יומן קריאה: שלום מאמא

איורים: נעם נדב

מאת רון זרחי

דוד אסף, אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי, ירושלים: מאגנס, 2026, 432 עמ'. 

על העטיפה: נחום גוטמן, צעדים ראשונים, 1937

אמא יקרה לי, ספרו החדש של דוד אסף (בעל בלוג עונג שבת, למי ששכח לרגע), הוא המשך מתבקש לספרו הקודם שיר הוא לא רק מילים (עם עובד, 2019), ושניהם חולקים אותה כותרת משנה: פרקי מסע בזמר העברי. ואכן ספר זה, כקודמו, הוא מסע מרתק בשבילי השירים, מהגולה, מארץ ישראל ומתקופת המדינה. הוא מבוסס על ידע מעמיק של המחבר, הנובע הן מתחום עיסוקו האקדמי כהיסטוריון של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה (בדגש על תנועת החסידות והחברה היהודית המסורתית), הן מתוך אהבתו הפשוטה לזמר העברי, שהובילה אותו בשנים האחרונות לכתיבה ולמחקר רב היקף גם בתחום זה. 

בשונה מהכרך הקודם, שפרקיו (כלשון המחבר) 'היו אקלקטיים ומוינו לחמישה שערים נושאיים', כל פרקי הכרך הנוכחי עוסקים 'בנושא אחד מיוחד: שירי זמר על אמא, וליתר דיוק, על האֵם היהודייה והישראלית'. לספר שני שערים: הראשון – 'בגולה' – על שירי זמר שאמא במרכזם, שחוברו בארצות מזרח אירופה ובשלוחותיה, בעיקר באמריקה ובארץ ישראל; והשני – 'במולדת' – ובו שירים על אותו נושא, שחוברו בארץ ישראל ובימי המדינה. 

כתיבתו של דוד אסף בתחום הזמר העברי, היא במידה רבה המשך למפעלו הייחודי של אבי מחקר הזמר העברי אליהו הכהן, שאף כתב את דברי ההקדמה לשיר הוא לא רק מילים, והלך לעולמו במהלך כתיבת הכרך הנוכחי. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אסף כלשונם, מתוך המבוא לספר: 'נפלה בחלקי הזכות לעבוד עמו ובקרבתו כעשר שנים, לערוך עשרות ממאמריו ולפרסמם, ובעיקר ללמוד תורה מפיו ומפי כתביו'. מכאן גם המחווה היפה והמתבקשת של הקדשת הספר לזכרו של הכהן: 'יהיה ספרי מנחת זיכרון צנועה לאדם דגול זה'. 

אליהו הכהן ודוד אסף, אוגוסט 2018 (צילום: דליה הכהן)

הספר כמעט שאינו עוסק בהיבט המוזיקולוגי של הלחנים או בניתוח ספרותי של הטקסטים, אלא מתמקד בשירי הזמר כתעודות תרבותיות, המשקפות אירועים, דמויות ותקופות היסטוריות שונות, לצד מידע רב על הרקע להיווצרות השירים, דמויות יוצריהם (כותבים, מלחינים, מתרגמים ומבצעים), התקבלותם, גלגוליהם המפתיעים ועוד. על אף שהמחבר אָמוּן על מחקר אקדמי, הוא מכוון את כתיבתו לכלל שוחרי הזמר באשר הם ולאוהבי 'הסיפורים הטובים', ובהחלט מצליח להנגיש את הספר לקהל יעד רחב. 

אחד הדברים שמייחדים את גישתו של אסף בכתיבה על הזמר העברי, הוא הגדרתו המרחיבה למושג זה. התשובה המקובלת לשאלה 'מהו זמר עברי?', היא שזהו שיר זמר שנכתב בשפה העברית, בדרך כלל בארץ ישראל או במדינת ישראל, או שחוּבּר בגולה בזיקה כלשהי לארץ ישראל או לתרבות היהודית לגווניה. שירים שנכתבו בגולה, ביידיש או בלדינו, נכללים בהגדרה זו רק אם הם מוּכּרים ומוּשרים בתרגום לעברית. 

ומה לגבי שירים שנכתבו בגולה ואין להם כל זיקה לארץ ישראל, ואף אינם מוכרים ומבוצעים בנוסח עברי? אלה בדרך כלל אינם נכללים בהגדרה של 'זמר עברי', והם מוזכרים בספרות המחקר רק אם היו מקור השפעה לשיר עברי כלשהו. כך למשל מוזכר שירו של זלמן שניאור 'מאַרגאַריטקעלעך' (מרגניות) כמקור ל'רקפת' של לוין קיפניס, או שירו של מוריס רוזנפלד 'גלות מאַרש' (מרש הגלוּת) כמקור (בהיפוך התוכן) ל'פֹּה בארץ חמדת אבות' של ישראל דושמן (גילוי של אליהו הכהן). מי שרגיל לגישה זו, יכול היה לצפות שבספר החדש יוצג למשל שירו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא' כבסיס לדיון במקור שעליו הוא מבוסס ובהשפעתו על שירי זמר נוספים בהמשך. לא כך נהג דוד אסף, ובאופן שעשוי להפתיע מקצת קוראים. הוא התחיל את הדיון בשיר זה בפרק מיוחד שהוקדש דווקא לַשיר ביידיש, אשר היה מקור ההשראה של אלתרמן ושל יוצרים רבים אחרים, והפך אותו – לדעתי בצדק רב – לגיבור הראשי. מדובר בשיר משנת 1907 – 'אַ בריוועלע דער מאַמען' (מכתב קטן לאמא), שכתב והלחין בניו יורק שלמה שמוּלֵבִיץ, יליד פינסק. שמולביץ חיבר עשרות רבות של שירים ביידיש, אך שיר זה – שדיבר על אמא באחת מעיירות הגולה, שממתינה למכתב שלא מגיע מִבְּנה שהיגר לאמריקה – היה להיט יוצא דופן שמיליוני יהודים שרו והרגישו שנכתב עליהם. אסף דן בו על כל היבטיו וגלגוליו המפתיעים, עד לסיפור קצר של יצחק בשביס-זינגר, שהשיר ממלא בו תפקיד מרכזי. 

מהגרים מרוסיה מתקבלים בזרועות פתוחות באמריקה, 1901 (ויקימדיה)

גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, מכלל הדיון בשירי היידיש שהובאו בספר יש אמירה ברורה בנוגע להרחבת המושג 'זמר עברי' גם לשירים שחיברו יהודים בגולה בשפת דיבורם היומיומית שלא הייתה עברית. בה במידה, יש כאן גם ביטוי לתפיסתו של המחבר את שאלת היחס התרבותי בין הגולה לארץ ישראל בכלל, שניתן לסכמה בקיצור כ'שלילת שלילת הגולה'. בין כך ובין כך, אהבתו של המחבר למורשת התרבותית והמוזיקלית של יהודי מזרח אירופה עולה כמעט מכל עמוד. 

ואכן, אין מדובר רק במחקר מדעי 'קר', אלא בחיבור שקיים בו יסוד אישי ואוטוביוגרפי מובהק של הכותב, אשר ככל אדם גם הוא תבנית נוף מולדתו. מאחר ששני הוריו נולדו וגדלו בוורשה, אך טבעי הדבר שחלקו הראשון של הספר, 'בגולה' מוקדש ברובו לשירים ביידיש ונפתח בממואר אישי מרגש של המחבר על אימו-שלו ('אמא יקרה שלי'). אולי יהיה ספר זה גם דוגמה מאתגרת לספרים ולמחקרים נוספים על הזמר העברי במובנו הרחב, שיוקדשו לשיריהן של תפוצות ישראל האחרות, בשפות השונות שהיו נהוגות בהן, מתוך זיקה דומה לשורשי משפחתם של הכותבים. 

