יום שני, 26 באוקטובר 2020

ארץ הקודש: שעון שבת, אחמד בן שרה, פנתאיזם, תקציב, מוח כשר

א. שעון קדוש

איזה שעון בן חיל!

אם תגלשו באינטרנט בעצם יום השבת באתרים שבעליהם שומרי שבת, יש סיכוי טוב שתיתקלו במסך של השעון הקדוש (Holy Clock), שהדבר היחיד שפועל בו הוא שעון דיגיטלי, שמתקתק את סופו עד לצאתם של שלושת הכוכבים במוצ"ש.

תודה לנעמי גרינטל-לבקוביץ

אם תגלשו לאתר של השעון הקדוש (לא בשבת, כמובן), תגלו ששירות זה ניתן חינם אין כסף.

 

ב. האח של אחמד בן שרה 

העוקבים אחרי מעלליהם של אנשי ארגון 'יד לאחים' או 'להבה', שמתמחים בסיפורי זוועה על בנות ישראל הכשרות שהתגלגלו לידיהן הטמאות של הערבים, ברחו לכפר (זה תמיד כפר), נישאו והולידו ילדים שחציים יהודים וחציים מוסלמים, מכירים היטב את 'אחמד בן שרה'. 

אחמד בן שרה, האיש והאגדה, הוא הדוגמה האולטימטיבית לאסון הגדול שעשוי לצמוח מהתבוללות כזו: אב מוסלמי ואם יהודייה. כבר שנים שדמותו הבדיונית מופיעה בפרסומים של ארגונים גזעניים אלה.

האם יש בכלל בעולם 'אחמד בן שרה' או שמא רק בדמות ספרותית עסקינן? גם אנשי 'יד לאחים' מודים שמדובר בסלוגן ולא באדם אמיתי. 

בין כך ובין כך, ארנון יהל הצליח לאתר את אחיו של אחמד, הלא הוא עוסמאן בן שרה, שמתפרנס מעסקי הובלות וקרור.

צילום: ארנון יהל

 

ג. כבודו מלא עולם

חסידי ברסלב מפלג 'נ-נח' רואים את ייעודם בהפצת הנוסחה המגית 'נ-נח-נחמ-נחמן מאומן', ואין הפצה אלא כיתוב גרפיטי בכל מקום. וכיוון שעל פי הבעל שם טוב הקדוש 'לית אתר פנוי מיניה' (אין מקום פנוי ממנו), הרי גם קירות בית השימוש במגרש החנייה של בית העלמין בהר המנוחות יסכנו למטרה קדושה זו.

החץ, אגב, מצביע על הדרך לקברו של 'בעל הפתק', ישראל דב אודסר.

צילום: מנחם רוזנברג


ד. המשרד לענייני דתות לשנת 2019

זו המודעה הממשלתית העילגת המתנוססת על שער בית העלמין של המושבים השיתופיים ניר גלים ובני דרום:

צילום: טובה הרצל


רק רגע, היה משרד לשירותי דת לשנת 2018? יש גם משרד לשירותי דת לשנת 2020?

נו, זה בטח קשור לתקציב המדינה ול'שלטון הפקידים'...


ה. הכשרת מוח 

מודעת אזהרה במרכול 'יינות ביתן'.

המוח הזה, לפני שעבר הכשרה עבר כנראה גם שטיפה...

צילום: הדר צרפתי ליוביץ'

יום שישי, 23 באוקטובר 2020

'ערירי חי – ערירי מת': על דוד בַּדֶר ומפעל ההנצחה 'ציוּן'

מצבה על קברו של ברוך מנקר בבית הקברות במחניים (כל הצילומים הם של אודי יושע)

מאת מוקי צור
דוד בדר (1950-1875)

דוד בַּדֶר היה טיפוס מיוחד במינו, אפילו בין חבריו חלוצי העלייה השנייה שרובם היו טיפוסים מיוחדים. אין זה מקרה שהיום שמו כמעט ואינו מוכר אלא רק למעטים. הוא באמת היה אדם צנוע, אף שבמקרה שלו  לא הייתה לו סיבה להיות כזה. 

דוד תדהר הקדיש לו ערך נרחב בכרך הראשון של
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (1947, עמ' 200-199). תולדותיו נרשמו גם בפתח ספרו ציונים עלי דרך, שכינס רשימות ונאומים שלו, שנערכו על 
ידי המשורר אברהם ברוידס ופורסמו לאחר מותו (דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב). אף על פי כן, בשלושת הכרכים של ספר העלייה השניה (יד יצחק בן צבי, תשנ"ח) – שמו כלל לא נזכר.

