סיבוב בתל אביב: הונגרית ומרוקאית, תומרקין, לרנר ולוינסקי

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. ספרייה הונגרית

לפני כמה חודשים כתבנו כאן על היעלמותה של הספרייה הפולנית מנופה של תל אביב בכלל ושל רחוב אלנבי בפרט. הפעם נפנה מבטנו לספרייה נוספת שנכחדה מרחוב אלנבי – 'ספרייה הונגרית'. 

כך נראתה הכניסה לספרייה, 2015 (הבלוג של קובי לידרמן)

פעם היו כאן יהודים רבים מהונגריה, שהתקשו להיפרד מהשפה והתרבות שעליה גדלו. היו להם גיבורי תרבות בכל תחום, שהיו מקור לגאווה עדתית: הסטיריקן אפרים קישון, הקריקטוריסטים דוש וזאב, העיתונאי יוסף (טומי) לפיד והמלחין יוחנן זראי. הייתה להם נציגות מרשימה באקדמיה הישראלית, ובראשה ההיסטוריון יעקב כ"ץ, חוקר התנ"ך מאיר וייס, הבלשן חוקר הערבית-היהודית יהושע בלאו (שנפטר לפני שנה בשיבה טובה והוא בן 101), וייבדלו לחיים ארוכים חוקר התלמוד יעקב זוסמן וחוקר הקבלה ומחשבת ישראל יוסף דן. אפילו טדי קולק נולד בכפר קטן בהונגריה... 

והיה להם עיתון 'אוּי קֶלֶט' – שבועון, יומון ולבסוף דו-ירחון, שלמרבית הפלא ממשיך להופיע עד היום! – וגם הייתה ספריית השאלה ברחוב אלנבי 84. אגב, גם בירושלים הייתה ספריה הונגרית (ברחוב שמאי) שנסגרה מזמן באין ביקוש. היה להם אוכל משלהם ובדיחות משלהם, וכמובן גם בדיחות עליהם (איך אומרים אמבולנס בהונגרית? שֶׁגֶר-פֶּגֶר).

מדרך הטבע דור העולים מהונגריה עוזב אט אט את עולמנו. ילדיהם נטמעו לגמרי בתרבות הישראלית ולספרים בהונגרית אין דורש.  

הספרייה ברחוב אלנבי כבר סגורה יותר משנתיים. אם מצמידים את המצלמה לחלון ניתן לראות את גסיסתה העצובה. ערימות של ספרים, צוברות אבק וקורי עכביש, ממתינות לבוא המטאטא...   

העיתונאי דוד שליט ריאיין בשנת 2008 את שרה הרטשטיין, בתם של מייסדי הספרייה ההונגרית, שירשה את מקומם, והביא פרטים מעניינים על גלגוליה של הספרייה (פורסם בעיתון גלובס ב-20 באפריל 2008): 

שרה הרטשטיין גדלה בספרייה ההונגרית שבבעלות הוריה. "אימא שלי החזיקה אותי פה בלול. למי היה אז מטפלות? לא הלכתי לקייטנות, את כל החופשות ביליתי פה". בערב פסח שנת 2006 התמוטטה האם בת ה-85, בספרייה. "אירוע מוחי. החזיקה מעמד עוד שלושה חודשים. כמו שחקן שחלומו לגמור את חייו על הבמה". הבת ירשה את הספרייה.  

הספרייה ההונגרית נפתחה ב-1945. היא הייתה שייכת לעיתונאי יוסף ימבור מ"על המשמר", ונקראה על-שם אשתו אלישבע, שניהלה אותה. אמה של הרטשטיין, אילונקה, שעלתה לישראל ב-1950, נקראה לסייע. "היה לה מקום עבודה מובטח באל על בתור מנהלת חשבונות. היא באה לעזור לשבועיים, אלישבע חלתה ונפטרה, ואמי נשארה פה 55 שנה".  

650 קוראים היו לספרייה ההונגרית בתקופת העליות הגדולות, אחת מחמש ספריות הונגריות בסביבה, לצד עשרות ספריות ששירתו עולים מארצות אחרות, שלא לדבר על הספריות הפרטיות הרבות בעברית. ספריות היו פעם עסק לא רע במדינת ישראל, ורבים וטובים עברו במקום. "טדי קולק החליף ספרים, אפרים קישון רב עם אמי כדי שתדחוף את ספריו, ישראל קסטנר, ההורים של איתן הבר, ההורים של לילי שרון – אמי הכירה את כולם", מספרת הרטשטיין. "אבי גם הוא היה פה, אבל לא הייתה לו סבלנות לאנשים. ההצקות פה אין-סופיות. הספר לא טוב, האותיות קטנות מדי. אמי הייתה אומרת לקוראים, 'אני לא אחראית, לא אני כתבתי את הספר'".  