המפגש עם השיר 'אַ בריוועלע דער מאַמען' מזַמֵן לקורא חוויה מעשירה ומרגשת, קודם כל בזכות ההיכרות עם השיר עצמו ולחנו, אך לא פחות מכך מן המסופר על גלגוליו והשפעתו העצומה על בני תקופתו ועל יוצרים רבים בדורות שאחריו. דוגמה לכך היא שירו של המשורר והמחזאי אהרן צייטלין, בנו של הוגה הדעות הנודע הלל צייטלין, שבנעוריו עבר עם משפחתו לוורשה, ובמקרה שהה בניו יורק כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הגרמנים. חייו ניצלו, אך כל בני משפחתו נספו בשואה, ובשיר שכתב ב-1945 ביידיש ונקרא 'וואַרשע אין 1912' (ורשה ב-1912), הוא מספר על הגרמופון שאי אז השמיע בוורשה – בבית פרטי או בחנות שמכרה תווים וכלי נגינה – את שירו של שמולביץ 'מכתב קטן לאמא'. השיר מסתיים בפנייה של המשורר, כביכול לאותו גרמופון (אמצעי ההפצה החשוב ביותר של שירי זמר באותה תקופה): 

גְּרָמוֹפוֹן וַרְשָׁאִי / מִשְּׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / עַד אֵלַי הִגִּיעַ / קוֹל בִּכְיְךָ הָרוֹגֵשׁ / בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ./ עָלַי לוֹמַר לְךָ / מִמְּקוֹם מוֹשָׁבִי בִּנְיוּ יוֹרְק שֶׁכְּבָר / לֹא נוֹתַר דָּבָר.

ובשורות האחרונות מובעת פעם נוספת, וביתר שאת, התובנה המרה של האובדן: 

בְּכָל מְאוֹדֵנוּ הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁלֹחַ / מִכְתָּב עַל פְּנֵי הַיָּם / מִכְתָּב לְאִמָּאלֶ'ה אֵי שָׁם,/ אֲבָל / אֵיפֹה אִמָּא? (תרגום: רחל שליטא).

הנה ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר, מ-1908, בפיו של המחבר והמלחין, שלמה שמולביץ:

גלגול רחוק יותר של השיר וברוח דומה, הוא שיר קינה של אבות ישורון על בני משפחתו שנספו, אשר נכתב בישראל, בעברית, למעלה מארבעים שנה אחרי כן. המשורר, שעלה לארץ ב-1925, מיעט מאוד לכתוב לאימו ולבני משפחתו שנשארו בגולה, ומיאן להקשיב להפצרותיהם הרבות. לימים ייסר את עצמו על שתיקתו, ואת תחושותיו הקשות ביטא באמצעות 'מכתבים' שלא נכתבו ולא נשלחו: 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, 

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? 

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?  

את הכתיב המוזר של המילה 'איננו' ללא האות ו' המסיימת, מסביר אסף כ'ביטוי סמנטי לחוסר יכולתה של השפה להכיל את האַיִן המוחלט שחש המשורר נוכח אובדן בית ילדותו על יושביו'. רבות האבחנות מסוג זה הזְרויות בדפי הספר ומסייעות לקורא לא רק להבין את הטקסטים כפשוטם, אלא גם לעמוד על הקשרם הרחב ולהתחבר אליהם רגשית. 

בדומה לכך ילמד הקורא כיצד אימץ שמואל פֶרְשְׁקוֹ (מלחין 'באב אל-ואד', 'רבותי ההיסטוריה חוזרת' ועוד) את מנגינת הפזמון משיר היידיש של שמוּלביץ ללחן שחיבר ל'מכתב מאמא' של אלתרמן, במטרה להבליט את הקשר בין 'אַ בריוועלע דער מאַמען' ('מכתב לאמא') לבין שירו של אלתרמן ('מכתב מאמא').  

דוגמה נוספת היא השפעת 'מכתב מאמריקה', שירו של מארק ורשבסקי (מחבר השיר הנודע 'אויפֿן פּריפּעטשיק'; חדר קטן צר וחמים), על דורות של מחברי שירי מכתבים בגולה ובארץ ישראל (בדרך כלל של האם לִבְנה הנמצא במרחקים, או של הבן לאמו שנותרה מאחור), ואיך הוא עצמו הושפע משיר קודם, מפורסם מאוד, של הסופר שלום עליכם, 'שלאָף, מײַן קינד' (נום ילדי), המוּכּר מתרגומו הנפלא של יעקב שבתאי ומביצועו של ליאור ייני:

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם, / נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי,

אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם, / נוּמָה עוֹלָלִי.

 

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת / שָׁרָה וּבוֹכָה,

אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת / פַּעַם עוֹד תֵּדַע.

בדיון הנרחב והמעמיק על שירו של איציק מאנגר 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים' (על הדרך עץ עומד), הפותח את חלקו הראשון של הספר, אנו מתוודעים למקורו העממי ביידיש וכן להשפעותיו הרבות, המגיעות עד אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, חנוך לוין ואפילו אריק איינשטיין. 

 

בשיר זה – שהוא אוניברסלי במהותו ויכול להתאים לאם הדואגת לבנה בכל תרבות ובכל זמן – ארץ ישראל איננה מוזכרת כלל, אף על פי שבמקורו העממי, שמאנגר הכיר בלי ספק, מופיע המשפט: 'נוסע יהודי לארץ ישראל'. לעניין זה מצטט אסף את דב סדן, שקבע כי אין כל קשר בין השיר העממי לבין הציונות או אפילו לחיבת ציון, מפני שמדובר בו בעלייה מסורתית לארץ, כפי שהייתה מאז ומעולם. על רקע בירור הקשרו הלאומי של שיר העם, מאלפת אבחנתו של אסף על האופן שבו רמזה נעמי שמר בתרגומה לשירו של מאנגר על הפנייה למזרח, לעבר ארץ ישראל, שכאמור אינה מוזכרת בנוסח המקורי ביידיש: 'אֶל דָּרוֹם וּמַעֲרָב, וְאוּלַי מִזְרָחָה' (במקור מאנגר מתאר שלוש ציפורים שפונות למזרח, שלוש למערב והנותרות דרומה).  

בחלקו השני של הספר, 'במולדת',  נחשף בין השאר סיפור חיבורו של השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי מנגינת שיר רוסי שהיא כלל לא הכירה את מילותיו. רק מאוחר יותר התברר לה שגם במקור הופיעה אמא, אומנם בהקשר אחר לחלוטין. אסף מציג את המקור הרוסי ואת הרקע לכתיבתו, ומבחין בדמיון ובשוני בין שירה של נאור לבין 'בואי רוח' – הנוסח העברי שחיבר יעקב שבתאי לאותו לחן כשנה לאחר מכן, עבור המופע המצליח 'הלוך הלכה החבריא'. 

פרק מורכב ומרתק, הכתוב כתעלומה בלשית הבאה לבסוף על פתרונה, מוקדש לשירם של דן אלמגור ומשה וילנסקי 'חיימקה שלי' – שיר שהגדיר מחברו אלמגור כשיר האולטימטיבי על אמא יהודייה. אם בדרך כלל מדובר על גלגולו של שיר מן המוקדם למאוחר, הרי שבמקרה זה אלו הם גלגולים לאחור, כאשר בכל פעם שנדמה כי הגענו למקור, מתגלה מקור מוקדם ומפתיע ממנו, עד הרגע שבו נחשפת הבדיחה הסקוטית שממנה התחיל הכול... 

