יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

יומן קריאה: מחתרת הנייר

מאת עמנואל אטקס

בעשורים האחרונים התעשר מדף הספרים על שואת יהודי אירופה הן בספרי מחקר הן בספרי זיכרונות שכתבו ניצולים. בצד התיאור של מסכת הרדיפות וההשמדה, מעידים ספרים אלה גם על מעשי גבורה של הצלת יהודים מן הגורל הנורא שהועידו להם הנאצים. הספר מחתרת הנייר: המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא (הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ף) מציע סיפור גבורה מסוג אחר: פועלם של יהודים תושבי גטו וילנה, שסיכנו את חייהם כדי להציל מביזה והרס את אוצרות התרבות היהודית שהשתמרו עד המלחמה בספריות הנודעות לתהילה של עירם.

בעקבות כיבוש ארצות אירופה הוקם בצבא הגרמני מטה מיוחד, שכּוּנה 'כח רוזנברג' (ERR), שמטרתו הייתה ביזת אוצרות תרבות ממוזיאונים לאומיים, מספריות ומאוספים פרטיים והעברתם לגרמניה. עניין מיוחד גילו אנשי מטה זה בספרים, במסמכים ובכתבי יד הקשורים ליהדות, שכן אלה היו אמורים להיות הבסיס למכון מחקר שיקום בפרנקפורט על נהר מיין ובו יעסקו ביהדות (Judenforschung) על מנת לספק הצדקה 'מדעית' לראיית היהודים כגזע נחות, לרדיפתם ולהשמדתם. המומחים הגרמנים לענייני יהדות גילו עניין מיוחד באוצרות הרוח שרוכזו בווילנה. ד"ר יוהנס פוהל (Pohl), תיאולוג קתולי וקצין נאצי שידע מעט עברית ויידיש (בראשית שנות השלושים הוא אף למד שנתיים בירושלים והכיר בה את מי שתהיה אשתו), הוא שניהל את מבצע ביזת הספרים בווילנה.

מדוע דווקא וילנה? 

במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931, המפקד האחרון לפני המלחמה, נמנו בעיר זו כ-200,000 תושבים ושליש מתוכם יהודים. אכן היו אז בפולין ערים שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה הרבה יותר, אולם וילנה בלטה בייחודה כמרכז של תרבות יהודית, הן מסורתית הן מודרנית. בנוסף על הישיבות ובתי המדרש, ובהם ה'קלויז' המפורסם של הגאון מווילנה שנוסד במאה ה-18, פעלו בעיר מערכות חינוך ותרבות יהודית מודרנית. מערכת זו כללה בין השאר גימנסיה ריאלית ומכון למוזיקה, ספריות ומוסדות תרבות ומחקר יוקרתיים, בראשם ספריית שׂטְרָאשׁוּן הוותיקה ומכון ייִוואָ, שנוסד בשנת 1925 והיה מרכז מחקר מדעי של לשון יידיש ותרבותה. 

ספריית שׂטְרָאשׁוּן, שראשיתה באוסף פרטי של הרב מתתיהו שטראשון, שהוריש את ספריו לקהילה, הפכה לספרייה ציבורית לאחר מותו בשנת 1885. האוסף בן כמה אלפי הכרכים, שהייתה בו ספרות תורנית מכאן וספרות יהודית מודרנית מכאן, הלך וגדל, וערב השואה היו בו כ-35,000 ספרים. הספרייה הפכה למקום מפגש ייחודי של ציבור משכיל. חוקרים חילוניים ותלמידי חכמים, בני הזרמים התרבותיים השונים שהתקיימו בעיר, יכלו לשבת בצוותא באותו אולם קריאה (הספרייה הייתה פתוחה גם בשבת, אך נאסר לכתוב בה) ולהתענג מקריאת ספרים ועיתונים. 

'בספריית שטראשון', 1923-1922 (ויקיפדיה)

ייִוואָ היה מוסד מחקר חילוני מובהק. אנשיו, בהנהגתו של הבלשן מקס ויינרייך (שהצליח להימלט מליטא בשנת 1940 ולהקים מחדש את ייִוואָ בניו יורק), התמקדו בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ביידיש ועולמה ובשאלות של בלשנות, סוציולוגיה ופדגוגיה. תחומי עניין אלה עיצבו כמובן גם את ספרית המוסד ואת הארכיון שקלט ספרים ותעודות מכל רחבי מזרח אירופה היהודית.

בית ייִוואָ בווילנה (ארכיון יד ושם)

המומחים הגרמנים לענייני יהדות ידעו היטב על אוצרות התרבות היהודית של וילנה והקדישו מאמץ מיוחד כדי להשתלט עליהם. ימים ספורים לאחר הכיבוש הגרמני של העיר (24 ביוני 1941) נעצרו הבלשן, הפולקלוריסט והפעיל הפוליטי נח פְּרילוּצקי (1941-1882), שהיה מופקד על הקתדרה ליהדות באוניברסיטת ווילנה והחליף את ויינרייך בניהול ייִוואָ, חייקל לוּנְסקי (1942-1881), הספרן הראשי הוותיק של ספריית שטראשון, והסופר והמחנך, איש הבונד, יעקב גולדשמידט, שהיה אוצֵר המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה של היהודים על שם אנ-סקי. הם הצטוו להסגיר לגרמנים את האוצרות החשובים ביותר שהיו ברשותם. בשלב זה הסתפקו הגרמנים בשמונה ארגזים של אוצרות תרבות שחמסו מהספריות ומן המוסדות השונים בעיר, אך זו הייתה רק המערכה הראשונה בדרמת הביזה שהייתה עתידה להתחדש בתוך כמה חודשים. 

חייקל לונסקי
נח פרילוצקי (Polin Museum)

בפברואר 1942 ארגנו הגרמנים קבוצה של עובדי כפייה מקרב האינטלקטואלים היהודים בגטו והטילו עליהם למיין את הספרים היהודים, את כתבי העת ואת כתבי היד. רוב החומר המודפס נועד לגריסה והספרים החשובים היו אמורים להישלח לגרמניה כדי לשמש את מכון המחקר הנאצי. אחדים מקרב אנשי 'מחתרת הנייר' החלו להבריח ספרים וכתבי יד אל תוך הגטו במגוון דרכים יצירתיות והטמינו אותם שם במקומות מחבוא. הברחת הספרים, בדרך כלל מתחת לבגדים, הייתה מעשה נועז, שכן לאיש לא היה ספק שמי שייתפס יוצא להורג. מה שהדריך את האנשים והנשים שנרתמו למעשה הגבורה הזה הייתה ההכרה שגם אם סיכוייהם שלהם לשרוד את המלחמה אינם רבים, עדיין העם היהודי יתקיים גם אחרי המלחמה, ולמען עתידו של העם יש להציל את אוצרות התרבות שלו. בתוך זמן לא רב נרקם שיתוף פעולה בין אנשי 'מחתרת הנייר' ובין המחתרת היהודית בגטו, שכן חלק מן הספרים שהוברחו הוטמן באותם מקומות מחבוא שבהם הוטמנו כלי הנשק של המחתרת. שניים מן הפריטים היקרים ביותר שהוברחו והוחבאו בגטו היו יומן הנעורים של תיאודור הרצל ו'פנקס הקלויז' של הגאון מווילנה.

כצפוי רבים מפעילי 'מחתרת הנייר' לא שרדו את המלחמה. אחדים מהם הוצאו להורג ואחרים מתו ממחלות במחנות ריכוז ועבודה שאליהם נשלחו. בין אלה היו זליג קלמנוביץ (1944-1881), בלשן חוקר לשון יידיש שהיה בין מייסדי ייִוואָ, והרמן קְרוּק (1944-1897), שהיה אחראי על ספריית הגטו. שניהם הותירו אחריהם יומנים מפורטים שהיו מקור חשוב לשחזור מאבקם לשימור הספרים.

הרמן קרוק

ואולם אחדים ברחו מן הגטו והצטרפו לפרטיזנים ביערות. שני הבולטים שבהם, גיבורי ספרו של פישמן, זכו להינצל מהתופת. אלה היו שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רגינסקי ואברהם סוּצְקֶבֶר, משוררים צעירים, חברי החוג הספרותי 'יונג ווילנע' (וילנה הצעירה), שלצד דמיון רב היו גם שונים מאוד זה מזה. קצ'רגינסקי, משורר ופעיל תרבות בוהמיין וכריזמטי, שלציבור הישראלי מוכר בזכות שירו 'פונאר' ('שקט שקט בני נחרישה', בתרגומו של אברהם שלונסקי), היה יידישיסט אנטי-ציוני, שהתנכר לשפה העברית. לאחר השואה הוא קבע את מקומו בארגנטינה, וסופו שנהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-1954; לעומתו, סוצקבר קבע את ביתו בתל אביב ולימים נחשב גדול משוררי יידיש במאה העשרים. 

אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי

לאחר המלחמה חזרו שניהם לווילנה ויחד עם פעילים אחרים החלו לחשוף את הספרים וכתבי היד שהוטמנו בגטו ולאסוף ספרים ששרדו במקומות שונים בעיר. הם ריכזו את האוצרות האלה ב'מוזיאון היהודי', שאותו ביקשו להפוך למרכז של תרבות יהודית מתחדשת. ואולם, וילנה הייתה כעת לבירת הרפובליקה הליטאית הסובייטית, חלק בלתי נפרד מברית המועצות, והמאמצים לשקם חיים יהודיים בעיר נתקלו במכשולים רבים שנערמו בהשראת השלטון המרכזי במוסקווה. בתוך זמן קצר התברר לפעילים היהודים שהיחס העוין שבו נתקלו אינו אלא ביטוי מקומי למדיניות כוללת, שתכליתה דיכוי החיים היהודיים בכל רחבי ברית המועצות. האכזבה המרה מיחס השלטון הסובייטי לתרבות היהודית הביא אותם למסקנה כי יש להבריח את אוצרות התרבות היהודית אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. אנשי 'מחתרת הנייר' נחלצו לפעולה פעם נוספת, למרות הסיכון להיתפס ולהישלח לגולאג סובייטי. היעד שאליו נשלחו החומרים שהוברחו היה מכון ייִוואָ, שכאמור חידש את פעילותו בניו יורק.

עם תום המלחמה התגלו בערים גרמניות, שעתה היו בתחום הכיבוש האמריקני, מצבורים גדולים של ספרים יהודיים שנבזזו במזרח אירופה, ובהם גם ספרים שמקורם בווילנה. פרשה בפני עצמה היא המאבק להעברת ספרים אלה למכון ייִוואָ בניו יורק. מקס ויינרייך, שעמד אז בראש המכון, נאלץ להתגבר על מכשולים בירוקרטיים רבים, שכן מדיניות הצבא האמריקני הייתה להחזיר את אוצרות התרבות השדודים למדינות שמהן נלקחו. האפשרות שהספרים היהודיים, שמקורם בווילנה, יישלחו בחזרה לעיר שנמצאה כעת בתחומי ברית המועצות עוררה חששות כבדים בלב כל המעורבים. בסופו של דבר הצליח ויינרייך לשכנע את שלטונות הצבא בצדקת טענותיו והספרים הגיעו לניו יורק (פרשה זו נסקרה לאחרונה בפירוט ובביקורתיות בספרו של דן רבינוביץ: Dan Rabinowitz, The Lost Library: Legacy of Vilna's Strashun Library in the Aftermath of the Holocaust, Brandeis University Press, 2018).

עד כאן סקירה של עיקרי השלד העלילתי של הספר. סביב עלילה זו בנה מחבר הספר תמונה עשירה, חיה ונושמת של האנשים והנשים שהיו שותפים למאבק ההרואי והלא מובן מאליו של הצלת אוצרות התרבות של וילנה היהודית. הרקע הביוגרפי שלהם, עולמם הנפשי, דרכי התמודדותם עם זוועות הגטו, האקציות והרציחות, יחסי הגומלין ושיתופי הפעולה בין אנשים שהשתייכו לזרמים רעיוניים ופוליטיים שונים, יחסים אישיים וחיי משפחה, ועוד ועוד. לכל אלה מצטרפים הסיפורים המרתקים של הברחת הספרים וכתבי היד, מאמצי ההישרדות, הבריחה אל הפרטיזנים ביערות, מאמצי השיקום של החיים היהודיים לאחר המלחמה וגלגוליהם האישיים של אלה ששרדו.  

דוד פישמן

דוד פישמן, פרופסור להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בניו יורק (JTS), שמתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ובמיוחד בתרבות יידיש, הפליא לעשות. הוא הצליח לשחזר סיפור דרמטי על סמך יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות וריאיונות אישיים בחמש שפות. מעבר להישג המחקרי המרשים, פישמן גילה גם כשרון ספרותי והוציא מתחת ידיו טקסט הנקרא כאילו היה רומן היסטורי. מחתרת הנייר הוא סיפור גבורה ובה בעת גם מסע אל חיי הנפש של גיבוריו, ועל כן הקריאה בספר לא רק מרתקת אלא גם מרגשת. הקורא בספר נחשף לאמפתיה העמוקה שמגלה פישמן כלפי הנפשות הפועלות ואמפתיה זו מחלחלת גם לנפשו של הקורא. ספרו של פישמן ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 2018 (The Book Smugglers: Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis, University Press of New England, 2018), וגם תורגם כבר לשפות שונות. עתה הגיעה שעתה של השפה העברית וזו הזדמנות לציין לשבח את התרגום המצוין, שהוא רהוט וקולח, פרי עמלם של סיון בסקין שתרגמה ובני מֶר שערך (שניהם, כידוע, גם משוררים). 

הספר מחתרת הנייר הוא מצבה מרשימה לאנשים ונשים אמיצים, רובם ככולם אינטלקטואלים  סופרים וספרנים, משוררים ואנשי רוח  שהצליחו להתעלות ולגלות תושייה, שאר רוח ונכונות להקרבה בנסיבות שקשה לדמיין קשות ואכזריות מהן. מי שעניין לו בעיר וילנה, בגלגוליהם של ספרים עבריים וכמובן בתולדות השואה, יקרא ספר זה בהתרגשות ובמתח.

11 תגובות:

  1. מאמר ביקורת מרתק ומוסיף ידע. מדרבן לקרוא תא הספר "מחתרת הנייר".

    השבמחק
  2. מרתק
    סקירת בקורת/דיווח על ספר שהיא מאמר עשיר בפני עצמו

    אני מכיר מעט את פישמן וכעת אשתדל ואשיג ואקרא את הספר

    השבמחק
  3. מאמר מעולה על נושא שעדיין רב בו הנסתר מהגלוי... תודה!

    השבמחק
  4. איפה אפשר להשיג את הספר?
    תודה

    השבמחק
  5. טוב שיש אותך דוד, ואידך זיל גמור.

    השבמחק
  6. פרופסור אטקס הביא לידי ביטוי פרשה מעניינת וחשובה ביותר, אפילו יותר מהחלק הקודם של הבלוג. ראוי להערכה ותודה לפרופסור אטקס, ולפרופסור דוד ידידנו שפרסמו.

    השבמחק
  7. חן חן לפרופ' ע' אטקס על התיאור התמציתי של ספרו המרתק של פרופ' דוד פישמן. ואגב הדיון הזה ברצוני להעיר על בעיה היסטורית, שהתגלגלה אגב כך. על עטיפת ספרו של פרופ' אטקס על הגר"א מווילנא מופיעה תמונה של הגר"א. תמונה זו 'נתגלתה' בימינו ופורסמה ע"י מר ישעיה ווינוגראד. מר ווינוגראד שמר לעצמו ולא הסכים לספר שום פרטים על מוצאה של התמונה פרט לכך שנמצאה במרתף ... ותו לא. מעיון בתמונה ראיתי שזיופה מוכח מתוכה. יש עליה כיתוב שזו תמונה אמיתית שהייתה ברשות גב' פלונית ממשפחת הגר"א וכו' וכו'. והנה נוסח הכיתוב הזה בדיוק נמרץ מופיע על תמונה אחרת המיוחסת כתמונת הגר"א ושפורסמה כבר לפני למעלה ממאה שנים, מטעם בית המדרש של הרב יעקב לנדא לתורת הגר"א. מעניין ביותר שהתמונה הנ"ל, הקדומה הוצגה גם בתערוכה שערך מר ווינוגראד בזמנו בבית התפוצות בת"א ...!
    כשטענתי בפני פרופ' אטקס על שימושו בתמונה זו, אמר לי ומה בכך, האם התמונות האחרות נאמנות יותר?!
    נשאלת השאלה האומנם אין הבדל בין דברים מפוקפקים מקדם לבין דבר שנעשה לעינינו באופן מסתורי ובהעלמת פרטים, ושזיופו מוכח מתוכו ...?!

    השבמחק
  8. התרגשות אדירה. מהספר ומהמאמר. תודה דוד. מייד קונה.
    למעונינים הנה קישור לאתר הוצאת מגנס:
    https://www.magnespress.co.il/book/%D7%9E%D7%97%D7%AA%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A8-6062
    הספר הזה מופיע בראש הרשימה.
    יש אפשרות לרכוש גם גירסא אלקטרונית (64 ש"ח)

    השבמחק
  9. ותודה גדולה
    כמובן לעמנואל אטקס

    השבמחק
  10. תודה על הכתבה המצוינת.
    הכתבה עשתה לי סדר בראש לאחר שביקרתי במכון yivo בניו יורק וראיתי שם את צילום הארגזים בהם הועברו המסמכים למכון זה, לאחר מלחמת העולם השניה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.