המשורר, המלחין והשנסונר הנודע ז'ורז' בְּרָאסָאנְס הקליט בשנת 1953 את שירו הרומנטי והיפה Les amoureux des bancs publics (האוהבים על הספסל הציבורי). בשנת 1961 תרגם דן אלמגור את השיר מצרפתית לעברית עבור הזמרת יעל שֶׁרֶז, וקרא לו 'האוהבים על הספסל', 'הספסל הציבורי', או 'הספסל שבגן'.
דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 247
תחילה הנה השיר המקורי של ברסאנס, עם כתוביות של תרגום חדש ומילולי, פרי עטו של ראובן וימר:
וכאן הביצוע המקורי בעברית של יעל שרז למילותיו של דן אלמגור:
זו הזדמנות לספר על הזמרת הנשכחת יעל שֶׁרֶז, שהשיר הזה נכתב עבורה ובמידה רבה גם זוהה עמה.
יעל שֶׁרֶז (לבית ברגהיים), שנולדה בחיפה בשנת 1931 והלכה לעולמה בינואר 2017, הייתה דמות צבעונית ומיוחדת. מלוות שיירות ולוחמת בפלמ"ח, שניסתה להפוך את עיר הקודש צפת לעיר שיש בה גם חיי תרבות ומוזיקה. בשנת 1958 היא עזבה את תל אביב, עם בעלה דאז, איש הפרסום יצחק שרז, ועברה לצפת. בבית מרחץ טורקי ישן הקימה יעל את מועדון 'השעות הקטנות' ובו שימשה זמרת הבית. הניסיון הצליח לפרק זמן קצר, ובאותן שנים הפכה העיר הקסומה צפת מוקד עלייה לרגל לאמנים ולאנשי בוהמה. דן אלמגור כתב עבורה כמה שירים, ובהם 'צפת' ו'האגדה על הרבי מצפת', שאותם הלחין גיל אלדמע, וכמובן גם את 'הספסל הציבורי'. שרז גם הייתה הראשונה שהקליטה את 'שיר הליצן' (מילים: מרדכי לבנון, לחן: בני ברמן), שלימים בוצע על ידי בני ברמן וזוהה עמו.
זאב, יעל שרז (אוסף דן אלמגור)
ב-1960 הוקמה להקת 'השעות הקטנות', בה השתתפו מלבד יעל שרז גם מי שיהיו לימים 'הגשש' שייקה לוי, שחקנית התיאטרון מרים גבריאלי ואיש העסקים גבי אקשטיין.
להקת 'השעות הקטנות'. מימין לשמאל: שייקה לוי, מרים גבריאלי, גבי אקשטיין ויעל שרז
את התכנית הראשונה כתבה וביימה נעמי שמר, ובין השירים ששרו לראשונה היו 'שיר השוק', 'ליל אמש' ועוד. התכנית השנייה של הלהקה נקראה 'עשרת הצדיקים' וגם אותה כתבה נעמי שמר.
מעריב, 29 ביוני 1960
את שתי התכניות הבאות כתב דן אלמגור ו'הספסל הציבורי' נכתב ככל הנראה לתכנית השלישית, שהועלתה בקיץ 1961.
אוסף דן אלמגור
מודעת פרסום ל'חיי הלילה התוססים של צפת' (מעריב, 10 ביולי 1964)
לאחר מלחמת ששת הימים (1967) עלו נושאים חדשים על סדר היום הישראלי. מועדון השעות הקטנות גווע ועמו נסתם הגולל גם על חיי התרבות הישראלית החילונית בצפת.
אוסף דן אלמגור
נחזור לספסל הציבורי.
לא מכבר שב דן אלמגור מצעידת הבוקר היומית בשכונתו התל-אביבית. על הספסל בגן הציבורי לא ישבו אוהבים אלא קשישים בני גילו. המראה מכמיר הלב עורר בדן את המוזה ועל המקום חיבר שני בתים חדשים...
הישישים המשתזפים בשמש על הספסל, הספסל,
ומשמאלם,המטפל המשועמם,
שולח אֶס-אֶם-אֶסִ'ים;
והמקל שבידם רועד
רעד קל, רעד קל.
