'חלות ויז'ניץ' הן מוסד בני-ברקי ידוע ואין אישיות מפורסמת שמבקרת בעיר ולא מוזמנת לבקר גם במאפייה. בשנת 1953, בעיצומם של ימי הצנע, הוקמה המאפייה על ידי עולה חדש מחסידי ויז'ניץ. מאז נוספו למאפייה מכונות אוטומטיות העושות את רוב העבודה, אבל קליעת
החלות (ויש כמה מיני חלות), נעשית עד היום בעבודת יד. פרט לחלות אופים במקום גם כמה סוגים
של לחמניות, שהן מרכיב חשוב בשולחן האוכל של חתונות, אירועים ושמחות בחברה החרדית.
עיקר תהליך אפיית הלחמניות נעשה במכונות האוטומטיות, אבל ציפוי הסומסום
נעשה ידנית. הפועל קודם מתיז על הלחמניות שמן מאכל מצינור, ואחר כך זורה עליהן בידו
את גרגרי הסומסום.
לב המפעל הוא שולחן הקליעה. ביום רגיל עובדים לידו כשישה פועלים ערבים
מיומנים. המכונה פולטת נקניקי בצק, והפועלים, במהירות מופלאה, קולעים לחמניות קלועות
(שלושה מינים) וחלות.
באסם קולע לחמניות כבר כעשרים שנה.בלי להסתכל, הוא קולע במהירות כזאת שלא ניתן
לעקוב אחריה. בימי שישי, כשהמאפייה עובדת בשיאה, באים קולעי חלות נוספים.
יש הבדל בין חלה רגילה לבין מה שנקרא 'לחמניית עוגה'. כל האוכל לחם חייב בנטילת ידיים ובבִּרְכַּת 'המוציא
לחם מן הארץ'. כידוע, אם יש אקדח במערכה הראשונה הוא יירה במערכה השלישית, וגם כאן אם בירכת 'המוציא' בראשית הסעודה, אתה מחוייב בברכת המזון בסיומה. זו ברכה ארוכה יחסית, שאותה יש לומר ביישוב הדעת ובלי להסתכל בשעון. לעומת זאת, על
עוגה מספיק לומר ברכה קצרה 'בורא מיני מזונות', ובסיום הארוחה אפשר להסתפק בברכת מזון קצרצרה הקרויה 'ברכה אחת מעין שלוש'. 'סידור' זה מתאים לשומרי מצוות הבאים לביקור קצר בחתונה (בדרך כלל אין הם מהקרובים והמקורבים, ולכן אינם משתתפים
בסעודה וגם אין מצפים מהם להביא מתנה). עבורם מכינים
לחמניות קלועות, שבצקן נילוש במי פירות (כאן במיץ ענבים) ולכן הן בגדר עוגה. ללחמניות-עוגה אלו מצמידים מדבקות מיוחדות ('מזונות' או 'נילוש במי פירות') כדי לזהותן.
ויש עוד מוצר ייחודי שאפשר לכנותו 'מגה-חלה'. אלה הן חלות ענקיות הנאפות לאירועים מיוחדים. כך למשל בחתונות, בהן נהוג לשבור חלה גדולה מעל ראשיהם של בני הזוג אחרי החופה, טרם כניסתם ל'חדר הייחוד', וכן בטקסי פדיון הבן או בחגים. בימי שישי נאפות
חלות ענק אלה עבור ה'טישים' שעורכים אדמו"רי החסידים.
הנה החלה הענקית של הרבי (במקרה זה: טיש פורים בחסידות נדבורנה בבני ברק, 2015):
וכאן טקס הנפת החלה מעל ראשיהם של בני הזוג הנישאים ובציעתה:
בשבת, 27 בינואר 2018, מת פרופסור משה נגבי, והוא בן 69 בלבד. נגבי, הפרשן המשפטי הוותיק של 'קול ישראל' ותאגיד השידור ומומחה לתקשורת ולאתיקה עיתונאית, היה עמוד האש שהלך לפני מחנה מבקשי הצדק, הדין והאמת בישראל. גם בשנים האחרונות, כאשר התמודד עם מחלת הסרטן, לא חדל מלהשמיע את קולו ברמה, בעיקר בתוכנית הרדיו הוותיקה, שהייתה מזוהה עמו, 'דין ודברים'. קולו כבר היה חלוש, אך חד, ברור וצלול. משימת חייו הייתה מאבק בשחיתות וברוע, והגנה, בכל יכולתו הדלה, על זכויות האדם והחלש, על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי וחופש העיתונות. נגבי כבר הוספד כראוי לו בכל אמצעי התקשורת, וגם על ידי נשיא המדינה, ואני איני בא אלא להוסיף אבן קטנה למצבה המפוארת שראוי שתוקם לזכרו.
הנה סרטון קצר מאירוע שהתקיים בירושלים לפני כחצי שנה (יולי 2017) ובו דיבר נגבי על אתיקה ופוליטיקה באקדמיה:
את משה נגבי הכרתי מרחוק. פגשתי אותו לראשונה ב-1984, כשהייתי בקורס כתבי חדשות של קול ישראל. במהלך הקורס התנסינו גם בעריכת חדשות. זה היה בבניין הישן של רשות השידור, ברחוב הלני המלכה בירושלים, ונגבי, שהיה אז כבן 35, כבר נחשב לאחד מעורכי החדשות המנוסים והסמכותיים. בשנות התשעים פגשתי אותו שוב באקראי, שעה שכמוני הביא והוציא את ילדיו מבית הספר 'תל"י בית וגן', שהיה סמוך למקום מגוריו.
ושוב 'נפגשנו' לפני כמה שנים, כאשר התברר לי שהוא קורא מושבע של בלוג עונג שבת...
שלא לטובתי נקלעתי בשנתיים האחרונות ללבה של פרשייה משפטית מטרידה. לא הייתי מספר עליה כאן, אלמלא הייתה קשורה במישרין לבלוג ולמשה נגבי.
ומעשה שהיה כך היה: בראשית שנת 2016 תבע אותי לדין הצלם דן פורגס, בשל 'הפרת זכויות יוצרים' לכאורה, וזאת משום שהצגתי בבלוג תמונה של המשורר והזמר יעקב רוטבליט, שהוא צילם במו-מצלמתו. אין צריך לומר ששיבצתי את התמונה הזו בתום לב, בפוסט שהוקדש לגלגולי שירו של רוטבליט 'השריקה של התנועה'. כמה חודשים קודם לכן התנפל עליי אותו פורגס, כשמצא שהשתמשתי בבלוג בתמונה של הפסל המנוח מנשה קדישמן, שגם אותה צילם. כמובן שבשני המקרים נתתי קרדיט לצלם – הרי כך הוא הגיע אל התמונות! – וכמובן שהסרתי את התמונה של קדישמן מיד כשפנה אליי, וכמובן שהתנצלתי בפניו והסברתי לו את טיבו של הבלוג. אבל זה לא הספיק לו – הוא רצה גם כסף. תמונתו של קדישמן, שבה השתמשתי, פורסמה באתר העיתון הבריטי גרדיאן, שהתיר במפורש שימוש לא מסחרי בתמונות שמופיעות בו, אבל בכל זאת הסכמתי לפצות את הצלם ולרכוש ממנו את 'הזכות' להשתמש בתמונה. שילמתי כמה מאות שקלים על פי דרישתו, ולמרות שעתה יכולתי להשתמש בתמונה לא החזרתי אותה לבלוג, שכן טעם רע ומר עלה ממנה. באותה שעה לא עלה בדעתי לערוך חיפוש בבלוג, שמא השתרבבה לשם תמונה נוספת פרי מצלמתו של אותו צלם דגול. תמימות הייתה בי! כאמור, לאחר כמה חודשים גילה פורגס את התמונה הנוספת של רוטבליט. עתה כבר נחשבתי בעיניו ל'פושע סדרתי', ועל כן עליי להיענש, ובגדול. ומי אם לא הוא יהיה זה שילמד אותי לקח שאותו לא אשכח? לא אפרט כאן את כל מהלכי המשפט המופרכים שעברתי 'בזכותו'. הוא טען כי לא רק שהפרתי את זכויותיו אלא גם פגעתי בפרנסתו ו'במוניטין המקצועי שלו'. לא פחות. בנוסף, טען כי הכפשתי את שמו ועשיתי לו 'שיימינג' בבלוג, כאשר סיפרתי לקוראים על קיומה של תביעה נגדי! הוא דרש ממני סכום כסף פנטסטי, שאותו, כמובן, לא הסכמתי לשלם. עֶמְדָּתי העקרונית הייתה כי עשיתי בתמונה 'שימוש הוגן', ובלוג עונג שבת חוסה תחת סעיף ייחודי זה בחוק זכויות יוצרים, שכן הוא עוסק במחקר ובלימוד ואינו נושא אופי מסחרי. הליכי המשפט התנהלו בבית המשפט לשלום בירושלים, בפני השופטת מיכל הירשפלד. לאחר יגיעת דברים רבה הסכמתי לשמוע בעצת עורכי דיני המצויינים, פרופ' אביעד הכהן ועו"ד משה יפה. הם טענו בפניי כי עדיף לי להוריד את הנושא מסדר יומי, לא למשוך את העניין עד סוף כל הדורות וגם לא לצפות לפסיקה עקרונית בדיני זכויות יוצרים. לפיכך, שני הצדדים הסכימו שהשופטת תפסוק בתביעה ללא צורך בהנמקה. וכך, ב-29 במאי 2017, פסקה השופטת כי על הנתבע (כלומר עליי) לשלם לתובע 1,500 ש"ח (הוא ביקש 20,000 ש"ח!), הוצאות משפט (375 ש"ח) ושכר טרחת עורך דינו (500 ש"ח) – שילמתי לו בסך הכול 2,630 ש"ח, כולל מע"מ. לא נעים, מרגיז ומקומם, אבל כל מי שמתמצא בתחום זכויות יוצרים מבין שמדובר בסכום מגוחך, ולמעשה התובע יצא וידו על התחתונה, בוודאי ביחס לציפיותיו המוקדמות 'לעשות קופה' על חשבוני. לא אכחיש כי תביעה זו, שהעמידה בסימן שאלה את יכולתי להמשיך ולהפעיל את הבלוג מתוך שמחה של יצירה, גרמה לי עגמת נפש רבה, בזבוז זמן והוצאות כספיות. אבל עובדה שהתביעה לא שברה את רוחי ובינתיים אני ממשיך... ובחזרה אל משה נגבי.
יישר כוח ותודה רבה על העונג הצרוף – האינטלקטואלי והרגשי – שאתה מנחיל, ולא
רק בשבת. אשר לתביעה הקנטרנית, גם אני מוכן לסייע בהדיפתה.
ואכן, כאשר היה עליי להגיש את תגובתי לכתב התביעה, החלטתי לצרף לה גם 'תצהירים', שיבהירו לשופטת את נסיבות העניין, את ההקשר הרחב ואת אופיו הייחודי של הבלוג. מליצי היושר, שדיברו בזכותי ובזכות הבלוג (וזו הזדמנות נוספת להודות להם), היו הסופר חיים באר, הצלם ברוך גיאן, פרופסור אסא כשר, וכמובן משה נגבי. כשביקשתי מנגבי שיצרף את קולו, הזכרתי לו את פגישותינו הקודמות ב'קול ישראל' ובבית הספר. וכך ענה לי בצניעות אופיינית (10 במאי 2016):
דוד היקר, שבת שלום,
תודה רבה על תשובתך. היא ריגשה אותי מאד. בעוונותיי לא זכרתי
את פגישותינו בעבר (מה שאני יכול לומר להגנתי זה רק שהזאטוט[ית] שגררתי לתל"י
הוא היום לפחות בן 30 (זה גיל התאומים שלי. אחותם, שהיתה במחזור הראשון של
תל"י, אף גדולה מהם...).
כבר שנים שאני באמת מתענג על העונ"ש, ואף חולק ומפיץ אותו
לחברי הקרובים. אני פְרִיק של היסטוריה בכלל ושל היישוב בפרט, ולכן הנאתי רבה. גם
מהבחינה הזאת, אני שמח שלא נתקעת ב'חדר החדשות'. אני מבין את ההתלבטות המשפטית. גם אני ויתרתי כמה פעמים על
התכתשויות עם מנוולים בבית המשפט כדי לחסוך באנרגיה נפשית ולהתרכז בעיקר. מכל מקום, אשמח לתרום לכל מה שאתה ואביעד תחליטו.
ושוב, יישר כוח!
בהוקרה רבה, משה
ואכן הוא תרם את תרומתו. אין זו, מן הסתם, היצירה המשפטית המפוארת ביותר שכתב משה נגבי מימיו, אבל היא יקרה לי מאוד. לזיכרו המבורך והטוב, אני מביא כאן את שני העמודים שכתב על בלוג עונג שבת.
אם יש בלוג אז צריך גם המנון, ויש לנו שניים כאלה ובמגוון סגנונות.
א. עונג שבת, 'בצליל מסולסל'
מין מתנת יום הולדת לבלוג עונג שבת קיבלתי מהזמרת המצוינת יונית שקד גולן, שהוציאה לפני כמה שבועות סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה רחוק מדאגות. השיר שאותו היא כתבה, הלחינה ושרה נקרא 'עונג שבת'. המעבד המוזיקלי הוא דניאל סלומון.
ולמי שמעדיף את עונג שבת שלו עם טאץ' אשכנזי יותר, הנה הביצוע הנהדר של לואי דָנְטוֹ לשיר נהדר ביידיש שנקרא 'עונג שבת', ובמילים אחרות, ארומטיות יותר, 'עוֹיְנֶג שָׁבֶּס'.
על גלגוליו של שיר זה כתבתי ברשימה לכבוד יום ההולדת השלישי של הבלוג, כאן, וזו הזדמנות לחזור ולאוורר אותה, ולוּ לצורכי השוואה עם שירה של יונית שקד גולן. האוכל ממלא תפקיד חשוב בשני השירים...
לא רבים מכירים את השיר היפה והמתקתק הזה, שניחוחות של שמאלץ וקוגל אופפים אותו. השיר נכתב בשנת 1912 או 1913 על ידי שלמה שמולביץ, שנקרא גם סולומון סְמוֹל (1943-1868). שמולביץ זכור לטוב בשל היותו המחבר והמלחין המקורי של 'מכתב לאמא', שיר שהקדשתי לו רשימה מיוחדת בעונ"ש.
הנה 'עונג שבת' שלו בפי אחד מגדולי זמרי העם ביידיש, החזן לואי דנטו (2010-1929). ההקלטה נעשתה במונטריאול בשנת 1991.
השיר שולב בהצגה שנקראה 'לעבעדיקא יתומים' (היתומים החיים), שנכתבה על ידי השחקן והמחזאי הפורה איזידור (יצחק) זוֹלוֹטָרֶבְסְקִי (Zolotorevsky). לא הרבה ידוע על ההצגה פרט לכך שהיא זכתה כנראה להצלחה והוצגה פעמים רבות בשנים 1914-1913 ב-People's Theater ('פּיפּלס-טעאַטער') שברחוב באוארי 201 (Bowery) בניו יורק. כוכב ההצגה היה יעקב אדלר, אך את השיר 'עונג שבת' שרו כדואט אנני טוֹמָשֶׁבְסְקִי (אחותו הצעירה של השחקן המפורסם בוריס טומשבסקי) ופיטר (פתחיה) גְרָף. השיר הולחן על ידי יוסף רוּמְשינסקי (1956-1881), מגדולי המלחינים של תיאטרון היידיש האמריקני, שחתום על מאות רבות של שירים.
שלמה שמולביץ, לידער, ניו יורק 1913, עמ' 160-159
קשה לתרגם את השיר בחרוזיו, ולכן נסתפק בתרגום מילולי (שהכין עבורי יהושע מונדשיין ז"ל):
העונג שבת בכל בית יהודי,
בטוהר, ביופי, גדוֹלה היא הנחת,
הפינות זוהרות וכל מאכל מוכן כדבעי,
על כל פנים שרויה שמחה.
חלות נאות מונחות על השולחן,
מכוסות במפית צחה,
בחיי, כל הבית מריח
מצימֶס, מרק, בשר ודגים.
הוא בא מבית הכנסת ואומר לרעייתו:
'שבת שלום', בניגון ובנועם לשון
והיא משיבה לו: 'שבת שלום'.
אחרי הסעודה ואחרי הזמירות,
כשהנר כבה,
אז מתחילים להרגיש את עונג שבת...
אין שום דבר טוב יותר עבור שבת.
[תרגום של גרימי גלעד]
פזמון: העונג שבת הוא טוב מאוד ונעים, הו מה נעים הוא עונג של שבת,
מפני שרק השבת מביאה מנוחה ליהודי, רק בה ינוח היהודי מעט.
הוא [היהודי] מתחדש, משתחרר מוצא מנוח וכוח,
העול הקשה יורד, עוּלוֹ של חול מוּסר,
שמח כמו בן מלך שבוע זה אותו ישא
זה מחזק אותו לכל השבוע, כולו פורח, שמח,
ברוח ובמזל, רוחו טובה עליו,
העונג שבת הוא כמו תכשיט יקר. עונגה של השבת – תכשיט זהב.
בבוקר הוא הולך להתפלל בבית הכנסת,
החזן וה'משוררים' שרים שם לרוב
הוא בא אחר התפילה, ורק כדי להעביר את הזמן,
חוזר הוא על הניגונים לפני אשתו...
היא מביא את הצ'ולנט שהוא ממש לתפארת,
הקוּגֶל, המעיים (קישקע), שממולאים בדברים טובים...
הכל מעשה ידיה.
זה מעדן! תגידו מה שתרצו.
אחרי האוכל, תענוג
לשכב לישון,
לכבוד שבת.
אחר כך מצא אצלה כוסית של משקה חם
שהיא הכינה עוד מערב שבת.
אין שום דבר טוב יותר עבור שבת.
פזמון...
יותר ממאה שנים מפרידים בין שני השירים הללו, של שלמה שמולביץ מכאן ושל יונית שקד גולן מכאן, ובכל זאת יש דבר אחד גדול משותף להם: עונג שבת מזוהה עם אוכל יהודי טעים...
וזה מזכיר לי את הסיפור המופלא שהביא אלתר דרויאנוב בספר הבדיחה והחדוד הנצחי שלו:
ספר הבדיחה והחדוד, א, תשט"ז, עמ' שיח
'זה מעדן! תגידו מה שתרצו' –הצ'ולנט והקישקע של מסעדת שמוליק כהן
עוד שנה עברה על בלוג עונג שבת, ושוב אני שמח לחגוג עם הקוראים את הלא יאומן (לפחות מבחינתי).
ב-19 בפברואר, בעוד יומיים, נציין מלֹאת שש שנים לעלייתו של הבלוג לאוויר המרשתת. שמחה גדולה לי, וגם לקהילת האוהדים הגדולה שבכל פעם מפתיעה ומשמחת אותי מחדש. זו אפוא הזדמנות להגיש לקוראי הבלוג מעין סיכום שנתי.
נכון להיום התפרסמו בבלוג עונ"ש מאז היווסדו 1,198 רשימות ('פוסטים'). בדרך כלל, אני מפרסם שלושה פוסטים חדשים בכל שבוע, ומאז פוסט יום ההולדת הקודם התפרסמו כאן 144 פוסטים. לא רע...
תודה גם לאלה ששלחו לי רשימות פרי עטם, אך מסיבות שונות הן לא התפרסמו. תודה לידידי ושכני הטוב, המאייר נעם נדב, שעיצב את הלוגו הקבוע של הבלוג, ותורם בכל שנה ברכת יום הולדת חדשה ושנונה.
השמות שפורטו לעיל הם רק של אלה שכתבו פוסטים חתומים, אבל לצדם יש לזכור גם עשרות רבות של קוראים ששולחים לי כל הזמן מידע מרתק, צילומים מקוריים, קוריוזים משעשעים, וכמובן את מאות המגיבים – לעניין, ולפעמים גם שלא לעניין... תקצר היריעה (ולו גם הווירטואלית) להזכיר כאן את שמותיהם, ועל כן אסתפק בתודה אחת גדולה. בלעדיכם עונ"ש לא היה מה שהוא.
כשאני עובר ביעף על פני הרשימות הרבות שפורסמו בבלוג בשנה האחרונה, אני יכול להתפעל מהעושר והרבגוניות של הנושאים שמטופלים כאן: מעיסוק – יש יגידו אובססיבי – בזוטות ובשטויות (ככתוב בכותרת הבלוג 'ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'), ועד לעניינים אקדמיים שלא פעם יש בהם חידושים ותרומה של ממש לידע ולמדע (וכנאמר, שם, שם: 'כל דבר הנוגע ליהודים בפרט, וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל'). אני משתדל לשמור על איזון בין הקליל והמבדר לבין הרציני והחשוב, ונדמה לי שבסך הכול אני גם מצליח.
ומה בהמשך? יש ב'צנרת' עוד מאמרים רבים, מרגשים, מלמדים, מצחיקים, שיתפרסמו כאן בקרוב. אם רק יהיה כוח, בריאות וחשק.
ב. יהי זכרם ברוך
בשנה שעברה הלכו לעולמם כמה מקוראי הבלוג הידועים לי: הסופר חנוך ברטוב, אברהם חסיד איש כפר הרא"ה, פרופ' דן כספי, חוקר החזנות עקיבא צימרמן, משה (מושקו) רום בן קיבוץ סעד ואיש מושב שפיר, שלמד שנתיים מעליי בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה...
וממש אתמול, וכמו תמיד בהפתעה גמורה, מת יעקב גרוס, במאי וחוקר תולדות הקולנוע העברי, והוא בן 67.
רק לפני שישה ימים בירך אותי יעקב ממיטת חוליו ליום הולדתי, והנה 'הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד'...
מתוך דף הפייסבוק שלי
ועכשיו, כשיעקב מת יש לי מה לפחד...
ג. מניה בעונ"ש
ועכשיו למשהו שונה לגמרי.
רמי נוידרפר, בלש האינטרנט הבלתי נלאה, הביא לתשומת לבי את הפריט המעניין הזה שנמכר לאחרונה בבית המכירות הפומביות 'קדם'. זוהי מניה בחברת 'עונג שבת וגמילות חסדים' מביוגראד (או בלגראד) שעל הים (Biograd na Moru), בקרואטיה של ימינו. התעודה נדפסה בזַאגרֶבּ בשנת 1921.
אז מניות ו'תכנית עסקית' עדיין אין לנו. לבלוג עונג שבת גם אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם פוסטים שנכתבים על ידי אורחי הבלוג עוברים בדרך כלל התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה.
זה אפוא הזמן והמקום להזכיר לקוראי הבלוג ואוהביו, כי עומדת לרשותכם האפשרות להיות שותפים במיזם ולהביע הזדהות ועידוד באמצעות תמיכה כספית – איש ככל אשר ידבנו לבו. התרומות שלכם מוכיחות, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי ויש כאלה שיודעים להעריך זאת. המבקשים להשתתף בתרומה לבלוג יכולים לעשות זאת בדרך פשוטה ומאובטחת באמצעות שירות Paypal (בטור השמאלי של הפוסט), או במכתב ישירות לכתובתי הפרטית (רחוב בן עזאי 8, ירושלים 9350508).
זו גם ההזדמנות להודות שוב לכל תומכי הבלוג, הקבועים והמזדמנים, שנוגעים ללבי ומחזקים את המוטיבציה שלי להמשיך (וזה בפירוש לא מובן מאליו).
המלחמה הנחושה של בלוג עונג שבת בשילוט הדפוק שיש בארץ היא סיזיפית, ובכל זאת נושאת מדי פעם פרי. הכל בזכות קוראים ש'לוקחים את זה הלאה', מתלוננים ומצליחים לשנות. הנה שלוש דוגמאות מן השנה האחרונה.
ברחוב הקולונל מרגולין ברחובות נרשמה דרגת הקולונל באנגלית משובשת. כמובן שהתרענו על זה בבלוגנו ('קולונל מרגולין ב-K הידיעה', 30 בדצמבר 2015).
לפני – הקולונל ב-K
היה מי שקרא (מי את או אתה?) והודיע לעירייה, וזו מצדה הזדרזה לתקן:
אחרי – הקולונל המתוקן
(צילומים דן גרינשטיין; תודה לרחלי רוגל)
הצלחה נוספת נחלנו בחדרה, שם טיפלנו ברחוב האָקַצְיָה ותהינו איך בדיוק הוגים ילדי הרחוב, מחלקי הדואר ושליחי הפיצה את השם הבלתי מנוקד של הרחוב הזה ('פינת רחוב הסלקציה?', 28 במרץ 2016).
לפני– בלי ניקוד (צילום: מאיר בולקה)
אורי יעקובוביץ' החדרתי העביר את הנושא לעירייתו, שמצדה הגיבה במהירות והחליפה את השלטים הקודמים בשלטים מנוקדים (ועל השיבוש בלועזית נמחל לה). דיווחתי על זה בשעתו ('ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה', 6 ביולי 2016).
אחרי... (צילום: אורי יעקובוביץ')
ולסיום, ד"ר אבישי טייכר הפנה את תשומת לבנו ('אצ"ל או לח"י?', 6 ביוני 2016) לפאדיחה קטנה בשלט הזיכרון שקבעה עיריית תל אביב על קיר בית דפוס ששימש בשעתו את מחתרת אצ"ל. אבוי, במקום סמל אצ"ל הוטבע על השלט סמל לח"י...
פרופ' זהר שביט ידעה למצוא את הכתובת הנכונה בעירייה והשלט תוקן, כמתבקש (דיווחתי על כך בפוסט 'עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל' 25 ביולי 2016).
השלט המתוקן
אז גם אתם, איש איש במקומו. אם קראתם כאן על שילוט מגוחך או משובש, אל תסתפקו בצקצוקי לשון – פנו למי שצריך ונסו לשנות.
וזה המקום להיזכר בפוסט קודם – מ'עונג שבת' ל'רצונות אסורים' (24 בדצמבר 2013) – שבו הובא גלגול נוסף של איורנו. צילום נהדר של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור:
באותו פוסט, הבאתי גם את המקור לסיפור שמסתתר מאחורי האיור. זהו חידוד שמיוחס למשורר והמשכיל בנימין וולף (וולוול) ארנקרנץ (1883-1826), מהעיירה זְבַּרַז' שבגליציה המזרחית:
