יום שישי, 31 במאי 2019

'ואת הכנעני לא הורישו עדיין': פתק מברל, 1936

צריפים ראשונים בקיבוץ הזורע, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מאת שאול כוכבי

באפריל 1936, אחרי תקופת הכשרה בחדרה, עלו חברי קיבוץ הזורע לאדמות הקבע שעליהן יושב הקיבוץ עד היום. ראשית דרכם של חלוצי הזורע הייתה בתנועת נוער יהודית-ציונית בגרמניה שנקראה Werkleute (אנשי מעשה). קבוצה של חניכי התנועה עלתה לארץ בשנת 1934. הם גרו תחילה בחדרה ושם הכשירו את עצמם בעבודות חקלאיות לקראת עלייה על קרקע שטרם אותרה. לבסוף נרכשו עבורם אדמות שהיו בבעלותם של האפנדים סורסוק וחורי (שבעצמם חיו בלבנון). האדמות הללו היו למרגלות רכס הכרמל המזרחי, סמוך למושבה יקנעם, שהוקמה בדצמבר 1935 על אדמות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל. 

אברהם הרצפלד (שני משמאל) בסיור לאיתור שטחים לקיבוץ הזורע, 1935 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

הפתק שנציג פה השתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ S25/6960-86, תיק 'אדמת יקנעם הסכסוך הקרקעי 1938-1936'). הוא מאיר פרשייה מרתקת בתולדות הקיבוץ וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל: רכישת הקרקעות ופינוי יושביהן האריסים, על רקע 'המאורעות' ובמיוחד המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. 

הפתק, בחתימתו של ברל כצנלסון, נכתב ב-29 ביוני 1936, שעה שהארץ סערה מתקריות אלימות קשות בין יהודים לערבים, והוא אשנב הצצה מעניין לעולמם של בני אותו הדור. בה בשעה זהו גם ייצוג מעניין של תרבות הפתקים המפורסמת שנהגה בין מנהיגי הדור וראשי היישוב, שהפכה לימים אבן יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית ('המוכ"ז מאנ"ש').

וכך כתב ברל:   
 VI/ 29
ליהושע גורדון, שלום וברכה.
יבוא אליך המוכ"ז, רודי בֶּר איש יקנעם, וזה הדבר: שבט "הזורע", בחורי חמד, עלו על אדמת יקנעם לרשתה, ואת הכנעני לא הורישו עדיין. עכשיו משבאו המאורעות נעשתה שכנות זו מסוכנת ביותר. וצריך לחפש דרך, כיצד להשתמש במאורעות לשם יצירת דיסטאנץ בינם לבין שכניהם, כלומר לעשות את השכן הקרוב לשכן רחוק. והם עודם רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה. אנא, חקור את הענין והדריך אותם בעצתך, ואם יהיה צורך עד משה יבוא הדבר. 
בברכה נאמנה 
ב. כצנלסון


הפתק נכתב על נייר מכתבים של 'דבר – חברת מניות בע"מ', שהייתה בין השאר חברת האם של העיתון דברהתאריך הוא חלקי והשנה אינה מצוינת, אך בלי ספק מדובר בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול, ובלשון התקופה 'המאורעות', כפי שגם נכתב בפתק. מעל התאריך מופיעות חתימותיהם של דב יוסף ושל יוסף ויץ

דב יוסף בשנות השלושים (צילום: צבי אורון; הארכיון הציוני המרכזי)

חתימתו של דב יוסף, שבאותה תקופה היה היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות, מפתיעה, כיוון שלא ידוע על מעורבותו הישירה בפינוי האריסים של עמק יזרעאל, אך יוסף ויץ קשור גם קשור, שכן הוא היה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. מדוע הופיעו חתימותיהם על הפתק? האם זה אישור שהפתק הובא לידיעתם, או שיש בהן גם הסכמה לתוכנו? חידה היא ותהי לחידה.

יוסף ויץ, 1936 (צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון קק"ל; ויקיפדיה)

הפתק ענייני. יש בו הנחייה מ'גבוה' לפלוני ושמו יהושע גורדון, שיסייע לאנשי הזורע. אך מה היה מעמדו של ברל בתקופה זו ומדוע ביקש המוכ"ז, רודי בֶּר, דווקא ממנו את העזרה? 

