עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (א)

דיוקן הרצל (שאול רסקין, תמונות ורישומים, ניו יורק 1938)

מאת אליהו הכהן 

א. הרצל איננו!

מאות שנים ציפתה ההיסטוריה היהודית להופעת מנהיג בשיעור קומתו של בנימין זאב הרצל. מאז יצא העם לגלות לא הופיעה דמות כזו שהצליחה לקומם את הריסותיו הלאומיות, לעודד את קיבוץ פזורי ישראל לארצם ההיסטורית ולקדם את חזון חידוש הריבונות עליה. 

מותו הפתאומי של הרצל, ב-3 ביולי 1904, והוא בן 44 בלבד, היכה את העולם היהודי בהלם. שמונה שנים בסך הכל עברו מאז פרסם את חיבורו המהפכני Der Judenstaat (מדינת היהודים), ושבע שנים מאז יזם וכינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, נדם לבו. תחושת יתמות השתררה ברחבי כל הפזורה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות.

גם אלה שחלקו על עמדותיו התעטפו באבל כבד על לכתו בטרם עת. זאת ועוד, עם מותו לא נראתה באופק שום דמות של מנהיג שישווה לו ויוכל לרשת אותו. חרדה עמוקה לגורלה של התנועה הציונית אפפה את אוהדיה. 'עמנו האומלל איננו מרגיש עוד את כל גודל האבדה, איננו יודע עוד את מי איבד', אמר מקס נורדאו בריאיון לעיתונאי בפריז, ימים אחדים לאחר מות הרצל. 'אין לו חליפין, אין לו תמורה', קבע. 'היכן ניקח עוד אחד כמוהו? לאחד תחסר האמונה, לשני אין רצון, ולשלישי אין יופי חיצוני וכישרון הדיבור' (הצפירה, 14 ביולי 1904).

עיתון ההסתדרות הציונית Die Welt שנדפס בווינה מודיע על מות הרצל, 4 ביולי 1904 (הארכיון הציוני המרכזי)

תגובות אבל נרגשות ראשונות החלו להגיע לבני המשפחה ולנשיאות הקונגרס הציוני מכל רחבי העולם. עשרות משלחות ניחומים הגיעו מפריז ומברלין, מלונדון ומבודפסט, מרומא וממנצ'סטר, מציריך ומאנטוורפן, מכתבי השתתפות בצער נשלחו על ידי מלכים, נסיכים, שרי ממשלה, כהני דת ושגרירים מכל רחבי אירופה. 'תל גדול של תלגרמות ... מונחות עודנה לא נפתחות. עד עתה נפתחו כדי 4,000 תלגרמות מכל קצווי תבל' (הצפירה, 12 ביולי 1904, עמ' 1). 

רופא צבאי יהודי, שגר בוולדיווסטוק שבקצווי המזרח הרחוק הרוסי, על גבול יפן, כתב כשהתבשר על מות הרצל: 'יום צרה וחשכה בא: חושך ואפלה בנפשי כמו בקבר. רחוק מאחיי וקרוביי, הנני בוכה בודד גלמוד. וביללה קראתי את הקדיש על הקבר שתיארתי ברעיוני. הלך בלי שוב האיש שבו נגלם צער האומה. נכבה מאורנו המבהיק' (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 2). 

עשרות כתבות ומאמרי מערכת, שהופיעו בעיתונות היהודית למחרת מותו, היללו, שיבחו, פיארו וקילסו את התופעה ששמה הרצל. הנה דוגמה אופיינית שנגררה לתובנות היסטוריות עמוקות:

רבים אמרו: מהיכן בא אלינו אדם נפלא כזה? איככה יכלה להיברא ולהתהוות הוויה כזאת ביהדות הדלה בגו והַנַּהֲלָאָה ונדכאה ברוח? ואולם בשאלה זו צפונה אי-ידיעת היהדות, חסרון דעת את כוחותיו החומריים, הרוחניים והמוסריים. מהיכן הופיע אצלנו פתאום בחשכת ימי הביניים שפינוזה? איככה זה התפתחו בעם היהודי, שכבר שכח שירי גיל, אמני זמר כ[ג'אקומו] מאיירבר, [אנטון] רובינשטיין וביזע? איך ומאין בא [מרק] אנטוקולסקי? אין אנחנו עניים ברוח, איננו משוללי כישרון, בנו צפונים כוחות יצירה, הננו רק קשורים בשלשלאות ברזל (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 3; הכותב טעה לחשוב שהמלחין הצרפתי ז'ורז' בִּיזֶה היה ממוצא יהודי).

'הרצל איננו!' – עמוד ראשון של 'הצפירה' במסגרת שחורה (כ"ב תמוז תרס"ד / 5 ביולי 1904)

גם בשבועות הבאים המשיכו העיתונים היהודיים לפרסם תיאורים מפורטים של טקסי האבל בקהילות שונות ותגובות מכל פינות העולם. 

יש דרכים רבות למדוד את עוצמת הזעזוע שעורר מותו של הרצל, אך אנו נסתפק במעקב אחר השירים שנכתבו עליו מיד לאחר מותו. לא עברו שבועות ספורים מאז הובא הרצל למנוחות בווינה, בלוויה רבת משתתפים, וכבר הוצפו מערכות העיתונים וכתבי העת, בעברית ובשפות זרות, בעשרות שירי הספד, קינה ונהי על לכתו בטרם עת של המנהיג הנערץ. בין הכותבים היו משוררים ידועים, כמו גם אנשים מן השורה ואלמונים שלא הזדהו בשמם. כל אלה ביקשו להעלות על הכתב, אמנם לא תמיד בכישרון פואטי, את תחושת היגון שפקדה אותם. 

לפחות ארבעים שירים נכתבו בחודשים הראשונים לאחר מותו, ורק מעטים מהם הולחנו או שהותאמו להם מנגינות. על כל אלה יש להוסיף שירים רבים אחרים, שבלי ספק נשלחו למערכות העיתונים אך נגנזו ומעולם לא ראו את אור הדפוס. לא היה איש בעם היהודי עד הרצל שעל מותו נכתבו שירים רבים כל כך בפרק זמן קצר כל כך. 

לתופעה זו של פולחן הרצל לא היה תקדים ולא המשך. גם אישים נערצים אחרים בתנועה הציונית, כמו דוד בן גוריון או זאב ז'בוטינסקי, לא זכו למספר כה רב של שירי הלל ומספד, ואת השירים שנכתבו עליהם אפשר למנות על אצבעות יד אחת או שתיים לכל היותר. במאמר זה, שיתפרסם בשלושה חלקים, נסקור מעט מהרבה שירי המספד שחוברו על הרצל.

ב. לנשמת הרצל 

אהרן ליבושיצקי
(המקהלה או גלריה של שׁרי
ישראל, לונדון 1903)

עוד בטרם יבש הדיו מעל אותיות הדפוס שהודיעו על מות הרצל, מיהר המשורר, המתרגם והעורך אהרון ליבושיצקי (1942-1874) לחרוֹז שיר לזכרו. ליבושיצקי, שהיה אז בן שלושים, התפרסם, בין השאר, בזכות שני שירי זמר: האחד הוא תרגום מיידיש לעברית של אחד השירים האהובים ביותר מימי העלייה הראשונה, 'שם במקום ארזים' (לו הקדשנו מאמר מיוחד בבלוג); השני הוא שירו שלו 'הוי ערש מולדת', שהותאם לצלילי לחן שוודי, שמוכר לנו הודות לפופולריות הרבה של שיר הילדים 'האוטו שלנו גדול וירוק'.

השיר, 'לנשמת הרצל', שפותח במילים הנרגשות 'כיום אביב מוקדם אלינו הופעתָּ / וחשכת חיינו באור קסם הִגַּהְתָּ', פורסם תחילה במוסף הספרותי השבועי של הצפירה.

