אתרי הזיכרון לגירוש יהודי ברלין

לוח הנצחה ברציף 17 בגרונוואלד מתעד משלוח של 1,160 יהודים לטרייזנשטט, 17 במארס 1943 (ויקיפדיה)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ף
לזכר אנה בונוויט-ארון, ברלין משלוח מספר 18

מאת שאול כוכבי    

מה קובע את האופן שבו מוזכרים ומונצחים אירועים מסוימים דווקא, בעוד אחרים נשכחים או מושכחים? לא נחדש מאומה אם נאמר שסוגיה רגישה זו, שתמיד מעורבות בה השקפות עולם ותפיסות פוליטיות, משתקפת גם בדרך שבה בוחרים לשמר אתרים היסטוריים שנושאים עמם זיכרון קשה ורגשות אשמה. הדוגמה שנעסוק בה כאן היא הדרך שבה הונצח בברלין של ימינו גירוש היהודים מהעיר, שהחל ב-1942.

בתקופה שקדמה לגירוש אִפשר המשטר הנאצי יציאה מגרמניה בתנאים מסוימים, אך החסמים היו רבים. בכל הקשור לעלייה לארץ ישראל, החסם העיקרי היה הדרישה הבריטית להצטייד ב'סרטיפיקטים', אישורי עלייה, שעלותם הייתה רבה ומספרם היה מוגבל. רבים מחברי קיבוץ הזורע, שבו אני חבר, הגיעו כחלוצים מגרמניה. הם ניסו להיחלץ לעזרת חברים והורים שנלכדו שם בימי המלחמה, אך יכולתם הכספית הייתה דלה. הוסכם שתיערך הגרלה, והגרלה זו חרצה גורלות, פשוטו כמשמעו: מי לחיים ומי למוות איום. 

בתודעת הציבור היהודי והגרמני, כמו גם אצל חוקרים ומתעדים, התקבע דווקא רציף המטענים 17 בתחנת הרכבת גרונוואלד Gleis 17)) שבמערב העיר, כאתר ההנצחה והזיכרון העיקרי של גירוש יהודי ברלין אל השמדתם. אכן, הרציף עוצב כמונומנט מרשים, שמתעד את כל המשלוחים, על תאריכיהם, ייעודם ומספר המגורשים בכל אחד, אך ללא ציון תחנות הגירוש האחרות שפעלו בברלין באותם ימים.

הכניסה לתחנת גרונוואלד (צילום: מנחם רוזנברג)

בשני אתרי שילוח אחרים – ברציף המטענים אלט מואביט (Alt Moabit) בצפון-מזרח העיר, שבמרוצת השנים נודע בשמות נוספים: תחנת פוטליץ (Putlitz), תחנת מואביט, או תחנת הנמל המערבי; ובתחנת הרכבת של אנהאלט (Anhalter Banhof) בדרום-מערב העיר – לא נעשה במשך עשרות שנים כל ניסיון להנצחת האירועים שהתרחשו שם. רק לאחרונה חל שינוי.

העובדות המספריות הן אלה: מתחנת מואביט נשלחו כ-32,000 יהודים, מרציף 17 בגרונוואלד נשלחו כ-10,000, ומתחנת אנהאלט כ-9,500. לכאורה, דווקא תחנת מואביט היא שהייתה אמורה להיות אתר ההנצחה המרכזי לשילוח היהודים מברלין, ואף על פי כן 'זכתה' בכך תחנת גרונוואלד, שם החלו מאמצי ההנצחה בשנים 1953, 1979 ולבסוף ב-1987.

מה היו הסיבות להזנחה הפיזית והתודעתית של אתר אלט מואביט?

האנדרטה הראשונה להנצחת המשלוחים ממסוף המטענים מואביט הוקמה ב-1987, על גשר פוטליץ העובר מעל המסוף ומשקיף על רציף 69, שממנו יצאו מרבית המשלוחים. בתחנת אנהאלט ההרוסה הוצב לראשונה שלט הסברה רק ב-2008. ההסבר לכך הוא גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי ורעיוני, וביסודו קשור בחלוקת גרמניה למערבית ולמזרחית.