ואותו יהושע גורדון – האם הוא כפיף של ברל, שפתק זה כמוהו כהוראה עבורו, האם ברל וגורדון הם חלק משרשרת ניהולית-פורמלית? ומיהו הגבוה מעל גבוה – אותו משה, אשר ככלות כל הקיצין מביאים אליו את 'הדבר'? משה הוא בלי ספק משה שרת (שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אך מה לו ולעניין? 

'הרשת' המתגלה כאן אינה פורמלית, ובוודאי שאינה מלמדת על מבנה ארגוני או היררכי מסודר. המוכ"ז רודי (אורי) בר, המכונה במכתב 'איש יקנעם', היה חבר קיבוץ הזורע, שמילא עד אז  ועוד היה עתיד למלא  תפקידים רבים בקיבוץ, אך בתקופה זו סיים רשמית תפקיד של נציג הקיבוץ כלפי חוץ ועמד לצאת לגרמניה בשליחות תנועתית. 

רודי בר, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

יהושע גורדון (ארגון ההגנה)
רודי בא אל ברל וביקש עזרה בפתרון הבעיה שהעיקה על חברי הזורע – פינוי האריסים הבדווים היושבים על הקרקע שנרכשה בכסף מלא עבור הקיבוץ. בעייה זו עיכבה את פיתוח הקיבוץ ואת ביסוסו הכלכלי ויצרה סיכונים בטחוניים חמורים.

ברל היה עורך דבר  העיתון המרכזי והמשפיע של היישוב  וממנהיגי תנועת הפועלים; יהושע גורדון (1941-1889) היה מראשי ה'הגנה', ממייסדי משטרת היישובים (הנוטרים) שעסק אז בנושאים מיוחדים, ועתיד היה לעמוד ב-1937 בראש הוועדה לתכנון וארגון 'הצבא העברי'; משה שרת עסק בקשרי החוץ של התנועה הציונית ובנושאים שברומו של עולם, והיה שני לבן-גוריון בהנהגת היישוב. 

ברל היה אז 'רק' עורך עיתון, אך נתפש כסמכות אידיאולוגית ומוסרית רבת השפעה. גורדון לא היה כפוף לו ושרתוק בוודאי שלא, אך לכולם היה ברור שברל יכול לפנות אליהם מתוקף מעמדו המוסרי, ודברו יישמע וייעשה. רודי פנה אליו כאל מי שיכול לסייע, וברל אכן נענה והגיב בסגנון מליצי-נבואי. הוא פתח במילים 'וזה הדבר' – כלשונם של נביאי ישראל בפתח נבואותיהם (וזה גם השם שנתן ברל לעיתונו דבר – דבר תורה, דבר נבואה). 

ברל גם כינה את חברי קיבוץ הזורע 'שבט', משל היו הם אחד משבטי ישראל הקדומים שהתנחלו בארץ כנען '[ו]עלו על אדמת יקנעם לרשתה'. ויש לשים לב: לא 'לגאלה' ולא 'לקנותה', אלא 'לרשתה' – פועל שמשמעותו הכרזת בעלות מכוח ירושת אבות. 

אהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מגבהי המליצה המקראית ירד ברל לענייניות פוליטית, דהיינו ניצול המאורעות להשגת מטרה מדינית קונקרטית: הרחקת הבדווים משטחי הקיבוץ. ברל מתגלה כאן כאקטיביסט התיישבותי ובטחוני: 'את הכנעני יש להוריש', ועל היורשים למצוא את הדרך להרחקתם, כדי ש'השכן הקרוב' יהיה 'שכן רחוק'. שכנים אבל עם 'דיסטאנץ'... (על יחסו של ברל לתנועה הלאומית הערבית ועל הקו התקיף בו נקט מול השלטון הבריטי, שהיה פייסני מדי לדעתו במלחמתו בטרור הערבי, ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1980, עמ'  523–528).