ומימינם שפוכים המון כרכים
של 'האנציקלופדיה העברית'.
הישישים האלה הם שכניי,
בני גילי, מכריי.
אני אומר להם 'שלום' רפה;
אך לא כולם עונים לי. בלב אוהב הייתי מתיישב
לצידם, מימינם –
אם מישהו רק יסלק משם את'האנציקלופדיה העברית'...
ספסל ציבורי ברעננה ועליו שפוכים כרכי האנציקלופדיה העברית (צילום: גדעון נח)
נסיים בביצוע היפה של מיכל טל, מתוך תכנית הטלוויזיה 'לאהוב באביב', שערך והנחה דן אלמגור (שגם מופיע מדי פעם ברקע, לצד הפרברים, מוטי גלעדי, צביקה פיק, יונה עטרי ועוד). התכנית שודרה באפריל 1976.
כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני, מארס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)
מאת ניתאי שנאן
לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789
ה'רומן' שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, וכן שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית
הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו
קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע
קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של
כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.
שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אומנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים
של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה' העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובייחוד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל אביב, השפה הלועזית
הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.
והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים
וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם עשור למדינת ישראל, שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית
בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה – אמיתי או פיקטיבי – הוקם באמצע שנות
החמישים כדי לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים' השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתים בכירים, כמו נשיא האגודה ז'ורז' בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים בתפקיד ראש ממשלת
צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר בכמה ממשלות
צרפתיות.
מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח
משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת
וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל
איש בישראל הינו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה
הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת
על ערכים אנושיים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל
לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'. יושב
ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו – זו הכנסת'.
הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard)
ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר
של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז' דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל
הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות.
המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם
האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס
הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק
למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...
ואם לא
די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל
הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת' ואילו הברון רוטשילד הפך
להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'.
לדעת
רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי
הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסֵן, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב
חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות
באדיבות ממש צרפתית'.
בחלקו
הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה
הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד
התקווה'(Flambeau de l'Espérance).
ואם בלפיד עסקינן, אף
חברת 'סופרגז' החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה
לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...
ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...
היחסים
ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי
מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבך, מלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע בפעם הראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בשנים
1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן
שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים
להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול
(גּוֹלְ-יָת).
דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77
את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל' – זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי,
פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת שממנה הגיעו לבין הארץ שבה
הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל אייפל), בישראל יכולים 'לתור' את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון' אל גבעת נפוליון
שבעכו.
השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראלים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל' הצרפתי כמו
השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera) – ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ אז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.
דוד בן-גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)
במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה
שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.
הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל': מאז
הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסֵן וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אומנם לצרפת אין
כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית
המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת – משוחררת מבעיית אלג'יריה – פנייה
חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת' חדשה – ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה
המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות
על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים? _____________________________________________________ ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית
עם הזמן שחלף, נשכח גם השימוש הנורא שעשו הנאצים בשיר על בלז, והשיר חזר להיות חלק מהעיסה הנוסטלגית שבה התערבבו יחד רגשת אשמה ורגשות געגועים. שלום עליכם, יידיש, הרבי אלימלך, השדכנית, החותנת. אוי, יוי, יוי, איזה כיף היה שם בעיירה...
ב-1962 – שנתיים קודם שהועלה המחזמר 'כנר על הגג' בברודווי וזכה להצלחה מסחררת – ביים מנחם גולן מופע צנוע הרבה יותר. 'צמוקים ושקדים: מצעד פזמוני העיירה' הוגדר כשעתיים של בידור וזמר מהווי העיירה, וכל זה במסגרת 'קומפניון דה-לה שטעטעלע בעלז'. פרט למודעה זו לא מצאתי מידע נוסף על המופע.
השיר על בלז תורגם לעברית לפחות שלוש פעמים, וכל עיוותי הנוסח שהוזכרו בפרקים הקודמים משתקפים בהם.
הנוסח הראשון הוא, כנראה, שלאבי קורן (שנת התרגום אינה ידועה לי, אבל הוא הוקלט לראשונה ב-1985). אלטר'ל הפך להיות 'סבא', והדו-שיח, שכפי שראינו נוהל במקורו בין גבר לאשה, הפך להיות בין סבא לבין נכדו הקטן. הסבא מייצג את הדור הישן, את העיירה האבודה, ואילו הנכד את הסקרנות כלפי עולם שרק שמע עליו והוא כבר לא ישוב.
הנה השיר העברי בביצועו של דודו פישר (הוקלט לאלבומו 'שנות ילדות: שירי נשמה אידיים', 1985).
הנוסח השני הוא של יורם טהרלב, ושרה אותו להקת 'הגבעטרון' בתקליטורה 'שנות ילדות' (1991). השיר הוא חלק ממחרוזת של שירים ועל כן ויתר טהרלב על הבית הראשון והסתפק רק בפזמון הנוסטלגי.
אוי, אוי, אוי, בלז,
העיר שלי בלז,
היית לי ביתי ופרחי ילדותי,
הם כולם שֶׁלָךְ.
אוי, אוי, אוי, בלז,
העיר שלי בלז, מקום בו גדלתי, צחקתי ושרתי,
אי אז כל כך.
אוי, כל שבת הייתי רץ
עם הילדים לצחוק,
אל הנהר, אל השדה והיער הירוק.
בלז, העיר שלי בלז,
אוי, למה כל זה לי נראה כמו חלום, כמו חלום רחוק.
התרגום השלישי הוא של תמר ועמוס רודנר. הוא נדפס בספרם 'זמר'ל: שירים שלא נשכח ביידיש ובעברית' (הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 39-38), וכאן הובא מדפדפן התקליטור של חבורת שהם, 'הי ציגעלעך: שירי יידיש מתורגמים' (2011).
אכן, גם תרגום זה, שהשתמש בנוסח מאוחר של השיר, הפך את אלטר לסבא, ובנוסף 'הכליא' את הנוסח המקורי על הנערה שרצה לשפת הנהר כדי לקרוא עם התוספת המאוחרת על הקפצת חלוקי הנחל.
הנה יורם אגמון שר את תרגומם של הרודנרים בתקליטור 'הי ציגעלעך' של חבורת שהם. המעבד והמנהל המוסיקלי הוא מוטקה שלף.
י. מבחר ביצועים ביידיש
שלא כמו בעברית, ביידיש – שפתו המקורית של השיר – המצב הרבה יותר טוב. עשרות רבות של הקלטות וגרסאות יש לשיר (בארכיון המוסיקה היהודית באוניברסיטת פנסילבניה רשומים מעל מאה הקלטות), ואין ברירה אלא להסתפק במבחר קטן ולא בהכרח מייצג.
נתחיל בקוני פרנסיס, הזמרת האמריקנית (ממוצא איטלקי) הנהדרת והאומללה. היא שרה ביידיש בהתרגשות עצומה, כאילו היא עצמה נולדה בבלז. ההקלטה היא משנת 1960 ונכללה בתקליטה המפורסם Connie Francis Sings Jewish Favorites.
כאן בן-ציון ויטלר, בעצמו יליד בלז הגליצאית, בהקלטה משנות השישים:
כאן סרטון נדיר שהופק בשנות השבעים (כנראה) על ידי רביעיית כליזמרים יהודיים קשישים מארה"ב, שכינו את עצמם בשם 'תזמורת האחים אפשטיין'. הזמרת היא אוה גולד, בתו של אחד האחים, והביצוע הסווינגי הוא מקסים.
וכאן עוד ביצוע שחביב עליי, מפי שחקן הקולנוע והטלוויזיה והזמר היהודי-האמריקני מנדי פטינקין, מתוך תקליטו Mamaloshen, שיצא בשנת 1998:
ומשהו 'משלנו'...
הנה ירדנה ארזי שרה ביידיש וברוב רגש. היא ביצעה את השיר לראשונה במופע מחווה מיוחד לתיאטרון יידיש, שנקרא 'ביידיש זה נשמע יותר טוב', בהנחיית דן אלמגור. המופע נערך בשנות השמונים (השנה המדויקת לא ידועה לי) בתיאטרון הבימה ושודר בגלי צה"ל. ההקלטה כאן היא מ-2012.
וכאן הנער רפי ביטון:
רפי ביטון, יליד אנטוורפן, כבר מזמן לא נער. הוא בשנות השלושים לחייו ועתה הוא מנצח מוכר וחשוב של קונצרטים ומקהלות חזנות.
יא. 'עיירתי בלז' והחרדים
על אף שהשיר נקשר אצל רבים (כזכור בטעות) לבלז החסידית, ברפרטואר הביצועים הגדול של השיר לא מצאתי אף לא ביצוע חרדי-חסידי אחד, אפילו לא של הניגון עצמו ללא המילים. הסיבה, כפי שכבר ראינו, ברורה מאליה – זהו שיר חילוני לגמרי.
והנה, לפני כחודש הופיעו חברי 'מקהלת שירה' הנפלאה (שעליה כתבתי לא מכבר) בסעודה חגיגית כלשהי בבורו-פארק שבברוקלין. אברהם מרדכי שוורץ, הזמר שמפליא לתפקד גם כ'בָּדְחֶן' מסורתי, שממציא חרוזים לאירועים משמחים, התאים למנגינת 'בלז' מילים חדשות ביידיש ושר אותן בכישרון רב. הביצוע שלו ל'בלז' מתחיל בתזמון 03:50.
השיר הראשון בסרטון זה מעניין לא פחות. אלה הן מילים חדשות ללהיט המפורסם 'רומעניע, רומעניע' (רומניה, רומניה), שכתב אהרן לֶבֶּדֶב, מגדולי שחקני תיאטרון יידיש בניו-יורק של שנות העשרים. גם כאן, השיר המקורי – שמדבר בשבחי נשים יפות, אכילת פסטרמה ומָמָליגה ושתיית יין מתוק – הוא חילוני למהדרין, והנה זמר חרדי שר אותו במילים כשרות. איפה הוא בכלל שמע את השיר המקורי?
אכן המילים חדשות, אבל הלחנים ישנים נושנים, ואימוצם במוזיקה החרדית אומר דרשני.
נחמן הורוויץ, שהסב את תשומת לבי לסרטון זה, הפנה אותי לעוד ביצוע חרדי של בלז, ביידיש ובאנגלית, ובו מככב הזמר החסידי ליפא שמלצר, יחד עם להקה קצת ביזארית שנקראת 'להקת ניצולי השואה' (!). הסרטון הוא כל כך 'יהודי-אמריקני', במובן הלא משובח של המושג, וקשה לראות בו ביצוע חרדי. לשיפוטכם.
והנה עוד ביצוע חרדי, מהזמן האחרון, של הזמר החסידי הפופולרי בֶּרִי וובֶּר:
יב. בלז שבצרפת
מפתיע ככל שיישמע, בשנת 1964 עוּבָּד השיר על בלז גם לצרפתית והושר על ידי חבורת הזמר המיתולוגית 'הקומפניון דה-לה שאנסון'. כותב המילים, ז'אן ברוסול (Jean Broussolle), היה אחד הבולטים בחברי הלהקה והלחין עבורה שירים רבים. האם הוא שמע על ה'קומפניון דה-לה-שטעטעלע בעלז', שביים מנחם גולן שנתיים קודם לכן? אפשר להניח שלא... אז מה לשאנסון הצרפתי ולעיירה היהודית הנידחת בלז? למען האמת, כלום, חוץ מן המנגינה הקסומה. וכך, Belz הפכה להיות Belle, והשיר נקרא Belle petite ville, כלומר עירי הקטנה והיפה. כפי שאפשר לראות מן השיקופיות שבסרטון, כמו גם מן המילים שיובאו בהמשך, אין שום קשר ליהודים או למזרח אירופה. השיר הוא נוסטלגיה פשוטה לילדוּת בכפר צרפתי.