שנים רבות אני עוקב אחרי בדר ומפעלותיו, ובתוך
כך פרסם לאחרונה פרופסור מעוז עזריהו מחקר מעמיק ומצוין עליו בספרו מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 64-24 (סרוק כאן). למדתי הרבה ממחקרו של עזריהו וכאן אנסה להעמיד את סיפורו של בדר מנקודת מבט נוספת.

בדר נולד בעיירה סאווראן שבפודוליה ועלה לארץ בשנת 1906, בהיותו בן 31 (גיל מבוגר יחסית לאותו דור של עולים). מיד החל לעבוד כפועל חקלאי בראשון לציון ובנס ציונה, ולימים קבע את מקומו בפתח תקווה (רחוב בעיר זו קרוי על שמו).

בדר היה יכול ללכת לפי תומו לעבודת יומו במושבה פתח תקווה, עם תרמילו ומעדרו, לפגוש בדרכו מובטל רעב ומיואש, וללא היסוס להפקיד בידיו את המעדר, את התרמיל ואת העבודה. מימיו הראשונים בארץ דאג לא רק לעצמו אלא גם לסידור העבודה של חבריו הפועלים. 

הוא היה חבר ב'קבוצת אחווה' בפתח תקווה, קבוצה שיתופית קבלנית של פועלים חקלאים, שהוקמה בארה"ב בשנת 1912 בהשראת רעיונותיו של נחמן סירקין. צאצאיה של קבוצה זו מצויים עד היום בקיבוצים גבעת השלושה-עינת ויגור. קבוצת אחווה' הפתח-תקוואית הייתה קואופרטיב שהתפרק על מנת שיוכל לכלול בתוכו את כלל פועלי המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבטלה, הרעב ורדיפות השלטון שכנעו את חברי הקבוצה לפתוח את שורותיה כדי לקיים את מצוות הערבוּת ההדדית של פועלים דווקא בשעות חירום. אחד המצטרפים החדשים לקבוצה, שהגיע אליה ביום פרוץ המלחמה, היה אברהם הרצפלד. הרצפלד, העסקן חסר המנוח שעלה ארצה בקיץ 1914, עמד בראש הערבות ההדדית של פועלי פתח תקווה, כאשר שלושה מחבריה הואשמו בריגול, הוגלו לדמשק ומתו שם. על שמם נקרא הקיבוץ גבעת השלושה.

חברי קבוצת 'אחווה', שנות העשרים (בידספיריט)

למרות גילו המבוגר היה בדר מראשוני המתנדבים לגדוד העברי, וכשהשתחרר מהצבא שב ארצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה למען הפועלים. אך למן שנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התמסר בדר להקמת מפעל מיוחד במינו ושמו: ציוּן.

וכך תמצת דוד תדהר את פועלו של בדר (עוד בחייו) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו
פעילותו העיקרית מאז תמוז ת"ש היא בועדת 'ציון', שמטרתה להקים מצבות על קברי נעדרים חללי השמירה וההגנה, העבודה ותלאות בנין הארץ, שאין להם מודע וגואל והצלת זכרם מאבדן בשכחה, וכן לחקור ולמצוא את מקום קבורתם של נעדרים שנשכחו ולהקים עליהם מצבות, לבל יכרת שמם מישראל. פעולת הוועדה, שבעצם עוסק בה דוד בדר לבדו, החלה בי"ז תמוז ת"ש בהקמת המצבה על קברו העזוב והנשכח של החולם-הלוחם מיכאל הלפרין במחניים, ובמשך 5 שנים הקימה למעלה מ-200 מצבות לנעדרים בערים ובכפרים, בעזרת התרומות שהיא מקבלת לצורך זה ממוסדות שונים.
מאחורי פעילותו זו הסתתרה דילמה של סדרי עדיפויות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: את מי צריך ציבור הפועלים היהודי להנציח, ומי הם גיבוריו? 

