בבית סרגי במגרש הרוסים יש חדר מיוחד במינו, שהכניסה אליו מותרת אך ורק לביצים.
צילום: אבי בלדי
ב. שירותים בחסות הממשלה
עוד שלט משונה (שלא לומר מסריח) מצאנו באחד מחדרי השירותים בתיאטרון ירושלים.
צילום: בני לשם
הבה נאמר שלא על כל דבר צריך להטביע את חותמו של הנדבן או הסייען, ויש דברים שבהם השתיקה עדיפה.
ג. מה קשה פה לרש"י?
ברחוב מלאכי שבשכונת כרם אברהם עומדת ישיבה הקרויה על שם רש"י, גם האותיות שבהן נכתבה הכתובת על הקיר הן האותיות המכונות כתב רש"י (שלמען האמת, כלל אינן שלו. כתב ידו האמתי של רש"י אינו כתוב ב'כתב רש"י').
אבל ראו זה פלא: אין זה רש"י של פירוש התורה או התלמוד, אלא רש"י אחר לגמרי. משפחת נדבנים שאיכשהו הצליחו לחלץ משמם את ראשי התיבות היוקרתיים והנכספים.
צילום: אבישי טייכר
ד. תימן איז קולינג
ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, בתחנת הדלק השנייה, שוכנת לה כבוד כבר שנים מסעדת דרכים בעלת שם מוזר ביותר: 'הלו תימן'. השילוב הזה באמת לא ברור.
עכשיו גם שמנו לב לציור הענקי של המרגלים הנושאים אשכול ענבים.
צילום: טובה הרצל
ה. מזוזת הבירה
ברחוב עץ חיים 3, בשוק מחנה יהודה, יש פאב המכונה בלשון לעז 'ביר באזאר' (אח נוסף נמצא בהמשך רחוב יפו). כראוי לעיר הקודש, שהיא גם עיר הבירה, התקינו בפתחו של הפאב מזוזה מקורית במיוחד בצורת בקבוק בירה...
צילום: יוחנן פלוטקין
ו. אבידות ומציאות
אולי במקרה מצאתם 'שרשרת כסופה של ערסים עם חמסה'?
מודעה בכניסה למלתחות הגברים בבריכת השחייה של ימק"א.
בירושלים אפילו אמני הגרפיטי הם אנשי רוח ויודעי ספר.
בבית הנטוש ברחוב אחד העם, שפעם שכן בו לכבוד בית המלון 'הנשיא', יש ציורי קיר לרוב, אבל רק אחד מתחבר ישירות לירושלים ולמקורות.
צילום: אביב קינן
בכתובת הזו נרמזים שני ספרים: חימו מלך ירושלים של יורם קניוק (שאף הפך לסרט), וכמובן בלק, כלב החוצות של ש"י עגנון, ש'מככב' ברומן תמול שלשום. ועלילותיו ראו אור בספרון מיוחד ושמו כלב חוצות.
האמן לא חתם את שמו, וחבל.
ב. יום שבושים
'שבוש' היא בוצ'אץ' שבגליציה, עירו של ש"י עגנון, אבל מהו 'יום שבושים'?
אם הבנתי נכון, אלה הם בעצם ראשי תיבות של 'שבוע ישיבה' ויש להגות אותם במילעיל (shvushim) ובלי דגש באות ב'. השבו"ש מיועד לתלמידי כיתות י"ב ששוקלים לימודים בישיבות גבוהות, ו'יום השבושים' הוא מן הסתם יום הרשמה למי שרוצה לבוא לשבוע...
צולם בישיבת הכותל בעיר העתיקה.
צילום: ברוך גיאן
ג. תלמוד תורה כנגד כולם?
ברחוב לינקולן 6 בירושלים שוכן כבוד סניף של קהילה נוצרית המכנה עצמה 'הכנסייה האדוונטיסטית של שומרי שבת'. מדובר בזרם נוצרי בינלאומי שחבריו מאמינים בשיבתו השנייה של ישוע (אדוונטיזם). בסניף הישראלי של הכנסייה חברים יהודים שומרי מצוות, ומטבע העניין המיסיונרי הם מבקשים לפנות בעיקר לדוברי עברית.
