השורשים היהודיים של מכונית סיטרואֶן

אנדרה סיטרואן ורעייתו

מאת יואל שֶׁר

מוקדש לידידי גיל קיסרי, ליום הולדתו התשעים (ואם תסתכלו בנספח גם תבינו למה)

בשנת 2019 מלאו מאה שנה ללידתה של מכונית סיטרוּאֶן הראשונה, במפעל שהוקם על גדות נהר הסן בלב פריז. מי מעלה על דעתו את שורשיה היהודיים המפתיעים של מכונית זו, של עצם שמה ושל בסיסה הטכנולוגי?

מי שעמד מאחורי סיפור ההצלחה הצרפתי היה אנדרה סיטרוּן (Citroën), מהנדס, יזם ותעשיין מוכשר, שהקים מפעל לייצור מכוניות. בשנות העשרים של המאה הקודמת זה היה מפעל המכוניות הרביעי בגודלו בעולם. 

אנדרה סיטרואן (1935-1878)

אנדרה היה הילד החמישי של יהלומן יהודי מהולנד, שפשט את הרגל והתאבד בקפיצה מחלון דירתו, ושל מאשה אַמֶליה קליינמן, יהודייה ילידת ורשה. מה מקור השם 'סיטרון'? סבא-רבה של אנדרה היה סוחר פרי הדר באמסטרדם שבהולנד בראשית המאה ה-19, ובשל כך כינוהו 'לימוּנמן', איש הלימונים. אפשר להניח שבמסגרת עסקיו מכר גם אתרוגים לקראת חג הסוכות.

בנו של לימוּנמן, הסבא של אנדרה, לא המשיך את מקצועו של אביו והיה תכשיטן. משום מה החליט לשנות את שם המשפחה לסיטרוּן, כינוי אחר ללימון בשפה ההולנדית, וזה נשאר גם שמו הרשמי של האבא היהלומן, כאשר היגר לצרפת ב-1873. גם לימוּן וגם סיטרוּן נכתבים בהולנדית בצרוף האותיות O  ו-E, צירוף שנותן בשפה זו את התנועה וּ (כמו OO באנגלית)

אנדרה עצמו כבר נולד בפריז בשנת 1878. הוא לא אהב את הצליל ההולנדי של שם משפחתו, אשר בצרפתית נשמע כמו 'דלעת'. כאשר החל את לימודיו בבית ספר תיכון הוא הוסיף נקודתיים אופקיות על האות ë, כך שהשם הפך מסיטרוּן (ו' שרוקה) לסיטרואֶן. 

בהיותו בן עשר חזה אנדרה בהקמתו של מגדל אייפל והחליט שכשיגדל יהיה מהנדס, ואכן לימים סיים את בית הספר הפוליטכני המהולל ב-1902. אך בינתיים, בחופשת הפסחא של שנת 1900, והוא בן 22, נסע אנדרה לביקור משפחתי בפולין. בן משפחה הפגיש אותו עם בעל מפעל קטן בלודז', שהמציא תמסורת חדשנית בעלת שִניים כפולות בצורת האות V. המפעל ייצר תמסורות מעץ לטחנות רוח. סיטרואן הצעיר התרשם מן ההמצאה ורכש את הפטנט. אחרי סיום לימודיו ושירותו הצבאי בחיל התותחנים הוא הקים בפריז מפעל קטן לייצור תמסורות ובו עשרה עובדים. עם התפתחות המנועים החשמליים נוצר ביקוש גובר והולך לתמסורות פלדה איכותיות והמפעל הקטן צמח במהירות. הסמליל (לוגו) של המפעל היה (ועודנו) צמד אותיות V הפוכות. סמל של פטנט שראשיתו – מי היה מאמין? – דווקא בעיר התעשייתית היהודית לודז' שבפולין.