מי הקוראים? אנשים לא צעירים, אבל מתפקדים. "דור שבלי ספר לא יכול ללכת לישון", היא אומרת. "הם קוראים עם זכוכית מגדלת, אנשים לפני ניתוחי קטרקט, אבל קוראים. גם אם זה לאט, חשוב להם לראש, להתעמלות של המוח. נשארו מעט קוראים, אבל גם בספרייה העירונית אין תור. אין קוראים צעירים גם לעברית, גם לא בחו"ל. תיירים מהונגריה שעוצרים פה מספרים לי שגם שם הקריאה זה לא מה שהיה".  

בספרייה כ-7,000 ספרים, מרוכזים בחדר אחד. הרטשטיין כבר לא קונה ספרים חדשים. זה לא משתלם, "דמי המשלוח בשמיים", כדבריה. וחוץ מזה, הדור שהולך ופוחת, משאיר אחריו ספרים, וילדיהם באים ופורקים לה קופסאות קרטון מלאות ספרים. "אפילו לא הספקתי להגיד לה תודה", היא אומרת בעקבות אישה שזה עתה פרקה את הספרים על שפת המדרכה ומיהרה להתרחק במכונית לפני שירשמו לה דוח.  

במקום אין טלפון ומעולם לא היה, אבל המעטים שצריכים יודעים להגיע לכניסת החצר ברחוב אלנבי 84. פעם החלפת הספרים שימשה להם גם מפגש חברתי, פטפטו, החליפו מידע. עד מלחמת ששת הימים שימש המקום גם מקלט לעתות חירום, ועם הישמע האזעקה נהגו השכנים מהבניין להתקבץ בין מדפי הספרים.  

כל הספרים בספרייה עטופים בעטיפות צבעוניות, וצריך לפתוח ספר כדי לדעת במה מדובר. "אימא היא זו שכרכה את הספרים וקבעה את הסדר על המדפים. לא לפי א"ב, לא לפי נושאים, אבל היא ידעה איפה כל ספר נמצא". כעת הבת המנסה ללמוד את הסדר, מעריכה אפילו יותר את העוצמה של פעלה של אמה, ואת היקפה.  

הרטשטיין עצמה מדברת הונגרית, אבל לא קוראת את השפה. למדה מינהל עסקים לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, ובחרה לשוב לספרייה של אמה. "אני עדיין מבררת, יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם", היא מספרת. "אימא הייתה אומרת לאנשים, כל מה שאתם רוצים, תבקשו. היא לא רצתה שיעשו לה בלגן בספרים. אני מנסה עכשיו לארגן בלשים במקום אחד, רומנטיים במקום נפרד. על פי רוב אני עוד לא יודעת מה זה. אבל אנשים סבלניים, מבינים אותי". 

לעומת הספרים והעיתון, שעתידם מאחוריהם, רשת המאפה ההונגרי 'קיורטוש' דווקא מצליחה מאוד. בישראל 2021 השטרודל והקיורטוש הם אלה שמייצגים את התרבות ההונגרית. 

ב. הקשר המרוקאי

ספרייה מרוקאית (או 'מרוקנית', כפי שצריך לכתוב), שאותה יוכלו לסגור בעוד חמישים שנה, עדיין אין, אבל משרד קישור כבר יש. הלשכה החדשה לקשרים עם 'ממלכת מרוקו' צצה בימים אלה ברחוב הירקון 266. הבניין, שהוחזק ללא שימוש במשך כעשרים שנה על ידי מרוקו (מאז נותקו היחסים בימי האינתיפאדה השנייה), עבר שיפוצים במשך כמה חודשים ועתה הוא מצטעצע בערבסקות מזרחיות ומוכן לקלוט את המשלחת המרוקאית בארצנו. ברוכים הבאים!