אין לי שום בעיה אתם, ומי שמעוניין במרכולתם יבוא וייקח. אבל הבחירה לתרגם את Bible Study (לימוד תנ"ך) במונח הכל כך יהודי-מסורתי 'תלמוד תורה', נראית קצת מוזרה, שלא לומר חסרת תום לב.
ראה הוזהרת! אם תשתין אצלנו (או עלינו), במקום בשירותים ברחוב רבי פנחס (בתל אביב), נעשה לך שיימינג ביו-טיוב.
הטכנולוגיה בשירות האדם (צילום: צביקה גילדוני)
ברחוב אבן גבירול 57 בתל אביב נוקטים באמצעים הרבה יותר דרקוניים. כאן לא יהססו גם לחתוך לך – המשתין האלמוני – את הביצים...
צילום: עו"ד אנדרו טרייטל
ב. סגור כשלא פתוח (וההפך)
רון חרמוני-להט עבר לא מכבר ליד בניין אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן והתבלבל לגמרי.
'אולי רק סטודנטים של בר-אילן יכולים להבין מתי פתוח ומתי סגור', כתב לי רון. 'לך תבין אם "ב-ה" הם ימים או ראשי תיבות ברוח המקום'.
הצילום הזה הזכיר לי צילום שאני עצמי עשיתי לפני ארבע שנים בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, מעוזה ומצודתה של תנועת חב"ד, ופרסמתי בפוסט 'פתוח כשפתוח וצ'ק של הרבי'.
כתבתי שם כך:
בעליה של חנות המשקפיים See View הוא כנראה אחד מחסידי חב"ד. וכיוון שראשו בשמיים, עסקי העולם הזה אינם הדבר הכי חשוב בסדר יומו. ברצותו יפתח את חנותו וברצותו יסגור. אין שעות קבועות – סיפר לי דני חיטריק, שהסב את תשומת לבי לשלט – האיש פותח את החנות רק מתי שמתחשק לו...
אבל לשכן בחנות שליד זה נמאס. הוא לא אחראי וגם לא רוצה להיות סוכן המודיעין של האופטיקאי ולענות לכל הלקוחות שבאים, מוצאים דלת סגורה ורוצים לדעת מתי החנות תיפתח שוב.
נמאס לו ולכן הוא תלה מודעה על חלון חנותו שלו, לאמור: האופטיקאי שלידי פותח כל יום (חוץ משבת כמובן), אבל מתי שמתחשק לו. החנות שלו פתוחה רק כשהיא פתוחה. אני לא קשור ולא אחראי, אז בבקשה, אל תבלבלו לי את המוח בגללו.
ג. יידיש בניחוח צרפתי
במרכז סוזן דלל, בנוה צדק שבתל אביב, יחגגו בחודש אפריל המתקרב את פסטיבל היידיש והניגון היהודי. כמה חבל שבמודעות הפרסום של הפסטיבל נחשפת לא רק הגהה מחופפת אלא גם בורות מביכה.
מילא שהיידיש כתובה בצורה מרושלת ('סימאס לידער'? בהתחלה חשבתי שמדובר בשירי SMS, אבל ביררתי והכוונה היא לשיריה של סימא, הסבתא של הזמר, וצריך אפוא להיות: סימא'ס לידער), אבל מה עם העברית?
האות ד' בארמית היא מילת יחס – בעברית פירושה 'ש' או 'של' – והיא אינה עומדת כשלעצמה אלא תמיד מחוברת למילה שאחריה. ולכן: עד דלא ידע (עד שלא יידע) ולא דֶה לא ידע, קמחא דפסחא (קמח של פסח) ולא דֶה פסחא, וכמובן העיר וילנה היא ירושלים דליטא (ירושלים של ליטא) ולא דֶה ליטא.
להפוך את האות ד' ל'דֶה', זו לא סתם טעות אלא בּוּרוּת של עמי ארצות מדאורייתאומדרבנן.