בדר סבר כי אין צורך לדאוג למצבותיהם של גיבורים השועטים על סוסיהם אלי קרב וניצחון. לדעתו, הגיבורים האמיתיים הם דווקא אלה שאיש לא שמע את שמעם, אלה שסיפורם נשכח ונעלם. תנועת הפועלים, שהוא היה בין מייסדי ארכיונה, היא גם תנועתם של הפועלים האלמונים שנשכחו בשולי הדרך. מה הביא אותו לעיסוק נמרץ כזה בהיותו כבר בן 65? ייתכן שמחלה שחלה בה לא אפשרה לו להמשיך בעיסוקיו הקודמים ועל כן ביקש לו אתגר המתאים לאופיו. הוא עצמו ניסח זאת כך במכתב שהפנה אל 'החברים הפעילים בתוך העם והישוב, [אליהו] דובקין, [אליעזר] קפלן, משה [שרתוק] ודוד [הכהן?] ועוד' (26 בפברואר 1941):
איני יודע אם מחמת הזקנה, או משום שמפעמת בי נשמת עסקן, שתדלן וסופר, אמנם במידה לא שלמה, הריני עוסק לפעמים בזה ובזה, ובעיקר בהושטת עזרה לחלכאים ונדכאים ובשאר מיני 'שגעונות' ... ועתה אני עומד בפרשת מצבות.
בין כך ובין כך, פנייתו להנצחת החיילים האלמונים של תנועת העבודה אינה מקרית. קברי חיילים אלמונים מוכרים לנו מארצות רבות. כך למשל, בקבר החייל האלמוני בפריז הונצחה לא רק העמדה העקרונית שיש לזכור את חסרי השם שנפלו בקרב, אלא שהכרחי גם לראותם כ'בשר התותחים' שבזכותו הושג הניצחון הצבאי, ועל כן מעל קבר זה מתנוסס שער הניצחון הנודע. 

קבר החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון בפריז (ויקיפדיה)

בארץ ישראל, השרויה בפחד שמא תגיע מלחמת העולם גם לגבולותיה, אין שער ניצחון. בשעת משבר זו לא הקימה תנועת העבודה מחנה מעצר שאלפי אסיריו הפוליטיים נאלצו לבנות אתר זיכרון בדוגמת 'עמק הנופלים' של ספרד הפשיסטית. גם לא הוקמה אנדרטת ענק כמו זו שתוכננה ללנין ליד בית המפלגה במוסקווה (יחד עם מאות דירות מגורים לפעילי המפלגה הקומוניסטית) ותוכננה להיות הבית הגבוה בעולם (הבנייה הופסקה לאחר הפלישה הגרמנית). בארץ ישראל זה נעשה בדרך שונה וצנועה.

ב-1940, במלאת שלושים שנה להקמתה של דגניה, 'אֵם הקבוצות', הונח סלע זיכרון בחצר אום ג'וני, המקום שבו הוקם הצריף המפורסם. בנאומים שליוו את הצבת הגלעד נאמר כי אם האויב יכבוש  את הארץ ודגניה תיהרס, אבן הזיכרון הזו שתישאר תאותת לבני הדורות הבאים שפה היה פעם סיפור. דווקא בתקופה משברית זו החלו מפעלי זיכרון ושימור שונים. כזה היה למשל ספר העליה השניה, שבעריכתו החל ברל כצנלסון (לאחר מותו השלימו ברכה חבס ואליעזר שוחט את המלאכה, והספר נדפס בהוצאת עם עובד בשנת תש"ז). לקראת הכנת הספר התבקשו ותיקי אותה עלייה לספר את סיפורי עלייתם. ממש באותן שנים נולדו גם הוצאות הספרים של הקיבוץ הארצי (ספרית פועלים), של הקיבוץ המאוחד (הקיבוץ המאוחד) ושל ההסתדרות (עם עובד). 

מפעלו של בדר השתלב בכל אלה. הוא היה חלק מרשת תרבותית ענפה שביקשה להזכיר כי דווקא בשעת חירום יש לאגור אנרגיה רוחנית שתסייע לעמוד במבחן ההישרדות שעומד לפתח היישוב בארץ. בדר האמין שדווקא בתקופת חרדה זו, יש לדאוג לא רק למפעל הציוני הפיזי, שעשוי חלילה ליפול בידי אויב אכזר, אלא גם לתיעודו ולזיכרונו. הוא גרס שחשוב להזכיר גם את שמותיהם של אנשי השוליים, אלה שנשמטו מן ההיסטוריה הכתובה ולא זכו לתהילה. יש לחפש את האלמונים ולהקים על קברם מצבה מכבדת ומכובדת שתישא את שמם.