ג. תומרקין

הצייר והפסל יגאל תומרקין מת בשבוע שעבר, לאחר שנים של מחלה קשה. עשרות (אם לא מאות) פסליו מפוזרים במרחב הציבורי ומשתלבים בנופי הארץ. לאמנות שלו היו מעריצים מושבעים וכמובן גם מתנגדים. אלה ואלה יסכימו שעל פסלי החוצות שלו יש להגן ולשמור. 

הנה דוגמה נאה לשימור של פסל מחאה שהציב תומרקין בשעתו מול ההתנחלות שילה. על סיפור המעשה למדתי משמריה גרשוני, שמצדו למד על כך מן הבלוג הנהדר חלון אחורי של מיכאל יעקובסון, שבשנת 2018 הקדיש לפסל זה רשימה מפורטת. 

מעשה שהיה כך היה: 

בשנת 1978, במסגרת פעולת מחאה של 'שלום עכשיו' בה השתתפו כ-3,000 אנשים, נחנך בכניסה לשילה פסל דמוי שובך שיצר תומרקין, ממנו הופרחו עשרות יונים. את הפסל ייצר תומרקין כמעט במחתרתיות בקיבוץ נגבה, וכמה ימים לפני הקמת הפסל, הגיעו קיבוצניקים במסווה של פועלים, כדי לצקת את בסיס הבטון.

למורת רוחו של תומרקין, אחרי שהוקמה היצירה התייחסו תושבי שילה למחאה בספורטיביות, ואף פרסמו מודעת תודה לאמן ולתנועת 'שלום עכשיו'...

 הפסל הוזנח ברבות השנים. אך בשנים האחרונות שופץ על ידי תושבי שילה, כולל שלט הסבר ורחבה נעימה. 

ומטרשי שומרון לרחובות תל אביב.

בתיכון עירוני ה' המהולל (בלי שמץ של אירוניה), שמשכנו כבוד ברחוב בן יהודה, התגאו בשילוב של יצירות אמנות בבית הספר, הן בפנים הן על הגדר שבחוץ. אחד הפסלים ששולבו בחומת הבטון שמסביב היה מעשה ידיו של תומרקין.

גם כאן עומד לרשותנו הבלוג חלון אחורי של מיכאל יעקבסון שתיאר את ההזנחה של הפסל ברשימה מיוחדת על חידוש ציור הקיר של תומרקין בעירוני ה'.

הפסל המקורי של תומרקין שהיה חלק מחומת הבטון, 1965

כתב יעקובסון:

קבוצה של עצים וותיקים מצויה בגבול החצר הדרומית וכן יצירת אמנות מבטון צבועה בצבעי היסוד שיצר יגאל תומרקין שולבה בגדר הבטון הפונה לרחוב בן-יהודה. אלא שבלאי פורר את העבודה וצמחייה שגדלה פרא הוסיפה ומסתירה את השרידים. ככל הידוע לי, אין כוונה לחדש עבודה זו או לטפל בגינון שיחשוף את שנותר ממנה.

וכך זה נראה היום: חומת הבטון הוחלפה בגדר ברזל והפסל עצמו עבר 'תיקונים' (על ידי האמן?). אמנם אין צמחיה שגדלה פרא, אבל הפסל שבור ומלוכלך. הצבע דהה ואין שום שלט שמיידע את העוברים ושבים במה מדובר.

ד. מחאת לרנר

בשנת 1962 פתחו צילה ואריה לרנר ברחוב קרליבך 15 חנות צנועה למכשירי כתיבה. מאז ועד היום, כמעט שישים שנה, החנות פועלת. המייסדים הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו בני הדור הבא.

אבל כבר שנים ארוכות שרחוב קרליבך הוא כמהפכת סדום ועמורה. בנוסף לשנת הקורונה המטלטלת, עבודות הרכבת הקלה פגעו בעסקים הקטנים שבמקום. אבל הארנונה ומסי העירייה נשארו כפי שהיו: 50,000 ש"ח לשנה, לטענתם של בעלי החנות.

המחאה השקטה של לרנר נמצאת על חלון הראווה של החנות. ואתם, תושבי תל אביב, מוזמנים לקנות ולעזור.

ה. מנחם לוינסקי

ברחוב דיזנגוף 212 נפתחה לא מכבר חנות מפונפנת ושמה 'אסופה' שבה נמכרים דברי עיצוב למיניהם, למשל מנורות שיאירו את הכניסות החשוכות לבתים ברחובות תל אביב.

בחלון הראווה הם מציגים שלוש דוגמאות למנורות רחוב כאלה, אבל איכשהו פספסו קצת בכל הקשור ללוינסקי.