הרכבת הגרמנית בימי השלטון הנאצי, 'דויטשה רייכסבאן' (Deutsche Reichsbahn), על כל קווי השירות שלה, כולל הקווים הבין-עירוניים והרכוש הנדל"ני, נשארה תחת שמה זה בתום המלחמה והועברה לרשות גרמניה המזרחית, אף כי קווי הרכבת פעלו גם בתחומי גרמניה המערבית ובמובלעת ברלין. מסוף מואביט היה כלול גם הוא בעסקה, ובו עברו הקווים הבין-עירוניים לצפון גרמניה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גם מסוף המטענים היה פעיל מאד והכניסה למתחם עצמו הייתה כמובן אסורה.

על כך יש להוסיף, שהמשטרים הקומוניסטיים התעלמו במכוון ובמודע מן ההיבטים היהודיים של השואה. ובשל 'המלחמה הקרה', שהתחילה להשתלט על סדר היום של שני חלקי גרמניה, לא נאכף בחומרה תהליך הדה-נאציפיקציה ובמוקדי ההשפעה והשלטון, בעיקר בדרגי הביניים, המשיכו לשרת נאצים לשעבר. הנצחת אירועי העבר, ובכללם גירוש יהודי ברלין, הודחקה ככל שניתן. ארבעת התנאים ההכרחיים לזיכרון והנצחה – ידע, מוּדעוּת, הכרה ונגישות – לא התקיימו.

עד לפני שני עשורים המידע על מה שהתרחש במואביט (בעיקר סדרי הגודל של המשלוחים) היה מועט: בעדויותיהם של ניצולים או שורדים כמעט שלא הייתה התייחסות לתחנת המוצא, ובנוסף ארכיוני 'דויטשה רייכסבאן' לא היו נגישים לציבור. היות שבפועל לא ניתן היה להיכנס לשטח המסוף נהרסו גם הרציפים המקוריים בפעולות בינוי שונות. רק בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת יזם הסנט של ברלין המערבית את הקמת האנדרטה, שהוצבה במקום היחיד ממנו ניתן היה לצפות על המסוף ועל רציפי השילוח.

גם בתחנת אנהאלט המצב היה דומה, ואפילו מורכב יותר. תחנת הרכבת נהרסה כמעט כליל בהפצצות במלחמה, ופרט לניסיונות ספורים (של האמריקנים בעיקר) היא לא שוקמה ולא הופעלה מחדש. המקום עצמו, שהיה סמוך לחומת ברלין, לא היה נגיש וננטש למחצה. הרכבת התחתית וה-S-Bahn הופעלו מהחלק המזרחי של ברלין והתחנה התת-קרקעית, שהייתה בגבול בין מזרח העיר למערבה, הפכה למעשה תחנת רפאים.

בניגוד לתנאים הפיזיים והסביבתיים של תחנות מואביט ואנהאלט, תחנת גרונוואלד הייתה בברלין המערבית והופעלה על ידי DB, חברת הרכבות של גרמניה המערבית. זה היה המקום הנגיש היחיד במערב העיר, הן לקהילה היהודית (שמרכזה היה ברובע שרלוטנבורג שבמערב) הן לגופים שהיו מעורבים בפעילויות הזיכרון וההנצחה. למרות היותה תחנה של ה-DB לא נעשה כל מהלך רשמי של שימור או הנצחה, אך גופים כנסייתיים ואזרחיים החלו לפעול באופן וולונטרי. בנובמבר 1953 הוצב שלט זיכרון ראשון מסוגו בתחנה, אך הוסר. השלט השני הוצב ב-1973 ונגנב ב-1986. ב-1987 הציבה קבוצת נשים המשתייכות לכנסייה האוונגלית של גרונוואלד יד זיכרון צנועה. בחלוף השנים הכירה חברת הרכבות באחריותה ויזמה מכרז שבעקבותיו עוצב מחדש רציף 17 בסוף ינואר 1998.

