חזון העצמות של רבי נחמן מברסלב

!Let My Rabbi Go לארץ ישראל (פייסבוק)

ביום חמישי שעבר (18 בפברואר 2021) פרסם בית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, את הכרעתו בסוגייה מקורית במיוחד. 

עורך הדין הבלתי נלאה איתמר בן-גביר, בקרוב נציג הימין הגזעני בכנסת ישראל, הגיש עתירה לבג"ץ, כדי שזה יכפה על רשויות המדינה והסוכנות היהודית להעלות ארצה את עצמותיו של רבי נחמן מברסלב ולקברן בארץ הקודש. כידוע, עצמותיו של רבי נחמן טמונות באדמת העיר אומן שבאוקראינה כבר יותר ממאתיים שנה, מאז שנת 1810 היא שנת מותו. 

ציון קברו של רבי נחמן באומן, ראשית המאה העשרים

הרעיון להעלות את עצמותיו לכאן הזוי מתחילתו ועד סופו. לא רק שרובם המוחלט של חסידי ברסלב מתנגדים לכך – וכי ניתן בכלל לתאר את ה'ברסלביוּת' ללא חווית העלייה לרגל ל'קיבוץ הקדוש' באומן, שמתקיימת מאז מותו של הרבי ועד היום – אלא שהסיכוי שממשלת אוקראינה תוותר על 'תרנגולת' זו, שמטילה עבורה מיליוני ביצי זהב בכל שנה, הוא אפסי, אם לא מתחת לזה. 

אגב, היזמה עצמה היא ישנה. היא הועלתה לראשונה כבר בשנת 1992 על ידי הרב ישראל דב אודסר, נביא הנ-נח ובעל 'הפתק', שהעותר שרון שלצר (עליו בהמשך) הוא תלמידו. מאז היא עולה מחדש אחת לכמה שנים. 

ציון הקבר באומן, 2019 (צילום: דוד אסף)

אבל אם אפשר לעתור נגד המדינה ונגד הסוכנות היהודית גם בעניין מופרך שכזה, למה לא? 

העתירה, ששהוגשה כבר באוגוסט 2020, גרסה כי זו חובתם של המוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל: 'מתוקף תפקידם, שהחל מקום המדינה ועד ימים אלו, להעלות עצמות יהודים בעלי השפעה לקבורה בארץ, מחמת החובה לקיום רצון המת – רבי נחמן רצה להיקבר בארץ ישראל, ובמקרים שמנהיגי העם היהודי בגולה ביקשו – הסוכנות או הממשלה פעלו להעלותם לקבורה שנית בארץ ... [ו]מכיוון שנכס של העם היהודי – קברו של רבי נחמן שישראלים רבים עולים אליו להתפלל – נמצא תחת שלטון זר המחזיק בו ללא רשות'.

התכנסו אפוא שלושה משופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז (שכתבה את פסק הדין) ודוד מינץ, ופסקו את דינם בסוגיית 'וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה' (שמות, יג 19). כפי שאפשר לראות בית המשפט נקט בפסיביזם שיפוטי: דחה את העתירה על הסף, בנימוק שעניין זה הוא חלק מיחסי החוץ של מדינת ישראל ואל לה, לרשות השופטת, להתערב בשיקולי הממשלה, אך הקל עם העותר ולא חייב אותו בהוצאות המשפט.

הנה אפוא פסק הדין הקצר לתועלת המתעניינים (ותודה לפרופסור אביעד הכהן שהפנה את תשומת לבי).

כשראיתי את שמו של העותר חזרו אליי הזיכרונות.

שרון שלמה שלצר (תל-צור) עומד כבר שנים ארוכות בראש קבוצה ברסלבית, ששמה לה למטרה להעלות את עצמותיו של רבי נחמן לקבורה בארץ. שרון, יליד 1956, הוא בן קיבוץ הזורע, שחזר בתשובה והפך לתלמידו המעריץ ובן ביתו של בעל 'הפתק', הרב ישראל דב אודסר. לשמו הכל כך ישראלי 'שרון' הוא הוסיף את השם 'שלמה', ואת שם המשפחה 'תל-צור' הכניס לסוגריים וחזר לשם הגלותי של אבותיו. 

