‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 15 באוגוסט 2025

זיכרונות וסודות מכפר סמיר

כפר שמיר, שמו העברי של כפר סמיר (צבוע בירוק), על מפה משנת 1960

מאת עודד מיוחס 

א. מה לי ולכפר סמיר?

בחודש מאי 2024 התארחנו, חנה רעייתי ואנוכי, בצימר 'קדרים', סמוך לשפת הים בחוף 'דדו', במבואותיה הדרומיים של חיפה. כשתהינו באוזני המארחת, קטי עטאללה לבית ארמלי, על מיקומו יוצא הדופן של הצימר, היא סיפרה כי את הנחלה שבה ממוקם הצימר קנה ב-1924 אבי המשפחה בוטרוס עטאללה, ואלה הם השרידים האחרונים של כפר סמיר. המשפטים הספורים הללו עוררו את סקרנותי לגבי ההיסטוריה, הגאוגרפיה והדמוגרפיה של הכפר. 

בחיפושיי אחר מידע רלוונטי פניתי גם לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' ומצאתי כי בשנת 1952 התפרסמו העדויות הראשונות לקיומו של יישוב עולים במבואותיה הדרומיים של חיפה ושמו 'כפר סמיר':  

מערבה מהכביש הראשי חיפה-ת"א, באזור הנקרא חוף ח'יאט, נמצא שטח גדול המשתרע על כ-500 דונם אדמה טובה, ראויה לעיבוד. על שטח זה בקצה הצפוני שלו, מפוזרים עשרות בתים בנויים, וליד הבתים גינות נאות ומשקי עזר: זהו כפר סמיר [...] התיישבו בכפר עולים מאירופה, אשר ללא עזרה מהמוסדות שיקמו אט אט את הכפר. תיקנו את הבתים, התקינו מים וכל מתיישב הקים לו ליד ביתו משק עזר על שטח של דונם או דונם וחצי [...] בכפר גרות 80 משפחות (200 נפשות) וביניהם גם 14 משפחות ערביות, והיחסים בין היהודים והערבים טובים ומלאי הבנה (אליעזר וורצל, 'כפר סאמיר', קול העם, 26 במאי 1952, עמ' 2)

לא מצאתי הרבה יותר, ודווקא בשל כך גמלה בלבי החלטה לצלול לעומק ולנסות לשחזר את תולדותיו של יישוב זה. המחקר שערכתי התבסס על מפות, תצלומי אוויר, מסמכים ארכיוניים, דיווחים בעיתונים, תצלומים מאלבומים פרטיים ורַאיונות אישיים. נחשפתי גם לסיפוריהם האישיים של בני משפחת עטאללה, המתגוררים כבר מאה שנים בנחלתם בכפר סמיר, לסיפוריהם של השכנים היהודים, שעשו במקום את צעדיהם הראשונים במולדתם החדשה, ולפועלו של העיתונאי והסופר פטר פינקלגרואן, שלימי נעוריו בכפר היה תפקיד חשוב בגיבוש זהותו המורכבת. הסיפורים הללו שליקטתי, מרתקים ככל שיהיו, לא מצאו את מקומם במחקר המדעי שאני מכין, אך ערכם האנושי, ההיסטורי והסוציולוגי קורא לפרסומם ולפיכך בחרתי לשתף בהם את קוראי הבלוג. עוד אציין, כי אוסף התצלומים של משפחת עטאללה שמור היום בארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי, וחלק מן המידע והתיעוד שמופיעים בהמשך ונוגעים למשפחה זו לקוח ממנו.


ב. כפר סמיר על רגל אחת 

כפר סמיר במתכונתו המודרנית התגבש בהדרגה ככפריר (Hamlet), ככל הנראה בסוף המאה ה-19 או ראשית המאה העשרים. תושביו הראשונים היו פלאחים ערבים מהכפר טירה שלרגלי הכרמל, שחלקותיהם החקלאיות היו רחוקות ממרכז הכפר, ולפיכך במהלך השנים הקימו מבני מגורים קטנים מפוזרים סמוך לשטחים המעובדים. ככל כפריר התאפיין גם הוא בהיעדר מבנה ציבורי כלשהו, בין לתפילה ובין לקניות. 

כבר בשנות השלושים של המאה העשרים נודע המקום בשם 'כפר סמיר', על שמם של חורבה וּואדי בשם זה ממזרח לו. שמו המודרני של הכפר הופיע לראשונה בשמה של תחנת רכבת, לצד מסילת הברזל הבריטית שנמתחה מלוד לחיפה בשנים 1920-1919, אך רק בתחילת שנות הארבעים צוין לראשונה שמו במפות בריטיות.

כפר סמיר (Kafr Samir) נזכר לראשונה במפה בריטית משנות הארבעים

בעקבות כיבושיהם של חיפה בצפון ושל כפר טירה מדרום בימי מלחמת העצמאות ברחו (לא גורשו!) מרבית תושביו הערבים של הכפריר. בשנים 1950-1949 החלה כניסה הדרגתית של עשרות משפחות עולים חדשים, רבים מהם שורדי שואה, לבתים הנטושים במקום, ואלה שימשו עבורם קורת גג ראשונה במולדתם החדשה.

ב-1959, בעקבות הרחבת תחום השיפוט של חיפה, קיבלה על עצמה העירייה אחריות לאספקת שירותים לשכונה הכפרית. בד בבד קידמה העירייה תוכניות פיתוח שאפתניות לקרקעות הכפר, שכללו תשתיות לתחבורה, לתעשיות של טכנולוגיה עילית, למסחר ולספורט. לא מפתיעה אפוא העובדה שמימושן של תוכניות אלה לווה בהריסתם של כמעט כל מבני הכפר. יותר מסמלית היא העובדה, שהשריד היחיד לשם הכפר נותר רק כתוספת בסוגריים לשמו של בית הקברות הסמוך, 'שדה יהושע (כפר סמיר)'.

תצלום אוויר עם ציון גבולות הכפר בקו צהוב מקווקו, 2023 (המרכז למיפוי ישראל)


ג. משפחת עטאללה ושארית הפליטה 

מוצאה של משפחת עטאללה הנוצרית מהרי השוף בלבנון, שם התמחו בחפירת בארות. בעקבות מלחמת האזרחים, שהתחוללה בין הדרוזים לנוצרים בלבנון (1860), היגרה המשפחה לחיפה והתיישבה בשכונה המערבית אלמחטה, שהייתה המשכה של שכונת חיפה אל-עתיקה, סמוך לתחנת 'כרמל', על מסילת הברזל המנדטורית שהוקמה בתחילת המאה העשרים.

שכניה של משפחת עטאללה היו בניה של משפחת פח'ורי, משפחת קדרים שמוצאה מיוון. לרוע מזלם, שריפת כלי החרס בכבשן שבבעלות המשפחה גרמה למפגעי עשן והשכנים דרשו מהרשויות לסלקם משכונת המגורים.

בוטרוס עטאללה (1989-1905) למד בסדנה של משפחת פח'ורי את רזי הקדרוּת. אולם בשנת 1924, בהיותו בן 19, החליט לצאת לדרך עצמאית ותר אחר מקום מתאים להקמת סדנת קדרות משלו. הוא איתר חלקה מתאימה בחוף הים, דרומית לחיפה, וקנה אותה מבעליה, תושב הכפר טירה. מיקום זה ענה על שתי דרישות: הרכב מתאים של קרקע ליצירת החומר (clay) והיותו מרוחק דיו ממקום ישוב. באותה שנה נשא בוטרוס לאישה את דורה לבית סווידאן (1983-1906), בת למשפחה לבנונית שמוצאה מסוריה, ובהמשך נולדו להם שבעה ילדים.