מאז ועד היום רציף זה הוא מוקד ההנצחה של גירוש יהודי ברלין. אלא שהכרה זו אינה כנה ואף שקרית. נוסח הכיתוב בשלט הוא פתלתל ומעוות, ואף גרוע מהנוסחאות שהיו רווחות בגוש המזרחי: האחריות מוטלת על 'דויטשה רייכסבאן', כביכול לא היו אלה אנשי ה'דויטשה בּוּנְדֶסְבָּאן' שהפעילו את הרכבות בתקופה זו. הגרוע מכל הוא שאין אזכור כלל ועיקר לזהותם של אלה שנשלחו ל'מחנות המוות באמצעות הרכבות' – 'בני אדם' אינם מוזכרים, ובוודאי לא 'יהודים'.

השילוט ברציף 17

אתרי הגירוש והאנדרטאות כיום

תחנת היציאה של המשלוחים הראשונים הייתה ברציף 17 בגרונוואלד. אורכו של מסלול הליכת המגורשים, מבית הכנסת החרב למחצה ברחוב לֶוֶוצוֹב (להלן) ועד למסוף, היה כשמונה ק"מ. מסלול זה חצה את רובעיה המפוארים של ברלין, שהיו כבר 'אריים', ובאופן אירוני נאסר על יהודים לעבור בהם. המגורשים, ובהם זקנים ועוללים, הועמסו על משאיות פתוחות, ועד סוף ינואר 1942 שולחו מתחנה זו כ-10,000 איש בעשרה טרנספורטים. המשלוחים נעצרו לחודשיים וכאשר התחדשו הם יצאו ממסוף אלט-מואביט. בהֵעָדֵר תיעוד, לא ברור מי החליט על כך ולמה. האם היה זה הגסטפו, שהיה הגוף המפקח על המשלוחים, או אולי הנהלת 'דויטשה רייכסבאן'?

המסלול מבית הכנסת למסוף אלט מואביט – או בשמה האחר 'תחנת רחוב קיטצוֹב' (Quitzow Strasse) – היה קצר בשני ק"מ, מה שהקל, מנקודת המבט הגרמנית, על ניהול הטרנספורטים. בין 28 במרץ ל-15 באוגוסט 1942 הפכה מואביט לתחנת הגירוש העיקרית. מחנה האיסוף נשאר בתחומי בית הכנסת ברחוב לווצוב. יעד המשלוח הוודאי הראשון שיצא מאלט מואביט [מס' 18] ב-15 באוגוסט, נועד להגיע לטרזיינשטט, אך הוא שוּנָה והופנה לריגה שבלטביה. מרבית המגורשים נרצחו ביערות עוד בטרם הגיעו ליעד הסופי. כיום מונצח גירושם של למעלה מ-52,000 יהודי ברלין והסביבה הקרובה (מחוז ברנדנבורג ואף פליטים מערים מרוחקות יותר), בחמישה אתרים שונים, ובכל אחד הוטמעה דרך שונה של הנצחה.

שלט ההנצחה בתחנת אלט מואביט

א. 'מחנה האיסוף' 

בית הכנסת של הקהילה הליברלית, ברחוב לווצוב ((Levetzow Strasse שברובע טירגארטן, נחנך ב-1914, ניזוק בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), אך עמד על תילו עד שנהרס כליל בהפצצות בימי המלחמה. 

בית הכנסת ברחוב לווצוב (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

ביום הכיפורים תש"ב (1941) – ולא במקרה נבחר מועד זה – הורה הגסטפו להנהלת הקהילה היהודית להתאים את המקום לייעודו החדש כמחנה איסוף (Sammellager), לפני שילוח 'למזרח' או לטרזיינשטט בדרום. ההיקף הנדרש לאחסון: אלף איש. כך החל מבצע  Umsiedlung – 'העברה' או 'יישוב מחדש', ובמילים אחרות גירוש להשמדה, של כ-73,000 יהודי ברלין. המשלוחים מוספרו וההגדרה הייתה כללית: Nach Osten ([משלוחים] למזרח).