היסטוריה של סמלילים, מ-1919 ועד ימינו (Citroënvie)

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, סיטרואן התגייס לצבא צרפת ומיד הועלה לדרגת סרן. במסגרת תפקידו בחיל התותחנים הוא נוכח לראות שקיים מחסור חמור בתחמושת ארטילרית. הוא פנה למשרד המלחמה והציע להקים מפעל שייצר במהירות כמויות גדולות של פגזי תותחים. בחסכונותיו ובעזרת כמה ידידים אמידים הצליח לבנות תוך שלשה חודשים מפעל על שטח של כ-150 דונם על שפת נהר הסן, ליד מגדל אייפל, והנהיג בו שיטות יצור מתקדמות שלמד בביקוריו בארצות הברית: כ-13,000 פועלות שייצרו מדי חודש כ-10.000 פגזים. זו הייתה תרומה עצומה למאמץ המלחמתי, וכשזו הסתיימה, והביקוש לפגזים ירד, החליט סיטרואן להסב את מפעל התחמושת למפעל לייצור מכוניות. הוא השתמש בפטנט שרכש בלודז' כדי לבנות מכונית בעלת הנעה קדמית עם תמסורת השיניים הכפולות, וכך נולדה מכונית הסיטרואן הראשונה ב-1919. 

ההמשך מרתק לא פחות, ואפשר לומר כי זו אחת מהרפתקאות התעשיה הגדולות ביותר של הזמנים המודרניים.

הביקוש לכלי רכב ממונעים הוא לא רק חלק בתהליכי המודרנה; הוא נבע גם מהקטל ההמוני של הסוסים, כבהמות הובלה, בחמש שנות מלחמת העולם הראשונה. סיטרואן לא היה רק מהנדס מוכשר ותעשיין בעל כושר ארגוני וחזון, אלא גם איש יחסי ציבור ושיווק גאוני שניחן בדמיון יצירתי וחדשני. הוא הבין כי המכונית אינה רק כלי תעבורה אלא גם אמצעי בילוי והכריז על השקת דגם שמחירו פחות ממחצית מחירה של המכונית הזולה ביותר בשוק. בהתחלה ייצר שלושים מכוניות בכל יום, ו-20,000 בשנה הראשונה. עשר שנים עברו וב-1929 מפעל המכוניות שלו כבר ייצר 400 מכוניות ליום.

אלא שאז פרץ המשבר הכלכלי העולמי. מפעלי סיטרואן, שבינתיים התרחבו אף יותר, נאלצו להתמודד עם בעיות מימון קשות. במפעל עבדו כ-32,000 פועלים, שייצרו מעל 100,000 מכוניות בשנה, שקרוב למחציתן יוצאו לחו"ל.

בתגובה הנהיג אנדרה סיטרואן חידושים ששום חברה אירופית לא חשבה עליהם עד אז: שירות לקוחות, רשת מוסכים וייצור חלקי חילוף מקוריים ומכירתם. הוא גם הקים חברות מוניות, פתח קווי אוטובוסים באזורים כפריים שהרכבת לא הגיעה אליהם, ייסד חברות-בת ברחבי אירופה, וגם היה ליצרן המכוניות הראשון שביצע ניסויי בטיחות. לא מעט לאדם אחד.

בסוף שנת 1922 ארגן סיטרואן מסע לחציית מדבר הסהרה באפריקה עם מכוניות חצי-זחל, מעין זחל"ם, שהביא לו פרסומת ענק ויוקרה רבה. הוא חזר על התרגיל במסעות נוספים: לערבות אסיה התיכונה (1924) ולאלסקה (1934).

זחל"מי סיטרואן חוצים את מדבר סהרה, 1922

במשך תשע שנים, בשנים 1934-1925, האיר השם סיטרואן את מגדל אייפל באמצעות כ-250,000 נורות חשמל צבעוניות. זהו אותו מגדל שבימי ילדותו של הנער היהודי היה עבורו מקור השראה וסימן לו את עתידו כמהנדס תעשייתי. 

פרסומת סיטרואן על מגדל איפל , 1934-1925

לרגל תערוכת מכוניות בינלאומית שהתקיימה ב-1922 הגה סיטרואן רעיון חדש: כתיבת פרסומת בעשן לבן על ידי מטוס. וכך התפרש השם 'סיטרואן' לאורך כחמישה ק"מ מעל שער הנצחון בפריז, 

גם כמעסיק היה אדם יוצא דופן שהנהיג תנאי עבודה ורווחה מהפכניים לימיו. העובדים והעובדות, שהאחוז שלהן היה גבוה במיוחד, לבשו חלוקים לבנים ונהנו ממתקנים היגייניים ומשירותים סוציאליים: מקלחות, מלתחות, מסעדות שהגישו תפריט זהה למנהלים ולפועלים. רופאים, חדרי מיון וניתוח ומרפאות שִׁנַּיִם הועמדו לרשות העובדים. עובדות בהריון זכו למענקים חודשיים, למענק לידה ולמענק הנקה, ומעון פעוטות היה צמוד למפעל.