מכאן ההפניה למשה שרת, שעסק בקונפליקט הלאומי ההולך ומתהווה בין בני המקום הערבים לבין המתיישבים היהודים, וליהושע גורדון, נציגו של שרת בצפון הארץ. התייחסותו של ברל לשרת ולמעמדו החשוב הובלעה במליצה 'עד משה יבוא הדבר', המרמזת לפרק יח בספר שמות, שבו שופט משה את העם. נציין כי אנשי הזורע התייעצו עם שרת עוד בטרם 'כיבוש' האדמות הראשון, והלה תבע מהם דיווח על 'הפעולה הקרקעית' (מכתב מ-29 בספטמבר 1936, הוא יום 'הכיבוש' עצמו; ארכיון הזורע, 021/II).

ברל תיאר את חברי הזורע 'רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה'. אפשר לחוש כאן את יחסו הפטרוני: לגלוג אבהי על חוסר בשלותם להתמודד עם בעיות ההתיישבות בסביבה עוינת, ובה בשעה תחושת חובה להיחלץ לעזרתם. בכך ייצג ברל  אולי מבלי משים  את יחסם של ותיקי היישוב, בוגרי העליות השנייה והשלישית, שמוצאם היה ממזרח אירופה, כלפי הייקים אשר זה מקרוב באו מגרמניה. ועם זאת, לברל היה יחס חם במיוחד כלפי חלוצי הזורע. הוא היה חבר בדירקטוריון הקרן הקיימת וככזה גם שותף פעיל בהחלטה שהתקבלה בישיבה ב-30 במאי 1934, שבה הגדיר ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) את אנשי Werkleute כ'חומר אנושי הכי טוב' (ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תרצ"ד/7, 30 במאי 1937; תרצ"ה/3, 1161, 26 בנובמבר 1935).

ברל סיים את הפתק במילים 'חקור את הענין והדריך אותם בעצתך'. ואכן, שלושה חודשים בדיוק אחר כך, בערב יום הכיפורים תרצ"ז, נשאה 'הדרכתו' של יהושע גורדון פרי. אנשי הזורע יזמו וביצעו את כיבוש הקרקע הראשון (הכיבוש השני אירע בספטמבר 1938, אך זו כבר פרשה אחרת).  

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)
_________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע

16 תגובות:

  1. אבישי ליוביץ'31 במאי 2019 בשעה 8:15

    הנוסח "והדריך אותם בעצתך" מהדהד יחולי הדרכה כמו:
    "הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי" (תהלים כ"ה)
    "וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ" מתוך התפלה לשלום המדינה

    השבמחק
    תשובות
    1. היות וברל נפטר לפני שתוקנה התפילה לשלום המדינה -
      כנראה שהוא ציטט את תפילת "השכיבנו" הנאמרת כל יום בתפילת ערבית :
      ....וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.

      מחק
  2. עלי כהן, קופנהגן31 במאי 2019 בשעה 9:21

    עד כה חשבתי שאני יודע שביאליק הוא שהעניק את השם "דבר" לעתון שהופיע משנת 1925 ואילך.‏ המידע המופיע ב"עונ"ש" היום מעניק את מתן השם לעתון ‏לברל.
    בויקיפדיה נכתב:‏ העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - ‏עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים ‏אותה לברל כצנלסון.

    השבמחק
  3. אז מה? לאור דבריו של ברל כצנלסון הפלשתינים צודקים בכך שהם כנענים?....