הנה המילים:
Belle
C'était la vie belle
C'était la vie douce
La vie dans la mousse
La vie si belle
Dans ma petite ville belle
Et je me rappelle
Mon premier soleil
Mes premières amours
Mes premiers beaux jours
Je revois sur la place
Les amis qui passent
Et s’assoient en rond
Il ne manque personne
Le soir en automne
Devant ma maison
Belle
Car j'ai vu près d'elle
Mon premier soleil
Mes premières amours
Mes premiers beaux jours
Oui, sous son ciel
Oui, c'était la vie belle
C'était la vie douce
La vie dans la mousse
La vie si belle
Dans ma petite ville belle
Lorsque les hirondelles
Venaient rapporter le soleil
Du printemps
Sur nos jeux d'enfants
Le premier banc d'école
La cloche qui sonne
Le retour
Et là-bas sur la porte
Maman nous apporte
Le pain de l'amour
Ils sont là-bas
Les plus beaux de mes jours
Et si par hasard vous alliez jusque là
Dites-leur bonsoir
Bonsoir pour moi
בחודש מרץ 1965 ביקרו חברי הלהקה בארץ (בפעם הרביעית), ובין השירים שהשמיעו לשמחת הקהל היה גם שיר היידיש המוכר בלבושו הצרפתי.
יג. בְּלוּז לְבֶּלְז
לשיר על בלז יש גם לא מעט ביצועים כליים מעניינים, ללא מילים. ניפרד אפוא מהעיירה עם שניים מהידועים והיפים.
זו מפוחית הפה המופלאה של לארי אדלר, בהקלטה מ-1947:
וכאן, תזמורת חצוצרות טיחואנה של הֶרְבּ אלפרט, בהקלטה מ-1960:
ולסיום הסדרה, הנה משהו ממחלקת השונות והמשונות. ביצוע רוֹקי סוחף של השיר בפי הזמרת הגרמנית (בת לאב ישראלי) מאיה סבן.
עניין של טעם...
פרקים נוספים במסע
הפרק הראשון
א. שניים אוחזין בטלית: בֶּלְז או בֶּלְץ?
ב. המחבר והמלחין
ג. המחזה 'שירו של הגטו'
ד. משהו על ליאון גולד ואיזה קרמר
ה. גלגולי נוסח
ד"ר יוסי גולדנברג איתר בארכיון הזמר העברי של מאיר נוי, השמור בספרייה הלאומית, נוסח מוקדם ויפה של תרגום לעברית ופרסמו ב'זמרשת'. תרגום זה, מ-1946, הוא מעשה ידיו של צבי סופר, מורה לזימרה ובעל חנות כלי נגינה בחיפה.
כי אזכר בימי נעורים חרב ואיננו רחוב היהודים בזיו ובזוהר בית מדרשו של הרב הישנו עוד העץ שנטעתי אם לאו
גג בית המדרש עוטה עשבים נופצו השמשות, חלונות קמורים ארון הקודש שבור, שרופים הכתלים בהם אסתכל, לא אכירם
הרבה שירי זמר מוכרים ואהובים יש על יפו. החל ב'זוהי יפו', של יוסי גמזו ומשה וילנסקי (המזוהה עם ביצועו של אבי טולדנו), עבוֹר ב'כל הכבוד' של דן אלמגור ודוּבִּי זלצר מהמחזמר 'קזבלן' ('אחד הולך עם בחורה ביפו בין ערביים', בביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון), וכלה ב'נמה יפו, נמה' היפהפה, שכתבו יוסף מילוא ויעקב שרת והלחין יוני רכטר (בביצוע הדודאים). אבל בראש המצעד ניצב, לטעמי, 'אין כמו יפו', שירו של חיים חפר, המוכר יותר כ'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'.
המגדלור ביפו. גלוית דואר מראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)
שיר זה הוא כבר כמעט בן שישים שנה. מאז כתיבתו, בשנת 1957, הוא סיפק לא מעט מטבעות לשון, ובראשן שורות הפתיחה 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה / אין כמו יפו בעולם', שהפכו צירוף רווח לתיאור יופיה של עיר הנמל העתיקה שעל חוף הים התיכון, ולא רק בלילות אלא גם בימים. השורה הזו גם צוטטה בשירם משנת 2001 של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'איך קוראים לאהבה שלי':
זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות
הצירוף 'שפתיים צבע דם' גם הוא חלחל לשפתנו (למשל בשיר משנת 2000 של יוני רועה, 'היא כל כך יפה'), וכמובן, 'ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם'...