שרון שלמה שלצר (תל-צור), 2017 (צילום מסך)

לפני כעשרים שנה, לאחר שפרסמתי את ספרי ברסלב: ביבליוגרפיה מוערת (מרכז זלמן שזר, 2000), שבו ייחדתי מדור  ל'פולמוס העלאת עצמותיו של ר' נחמן' (עמ' 240-239), ביקרו אותי בביתי שרון ועוד שניים מחבריו. האחד, ככל שזכור לי, היה גם הוא חוזר בתשובה, בן קיבוץ בית קמה (או אולי משמר הנגב), והשני בן משפחה של השר לשעבר אלי ישי, שסיפר לי על חוויותיו הקשות בישיבת 'שובו בנים' של אליעזר ברלנד, שבה כפו עליו לשנות את שמו המזרחי לשם אשכנזי-ברסלבי. הם, מיזמתם, ביקשו להיפגש איתי ואני נעניתי ברצון. הפגישה עמם הייתה חביבה ומעניינת בצורה בלתי רגילה, מה גם שהתברר ששרון ואני ילידי אותה שנה.

בשיחה עמי הם הציגו חסידות ברסלבית ישראלית מאוד, תמימה מאוד ורכה מאוד, שאינה מוכנה להתנתק מהמדינה ומוסדותיה, ובוודאי לא לירוק בפניה. זה כנראה גם פשר התעקשותו לכפות על המדינה את שיגיון העלאת העצמות. אם המדינה, בכספה וביכולותיה, העלתה את עצמותיהם של הרצל ושל ז'בוטינסקי, של פינסקר ושל סמולנסקין, מדוע ייגרע חלקו של רבי נחמן?

השיחה הסתיימה בנעימים, ומאז לא שמעתי מהם.

באוספי הצילומים של 'ביתמונה', שמנהל נדב מן מקיבוץ מרחביה, שמור אלבום תמונות מקיבוץ הזורע, שצילם חבר הקיבוץ אשר בנארי. מצאתי שם את תמונתו של שרון תל-צור בן ה-14, שצולמה בפתח הדיר של הקיבוץ. 

נער פוסטר של הציונות וילד חלומות של ההתיישבות העובדת שחזר בתשובה ומקדיש את חייו להעלאת עצמות של רבי קדוש מאוקראינה. משל בלי נמשל...

שרון תל צור, קיבוץ הזורע, 1970 (אוסף ביתמונה; הספרייה הלאומית)

דן לב ארי הפנה את תשומת לבי לכך ששרון תל-צור כיכב בדוקו-דרמה 'הפיצוחייה', ששודרה בערוץ 8 בשנת 2004. הסדרה, שכבר הפכה ל'קאלט' (וזמינה לצפייה ביו-טיוב), עקבה אחרי פיצוצייה תל אביבית (פינסקר פינת בוגרשוב) ואחרי הלקוחות שפוקדים אותה ומנהלים שיחות נפש פילוסופיות עם המוכר.

הפיצוצייה, מערכה ו (צילום מסך)

'ואת הכנעני לא הורישו עדיין': פתק מברל, 1936

צריפים ראשונים בקיבוץ הזורע, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מאת שאול כוכבי

באפריל 1936, אחרי תקופת הכשרה בחדרה, עלו חברי קיבוץ הזורע לאדמות הקבע שעליהן יושב הקיבוץ עד היום. ראשית דרכם של חלוצי הזורע הייתה בתנועת נוער יהודית-ציונית בגרמניה שנקראה Werkleute (אנשי מעשה). קבוצה של חניכי התנועה עלתה לארץ בשנת 1934. הם גרו תחילה בחדרה ושם הכשירו את עצמם בעבודות חקלאיות לקראת עלייה על קרקע שטרם אותרה. לבסוף נרכשו עבורם אדמות שהיו בבעלותם של האפנדים סורסוק וחורי (שבעצמם חיו בלבנון). האדמות הללו היו למרגלות רכס הכרמל המזרחי, סמוך למושבה יקנעם, שהוקמה בדצמבר 1935 על אדמות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל. 

אברהם הרצפלד (שני משמאל) בסיור לאיתור שטחים לקיבוץ הזורע, 1935 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

הפתק שנציג פה השתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ S25/6960-86, תיק 'אדמת יקנעם הסכסוך הקרקעי 1938-1936'). הוא מאיר פרשייה מרתקת בתולדות הקיבוץ וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל: רכישת הקרקעות ופינוי יושביהן האריסים, על רקע 'המאורעות' ובמיוחד המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. 