    השבמחק
    תשובות
    1. שלמה צוקר, ירושלים31 במאי 2019 בשעה 18:13

      אחד המשיבים על הכתבה המרתקת מקשה:” אז מה? לאור ‏דבריו של ברל הפלסטינים צודקים בכך שהם כנענים?‎‏"
      שאלה יפה. ואפשר להשיב: נכון. כל גֶן ‏שבנו, שאינו צרפתי, גרמני, פולני, ליטאי, אוקראיני, מגרבי, מסופוטמי וכו' – הריהו כנעני. ההיסטוריון ‏הפלסטיני עארף עארף (מת ב-1973), טען: "אנחנו היבוסי..." במיוחד צדק לגבי יבוס. דויד, שהשתלט ‏עליה כדי שלא יהיה תלוי בבעלי חברון, הותיר את אוכלוסייתה המקורית. זכר לדבר בסיפור על ארוונה ‏היבוסי. אף חכמינו העלו על דעתם רעיון כזה, כשסיפרו: "משפחת אנטבילא הייתה בירושלם, והייתה ‏מתייחסת אל ארנן היבוסי (!) פעם אחת פסקו להן חכמים שש מאות כיכרי זהב שלא להוציאן חוץ לירושלם ‏‏[!!]" (ירושלמי פאה פרק ח, הלכה ז; דף כא עמ' א).‏
      ברור שהסיפור בספר יהושע על הורשת הכנעני בשתי מלחמות הוא כולו בדוי. רק קוראים בספר ‏שופטים, ואלמנטים היסטוריים המשוקעים באגדות המקרא צפים ועולים: "ובני קיני, חותן משה, עלו מעיר ‏התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם [=עם בני יהודה] (שופטים א, טז) – הנה, שני ‏שבטי נוודים קרובים חברו יחדיו, ובשופטים פרק ד הם נדדו צפונה, ונעשו חלק מישראל. כאן ניזכר, שבספר ‏שמות "חותן משה" היה "מדייני", אלא שלבסוף היה סכסוך בין ישראל ו"המדיינים" (במדבר, פרק לא; ‏שופטים, פרק ו) – בסך הכול, אלו סכסוכים בין שבטי בדווים-קרובים על שטחי מרעה ויבולים. הרי בסיפור ‏גדעון: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם, ועלו עליו" (שו' ה, ג), "וגדעון... חובט חיטים בגת, ‏להניס מפני מדין" (שו' ו,יא) – הרי גם האויב המיתולוגי "עמלק" – בסך הכול קרובים ("תמנע הייתה פילגש ‏לאליפז בן עשו, ותלד לעשו את עמלק", בראשית לו, יג). על כן יאמר פתגם ערבי עתיק: "הקרובים - ‏עקרבים!" אבל הרי כתוב על הקיני, "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור... לזרעך נתתי את הארץ ‏הזאת... את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני" (בראשית טו, יח-יט), ולבסוף, אף אחד לא זוכר לכלב בן יפונה ‏ולעתניאל בן קנז, שאין מוצאם מיהודה (מכל שכן, ושלא לדבר על "ישראל" – שזה פרק אחר לגמרי).‏
      בימי ברל כצנלסון ודב יוסף ונעוריו של קיבוץ הזורע נאבקנו על עצם הקיום בארץ הזאת. אולי בתום לב הם ‏האמינו במיתוס ההיסטורי, ועל כל פנים הסתייעו בו. ותודה לאל, גם הצלחנו. הבעיה היא שההצלחה ‏משחיתה, והחדה והתאווה אינן יודעות שבעה. אם עוד לא מאוחר מדיי – מי יתן ויפקח עיניים.‏

      מחק
  4. תוספת למתן שמות:

    ב-1933 נתן ביאליק את השם "אגד" נתן לאחר איחוד הקואופרטיבים ל"אגד" את השם (ב-1933)והיתה לו כנראה פרנסה צדדית טובה מהולדת שמות עבריים חדשים.

    השבמחק
  5. האמנם זוהי חתימתו של דב יוסף? למיטב ידיעתי, עד לקום המדינה הוא היה מוכר לכל בשמו המקורי ברנרד ג'וזף וכך הוא מופיע במסמכי התקופה, כגון מכתבי שרת (אז שרתוק).

    השבמחק
    תשובות
    1. זה נראה לא כמו חתימה, אלא רק ציון שמו הנמען (בכתיב י'וסף שבו השתמש אז), אולי לצורך תיוק בדיעבד

      מחק
  6. מאמר מעניין ביותר לטעמי-
    השילוב בין רקע היסטורי ואירוע היסטורי מקומי עם האישים הפועלים ואופן הפעולה הממסדי התקופתי-
    והכל מפתק אחד קטן ובשפה תנכ"ית של ברל.

    השבמחק
  7. ברל, שרת, דב יוסף, בן גוריון, קבוצת הזורע כולם שמאלנים אשכנזים שעושים פרוטקציות זה לזה. הבו לנו את ביבי, אשתו ובנו ונשמח בהם!
    הבו לנו סיגרים, שמפניה (וורודה!), ארוחות פאר, ריהוט לגינה, ואולי גם צוללת או שתיים.