ומה פשר התוספת '-תֶה' ל'לילותֶ'ה', ל'חתיכותֶ'ה', ל'מנדנדוֹתֶ'ה' ול'זוּגוֹתֶ'ה'? כפי שיוברר בהמשך, זו לא רק תפארת החרוז, אלא גם רמז משועשע למקור הצרפתי של השיר.
הטיפוסים המיוחדים של יפו, שחפר תיאר בקיצור נמרץ בשיר, קרמו עור וגידים בשנות השבעים והשמונים ב'תמונות יפואיות', סדרת טוריו ההומוריסטיים (ואחר כך ספריו) של העיתונאי מנחם תלמי, שנכתבו בהשראת ספריו הידועים של דיימון ראניון. בשנות התשעים הפכו ספריו של תלמי גם לסדרת טלוויזיה מצליחה.
מנחם תלמי, תמונות יפואיות: סיבוב שני, ספריית מעריב, 1981; ציור: שמואל כץ
מודעה על פתיחת מועדון התיאטרון (מעריב, 10 במאי 1957)
שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1961, השיר נכלל גם בתכנית הראשונה של להקת 'התרנגולים', שביימה נעמי פולני. זהו הביצוע המפורסם, האהוב והמוכר ביותר:
ב. המילים
הנה המילים כפי שנדפסו לראשונה בספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות', הוצאת 'עמיקם', תשכ"ב (1961), עמ' 104-102 (הציורים של אריה נבון):
ג. השטח הגדול
חפר מתאר בשיר כמה מן הטיפוסים הססגוניים – שלא לומר קרימינלים – שאיכלסו את 'השטח הגדול' של יפו העתיקה בשנות החמישים, כאשר יפו עדיין לא הייתה מפונפנת ויוקרתית כפי שהיא כיום.
לאחר מלחמת העצמאות הייתה יפו עיר הרוסה וחרבה, שממנה כבר נמלטו אלפי משפחות ערביות. את מקומם של הערבים שברחו תפסו עתה משפחות של עולים חדשים, שהתמקמו בבתים ההרוסים ונטולי התשתיות. אבל אין לטעות, הריסות השטח הגדול נוצרו כבר בעקבות דיכוי 'המרד הערבי הגדול' בידי הבריטים (1939-1936). הבריטים ניצלו את ההזדמנות ופוצצו בתים רבים, גם כענישה וגם כדי לפלס צירי מעבר בשטח הצפוף.
בעיי החרבות הללו, בחלק הצפוני של העיר העתיקה, שהיום נמצא במרכזו 'גן הפסגה', גרו בשנות החמישים בצוותא בני המשפחות הערביות שנשארו בעיר ועולים מכל תפוצות ישראל, אשכנזים ומזרחיים. מטבע הדברים הפך השטח הגדול לאתר שבו צצו מאורות פשע, מועדוני הימורים ופרח בו פשע זעיר של גנבים, קלפנים, זונות, שיכורים ובריונים. בקיצור, לא מקום נחמד לאנשים מהוגנים.
צילה בינדר, 'השטח הגדול' (דבר, 14 בינואר 1955)
משהו על ההווי שהתפתח בשנות החמישים בשטח הגדול, והיה מקור השראה ודאי לכתיבת השיר, אפשר למצוא בדיווחים רבים שהתפרסמו בעיתונות באותם ימים. הנה דוגמה צבעונית במיוחד, העוסקת בחיים דהאן, עבריין מפורסם בשעתו, שכונה גם 'קזבלן'. דהאן היה זה שכנראה עמד מאחורי דמותו הספרותית של 'קזבלן', כפי שזו עוצבה במחזה המפורסם (ולימים גם המחזמר והסרט) שכתב יגאל מוסינזון.
אגב, 'הקצין ב. זיגל', שעל פי הידיעה בעיתון חטף 'ראשיה' מחיים דהאן, היה גם הוא דמות מיתולוגית, ולא בדיוק 'שוטר חנפן'...