לא מנחם ובטח לא מנחם לייב. שמו היה אלחנן לייב לוינסקי (1910-1857). כך ולא אחרת.

כדאי להם לתקן, משום שלוינסקי, שבשנת 1892 פרסם באודסה את הרומן האוטופי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי, מתכוון לבוא ולבקר בעוד כמה שנים (ת"ת תהיה שנת 2040) ולוודא שהכל מתנהל לפי חזונו (למעוניינים: הספר מועתק בפרויקט בן יהודה). 

יומן קריאה: מחתרת הנייר

מאת עמנואל אטקס

בעשורים האחרונים התעשר מדף הספרים על שואת יהודי אירופה הן בספרי מחקר הן בספרי זיכרונות שכתבו ניצולים. בצד התיאור של מסכת הרדיפות וההשמדה, מעידים ספרים אלה גם על מעשי גבורה של הצלת יהודים מן הגורל הנורא שהועידו להם הנאצים. הספר מחתרת הנייר: המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא (הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ף) מציע סיפור גבורה מסוג אחר: פועלם של יהודים תושבי גטו וילנה, שסיכנו את חייהם כדי להציל מביזה והרס את אוצרות התרבות היהודית שהשתמרו עד המלחמה בספריות הנודעות לתהילה של עירם.

בעקבות כיבוש ארצות אירופה הוקם בצבא הגרמני מטה מיוחד, שכּוּנה 'כח רוזנברג' (ERR), שמטרתו הייתה ביזת אוצרות תרבות ממוזיאונים לאומיים, מספריות ומאוספים פרטיים והעברתם לגרמניה. עניין מיוחד גילו אנשי מטה זה בספרים, במסמכים ובכתבי יד הקשורים ליהדות, שכן אלה היו אמורים להיות הבסיס למכון מחקר שיקום בפרנקפורט על נהר מיין ובו יעסקו ביהדות (Judenforschung) על מנת לספק הצדקה 'מדעית' לראיית היהודים כגזע נחות, לרדיפתם ולהשמדתם. המומחים הגרמנים לענייני יהדות גילו עניין מיוחד באוצרות הרוח שרוכזו בווילנה. ד"ר יוהנס פוהל (Pohl), תיאולוג קתולי וקצין נאצי שידע מעט עברית ויידיש (בראשית שנות השלושים הוא אף למד שנתיים בירושלים והכיר בה את מי שתהיה אשתו), הוא שניהל את מבצע ביזת הספרים בווילנה.

מדוע דווקא וילנה? 

במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931, המפקד האחרון לפני המלחמה, נמנו בעיר זו כ-200,000 תושבים ושליש מתוכם יהודים. אכן היו אז בפולין ערים שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה הרבה יותר, אולם וילנה בלטה בייחודה כמרכז של תרבות יהודית, הן מסורתית הן מודרנית. בנוסף על הישיבות ובתי המדרש, ובהם ה'קלויז' המפורסם של הגאון מווילנה שנוסד במאה ה-18, פעלו בעיר מערכות חינוך ותרבות יהודית מודרנית. מערכת זו כללה בין השאר גימנסיה ריאלית ומכון למוזיקה, ספריות ומוסדות תרבות ומחקר יוקרתיים, בראשם ספריית שׂטְרָאשׁוּן הוותיקה ומכון ייִוואָ, שנוסד בשנת 1925 והיה מרכז מחקר מדעי של לשון יידיש ותרבותה. 

ספריית שׂטְרָאשׁוּן, שראשיתה באוסף פרטי של הרב מתתיהו שטראשון, שהוריש את ספריו לקהילה, הפכה לספרייה ציבורית לאחר מותו בשנת 1885. האוסף בן כמה אלפי הכרכים, שהייתה בו ספרות תורנית מכאן וספרות יהודית מודרנית מכאן, הלך וגדל, וערב השואה היו בו כ-35,000 ספרים. הספרייה הפכה למקום מפגש ייחודי של ציבור משכיל. חוקרים חילוניים ותלמידי חכמים, בני הזרמים התרבותיים השונים שהתקיימו בעיר, יכלו לשבת בצוותא באותו אולם קריאה (הספרייה הייתה פתוחה גם בשבת, אך נאסר לכתוב בה) ולהתענג מקריאת ספרים ועיתונים. 