    השבמחק
  8. מאמר יפהפה ומרתק, ודאי לאלו שקשורים למקום ו/או לאנשים המוזכרים בו. רוצה להעיר שתי הערות: 1) מהטקסט המקורי לא משמתמע בצורה ברורה מספיק, שאנשי הזורע רכשו את אדמתם בכסף מלא, מכספם שלהם, שהביאו וחילצו ממשפחותיהם בגרמניה. כל זאת בניגוד למשל לאדמות המושבה השכנה יקנעם, שאדמותיה (כפי שמצויין כאן) נרכשו ע"י קק"ל. זו עובדה חשובה באופן היסטורי, למרות שלא משנה את תיאור המקרה, אלא אולי אף מוסיפה לו במובן של התסכול (?) והדאגה של החלוצים הצעירים והטריים, שקנו רכוש בכסף מלא, ונאלצו עתה להתמודד עם בעיית האריסים המקומיים שישבו וגם עיבדו אדמה שהיתה שייכת בכלל לאפנדים עשירים מביירות. 2) משום מה, במשך השנים השתרשה בהזורע, בקרב הדור השני (שודאי לא דיבר גרמנית) הטעות של פירוש שם התנועה שאותה הקימו מייסדי הזורע. Werkleute הם "אנשי העבודה" ולא "אנשי המעשה". ממש כמו שהמילה הגרמנית Werk מקבילה למילה האנגלית Work. למרות שלכולנו מוכרת הרבה יותר המילה האחרת בגרמנית ל"עבודה" - Arbeit. וכל זאת בגלל הכתובת עם הקונוטציה האיומה "Arbeit macht frei" -"העבודה משחררת" שהופיעה בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ.

    השבמחק
  9. שלום רב
    אינני יודע איך נראתה חתימתו של ד"ר דב יוסף. אבל אציין כמה דברים
    א. מה שמופיע בראש הפתק נראה לי כהפנייה, לא כחתימה. אני קורא את מה שכתוב שם "דר יוסף" ולא "דב יוסף".
    ב. העירו כאן נכון שבאותה תקופה הוא נקרא בשמו המקורי - ברנארד ג'וזף - אולם נוהג הכתיבה באותם ימים היה לכתוב את השם joseph באות י' עם גרש - כך: י'וסף. כך הוא כתב את שמו, וכך כתבה את שם משפחתה בתו - הלא היא אמי (עליה השלום).
    ג. התמונה המצורפת מן הארכיון הציוני - כבר נתקלתי בה יותר מפעם אחת - אבל היא בוודאות אינה תמונתו של דב יוסף. לדעתי המצולם הוא חיים ארלוזורוב (אם כי איני בטוח בכך). אם יש צורך - יש בידי כמה וכמה תמונות של דב יוסף מאותה תקופה. אי הדמיון בינן לבין התמונה המופיעה כאן - בולט.
    (בעבר הייתי צריך להאבק בויקיפדיה - שהתעקשו שמשום שהתמונה מתוייגת כ"דב יוסף" היא התמונה החייבת להופיע תחת הערך "דב יוסף" בויקיפדיה...

    בברכה

    יפתח שפיר
    הרצליה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יפתח. אשמח להחליף את התמונה של סבך, דב יוסף - אנא שלח לי dassaf@tauex.tau.ac.il

      מחק
  10. שלמה צוקר! "אגדות המקרא" והסיפור התנ"כי כולו אודות כיבוש הארץ וההתנחלות בה,לדידך - "בדוי" (שמא - בדואי?) ורק פנטאזיות הפלסטינים והערבים על אלפי שנות ישיבתם בארץ (והמורשת התרבותית המפוארת שלהם) הינם אמת צרופה,תורה מסיני (או מערב). הרשה לי לגחך!

