', 'כל עוד', והשיר עצמו מסתיים במילה 'התקווה'. 

אך מה רב ההבדל בין השניים. אימבר ב'תקוותינו' – השיר רב הבתים שקוצר והפך ברבות השנים ל'התקווה' – תלה את תקוותיו לקיבוץ הגלויות והקמת ממלכה יהודית במנהגים יהודיים עתיקים: הפנייה ל'מזרח' בעת התפילה ('ולפאתי מזרח קדימה'), ההליכה למקומות הקדושים כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, תיקון חצות, קינות תשעה באב. לדידו של אימבר, בזכות המנהגים שהעם היהודי שימר בשנות הגלות, עדיין 'בלבב פנימה, נפש היהודי הומיה', ו'רגש אהבת הלאום בלב יהודי פועם'. 'תקוותנו', כשמו כן הוא: שיר לאומי הכתוב בלשון רבים ומדברר את רחשי העם לדורותיו. 

לא כן שירו של אהוד מנור, שהוא שיר אישי הכתוב בגוף ראשון ואין בו זכר לא ליהודי אף לא לישראלי שבו, כי אם ל'צלם האדם', אשר אומנם 'מבחין בין חול לקודש' (ביטוי הלקוח מנוסח ההבדלה הנאמרת במוצאי שבת). אין לפקפק בישראליותו של מנור ('אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'), ועשרות שירי הזמר שלו ספוגים, כידוע, באהבת המולדת ('קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל'). אך המעקב אחר מוטיב 'כל עוד' בשירה העברית ובזמר הישראלי חושף את המעבר משירת הרבים של אני-לאומי, לעבר שירת היחיד, שמטבעה היא אוניברסלית ונטולת סממן יהודי או ישראלי.

ואכן, שיר 'כל עוד' נוסף שכתב אהוד מנור והלחין (וביצע) חנן יובל הוא 'ים תיכוני' (1985). השיר כולו נטוע בנופים ובהוויה הישראלית, אך ישראל שבשיר איננה מדינת לאום בעלת גבולות אלא חלק ממרחב גדול יותר – מרחב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון, מרחב של חולות וגלים כחולים שמשותפים לכולם.

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנּוֹלַד עַל הַחוֹל מוּל הַגַּל הַכָּחֹל

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / שֶׁנִּצְרָב בַּחַמָּה בְּצִבְעֵי אֲדָמָה 

         כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / תַּחַת גַּג כּוֹכָבִים נוֹצְצִים וּקְרוֹבִים

כָּל עוֹד אֲנִי יָם תִּיכוֹנִי / הָעוֹנָה לַתַּנִּים בְּחֶשְׁכַת בֻּסְתָּנִים

 והפזמון החוזר:

אֲגַלְגֵּל אֶת יָמַי, אֲגַלְגֵּל / בֵּין צֵל וּבֵין אוֹר וּבֵין צֵל

בֵּין שִׂמְחָה לְעַצְבוּת לְשִׂמְחָה / בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה לִבְרָכָה

*

לסיום ניזכר בעוד 'כל עוד', מתוך שירו הנודע של שמואל בס, 'שירה הנוער', שנכתב בראשית שנות השלושים (לחן דוד מערבי) והתחבב מאד על חניכי תנועות הנוער החלוציות (כולל הטעות הנפוצה 'שירת הנוער'). בשנה טרופה זו מקבלות מילותיו משמעות מיוחדת: 

כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמוֹלֶדֶת / קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל

הנה מקהלת המוסד החינוכי של השומר הצעיר 'הרי אפרים', בהקלטה משנת 1963:

 ____________________________

עדיאל לוי גר במושב נחלים והוא מחנך ומרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל yehoshuadiel@gmail.com 

עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (ג)

'קינה על מות הרצל' מאת נ"ה אימבר, הוצאת מרדכי קצנלנבוגן, וילנה (אוסף ד"ר מוטי פרידמן)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של מאמר זה פורסם כאן

החלק השני פורסם כאן

ו. בְּכֵה ישראל

צבי אָלוֹטין (הספרייה הלאומית)

כאמור בחלקים הקודמים, רוב השירים שנכתבו על מות הרצל לא נכתבו על מנת שישירו אותם, מקצתם הותאמו ללחנים מוכרים ורק שירים ספורים זכו להלחנה מקורית. הזכרנו בסעיפים קודמים את לחניהם של אידלסון וקרצ'בסקי, שהושרו בארץ, ועתה ניתן דעתנו לשיר מולחן נוסף שאף הושר אך נשכח לחלוטין. שיר זה חובר על ידי צבי אָלוֹטין, ממשוררי חיבת ציון הנשכחים, שפרסם בשנת 1895 ספר שירים ושמו כינור בת עמי: שירי ישורון (ניז'ין תרנ"ה).

שירו 'על-מוּת הרצל', המתחיל במילים 'בְּכֵה ישראל', נדפס לראשונה בעיתון הצפירה סמוך למותו של הרצל, ואחר כך הולחן בידי הרמן צבי ארליך (מי שהלחין את 'נרותי הזעירים' ואת 'גלות מאַרש' שהיה ללחן 'פה בארץ חמדת אבות'). מילות השיר הופיעו בשירון שירי ציון (נדבורנה תרס"ה), והלחן נדפס בקובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים, שערך ארליך (חברת 'ציון', נדבורנה תרס"ו, עמ' 1). ארליך הלחין גם שיר ביידיש שחיבר אריה לייב יפה לזכר הרצל: 'בײַ הרצל'ס קבֿר' (ליד קברו של הרצל). 

הצפירה, 22 ביולי 1904, עמ' 417

השיר מעולם לא הוקלט וככל הנראה גם לא הושר בערבי שירה בציבור בארץ, אך מתברר כי בגולה הושר גם הושר. מרים שיקלר (1987-1895), ילידת ויז'ניץ שבבוקובינה (כיום באוקראינה), שהייתה בנעוריה חברה במקהלה של תנועת נוער ציונית (כנראה 'צעירי ציון'), זכרה את האבל על מות הרצל ואת השירים ששרו לזכרו. לדבריה, 'בְּכֵה ישראל' היה שיר מוכר, נפוץ ואהוב.

הגעתי אליה בעקבות מכתב ששלחה למערכת עיתון הארץ בחודש ספטמבר 1981 ובו התאוננה על כך שאין שרים בארץ בכ' תמוז את השיר הזה. 



התקשיתי לאתרה מאחר שלא הותירה כתובת. רק כעבור שלוש שנים, ב-1984, הצלחתי סוף סוף לפגוש אותה בבית נכדתה ברעננה ולשוחח אתה. היא הייתה אז על סף העשור העשירי לחייה, כבדת שמיעה וראייה, ובדמדומי צלילותה החלה לשיר באוזניי את השיר כשהיא זוכרת במדויק את כל מילות הבית הראשון. באותם הימים היו בידי רק מילות השיר, אך לא הכרתי את הלחן ולא ידעתי מאומה על זהות מחברי המילים והלחן. בארכיוני מצאתי את ההקלטה הישנה והנה היא כאן לפניכם:

יאיר לרון נעתר לבקשתנו ושר את 'בכה ישראל' במיוחד עבור רשימה זו. ככל הידוע לנו זו ההקלטה הראשונה של השיר:

ז. מנהיגים סופדים בשיר

מקס נורדאו (1923-1849), יד ימינו של הרצל בהנהגה הציונית וידידו הקרוב, נשא על במת הקונגרס הציוני השביעי, בקיץ 1905, נאום הספד נרגש במלאת שנה למות המנהיג. בתום דבריו קרא שיר שחיבר לזכר הרצל, שהותאם, לדבריו, לצלילי מלחין שלא פירש בשמו. נאומו של נורדאו וכן חרוזיו הובאו על ידי אליעזר בן יהודה כחלק מהדיווחים השוטפים על ישיבות הקונגרס שנדפסו בעיתונו: 

'הכנסיה השביעית', השקפה, 15 באוגוסט 1905, עמ' 3

מקס נורדאו, 1905 (ויקיפדיה)

הנוסח המלא של השיר תורגם בידי יוסף ליכטנבום בשם 'לזכר ת. הרצל' ונדפס בשנת 1929. 

'את מפעלך ואת תמונתך, הָעָם בַּלֵּב לָעַד יִזְכֹּר', כתב נורדאו בשירו, והמציאות הוכיחה שצדק.  

הנוסח העברי המלא של שירו של נורדאו נדפס בחוברת 'הרצל ז"ל', הקרן הקיימת לישראל, תרפ"ט

הסופר היהודי-הבריטי ישראל זנגוויל (1926-1864), מתומכי 'תכנית אוגנדה' ובעצמו חבר קרוב של הרצל, הטביע את יגונו בחיבור שיר קינה באנגלית. 

הרצל וזנגוויל, לונדון 1900 (תולדות הד"ר הרצל, וילנה תרס"ה)

השיר תורגם לעברית בשם 'קינה'. אליעזר בן יהודה, שפרסם בעיתונו השקפה דיווחים מפורטים על אבל הרצל, המשיך במקביל לפרסם את סדרת מאמריו 'המדינה היהודית', שדיברה בשבח 'תכנית אוגנדה' שבה תמך. את שירו של זנגוויל פרסם בן יהודה עוד לפני מלאת שלושים למות הרצל. מתרגם השיר חתם בשם העט 'גד' ולא הצלחתי לזהותו.

השקפה, 26 ביולי 1904

זאב ז'בוטינסקי, 1903 (אוסף התצלומים הלאומי)

שיר מרגש על מות הרצל חיבר זאב ז'בוטינסקי, אז צעיר בן 24 שטרם עלה לגדולה והתפרסם כמנהיג ציוני, שכן רק שנה לפני כן כתב את מאמרו הציוני הראשון. ז'בוטינסקי פגש את הרצל פעם אחת בלבד, בימי הקונגרס הציוני השישי שנערך ב-1903, ופגישה זו הותירה בו רושם רב.

 את שירו רב-הבתים 'הספד' כתב ברוסית בתרס"ד והוא נדפס שנה מאוחר יותר בחוברת מיוחדת ברוסית לזכר הרצל (חסר מקום הדפוס). השיר השלם תורגם לעברית מליצית בידי חנניה רייכמן (זאב ז'בוטינסקי, שירים, ירושלים תשי"ח, עמ' רלז-רמ), ואחר כך גם על ידי איש בית"ר טוביה ויטקובסקי (תרגומו של ויטקובסקי אינו בידיי).

כך מתחיל תרגומו של רייכמן:

בשנת 1954 התפרסם תרגום מקוצר של השיר, מעשה ידי מתרגם לא מזוהה, שנועד לשמש מדריכים בתנועות נוער בפעילויות ליום הזיכרון בכ' בתמוז.

'הרצל', דפי עזר למדריך, הוצאת המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, ירושלים, תמוז תשי"ד

חיים ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב (1933-1899), הצעיר המבריק ורב הכישרונות, שלימים כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונרצח על חוף ימה של תל אביב, היה בסך הכל בן חמש כשהרצל מת. לצד עיסוקיו הציוניים היה ארלוזורוב גם משורר לעת מצוא. עשרות שירים שכתב בגרמנית, תורגמו על ידי מיטב המשוררים העבריים, מביאליק ופיכמן ועד שלונסקי.

רק שני שירים חיבר ארלוזורוב בעברית, ואחד מהם, 'שיר אבישלום' ('שמשי שקעה והלילה יורד'), דוקלם בארץ מעל כל במה. בכתביו, שקובצו לאחר מותו, נדפסו שני שירים שכתב לזכר הרצל: את האחד, 'תיאודור הרצל' הוא כתב ב-1917 והמתרגם היה דוד שמעוני (שמעונוביץ), ואת השני, 'הוא קם' (שנת כתיבתו של שיר זה אינה ידועה לי) תרגם יעקב שטיינברג. 

כתבי חיים ארלוזורוב, ז, שטיבל, תרצ"ה, עמ' 147 

'הוא קם' בתרגומו של יעקב שטיינברג (כתבי חיים ארלוזורוב, ז, עמ' 149)

ח. שירי אבל בתפוצות הגולה

שירים וקינות על הרצל נכתבו בכל תפוצות ישראל. הם נשלחו למשפחתו ולנשיאות התנועה הציונית, ובעיקר למערכות העיתונים שהיו מזוהים עם התנועה הציונית. נטעים את הקורא מכמה מהם. טיפה מן הים הגדול.

נפתלי הרץ אימבר – ששנתיים לפני כן הודיע במכתב להרצל שמלאו חצי יובל שנים ל'התקווה' וראוי לחוג את המאורע – לא עמד מנגד. אימבר, שכבר חי בארה"ב, חיבר שלושה שירים לזכרו של הרצל: האחד, 'קינה על מוֹת הרצל', נדפס לראשונה באוגוסט 1904 בכתב העת The Maccbean, והוא בנוי כאקרוסטיכון שבו האותיות הראשונות בכל שורה מצטרפות לשם 'טהעדאר הערצעל'; כעבור חודשיים, באוקטובר 1904, פרסם באותו כתב עת שיר נוסף ושמו 'לעמי מנחם אבלים', ובו תיאר את הרצל כמי שסלל דרך לבואו של משיח בן דוד; השיר השלישי, שנקרא גם כן 'על מוֹת הרצל' (תאריך הכתיבה המדויק, בין 1908-1905, ומקום פרסומו הראשון של השיר אינם ידועים לי), הופנה למתיישבים בארץ, שאותם כינה 'בת עמי בציון'. הוא הספיד את 'ראש גואלייך', ש'מת בחצי ימיו', וסיים במילות עידוד: 'הרצל יָרָה אבן פינתך, ובנייך יהיו בונייך'.

תולדות הד"ר הרצל, וילנה תרס"ה, עמ' 25

כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת ניומן, תשי"ג, עמ' 274

שיר 'אמריקני' נוסף לזכרו של הרצל הולחן בפילדלפיה, על ידי צבי הירש קליינר (1949-1864), שהיה מחלוצי המתיישבים ברחובות ומראשוני המוזיקאים בארץ בימי העלייה הראשונה (כתבתי עליו מעט ברשימה על השיר 'ציון תמתי', כאן). קליינר ניצח על המקהלות הראשונות בארץ, ארגן חגיגות ומופעים מוזיקליים, הלחין שירים למחזה 'זרובבל', שהוצג בכל רחבי הארץ, וכנעים קול הרשים בהופעותיו בשירי זמר ובפרקי חזנות. בראשית המאה העשרים עזב את הארץ, השתקע בארה"ב ועסק בחזנות. לאחר מות הרצל הלחין קליינר את השיר 'האנייה', שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן, מנהל בית הספר הלאומי בפילדלפיה. המילים והתווים פורסמו בשירון מבחר שירי ציון ושירי עם, שערך המחבר והוציא לאור בפילדלפיה בשנת 1905. ככל הידוע, שיר זה, שנועד לשירת דואט, מעולם לא הושר בארץ. 

יצחק חיים קסטיליוני (המקהלה, לונדון 1903)

באיטליה חיבר יצחק חיים קסטיליוני (1911-1840), רבה הראשי של רומא, שיר ושמו 'על-מות טיאודורו הרצל' (1904). קסטיליוני, משורר, מתמטיקאי ומתרגם המשנה לאיטלקית, צירף את השיר לספרו נזמי הזהב: ששה ועשרים ומאה שירי זהב, שנדפס בפרנקפורט על נהר מיין בשנת תרס"ז.

נזמי הזהב, תרס"ז, עמ' תקיז

יוסף מזל (ויקיפדיה)

יוסף מזל (Massel ;1912-1850), משורר ופעיל ציוני ממנצ'סטר שבאנגליה, שפרסם שירי המנון לקונגרסים הציונים הראשונים, חיבר שיר קינה ושמו 'ציוּן לנשיא הציונים ד"ר הרצל ז"ל'. השיר, שנפתח במילים: 'מספד אבל, בכי, קינים, הגה, הי, במות בחיר ישראל, מקור חייו, הלב', נדפס גם כן בעיתון השקפה של אליעזר בן יהודה:

השקפה, 26 ביולי 1904, עמ' 436

יצירה מוזיקלית נוספת שחוברה באנגליה היא 'The Herzl March' (מארש הרצל). לחן, ללא מילים, מעשה ידי החזן והמלחין אשר פרלצווייג. פרלצוויג, בן למשפחת חזנים, נולד ב-1870 בעיירה קמיניץ-פודולסק שברוסיה. הוא נסע לווינה לפתח את כישוריו המוזיקליים ומשם עבר סביב שנת 1895 ללונדון, שם שירת כחזן בבית הכנסת האורתודוקסי  Vine Court שבשכונת וויטצ'אפל. בית הכנסת הזה היה מרכז ציוני פעיל ופרלצוויג, שכבר בווינה היה פעיל באגודה הציונית 'קדימה' והלחין שירים ציוניים, היה ציוני נלהב. על הערצתו להרצל, שגבלה בפולחן אישיות משיחי, סיפר בנו, החזן הבריטי מוריס פרלצווייג:

Perlzweig: Pioneer of British Zionism, Vallentine Mitchel, 2018, p. xi

תווי שיר הלכת, שנדפסו בדפרון עם שער מאויר, ראו אור זמן קצר לפני מותו של הרצל בהוצאת ר. מאזין (Mazin), מו"ל ומפיץ המוסיקה היהודית בלונדון.

אברהם לייב כהן (המקהלה, לונדון 1903)

אברהם לייב כהן, מורה ומשורר עברי מוורשה, שפרסם מפעם לפעם שירים בכתבי העת של התקופה, הצטרף אף הוא למקוננים. במלאת שלושים למותו של הרצל פרסם שיר מליצי, 'על קבר הרצל', ובו תיאר 'ענק אחד שריד מהימים הקדמונים ... שבאורח פלא דָרַך פתאום וַיופיע על שמי הקודרים זה אלפי שנה... וַיָּמֹת!'. 

משפט הסיום בשירו 'מי יודע, אולי לא אחרון גיבורים שָׁכֹלְנוּ, וגיבור אחר יקום מקרב העם הַנֵּעוֹר', מזכיר את משפט הסיום בשירו של אימבר 'תקוותנו': 'כי רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו'. 

הצפירה, 5 באוגוסט 1904, עמ' 442

מנחם מנדל ליטווסקי (המקהלה, לונדון 1903)

מנחם מנדל ליטֶווסקי, מורה ומשורר, שהוציא ספר שירים בשם הזמיר (ורשה תרנ"ה) ושימש שנים רבות כפיליטוניסט של עיתון הצפירה במדור 'מכנף הארץ', פרסם גם הוא חרוזי שיר לזכרו של הרצל.

בשירו 'גבעת בנימין' מצטרפות האותיות הראשונות בכל שורה לשם 'רב בנימין זאב בן יעקב הרצל'.

הצפירה, 19 באוגוסט 1904, עמ' 466

'עוֹדְךָ חַי! קִרְבֵּנוּ, גִּבּוֹר הָרוּחַ!', זעק אלמוני בשיר שכתב בהשפעת האבל, וכותרתו 'עודך חי!' חוזרת בו ארבע פעמים. השיר ראה אור בשנת 1905 בקובץ השירים שירי ציון, שהוציאה אגודת 'ציון' בנדבורנה שבגליציה (דפוס היבנר): 

באותו קובץ נדפס גם שיר ניחומים שנועד להנס, בנו היחיד של הרצל, שהיה אז בן שלוש-עשרה. השיר, שחתום על ידי 'מעריצי אביך' והותאם ללחן כלשהו של אברהם גולדפדן, נכתב בכ' באדר א' תרע"ה, דהיינו שמונה חודשים בדיוק לאחר פטירתו של הרצל. הכותבים מביעים את משאלתם שהנער הצעיר, שעדיין לומד בבית הספר, לא יזנח את השפה העברית: 'בריתך עם שפתנו לבך לא יפר'. 

משאלתם של המעריצים לא נתמלאה. גורלו של הנס לא שפר עליו. הוא נשלח ללימודים בפנימיה יהודית דתית בלונדון, התגייס לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנת 1924 התנצר, אך לאחר זמן קצר התחרט והכריז על עצמו כחסר דת. בספטמבר 1930,והוא בן 39, טרף את נפשו בכפו. 

ילדיו של הרצל: טרודה, פאולינה והנס, 1903 (ויקיפדיה)

ט. 'לְבֶן האגדה': שירי משוררים

כפי שניתן לראות בנקל, המשותף לשירי האבל והזיכרון הוא הסגנון המליצי והמגביה עוף, ותיאור פלא הופעתו של הרצל ופתאומיות מותו באמצע חייו. רוב רובם של השירים נכתבו מיד לאחר מותו של הרצל ובחודשים הראשונים שאחר כך. כל השירים חתומים בחווית השכול הטרייה, ומחבריהם לא הקדישו מאמץ מיוחד ליסוד האמנותי של השיר. במרוצת הזמן נכתבו שירים רבים נוספים על הרצל, פרי עטם של משוררים ידועים: יעקב כהן ('הוא מת'), אביגדור המאירי ('המת החי'), שמעון גינזבורג ('הרצל: סונטה'), מנחם מנדל בראונשטיין (מבש"ן) ('הכוכבים'), גצל זליקוביץ ('אלגיה לד"ר הרצל') ועוד רבים. שירים נוספים נכתבו לקראת טקסי כ' בתמוז, שצויינו בכל שנה באדיקות רבה ביישובים רבים בארץ, בבתי ספר וגם בקהילות ציוניות בתפוצות.

שיר של ש. שלום 'כ' תמוז' ('עתוננו' לילדים קטנים, י"ג בתמוז תרצ"ג)  

אל שאול טשרניחובסקי הגיעה הידיעה על מות הרצל בעת שלמד רפואה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. בשנת 1929, במלאת חצי יובל שנים למות המנהיג (ושנתיים לפני שהמשורר עצמו השתקע בארץ), חיבר טשרניחובסקי, ששהה אז ביער פיכטנגרוּנד, את השיר 'לבן האגדה'. גם הוא כקודמיו ראה בהרצל דמות אגדית, אדם שעמו זוכה לשכמותו פעם באלף שנים: 'היית לנו שיר, לאלף שנים פעם', כתב בפתח השיר שנדפס לראשונה בעיתון העולם, 30 ביולי 1929, עמ' 607.

כל שירי שאול טשרניחובסקי, שוקן, 1937, עמ' קלב

מפתיעה העובדה, שברשימה המכובדת והארוכה של האישים שכתבו שירי הספד על הרצל נפקד שמו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. האמנם לא נמנה ביאליק עם מוקיריו של הגדול במנהיגים הלאומיים של העם בעת החדשה?

היסטוריונים ומבקרי ספרות כבר עמדו על יחסו המסויג של ביאליק להרצל, וכאסמכתא לכך הובאו שני שירים סאטיריים שחיבר: האחד, 'רבי זָרַח (אגדה)', נכתב בחורף תרנ"ז, אחרי פרסום החוברת מדינת היהודים ולפני התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון, ובו לגלג ביאליק על מסעות הרצל בחצרות מלכים ונסיכים ועל תודעתו המשיחית המפותחת. השיר השני, 'בכרכי הים', נכתב בתרנ"ח, אחרי הקונגרס הראשון, וממנו משתמעת עקיצה לחזונו של הרצל. בשיר זה סנט ביאליק באותם 'אנשי פלאות שבאצבע קטנה יעשו מדינה', וכתב: 'כבר מוכן הכל שם בווינא; / מקץ שני רגעים ודקים חמישה / ותהי, למזל טוב, מדינה!'. את שני השירים הללו ביקש ביאליק לפרסם בכתב העת השילוח, אך העורך, אחד העם, לא הסכים לפרסמם, וסופם שנגנזו על ידי ביאליק עצמו שהשמיטם מהמהדורות המאוחרות של שיריו. 

העמוד הראשון משירו של ביאליק 'רבי זָרַח'
(הספרייה הלאומית, ארכיון אחד העם; באדיבות ד"ר חזי עמיאור)

האם שירים עוקצניים אלה, שנכתבו בראשית צעדיו המדיניים של הרצל, שיקפו את הערכתו האמיתית של ביאליק כלפיו גם בחלוף השנים לאחר מותו?

ככל הנראה ריכך ביאליק את עמדתו, ואישור לכך יש בזיכרונותיו של מ' קומארובסקי, שהתפרסמו בשנת 1938 בכתב העת רמה, שראה אור בארה"ב בעריכתו של רפאל שוחט. קומארובסקי מספר על ביקורו של ביאליק וחבורת סופרים בקושטא בשנת 1921 (היה זה זמן קצר לאחר שהפליגו מנמל אודסה כשהותרה יציאתם מברית המועצות). באזכרה להרצל, שנערכה בקושטא לרגל כ' בתמוז, נשא ביאליק דברים בשבחו של הרצל, ודבריו עומדים בניגוד גמור לנימה הלגלגנית שאפיינה את שני שיריו המוקדמים. נאום זה לא תועד ולא נכלל בשני כרכי דברים שבעל-פה (1935), ולכן עדות קצרה זו יש בה כדי לשנות במעט את התמונה.

מ' קומארובסקי, 'האיש שאיננו עוד', רמה, א, חוברת ה (תשרי תרצ"ח)

בין כך ובין כך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שביאליק לא רצה או לא ניסה להפיק מעצמו שיר מספד או אבל לאחר מות הרצל, וגם לא שנים רבות אחר כך. 

רצה הגורל וימי הזיכרון לשני האישים הדגולים הללו, שלא היו נוחים זה לזה, היו סמוכים ולימים גם אוחדו.

בול קרן קיימת לישראל שהפגיש את הרצל וביאליק (באדיבות שמואל אבנרי)

יהויכין סטוצ'בסקי

אחרון המלחינים בני המשמרת הוותיקה שהלחינו שירים לזכר הרצל, היה יהויכין סטוּצֶ'בסקי (1982-1891), מלחין, צ'לן וירטואוז וחוקר מוזיקה (חיבר את הספר הכליזמרים: תולדותיהם, אורח חייהם ויצירותיהם, מוסד ביאליק, 1959). 

בשנת 1976 ראיינתי אותו בתכנית הטלוויזיה 'על הדשא' שהוקלטה בקיבוץ מעברות. כשהסעתיו חזרה לביתו אחרי התכנית הוא הזכיר לי את תרומתו הצנועה לזמר העברי, שכללה בין היתר שיר לזכרו של הרצל, למילותיו של אברהם ברוידס.

'הרצל מת חודשים ספורים לאחר שחגגתי בר-מצווה', סיפר. 'ואני זוכר את ההלם שאחז בי. כשעברתי לווינה והקמתי את "רביעיית הקשת הווינאית" המפורסמת, עליתי על קברו במלאת עשרים שנה למותו והנחתי זר פרחים. את השיר לזכרו הלחנתי לאחר שחזונו התגשם והמדינה קמה'. 

השיר, שברוידס כתבוֹ כנראה בשנת 1955, הולחן על ידי סטוצ'בסקי בשנת 1956, והותאם למקהלת נשים. האם הושר והוקלט? לא נדע. 

דפרון 'הרצל', תל אביב תשי"ח

י. הרצל וכל האדונים הנכבדים

מי ימנה את מספר הספרים, המאמרים והמחקרים בכל השפות שנכתבו על הרצל, על חייו ועל מותו? מספרם מגיע בוודאי לאלפים רבים. עורך הדין היהודי-הקנדי דיוויד מַטְלוֹב, שמחזיק בידיו את אוסף ה'הרצליאנה' הגדול בעולם, נקב לאחרונה במספר של כ-5,000 פריטים שמצויים בידיו. אך בשלל הרב הזה אין, ככל הידוע לנו, ולוּ מחקר אחד, שלא לומר התייחסות אחת, לשפע השירים שנכתבו עליו בארץ ובעולם, בחייו וסמוך לאחר מותו. דומה עלינו שרשימתנו זו מרכזת בפעם הראשונה מידע על מקצת השירים הללו, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

יחלפו שלושה דורות עד שבמדינה שאותה חזה הרצל יעורר זיכרונו חיבור והלחנה של שירים ופזמונים ברוח אחרת לחלוטין – בסגנון הומוריסטי ובלחנים עליזים וצוהלים. נזכיר שלושה מהם שחוברו בשנות השבעים לציון מלאת 75 שנים לקונגרס הציוני הראשון.

•   'הרצל וכל האדונים הנכבדים' מאת יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, שנכתב ב-1972 והושר על ידי להקת גייסות השריון:

• 'ציונות בלי מרכאות' מאת דן אלמגור ושלמה ארצי (שגם שר), שנכתב ב-1973:  

•  'בנימין זאב' מאת יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום, שנכתב ב-1975 והושר על ידי רבקה מיכאלי:

 

כמעט 120 שנה חלפו מאז מותו והרצל הפך למותג שניתן לעשות בו מה שרוצים. מה שנחשב לקודש הקודשים, שהרעיד לבבות ומיתרים, הוא היום שם של רחוב, כמעט בכל עיר בישראל, ושם שכבר לא מבטאים בחיל וברעדה ומותר גם ללעוג, לצחוק ולפעמים גם לבכות...

צילום: משה זונדר

יא. המסר האחרון של הרצל 

את צוואתו כתב הרצל בגיל 42, שנה וחצי לפני מותו. הוא חש בפעמי קיצו המתקרב וביקש כי תיערך לו הלוויה צנועה, ללא נאומים וללא פרחים. הוא ביקש להיטמן בבית הקברות בווינה, ליד קבר אביו, עד שהעם היהודי יוכל להעלות את עצמותיו ועצמות בני משפחתו לארץ ישראל. 

באחרית ימיו הקצרים, הביע הרצל משאלת לב אחרונה של מנהיג, שאותה ביקש להפנות אל אלה העתידים להיות יורשיו בהנהגת ההסתדרות הציונית העולמית. 

ב-6 במאי 1904, חודשיים לפני מותו, כתב הרצל מן העיר פרנצסבאד שליד קרלסבאד, שבה שהה לצרכי ריפוי, לדוד וולפסון, שותפו ויורשו בהנהגה הציונית, שבצוואתו ציווה עליו לשמש אפוטרופוס של ילדיו לאחר מותו. העתק ממכתב זה נמסר לי על ידי הסופר המנוח חיים אורלן.

'אני שוהה כאן לצורך ריפוי הלב. אמי אינה יודעת דבר על כך, ומניחה שיצאתי לכאן לנופש', כתב הרצל במכתבו הקצר. ולפני שחתם בדרישת שלום לבבית, 'ממני המותש לחלוטין מעומס עבודה', הפנה באמצעות וולפסון משפט אחד  לחבריו בהנהגה, שניתן לראותו כמסר אחרון וכהשלמה לצוואתו: 'אל תעשו שטויות אחרי מותי!'... 

תודתי לפרופ' חיים גורן על עזרתו בפענוח כתב היד

צוואה זו עומדת למבחן עד עצם הימים האלה.