לכל הטוב הזה היה גם מחיר שהתעצם על רקע המשבר הכלכלי של ראשית שנות השלושים. מפעלי סיטרואן פשטו את הרגל בשנת 1934 והמשיכו לייצר רק הודות לחברת הצמיגים הצרפתית מישלן שרכשה את המפעל בשנת 1935 – היא השנה שבה מת אנדרה סיטרואן. 

המודל הקלאסי של מכונית סיטרואן בעלת ההנעה הקדמית

גם בשנים שאחרי מותו של אנדרה סיטרואן המשיכה החברה שייסד להתבלט: היא המציאה את הדגמים הראשונים של מכונית בהנעה קדמית, וכן יצאה עם שני דגמים מהפכניים שהפכו לאגדה – ה-DS, בעל המתלה ההידראולי, והדֶה-שְׁבוֹ, הדגם העממי, שאוהביו ושונאיו כינו אותו 'קופסת סרדינים'. בשני הדגמים האלה נהגתי בעצמי.   

המודל הקלאסי של דה-שבו

קופסת הסרדינים המשפחתית שלנו עם הלוחיות הדיפלומטיות (מחזיק בכדור מי שיהיה לימים עו"ד גלעד שר; מצד שמאל, אחיו הצעיר איל, מי שיהיה לימים מנכ"ל פסטיבל ישראל)

לאורך 65 השנים האחרונות היו לי (או עמדו לרשותי), כעשרים מכוניות. שתיים מהן נשאו בגאון את סמל ה-V הכפול המהופך של סיטרואן, ואת שתיהן אני זוכר לטוב. 

הראשונה היתה דֶה-שְׁבוֹ כחולה – המכונית החביבה ביותר שהייתה לי אי פעם. הייתי אז, בראשית שנות השישים, דיפלומט צעיר בשגרירות ישראל בפריז, וזאת היתה כנראה מכונית הדה-שבו היחידה בעולם שנשאה לוחיות דיפלומטיות ירוקות. מאוחר יותר, כשגריר ישראל בטוגו שבמערב אפריקה, עמדה לרשותי מכונית DS, שהיתה אידיאלית לנסיעה בדרכי העפר הלא סלולות של מדינה זו. כאשר ביקשתי מהנהג המקומי שלנו שייתן לי לנהוג בה, הוא הזהיר אותי שחייבים לנסוע לפחות במהירות של מאה קמ"ש, כדי לדלג מעל החריצים העמוקים הרבים החוצים לרוחבה את דרך העפר העשויה אדמת לטריט, כעין פח גלים. וכך נסענו מאות קילומטרים...

מכונית ה-DS בעלת המתלה ההידראולי על רקע מגדל אייפל

אנדרה סיטרואן חי חיים צנועים יחסית. הוא לא רכש ארמונות ולא צבר יצירות אומנות, אך הוא היה מכור להימורים במשחקי קזינו ובמרוצי סוסים והפסיד בהם סכומים דמיוניים. הוא נפטר ממחלה ממארת בשנת 1935 והוא בן 57 בלבד. הוא נטמן בטקס קבורה יהודי בבית הקברות מונטפרנס, בנוכחות הרב הראשי של פריז.

השטח המקורי של המפעל, ליד מגדל אייפל, הפך לפארק הנושא את שמו של אנדרה סיטרואן, נינו של מוכר אתרוגים יהודי מאמסטרדם, בנה של יהודייה מוורשה, שיישם את כשרון ההמצאה של יהודי מלודז'. הקדישו מחשבה לזכרו בכל פעם שתפגשו מכונית הנושאת בגאון את הלוגו של סיטרואן, ה-V הכפול וההפוך.

נספח: מלך יהודי בפריז

בי' באלול תר"ץ (3 בספטמבר 1930) פרסם העיתונאי אורי קיסרי – אביו של ידידי גיל קיסרי לו מוקדשת רשימה זו – מאמר בעיתון דואר היום, שכותרתו 'מלך יהודי בפאריס...' (עמ' ג). 

מודעות למכירת סיטרואן שהתפרסמו בעיתון דואר היום בראשית שנות השלושים (אוסף הדי אור)

_________________________________

יואל שר הוא דיפלומט בדימוס וגמלאי של משרד החוץ. בעברו שירת כשגריר ישראל במדינות שונות. 