    השבמחק
    תשובות
    1. ודאי! "פנטזיות" הפלסטינים כפי שהם מדמים אותן או מציגים אותן בטיעוניהם לביסוס זכותם הבלעדית ‏בארץ הזאת הן בוודאי בדויות – כך, כשהם שוללים את הדמויות המקראיות שלנו ואת מקום המקדש ‏שלנו, וכשהם מציבים במקומם את הנביאים המוסלמים אברהים ודאוד... אכן, לפי מקורותינו היו "ערבים" ‏בארץ הזאת גם בתקופת המקרא – "ישמעאלים וְהַגְרִים" (תהלים פג, ז), שוכני "אוהלי קדר" (תהלים קכ, ‏ה), "כערבי במדבר" (ירמיה ג, ב) – והם, כמובן, לא היו מוסלמים. גם בימי בית שני – למשל היטורים, ‏הנבטים ("בני נביות" בימי בית ראשון. מה שאפיין את הארץ הזאת מאז ומתמיד זה רב-גוניות אתנית!‏
      ישראלים נשארו בשומרון גם אחר חורבנה והגליית אצולתה – כך, לפי דברי-הימים-ב ל, א-ו, וכך גם ‏מסתבר, ורבים מפליטיה הגיעו ליהודה וירושלים והשפיעו השפעה רבה על יצירתה הרוחנית (הניכרת ‏בספר דברים, לכל מי שעיניים לו לראות). אף על פי שהרומאים שבו צעירים וצעירות ומכרום לעבדים, ‏האימפריה הרומית לא העמידה צי אוניות כדי לייצא רוב את יהודי ארץ-ישראל לרחבי האימפריה. גם אחרי ‏השואה הגדולה של דיכוי מרד בר-כוכבא, עיקר היישוב היהודי נותר בארץ, ורבי יהודה הנשיא כונן אוטונומיה ‏יהודית בחסות הקיסרות הרומית (לא לחינם פקח נכדו רבי הלל עיניים ריאליסטיות ואמר "שאין להם משיח, ‏לישראל" – סנהדרין צט עמ' א). גם הכיבוש המוסלמי, שהביא לארץ הזאת הגירה של אנשי שלטון, ‏אדמיניסטרציה ודת, לא הכחיד את היישוב המקורי, ומאחר שהתאסלמות לא הייתה כרוכה בהשתחוויה ‏לאל אחר אלא באמירת שבע מילות נוסחת ייחוד האל המפורסמת, כנראה היו שעשו מתוך דחק מסוים, כפי ‏שיעץ הרמב"ם לתימנים לעשות מאונס גדול, ולכן במידה מסוימת לערביי ארץ-ישראל גנים של יהודים (כך ‏טען יעקב שמעוני, בספרו "ערביי ארץ-ישראל", וכך טען גם יצחק בן-צבי – שניהם יהודים לאומיים וציונים ‏גמורים, בעלי זכויות בקימום קיומיותנו!). ודאי שאין בדעתי להציע לפלסטינים זהות עברית וציונית, ואינני ‏כופר בזהותי העברית, גם אם אני משער שיש בי גם גנים אירופיים.‏
      עדיאל לוי, לא הבנת אותי נכון. ודאי שאינני מערער על זכותנו. אף על פי שלאילוצים וכורח מקום בראש ‏להצלחת מפעלנו הלאומי, המיתוסים שעוררו את הלבבות יקרים גם לי. הרשה (!) גם אתה לי לגחך על ‏שטחיות טיעוניך.‏

      מחק
  11. הסיפור מעניין אך ידוע לכל בני האזור. מה שלא ידוע הוא איך בוצע בסופו של דבר הפינוי של אחרוני האריסים מקירה (אתו כפר שעליו מדובר שפונו ברובם לאזור כעבייה של היום על-יד טבעון) הסיפור שאני שמעתי מספר על ארוע שבו מספר חברים מהזורע ויקנעם המושבה עלו על הגבעה ממערב לקירה וירו לעבר הזורע. מיד אחרי הירי רצו לחצר הקיבוץ ודרשו לסלק את האיום הנשקף לתושבי הקיבוץ הצעיר. מאוחר יותר אותם אנשים הנהיגו גם את חיסולו של הכפר אבו זרייק ולקחו שלל רב (בעיקר פרות וכבשים ויש הטוענים עוד דברים נוספים) בתקופה שבין מרץ למאי 48 סולקו כל יושבי האזור הערבים במסגרת תכנית ד' של ההגנה. זה פרק חשוב ומשמעותי שלא מרבים לעסוק בו וחבל.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.