זהו ניצב בנימין זיגל, לימים קצין חקירות נודע במשטרת ישראל שהקים את היחידה הארצית לחקירות הונאה, התפרסם בכינוי 'זיגל האיום' והיה אימת הפוליטיקאים המושחתים ואנשי 'הצווארון הלבן'.
זיגל, שבמלחמת העולם השנייה לחם בצבא האדום ובצבא פולין העממי וזכה במדליות רבות על אומץ לבו, עלה לארץ ב-1948 ומיד התגייס למשטרת ישראל.
חיים דהאן 'מלך השטח הגדול' ובת זוגו יפה. צילום מתוך השבועון 'העולם הזה' (מקור: חדר המידע)
כמה שנים קודם לכן, אותו יגאל מוסינזון פרסם את החלק החמישי בסדרת ספריו הנודעת 'חסמבה', ומיקם את העלילה בשטח הגדול. הסיפור 'חסמבה וילדי ההפקר' (טברסקי, תשי"ב / 1951) עסק בחבורת ילדים שחיו חיי פשע וילדי חסמבה נאבקים כדי לשחררם מהשפעתו הרעה של פטרונם, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין.
והנה עוד כמה פירושי מילים ומושגים שנזכרים בשיר, עבור הדור שלא ידע את השטח הגדול.
כשעוברות החתיכות'ה ... ווֹלָה, זאת ממול פצצה!
כינויים מיושנים אלה לנשים יפות ומושכות רווחו במקומותינו עשרות שנים, עד שעודכנו בדור האחרון בביטויים חינניים פחות ופוגעניים יותר ('שָׁאפָה', 'כּוּסית' וכדומה).
מילת הסלנג 'חתיכה (וברבים 'חתיכות') הומצאה, ככל הידוע לי, בסך הכול כמה שנים קודם לכן, ב-1950, על ידי המתרגם המחונן אליעזר כרמי. כרמי, שתרגם לעברית את סיפוריו של דיימון ראניון, העניק לקובץ הראשון את הכותרת 'ברנשים וחתיכות' – תרגום של שם המחזמר המצליח Guys and Dolls, שהועלה לראשונה בברודוויי באותה שנה. במהדורה מאוחרת תרגם זאת כרמי בצורה מדויקת יותר: 'ברנשים ובובות', אך הכינוי 'בובה' לנערה יפה, שאומנם הזכיר גם את ה-babe באנגלית, לא תפס בעברית, ונשמע קצת מלאכותי. לעומת זאת ה'חתיכה' שלטה בסלנג הישראלי ללא מצרים במשך שנים רבות.
אינני יודע מתי נכנסה לשפתנו המילה 'פצצה' ככינוי לאשה יפה באופן יוצא מן הכלל. אולי בשיר זה של חפר?
בוא ניקח פה כסא-נוח ונמכור אותו לשְׁמִיל
מי זוכר היום את ה'כסא-נוח'? רק עליו אפשר לכתוב רשימות נוסטלגיה ארוכות.
בכל בית ישראלי עם מרפסת היה כסא כזה, בעל מסגרת מתקפלת עשויה עץ או אלומיניום, ועליה נמתחה יריעת בד ברזנט או רצועות קלועות של פלסטיק. אין צריך לומר, ששפת הים הייתה זרועה במאות כסאות-נוח, שאותן אפשר היה לשכור מגברתנים ובעלי חזקה למיניהם. כשהכסא היה נפתח לכל ארכו יכולת להתמתח עליו, להפקיר גופך לקרני השמש ו'לנוח'. כאשר קמת מישיבת המרגוע הזו תמיד נשארו סימני רצועות על הגב ועל הישבן, ואילו הכיסאות על שפת הים היו סתם מטונפים בחול וספוגים במים ובזפת... אח, היו ימים!
קולנוע צליל נפתח בשנת 1947 בשדרות ירושלים 10 תחת השם 'סינימה ראשיד'. ב-1949 הופעל הקולנוע על ידי קבוצת נכי מלחמת העצמאות, ששינו את שמו ל'צליל' (ככל הידוע, על שמה של קצינת השיקום שלהם בבית חולים תל השומר, ששמה היה צלילה). היום נמצא במקום, באופן מקרי אך סמלי, 'מועדון התאטרון'.