פה ושם בארץ ישראל: הדרך לנצרת, משקפיים באשדוד, נדל"ן בעכו, רק בנתניה

א. איך כותבים נצרת?

בין נצרת לנצרת עילית יש כמובן הבדלים רבים. עכשיו אנחנו יודעים שיש גם הבדל בתעתיק הלטיני והערבי של השם 'נצרת', ועוד על שלט אחד!

התעתיק הרווח בעולם המערבי לנצרת הוא כמובן Nazareth.

צילום: יהונתן עומר

ב. תמונות מחוף נפרד

באשדוד יש כידוע חוף ים נפרד לחרדים. באים אחינו החרדים להשתכשך במי הים הגדול, והנה אין להם, אבוי, מקום להניח בו את משקפיהם.

שקלו וטרו ואז נמנו וגמרו שמוטב לתלות מאשר להניח. שאם אתה מניח את המשקפיים על החול בתוך בגדך או צקלונך, חיישינן שמא יישברו ברגל גסה של ילד או מבוגר שאינה מבחינה בין חול לבין מים, ושמא גם יעופו ברוח ויאבדו לעולם.

הלכו בחורינו ותלו את משקפיהם על הגדר סביב סוכת המציל, בבחינת 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ', ושם הם מזומנים להם עד שיספיקו לטבול ואחר כך להתנגב ולהתלבש, ונאמר אמן.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. נדל"ן בעכו

עכו היא עיר קסומה, אבל מתברר שיש בה בעיות נדל"ן קשות...

צילומים: איתמר לויתן

ד. פריז דנתניה

צילם: יורי ינובר

יורי ינובר, פרנקופיל נתנייתי ושליח עונ"ש בנתניה, מדווח: 

אם רצית הוכחה ניצחת למעמדה של נתניה כמרכז הצרפתי של ישראל, הנה תמונת פח האשפה של בניין מגורים רב קומות ברחוב איתמר בן אב"י 3 במרכז העיר. 

'איתמר בונביא' נשמע כמו שמו של בולברד פריזאי שרמנטי בגדה השמאלית, אולי בפינת סן סימון דה פרס. השם 'בונביא' גם נשמע כווריאנט של bonne vie, שמסביר למה האומן הצרפתי (שהשתמש בשבלונות) בחר דווקא בגירסה זו. 

סיפרי רחובות: אמסטרדם, צרפת ונחל גילָה

א. הזאת אמסטרדם?

כששואלים אֶתְכֶם מה הדבר הראשון שאתם חושבים עליו בקשר לעיר ההולנדית המקסימה אמסטרדם, ברור שזה הדבר הראשון שתגידו, לא?

'עיר מפלט לאנוסי פורטוגל'...

בכל אופן, כך מתוארת בירת הולנד ברחוב התל-אביבי הנושא את שמה. יש משהו יותר יהודו-צנטרי מזה?

צילום: איתמר לויתן

ב. הזאת צרפת?

כך מאייתים בחיפה את השם 'צרפת' – Tzorfat.

האם לא הגיוני יותר לחרוג לפעמים מכללי התעתוק הנוקשים ללטינית ולכתוב פשוט France?

רגע, אבל אולי בכלל הכוונה היא לצרפת המקראית, עיר פיניקית שנזכרת גם בספר מלכים, בסיפורו של אליהו ('קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם'; מלכים א, יז 9), וגם בנבואת עובדיה ('וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב'; עובדיה, א 20), והיא מזוהה עם סרפנד שבין צור לצידון?

צילום: איתמר לויתן

ולחיזוק המבוכה, רון מנדל שלח לי את התמונה הזו היישר מהכרמל 'הצרפתי'. כל השלטים הם באותו צומת:

ג. גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה

בדרום ירושלים יש שכונה ענקית ושמה 'גִּּילֹה'. היא נקראת כך בשל שכנותה עם העיירה הערבית בית ג'אלא, שככל הנראה שימרה שמו של יישוב מקראי קדום. כל אחד יודע שאת שמה של השכונה יש לנקד בחולם חסר ולומר GILO.

אחיתופל, 'היועץ לביטחון לאומי' בימי המלך דוד, שנודע בעצות המצוינות שיעץ לאבשלום כאשר זה מרד באביו, גר במקום ששמו גִּילֹה, שעל כן נקרא שמו אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי. אבשלום לא שמע בקולו ועשה טעות גדולה. אגב, מקובל לחשוב ש'עצת אחיתופל' היא עצה לא טובה, בעוד ההפך הוא הנכון!