'בספריית שטראשון', 1923-1922 (ויקיפדיה)

ייִוואָ היה מוסד מחקר חילוני מובהק. אנשיו, בהנהגתו של הבלשן מקס ויינרייך (שהצליח להימלט מליטא בשנת 1940 ולהקים מחדש את ייִוואָ בניו יורק), התמקדו בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ביידיש ועולמה ובשאלות של בלשנות, סוציולוגיה ופדגוגיה. תחומי עניין אלה עיצבו כמובן גם את ספרית המוסד ואת הארכיון שקלט ספרים ותעודות מכל רחבי מזרח אירופה היהודית.

בית ייִוואָ בווילנה (ארכיון יד ושם)

המומחים הגרמנים לענייני יהדות ידעו היטב על אוצרות התרבות היהודית של וילנה והקדישו מאמץ מיוחד כדי להשתלט עליהם. ימים ספורים לאחר הכיבוש הגרמני של העיר (24 ביוני 1941) נעצרו הבלשן, הפולקלוריסט והפעיל הפוליטי נח פְּרילוּצקי (1941-1882), שהיה מופקד על הקתדרה ליהדות באוניברסיטת ווילנה והחליף את ויינרייך בניהול ייִוואָ, חייקל לוּנְסקי (1942-1881), הספרן הראשי הוותיק של ספריית שטראשון, והסופר והמחנך, איש הבונד, יעקב גולדשמידט, שהיה אוצֵר המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה של היהודים על שם אנ-סקי. הם הצטוו להסגיר לגרמנים את האוצרות החשובים ביותר שהיו ברשותם. בשלב זה הסתפקו הגרמנים בשמונה ארגזים של אוצרות תרבות שחמסו מהספריות ומן המוסדות השונים בעיר, אך זו הייתה רק המערכה הראשונה בדרמת הביזה שהייתה עתידה להתחדש בתוך כמה חודשים. 

חייקל לונסקי

נח פרילוצקי (Polin Museum)

בפברואר 1942 ארגנו הגרמנים קבוצה של עובדי כפייה מקרב האינטלקטואלים היהודים בגטו והטילו עליהם למיין את הספרים היהודים, את כתבי העת ואת כתבי היד. רוב החומר המודפס נועד לגריסה והספרים החשובים היו אמורים להישלח לגרמניה כדי לשמש את מכון המחקר הנאצי. אחדים מקרב אנשי 'מחתרת הנייר' החלו להבריח ספרים וכתבי יד אל תוך הגטו במגוון דרכים יצירתיות והטמינו אותם שם במקומות מחבוא. הברחת הספרים, בדרך כלל מתחת לבגדים, הייתה מעשה נועז, שכן לאיש לא היה ספק שמי שייתפס יוצא להורג. מה שהדריך את האנשים והנשים שנרתמו למעשה הגבורה הזה הייתה ההכרה שגם אם סיכוייהם שלהם לשרוד את המלחמה אינם רבים, עדיין העם היהודי יתקיים גם אחרי המלחמה, ולמען עתידו של העם יש להציל את אוצרות התרבות שלו. בתוך זמן לא רב נרקם שיתוף פעולה בין אנשי 'מחתרת הנייר' ובין המחתרת היהודית בגטו, שכן חלק מן הספרים שהוברחו הוטמן באותם מקומות מחבוא שבהם הוטמנו כלי הנשק של המחתרת. שניים מן הפריטים היקרים ביותר שהוברחו והוחבאו בגטו היו יומן הנעורים של תיאודור הרצל ו'פנקס הקלויז' של הגאון מווילנה.

כצפוי רבים מפעילי 'מחתרת הנייר' לא שרדו את המלחמה. אחדים מהם הוצאו להורג ואחרים מתו ממחלות במחנות ריכוז ועבודה שאליהם נשלחו. בין אלה היו זליג קלמנוביץ (1944-1881), בלשן חוקר לשון יידיש שהיה בין מייסדי ייִוואָ, והרמן קְרוּק (1944-1897), שהיה אחראי על ספריית הגטו. שניהם הותירו אחריהם יומנים מפורטים שהיו מקור חשוב לשחזור מאבקם לשימור הספרים.

זליג קלמנוביץ (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

הרמן קרוק

ואולם אחדים ברחו מן הגטו והצטרפו לפרטיזנים ביערות. שני הבולטים שבהם, גיבורי ספרו של פישמן, זכו להינצל מהתופת. אלה היו שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רגינסקי ואברהם סוּצְקֶבֶר, משוררים צעירים, חברי החוג הספרותי 'יונג ווילנע' (וילנה הצעירה), שלצד דמיון רב היו גם שונים מאוד זה מזה. קצ'רגינסקי, משורר ופעיל תרבות בוהמיין וכריזמטי, שלציבור הישראלי מוכר בזכות שירו 'פונאר' ('שקט שקט בני נחרישה', בתרגומו של אברהם שלונסקי), היה יידישיסט אנטי-ציוני, שהתנכר לשפה העברית. לאחר השואה הוא קבע את מקומו בארגנטינה, וסופו שנהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-1954; לעומתו, סוצקבר קבע את ביתו בתל אביב ולימים נחשב גדול משוררי יידיש במאה העשרים. 

אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי

לאחר המלחמה חזרו שניהם לווילנה ויחד עם פעילים אחרים החלו לחשוף את הספרים וכתבי היד שהוטמנו בגטו ולאסוף ספרים ששרדו במקומות שונים בעיר. הם ריכזו את האוצרות האלה ב'מוזיאון היהודי', שאותו ביקשו להפוך למרכז של תרבות יהודית מתחדשת. ואולם, וילנה הייתה כעת לבירת הרפובליקה הליטאית הסובייטית, חלק בלתי נפרד מברית המועצות, והמאמצים לשקם חיים יהודיים בעיר נתקלו במכשולים רבים שנערמו בהשראת השלטון המרכזי במוסקווה. בתוך זמן קצר התברר לפעילים היהודים שהיחס העוין שבו נתקלו אינו אלא ביטוי מקומי למדיניות כוללת, שתכליתה דיכוי החיים היהודיים בכל רחבי ברית המועצות. האכזבה המרה מיחס השלטון הסובייטי לתרבות היהודית הביא אותם למסקנה כי יש להבריח את אוצרות התרבות היהודית אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. אנשי 'מחתרת הנייר' נחלצו לפעולה פעם נוספת, למרות הסיכון להיתפס ולהישלח לגולאג סובייטי. היעד שאליו נשלחו החומרים שהוברחו היה מכון ייִוואָ, שכאמור חידש את פעילותו בניו יורק.

עם תום המלחמה התגלו בערים גרמניות, שעתה היו בתחום הכיבוש האמריקני, מצבורים גדולים של ספרים יהודיים שנבזזו במזרח אירופה, ובהם גם ספרים שמקורם בווילנה. פרשה בפני עצמה היא המאבק להעברת ספרים אלה למכון ייִוואָ בניו יורק. מקס ויינרייך, שעמד אז בראש המכון, נאלץ להתגבר על מכשולים בירוקרטיים רבים, שכן מדיניות הצבא האמריקני הייתה להחזיר את אוצרות התרבות השדודים למדינות שמהן נלקחו. האפשרות שהספרים היהודיים, שמקורם בווילנה, יישלחו בחזרה לעיר שנמצאה כעת בתחומי ברית המועצות עוררה חששות כבדים בלב כל המעורבים. בסופו של דבר הצליח ויינרייך לשכנע את שלטונות הצבא בצדקת טענותיו והספרים הגיעו לניו יורק (פרשה זו נסקרה לאחרונה בפירוט ובביקורתיות בספרו של דן רבינוביץ: Dan Rabinowitz, The Lost Library: Legacy of Vilna's Strashun Library in the Aftermath of the Holocaust, Brandeis University Press, 2018).

עד כאן סקירה של עיקרי השלד העלילתי של הספר. סביב עלילה זו בנה מחבר הספר תמונה עשירה, חיה ונושמת של האנשים והנשים שהיו שותפים למאבק ההרואי והלא מובן מאליו של הצלת אוצרות התרבות של וילנה היהודית. הרקע הביוגרפי שלהם, עולמם הנפשי, דרכי התמודדותם עם זוועות הגטו, האקציות והרציחות, יחסי הגומלין ושיתופי הפעולה בין אנשים שהשתייכו לזרמים רעיוניים ופוליטיים שונים, יחסים אישיים וחיי משפחה, ועוד ועוד. לכל אלה מצטרפים הסיפורים המרתקים של הברחת הספרים וכתבי היד, מאמצי ההישרדות, הבריחה אל הפרטיזנים ביערות, מאמצי השיקום של החיים היהודיים לאחר המלחמה וגלגוליהם האישיים של אלה ששרדו.  

דוד פישמן

דוד פישמן, פרופסור להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בניו יורק (JTS), שמתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ובמיוחד בתרבות יידיש, הפליא לעשות. הוא הצליח לשחזר סיפור דרמטי על סמך יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות וריאיונות אישיים בחמש שפות. מעבר להישג המחקרי המרשים, פישמן גילה גם כשרון ספרותי והוציא מתחת ידיו טקסט הנקרא כאילו היה רומן היסטורי. מחתרת הנייר הוא סיפור גבורה ובה בעת גם מסע אל חיי הנפש של גיבוריו, ועל כן הקריאה בספר לא רק מרתקת אלא גם מרגשת. הקורא בספר נחשף לאמפתיה העמוקה שמגלה פישמן כלפי הנפשות הפועלות ואמפתיה זו מחלחלת גם לנפשו של הקורא. ספרו של פישמן ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 2018 (The Book Smugglers: Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis, University Press of New England, 2018), וגם תורגם כבר לשפות שונות. עתה הגיעה שעתה של השפה העברית וזו הזדמנות לציין לשבח את התרגום המצוין, שהוא רהוט וקולח, פרי עמלם של סיון בסקין שתרגמה ובני מֶר שערך (שניהם, כידוע, גם משוררים). 

הספר מחתרת הנייר הוא מצבה מרשימה לאנשים ונשים אמיצים, רובם ככולם אינטלקטואלים – סופרים וספרנים, משוררים ואנשי רוח – שהצליחו להתעלות ולגלות תושייה, שאר רוח ונכונות להקרבה בנסיבות שקשה לדמיין קשות ואכזריות מהן. מי שעניין לו בעיר וילנה, בגלגוליהם של ספרים עבריים וכמובן בתולדות השואה, יקרא ספר זה בהתרגשות ובמתח.

סיבוב בתל אביב: הספרייה של דב, פינת החי, עברית, המילון החדש, חכמת רחוב

א. ספריית הרחוב

דב פרקול, שגר ברחוב פרנקפורט 6, הלך לעולמו בספטמבר 2019, ומוקיריו החליטו לשמור את זכרו בדרך מקורית ומכובדת. תחת עץ האזדרכת, ליד הספסל שעליו אהב לשבת ולקרוא, הקימו ספרייה על שמו.

צילומים: איתמר לויתן

ב. פינת החי: חתולים, כלבים ויתושים

מודעה נוגעת ללב, על גורלה של חתולה, הודבקה באחד מרחובות הצפון הישן.

צילום: איתמר לויתן

פנייה נרגשת לכלבים מצאנו ברחוב חברון, מול הכניסה לבית הקברות טרומפלדור.

צילום: ישורון פישר

בבית מרקחת למד (רחוב בראלי, שכונת ל') יש פינה מיוחדת שבה מתכנסים היתושים. אולי למנוחה, אולי לשעת סיפור, אולי לסיעור מוחות, אולי לקפה ומאפה. מי יודע?

צילום: יונתן לרנר

ג. עד בכלל ועוד שיבושי לשון

בעיר העברית הראשונה לא תמיד יודעים עברית.

צילום: חיים כהן

זו ההגדרה ל'ועד בכלל' בויקיפדיה:

בעת הצגה של טווח, בצורה "מ... עד ...", הביטוי "ועד בכלל" בא להסיר ספק ולהדגיש שגם קצהו של הטווח נכלל בטווח המתואר. מילולית מציין המושג שהסיום של הטווח, החלק של ה'עד', אף הוא נמצא בתוך הכלל (=הטווח). לדוגמה, בתיאור "קבלת קהל מיום ראשון עד יום שלישי ועד בכלל", מדגישות המילים "ועד בכלל" כי גם ביום שלישי מתקיימת קבלת קהל.

והנה עוד פנינה עברית משובחת משכונת פלורנטין:

צילום: מנחם רוזנברג

שגיאת הכתיב הקלה שיש בשלט הבא, שצולם בשכונת כרם התימנים (ושייך לסוגת האזהרות מפני חנייה במקום פרטי), זניחה נוכח חכמת החיים הידידותית שהיא צופנת בתוכה.

כתב לי עפר גביש:

במקום לכתוב איסורים בלשון צבאית, בשפה מאיימת, בניסוח משפטי, הכותב מחייך ומבהיר את כוונותיו בצורה יצירתית. הוא גם לא שוכח להודות ולברך ביום טוב...

צילום: עפר גביש

ד. המילון החדש

מהי 'חברותא'? משחק מילים (קצת ילדותי) בבית הכנסת נורדיה ברחוב בוגרשוב.

ומהו 'פראייר'?

צילומים: איתמר לויתן

ה. חכמת רחוב: מאיפה באה הפוליטיקה?

לוח מודעות תוסס בקיוסק תל-אביבי ברחוב המלך ג'ורג' פינת בוגרשוב.

צילום: איתמר לויתן

שכונת פלורנטין היא גן עדן לחובבי גרפיטי. 

הנה דגימה קטנה מרחוב פלורנטין:

צילום: מנחם רוזנברג

שלט שצולם בשכונת נווה צדק.

שהתקופה הצרה שאנו חיים בה תהיה קצרה. אמן.

צילום: אברהם (רמי) דיין

ספר מיותר

מאת דב פאוסט

לפני כמה שבועות ביקרתי בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשער הייתה עגלה מלאת ספרים, ועליה שלט מטעם הספרייה: 'אמץ ספר'. מעין צער בעלי חיים של ספרים...

עיני נחה על ספר בגרמנית ושמו Soziale ethik im judentum (אתיקה חברתית ביהדות), בהוצאת איגוד היהודים הגרמנים (Verband der deutschen Juden) שבפרנקפורט על נהר מיין. ספר זה נדפס בשנת 1914 (מהדורה שנייה) ואפשר לראות שהעטיפה ידעה ימים טובים יותר. לא כל יום נתקלים בספר משנת 1914. זה היה מזמן, לפני שתי המלחמות הנוראות, כאשר עוד אפשר היה להיות גרמני בן דת משה ולא להסתכן בכך. לא עמדתי בפיתוי, אימצתי את הספר ולקחתיו הביתה.

בסוף דברי המבוא, אנשי האיגוד מכריזים כי ספרם הוא קודש 'להפצת האמת' (Verbreitung der Wahrheit)

אחד המאמרים בספר, פרי עטו של ההיסטוריון והמסאי שמעון ברנפלד (1940-1860), דן בנושא 'מדינה וחברה' (או מוטב 'משטר מדיני וחברה') ביהדות. ברנפלד מזכיר את סיפור המבול המקראי, שבו האל השמיד את האנושות (בניכוי נוח ובני ביתו), היות ואין טעם לקיומה אם איננה מושתתת על מוסר.

שמעון ברנפלד (ויקיפדיה)

והוסיף המחבר ופירש: 

מה שמסומל בסיפור זה מופיע במחשבה המדינית ביהדות בבהירות מוחלטת. המדינה פירושה שלטון החוק, [דהיינו] חופש ושוויון לכל חלקי החברה. כאשר עקרונות יסוד אלה מופרים, הרי שעל פי השקפת היהדות לא מדובר יותר במדינה [מתוקנת] אלא בדיקטטורה. גם אם היא נראית חזקה הודות לאמצעי כפייה חיצוניים, הרי שאין לה זכות קיום מבחינה מוסרית.

היינו נהדרים בשנת 1914, חשבתי לעצמי. לא עלה בדעתנו שעל פרנקפורט עצמה ישתלט בתוך כמה שנים משטר עריצות רצחני שכזה. מחננו היה טהור אז: לא היה חוק לאום, לא היה ילד של כולנו ולא היה צריך לשבור שתיקה. יכולנו פשוט לכתוב מאמרים על כמה שאנחנו מוסריים ונהדרים, היינו ונהיה.

ואז דפדפתי אחורה ומצאתי שמישהו החליט שבימינו כל זה מיותר, לא נחוץ. יהודים יכולים להסתדר גם בלי אתיקה...

אני יודע שמדובר בחותמת סטנדרטית של הספרייה הלאומית, שבסך הכול מצהירה שהספר עצמו אינו נחוץ עוד לאוספים שלה, משום שהיא מחזיקה בכמה עותקים שלו. ובכל זאת, כך חשבתי לעצמי, בימים אלה אולי יש בזה משהו קצת סמלי...

________________

דב פאוסט, יליד ארגנטינה ותושב ירושלים, עלה לארץ בנעוריו. למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית ועבד כמהנדס תוכנה עד יציאתו לפנסיה לפני כמה חודשים.