כמו בספרו הקודם, שבו אירח אסף מחַבּר נוסף (אביעד תאני, שותפו למחקר גם בספר זה, שכתב את הפרק על 'פזמון ליקינתון'), כך גם כאן זימן אסף אורחת תחת צל קורתו. פרק חשוב בספר, על דמות האֵם בשיריה של נעמי שמר, נכתב בידי המוזיקולוגית ד"ר תמר זיגמן. חלקו הראשון של הפרק מוקדש לשיר 'חורשת האקליפטוס', ודרך סיפור היווצרותו והרקע לכתיבתו מתואר גם סיפור ילדותה והתבגרותה של נעמי שמר (אז בשם נעוריה ספיר) בקבוצת כנרת. דגש מיוחד ניתן לדמות אימהּ, רבקה, ולקשר העמוק שהיה בין השתיים, שבא לידי ביטוי גם בשיר האינטימי והפחות מוכר 'דיוקן אמי', אשר נכתב בשנת 1983, עוד בחייה של האם: 

וּבְאֵין קָמֵעַ לִי אוֹ נֵר

דְּיוֹקַן-אִמִּי עָלַי שׁוֹמֵר

הוּא מִגָּבוֹהַּ כְּמוֹ מַקְשִׁיב

וְאֶת הַמַּנְגִּינָה מַכְתִּיב 

הנה נעמי שמר שרה את 'דיוקן אמי' (הקלטה מ-1983, ליווי בפסנתר של רפי קדישזון):

לספר מצורפת ביבליוגרפיה עשירה ובעלת ערך רב למחקר ולהעמקה בתחום הזמר העברי, רשימת מפורטת של מקורות האיורים והציטוטים לפי הפרקים השונים, וכן מפתחות אלפביתיים לכל שמות האנשים ולכל השירים המוזכרים בספר. אי אפשר שלא להתרשם מן העריכה המוקפדת, מאיכות ההדפסה ומבהירותה, ומן השפע הרב של איורים מאירי עיניים מכל הסוגים, בצבע ובשחור-לבן, שהופכים את הקריאה לחוויה מענגת גם מההיבט האסתטי והוויזואלי. מוצלח במיוחד הוא עימוד השירים ביידיש לצד תרגומם לעברית בניקוד מלא, המאפשר גם למי שאינו שולט בשפה לעקוב בנוחות אחרי המילים ולהבינן תוך כדי האזנה לשירים ברקע.

הספר מומלץ מאוד לשוחרי הזמר העברי ואוהביו (ומי מאיתנו אינו כזה?), לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל ומורשתם של יהודי מזרח אירופה בפרט, ולקוראי הבלוג, שמכירים ואוהבים את סגנון כתיבתו הידעני והאירוני של דוד אסף. 

___________________________________

גרסה מורחבת של רשימתי, 'האם היהודייה והאם הישראלית, מצא את ההבדלים', שהתפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 26 ביוני 2026, עמ' 4.

פרופ' רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. נמנה בעבר עם סגל ההוראה במדרשה למורים למוזיקה שבמכללת לוינסקי לחינוך ron.zarchi@gmail.com

יומן קריאה: מורה דרך לוורשה היהודית, 1938

בני מר, מורה דרך: ורשה היהודית 1938, בית שלום עליכם והוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו/2025, 305 עמ'.

איזה ספר מקורי ונהדר לפנינו! מורה דרך לוורשה היהודית, שחיבר החוקר, הסופר, העורך והמתרגם המצוין בני מֶר. את ורשה היהודית מכיר מר כאת כף ידו, לא רק מהספרים אלא גם משוטטויות רבות ברחובותיה. חובבי מורשתם של יהודי מזרח אירופה בכלל ופולין בפרט חבים לו לא רק את תרגומי השירה והפרוזה שיצאו מתחת ידו (שלום עליכם, אברהם סוצקבר ועוד), אלא גם את ספרו רב הקסם סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, 2018) ואת תרגום ספרו של משה זונשיין, ורשה היהודית (כרמל, 2022). בחשק רב נטלתי לידי את ספרו החדש, וכבר בהתחלה אומר כי נהניתי מאוד מקריאתו. ועם זאת, לאורך הדרך (תרתי משמע) צצו ועלו בדמיוני מחשבות ושאלות על הספר, על טיבו ועל מניעי כתיבתו, ובעיקר תהיתי למען מי נכתב? מהו דיוקנם של הקוראים שאותם ראה מר מול עיניו ושאליהם כיוון?

א. על מדריכים בכלל ועל 'מורה דרך' בפרט  

לכאורה מדובר במדריך למסייר בוורשה היהודית, שנכתב ביידיש בשנת 1938 ותורגם לעברית מודרנית ב-2026. מין מדריך תיירים בסגנון המדריכים הידועים של Lonely Planet לארצות ולערים בעולם, שהיום, בעידן הדיגיטלי והבינה המלאכותית, כבר כמעט שאין להם דורש. 'מורה הדרך' אינו רק מדריך תיירים מודפס, אלא גם פרסונה כפולת פנים. מצד אחד, זו אישיות נטולת שם, מדריך הסיור הצועד לפני קבוצת המטיילים ומסביר לה את הנגלה והנסתר באתרים שנקרים בדרך; מצד שני, ובו בזמן, זהו בעצם המתרגם כביכול של המדריך, המחבר בני מר. כפל הפנים של 'המדריך' (הספר והפרסונה) הוא תעלול ספרותי המענג את הקורא ובאמצעותו מצליח מר לספק את המידע הרב שמובא בספרו.

מדריכי טיולים מודפסים הם סוגה ספרותית מובחנת בכל השפות, שראשיתה במאה ה-19, אז כנראה הומצא גם הטיול המאורגן והמודרך. המפות והמידע הרב שנאצרו במדריכים הבין-לאומיים הידועים של בֶּדֶקֶר (Baedeker), שהחלו לראות אור בגרמניה למן שנת 1835, שימשו לא רק תיירים, אלא היו מקור מוסמך גם להיסטוריונים, לדיפלומטים, למפקדי צבא ולסוכני ריגול. פרט מעניין, בשנת 1943 – חמש שנים בלבד לאחר 'כתיבתו' של המדריך שלפנינו – הדפיסו אנשי בדקר את המדריך לשטחי הגנרלגוברנמן, כלומר שטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, מדריך שכלל כמובן גם את ורשה! 

מפת ורשה מתוך מדריך בדקר לשטחי הגֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן, לייפציג 1943 (.K)

גם בארצנו היו 'מורי דרך' כאלה, שתיארו את אתרי הארץ הקדושה ואת הארצות שסביבה. הראשון שבהם היה ספרו של אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, שנדפס בירושלים ב-1890, כחיקוי עברי של מדריכי בדקר. אחריו באו מדריכים מקצועיים ומעודכנים יותר: מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיָּר – ספר בן שני כרכים שחיברו פנחס כהן ודוד בנבנשתי ב-1937, ובו עשו שימוש גם סיירי הפלמ"ח; וכמובן, הסדרה המצליחה 'מדריך ארץ ישראל', שחיבר זאב וילנאי למן שנת 1941, ובה תיאר בשיטתיות את חלקיה השונים של הארץ והציע מסלולי טיולים לאורכה ולרוחבה (ראו אליהו הכהן ואלי שילר [עורכים], 'מדריכי ארץ ישראל הראשונים', אריאל, 213, 2016).

זקנים שבינינו עדיין זוכרים בחיבה את מדריך לפיד לאירופה, סדרת ספרי ההדרכה רבי המכר שחיבר העיתונאי יוסף לפיד בשנות השבעים. מדריך לפיד וממשיכיו (כמו 'שיחור' או 'פספורט') נועדו לתייר הישראלי שהחל אז 'לגלוֹת את אירופה': כמה זה עולה, איך מגיעים ושורדים, מה עושים ורואים, וכמובן היכן לנים, מה אוכלים ושותים ומה קונים. מדריכים אלה סיפקו גם מידע היסטורי חיוני על הארץ ועל האתרים שאותם המליצו לבקר, תוך דגש על ההיבטים היהודיים, שמדרך הטבע עניינו את התייר הישראלי.

מבחינה זו, בני מר חיבר מדריך תיירים לכל דבר ועניין, שעונה על כל דרישות הז'אנר. אך מדריך זה לא נכתב באמת ב-1938 אלא 84 שנים אחרי כתיבתו הבדויה. יתר על כן, הוא מזמין את הקורא בו לסיור בשנה ובמקום ש'הקפיא' עבורנו, כיוון שלא רק שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שהמקום כבר לא קיים. היה ואיננו.

תחת הכסות הכפולה של האני-הדובר, מדריך תיירים מקומי נטול שם, שמספר לקוראים על עירו, מסתתר בלי מסיכה המחבר המאוחר, שב-1938 עדיין לא נולד. המדריך (האיש, לא הספר) מציג לקורא את עירו האהובה על כל פרטיה ודקדוקיה. חיבתו ל'ורשה שלנו' והזדהותו איתה מבצבצות בכל דפי הספר. הוא מצביע על נקודות האור והגאווה של תושביה היהודים, כמו גם על חסרונותיהם וחולשותיהם. זו עיר של סופרים ומשוררים, עיתונאים, מנהיגי ציבור ופעילים חברתיים, רבנים וצדיקים, אך גם של עניים מרודים, גנבים, זונות ואנשי העולם התחתון. בעיקר זו עיר של ההמון היהודי, יהודים של כל ימות השנה. לא עניים ולא עשירים, 'עמך'. 

המדריך הבדוי-האמיתי נוטל אותך כביכול בידו ומוליכך בצעדים בטוחים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר. ועוד איזה עיר! ב-1938 גרו בוורשה כ-370,000 יהודים (כשליש מכלל התושבים). זו הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בפולין, ושנייה לה הייתה לודז' שבה חיו באותה שנה כ-220,000 יהודים. צאו וראו, בשתי הערים הפולניות הללו חיו אז יותר יהודים מאשר בארץ ישראל המנדטורית כולה (כ-430,000 יהודים)!

המדריך שכתב מר אינו מתיימר להחליף את מאות המאמרים, ספרי המחקר והיזכור, האלבומים והתעודות על ורשה היהודית שנכתבו בכל הלשונות. רק לפני שנתיים ומשהו ראה אור ספרה של אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה: ורשה היהודית לפני השואה (הוצאת כרמל, 2023), ועוד קודם לכן ראה אור בתרגום לאנגלית ספרם החשוב ועב הכרס של החוקרים הפולנים ברברה אֶנְגֶלקִינג ויָאצֶק לֵאוֹצְיָק, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City (Yale University Press, 2009), שממפה בקפדנות את ורשה היהודית (בפועל ורשה שבתוך גבולות הגטו) בארבע שנות השואה (ראו כאן לדוגמה). ספרים אלה מוכרים היטב למחבר ורשומים כמובן בביבליוגרפיה (אומנם, ספרם של אנגלקינג ולאוציק נרשם רק במהדורתו הפולנית המקורית). 

מה שייחודי ל'מדריך' של מר הוא השימוש המסיבי בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובעיקר ביידיש. כמעט בכל עיתון ורשאי נדפס מדור יומי בנוסח 'וואָס הערט זיך אין וואַרשא?' (מה נשמע בוורשה), או 'דאָס לעבן אין וואַרשא' (החיים בוורשה), ונראה שבני מר קרא את כולם...

מה נשמע בוורשה? (הײַנט, 4 במארס 1938)

בייחוד מרשים השימוש היעיל והמתוחכם באלפי המודעות והפרסומות המסחריות שנדפסו בעיתונות הוורשאית, ושוב לפנינו דוגמה לספר שלא יכול היה להיכתב לולא האתר הצומח עיתונות יהודית היסטורית (Jpress) של הספרייה הלאומית, שמאפשר גלישה נוחה בכל עיתוני התקופה. גם ספרי טלפון של ורשה, מעין 'דפי זהב', עמדו לרשותו. אני לא מכיר ספר דומה שידע לנצל ביעילות כזו את מה שנחשב בדרך כלל חסר ערך, ולכל היותר 'טוב לזמנו'.

עמוד מודעות אופייני בעיתון דער מאָמענט, 6 באוקטובר 1938

כדרך ספרי ההדרכה לתיירים זרים, חלקו הראשון של המדריך מוקדש להיסטוריה תמציתית של ורשה, בירתה של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם (מובן שבזמן 'כתיבת' המדריך, איש אינו יודע שבתוך פחות משנה יתהפך עולמם של תושבי העיר). הוא מספר בצורה חסכונית אך מדויקת על אוכלוסיית העיר (בכל זאת היו בה גם קצת גויים), והיבטים של דת, כלכלה, תרבות וספורט, אדריכלות, חי וצומח ועוד. אחר כך המדריך מספק מידע שימושי (מתי לבוא, איפה לישון, ממה להיזהר, מה לאכול ולשתות, וכמובן מידע על בריאות ומחלות, תחבורה לסוגיה, בנקים, שירותי חירום ועוד ועוד). חלקו השני והעיקרי של המדריך הוא שישה מסלולי סיור מפורטים בוורשה היהודית, ומסלול נוסף, שביעי, אל מחוצה לה – אל עיירות קיט קטנות שבסביבתה: מְיֶידְזֶ'שִׁין (שם שכן סנטוריום הילדים על שם מֵדֶם, מוסד חינוכי נודע שנוסד בידי פעילי הבּוּנְד), פָלֵנִיצֶה ואוֹטְווֹצְק. 

הקריאה בספר היא חוויה משונה. הקורא הרי יודע שזוהי פיקציה ספרותית, ולפיכך בעצם הקריאה וההיענות ל'פיתוייו' של המדריך הוא 'משתף פעולה' עם סוג של מהתלה. ברור גם לקורא, שמדריך מעין זה לא היה נכתב לולא השואה וחורבנה המוחלט של העיר המתוארת בו. המחבר-הדובר וקוראיו יודעים היטב שהמידע השימושי (והאמין לגמרי) שמובא בספר הוא חסר כל ערך, למעט רישומו והנצחתו. המקומות הללו, המתוארים בחן ובכישרון, כבר אינם קיימים, ומספרי הטלפון של המלונות, של בתי הקפה והמסעדות, של המשטרה ומכבי האש אינם עונים עוד. כמעט כל מה שמתואר במדריך נכחד באלימות הרצחנית שפקדה את ורשה ואת יהודיה זמן לא רב לאחר 'כתיבתו'. ואף על פי כן, הספר מצליח לנסוך בלב קוראיו את התחושה המוזרה שהמקומות שעליהם הוא קורא עדיין חיים ונושמים, יהודים ממשיכים להתרוצץ ברחובות ולחפש פרנסה, המסעדות מלאות והתיאטראות שוקקי חיים. אפשר כמעט להריח את ריחות העיר ולהאזין לשאונה – ריחות התבשילים או גללי הסוסים, תאורת פנסי הרחוב ורעשי החשמליות. המדריך מרבה להתנאות בביטויים לוקאל-פטריוטיים – 'לא סתם אומרים אצלנו' (עמ' 203), 'רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו לטוב ולרע' (עמ' 208) – המצביעים לא רק על היכרות אינטימית אלא גם על הזדהות, גאווה וחיבה.

מבחינה זו, ספרו של מר אינו סתם תיעוד או שחזור של ורשה היהודית בזמן נתון, אלא יש בו איכויות של סרט דוקומנטרי, ואפילו של רומן עירוני, שגיבוריו הם רחובות, בניינים, בתי ספר ובתי כנסת, חנויות ושווקים. לתחושה זו, שאתה בעצם קורא 'סיפור' – על אף שאין בו גיבורים ואין בו עלילה מתפתחת – תורמת גם העברית הרעננה, העשירה ורווית ההומור (הומור יהודי, כמובן), שבה נכתב המדריך. זאת ועוד, המחבר משבץ בין הררי המידע ומסלולי הסיורים נקודות חן קצרות של תרגומי שירים, של בדיחות קרש, של זיכרונות וקטעי הווי קלילים שכתבו בני התקופה, שמתאימים כפתור ופרח למקומות שהוא מתאר. ספק אם מדריך תיירים אמיתי, שחי אז בוורשה, יכול היה לשלוף מראשו או מ'תיק השכל' שלו את המקורות הספרותיים הנחמדים הללו שמביא מר בידענות נינוחה. 