פעמיים 'ירושלים דה ליטא' (תודה לרמי נוידרפר)
על הדרך המציאו אנשי הפרסום של סוזן דלל גם ארץ חדשה: אוקריאיינה...
וגם זרמת מצוינת...
וכאן עברית 'מטובלת' ביידיש...
ד. לאן, לאן הולכת אַת הדרך?
שלטי תחנות האוטובוסים הם מקור לא אכזב לבדיחות וליצנות. הנה שתי דוגמאות:
בכיכר השבת, שבשכונת גאולה החרדית בירושלים, הדביק מאן דהוא דבקית על אחד השלטים, ממנה אפשר להבין לכאורה שקו מס' 732 יוביל אותך ללייקווד.
הבדיחה מובנת רק ליודעי ח"ן. ללייקווד אפשר להגיע רק אם לאוטובוס של אגד יצמחו כנפיים והוא יונע בדלק סילוני. לייקווד היא ישיבה ידועה וגדולה מאוד ששוכנת מעבר לים, במדינת ניו-גרז'י שבארה"ב. מס' 732 הוא אזור החיוג של הישיבה...
ועוד מירושלים.
זאב קינן שם לב לשלט של תחנת אוטובוס אגד ברחוב אגריפס. לקח לו קצת זמן להבין מה זה KI'AKH (כי"ח; רחוב כל ישראל חברים), אבל על 'רמת רכל' או 'רקל' (Rakhel) הוא כבר התקשה להבליג.
אני לעומתו דווקא התפעלתי מהאוטובוסים הנוסעים ל-KAMINITS. לא ברור אם בסוף הנוסע יגיע לקמיניץ פודולסק שבאוקראינה או לקמיניץ ליטובסק שבבלארוס, אבל תחנת ביניים מובטחת בקרית קמיניץ, שהיא שכונה חרדית ותיקה, שנמצאת בשטחה של שכונת נוה יעקב מצפון לירושלים.
לראדין (או ראדוּן), עיירה נידחת השוכנת כשבעים ק"מ מדרום-מערב לווילנה, הגענו בעקבותיו של הרב ישראל מאיר הכהן (1933-1838/9) והישיבה המפורסמת שהקים בה.
הרב הכהן (או כגן, כפי שנקרא ברוסית; צאצאיו אמצו לימים את השם פופקא [קראו: פּוּפְּקוֹ]) – מוכר יותר בכינויו 'החפץ חיים'. כינוי זה דבק בו, עוד בחייו, בזכות חיבורו הראשון שראה את אור הדפוס, ונקרא 'חפץ חיים'. הספר, שהוקדש להלכות לשון הרע, נדפס בשנת 1873 בעילום שם, אך שם המחבר (י"מ כגן) הוזכר בכיתוב ברוסית.
מהדורה ראשונה של ספר חפץ חיים, וילנה 1873
שלוש שנים אחר כך (1876) הוא פרסם ספר הלכתי-מוסרי משלים ושמו 'שמירת הלשון', וגם בו עסק בדרכים להימנע מהליכת רכיל ואמירת לשון הרע. שני הספרים זכו לפופולריות ולהדפסות רבות, אך עד כמה השפיעו? אמרה עממית נפלאה שיוחסה לחפץ חיים (ולמעשה מקורה כבר בברית החדשה, הבשורה על פי מתי, טו 10!) גורסת, כי יהודים שומרי מצוות נזהרים מכל משמר בכל מה שהם מכניסים לפה (הלכות כשרות), אך מזלזלים במה שהם מוציאים מן הפה (ניבול פה, רכילות וכדומה)...
לא היו אלה חיבוריו החשובים ביותר. מבחינה תורנית ייזכר החפץ חיים לדורות בזכות ה'משנה ברורה' – ספר פסקים בן שישה כרכים, על חלק 'אורח חיים' של השולחן ערוך, שהפך לאבן יסוד בפסיקה האשכנזית המאוחרת. ובכל זאת דווקא השם 'חפץ חיים' דבק בו לשעה ולדורות.
אם יש 'גיבור תרבות' בעולם החרדי, שגדולתו וההערצה אליו מאחדות את כל הפלגים והקבוצות, הרי זה החפץ חיים, שנודע לא רק כלמדן מופלג ופוסק אמיץ אלא גם כאדם צנוע וכאיש ציבור בעל קול ייחודי. היו שהטילו ספק (ובהם מקצת נכדיו של החפץ חיים) במידת האותנטיות של התמונות הנפוצות שלו, שנמצאות כמעט בכל בית חרדי המקפיד על 'והיו עיניך רואות את מוריך'. לשונות רעות שאינן פוסקות, שהחפץ חיים מן הסתם היה אוטם את אוזניו מפניהן, טוענות שזה בכלל הקַצָּב של העיירה ראדין!
זו התמונה הנפוצה של החפץ חיים, אך האם זה הוא? בול (לא מתוארך) של 'מרכז בית יעקב' (מקור: Rabbis on Stamps; The Leiman Library)
מכל מקום, בידינו רק מעט תמונות אותנטיות שלו מימי זקנתו, ובכולן הוא חובש מעין כובע מצחייה רוסי ולא מגבעת רבנית רגילה. הנה, למשל, תמונה נדירה, שצולמה בראדין, כנראה בשנת 1933, שנת חייו האחרונה. הרב הקשיש יושב בפתח ביתו, משוחח, כנראה, עם בנו בכורו אריה ליב הכהן פופקא (1938-1861), ומעליהם ניצבת רעייתו השנייה. הרב פופקא (בגבו למצלמה), שכבר בלימודיו בישיבת וולוז'ין היה חבר באגודת הסתרים הציונית 'נצח ישראל', היה יד ימינו של אביו בעריכת כתביו, בעיקר בספר 'משנה ברורה'. הוא כיהן כרב בראדין, משנת 1934 ועד פטירתו, ולא הסתיר את קרבתו הרעיונית והנפשית לתנועת 'המזרחי' ולציונות. הוא גם כתב זיכרונות חשובים ושרטט קווים ביוגרפיים ראשונים על אביו.
זה לא מכבר רעשו וגעשו הרשתות החברתיות של העולם החרדי כאשר נחשף סרט תיעודי קצר, שצולם בפתיחת 'הכנסייה הגדולה' של אגודת ישראל, שנערכה בווינה באוגוסט 1922, ובין הבאים צולם גם החפץ חיים. חמש-עשרה השניות שבהן הוא נראה עוררו ריגוש גדול במיוחד, וזר לא יבין זאת.
הנה זה (תזמון: 0:48):
עוד לפני שנכנסנו לעיירה עצרנו ליד בית הקברות. בכניסה הוצבה קונסטרוקציית מתכת ענקית ומכוערת בסגנון 'ניאו-יהודי', שעמודיה יוצרים מעין מגן דוד.
מרחוק כבר אפשר היה לזהות את 'ציוּן' קברו של החפץ חיים.
כך נראה המקום בצילום שנעשה בשנות השלושים, לאחר פטירתו של החפץ חיים. ליד ה'אוהל', ש'עטף' את המצבה, נבנה, ככל הנראה, מבנה של ממש ששימש בית מדרש. אומנם, ייתכן שהצילום – שניכר בו שהוא מעובד – אינו משקף את המציאות, אלא רק ניסיון לאיסוף כספים כדי לבנות בעתיד בית מדרש. מכל מקום, מאומה מזה לא נשאר.
מקור: שמואל ק' מירסקי (עורך), מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק 1956, עמ' 213
אחוזת הקבר המחודשת והמשופצת נבנתה בסגנון 'מזרחי' משהו. המצבה הוקמה על ריצוף שיש חדש, ומעליה, כמין חופת אבן, נבנה גגון הנתמך בארבעה עמודים ועליו כיפה.