לוח זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח (ויקיפדיה)

מה קורה באתר כיום?

במקום הוצב לוח פלדה גבוה שעליו נצרבו באותיות חלולות רשימת המשלוחים עם פירוט של מספרים ויעדים. מהלוח הגדול מוביל כבש אל מיצג דמוי קרון רכבת. על הכבש ובתוך הקרון הוצבו גושי אבן גדולים שעליהם נחקקו דמויות אנשים ומטענם. על הקרקע, בין הכבש והלוח, הונח משטח מתכת ריבועי ועליו תבליטים שטוחים של בתי הכנסת שנשרפו בליל הבדולח. כל בית כנסת הוצב בתוך ריבוע, וכולם יחד יוצרים מעין אֵפוד של אבני חושן. מן הקרון נמשכים פסי רכבת לאורך המדרכה והרחוב, עד לרחבה שמוקפת משני עבריה קירות לבֵנים אדומות, ובה נקבע שלט שמספר על האתר ועל האירועים הקשורים בו.

ב. האנדרטה על גשר פוטליץ 
אנדרטה זו היא חלק מאתר ההנצחה של מסוף אלט מואביט. היא הוקמה ב-1987 במקום הקרוב היחיד שקיים. על לוח פלדת אל-חלד נחקק סמל גדול של מגן דוד. השואה, המוות ו'היעלמות' היהודים מסומלים במדרגות שעולות מלוח פלדה נוסף אל ה'אֵין'. הגירוש והמשלוחים מוזכרים במשפט אחד, על גבי שלט מאוחר, שגם מעיד על השחתת האנדרטה המקורית בידי ניאו-נאצים ועל כך שהמונומנט הנוכחי אינו אלא שחזור.

אתר זה לא שימש אף פעם מקום לקיום עצרות או טקסים. הסיבה לכך ברורה: האנדרטה הוקמה על מדרכה לצד עורק תחבורה ראשי, מה שאינו מאפשר התכנסויות ציבוריות.

ג. 'החורשה'
על הקמת אתר זיכרון זה, שנמצא גם הוא במסוף אלט מואביט, הוחלט רק ב-2016, יותר מ-25 שנים לאחר איחוד העיר. יש בו ארבע יחידות שמצטרפות למכלול הנצחה אחד:

1. 'דרך המגורשים' – זו הדרך המקורית שבה צעדו המגורשים, והיא מרוצפת באבנים קטנות בהן רוצף הרחוב באותן שנים. הדרך מחברת את רחוב קיטצוב (הקטע האחרון של מסלול המגורשים) עד לרציפים.

2. שרידי רציף מס' 69 וקטע הפסים שלידו – קטע אחד הוא שימור של הרציף המקורי, ואילו הקטע השני הוא חדש. שלושה רציפים הועמדו על ידי הרייכסבאן לרשות האס. אס., שאנשיו היו אחראים למבצע: רציף 69 (שממנו יצאו מרבית המשלוחים), 81 ו-82. בעת הקמת האנדרטה נחשפו קטע מקורי של רציף 69 והמסילה, שהוארכה בקטע נוסף.

3. 'החורשה' (Hain) – עצי אורן ירוקי-עד נשתלו ברחבה טבעית קטנה שגובלת בפסי רציף 69 וברחוב הלן אפשטיין, שמתחתיו קבורים רציפים 81 ו-82. 

4. לוחות תיעוד והסבר מפלדה – לוחות מתכת הוצבו במפגש רחוב קיטצוב ודרך המגורשים, בסופה של הדרך ליד רציפים 81 ו-82, וכן בפאתי החורשה. על הלוחות נחקקו הסברים ומפות (כולל מפת מסלול המגורשים ברחובות העיר, מבית הכנסת ועד למסוף).

ד. רציף 17

הרציף שבתחנת גרונוואלד בנוי בתחום מסוף המטענים. על הרציף משטחי ברזל חלולים ולאורכם חקוקים המשלוחים ויעדם. בקצה הרציף לוחות אבן ומקום מיועד להתכנסות. על קיר התמך החיצוני של הרציף, הפונה אל הרחוב, חקוקות דמויות חלולות של מגורשים (מוטיב ה'חלל', ה'ריק', ה'אין' – מופיע במרבית האנדרטאות).

פסי ההנצחה ברציף 17, בשוליהם תיעוד המשלוחים (ויקיפדיה)

צילום: מנחם רוזנברג

ה. תחנת אנהאלט

FHXB Museum

מתחנה זו, ברובע קרויצברג (סמוך מאוד לאזור מִיטֶה), יצאו הרכבות לדרום ובהם גם המשלוחים  לטרייזנשטט. כ-9,600 מגורשים נשלחו מכאן ב'טרנספורט הזקנים' (Alterstransporte) ל'חיי השלווה בחסות הרייך השלישי'. רק לוח הנצחה יחיד מזכיר זאת. בניגוד למשלוחים 'הרגילים' משתי התחנות האחרות, המשלוחים מתחנה זו היו קטנים ובקרונות נוסעים, לכאורה חלק מקווי הרכבת הסדירים לדרום.

לוח ההנצחה הוצב ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר 2008. השלט נמצא מחוץ למבואת התחנה, בכיכר אסקאניה (Askanischer Platz), וכותרתו הדו-לשונית (גרמנית ואנגלית): 'לזכר המשלוחים לטרייזנשטט'. בצד הגרמני מפורטים בהרחבה 116 המשלוחים שיצאו מתחנה זו.

*

סוגית ההנצחה ושימור הזכרון בגוש המזרחי לשעבר בעייתית וידועה; אך גם במה שהיה מערב גרמניה נשאר נושא זה מורכב ביותר. השנים הראשונות לאחר המלחמה – שנות הישרדותה הכלכלית של ברלין המנותקת, 'המלחמה הקרה' ונוכחותו בחיים של דור האבות שהשתתף במלחמה – לא אפשרו תרבות הנצחה וזיכרון ראויים לשמם וההתעלמות הרשמית הייתה כמעט מוחלטת. לכך יש להוסיף גם את חולשתה של הקהילה היהודית ששרדה בברלין. ההכרה בחשיבות ההנצחה, הן לשמה הן כסוג של הודאה באשמה וכפרה, הייתה בעיקרה נחלתם של גופים כנסייתיים או קבוצות אידאולוגיות כמו קומוניסטים לשעבר או מתנגדי משטר. רק ב-1987 הצטרפו גם פוליטיקאים למאבק על הזיכרון והחלטות הסנט של מערב ברלין (מועצת העיר ומועצת המדינה) על הקמת אנדרטאות הן שהביאו לראשיתו של תהליך ההנצחה והרחבתו.
____________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע שעוסק בשימור הזיכרון

בעלי התוספות

פרופסור מנחם בן ששון מוסיף:

יוזמה חדשה יחסית: מול תחנת האוטובוסים של רציף 17, ממש במורד הרציף ומול הכניסה לאס-באהן של גרונוואלד, הקימו תחנת ספרים שכותרתה העברית היא 'לקרוא ולהבין'. הספרים שנמצאים שם עוסקים בענייני שואה ויהדות והמבקרים במקום יכולים לקרוא, לשאול ולהביא ספרים נוספים.

'ואת הכנעני לא הורישו עדיין': פתק מברל, 1936

צריפים ראשונים בקיבוץ הזורע, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מאת שאול כוכבי

באפריל 1936, אחרי תקופת הכשרה בחדרה, עלו חברי קיבוץ הזורע לאדמות הקבע שעליהן יושב הקיבוץ עד היום. ראשית דרכם של חלוצי הזורע הייתה בתנועת נוער יהודית-ציונית בגרמניה שנקראה Werkleute (אנשי מעשה). קבוצה של חניכי התנועה עלתה לארץ בשנת 1934. הם גרו תחילה בחדרה ושם הכשירו את עצמם בעבודות חקלאיות לקראת עלייה על קרקע שטרם אותרה. לבסוף נרכשו עבורם אדמות שהיו בבעלותם של האפנדים סורסוק וחורי (שבעצמם חיו בלבנון). האדמות הללו היו למרגלות רכס הכרמל המזרחי, סמוך למושבה יקנעם, שהוקמה בדצמבר 1935 על אדמות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל. 

אברהם הרצפלד (שני משמאל) בסיור לאיתור שטחים לקיבוץ הזורע, 1935 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

הפתק שנציג פה השתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ S25/6960-86, תיק 'אדמת יקנעם הסכסוך הקרקעי 1938-1936'). הוא מאיר פרשייה מרתקת בתולדות הקיבוץ וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל: רכישת הקרקעות ופינוי יושביהן האריסים, על רקע 'המאורעות' ובמיוחד המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. 

הפתק, בחתימתו של ברל כצנלסון, נכתב ב-29 ביוני 1936, שעה שהארץ סערה מתקריות אלימות קשות בין יהודים לערבים, והוא אשנב הצצה מעניין לעולמם של בני אותו הדור. בה בשעה זהו גם ייצוג מעניין של תרבות הפתקים המפורסמת שנהגה בין מנהיגי הדור וראשי היישוב, שהפכה לימים אבן יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית ('המוכ"ז מאנ"ש').

וכך כתב ברל:   

 VI/ 29

ליהושע גורדון, שלום וברכה.

יבוא אליך המוכ"ז, רודי בֶּר איש יקנעם, וזה הדבר: שבט "הזורע", בחורי חמד, עלו על אדמת יקנעם לרשתה, ואת הכנעני לא הורישו עדיין. עכשיו משבאו המאורעות נעשתה שכנות זו מסוכנת ביותר. וצריך לחפש דרך, כיצד להשתמש במאורעות לשם יצירת דיסטאנץ בינם לבין שכניהם, כלומר לעשות את השכן הקרוב לשכן רחוק. והם עודם רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה. אנא, חקור את הענין והדריך אותם בעצתך, ואם יהיה צורך עד משה יבוא הדבר. 

בברכה נאמנה 

ב. כצנלסון

הפתק נכתב על נייר מכתבים של 'דבר – חברת מניות בע"מ', שהייתה בין השאר חברת האם של העיתון דבר. התאריך הוא חלקי והשנה אינה מצוינת, אך בלי ספק מדובר בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול, ובלשון התקופה 'המאורעות', כפי שגם נכתב בפתק. מעל התאריך מופיעות חתימותיהם של דב יוסף ושל יוסף ויץ. 

דב יוסף בשנות השלושים (צילום: צבי אורון; הארכיון הציוני המרכזי)

חתימתו של דב יוסף, שבאותה תקופה היה היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות, מפתיעה, כיוון שלא ידוע על מעורבותו הישירה בפינוי האריסים של עמק יזרעאל, אך יוסף ויץ קשור גם קשור, שכן הוא היה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. מדוע הופיעו חתימותיהם על הפתק? האם זה אישור שהפתק הובא לידיעתם, או שיש בהן גם הסכמה לתוכנו? חידה היא ותהי לחידה.

יוסף ויץ, 1936 (צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון קק"ל; ויקיפדיה)

הפתק ענייני. יש בו הנחייה מ'גבוה' לפלוני ושמו יהושע גורדון, שיסייע לאנשי הזורע. אך מה היה מעמדו של ברל בתקופה זו ומדוע ביקש המוכ"ז, רודי בֶּר, דווקא ממנו את העזרה? 

ואותו יהושע גורדון – האם הוא כפיף של ברל, שפתק זה כמוהו כהוראה עבורו, האם ברל וגורדון הם חלק משרשרת ניהולית-פורמלית? ומיהו הגבוה מעל גבוה – אותו משה, אשר ככלות כל הקיצין מביאים אליו את 'הדבר'? משה הוא בלי ספק משה שרת (שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אך מה לו ולעניין? 

'הרשת' המתגלה כאן אינה פורמלית, ובוודאי שאינה מלמדת על מבנה ארגוני או היררכי מסודר. המוכ"ז רודי (אורי) בר, המכונה במכתב 'איש יקנעם', היה חבר קיבוץ הזורע, שמילא עד אז – ועוד היה עתיד למלא – תפקידים רבים בקיבוץ, אך בתקופה זו סיים רשמית תפקיד של נציג הקיבוץ כלפי חוץ ועמד לצאת לגרמניה בשליחות תנועתית. 

רודי בר, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

יהושע גורדון (ארגון ההגנה)

רודי בא אל ברל וביקש עזרה בפתרון הבעיה שהעיקה על חברי הזורע – פינוי האריסים הבדווים היושבים על הקרקע שנרכשה בכסף מלא עבור הקיבוץ. בעייה זו עיכבה את פיתוח הקיבוץ ואת ביסוסו הכלכלי ויצרה סיכונים בטחוניים חמורים.

ברל היה עורך דבר – העיתון המרכזי והמשפיע של היישוב – וממנהיגי תנועת הפועלים; יהושע גורדון (1941-1889) היה מראשי ה'הגנה', ממייסדי משטרת היישובים (הנוטרים) שעסק אז בנושאים מיוחדים, ועתיד היה לעמוד ב-1937 בראש הוועדה לתכנון וארגון 'הצבא העברי'; משה שרת עסק בקשרי החוץ של התנועה הציונית ובנושאים שברומו של עולם, והיה שני לבן-גוריון בהנהגת היישוב. 

ברל היה אז 'רק' עורך עיתון, אך נתפש כסמכות אידיאולוגית ומוסרית רבת השפעה. גורדון לא היה כפוף לו ושרתוק בוודאי שלא, אך לכולם היה ברור שברל יכול לפנות אליהם מתוקף מעמדו המוסרי, ודברו יישמע וייעשה. רודי פנה אליו כאל מי שיכול לסייע, וברל אכן נענה והגיב בסגנון מליצי-נבואי. הוא פתח במילים 'וזה הדבר' – כלשונם של נביאי ישראל בפתח נבואותיהם (וזה גם השם שנתן ברל לעיתונו דבר – דבר תורה, דבר נבואה). 

ברל גם כינה את חברי קיבוץ הזורע 'שבט', משל היו הם אחד משבטי ישראל הקדומים שהתנחלו בארץ כנען '[ו]עלו על אדמת יקנעם לרשתה'. ויש לשים לב: לא 'לגאלה' ולא 'לקנותה', אלא 'לרשתה' – פועל שמשמעותו הכרזת בעלות מכוח ירושת אבות. 

אהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מגבהי המליצה המקראית ירד ברל לענייניות פוליטית, דהיינו ניצול המאורעות להשגת מטרה מדינית קונקרטית: הרחקת הבדווים משטחי הקיבוץ. ברל מתגלה כאן כאקטיביסט התיישבותי ובטחוני: 'את הכנעני יש להוריש', ועל היורשים למצוא את הדרך להרחקתם, כדי ש'השכן הקרוב' יהיה 'שכן רחוק'. שכנים אבל עם 'דיסטאנץ'... (על יחסו של ברל לתנועה הלאומית הערבית ועל הקו התקיף בו נקט מול השלטון הבריטי, שהיה פייסני מדי לדעתו במלחמתו בטרור הערבי, ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1980, עמ'  523–528).