הפתק, בחתימתו של ברל כצנלסון, נכתב ב-29 ביוני 1936, שעה שהארץ סערה מתקריות אלימות קשות בין יהודים לערבים, והוא אשנב הצצה מעניין לעולמם של בני אותו הדור. בה בשעה זהו גם ייצוג מעניין של תרבות הפתקים המפורסמת שנהגה בין מנהיגי הדור וראשי היישוב, שהפכה לימים אבן יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית ('המוכ"ז מאנ"ש').

וכך כתב ברל:   

 VI/ 29

ליהושע גורדון, שלום וברכה.

יבוא אליך המוכ"ז, רודי בֶּר איש יקנעם, וזה הדבר: שבט "הזורע", בחורי חמד, עלו על אדמת יקנעם לרשתה, ואת הכנעני לא הורישו עדיין. עכשיו משבאו המאורעות נעשתה שכנות זו מסוכנת ביותר. וצריך לחפש דרך, כיצד להשתמש במאורעות לשם יצירת דיסטאנץ בינם לבין שכניהם, כלומר לעשות את השכן הקרוב לשכן רחוק. והם עודם רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה. אנא, חקור את הענין והדריך אותם בעצתך, ואם יהיה צורך עד משה יבוא הדבר. 

בברכה נאמנה 

ב. כצנלסון

הפתק נכתב על נייר מכתבים של 'דבר – חברת מניות בע"מ', שהייתה בין השאר חברת האם של העיתון דבר. התאריך הוא חלקי והשנה אינה מצוינת, אך בלי ספק מדובר בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול, ובלשון התקופה 'המאורעות', כפי שגם נכתב בפתק. מעל התאריך מופיעות חתימותיהם של דב יוסף ושל יוסף ויץ. 

דב יוסף בשנות השלושים (צילום: צבי אורון; הארכיון הציוני המרכזי)

חתימתו של דב יוסף, שבאותה תקופה היה היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות, מפתיעה, כיוון שלא ידוע על מעורבותו הישירה בפינוי האריסים של עמק יזרעאל, אך יוסף ויץ קשור גם קשור, שכן הוא היה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. מדוע הופיעו חתימותיהם על הפתק? האם זה אישור שהפתק הובא לידיעתם, או שיש בהן גם הסכמה לתוכנו? חידה היא ותהי לחידה.

יוסף ויץ, 1936 (צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון קק"ל; ויקיפדיה)

הפתק ענייני. יש בו הנחייה מ'גבוה' לפלוני ושמו יהושע גורדון, שיסייע לאנשי הזורע. אך מה היה מעמדו של ברל בתקופה זו ומדוע ביקש המוכ"ז, רודי בֶּר, דווקא ממנו את העזרה? 

ואותו יהושע גורדון – האם הוא כפיף של ברל, שפתק זה כמוהו כהוראה עבורו, האם ברל וגורדון הם חלק משרשרת ניהולית-פורמלית? ומיהו הגבוה מעל גבוה – אותו משה, אשר ככלות כל הקיצין מביאים אליו את 'הדבר'? משה הוא בלי ספק משה שרת (שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אך מה לו ולעניין? 

'הרשת' המתגלה כאן אינה פורמלית, ובוודאי שאינה מלמדת על מבנה ארגוני או היררכי מסודר. המוכ"ז רודי (אורי) בר, המכונה במכתב 'איש יקנעם', היה חבר קיבוץ הזורע, שמילא עד אז – ועוד היה עתיד למלא – תפקידים רבים בקיבוץ, אך בתקופה זו סיים רשמית תפקיד של נציג הקיבוץ כלפי חוץ ועמד לצאת לגרמניה בשליחות תנועתית. 

רודי בר, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

יהושע גורדון (ארגון ההגנה)

רודי בא אל ברל וביקש עזרה בפתרון הבעיה שהעיקה על חברי הזורע – פינוי האריסים הבדווים היושבים על הקרקע שנרכשה בכסף מלא עבור הקיבוץ. בעייה זו עיכבה את פיתוח הקיבוץ ואת ביסוסו הכלכלי ויצרה סיכונים בטחוניים חמורים.

ברל היה עורך דבר – העיתון המרכזי והמשפיע של היישוב – וממנהיגי תנועת הפועלים; יהושע גורדון (1941-1889) היה מראשי ה'הגנה', ממייסדי משטרת היישובים (הנוטרים) שעסק אז בנושאים מיוחדים, ועתיד היה לעמוד ב-1937 בראש הוועדה לתכנון וארגון 'הצבא העברי'; משה שרת עסק בקשרי החוץ של התנועה הציונית ובנושאים שברומו של עולם, והיה שני לבן-גוריון בהנהגת היישוב. 