הצפירה, 15 ביולי 1904, עמ' 403

זה היה אחד השירים הראשונים שפורסמו לאחר מות הרצל, ובמובנים רבים סימן – גם בתכניו – את הדרך לבאים אחריו. בעיקר בלט בו המוטיב של 'המת החי': 'אבל הֵן לא מַתָּ!... לא מַתָּ!... הַמָּוֶת לא יָעֹז לקחתך ... עוד חי, חי גיבורה'. מאז נקבע כ' בתמוז יום זיכרון להרצל (על גלגוליו של יום זה ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מי זוכר את כ' בתמוז?', בלוג עונג שבת, 22 ביולי 2019), דקלמו אותו תלמידי בתי הספר בארץ ישראל בטקסים שנערכו לזכרו. כעבור שבועיים הועתקה גרסה מקוצרת של 'לנשמת הרצל' גם לעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה (השקפה, 2 באוגוסט 1904, עמ' 453-452). 

חלפו עשר שנים ובשנת תרע"ה (1915), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובמלאת עשור לפטירתו של הרצל, חיבר המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון (1938-1882), מי שהביא לזמר העברי את 'הבה נגילה', מנגינה לשיר זה. כך הפך שירו של ליבושיצקי לשיר זמר, שבתוך זמן קצר הושר בעצרות לזכר הרצל בכ' בתמוז, ולימים גם הוקלט מפי זמרים ולהקות.

הנה השיר בביצוע חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (הקלטה משנת 2009):



בנוסחו המקורי מנה השיר תריסר בתים. בן יהודה הדפיס רק שישה מהם, ואילו אידלסון הלחין ארבעה בתים בלבד: הראשון, השלישי, השישי והשביעי. 

והנה מתברר, כי בשנת 1906 נדפס בירושלים דף בודד ובו נדפס השיר בנוסח מקוצר שכלל גם כן שישה בתים (חמשת הבתים הראשונים זהים לנוסח שהדפיס בן יהודה; הבית אחרון שונה). מתחת למילים, שנדפסו בניקוד מלא, נכתב:

הקינה ששרו תלמידי 'בצלאל' ביום הזכרת נשמתו של דר' הרצל אצל הארז במוצא בכ' תמוז שנת אתתל"ז [1906].

דף זה שמור בספרייה הלאומית (תודה לד"ר חזי עמיאור)

תלמידי בצלאל נהגו לציין את טקסי כ' בתמוז ליד 'הארז', שנטע הרצל כאשר ביקר בביתו של האיכר שמואל ברוזה במוצא, ב-2 בנובמבר 1898. הרצל היה בטוח שנטע עץ ארז, אך היום אנו יודעים שהארז לא היה אלא ברוש. העץ של הרצל נגדע בשנת 1915, כנראה על ידי ערביי קולוניא (אגדה פלסטינית גורסת כי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי, היה זה שכרת את העץ כשעוד היה נער). תלמידי בצלאל האבלים ערכו אז מעין הלוויה לילית סמלית. הגדם נעטף בדגל כחול-לבן שנקשר בסרטים שחורים וכך הובא ממוצא לקבורה בחצר בצלאל בירושלים.

בין כך ובין כך, אם כבר ב-1906 הייתה לשיר מנגינה, מי חיבר אותה? 

אידלסון פרסם את תווי הלחן שלו בספר השירים: קובץ חדש, שנדפס בברלין בשנת תרפ"ב (התווים עצמם פורסמו לראשונה כמה חודשים קודם לכן בחוברת שירים לבית הספר, שהוציא לוין קיפניס בירושלים תרפ"א, חלק ב, גיליון יג), ושם ציין בפירוש את שנת תרע"ה (1915-1914) כשנת חיבור השיר. בכל קבצי שיריו הקודמים – שתי מחברות שירי ציון, שהוציא לאור בירושלים תרס"ז, וספר השירים לבתי הספר, שנדפס בברלין בשנת תרע"ב – אין זכר לשיר. 

תווי הפתיחה של 'לנשמת הרצל' (אידלסון, ספר השירים: קובץ חדש, תרפ"ב, עמ' 82-80)

שמואל לוי-אופל (ויקיפדיה)

לא ייתכן אפוא שתלמידי בצלאל שרו את לחנו של אידלסון,
ולפיכך אני משער כי את השיר הלחין, או אולי התאים מנגינה מוכרת אחרת, הצייר הירושלמי הנשכח שמואל לוי (1966-1884). 