בפתח הדבר מסביר מר איך הוא רואה את תפקידו של מורה הדרך (הספר):

כל פרט ופרט בספר מבוסס על מידע רלוונטי לוורשה היהודית 1938 מתוך מקורות אין ספור [...] מכל הפריטים האלה נבנתה כאן מעין ורשה היהודית. פירושו של דבר, שאפשר לסייר בוורשה העכשווית בעזרת מורה הדרך הזה: ללכת ברחובות שעוברים בדרך כלל בתוואי הרחובות המקורי ולהשוות בינם ובין המתואר לעיל. בה במידה אפשר גם לשבת בכורסה שבסלון ולצאת לטיול מדומיין בוורשה היהודית (עמ' יא).

נדמה לי שההצעה לטייל בוורשה המודרנית על בסיס המדריך מ-1938 תנחיל למטייל בן זמננו אכזבה. אין שום קשר בין רחוב נָלֶבְקִי הרגוע והמודרני של היום לבין הרחוב ההומה והגועש של פעם – אלה לא אותם בתים ולא אותן חצרות, ואפילו תוואי הרחוב אינו מדויק. ועם זאת, אני האחרון שיזלזל בביקור במקומות שלא נותר מהם כלום. כדי להתרגש, ואף לדמוע, די לי בידיעה שעל האדמה הזאת ותחת השמיים הללו התהלכו י"ל פרץ, יאנוש קורצ'אק, נחום סוקולוב, ההיסטוריון מאיר בַּלַבָּן והחזן גרשון סירוטה, שלא לדבר על הוריי ובני משפחותיהם. ועדיין מדובר בטיול מדומיין לכל דבר ועניין. מכל מסלולי הסיורים שהמדריך מציע לקורא, היחיד שניתן ללכת בעקבותיו בפועל ממש הוא בבית הקברות היהודי גֶנְשָׁה (הידוע גם בשם אוֹקוֹפּוֹבָה, על שם רחוב הגישה אליו). באורח פלא בית קברות ענק זה, שנקברו בו כחצי מיליון יהודים ובהם אישים דגולים רבים, לא נפגע במהלך המלחמה ונותר כמעט ללא שינוי. המדריך מוביל את המטייל בנתיבי בית הקברות אל המצבות החשובות והמעניינות ומספר בקיצור נמרץ את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהן.

בית הכנסת הגדול ('סִינַגוֹגָה') ברחוב טלומצקה בוורשה, גלוית דואר משנת 1910 לערך (ויקיפדיה)

ב. המדריך ואני

כאמור, קשה לסווג את ה'מדריך' ועוד יותר קשה לקבוע עבור מי נכתב הספר ומי הוא קהל היעד. הסוגה הספרותית, כפי שראינו, חמקמקה ומהתלת, אך מי הם הקוראים שימצאו עניין במדריך למקום שהיה ואיננו? למי אכפת מה הייתה כתובתו של מלון פוזננסקי ומה מספר הטלפון שלו (20-198, אם שאלתם), היכן נמצאת מערכת היומון 'הײַנט' (חְלוֹדְנָה 8, לידיעתכם), מהו התפריט המוצע לאורחי המסעדה 'יוסל השמן' ברינקובה 7, או היכן נמצאים הסטודיו לצילום אומנותי של אלתר קָצִיזְנֶה ומועדון הספורט 'מאָרגנשטערן' (כוכב השחר) של הבּוּנד. מובן שתוכלו לצעוד, בית אחר בית, ברחובות כמו נלבקי, זמנהוף (שקדם בשמו למקבילו שבתל אביב, שכּן לודוויג זמנהוף בכבודו ובעצמו גר שם עד מותו ב-1917), מִילָה או טְלוֹמָצְקָה, ששמם התפרסם בכל העולם היהודי עוד קודם לשואה.  

אז למי נועד הספר ואת מי הוא יעניין? זו שאלה קשה שהתחבטתי בה במהלך הקריאה, והתשובה הקלה שנתתי לעצמי הייתה: הוא נועד לי ויעניין אנשים כמותי. אנשים שעצם השם 'ורשה' מעביר בהם רִגשה, שלא לדבר על שמות של רחובות כמו נלבקי, קרוֹכְמַלְנָה או צֶגלאנה, בית הכלא פאוויאק, בית היתומים של קורצ'אק, מועדון הסופרים ביידיש, המכון למדעי היהדות, חנות הספרים וההוצאה לאור של גיטלין, השטיבל של חסידי ברסלב או ה'סינגוגה' – כל שם כזה נקשר בשמות אחרים ובהקשרים היסטוריים וספרותיים רבים.

ואכן, לקריאה הפרטית שלי בספר יש גם היבט אוטוביוגרפי שאיני יכול להכחישו. הוריי המנוחים, אבי משה קרונה ואמי רחל לבית בלומברג, נולדו בוורשה היהודית. ב-1938, השנה שהקפיא המדריך, אבי כבר היה בארץ ואמי עדיין שהתה בוורשה בחיק משפחתה. אבי חזר לעיר הולדתו באביב 1939 כדי לשאת לאשה את חבֶרתו, ואחר כך שב ארצה לבדו. אמי עלתה בעקבותיו בסוף יולי 1939, רגע קט לפני שננעלו שערי הגיהינום. שניהם השאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות. 

הורַיי לא רצו עוד לחזור כתיירים לפולין הריקה מיהודים, גם כשהתאפשר הדבר. יכולתי להבין אותם, אבל שלא כמותם אני דווקא נמשכתי כבחבלי קסם אל אותם מחוזות. אלא שמקומות אלה נדמו עד מחצית שנות השמונים של המאה שעברה כמצויים מעבר להררי החושך. 

חלומי התגשם באביב 1984. הייתי אז סטודנט צעיר בן 28. סיימתי זה לא כבר את התואר השני באוניברסיטה העברית ותהיתי על המשך דרכי בחיים. והנה התמזל המזל ונודע לי על נסיעה מתוכננת של משלחת חוקרים וסטודנטים מתקדמים לפולין. מובן שנרשמתי מייד, מה גם שלסטודנטים הובטחה מלגת השתתפות צנועה. בפולין היו אלה ימי שלטונו של המרשל וויצ'ך ירוזלסקי, שהכריז ב-1981 על שלטון צבאי ובאמצעותו דיכא בקשיחות את תנועת 'סולידריות', שהחציפה פנים וערערה את הסדר הקומוניסטי הישן. יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל לא עמדו על הפרק, ופולין הייתה אז רחוקה, קודרת, מאיימת ובלתי מוכרת. 

הקבוצה, שארגן פרופ' חנא שמרוק, שכיהן אז בתפקיד ראש המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, עטתה כסות של משלחת רשמית. התירוץ היה דיונים משותפים על כינונה של יחידה אקדמית לתולדות היהודים בפולין ותרבותם באוניברסיטה היגלונית של קרקוב – האוניברסיטה העתיקה והיוקרתית בפולין שנוסדה עוד במאה ה-14 – שאותם יזם רקטור האוניברסיטה פרופ' יוזף גירובסקי (Józef A. Gierowski). 

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה גילו שלטונות פולין הרשמית נכונות עקרונית לחדש את לימודי היהדות ומחקרה האקדמי באוניברסיטה פולנית לאחר שאלה נקטעו בעקבות השואה. היחידה אכן נוסדה ב-1986 ולימים הפכה לחוג שפועל עד עצם היום הזה. גירובסקי, שהיה אדם נשוא פנים וחביב ביותר, התגלה כידיד אמת של החוקרים בישראל ויכול היה לזקוף לזכותו את פריחת המחקר האקדמי של תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות נוספות בפולין, שהתעצם עוד יותר לאחר שחרורה של פולין מעול הקומוניזם והפיכתה לדמוקרטיה (1989). 