תוכנו של תיק עב כרס וגדוש במסמכים, שאיתרתי עם שותפי אודי יושע ב'ארכיון העבודה', מוכיח כי בדר הצליח לשכנע רבים, שהגיעה השעה לחשוף את הזיכרונות על האנשים שנשכחו, שהם, ככלות הכל, חלק מן המרקם האנושי שעליו נבנה המפעל החלוצי של בניין הארץ. בדר נתפש לרעיון לאחר שחברו צבי קְרוֹל פרסם בשנת 1939, יחד עם צדוק ליינמן, את ספר בית הקברות הישן בתל אביב (תל אביב, דפוס ספר, ת"ש), שבו נרשמו כל המצבות שבבית קברות זה, המכונה היום 'בית הקברות טרומפלדור' (על שם הרחוב בו מצויים שעריו).

(בידספיריט)

 בדר שם לב, שמתוך יותר מ-3,000 הקברים שנכרו בבית הקברות הישן מצויים לפחות שמונים קברי אלמונים. לא די בכך שהם היו אלמונים ושמם לא נודע, אלא מחוקקי האבן בחרו להוסיף על המצבה את העובדה הטרגית שאנשים אלו גם מתו ערירים. על מצבות רבות נחקקה המילה 'גלמוד'.

'פה נטמן גלמוד', בית הקברות הישן בתל אביב (צילום: דוד אסף)

אחת ה'גלמודות' הייתה רחל יצקר, אחותה של רבקה, רעייתו של הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם חיים יוסף ברנר ב-2 במאי 1921, בבית אביהן יהודה יצקר. בגלויה האחרונה ששלחה לבני משפחתה מתל אביב הרעבה ביקשה רחל : 'שלחו לי תפוח'... היא מתה ב-28 באוקטובר 1918, בהיותה בת 19. מצבתה חודשה על ידי בני משפחתה ולא נודע עוד כי הייתה פעם אחת הגלמודות...


עניין זה
הכביד על מצפונו של בדר והוא החליט לעשות מעשה: לגלות את הסיפורים שמאחורי האלמונים והגלמודים ולהקים מצבות על קבריהם. לא רק ב'טרומפלדור'; ברבים מבתי הקברות בארץ לא הקימו מצבות באותה עת, וכך למשל יותר מחמישים קברים בבית הקברות של קבוצת כנרת היו ללא מצבות.

בי' באב תש"א (3 באוגוסט 1941) נערך בבית הקברות 'טרומפלדור' טקס גילוי של מצבות חדשות לפועלים ערירים ונשכחים. ליד המצבות החדשות סיפר בדר על השפעת ספר בית הקברות הישן בתל אביב על כינון המפעל, ועל עשר המצבות הראשונות שהקימו חברי הוועדה:

דבר, 6 באוגוסט 1941

בדר פרסם מודעות בעיתונים כדי לעודד אנשים שעוד זוכרים את האלמונים למסור לו פרטים עליהם. הוא החל במסע לגיוס תרומות וניהל משא ומתן עם מחצבות ועם חברות להקמת מצבות כדי שיירתמו גם כן למיזם ההתנדבותי. הנה דוגמה לקול קורא כזה שנשא את הכותרת 'מי יודע ומי זוכר?':

דבר, 14 באוקטובר 1941

הוא אכן קיבל תשובות רבות והנה דוגמה למכתב ששלח ל'ועדת ציוּן' זאב אוסוביצקי מרעננה (27 בינואר 1942):
אני יכול לתת קצת ביאורים על החבר נחום גרודק ... אני הייתי יחד אתו ב'חבורת השומרון' בחדרה בשנת 1926 ובחדרה בכלל עד 1928, מפני שאחר כך הוא הצטרף לקיבוץ המאוחד. וחוץ זה הוא כמעט בן עירי, ואם יש צורך אז אני מכיר הרבה חברים מעירי  ביאליסטוק שהיו יחד במפלגת 'התאחדות' ... נחום גרודק שוה שיעמידו ציון על קברו, מפני שהיה חבר טוב לבב ופועל ישר, ורק מפני שאז סבל קצת מחוסר הזנה טובה וטיפול מתאים חושב אני שמחלת הטיפוס הפילה אותו. 
וא' פטרפי כתב לוועדה (1 בפברואר 1942)
הנני להודיע לכם שבצלאל גרינפלד ז"ל היה ידוע לאשתי. המנוח ילד לבית מסורתי מקלויזנבורג היה ציוני נלהב ועלה ארצה בערך בשנת 1924. עבד במקומות שונים כפועל. חלה בשחפת ומת בשנת 1927.
תיק 'ועדת ציוּן' מלא וגדוש בשאלונים, מודעות ותשובות הכתובות בכתבי יד שונים ומשונים, כולל התכתבויות עם עושי מצבות, ובמיוחד בקשות ממוסדות שונים שיתרמו כסף. בין השאר מצאתי שם שרטוט של קבר סטנדרטי, שעושה המצבות התבקש לבנות. שרטוט זה היה לדגם שבו השתמשו קיבוצים רבים:


נתן חופשי, איש העלייה השנייה שגר בנהלל, שלח לבדר רשימה שכתב לזכר יעקב פרלמן זמן מה לאחר מותו (רשימה זו פורסמה מאוחר יותר בספר העליה השניה, תש"ז, עמ' 710):
לפני שבועות אחדים מת ממחלת קיבה קשה החבר הפועל יעקב פרלמן. הוא היה בן משפחה עשירה ואדוקה בוורשה ועלה לארצנו כאחד חלוצי רעיון העבודה והלאומיות. עבד בתור פועל חקלאי במושבות שונות בגליל ובשומרון ובקבוצה הראשונה של גן שמואל. המנוח היה צעיר חזק ובריא בגופו ותמים בנשמתו. מותו המעציב הוא סמל חיי העזובה והדחקות הנוראה של הפועל העברי בארץ ישראל. בעבדו בזמן האחרון ביבנאל, כשתקפתו מחלתו הקשה ומצב בריאותו הורע מיום ליום  היה המנוח עובד בכל זאת בשארית כוחותיו. עזרה מדיצינית הגונה כמובן לא הייתה לו כמו שאיננה ליתר פועלי הגליל. ואם נוסף לזה היה נתון בכל התנאים הקשים שבהם נמצאו פועלי יבנאל בשנה זו  תנאי העבודה הקשים, המאכלים של זמן המשבר והרעב הנוכחי, שסיכנו ביחוד את חייו של המנוח, חוסר חלב וחוסר כל חדר לדירה  אז לפנינו תמונה מעציבה מאד. וכגמר לחיים הקשים האלה היה מותו של יעקב פרלמן, מוות מעציב, מדכא וממית את נפש הנשארים בחיים.  
כשקשתה עליו מחלתו, נסע לזכרון יעקב לשאול בד"ר [הלל] יפה, וזה מיהר לשלחו ליפו במצאו את מחלתו למסוכנה. כעבור הדיליז'נס שבו נסע על יד הפרדס בהירה [פרדס בחריה, שהיה הפרדס הגדול ביותר בשרון] ירד פרלמן לשתות מים. והדיליז'נס עזבהו שם לבדו ונסע הלאה ליפו. עוברי דרך מצאוהו אחר כך מוטל שם בבחריה גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח תקוה ואחרי גסיסה ארוכה וממושכת מת שם נעזב, נידח, בין זרים. יעקב  פרלמן העלוב והאומלל! כבן עשרים שנה היה במותו ... 
אינני זוכר משום מה לא שלחתיה [את הרשימה הזו] לפרסום בדפוס כאשר חשבתי. לא  רשום אצלי באיזו שנה קרה הדבר, אך זכורני כי עבדתי אז בכנרת, וזה היה כנראה בשנת 1915.
בתגובה שלח לו בדר את המכתב הזה (7 בנובמבר 1941) ובו סיפר על גלגולי יזמתו, ו'איככה באתי לכך?' (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):


שלושה חודשים אחרי כן, ב-3 בפברואר 1942, 27 שנים לאחר מותו של פרלמן, נערך טקס לגילוי המצבה על קברו בבית העלמין בפתח תקווה (הנקרא היום 'סגולה'):

דבר, 2 בפברואר 1942
על מצבתו נכתב:

יעקב ב"ר נתן נטע פרלמאן
ממייסדי חלוצי ציון
בן שמונה עשרה בא לארצנו
ויהי במחנה בוניה
לעבדה ולשמרה באהבה ואמונה
ונשא סבל וחולי
נולד בתרנ"ג בורשה 
נמצא בדרך על הגשר ליד פתח תקוה
והובא לקבורה ביום כ"ט תשרי תרע"ו
                                     ועדת ציון

המפעל כולו היה טבוע בחותמו האישי של דוד בדר, שהודות למעמדו כסמל לבני דור העלייה השנייה זכה לאמונם של רבים. אך המפעל היה גם פרי של אמונת רבים.