על המצבה המשוחזרת – שכמובן איננה מקורית, והסגנון 'המיושן' של האותיות מטעה – נרשמו שבחיו של החפץ חיים ובתחתיתה רשימת כל כתביו. תלמידי איתם הנקין, שבעבודת הדוקטורט שלו כותב ביוגרפיה ביקורתית של החפץ חיים, מסר לי, כי המצבה המקורית השתמרה גם אחרי המלחמה, ויש תמונה שלה כשהיא שקועה מחציתה באדמה, אך היא נעלמה במהלך התקופה הסובייטית.
סביב המצבה, כיאה ל'צדיק' גם אם הוא ליטאי, מפוזרות אבנים קטנות ופתקאות ('קוויטלעך') בסגנון חסידי. בפתקאות רושמים הפוקדים את הקבר את מְרי שיחם ומפצירים במנוח, שבוודאי מצוי במקום טוב תחת כנפי השכינה, כי יפעל עבורם למעלה בכל הקשור ל'חַיֵי, בַּנֵי וּמְזוֹנֵי' (בריאות, ילדים ופרנסה).
את תשומת לבי לכדו שתי לְבֵנִים אדומות, שנשרפו היטב בכבשן, ומישהו טרח להביאן לכאן מארץ מרחק. על הלבֵנים נחרטו כתובות בקשה בעברית, מעין 'קוויטל לנצח', שפגעי הזמן לא יוכלו לו, לפחות לא בזמן הקרוב.
'בס"ד. כשם שאב[ן] הזו בערה באש והתחזכה [!], כך תבער אש התורה בלבי ובלב בני. שלומו [!] בן יהודה, דני בן יהודה, יעקוב [!] בן יהודה [עוד שמות מאותה משפחה]'
'כשם שהאבן הזאת בערה [ו]רתחה באש, כך ירתח ויבער לב בני ישראל מאד נ"י באש האהבת תורה. אמן כן יהי רצון. וזכות החפץ חיים זצ"ל יגן עליו אמן'
מה מקורו של מנהג מסקרן זה?
איתם הנקין הפנה את תשומת לבי ל'ספר זכירה' מאת מחבר ליטאי ושמו זכריה סימנר, שנדפס לראשונה בהמבורג בשנת תס"ט (1709), ובו אוסף גדול של סגולות שונות ומשונות. בין היתר מוצעת שם (בעמ' נח) סגולה 'למי שיצא חס ושלום לתרבות רעה':
יקח לבינה חדשה אחת וישים בתנור של אש שהוסק בע"ש [בערב שבת] לחלות ... ויניח שם עד שבת שניה ... ואחר כך יקח משם הלבינה ו[י]כתוב שמו של פלוני ושם אמו, וכשם שהלבינה זה בוער בתנור אש כן יבער הלב של פב"פ [פלוני בן פלוני] שיצא לרעה, שיתהפך לבו לשמים לטובה. ואחר כך יאמר הכותב זה עליו גם כן כך ג"פ [ג' פעמים], ואחר כך ישים הלבנה בקבר צדיק אחד, והנח שם שבוע אחת ותראה פלאים, וזה בדוק.
מנהג זה התגלגל מאוחר יותר למשפחותיהם של משומדים. שמואל שרירא ואברהם רכטמן, סטודנטים צעירים, שבקיץ 1912 נלוו למשלחת האתנוגרפית הידועה של ש. אנ-סקי, סיפרו, כל אחד בנפרד, על מנהג ה'שמד-ציגל' (לִבְנֵי-שְׁמָד).
כתב שרירא:
מענינות מאד הן 'לבני השמד'. מנהג היה אז בעיירות ישראל שבאוקראינה: איש כי ימיר את דתו, ולקחו בני משפחתו לבנה וחקקו עליה כדברים האלה: 'כשם שהלבנה נשרפה באש, כך ישרף לב פלוני בן פלוני לדת ישראל'. את הלבנה הזאת היו שמים על קברו של הצדיק. סגולה זו נחשבה לבדוקה ומנוסה ('עם אנסקי במסעותיו', דבר, 8 בנובמבר 1940).