הפרופסורים חנא שמרוק (מימין) ויוזף גירובסקי (פייסבוק)

על הסיור הזה, שנמשך כשלושה שבועות בכל רחבי פולין (אפריל 1984), אפשר לכתוב הרבה, אך לא זה הזמן או המקום. רבים ממשתתפיו כבר הלכו לעולמם (ובהם שמרוק עצמו, מלאכי בית אריה, ישראל גוטמן, שמואל ורסס, דב נוי, בצלאל נרקיס, יורם ברונובסקי, פניה שלום, שרה צפתמן, יוסף שלמון). חוקרים רבים אחרים, מתחומי ידע שונים, השתתפו בסיור ובהם כמה ממוריי (ישראל ברטל, חוה טורניאנסקי, אלחנן ריינר, דוד ויינפלד, אברהם נוברשטרן, דליה וגור עופר, איריס פישוף, יחיאל שיינטוך), ואילו אני הייתי בין הצעירים שבחבורה (מבני גילי היו שם גם שמיל הולנד והצעיר מכולם נתי כהן). חוויות הסיור והשהייה הדחוסה, בנסיעות הארוכות באוטובוס ובמלונות, עם כל כך הרבה מלומדים, השפיעו עליי בצורה עמוקה ביותר. למעשה, הן חרצו את גורלי והביאו אותי לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה, תחום שקודם לכן לא חשבתי בכלל לעסוק בו.

לפני שיצאנו לדרך הצטיידתי בכתובות מגוריהם של אבי ואמי: אבא גר ברחוב גֶנְשָׁה 31a (ulica Gęsia) (דירה מס' 6), ואמא ברחוב זמנהוף 24, ששמו נותר כשהיה. היטב ידעתי כבר אז, שבמהלך דיכוי המרד היהודי (1943) והמרד הפולני (1944) נהרסה ורשה עד היסוד, ובייחוד אזור הגטו. לאחר המלחמה, כאשר החלו לפנות את ההריסות ולשקם את העיר כדי שתשוב להיות בירתה המתפקדת של פולין, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחובות המחודשים בשמות הישנים שבהם נקראו לפני המלחמה (למעט רחוב גנשה ששמו הוחלף למרדכי אנילביץ), אך הרחובות לא שימרו בהכרח את התוואי המקורי שלהם. במילים אחרות, הבניין שנמצא היום בגנשה (או אנילביץ) 31, לא רק שאיננו אותו הבניין מלפני המלחמה, אלא אפילו מיקומו הפיזי אינו זהה למיקומו של הבית המקורי שבו גרו אבי, אחיו ואחיותיו (דודיי ודודותיי) והוריו (סבי וסבתי). ובכל זאת עמדתי שם, הסתכלתי בבית השיכון הקומוניסטי האפור והסתמי, והוצפתי ברגשות כאב שלא יכולתי לשער את קיומם. עיני ירדה דמעה, פשוטו כמשמעו.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, הבניינים שברקע נבנו על מה שהיה פעם רחוב גנשה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה)

מבחינה זו, ספרו של מֶר – לוּ היה אז בידי – לא היה משנה דבר. החוויה הראשונית והחד-פעמית של המפגש עם הרִיק, עם האיִן ועם מה שצמח תחתיו והחליף אותו, הייתה מסעירה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מאשר לוּ תצויר נסיעה בזמן חזרה אל שנת 1938, אל בתיהם האמיתיים של קרובי משפחתי שלא הכרתי ושנרצחו בטרבלינקה.  

מדריך הכתובות והטלפונים של ורשה, 1930. המעגל מקיף את כתובת בית המסחר לטליתים של סבי ישראל (שְׂרוּל) צבי בלומברג בנלווקי 31

מצאתי במדריך את בית המדרש לרבנים 'תחכמוני' ברחוב גז'יבובסקה 19, שהיה מעין ישיבה תיכונית-ציונית ובו למד אבי בימי בחרותו, ואפילו את בית המסחר לטליתות ('טליתים') ולספרי קודש של ישראל צבי בלומברג, סבי מצד אמי, ברחוב נלבקי 31.

איך אומרים היום? ריגשת...

חזית רחוב נלבקי 31 (פינת גנשה 2), 1930 בערך (ויקימדיה)
החנות בצד ימין Mleczarnia (מַחְלָבָה), היא אולי הכניסה לבית הקפה של יחזקאל קוטיק (שנפטר ב-1921); על החנות השלישית מימין אפשר לקרוא בבירור 'טליתים', ואולי היא החנות של סבי, ישראל צבי בלומברג

יומן קריאה: עשר השנים הטובות

מאת אבנר הולצמן

ישראל כהן (ויקיפדיה)

את דבריי על ספרה החדש של פרופסור חגית הלפרין אפתח בזיכרון אישי. ב-1982, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי עוזר הוראה ומחקר של פרופסור נורית גוברין, אחותה הבכורה של חגית, היא הפגישה אותי עם אביהן, הסופר ישראל כהן (1986-1905). זכורה לי היטב הדירה הצנועה ברחוב ריינס 54 בתל אביב, ובלבה חדר העבודה עמוס הספרים, חלק מספרייתו האדירה של בעל הבית. לימים נודע לי שהחדר הכיל יותר מן הנראה לעין, משום שמאחורי כל שורת ספרים הסתתרה שורה נוספת, וישראל כהן ידע כמובן את מיקומו של כל ספר, גלוי או נסתר. ברשימת זיכרון יפה, שחיבר אורציון ברתנא על פגישותיו עם כהן, תואר חדר זה באופן קולע: 'דלת החדר סגורה וכהן יושב ככהן גדול ליד שולחן עבודה עמוס ספרים ומדבר עליהם בפנים חמורות ובאהבה' ('אין תמורה לחיים האלה: פגישות עם ישראל כהן האיש, המסאי, העורך', מעריב, 7 במארס 1986). כשפגשתי בו בפעם הראשונה היה בן שבעים ושבע, כמעט ארבע שנים לפני מותו, נתון כתמיד בתנופת יצירה ועשייה. באותן שנים פרסם בזה אחר זה ארבעה ספרים, שהאחרון בהם, עיונים ותגובות, הוכן לדפוס עד השבועות האחרונים לחייו. 

פגישתי איתו, בתיווכה של בתו נורית, נועדה להטיל עליי משימה. באותם ימים טיפל ישראל כהן בעיזבונם של ידידו, השחקן דוד ורדי ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקווה, ורעייתו השחקנית חוה יואלית. השניים נפטרו חשׂוכי ילדים, ובין שלל מעשיו הטובים קיבל עליו כהן להוציא לפועל את צוואתם ולדאוג להנצחתם. שותפו למשימה היה האיש היקר שמעון לב-ארי – שחקן מחונן, חוקר ומנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הופקד ארכיונם של ורדי ויואלית. שום טרחה גדולה וקטנה לא כבדה על כתפי כהן. אני זוכר שהתלוויתי אליו פעם, כדי לסייע לו לבדוק את תכולת דירתם של בני הזוג ורדי לקראת פינויה. כהן ביקש ממני לעבור על ארכיונו האישי הגדול של דוד ורדי ולאתר בו חומרים עבור מהדורה מורחבת של ספרו האוטוביוגרפי בדרך הילוכי. כך הזדמנו לנו כמה וכמה פגישות, ויכולתי לעמוד מקרוב על המסירות והמיומנות שהשקיע בעריכת הספר, לרבות כתיבת מבוא מקיף על חייו ופועלו של ורדי. 

ואז, אחרי שהספר ראה אור כלול בהדרו (הוצאת עקד, 1982), אמר לי כהן: 'כעת הגיעה העת לארגן מסיבת הערכה' – זה היה הביטוי שהשתמש בו. והיכן היא תיערך? כמובן במִלוֹא, (ראשי תיבות של מועדון לסופרים ואמנים, אבל אולי גם חידוד על 'מי לא [בא]?'), שעד אז לא שמעתי את שמעו. צעדנו יחד לרחוב בילינסון 9, מרחק הליכה מדירתו, ושם פגשתי את טרי שנהוד, אם הבית ורעייתו של המשורר שלמה שנהוד, שתוארה בצבעים מלבבים בספרה של חגית הלפרין. ישראל כהן, שערך והנחה את הערב לפני קהל רב, גייס שלושה נפילי במה על מנת להעלות זיכרונות על ורדי ולדבר על ספרו: שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ושמוליק סגל. קולו הרועם של פינקל, שקרא מן הספר, עדיין מהדהד באוזניי. כהן גם ביקש ממני להכין כרזות לפרסום האירוע, ומאפס תקציב להדפסתן ציירתי אותן כמיטב יכולתי בכתב ידי ותליתי על לוחות המודעות הפנימיים של תיאטראות הבימה והקאמרי... רק כאשר קראתי עכשיו בספרה של הלפרין התברר לי, שזכיתי בלא יודעין להיות עֵד ושותף לאירוע היסטורי, משום שהערב ההוא, לכבוד ספרו של ורדי בפברואר 1983, היה האירוע האחרון שנערך במלוא, כשנה וחצי אחרי סגירתו הרשמית מקץ שלושים שנות פעילות. 

הבאתי אנקדוטה זו לא רק משום שהיא מחברת אותי באופן חי אל נושא הספר, אלא משום שיש בה כדי להמחיש כמה היבטים שהתגלו לי בדמותו ובפועלו של ישראל כהן. כהן היה מה שנהוג היום לקרוא 'סוכן תרבות', ובמילים אחרות צירוף בלתי שכיח של איש רוח מובהק שהוא גם איש ארגון ומעשה, של מסירות לחבריו אנשי הרוח והתגייסות לעשות עמם חסד של אמת, לשם שמיים ושלא על מנת לקבל פרס. נוסף על תכונות אלה הייתה בו היכולת למצוא שפה משותפת עם צעירים ממנו בעשרות שנים, מיומנות בעריכה ובהוצאה לאור, וגם הומור יהודי גליצאי ולשון דיבור עשירת ניבים. שאר הרוח וטוב הטעם שחוויתי בשיחותינו ליווּני במשך שנים רבות. 

הרחבתי את הדיבור על ישראל כהן משום שלטעמי הוא הגיבור הראשי של הספר מצוותא עד מלוא. אומנם הספר מתעד את פעילותם של תשעה מועדוני תרבות שהתקיימו בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה העשרים, ולא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, בחיפה ובצפת, בחסותן של מפלגות הפועלים. שישה מהם – 'מלוא', 'בארי', 'יחדיו', 'בוסתן', 'המרתף' ו'מלוא צפת' – היו קשורים למפא"י. 'מדורה' הוקם מטעם מפלגת אחדות העבודה, 'אחוה' פעל מטעם מק"י, ו'צוותא' מטעם מפ"ם. תקופת הפריחה של המועדונים הללו הייתה בשנות החמישים והשישים, ואחר כך רובם דעכו. הבולטים והמתמידים ביניהם היו 'צוותא' ו'מלוא', כמודגש בכותרת הספר. יוצא דופן הוא מועדון צוותא שבשנות השבעים, אחרי מות מייסדו אברהם שלונסקי, נהפך ממועדון תרבות לאולם מופעים איכותי, וכך הוא פועל עד היום. 

מפגש של סופרים ומשוררים ערבים במועדון מלוא, 1954. המנחה הוא אליהו אגסי (ויקיפדיה)

במה זכה אפוא ישראל כהן למקומו כגיבור הראשי של הספר? משום ש'מלוא', שאותו ייסד כהן, נותר נאמן כל שנותיו לייעודו כמועדון תרבות. לאורך כל שנות קיומו שקד כהן לקיימו ולטפחו במסירות וביצירתיות מתמדת, בחלק מן הזמן, ונוכח הקשיים הרבים שנערמו בדרך, הסתייע בשותפו, הסופר והעורך יעקב הורוביץ. הדיון המפורט ב'מלוא' תופס יותר ממחצית הספר, גם משום שזה היה המועדון היחיד שהותיר אחריו ארכיון מסודר, אף זאת בזכותו של כהן שטרח לאסוף ולשמור כל מסמך המתעד את מאות האירועים שנערכו במועדון בכל שנות קיומו.

העקבות שהותירו שאר המועדונים נותרו חלקיים, מפוזרים ועלומים, וחייבו את הלפרין למלאכת בילוש וליקוט מעוררת השתאות, שאפשרה לה ליצור תמונה מקיפה. אכן, אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא עושר המקורות שבתשתיתו. כל אחת מ-561 הערות השוליים שולחת את הקורא למקור ראשוני כלשהו: ידיעות עיתונאיות, פרקי זיכרונות, פרוספקטים פרסומיים, פרוטוקולים של ישיבות, מכתבים השמורים בארכיונים הרבים שנבדקו, שפע תצלומים, וגם רַאיונות עם מי שיכלו למסור עדות אישית על מעורבותם בפעילות המועדונים (אציין במיוחד את רשימתה המאלפת של נורית גוברין, המאירה את 'מלוא' באופן מעמיק ואנקדוטלי כאחד, שחלקים ממנה שולבו בספר). מדובר בעבודת נמלים מחקרית, של צירוף פרט לפרט, של יצירת יש מאין. לפני מחקרה של הלפרין לא היה בידינו דבר, ואחריה נחשפת לפנינו תמונה עשירה של תופעה תרבותית בעלת משמעות ונוכחות. 

חגית הלפרין (ויקימדיה)

את ההישג של הלפרין יש להעריך גם לאור העובדה שלא עמד לנגד עיניה דגם קודם לתיאור היסטורי של מועדוני תרבות, לפחות לא בארץ. התקדים הרלוונטי היחיד הוא אולי מפעל 'עונג שבת' של ביאליק, אף הוא מעין מועדון תרבות תל-אביבי, שתועד בספרו של שמואל אבנרי כמה ביאליק יש? (2021). לכן היה עליה ליצור לבדה את המסגרת ואת הקונצפציה של הספר מתוך חומרי הגלם הראשוניים שאספה. בכל האמור ב'מלוא' אין צורך לומר שהמחברת 'נוגעת בדבר', כמי שהייתה עדה מילדותה ונעוריה למרכזיותו של המועדון בעולמו של אביה וגם כמי שנכחה בעצמה באירועים רבים שנערכו בו. עם זאת, אהבת הבת לאביה, שהיא אולי המניע העמוק לכתיבת הספר, בפירוש לא קלקלה את השורה. הממד האישי הבלתי מוסתר מוסיף נופך מיוחד לספר מבלי לפגום בענייניות ובקפדנות המחקרית המונחות ביסודו. 

מהי אפוא התמונה העולה מן הספר מעבר למצבור הפרטים ולכרונולוגיה של האירועים? 

נראה לי שההיבט העקרוני החשוב ביותר המצטייר מתוכו נוגע למתח בין קיומם של המועדונים כמקומות מלאי תוכן תרבותי ושאר רוח לבין אופיים כמוסדות הפועלים בחסות מפלגה, וכשמדובר ב'מלוא' זו מפלגת השלטון. כל זאת קרה בתקופה שאידאולוגיות ונאמנויות מפלגתיות עדיין מילאו תפקיד ממשי במרחב הציבורי. בשנות השיא של 'מלוא' – מה שהלפרין הכתירה בשם 'עשר השנים הטובות' (1957 עד 1967) – עדיין שרר שלטון מפא"י במלוא כוחו, גם אם הסתמנה כבר שקיעתו של האב המייסד, דוד בן-גוריון, שסימנהּ הרשמי היה סילוקו מן המפלגה ב-1965 על רקע ספיחי פרשת 'העסק הביש'. 