העובדה שבדר עסק בכך בגיבוי מועצת הפועלים של תל אביב מעידה על הפן הציבורי של המפעל. בדר ייצג סוג מסוים של מנהיגות שצמחה מקרקע חברתית שחיפשה את האנושי, ועל כך אפשר ללמוד מבחירת המשימה הראשונה של 'ועדת ציוּן': הקמת מצבה על קברו של מיכאל הלפרין (1919-1860) בבית הקברות במחניים.

(אוסף שבדרון, הספריה הלאומית)

הלפרין לא היה אלמוני כלל וכלל, אלא גיבור ידוע שנתלש מקרקע גבורתו. כשמת, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, אפשר כבר היה לכנותו 'איש תנועה ללא תנועה'. אחרי ששימש כשומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב גלה לגליל בשל המלחמה. למרות שנתלש ונחלש, לא ויתר על חלומותיו. בדר הקים לו מצבה כדי להצביע על העיקרון: הלפרין היה ידוען לא-ידוע. אלמוני מפורסם...

על מצבתו נכתב:
יחיאל מיכל הלפרין
אחד מחולמי ולוחמי הגדולים
מת יא כסלו תר"פ

מעניין שעל המצבה המרשימה שלו לא נחקק השם 'ועדת ציון'.

מצבת מיכאל הלפרין בבית הקברות במחניים

יחד עם מצבתו של הלפרין הקימה ועדת ציוּן בבית הקברות במחניים מצבה גם על קברו של יהודה הרועה (פרידלנדר), איש 'השומר', שנפל בח' בתמוז תר"ף ביסוד המעלה והוא בן 22. לימים הועבר קברו לחלקת השומר בקיבוץ כפר גלעדי (על הנסיונות שכשלו להעביר גם את קברו של הלפרין לכפר גלעדי, ראו לאחרונה עופר בהרל, מיכאל הלפרין: פנטזיה, רומנטיקה זיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2019).


מצבה מעניינת נוספת שקשורה ב'ועדת ציוּן' הוקמה על קברה של פייגה גורדון (לבית טרטקוב), אשתו של אהרן דוד גורדון (שגם הייתה בת-דודו). 

כשאיבד א"ד גורדון את עבודתו, עוד בהיותו בכפר בפודוליה הוא חכך בדעתו אם לא מוטב יהיה, לו ולבני ביתו, לנסוע לארצות הברית. הוא ידע כי בכך הוא מוותר על היקר לו מכל  חלום העלייה ארצה. פייגה, שידעה את מאוויו הפנימיים, היא שדחפה אותו לעלות. 

חמש שנים הסתובב גורדון בארץ לבדו, עד שרכש צריף בעין גנים והעלה את בתו יעל ואת אשתו (את בנו לא הצליח לשכנע). פייגה, שעלתה חמש שנים אחרי עליית בן-זוגה, לא נקלטה כראוי ולא הצליחה להתחבר לסביבה החדשה. ברל כצנלסון, שהגיע גם הוא סמוך לעלייתה, כתב עליה ש'מסמרים בלבה'. היא חלתה ומתה. הבת יעל לא הקימה משפחה. היא נדדה עם אביה ובלעדיו והצטרפה ל'מסדר' החלוצות-הנזירות – סיפור חייה הוא אחת הפרשות העצובות של דורה.

בין כך ובין כך, כשהחל בדר במפעלו פנתה אליו יעל גורדון בבקשה להקים מצבה על קבר אמהּ בבית הקברות הישן של תל אביב. היא אף הצליחה לגייס לשם כך כסף מקבוצת דגניה א', שאליה הצטרפה לאחר מות אביה. 

יעל סיפרה לדוד בדר כי מאז שאמה נפטרה היא לא עלתה לקברה. א"ד גורדון עצמו ביקש ממנה להקים מצבה לרעייתו, אך היא לא ידעה היכן נמצא הקבר ולא הצליחה לגייס כוחות נפש למלא את רצון אביה. 'כל השנים מצפוני מציק לי', כתבה, 'אך כלום לא עשיתי עד כה'. בקשתה של יעל גורדון העמיקה את זכותה למצבה, לא כבת של מי שנודע בציבור אלא כבת למי ש'זכתה' בגלמודיות משלה.

כשהגיע מועד חנוכת המצבה פנתה יעל גורדון לבדר וביקשה ממנו שלא יזמין לטקס אירגונים כמו 'גורדוניה', שכן אמהּ 'לא הייתה אדם ששייך לתנועה. רגש עמוק ואינטימי אומר לי כי חלילה לי לעשות פומבי מיוחד לגילוי המצבה'.