בוטרוס ודורה עטאללה (ציור שֶׁמֶן של הציירת הפינית מאיה ראקונן [Maija Rahkonen]; צילום: עביר שאמא)

בני הזוג הקימו בית מלאכה לקדרוּת בנחלתם החדשה. תחילה התגוררו בצריפים, שהומרו בשנים הבאות בבתי אבן הקיימים עד היום. בתחילת דרכו ייצר בוטרוס כלי חרס, בעיקר לצורכיהם של ערביי הצפון, ובהמשך הצטרפו אליו שלושת הבנים: בולוס (יליד 1939), רג'א (יליד 1945) ומוניר (יליד 1948).

בולוס מעצב דרבוקה על האובניים ושולה כלי חרס מהכבשן

בראיונות שערכתי עם בניהם של מתיישבים יהודים בכפר סמיר (ילידי שנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה) עוברת כחוט השני הערכה עמוקה לבוטרוס ולדורה עטאללה, על הנדיבות והסיוע שהגישו להוריהם קשי היום בשנותיהם הראשונות בארץ. 

כזהו למשל סיפורם של גרשון (1992-1910) ואינגה רבקה (1992-1912) פרידמן, שהתגוררו בשנות מלחמת העולם השנייה במחנה הסגר בעירם אוקנה מורש ((Ocna Mureș שברומניה. ב-1945 נולד בנם דוד, והשלושה עלו לארץ ב-1950. חודשים אחדים לאחר עלייתם הם שכרו חדר מבוטרוס עטאללה במתחם המגורים המשפחתי, שכירות שנמשכה לפחות חמש שנים. דוד עדיין זוכר, בהערכה רבה, את המחווה של בוטרוס, שהבין כי אביו מתקשה לשלם את שכר הדירה. הוא הרגיע את האב באומרו 'אין בעיה, שלם כשתוכל'. 

סיפור דומה שמעתי על מנדל בנקר (1999-1905), יליד ורשה, שנמלט בתחילת מלחמת העולם השנייה מזרחה. תחילה עבד בכריתת עצים במחוז ארכנגלסק, ולאחר מכן בתפירת נעליים עבור הצבא הסובייטי באוזבקיסטן. שם הכיר מנדל את צסיה (דשה, לימים הדסה, 1999-1916) ליפשיץ, שעבדה כתופרת. הם נישאו ונשארו במקומם עד תום המלחמה. ב-1945 עברו לעיר ליגניצה בדרום-מערב פולין, שם נולדו בנם זלמן (יעקב) ב-1946 ובתם גיטה (היום טובה אליאס) ב-1948.

בני המשפחה הגיעו לארץ ביולי 1950 והתגוררו תחילה במעברת 'שער העלייה', במבואותיה הדרומיים של חיפה. בשיטוטיו בחוף הים פגש מנדל את בוטרוס עטאללה והלה הציע לו לעבור ולגור באחד ממבני האבן הסמוכים לנחלת המשפחה. מנדל נרתע מפני שחשש כי לא יוכל לעמוד בדמי השכירות, אך בוטרוס, בנדיבותו, הציע לסייע לו בהלוואה שתוחזר לשיעורים. ואכן, חודשיים לאחר עלייתם עברו בני משפחת מנדל לדירת חדר ומטבח אצל חאג' יונס חסאנין, השכן המוסלמי של משפחת עטאללה. חודשיים אחר כך נולדו התאומות מאשה (היום מרים ון טיין) וגליקה (מזל, 2014-1950).

נעורים בכפר סמיר (אוסף טובה אליאס ומרים ון טיין, ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי)

זאת ועוד, דורה עטאללה החזיקה משק תרנגולות בנחלת המשפחה, ושפע התנובה אפשר לה לספק ביצים לכל דורש. היא גם העמידה לרשות שכניה החדשים אפרוחים, שהיו בסיס ללול תרנגולות במשקי העזר שהקימו המשפחות סמוך למגוריהם.

לא מפתיעה אפוא העובדה שבליבם של 'בוגרי' כפר סמיר שמורה פינה חמה לבוטרוס ולדורה עטאללה, לא רק על הסיוע שהושיטו להוריהם, אלא גם על שפתחו בפני הילדים את ביתם בשעות הארוכות שבהן ההורים נעדרו מן הבית. בין בני משפחת עטאללה ובין מקצת המתיישבים היהודים נרקמו קשרים כמו-משפחתיים, ואלה נשמרו גם שנים לאחר שנפרדו דרכיהם.

בוטרוס עטאללה – מופת של אהבת הזולת, שיצא מגדרו לטובת שכניו היהודים  נאלץ, בניגוד אליהם, לסבול מהגבלות תנועה מתוקף צווים של הממשל הצבאי, עד לביטולו ב-1966.

רישיון הכניסה של בוטרוס

עוד נציין, כי הקדרים המנוסים לבית עטאללה היו מוקד להתעניינות מקצועית של אומנים ישראלים, כמו חנה חר"ג צונץ, מאימהות ענף הקרמיקה האומנותית בישראל, ושל יקיר העיר חיפה, האומן הרב-תחומי משה נובק.

אומנית הקרמיקה חנה חר"ג-צונץ (צילום: מיכל אלון)
משה נובק (מימין) ובולוס עטאללה ליד סדנת הקדרוּת, 2006
 

ד. בריכת הערבול כגן שעשועים

אחד השלבים המקדימים בתעשיית כלי החרס הוא הפקת החומר באמצעות ערבולו במעין בריכה ובה תערובת קרקעות ומי ים. אחת מחוויות הילדוּת הבלתי נשכחות של ילדי המתיישבים החדשים בכפר סמיר הייתה לישת התערובת שבבריכה, כשזו הולכת ומתמצקת, באמצעות צעידה סיבובית ברגליים יחפות לאורך דופנות הבריכה ('מיקסר אנושי'). רבים מהילדים ציפו בכיליון עיניים לעונת הקיץ בתקווה שיוזמנו להשתתף בתהליך, שבסיומו כוסו בבוץ עד שערותיהם וכדי להתנקות ממנו מיהרו לטבול במי הים הסמוך.

רג'א ואחד מילדי השכנים בבריכת הערבול

אחד הילדים, פטר פינקלגרואן (Finkelgrün; לימים שינה את תעתיק שמו ל-Finkelgruen), שהגיע לכפר סמיר ב-1952 בהיותו בן עשר, יחד עם סבתו אנה בארתל (Bartl), כתב לימים (בגרמנית) את זיכרונותיו מבריכה זו: 

לעתים, בימים שלא למדנו, נתבקשו ילדי משפחת עטאללה לצעוד ברגליים יחפות על החומר הלח [...] גם לי הותר להשתתף. קפצנו בעליצות במְכָלים הגדולים שבהם התערבל החומר. כפות רגלינו, שטבעו בעיסה הלחה והשמנונית, נעשו כבדות יותר ויותר ככל שהחומר התקשה, אבל המשכנו בשלנו. ככל שהתמדנו בפסיעותינו, החומר נמרח על שוקינו עד שהגיע לברכינו. החומר הלח דגדג את נקבוביות העור וטיפס מעלה, גבוה יותר, עד לירכיים, כאילו היה בעל חיוּת עצמאית משלו. במקום שבו הצטברה רק שכבה דקה של חומר נוצר במהירות קרום קשה יותר [...] כאשר אביהם של רג'א ובולוס [בוטרוס] סימן בידו שתמה המלאכה, יכולנו לרוץ במהירות אל הים, כדי לשטוף מעלינו את העיסה במים המלוחים, או לקלף אותה מעלינו חתיכות-חתיכות (התרגומים לעברית, כאן ולהלן, הם שלי; כל התצלומים של פטר בילדותו ושל בני משפחתו התקבלו מארכיון Stiftung Rheinisch-Westfälisches Wirtschaftsarchiv zu Köln [RWWA]).    

אומנם, תמונת הילדות העליזה מבריכת הערבול נותרה חיה בזיכרונו של פטר, אך אירוע אחר, שהיה עֵד לו, הותיר בו צלקת לכל ימי חייו:  

בוקר אחד התעוררתי ושמעתי קולות חזקים וצרחות מבחוץ. זיהיתי את קולה של סבתא, קפצתי ורצתי אל מחוץ לבית. בערך באמצע הדרך, בין ביתנו לביתו של גבר דובר רומנית, ראיתי את סבתא שוכבת על האדמה. האיש הזדקף על ברך אחת והכה אותה בראשה ובגבה בתנועות זרוע רחבות. הוא צעק לעברי משפטים לא מובנים ברומנית. סבתא ניסתה לקום ולברוח, אך אותו גבר המשיך לדחוף אותה לאחור וחיפש אבן כדי להכות בה. סבתא פלטה בכי של כאב וקראה לעברי. גם אני התחלתי לצרוח ורצתי לעבר שניהם. האיש הרים את מבטו והביט אליי. טלטלה עברה בגופו, כאילו התעורר משינה עמוקה. הוא הרפה מסבתא, נעמד, גבו הכפוף התיישר, הסתובב לאט מאוד והלך לביתו, בעוד סבתא קמה מהקרקע וגוררת את עצמה לביתנו. לבי הלם כשתמכתי בסבתא. היא נשמה בכבדות, אבל נראה היה שמחשבותיה נמצאות במקום אחר. בהתחלה לא הגיבה כלל על שאלותיי, מה קרה ולמה האיש הכה אותה? רק אחרי שנשימותיה נרגעו מעט, הסבירה לי שהאיש הכה אותה כי הבחין שהיא מדברת איתי בגרמנית, שכן גם הוא היה במחנה. בזמנו, לא הבנתי מה היא אמרה... (Roland Kaufhold, 'Keine Heimat. Nirgends', HaGalil)  

בימים הבאים, לאחר שסבתו נרגעה קצת מהטראומה, למד לראשונה שהסתירה את בן זוגה, סבו היהודי מרטין, ובשל כך נכלאה במחנות מוות, בעוד בעלה נרצח במחנה הריכוז טֶרֶזִין שבצ'כיה: 

את סיפוריה סיפרה לי סבתא כשישבנו בערבים בבית הקטן ליד הבאר בכפר סמיר. עששית הנפט דלקה. שכבתי לצדה במיטה היחידה שהייתה לנו והיא סיפרה לי על הסלקציות, הטרנספורטים, המסדרים, המגיפות, התחבולות והבגידות. היא סיפרה לי על אכזבות והישרדות, על זיהוי וראייה נכוחה של מצבים ותהליכים. על הגורל והאנרגיה שהיו דרושים כדי לשרוד. אבל גם על המזל שהיה גם הוא חיוני. 

שם, בכפר סמיר, התמודד פטר לראשונה עם ההשלכות הפסיכולוגיות ההרסניות של השואה, אם כי נחסך ממנו באותה שעה גילויו של סוד משפחתי נוסף, שאליו ייחשף מספר שנים מאוחר יותר.


ה. משפחתו של פטר פינקלגרואן

הנס ליאו פינקלגרואן (1943-1908) היה עורך דין יהודי גרמני שנישא ב-1939 לבת זוגו הנוצרייה ארנסטין (אסטי) לבית בארתל (1950-1913). הנס נרדף בידי הנאצים בשל יהדותו, וכל ניסיונותיו למצוא מקלט באירופה עלו בתוהו. בצר לו, הגיע ב-1940 לשאנגחאי, בתום מסע הרפתקני. חודשים אחדים מאוחר יותר הצטרפה אליו אסטי.

הנס ואסטי בפראג לפני צאתם לגלות בשאנגחאי, 1939

ב-9 במארס 1942 נולד בנם פטר וכשנה אחרי כן נאלצה המשפחה לעבור ל'אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה', שהוקם בשאנגחאי עבור אלה שהגיעו לעיר לאחר 1937 (לימים כונה אזור זה בשם גטו). חודשים אחדים אחרי המעבר לגטו נפטר הנס מסיבוכים בעקבות ניתוח. הוא היה בן 35. אסטי, שנותרה עם פטר בן השנה וחצי, נאלצה להתמודד עם מציאות מורכבת שאליה התגלגלה בשל מסירותה לבעלה היהודי.

הילד פטר בפראג, 1948 או 1949

בעוד אסטי ופטר מתמודדים עם תלאות החיים בשנגחאי, בהעדר בעל ואב, הרי באירופה הרחוקה שרדה אנה בארתל, האם והסבתא, את זוועות המלחמה ומחנות הריכוז הנאציים. אנה, סבתו הנוצרייה של פטר, נולדה ב-5 בספטמבר 1891 בעיירה רַאשנוֹב (בגרמנית Rosenau) שבמחוז בראשוב בטרנסילבניה. מנישואיה הראשונים נולדו לה בת (אסטי) ובן. שנים לאחר מות בעלה פגשה בפראג את מרטין פינקלגְרוּן, אביו הַגָּרוּשׁ של הנס וסבו של פטר, והשניים התאהבו. ב-15 במארס 1939 כבשו הנאצים את פראג, ובשנים הבאות הסתירה אנה את מרטין, בן זוגה היהודי, עד ששניהם הוסגרו ונעצרו במבצר הקטן של מחנה טֶרֶזִין. מרטין נרצח במכות כבר ביום המעצר (10 בדצמבר 1942), ואנה, שהואשמה בהסתרת בעלה היהודי, שרדה את מחנות ההשמדה ראוונסבריקמיידָנֶק ואושוויץ וכן את צעדת המוות. היא חזרה לפראג ב-1945, ושנה לאחר מכן הצליחה ליצור קשר עם בתה אסטי בשאנגחאי.

ב-5 בדצמבר 1946 יצאו פטר בן הארבע ואמו מסין באונייה בדרכם לוולדיווסטוק, ומשם ברכבת, דרך מוסקווה, לפראג ושם התאחדו עם אנה, האם והסבתא. אסטי, שסבלה ממחלות בגטו שאנגחאי, אושפזה תכופות בבתי חולים בפראג. היא נפטרה שלוש שנים אחר כך וזיכרונותיו של פטר ממנה מצטמצמים לפגישות שהיו לו איתה בבתי החולים.

אנה, פטר ואסטי בפראג, 1947

בניגוד  לאביו של פטר, שמסע הבריחה שלו מהשלטונות הנאציים הביא אותו לשאנגחאי, הרי דורה (1967-1913), אחותו הצעירה של הנס, הצטרפה לתנועה הציונית ועלתה ב-1938 לארץ ישראל עם בעלה גרהרד שָׁאָל (Shaal ;2000-1910). השניים הצטרפו לקיבוץ כפר המכבי, שייסדו שנתיים קודם לכן עולים מגרמניה וצ'כיה, ואימצו לעצמם שמות עבריים, רחל וישראל.  

ב-30 בנובמבר 1949, כשאסטי, אמו של פטר, חשה כי מותה קרב, היא כתבה מכתב אל גיסתה דורה ובו 'בקשה דחופה': 'ברצוני להמליץ לך שוב מעומק לבי על פטרלה [פטר]. משאלתי המפורשת שהוא יבוא אלייך' ('חליפת מכתבים של משפחת פינקלגרואן',HaGalil ). ואכן, אסטי נפטרה ב-1950 ופטר עבר לחסותה של סבתו אנה, שסיפרה לו אך מעט על הוריו, כנראה משום שניסתה להסתיר ממנו את הסודות המשפחתיים. 

אנה, אז בת שישים, קיבלה את הזמנת דורה, דודתו של פטר, ובשנת 1951 הגיעה עם נכדה פטר לארץ. תחנתם הראשונה הייתה בקיבוץ כפר המכבי, אולם הסבתא לא הסתגלה לחיי הקיבוץ. בנוסף, זיכרונות מחנות ההשמדה היו עדיין טריים במוחה והיא התקשתה להשלים עם גדרות התיל שהקיפו את כפר המכבי. כמה חודשים אחר עלייתם ארצה עברו אנה ופטר לכפר סמיר. היא נעזרה בפועל ערבי ויחד בנו דירת חדר (כעשרים מטר רבוע), ובה התגוררו פטר וסבתו עד לשנת 1959.

פטר ליד ביתו בכפר סמיר, 1953

אנה לא נרתעה מעבודה קשה וכמו משפחות נוספות בכפר ניהלה משק עזר ובו גידלה ירקות, תרנגולות וארנבות. לימים זכר פטר כיצד נסע באוטובוס לחיפה, נושא איתו כלוב ארנבות שאותן מכר לסוחר בחיפה.

בשנה הראשונה בכפר סמיר נסע פטר עם בולוס, המבוגר בין בניו של בוטרוס עטאללה הקדר, לבית הספר Collège des Frères  בחיפה. בית ספר זה, שכבר לא קיים היום, נוהל בידי כמרים, והשיעורים בו היו בצרפתית. בשנים הבאות התגורר פטר בפנימייה סקוטית ביפו. ב-1959 השלים את לימודיו התיכוניים והוענקה לו תעודת בגרות אנגלית מבית הספר היפואי Tabeetha, שניהלה הכנסייה הסקוטית. 

פטר עם תעודת הסיום של בית הספר התיכון ביפו, 1959 

לאחר תום לימודיו, היה פטר נחוש ללמוד באוניברסיטה. הוא הבין כי יתקשה לממש את רצונו בארץ, הן בגלל המצב הכלכלי שלו ושל סבתו הן בשל החשש שלא יוכל להשתלב בחברה הישראלית כיהודי 'אמיתי', בשל היותו בן לאם נוצרייה ולאב יהודי. ב-1959 נרשם פטר ללימודים באוניברסיטת פרייבורג וסבתו, למרות זיכרונותיה הקשים מאכזריות הנאצים, הצטרפה אליו. פטר למד מדעי המדינה, סוציולוגיה ולימודי המזרח ועם סיום לימודיו החל לעבוד כעורך ודובר בתחנת השידור הציבורית Deutsche Welle, שמימנה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. 

אנה בארתל, קלן 1963

בשנת 1963, באחד מרגעי מתח בן פטר לבין סבתו, התפרצה אנה והטיחה בו: 'דע לך, שבנוסף לאמך, אסטי, היה לי גם בן ששירת באס אס'. גילוי זה היה כמהלומת אגרוף בפרצופו של פטר, שטלטל עוד יותר את זהותו השברירית ממילא. בהמשך נודע לפטר כי אותו בן, אחי-אמו, נורה למוות בכיכר העיר קאדן (Kaaden) שבבוהמיה במאי 1945, כשהוא לבוש במדי אס אס שחורים. אנה בארתל, סבתו של פטר, הלכה לעולמה בשנת 1968.

למעלה משלושים שנה נצר פטר בליבו את הסוד האפל וכשלא יכול היה עוד להכילו פרסם בשנת 1997 ספר אוטוביוגרפי ושמו Erlkönigs Reich: Die Geschichte einer Täuschung (ממלכתו של שר היער: סיפורה של הונאה). 

הספר מתחיל כך:  

זהו סיפור של הונאה, הונאה שטרם הגיעה לסופה. לסבתי, אם אמי, שעמה נדדתי מיבשת ליבשת עד לבגרותי, היה עוד ילד – ואני לא ידעתי. נודע לי על קיומו רק כשהייתי לאיש בוגר, וכך נודע לי שאומנם במשפחתי היו קורבנות, אבל גם עושי עוול. וכשקלטתי זאת, היה עליי למהר ולהדחיק את הידיעה. סבתי העלימה ממני את העובדה, שהגבר הצעיר שנורה למוות במאי 1945 בכיכר השוק בקאדן שבבוהמיה, היה בנה. זו ההונאה שחוויתי. נוכחתי לדעת שההונאה הייתה להונאה עצמית, הן עבור זו שהוליכה שולל הן לאלה שהולכו שולל. אני שואל את עצמי היום אם שורשיהן של ההונאות וההונאות העצמיות שנערמו בחיי נעוצים בשתיקתה קשת העורף של סבתי, או שמא הם עמוקים יותר, קדומים יותר [...] מאז נולדתי כל ההונאות הללו יצרו חיים משלהן, שאותם אני מבקש לקטוע. אני מבקש לחסוך מילדיי ומנכדיי את ההונאות ואת השפעתן. הרי גם אני הוניתי אותם וכך יצרתי מחזוריות שאותה אני רוצה להפסיק. 

אך הפיתולים במסע חייו של פטר לא הסתיימו.  

בשנים 1981 עד 1988 שירת פטר ככתב הדויטשה וולה בירושלים ובו בזמן גם כנציג 'קרן פרידריך נאומן לשלום' בישראל, ומדי פעם ביקר גם את בני משפחת עטאללה בכפר סמיר. עם סיום שליחותו הפליג פטר מחיפה לפיראוס, ושם, בחניית הביניים, הספיק לקנות גיליון של היומון הגרמני Süddeutsche Zeitung. במשך כמה ימים הוא לא נחשף כלל לחדשות, אך בעודו על סיפון האונייה נתקל בעמוד 5 של העיתון בדיווח קצר ולכאורה חסר חשיבות: 'אנטון מָלוֹת(Anton Malloth) , שנידון למוות כפושע מלחמה בצ'כוסלובקיה בשנת 1948, גורש מאיטליה לרפובליקה הפדרלית'.  

פטר לא ידע אז שאותו אדם הוא האיש שרצח את סבו במחנה טרזין. שנה לאחר מכן, ב־1989, הוא נפגש בבית אבות בפראג עם בלה קראוסובה (Krausova), חברתה של סבתו מאז השהות המשותפת במחנה טרזין. בלה, שהייתה אז בת תשעים סיפרה לפטר על מעצרה בשנת 1942, על רצח בעלה ובנה במחנה ועל היכרותה עם סבתו. בנוסף, שיתפה אותו, כעדת ראייה, כיצד הכה מָלוֹת את סבו למוות. 

מָלוֹת שימש בשנים 1945-1940 מפקד ב'מצודה הקטנה', בית סוהר של הגסטאפו, שהיה חלק ממחנה הריכוז. הוא כונה על ידי האסירים בשם 'טוני היפה' ונודע לשמצה באכזריותו כלפיהם, אכזריות שהסתיימה לא פעם במותם. למרות עדויות רבות שנאספו עליו בתום המלחמה הוא הצליח להתחמק שוב ושוב מפני העמדה לדין.

קול קורא למסירת עדויות על מעשיו של אנטון מָלוֹת

פטר, שנחשף בפראג לשמו של רוצח סבו, שב לגרמניה וגילה לתדהמתו שמָלוֹת מתגורר בבית אבות ליד מינכן, במימון משלם המסים הגרמני. פטר שלא יכול היה לשאת זאת, התגייס בכל מאודו ומרצו למאבק ארוך ומתיש במערכת המשפט הגרמנית, במטרה להעמיד את מלות לדין.

בשנת 1992, עדיין בעיצומו של המאבק, פרסם פטר פינקלגרואן את ספרו Haus Deutschland, oder Die Geschichte eines ungesühnten Mordes (בית גרמניה או סיפורו של רצח שלא בא על עונשו). 

עטיפות ספריו של פטר פינקלגרואן


ו. המחזה 'טוני היפה' 

בשנים 1988-1984 היה המחזאי והבמאי יהושעסובול מנהלו האומנותי של תיאטרון חיפה. הוא הכיר באותה תקופה את פטר פינקלגרואן, שכאמור שהה אז בארץ, והיכרות זו הפכה לידידות אישית.

פטר פינקלגרואן (מימין, צילום: Raimond Spekking, ויקימדיה) ויהושע סובול (צילום: ארז גלונסקה)

וכך סיפר סובול על המפגש עם ספרו של ידידו (מצוטט מהתוכנייה של המחזה 'טוני היפה' שהוצג בתיאטרון החאן):  

בבוקר חורף קר, בשלהי נובמבר 1992, בדרך מהמלון לתיאטרון העירוני של ברמן, שם ביימתי הפקה של 'גטו', התעכבתי מול חלון ראווה של חנות ספרים. מבטי נפל על הספר 'בית גרמניה', מאת פטר פינקלגרואן, מכר וידיד. בלילה, למרות העייפות מיום חזרות, לא עצמתי עין. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שלא קראתי את המשפט המסיים: 'הוא אחד מאיתנו. אחד מכם'. את הדברים האלה אומר פטר פינקלגרואן על אנטון מָלוֹת.  
למחרת היום צלצלתי לפטר פינקלגרואן, ואמרתי לו שהמסמך שכתב על משפחתו ריגש אותי מאוד. ריגש אותי סיפור המהפך שפטר עבר כמעט באקראי, מגשש תמים בעקבות אבותיו האבודים ללוחם עיקש נגד מערכת המשפט שמעדיפה סדר על פני צדק. ואולם יותר מכל נגע לי דבר מה שמבצבץ בין השיטין ולא נאמר גלויות בטקסט של הספר: התהליך המסתורי שבו הזיכרון הופך לכוח מניע רב עוצמה, שדוחף אדם לצאת לזירה הציבורית ולהתעמת עם המדינה ועם מערכותיה. כשאמרתי לפטר פינקלגרואן שהספר שלו היכה בי גלים, מיהר לזרוק לי אתגר: כתוב מחזה על הפרשה! אמרתי לו שהסיפור נפתל, מורכב וסבוך מדי למחזה.  
[...] בינואר 1993, כשביימתי בתיאטרון העירוני של דורטמונד [...] אירע לי שבליל ינואר קר כקרח, בשעה שהלכתי נגד הרוח העזה והמקפיאה בדרכי מהתיאטרון לדירה הזרה שבה התגוררתי, ראיתי לפתע בהבזק בהיר את כל 'טוני היפה' [...] טלפנתי לפטר פינקלגרואן, ואמרתי לו: אני יודע איך לכתוב את המחזה. 

הגרסה הראשונה של המחזה נכתבה באנגלית תחת השם Nice Tony, לצורכי תקשורת עם ההנהלה האומנותית של התיאטרון בדיסלדורף. אכן, התיאטרון שם גילה בו עניין רב. המחזה תורגם לגרמנית על ידי פטר פינקלגרואן ורעייתו גרטרוד זיהאוז (Seehaus), והצגת הבכורה של Toni Schönerהתקיימה ב-12 ביוני 1994. בד בבד, סובול הציע את המחזה גם לתיאטרון החאן בירושלים. הצגת הבכורה של 'טוני היפה' בעברית עלתה בירושלים באותה שנה בנוכחותו של פטר פינקלגרואן. 

מודעת פרסום להצגה, 1994 (ארכיון החאן)

בעלון פרסום של תיאטרון החאן נכתב:

המחזה 'טוני היפה' מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של פטר פינקלגרואן 'בית גרמניה', שמתעד את גורלה הטרגי של משפחה יהודית-גרמנית בגרמניה הנאצית, ובוחן את יחסה של המערכת המשפטית הגרמני לעשיית דין בפושע מלחמה. המחזה מלווה אח פטר פינקלגרואן במסעו הדרמטי אל חשיפת זהותו בדרכו מישראל לגרמניה, מן ההווה אל העבר, מהשכחה וההכחשה אל הזיכרון והידיעה [...] פינקלגרואן האשים את מלות בכך שבשנת 1942, כששימש מלות בתפקיד ואכמן בטרזיינשטאט, רצח במו ידיו את מרטין פינקלגרון, סבו של פטר. אנטון מלות הקשיש, הוא 'טוני היפה' מימי טרזיינשטאט, מתגורר כיום בבית אבות במינכן. המחזה מעלה את השאלה מה זכותו ומה חובתו המוסרית של אדם שעומד מול רוצח קרוביו ומול אוזלת ידה של המערכת המשפטית למצות עם הפושע את הדין.

כפי שאפשר ללמוד מהעלון, בעיצומן של ההצגות שהועלו בגרמניה ובישראל המשיך אנטון מָלוֹת לגור בבית האבות כשמערכת המשפט הגרמנית מסרבת להעמידו לדין.

במאי 2000, אחרי שנים של מאבק בהובלתו של פטר פינקלגרואן, נעצר מלות ונכלא. בדיוק שנה לאחר מכן הורשע בבית המשפט במינכן ברצח ובניסיון רצח ונידון למאסר עולם. הוא מת כעבור שנתיים. פטר ציין בעצב כי מלות הורשע רק בשל 'שלושה מתוך מאה מקרי רצח שביצע [...] תיק הרצח של סבי מרטין פינקלגרון כלל לא הובא לדיון בבית המשפט'.

לימים הצליח פטר לשכנע את אנשי קרן קיימת לישראל לייחד פינה באחד מיערות הכרמל להנצחת סבו מרטין. בזכות תרומות שלו ושל ידידיו מגרמניה הוכשר סמוך לצומת אליקים שביל חדש, 'שביל המערות' על שם הסבא. בכניסה לשביל נקבעה בשנת 2020 טבלת הנצחה ועליה נכתב 'שביל המערות על שם מרטין פינקלגרון ז"ל שנרצח בשואה בטרייזנשטט. נתרם על ידי הנכד פטר פינקלגרון וחברים. קלן, גרמניה תשפ"א'.

ביקורו של פטר באתר ההנצחה ברכס הכרמל, 2025 (צילום: אריאל שפילקה)

ז. המעגל נסגר 

בספרו ממלכתו של שר היער שיתף פטר פינקלגרואן את קוראיו בזהותו המורכבת: 

יש לי שלוש אזרחויות, גרמנית, ישראלית וצ'כית. ובכל זאת, איני יכול לחיות באף אחת מן הארצות הללו בלא תחושה מסוימת של ניכור [...] בישראל איני נחשב יהודי, היות שאמי נוצרייה. בגרמניה שמי הוא שחושף את יהדותי, ואין זה משנה כלל וכלל כיצד אני מגדיר את עצמי. ברפובליקה הצ'כית אני נחשב בן למיעוט הגרמני, חשוף לדעות הקדומות, המוצדקות בחלקן, כלפי בני חבל הסודטים.  
נוסף על שלושת הדרכונים, יש לי גם שתי תעודות טבילה. בגטו של שאנגחאי, מחוז ילדותי, הוטבלתי הן כקתולי הן כפרוטסטנטי, אף שהייתי בן לאב יהודי. תעודות הטבילה נחשבו אומנם אמצעי הגנה, אך לא הצדיקו את התקוות שתלו בהן.

למרות מורכבות זו שמורה בליבו של פטר, המתגורר היום בקלן שבגרמניה, פינה חמה למדינת ישראל, שבה בילה שבע שנים בנעוריו ושבע שנים נוספות בבגרותו ככתב העיתון דויטשה וולה וכנציג קרן 'פרידריך נאומן'. פטר עדיין רואה בישראל את ביתו השני. הוא דובר עברית רהוטה, שומר על קשרים עם בני משפחתו ומקפיד לצפות בשידורי החדשות מישראל.

בשנה האחרונה התעוררו אצלי לא מעט שאלות למקרא סיפור חייו של פטר. יצרתי אתו קשר ושוחחנו מספר פעמים בטלפון. במהלך ביקור נוסף, במאי 2025, בצימר 'קדרים', הפתיעה אותנו המארחת, קטי עטאללה, וסיפרה כי פטר הזמין אצלה חדר לשבוע ואמור להגיע באותו יום שבו אנו אמורים לעזוב בדרכנו הביתה. וכך, ומבלי שנועדנו מראש, התקיימה פגישה מרגשת ביותר בין פטר מקלן, בולוס ורג'א (שני בניו המבוגרים של בוטרוס עטאללה) מחיפה, וכותב שורות אלה מירושלים ליד סדנת הקדרות הוותיקה של משפחת עטאללה. עוד מעגל נסגר.

מימין לשמאל: בולוס, עודד ופטר (צילום: קטי עטאללה); בתמונה משמאל: פטר ורג'א (צילום: רינת פניגר-שאל)
_____________________________________

פרופ' (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות הוא מתנדב בארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי. oded.m@mail.huji.ac.il

יום שלישי, 21 באפריל 2020

אתרי הזיכרון לגירוש יהודי ברלין

לוח הנצחה ברציף 17 בגרונוואלד מתעד משלוח של 1,160 יהודים לטרייזנשטט, 17 במארס 1943 (ויקיפדיה)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ף
לזכר אנה בונוויט-ארון, ברלין משלוח מספר 18

מאת שאול כוכבי    

מה קובע את האופן שבו מוזכרים ומונצחים אירועים מסוימים דווקא, בעוד אחרים נשכחים או מושכחים? לא נחדש מאומה אם נאמר שסוגיה רגישה זו, שתמיד מעורבות בה השקפות עולם ותפיסות פוליטיות, משתקפת גם בדרך שבה בוחרים לשמר אתרים היסטוריים שנושאים עמם זיכרון קשה ורגשות אשמה. הדוגמה שנעסוק בה כאן היא הדרך שבה הונצח בברלין של ימינו גירוש היהודים מהעיר, שהחל ב-1942.

בתקופה שקדמה לגירוש אִפשר המשטר הנאצי יציאה מגרמניה בתנאים מסוימים, אך החסמים היו רבים. בכל הקשור לעלייה לארץ ישראל, החסם העיקרי היה הדרישה הבריטית להצטייד ב'סרטיפיקטים', אישורי עלייה, שעלותם הייתה רבה ומספרם היה מוגבל. רבים מחברי קיבוץ הזורע, שבו אני חבר, הגיעו כחלוצים מגרמניה. הם ניסו להיחלץ לעזרת חברים והורים שנלכדו שם בימי המלחמה, אך יכולתם הכספית הייתה דלה. הוסכם שתיערך הגרלה, והגרלה זו חרצה גורלות, פשוטו כמשמעו: מי לחיים ומי למוות איום. 

בתודעת הציבור היהודי והגרמני, כמו גם אצל חוקרים ומתעדים, התקבע דווקא רציף המטענים 17 בתחנת הרכבת גרונוואלד Gleis 17)) שבמערב העיר, כאתר ההנצחה והזיכרון העיקרי של גירוש יהודי ברלין אל השמדתם. אכן, הרציף עוצב כמונומנט מרשים, שמתעד את כל המשלוחים, על תאריכיהם, ייעודם ומספר המגורשים בכל אחד, אך ללא ציון תחנות הגירוש האחרות שפעלו בברלין באותם ימים.


הכניסה לתחנת גרונוואלד (צילום: מנחם רוזנברג)

בשני אתרי שילוח אחרים  ברציף המטענים אלט מואביט (Alt Moabitבצפון-מזרח העיר, שבמרוצת השנים נודע בשמות נוספים: תחנת פוטליץ (Putlitz), תחנת מואביט, או תחנת הנמל המערבי; ובתחנת הרכבת של אנהאלט (Anhalter Banhof) בדרום-מערב העיר  לא נעשה במשך עשרות שנים כל ניסיון להנצחת האירועים שהתרחשו שם. רק לאחרונה חל שינוי.

העובדות המספריות הן אלה: מתחנת מואביט נשלחו כ-32,000 יהודים, מרציף 17 בגרונוואלד נשלחו כ-10,000, ומתחנת אנהאלט כ-9,500. לכאורה, דווקא תחנת מואביט היא שהייתה אמורה להיות אתר ההנצחה המרכזי לשילוח היהודים מברלין, ואף על פי כן 'זכתה' בכך תחנת גרונוואלד, שם החלו מאמצי ההנצחה בשנים 1953, 1979 ולבסוף ב-1987.



מה היו הסיבות להזנחה הפיזית והתודעתית של אתר אלט מואביט?

האנדרטה הראשונה להנצחת המשלוחים ממסוף המטענים מואביט הוקמה ב-1987, על גשר פוטליץ העובר מעל המסוף ומשקיף על רציף 69, שממנו יצאו מרבית המשלוחים. בתחנת אנהאלט ההרוסה הוצב לראשונה שלט הסברה רק ב-2008. ההסבר לכך הוא גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי ורעיוני, וביסודו קשור בחלוקת גרמניה למערבית ולמזרחית.

הרכבת הגרמנית בימי השלטון הנאצי, 'דויטשה רייכסבאן(Deutsche Reichsbahn), על כל קווי השירות שלה, כולל הקווים הבין-עירוניים והרכוש הנדל"ני, נשארה תחת שמה זה בתום המלחמה והועברה לרשות גרמניה המזרחית, אף כי קווי הרכבת פעלו גם בתחומי גרמניה המערבית ובמובלעת ברלין. מסוף מואביט היה כלול גם הוא בעסקה, ובו עברו הקווים הבין-עירוניים לצפון גרמניה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גם מסוף המטענים היה פעיל מאד והכניסה למתחם עצמו הייתה כמובן אסורה.

על כך יש להוסיף, שהמשטרים הקומוניסטיים התעלמו במכוון ובמודע מן ההיבטים היהודיים של השואה. ובשל 'המלחמה הקרה', שהתחילה להשתלט על סדר היום של שני חלקי גרמניה, לא נאכף בחומרה תהליך הדה-נאציפיקציה ובמוקדי ההשפעה והשלטון, בעיקר בדרגי הביניים, המשיכו לשרת נאצים לשעבר. הנצחת אירועי העבר, ובכללם גירוש יהודי ברלין, הודחקה ככל שניתן. ארבעת התנאים ההכרחיים לזיכרון והנצחה – ידע, מוּדעוּת, הכרה ונגישות – לא התקיימו.

עד לפני שני עשורים המידע על מה שהתרחש במואביט (בעיקר סדרי הגודל של המשלוחים) היה מועט: בעדויותיהם של ניצולים או שורדים כמעט שלא הייתה התייחסות לתחנת המוצא, ובנוסף ארכיוני 'דויטשה רייכסבאן' לא היו נגישים לציבור. היות שבפועל לא ניתן היה להיכנס לשטח המסוף נהרסו גם הרציפים המקוריים בפעולות בינוי שונות. רק בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת יזם הסנט של ברלין המערבית את הקמת האנדרטה, שהוצבה במקום היחיד ממנו ניתן היה לצפות על המסוף ועל רציפי השילוח.

גם בתחנת אנהאלט המצב היה דומה, ואפילו מורכב יותר. תחנת הרכבת נהרסה כמעט כליל בהפצצות במלחמה, ופרט לניסיונות ספורים (של האמריקנים בעיקר) היא לא שוקמה ולא הופעלה מחדש. המקום עצמו, שהיה סמוך לחומת ברלין, לא היה נגיש וננטש למחצה. הרכבת התחתית וה-S-Bahn הופעלו מהחלק המזרחי של ברלין והתחנה התת-קרקעית, שהייתה בגבול בין מזרח העיר למערבה, הפכה למעשה תחנת רפאים.

בניגוד לתנאים הפיזיים והסביבתיים של תחנות מואביט ואנהאלט, תחנת גרונוואלד הייתה בברלין המערבית והופעלה על ידי DB, חברת הרכבות של גרמניה המערבית. זה היה המקום הנגיש היחיד במערב העיר, הן לקהילה היהודית (שמרכזה היה ברובע שרלוטנבורג שבמערב) הן לגופים שהיו מעורבים בפעילויות הזיכרון וההנצחה. למרות היותה תחנה של ה-DB לא נעשה כל מהלך רשמי של שימור או הנצחה, אך גופים כנסייתיים ואזרחיים החלו לפעול באופן וולונטרי. בנובמבר 1953 הוצב שלט זיכרון ראשון מסוגו בתחנה, אך הוסר. השלט השני הוצב ב-1973 ונגנב ב-1986. ב-1987 הציבה קבוצת נשים המשתייכות לכנסייה האוונגלית של גרונוואלד יד זיכרון צנועה. בחלוף השנים הכירה חברת הרכבות באחריותה ויזמה מכרז שבעקבותיו עוצב מחדש רציף 17 בסוף ינואר 1998.

מאז ועד היום רציף זה הוא מוקד ההנצחה של גירוש יהודי ברלין. אלא שהכרה זו אינה כנה ואף שקרית. נוסח הכיתוב בשלט הוא פתלתל ומעוות, ואף גרוע מהנוסחאות שהיו רווחות בגוש המזרחי: האחריות מוטלת על 'דויטשה רייכסבאן', כביכול לא היו אלה אנשי ה'דויטשה בּוּנְדֶסְבָּאן' שהפעילו את הרכבות בתקופה זו. הגרוע מכל הוא שאין אזכור כלל ועיקר לזהותם של אלה שנשלחו ל'מחנות המוות באמצעות הרכבות' – 'בני אדם' אינם מוזכרים, ובוודאי לא 'יהודים'.


השילוט ברציף 17

אתרי הגירוש והאנדרטאות כיום

תחנת היציאה של המשלוחים הראשונים הייתה ברציף 17 בגרונוואלד. אורכו של מסלול הליכת המגורשים, מבית הכנסת החרב למחצה ברחוב לֶוֶוצוֹב (להלן) ועד למסוף, היה כשמונה ק"מ. מסלול זה חצה את רובעיה המפוארים של ברלין, שהיו כבר 'אריים', ובאופן אירוני נאסר על יהודים לעבור בהם. המגורשים, ובהם זקנים ועוללים, הועמסו על משאיות פתוחות, ועד סוף ינואר 1942 שולחו מתחנה זו כ-10,000 איש בעשרה טרנספורטים. המשלוחים נעצרו לחודשיים וכאשר התחדשו הם יצאו ממסוף אלט-מואביט. בהֵעָדֵר תיעוד, לא ברור מי החליט על כך ולמה. האם היה זה הגסטפו, שהיה הגוף המפקח על המשלוחים, או אולי הנהלת 'דויטשה רייכסבאן'?

המסלול מבית הכנסת למסוף אלט מואביט  או בשמה האחר 'תחנת רחוב קיטצוֹב' (Quitzow Strasse) – היה קצר בשני ק"מ, מה שהקל, מנקודת המבט הגרמנית, על ניהול הטרנספורטים. בין 28 במרץ ל-15 באוגוסט 1942 הפכה מואביט לתחנת הגירוש העיקרית. מחנה האיסוף נשאר בתחומי בית הכנסת ברחוב לווצוב. יעד המשלוח הוודאי הראשון שיצא מאלט מואביט [מס' 18] ב-15 באוגוסט, נועד להגיע לטרזיינשטט, אך הוא שוּנָה והופנה לריגה שבלטביה. מרבית המגורשים נרצחו ביערות עוד בטרם הגיעו ליעד הסופי. כיום מונצח גירושם של למעלה מ-52,000 יהודי ברלין והסביבה הקרובה (מחוז ברנדנבורג ואף פליטים מערים מרוחקות יותר), בחמישה אתרים שונים, ובכל אחד הוטמעה דרך שונה של הנצחה.

שלט ההנצחה בתחנת אלט מואביט

א. 'מחנה האיסוף' 
בית הכנסת של הקהילה הליברלית, ברחוב לווצוב ((Levetzow Strasse שברובע טירגארטן, נחנך ב-1914, ניזוק בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), אך עמד על תילו עד שנהרס כליל בהפצצות בימי המלחמה. 

בית הכנסת ברחוב לווצוב (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

ביום הכיפורים תש"ב (1941)  ולא במקרה נבחר מועד זה  הורה הגסטפו להנהלת הקהילה היהודית להתאים את המקום לייעודו החדש כמחנה איסוף (Sammellager), לפני שילוח 'למזרח' או לטרזיינשטט בדרום. ההיקף הנדרש לאחסון: אלף איש. כך החל מבצע  Umsiedlung – 'העברה' או 'יישוב מחדש', ובמילים אחרות גירוש להשמדה, של כ-73,000 יהודי ברלין. המשלוחים מוספרו וההגדרה הייתה כללית: Nach Osten ([משלוחים] למזרח).

לוח זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח (ויקיפדיה)

מה קורה באתר כיום?

במקום הוצב לוח פלדה גבוה שעליו נצרבו באותיות חלולות רשימת המשלוחים עם פירוט של מספרים ויעדים. מהלוח הגדול מוביל כבש אל מיצג דמוי קרון רכבת. על הכבש ובתוך הקרון הוצבו גושי אבן גדולים שעליהם נחקקו דמויות אנשים ומטענם. על הקרקע, בין הכבש והלוח, הונח משטח מתכת ריבועי ועליו תבליטים שטוחים של בתי הכנסת שנשרפו בליל הבדולח. כל בית כנסת הוצב בתוך ריבוע, וכולם יחד יוצרים מעין אֵפוד של אבני חושן. מן הקרון נמשכים פסי רכבת לאורך המדרכה והרחוב, עד לרחבה שמוקפת משני עבריה קירות לבֵנים אדומות, ובה נקבע שלט שמספר על האתר ועל האירועים הקשורים בו.


ב. האנדרטה על גשר פוטליץ 
אנדרטה זו היא חלק מאתר ההנצחה של מסוף אלט מואביט. היא הוקמה ב-1987 במקום הקרוב היחיד שקיים. על לוח פלדת אל-חלד נחקק סמל גדול של מגן דוד. השואה, המוות ו'היעלמות' היהודים מסומלים במדרגות שעולות מלוח פלדה נוסף אל ה'אֵין'. הגירוש והמשלוחים מוזכרים במשפט אחד, על גבי שלט מאוחר, שגם מעיד על השחתת האנדרטה המקורית בידי ניאו-נאצים ועל כך שהמונומנט הנוכחי אינו אלא שחזור.

אתר זה לא שימש אף פעם מקום לקיום עצרות או טקסים. הסיבה לכך ברורה: האנדרטה הוקמה על מדרכה לצד עורק תחבורה ראשי, מה שאינו מאפשר התכנסויות ציבוריות.


ג. 'החורשה'
על הקמת אתר זיכרון זה, שנמצא גם הוא במסוף אלט מואביט, הוחלט רק ב-2016, יותר מ-25 שנים לאחר איחוד העיר. יש בו ארבע יחידות שמצטרפות למכלול הנצחה אחד:
1. 'דרך המגורשים' – זו הדרך המקורית שבה צעדו המגורשים, והיא מרוצפת באבנים קטנות בהן רוצף הרחוב באותן שנים. הדרך מחברת את רחוב קיטצוב (הקטע האחרון של מסלול המגורשים) עד לרציפים.
2. שרידי רציף מס' 69 וקטע הפסים שלידו – קטע אחד הוא שימור של הרציף המקורי, ואילו הקטע השני הוא חדש. שלושה רציפים הועמדו על ידי הרייכסבאן לרשות האס. אס., שאנשיו היו אחראים למבצע: רציף 69 (שממנו יצאו מרבית המשלוחים), 81 ו-82. בעת הקמת האנדרטה נחשפו קטע מקורי של רציף 69 והמסילה, שהוארכה בקטע נוסף.
3. 'החורשה' (Hain)  עצי אורן ירוקי-עד נשתלו ברחבה טבעית קטנה שגובלת בפסי רציף 69 וברחוב הלן אפשטיין, שמתחתיו קבורים רציפים 81 ו-82. 



4. לוחות תיעוד והסבר מפלדה  לוחות מתכת הוצבו במפגש רחוב קיטצוב ודרך המגורשים, בסופה של הדרך ליד רציפים 81 ו-82, וכן בפאתי החורשה. על הלוחות נחקקו הסברים ומפות (כולל מפת מסלול המגורשים ברחובות העיר, מבית הכנסת ועד למסוף).

ד. רציף 17
הרציף שבתחנת גרונוואלד בנוי בתחום מסוף המטענים. על הרציף משטחי ברזל חלולים ולאורכם חקוקים המשלוחים ויעדם. בקצה הרציף לוחות אבן ומקום מיועד להתכנסות. על קיר התמך החיצוני של הרציף, הפונה אל הרחוב, חקוקות דמויות חלולות של מגורשים (מוטיב ה'חלל', ה'ריק', ה'אין' – מופיע במרבית האנדרטאות).

פסי ההנצחה ברציף 17, בשוליהם תיעוד המשלוחים (ויקיפדיה)
צילום: מנחם רוזנברג

ה. תחנת אנהאלט

FHXB Museum

מתחנה זו, ברובע קרויצברג (סמוך מאוד לאזור מִיטֶה), יצאו הרכבות לדרום ובהם גם המשלוחים  לטרייזנשטט. כ-9,600 מגורשים נשלחו מכאן ב'טרנספורט הזקנים' (Alterstransporte) ל'חיי השלווה בחסות הרייך השלישי'. רק לוח הנצחה יחיד מזכיר זאת. בניגוד למשלוחים 'הרגילים' משתי התחנות האחרות, המשלוחים מתחנה זו היו קטנים ובקרונות נוסעים, לכאורה חלק מקווי הרכבת הסדירים לדרום.

לוח ההנצחה הוצב ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר 2008. השלט נמצא מחוץ למבואת התחנה, בכיכר אסקאניה (Askanischer Platz), וכותרתו הדו-לשונית (גרמנית ואנגלית): 'לזכר המשלוחים לטרייזנשטט'. בצד הגרמני מפורטים בהרחבה 116 המשלוחים שיצאו מתחנה זו.


*

סוגית ההנצחה ושימור הזכרון בגוש המזרחי לשעבר בעייתית וידועה; אך גם במה שהיה מערב גרמניה נשאר נושא זה מורכב ביותר. השנים הראשונות לאחר המלחמה  שנות הישרדותה הכלכלית של ברלין המנותקת, 'המלחמה הקרה' ונוכחותו בחיים של דור האבות שהשתתף במלחמה  לא אפשרו תרבות הנצחה וזיכרון ראויים לשמם וההתעלמות הרשמית הייתה כמעט מוחלטת. לכך יש להוסיף גם את חולשתה של הקהילה היהודית ששרדה בברלין. ההכרה בחשיבות ההנצחה, הן לשמה הן כסוג של הודאה באשמה וכפרה, הייתה בעיקרה נחלתם של גופים כנסייתיים או קבוצות אידאולוגיות כמו קומוניסטים לשעבר או מתנגדי משטר. רק ב-1987 הצטרפו גם פוליטיקאים למאבק על הזיכרון והחלטות הסנט של מערב ברלין (מועצת העיר ומועצת המדינה) על הקמת אנדרטאות הן שהביאו לראשיתו של תהליך ההנצחה והרחבתו.
____________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע שעוסק בשימור הזיכרון

בעלי התוספות

פרופסור מנחם בן ששון מוסיף:
יוזמה חדשה יחסית: מול תחנת האוטובוסים של רציף 17, ממש במורד הרציף ומול הכניסה לאס-באהן של גרונוואלד, הקימו תחנת ספרים שכותרתה העברית היא 'לקרוא ולהבין'. הספרים שנמצאים שם עוסקים בענייני שואה ויהדות והמבקרים במקום יכולים לקרוא, לשאול ולהביא ספרים נוספים.