מכאן ההפניה למשה שרת, שעסק בקונפליקט הלאומי ההולך ומתהווה בין בני המקום הערבים לבין המתיישבים היהודים, וליהושע גורדון, נציגו של שרת בצפון הארץ. התייחסותו של ברל לשרת ולמעמדו החשוב הובלעה במליצה 'עד משה יבוא הדבר', המרמזת לפרק יח בספר שמות, שבו שופט משה את העם. נציין כי אנשי הזורע התייעצו עם שרת עוד בטרם 'כיבוש' האדמות הראשון, והלה תבע מהם דיווח על 'הפעולה הקרקעית' (מכתב מ-29 בספטמבר 1936, הוא יום 'הכיבוש' עצמו; ארכיון הזורע, 021/II).

ברל תיאר את חברי הזורע 'רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה'. אפשר לחוש כאן את יחסו הפטרוני: לגלוג אבהי על חוסר בשלותם להתמודד עם בעיות ההתיישבות בסביבה עוינת, ובה בשעה תחושת חובה להיחלץ לעזרתם. בכך ייצג ברל – אולי מבלי משים – את יחסם של ותיקי היישוב, בוגרי העליות השנייה והשלישית, שמוצאם היה ממזרח אירופה, כלפי הייקים אשר זה מקרוב באו מגרמניה. ועם זאת, לברל היה יחס חם במיוחד כלפי חלוצי הזורע. הוא היה חבר בדירקטוריון הקרן הקיימת וככזה גם שותף פעיל בהחלטה שהתקבלה בישיבה ב-30 במאי 1934, שבה הגדיר ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) את אנשי Werkleute כ'חומר אנושי הכי טוב' (ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תרצ"ד/7, 30 במאי 1937; תרצ"ה/3, 1161, 26 בנובמבר 1935).

ברל סיים את הפתק במילים 'חקור את הענין והדריך אותם בעצתך'. ואכן, שלושה חודשים בדיוק אחר כך, בערב יום הכיפורים תרצ"ז, נשאה 'הדרכתו' של יהושע גורדון פרי. אנשי הזורע יזמו וביצעו את כיבוש הקרקע הראשון (הכיבוש השני אירע בספטמבר 1938, אך זו כבר פרשה אחרת).  

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

_________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע

חָרוּת על הלוחות: תעלומה על גבי מַצֵּבָה

צילומים: שאול כוכבי

בעקבות סיפור משפחתי נסע שאול כוכבי מקיבוץ הזורע לעיירה הקטנה רודנברג, לא הרחק מהנובר, במדינת סקסוניה התחתונה שבגרמניה. בבית הקברות היהודי, שבו נמצאות מצבות מתוארכות למן המאה ה-17 ועד המאה ה-19, הופתע שאול לגלות סמל שאינו מוכר באיקונוגרפיה הרגילה של מצבות יהודיות.

האם מדובר בסמליל מקצועי של גילדת מסתתי מצבות או של איגוד חרשי האבן? האם יש לסמל הזה משמעות יהודית כלשהי? מנהלת הארכיון וההיסטוריונית המקומית לא ידעה מכך מאומה ושאול פנה אליי, ובאמצעותי – לקוראי הבלוג.

ניחוש שלי: כיוון ששתי המצבות השלמות עם סמל זה הן של נשים, אולי זהו ייצוג של אחד מחלקי הכִּישׁוֹר או הפלך, על דרך השבח לאשת חיל (משלי, לא): 'יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך'. 

הנה כמה תמונות שמצאתי בוויקיפדיה, שמחזקות את הקשר לכישור:

היש מישהו בין קוראי הבלוג שיכול להחכים אותנו עוד?

בעלי התוספות

אורי לינק שלח לי תמונה של אשה יהודייה טווה בפלך, על גבי מצבה שאותה צילם באי קוראסאו שבים הקריבי (ראו בתגובתו למטה).