לוי, יליד סופיה שבבולגריה, עלה ארצה בשנת 1906 ונקלט בבית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות 'בצלאל', שהוקם באותה שנה. בשנות החמישים הוסיף לוי לשם משפחתו שם נוסף: 'אופל', 'על שום שחיינו אינם תמיד מאירים', ציטט אותו גדעון עפרת במאמר שהקדיש לזכרו. משנת 1907 לימד לוי זמרה, הקים את מקהלת בצלאל וניצח עליה. הוא היה צייר מחונן, שוחר זמר נלהב, שגם ניגן בכינור וטיפח את ההווי המוזיקלי בבצלאל. ציוריו מקשטים בתים רבים בארץ, אך פעילותו המוזיקלית בראשית ימי העלייה השנייה נשתכחה. 

הלחן ששרו תלמידי בצלאל במוצא לא השתמר, וגורלו היה כגורלם של כל שיריהם של תלמידי בצלאל, שהושרו בשנים הראשונות לקיומו של המוסד. מילות השירים אמנם ספונות בארכיונים, אך התווים והצלילים לא נותרו וכנראה אבדו לעולם. אמצעי הקלטה, כידוע, לא היו אז, וגם בחלוף השנים לא הנציחו התלמידים בקולם את השירים. כך אבד גם לחן 'המנון בצלאל', שעל פי העדויות הושר פעמים רבות בחגיגות ובנשפים והיה מן השירים האהובים על תלמידי המוסד ומוריו. מילות ההמנון השתמרו אך לחנו שקע במצולות. 

שמואל לוי (מימין עם כינור) בשיעור זמרה ב'בצלאל', 1907
(נורית שילה-כהן [עורכת], בצלאל של שץ, 1929-1906, מוזיאון ישראל, תשמ"ג, עמ' 274)

בוריס שץ, 'לזכר הרצל' (ויקיפדיה)

ג. אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ

בתוך זמן קצר חיבר אהרן ליבושיצקי שיר נוסף לזיכרו של הרצל ושמו 'קינה למות נשיא ישראל בנימין זאב'. השיר נפתח במילים 'אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ', על דרך הקינה הידועה לתשעה באב 'אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ', והותאם לאותו לחן מסורתי. 

א"מ לונץ (עורך), לוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה, י (תרס"ד), עמ' 158

מודעה שנדפסה בעיתון הצפירה בישרה על כך ששיר הקינה – שכותרתו השתנתה ל'מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל' – הולחן על ידי המוזיקאי מאיר שיינמן, שכבר שיתף פעולה עם ליבושיצקי שנה לפני כן כאשר הלחין את שירו 'שירת הזְקֵנָה' ('תחת ערשך עומדת גדייה' – השיר ותוויו נדפסו בספרו של ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג). שיינמן עיבד את הלחן לשירת מקהלה ולשניים וארבעה קולות, והוציאו בשירון שהופץ על ידי מערכת העיתון. על פי הכתוב במודעה, השיר הושמע לראשונה בתפילת 'יזכור' להרצל, שנערכה ביום הכיפורים תרס"ה (1904), וביצועו השאיר 'רושם אדיר ונמרץ על השומעים'. 

הצפירה, ג' בכסלו תרס"ה (11 בנובמבר 1904), עמ' 604

השירון הנדיר הזה, שנדפס בוורשה בשנת 1904, נמצא באוספי הספרייה הלאומית, ובאמצעותו ניתן לחשוף לראשונה את לחן השיר (אני מודה לד"ר חזי עמיאור על איתור השירון וסריקתו). נראה כי את הלחן של הבית החוזר ביסס שיינמן על הלחן המסורתי של 'אלי ציון ועריה'. 

שירו של ליבושיצקי שב ונדפס בשירונים רבים, לפעמים בהשמטת שמו של המשורר. הנה דוגמה מהשירון מבחר שירי עמנו, שראה אור בווינה סביב שנת 1930:

מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין-וינה, חש"ד, עמ' 59

*

בחלק הבא של המאמר נעסוק בשני הנוסחים של השיר 'הידעו הדמעות' שהלחינו אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי לזכרו של הרצל, וכן בביטויים המוזיקליים של האבל במושבות ארץ ישראל.

החלק השני הופיע כאן

החלק השלישי הופיע כאן