ברל היה אז 'רק' עורך עיתון, אך נתפש כסמכות אידיאולוגית ומוסרית רבת השפעה. גורדון לא היה כפוף לו ושרתוק בוודאי שלא, אך לכולם היה ברור שברל יכול לפנות אליהם מתוקף מעמדו המוסרי, ודברו יישמע וייעשה. רודי פנה אליו כאל מי שיכול לסייע, וברל אכן נענה והגיב בסגנון מליצי-נבואי. הוא פתח במילים 'וזה הדבר' – כלשונם של נביאי ישראל בפתח נבואותיהם (וזה גם השם שנתן ברל לעיתונו דבר – דבר תורה, דבר נבואה). 

ברל גם כינה את חברי קיבוץ הזורע 'שבט', משל היו הם אחד משבטי ישראל הקדומים שהתנחלו בארץ כנען '[ו]עלו על אדמת יקנעם לרשתה'. ויש לשים לב: לא 'לגאלה' ולא 'לקנותה', אלא 'לרשתה' – פועל שמשמעותו הכרזת בעלות מכוח ירושת אבות. 

אהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מגבהי המליצה המקראית ירד ברל לענייניות פוליטית, דהיינו ניצול המאורעות להשגת מטרה מדינית קונקרטית: הרחקת הבדווים משטחי הקיבוץ. ברל מתגלה כאן כאקטיביסט התיישבותי ובטחוני: 'את הכנעני יש להוריש', ועל היורשים למצוא את הדרך להרחקתם, כדי ש'השכן הקרוב' יהיה 'שכן רחוק'. שכנים אבל עם 'דיסטאנץ'... (על יחסו של ברל לתנועה הלאומית הערבית ועל הקו התקיף בו נקט מול השלטון הבריטי, שהיה פייסני מדי לדעתו במלחמתו בטרור הערבי, ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1980, עמ'  523–528).

מכאן ההפניה למשה שרת, שעסק בקונפליקט הלאומי ההולך ומתהווה בין בני המקום הערבים לבין המתיישבים היהודים, וליהושע גורדון, נציגו של שרת בצפון הארץ. התייחסותו של ברל לשרת ולמעמדו החשוב הובלעה במליצה 'עד משה יבוא הדבר', המרמזת לפרק יח בספר שמות, שבו שופט משה את העם. נציין כי אנשי הזורע התייעצו עם שרת עוד בטרם 'כיבוש' האדמות הראשון, והלה תבע מהם דיווח על 'הפעולה הקרקעית' (מכתב מ-29 בספטמבר 1936, הוא יום 'הכיבוש' עצמו; ארכיון הזורע, 021/II).

ברל תיאר את חברי הזורע 'רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה'. אפשר לחוש כאן את יחסו הפטרוני: לגלוג אבהי על חוסר בשלותם להתמודד עם בעיות ההתיישבות בסביבה עוינת, ובה בשעה תחושת חובה להיחלץ לעזרתם. בכך ייצג ברל – אולי מבלי משים – את יחסם של ותיקי היישוב, בוגרי העליות השנייה והשלישית, שמוצאם היה ממזרח אירופה, כלפי הייקים אשר זה מקרוב באו מגרמניה. ועם זאת, לברל היה יחס חם במיוחד כלפי חלוצי הזורע. הוא היה חבר בדירקטוריון הקרן הקיימת וככזה גם שותף פעיל בהחלטה שהתקבלה בישיבה ב-30 במאי 1934, שבה הגדיר ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) את אנשי Werkleute כ'חומר אנושי הכי טוב' (ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תרצ"ד/7, 30 במאי 1937; תרצ"ה/3, 1161, 26 בנובמבר 1935).

ברל סיים את הפתק במילים 'חקור את הענין והדריך אותם בעצתך'. ואכן, שלושה חודשים בדיוק אחר כך, בערב יום הכיפורים תרצ"ז, נשאה 'הדרכתו' של יהושע גורדון פרי. אנשי הזורע יזמו וביצעו את כיבוש הקרקע הראשון (הכיבוש השני אירע בספטמבר 1938, אך זו כבר פרשה אחרת).  

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

_________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע