רק בירושלים: חנוכיה לי יש

כתב וצילם: דנצ'וּ ארנון 

יש חנוכיות, ויש חנוכיות ירושלמיות...

מצד ימין חנוכיה רגילה; מצד שמאל חנוכיה ירושלמית

מטרת הדלקת הנרות בחנוכיה היא 'פרסומי ניסא', כלומר לפרסם את הנס (נס פך השמן, כמובן), ולכן 'מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ' (תלמוד בבלי, מסכת שבת, כא ע"ב).

וממשיכה הגמרא: '[ו]אם היה דר בעלייה [בקומה השנייה] מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים'. אבל יש סייג: 'בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו'. 

אלפיים שנה חיו רוב היהודים בגלות, 'בשעת סכנה' מתמשכת, ופרסום הנס ברשות הרבים היה עשוי להביא עליהם רק צרות. כך גם בירושלים, בה היו היהודים מאז המאה השביעית ועד המאה העשרים (בהפסקות קצרות) תחת שלטון מוסלמי, שלא ראה בעין יפה ביטויי פולחן פומביים של בני החסות היהודים. השילוב בין התנאים המדיניים לבין מזג האוויר החורפי השורר בדרך כלל בחודשי כסלו-טבת הביא לכך שאת החנוכיה הדליקו בבית, 'איש וּבֵיתוֹ ... על שולחנו'.

באמצע המאה ה-19, בעקבות מלחמת קרים, פרסם הסולטן העות'מני הצהרה המקנה זכויות שוות למיעוטים דתיים. כעת יכלו הנוצרים לצלצל בפעמוני הכנסיות והיהודים – להדליק חנוכיות בחוץ כנדרש, כשהן פונות לרשות הרבים. אבל מה עושים כדי להתגונן מהרוח והגשם?

נזכרו יהודי ירושלים בטקס האש הקדושה, שחל ב'שבת האור' הקודמת לחג הפסחא. הפטריארך האורתודוקסי נכנס אז אל האדיקולה שבכנסיית הקבר עם צרורות של נרות כבויים בידיו ויוצא איתם כשהם דולקים. אלפי הנוכחים מאמינים עד היום שהאש אכן יורדת מן השמיים והם מדליקים בה את צרורות הנרות שבידיהם.

צליינים אורתודוקסים לוקחים את האש לביתם או לכנסייתם, כדי להדליק בה אש תמיד ליד האיקונין. היום הם מעבירים את האש הקדושה לחו"ל גם במטוסים מסחריים (בשנה שעברה נשלחו מטוסים מיוחדים מיוון בשל מגפת קורונה), אך פעם הלכו איתה ברגל. פחחים יהודים הכינו להם מנורות מיוחדות כדי שיוכלו לשאת בהן את האש. 

הרחיבו הפחחים את המנורה, כדי שיהיה בה מקום לשמונה בזיכי שמן, הוסיפו תא לשָׁמָּשׁ וכך נוצרה החנוכיה הירושלמית. היא עשויה מפח נחושת ולה דלתות זכוכית וגג מעוגל, דומה מאוד למנורות הצליינים של פעם.

כיום נותר במאה שערים רק פחח אחד שבונה חנוכיות ירושלמיות אסליות. חנוכיה כזאת יקרה מאוד ומחירה יכול להגיע לכמה מאות שקלים. מסיבה זו רבים מדליקים בחנוכיות 'מודרניות' עשויות נירוסטה וזכוכית. גם בזיכי הנחושת של פעם פינו את מקומם לבזיכי זכוכית. 'מאַצונקלאַך', כך נקראים המיתקנים הזעירים המחזיקים בפתילה שעל הבזיך. פעם הם היו בעלי שלוש רגליים, כיום הם עגולים. הנה גם העולם החרדי מתחדש ומשתנה...

עתידה ירושלים להתפשט בכל הארצות, וכך ניתן כיום לראות 'חנוכיות ירושלמיות' גם בבני ברק ובריכוזים אחרים של חרדים. בצילום – במגורי אברכים של ישיבת פוניבז', בבני ברק. כאשר בירושלים גרו היהודים ב'חצרות', אפשר היה לראות בפתח החצר אשכול של חנוכיות – אחת לכל משפחה של דיירים. היום יש אשכולות של חנוכיות בפתחי מגורי האברכים.

יש גם אילתורים, למשל חנוכיה בתוך אקווריום ישן.

ויש כאלה שמסירים קיר פח או קופסה וסוגרים בניילון, או שפשוט מוציאים אבן מהקיר ובפתח שנוצר מדליקים את נרות השמן.

רבים מחזיקים ברשותם חנוכיה 'קלאסית', כזו שהתגלגלה אליהם עוד מבית אבא שבגולה, ואף על פי כן חשקה נפשם להדליק בדרך הירושלמית. מה עושים? לוקחים את החנוכיה ומכניסים אותה לתוך המיתקן הירושלמי המעודכן – מין אקווריום.

את החנוכיה מניחים משמאל לפתח כי בצד ימין קבועה המזוזה. בימי החנוכה כל צד מקבל מנה שווה של קדושה.

ולסיום, הרב המנוח שמואל אוירבך (2018-1931), מנהיג 'הפלג הירושלמי' של הליטאים, שגר כל חייו בשכונת שערי חסד, הזמין בשעתו חנוכיה ענקית ויקרה מכסף. לאחר שהחנוכיה נגנבה, הזמינו בני ביתו חנוכיה חדשה והתקינו לה מערכת אזעקה. ככל הנראה זו החנוכיה הירושלמית היחידה בעולם שמחוברת למוקד שמירה ('קול אדיר')...

חנוכה שמח!

________________________________

כל הצילומים ברשימה נעשו בין השנים 2018-2013.