המצבה הוצבה, וכך דיווח עיתון דבר (6 בדצמבר 1942) על טקס הגילוי:

יעל גורדון (1958-1880)

דבר, 6 בדצמבר 1942
מצבת פייגל גורדון בבית הקברות הישן בתל אביב

על מצבתה נכתב:
פייגל בת יחיאל מיכל
אשת א.ד. גורדון
לבית טרטקוב
נפ'[טרה] ט' חשון תר"ע 
                  ועדת ציון

לימים מפעל הזיכרון הפך מסועף יותר וטיפל גם בקברי קרוביהם של חיילים עבריים שהיו בחזית או כאלה שהתקשו לממן הקמת מצבות. בדר התעקש ללכת בעקבות האלמונים ולא לבחור רק בחשובים ובידועים. הוא התפלמס על כך עם חברו יצחק בן צבי, שביקש להתמקד בקברי גיבורים שיכולים להעניק השראה לבני היישוב. בדר לא הסכים. בעיניו, כאמור, דווקא החיפוש אחרי האלמונים הוא שעושה את מפעל המצבות לאנדרטה חינוכית אמיתית. 

'ועדת ציוּן' הצליחה בשנות פעילותה להקים מצבות למאות אנשים. קיומה נמשך עד מותו של דוד בדר, אך כיוון שלא היו לו יורשים נסתם הגולל – אם אפשר להשתמש בביטוי זה – גם על פעילותה של הוועדה. המצבות שהקים בדר נותרו עמנו. הן נשכחות וכמעט לא ידועות, אך מי שיעקוב אחרי סיפור הקמתן יבין כי גם סיפורם של האלמונים צריך ללוות כל עם בבניין ארצו ועתידו.

לסיום, הנה עוד כמה דוגמאות של מצבות הפזורות ברחבי הארץ שאותן הקימה הוועדה. כל הצילומים הם של אודי יושע (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

1. בית הקברות במושבה בית גן (ליד יבנאל)



מצבה משותפת לשני אלמונים ערירים. השם 'ועדת ציוּן' נחקק בצד ימין למעלה. 

פ"נ                                                  פ"נ
שמואל בן צדוק                                  חיים בן משה
חמיילנצקי                                         פרידמן
יליד אופוצנו                                      יליד סלונים
ערירי חי – ערירי מת                          נהרג ברצונו להציל את חברו
נפטר י"א תשרי תרפ"ח                      כ"ג כסלו תרפ"ח
                                   תנצבה

2. בית הקברות במחניים


משה צרניאצקי
"ועדת ציון"


לאה שטנובסקי
(גולדשטיין)
נפ'[טרה] י"ד חשון תרפ"ג
                   ועדת ציון

3. בית הקברות הישן בתל אביב


פ"נ
דבורה (דַשָה) יפה
בת אברהם מהרקוב 
חניכת השו"הצ ס.ס.ס.ר.
עלתה ארצה תרפ"ז
נפ'[טרה] י"ט כסלו תרפ"ט
בגיל כ"א לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.
                          ציון


מרדכי  רינג
נהרג בתאונה י"ט סיון
תרפ"ג
                      "ועדת ציון"


יחיאל הנדלר
מעיר קיפֶן
נפ'[טר] ה' אייר תרפ"ג
בגיל כ"ג
                         ועדת "ציון"


פ"נ
משה בן שלמה
חבר
מקוברין
נפ'[טר] כ"א תשרי תרפ"ט
                             ציון


משה גיבסמן
[מ]רוזינ[וי]
[???]ב "כבוש"
נפ'[טר] י"ד תשרי תרפ"ד אך [כ"א] בגילו
                                              "ציון"

בעלי התוספות

רקפת סלע העבירה לי את תמונתו של דוד בדר (משמאל), שאותה מצאה בתיק דוד כנעני (סבא שלה) שבארכיון קיבוץ אילת השחר. התמונה צולמה בהר הזיתים בירושלים ליד מצבתו של השוטר יעקב קימלדורף, יליד בוריסלב, ששירת במשטרת המנדט הבריטי ומת בעת מילוי תפקידו בשנת 1927. המצבה נבנתה על ידי 'ועדת ציון' ונחנכה ביולי 1944.



יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

מעורב ירושלמי: פשקוויל, חרם אופניים, תנ"ך לכולם, חור בקיר, שיימינג

א. מלחמת יום כיפור החדשה

בפרס פשקוויל החודש זוכה הכרוז הזה, שמגלה חוסר מוּדעוּת מדהים. איזה מזל שב'מלחמה' החרדית הזו לא מתים חיילים אמיתיים ולא נופלים בשבי.

הס"מ הוא סמאל, כלומר השטן. ש"ט פירושו שחיק טמייא, כלומר יישחקו עצמותיו (קללה ששמורה לעריצים בסדר גודל של אדריאנוס וטיטוס).

נתניהו היזהר!

תודה לאבי בלדי


ב. BDS על אופניים

צילום: דב פאוסט

השלט הזה, שאוסר על כניסת אופניים, או כלים דו-גלגליים אחרים, למתחם 'התחנה הראשונה', ומזהיר כי מי שיעשה כן עשוי להסתכן בהחרמת כלי הרכב, מוצדק וכבודו במקומו מונח. אבל התרגום לאנגלית, אבוי, עקום לגמרי.

מנסחי השלט מאיימים כי המשטרה תטיל חרם (boycott) על האופניים או על בעליהם (his)...

עובר אורח יודע אנגלית תיקן את הכיתוב (צריך להיות: its confiscation, כלומר עיקול).


ג. תנ"ך לכולם

ואם אנחנו במתחם התחנה הראשונה, לא כל העוברים שם נותנים דעתם על השילוט של פסוקי תנ"ך, שמעטר את הגדר המערבית החיצונית של המתחם. יוזמה יפה של מיזם 929 – תנ"ך ביחד. מצא חן בעיניי, שכל הפסוקים תורגמו גם לערבית.

צילומים: גדעון ביגר

ד. החנויות הנסתרות מן העין

כבר שנים רבות שטובה הרצל מצלמת עבור עונ"ש שלטים ופרנסות בירושלים, שסתם עוברים ושבים כלל לא נותנים עליהם את דעתם. הנה כמה חנויות נחמדות שצילמה לאחרונה. 

החור שבקיר

אם יש חנות נסתרת מן העין, שגם בחרה לעצמה שם נהדר, הרי זו חנות 'חור בקיר' ברחוב בן יהודה 3, שהחור שלה (שפתחו נראה בעמקי הצילום) מוקדש כולו ל'עיצוב ואפנה מודגשים!' (מודגשים?).


רק שנייה

שם נחמד וחביב לחנות בתחתית רחוב אגריפס, שמוקדשת (גם על פי שמה) לעסקי 'יד שנייה'.

אי המותגים

ברחוב עמק רפאים התגלה אי חדש. אי המותגים.

אבל איזה אי זה? האם במובן של שטח מוקף מים (Island), דבר שממש מתבקש בירושלים היְבֵשָׁה, או אולי אי במובן של שלילה, כלומר אין כאן מותגים בכלל? 

מבט בשם הלועזי של החנות מבהיר שמדובר בסתם אי של הייטק, כלומר אַיי (I), כאילו כמו אַייפון.


ה. אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר

שיימינג בשוק מחנה יהודה שנועד, משום מה, רק לקוראי אנגלית.

צילום: מנחם רוזנברג


יום שני, 19 באוקטובר 2020

בורא מיני מזונות: איתברך ואישטבח, סלט סובייטי והעלמת ראיות

א. יתברך וישתבח

בשוק מחנה יהודה בירושלים נפתחה לא מכבר מסעדה כשרה למהדרין עם הֶלְחֵם הומוריסטי, המורכב מ-eat האנגלי ו'יתברך' העברי.

צילום: טובה הרצל

מה נאחל להם? שיתקיים בהם 'ברך' ולא 'ברח'...

לא הרחק משם, ברחוב השקמה, נמצאת כבר כמה שנים מסעדת הבשר הכשרה 'אישטָבָּח', שזה גם 'ישתבח' וגם 'טבח'.

צילום: מנחם רוזנברג

חגי בן דב מקיבוץ עין צורים (ולא פחות חשוב, בן כיתה שלי!) חשף את השלוחה הסודית של 'אישטבח' בנתיבות (ראו את הלוגו הזהה), ושם גילו את כל הקלפים: 'איש טַבָּח שמו'!

צילום: חגי בן דב

ב. אמנות הבישול הסובייטי

השאלה החשובה היא, אם אפשר לקבל את זה גם עם נגיעות טרוצקיסטיות?

צילום: איתמר לויתן

ג. העלמת ראיות

מפיות בפיצה דומינו'ס, ברוח הימים האלה.

צילום: איתמר לויתן