חזית קולנוע 'צליל', 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
באנו אל תוך בנק-הָעָם
בנק בשם כזה, שאת קופותיו ניסתה לפרוץ חבורת השלימזלים שמתוארת בשיר, לא היה ולא נברא. אבל היה 'בנק קֻפּת-עם', ואולי לבנק זה, שהיה לו סניף ביפו, ברחוב רזיאל 19, התכוון המשורר. בנק זה, אגב, נקנה על ידי בנק לאומי והתמזג לתוכו בשנת 1977.
מעריב, 24 ביולי 1955
השמות שנזכרים בשיר – אלוירה, לוֹטֶה, שמיל, צ'יקו הנהג, מוישה גנב הזגג, אלי פוקר הקלפן – הם כמובן חסרי משמעות, ובכל זאת הם מלמדים על האופי הרב-עדתי של אוכלוסיית יפו בשנות החמישים. במיוחד אהוב עליי 'מוֹיְשֶׁה גַּנֶב הזגג', שבלי ספק דיבר יידיש...
ד. המקור הצרפתי
מניין נחל חיים חפר את שירו?
המקור השופע ממנו ינקו פזמונאינו בשנות החמישים, ובראשם חיים חפר ומכובדנו, יבדל לחיים ארוכים, דן אלמגור, היה הזמר הצרפתי, ובעיקר שנסוניהם של להקות כמו רביעיית ה'פרר ז'אק' או ה'קומפניון דה לה שאנסון'. ואכן, כפי שכבר הראיתי ברשימה קודמת בעונ"ש, שעסקה בגלגולי השיר 'אוהבי הטבע', גם שם וגם כאן נטל חיים חפר לחן ששרו ה'פרר ז'אק', וגם שם וגם כאן כל הקרדיטים השתבשו לחלוטין.
כפי שאפשר לראות בצילום המילים למעלה, חפר נתן את הקרדיט על הלחן לפלוני בשם פ' לוריס. במקורות מאוחרים יותר כבר נפתח הקיצור פ' לפרנסואה – צרפתי או לא? אבל מה לעשות והפ' הוא לא 'פרנסואה' אלא 'פביאן'; והאיש אינו המלחין, אלא מחבר המילים בצרפתית. לא צריך לומר שאין שום קשר בין המילים המקוריות לבין יפו, לא בלילות ולא בימים.
בשנת 1955 שרה חבורת הפרר ז'אק – שעליה כבר כתבנו בקצרה כאן– את השיר 'Totor têtu' (טוטור הקטן). מילות השיר נכתבו על ידי פביאן לוֹריס (Fabien Loris), שהתפרסם פחות כפזמונאי ויותר כשחקן קולנוע (1979-1906), ואילו הלחן הוא של כריסטיאן ורז'ה (Christiane Verge), שהלחינה שנסונים רבים (1974-1903).
ההקלטה המקורית של השיר בביצוע הפרר ז'אק, ובו מצויינים שמות הפזמונאי והמלחינה
כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה של המנגינה בביצוע שלושה אקורדיוניסטים וירטואוזיים (טוני מורנה, אמיל פרוד'הומה וז'אן קארדון). ההקלטה שמורה באוספי הספרייה הלאומית הצרפתית.
ה. ובחזרה אלינו...
'אין כמו יפו' זכה לביצועים נוספים. ב-1965 הקליט אותו צדוק סביר 'במקצב ריקודים':
כאן ביצוע משותף של גידי גוב עם להקת 'אטרף', בתכנית הטלוויזיה 'לילה גוב' (1996):
וכאן עיבוד כלי של הלחן בביצוע נהדר (לטעמי) של אמן האקורדיון עוזי רוזנבלט, ולצדו אוריאל אטלס (גיטרה) ונח רוזנצוייג (חליל). הוקלט בפסטיבל אבו גוש, 2014.
ולסיום, קריאה נרגשת לחובבי הזמר העברי והספורט האתגרי:
מי בכם ימצא לנו סוף סוף את המקור המקסיקני (?) האבוד לשירו של חיים חפר 'רחוב פנורמה' ('יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה'), שגם אותו שרו חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' ואחריהם 'התרנגולים'?