ואילו רכטמן זכר נוסח שונה במקצת:
'כשם שהלבנה הזו בוערת באש, כן יבער לב פלוני בן פלונית שיצא לתרבות רעה, שיהפוך לבו לשמים לטובה' (אברהם רעכטמאַן, ייִדישע עטנאָגראַפיע און פאָלקלאָר, בואנוס איירס 1958, עמ' 122-120).
אפשר להניח שמי שהניחו כאן את הלבנים – ואני מניח שאלה ישראלים ('ליטאים' או חוזרים בתשובה) – 'ייבאו' לכאן את המנהג ממקום אחר, אך מניין? הנה לפנינו חידת פולקלור מעניינת.
לא הרחק ממצבתו של הרב הגדול והיחיד, קבר אחים המוני ליהודי ראדין שנרצחו בשואה, ב-8 בחודש מאי 1942. על פי הנכתב במצבה הם היו 2,130 במניין.
המשכנו לעיירה והנה הכביש חסום וצריך להיכנס בדרך עוקפת. בדיוק היום מציינים בראדין פסטיבל מקומי שנתי.
בשמחה אנו ניגשים לדוכנים המאולתרים שבהם נמכרים חפצי נוי מקומיים ועבודות עץ ומקלעת. 'ברווז הביצים' שקניתי ביריד של ראדין כבר מפאר את חלון המטבח הירושלמי שלנו...
בכיכר המרכזית הוקם אוהל צבעוני, בתוכו במה ועליה כבר נערכות חזרות למופע מוזיקלי שיתחיל בעוד כמה שעות.
צילום: נעם נדב
לצד הבמה אנו מופתעים לגלות שורת צעירים ובידיו של אחד מהם דגל ישראל המתנפנף ברוח. האומנם ידעו אנשי ראדין על בואנו והכינו לנו הפתעה?
ובכן, לא ולא. מתברר כי החגיגות הראדינאיות כוללות בתוכן ייצוג לכל הלאומים שחיו במקום לפני המלחמה, ויהודים כמובן בכללם. מבט מקרוב הראה לנו כי למרגלותיהם של העומדים בסך נכתב ברוסית בגיר 'ייבריי', כלומר 'יהודים'.
ממשיכים הלאה. ברחוב סמוך הוקמו מעין 'מיצגי עמים' (טטרים, יהודים, צוענים), ואנו ניגשים לבחון מקרוב איך מציגים אותנו.
המיצג הורכב משולחן צנוע ועליו נפרשו מאכלים המזוהים כביכול עם העם הנבחר. מצאנו שם פיתות מוזרות למראה, דגים מעושנים, שאמורים כנראה לייצג את הגעפילטע פיש, ותפוזים.
ומאחורי השלחן עמדו שתי בובות גרוטסקיות של בני זוג יהודים.
כך אפוא נראים יהודיים מדוּמְיָנים בבלארוס של המאה ה-21. הגבר עטור כמובן בפאות, כי הרי כך אמורים להיראות בחורי הישיבה בראדין (אף על פי שבחורי ישיבת ראדין לא גידלו פאות)...
מאחורי הבובות נתלה שלט בריסטול לבן ועליו נכתב בעברית 'שלום', אבל בהפוך... במחשבה נוספת, האם אין זה מייצג בצורה קולעת את המציאות העגומה במזרח התיכון.
שתי הנשים החביבות, שאכלסו את העמדה, סיפרו לנו כי מצאו את המילה 'שלום' באינטרנט. הן לא העלו על דעתן שיש שפה בעולם שנכתבת מימין לשמאל, ולכן העתיקו את מה שראו.
אנו ממשיכים כמה עשרות מטרים במורד הכביש והנה נגלה לעינינו בניין ישיבת ראדין והוא מוקף בעצים וטובל בדשא מוריק. היום משמש המבנה המטופח כאולם קולנוע.
בכניסה כבר ממתין לנו 'ההיסטוריון המקומי' של העיירה, ובידו שקית ניילון צהובה ומפתחות לבניין.
קצת היסטוריה.
באמצע שנות השישים, עם נישואיו לבת המקום, הגיע החפץ חיים לראדין (הוא אומנם נולד בעיירה זֶ'טֶל ולמד בווילנה, אך בראדין חי רוב ימיו). תחילה שימש כרב העיירה אך בשנת 1869 פרש מרבנותו וייסד ישיבה קטנה ותלמידים בה מעט (כשלושים, על פי עדותו שלו). קשים היו תנאי הלימוד, אך הישיבה הלכה וגדלה ככל שהתפרסמו חיבוריו ושמו נודע לתהילה. בשנת 1886 הוא מסר את הניהול השוטף של הישיבה לידי חתנו הירש לוינזון (בסופו של יום, הישיבות הליטאיות הקדושות לא היו רכוש הציבור אלא קניינה של משפחת המייסד), והלה הפך אותה לישיבה על-קהילתית גדולה, על פי הדגם של ישיבת וולוז'ין. מכאן ואילך לא נשא עוד החפץ חיים תפקיד רשמי בישיבה, אף שהיה מעורב בענייניה, השמיע מזמן לזמן שיחות מוסר בפני התלמידים, גייס עבורה כספים וכמובן שהשפיע עליה מיוקרתו.
האגדות העממיות מספרות כי החפץ חיים ובני משפחתו התפרנסו מחנות המכולת שהחזיקה אישתו ולה סייע ככל יכולתו, אך מותר להטיל ספק בכך. את רוב מרצו הוא השקיע בכתיבת ספריו ובעסקי ציבור. ועם זאת, צניעותו והקפדתו על מצוות שבין אדם לחברו הוציאו לו שם ופרסום בכל רחבי העולם היהודי. הוא הפך להיות 'הגדול' שבגדולי התורה, שרבני ליטא וראשי הישיבות משחרים לפתחו ומייחלים למוצא פיו. החפץ חיים חי ופעל תחת שני משטרים שונים: במחצית הראשונה של חייו – ברוסיה הצארית; ואילו במחצית השנייה – בפולין החדשה והעצמאית. נסיבות חייו העמידוהו בתקופה רבת אתגרים ליהדות החרדית: לא רק חילוּן גובר והולך וירידת קרנם של הרבנים ולומדי התורה, אלא גם עליית כוחן של התנועות הלאומיות ובראשן הציונות ותנועות הפועלים. התחרות על לבו של הנוער היהודי הייתה רבה, והחפץ חיים עשה כמיטב יכולתו. כך למשל הוא תמך ללא סייג בפעילותה הפוליטית של 'אגודת ישראל' והעניק את חסותו לרשת החינוך החרדית לבנות 'בית יעקב'.
חיבור הלכתי מעניין במיוחד פרי עטו, שמצביע על רגישותו ל'רוח הזמן', נקרא 'מחנה ישראל' (וילנה 1881) והוא נכתב עבור חיילים יהודים המשרתים בצבא הרוסי. אנקדוטה ידועה מספרת כי כאשר שאלו אותו חיילים יהודים אם מותר להם לאכול בשר טרפה כאשר אין בררה ואין אוכל אחר, אמר להם החפץ חיים: מותר לאכול, אבל אל תלקקו את האצבעות...
מהדורה ראשונה של 'מחנה ישראל', וילנה תרמ"א (מקור: HebrewBooks)
בשנת 1904 נמסרה ראשות הישיבה לרב נפתלי טְרוֹפּ (1928-1871), צעיר בן 33 שהגיע מישיבת סלובודקה וכבר קנה לו שם של למדן וחקרן מעמיק ב'שיטת בריסק'. טרופ, שגם היה חניך תנועת המוסר, הצטיין באישיות חמה וקורנת וכמובן גם כמורה שמוסר שיעורים. בשנת 1907 הוא גייס את חברו, 'המשגיח' ירוחם ליבוביץ ממיר, דמות מיתולוגית בעולם הישיבות, והלה פעל בישיבה עד שנת 1910 (אז נאלץ לפרוש בשל מחלוקת פנימית בקרב תלמידי הישיבה). השילוב של ראש ישיבה שהוא למדן מופלג ושל משגיח מוסרי נערץ, ששניהם חוסים בצלו של החפץ חיים הדגול, הפך את ראדין אבן שואבת למאות צעירים בני תורה.