מפא"י ידעה להיות מפלגה ברוטלית, וישראל כהן מצא עצמו בשנים ההן ניצב בצומת של מתחים. מצד אחד היה איש מפלגה נאמן ומחויב, וממשרדו בבית מרכז מפא"י ערך את שבועון המפלגה הפועל הצעיר, אם כי גם בו הקפיד על פלורליזם רעיוני וטיפח מדור ספרותי עשיר. מצד שני, בכל הקשור ל'מלוא', היה על ראשי המועדון להדוף את התביעה המתמדת להידוק הקשר בינו לבין המפלגה, להפיכתו למועדון מפלגתי מגויס 'על מלא', ולהפקת רווחים ממשיים ומיידיים למפלגה (אולי ברוח דבריה של השרה מירי רגב, 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'). מול הלחצים הפוליטיים ניסו ראשי המועדון לקיים שגרה של מוסד תרבות פתוח וחם ברוח ערכי תנועת העבודה, שבו יוכלו לטפח תרבות פועלים אך בלא כפייה ובלא תכתיבים מגבוה. ביטוי בולט למתח זה היה בשתי הרצאותיו המתועדות של בן-גוריון ב'מלוא', ב-1953 וב-1961. הוא לא הסתיר את הזלזול הקבוע שלו כלפי אנשי הרוח, ואת תפיסתו שתפקידיה של הספרות הם לעמוד לרשות המדינה, להתגייס למשימות לאומיות ולעזור בחינוך העם. אנשי 'מלוא' לא נשארו חייבים. בצד הכבוד העמוק שרחשו לראש הממשלה השיבו לו בדברים נמרצים, אף כי היה ברור לכולם כי לא היה בדברים כדי להזיזו מעמדתו כמלוא הנימה. 

סוג אחר של מתח נבע ממעמדו של 'מלוא' כמוסד התלוי במפא"י גם מבחינה תקציבית. הלפרין מתעדת בפירוט את מאמציהם של אנשי המועדון להבטיח את קיומו החומרי ולגייס את הסכומים הפעוטים שנדרשו לכך – פעוטים ביחס למשאבים האדירים שעמדו אז לרשות מפלגת השלטון. אין לשער את היקף מאמציו של כהן, שמתוך אמונתו בחשיבות המפעל היה נכון לקבל עליו כל טרחה וכל התבזות, לעמוד כעני בפתחם של ראשי המפלגה ואמרכליה בנסותו להבקיע את אטימות לבם. כך הסתיימו בלא כלום רוב התוכניות המפליגות שהגו ראשי המועדון - מפגשים, נסיעות, הוצאת ספרים, הענקת פרסים, קירוב צעירים ועוד כהנה וכהנה. כל היוזמות הללו נתקלו במציאות מפלגתית אדישה ואף עוינת. 

בקומה התחתונה של בית מפא"י ברחוב בילינסון 9 שכן מועדון 'מילא'

צילומים: איתמר לויתן

שאלה אחרת העולה מן הספר היא, כיצד התקיימו המועדונים הללו בתוך המרקם התרבותי התל-אביבי הרחב יותר. יש מקום להשוואה בין מועדוני התרבות לבין מוסדות משיקים להם, כגון בתי הקפה הספרותיים שהיו לשם דבר (לכך הוקדש ספרו של שחר פינסקר, עם הספל: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית, מאגנס, 2024). הלא באותן עשר שנים טובות, פעל במרחק 300 מטרים או חמש דקות הליכה מ'מלוא' גם 'קפה כסית' (ברחוב דיזנגוף 117), המרכז המהולל של הבוהמה האומנותית התל-אביבית. הייתה אפילו חפיפה חלקית בין יושביהם של שני המוסדות האלה, אם כי אינני יודע אם ישראל כהן הֵסֵב אי פעם ב'כסית'. אבל ככל שהיה המרחק הפיזי זעיר, נפערה תהום בין האווירה וההווי ששררו בכל אחד מהם. בשעה שב'כסית' נשפך האלכוהול כמים, ב'מלוא' שתו בנחת תה. בשעה שב'מלוא' ניתן היה לשמוע הרצאות מרחיבות דעת וליהנות מדיונים מתוכננים בקפידה, ב'כסית' התנהל שיח ספונטני בחברותא סוערת. בשעה שב'מלוא' נשמרה בדרך כלל אווירה מהוגנת ומאופקת, אפילו במסיבות פורים הססגוניות ומלאות העליצות, ראו כתליו של 'כסית' לא פעם מחזות לא נעימים של רשעות ושל שכרות (ולמי שלא נרמז, ראו בספרו של יעקב אורלנד, נתן היה אומר, הקיבוץ המאוחד, 1985).

'כסית', 1976 (צילום: שלמה מנשה; דף פייסבוק של White City Tel Aviv)

ועוד מבט אחד אל אותן עשר שנים טובות. ממרחק הזמן מצטייר עשור זה כתקופה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי ששככה סערת העשור הראשון למדינה ולפני שמלחמת ששת הימים שינתה את המציאות מן היסוד. יש הרבה ביטויים של געגועים נוסטלגיים לשנים ההן, שנות 'הקו הירוק', שהצטיינו בפריחה תרבותית ובאקלים רגוע ומפויס עם המעבר מעידן בן-גוריון לתקופת אשכול.

אבל האומנם באמת כך היו פני הדברים?

והרי ניתן לתאר את העשור ההוא גם כתקופה של חיים לרגלי הר געש, שבה הדומיננטיות של שלטון מפא"י הסתירה תהליכים ומתחים שעתידים היו להתפרץ אחרי 1967. אלה היו שנות המעבר מתקופת הצנע והמעברות לעידן עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, שבהן נצברו תחושות קיפוח של קבוצות שונות בחברה הישראלית כלפי הממסד ההגמוני הוותיק, שהותיר אותם הרחק מן העין ומן הלב. המרירות החברתית התפרצה לא רק בקרב מי שכונו 'בני עדות המזרח', אלא גם בחוגי הציונות הדתית. שם צמח דור שטיפח חלומות גאולה שעתידים היו להתפרץ אחרי מלחמת ששת הימים, כמתואר בעוצמה רבה ברומן עת הזמיר של חיים באר. 

בד בבד עם 'הסכם השילומים', שסדק בפעם הראשונה את המעטה הסוציאליסטי שביקשו ראשי המדינה להלביש בו את החברה הישראלית, גם מאות אלפי ניצולי השואה חרגו אט-אט משתיקתם והצטרפו למקהלת קולות מגוונת הרבה יותר. האוכלוסייה הערבית הייתה עדיין סגורה בעריה ובכפריה, נתונה תחת המכבש האכזרי של הממשל הצבאי, שהוסר רק ב-1966. שוביניזם גברי בוטה שרר בכול, ורק ניצנים מעטים של פמיניזם נראו אז בארץ בטרם יגיחו אל פני השטח בעשור הבא. כל הכוחות העתידים להפוך את החברה הישראלית לפסיפס של זהויות מתנגשות היו עדיין חבויים תחת אתוס שוויוני כביכול ששלט או הושלט בהשראת מפא"י. היא עצמה נבלעה ב-1968 במערך רחב יותר של מפלגות הפועלים, בבחינת אות מבשר להדחתה מן השלטון כעבור עשור. 

מה מכל אלה השתקף בפעילותם של מועדוני התרבות, ו'מלוא' במיוחד? לא הרבה. כמו מוסדות תרבות אחרים בני זמנו היה 'מלוא' תופעה תל-אביבית בעיקרה, ביטוי נאמן לעולמו של היישוב הוותיק שהלך ואיבד עם השנים את אחיזתו במארג המגוון ורב המתחים של החברה הישראלית החדשה. 'מלוא' הזדקן עם חבריו, ועד שגווע, עם פרוץ עידן הטלוויזיה והבידור הקל, נותר מעין שמורת טבע נקיית דעת ואכסניה איכותית לחבורת סופרים ואמנים שתמכו אלה באלה. הוא היה חלק אורגני מרשת ענפה של מוסדות תרבות שנדחסה בקילומטר רבוע אחד במרכז תל אביב, ובהם שישה מתשעת המועדונים שתוארו בספר שלפנינו. הם כבר אינם עימנו, אך הספר מצוותא עד מלוא יהיה מכאן ואילך אבן יקרה בפסיפס תולדותיה של התרבות הישראלית.

 _________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב ההשקה של הספר מצוותא עד מלוא, שנערך בבית הסופר בתל אביב ב-29 באוקטובר 2025. 

פרופסור (אמריטוס) אבנר הולצמן לימד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה נבחר לשמש יו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. avnerhol@gmail.com

יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il