הרב נפתלי טרופ (1928-1871)
המשגיח ירוחם ליבוביץ (1936-1873)
ככל שגדל מספר התלמידים כן גדלו גם צרכיהם החומריים. מבנה הישיבה הקודם נהרס ובמקומו החל להיבנות בשנת 1912 בניין חדש, שהחפץ חיים היה מעורב בגיוס הכספים להקמתו. הבניין נחנך ב-1913 בטקס חגיגי.
על חנוכת הבית דווח בעיתון הצפירה, בז' בתשרי תרע"ד (8 באוקטובר 1913). הכתבה, שנחתמה בידי 'אחד מן התלמידים', מציגה את הישיבה, ראשיה ותלמידיה בצורה ביקורתית מאוד: המקום נידח, הנוף מדכא ו'רוח העצבות' שוררת בכל תוקפה. כ-250 תלמידים נמצאים בישיבה, רובם בני 17-16, והם חיים בעוני מחפיר. אומנם, לרבים מהם אין מושג קלוש מן הספרות העברית החדשה, ועדיין לא מעטים 'הריחו כבר את ריח ההשכלה' ושואפים לפרוץ את חומות הברזל של בית המדרש. אך לשווא – ראשי הישיבה מדכאים את רוחם השואפת לחופש. הכותב מספר על חגיגות חנוכת הבית ועל קומץ תלמידים שניסה לשיר את 'התקווה' והושתק על ידי אחד הקנאים. כמה חבל, מסיים הכותב, שעסקני התנועה הציונית אינם שמים לב 'אל אלפי הניצנים האלה, שהיו יכולים לגדל גם פרחים גם פירות בשדה התחיה של אומתנו'.
כך נראה הבית בהיבנותו:
וכך נראית חזיתו היום.
באוגוסט 1915, כשקרבו קווי החזית של מלחמת העולם הראשונה לפלך וילנה, נדדו תלמידי הישיבה וראשיה מזרחה, ועל קורותיהם בימי נדודיהם אפשר לקרוא בספרו החדש של ד"ר בן-ציון קליבנסקי, 'כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה' (מרכז שזר, תשע"ד). רק בשנת 1921, ולאחר תלאות רבות, חזרה הישיבה לראדין – עכשיו כבר בתחומיה של פולין החדשה. הרב טרופ, שכבר היה חולה ורצוץ, מת ב-1928, עוד בחייו של החפץ חיים, ונקבר בראדין. חמש שנים אחריו מת החפץ חיים והוא בן 94.
לוויתו של החפץ חיים החלה בחצר הישיבה, בדיוק במקום שבו אנו עומדים עכשיו.
לווית החפץ חיים. מימין בניין הישיבה. הבניינים שבמרכז התמונה אינם קיימים עוד.
אנו נכנסים פנימה. אולם הישיבה לשעבר חולק לשניים. במבואה, אולם ריק בעל תקרה כמו אקוסטית, שלא ברור למה בדיוק הוא משמש, ובו פזורים חלקי ריהוט.
בחלק השני, כורסאות אדומות ומסך – אולם קולנוע...
כיוון שלמדנו מן החפץ חיים להשתדל שלא לדבר בגנותו של איש, יהודי ושאינו יהודי, לא נדבר סרה בתושבי המקום שהפכו מקום של תורה לבית קולנוע. אדרבה, נשבח אותם על כך שלכל הפחות שימרו את המבנה כפי שהיה ולא השאירוהו עזוב ונטוש.
ונסיים, איך לא, בשיר המתבקש: 'מי האיש החפץ חיים ... סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו' (שלום ממש, ולא 'םולש'...), בלחנו היפהפה והמוכר של ברוך חייט (צ'ייט).