ברמת בית שמש א' יש אזור שרחובותיו נקראו על שם נחלים, ואחד מהם הוא רחוב נחל גִּילֹה, שמו של נחל המחבר בין שכונת גִּילֹה הירושלמית לבין היישוב הר גִּילֹה, שבפאתי בית ג'אלה.

אבל לאחרונה הוצבו בשכונה שלטי רחוב חדשים וירוקים, ומתברר שהנחל נקרא עתה על שמה של גִּילָה.

צילומים: אהרן כץ

תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני,
מארס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן 

לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789

ה'רומן' שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, וכן שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.

שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אומנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה' העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובייחוד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל אביב, השפה הלועזית הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.

והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם עשור למדינת ישראל, שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה – אמיתי או פיקטיבי – הוקם באמצע שנות החמישים כדי לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים' השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתים בכירים, כמו  נשיא האגודה ז'ורז' בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים בתפקיד ראש ממשלת צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר בכמה ממשלות צרפתיות.

מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל איש בישראל הינו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת על ערכים אנושיים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו – זו הכנסת'.

הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard) ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז' דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות. 

המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...

ואם לא די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת' ואילו הברון רוטשילד הפך להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'. 

לדעת רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסֵן, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות באדיבות ממש צרפתית'.

בחלקו הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד התקווה' (Flambeau de l'Espérance). 

ואם בלפיד עסקינן, אף חברת 'סופרגז' החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...

ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...

היחסים ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבך, מלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע בפעם הראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בשנים 1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול (גּוֹלְ-יָת).

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77

את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל' – זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי, פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת שממנה הגיעו לבין הארץ שבה הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל אייפל), בישראל יכולים 'לתור' את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון' אל גבעת נפוליון שבעכו.

השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראלים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל' הצרפתי כמו השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera) – ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ אז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.

דוד בן-גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.

הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל':

מאז הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסֵן וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אומנם לצרפת אין כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת – משוחררת מבעיית אלג'יריה – פנייה חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת' חדשה – ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים?
_____________________________________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

עורב ותרנגולת, זאב וכלבים: כיבוש מוסקבה בראי תרגומי קרילוב (ב)

התקליט, ובו קוראים יוסי בנאי ושלמה בר-שביט ממשלי קרילוב בנוסח אוריאל אופק, יצא ב-1969

חלקה הראשון של רשימה זו נדפס כאן.

ד. על גלגוליהם של שני משלים היסטוריים

על ערכה של מהדורת משלי קרילוב החדשה של חגית בנזימן, יתרונותיה ומגבלותיה, אפשר לעמוד בדרך פשוטה. נעיין בשני משלים – לא סתם משלים, אלא כאלה שיש להם גם רקע היסטורי מעניין ורלוונטי – ונראה כיצד התגלגלו בתרגומים השונים לעברית.

1. העורב והתרנגולת 

Krilof and his Fables, London 1871, p. 21

רוב משליו של קרילוב הם על-זמניים ועל-מקומיים ואינם תלויי תרבות, אך המשל המכונה 'העורב והתרנגולת' (Ворона и Курица) אינו כזה. הוא נדפס לראשונה בנובמבר 1812 בכתב עת בשם Сын отечества (בן המולדת), ונטוע בהקשר היסטורי ספציפי: מלחמת רוסיה-צרפת, שהתרחשה באותם ימים ממש, וכיבושה של מוסקבה בידי צבא נפוליאון.

ב-14 בספטמבר 1812 (על פי הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו) – זמן קצר לאחר סיומו של קרב בורודינו – נכנסו נפוליאון וחייליו בשערי מוסקבה. אלא שהעיר הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בהוראתו של המושל הצבאי פיודור רוסטופצ'ין התפנו מבעוד מועד כשני-שלישים מכ-270,000 תושבי העיר. אסירים פליליים שוחררו מבתי הסוהר, אוצרות אמנות ומיטלטלים הועברו בחפזה וכל מחסני המזון רוקנו. במוסקבה נותרו רק פצועים, תושבים זרים, בני המעמדות הנמוכים וכוח משטרתי קטן, שתפקידו היה לשרוף את העיר עד היסוד. באותו ערב אכן השתוללה שריפת ענק במוסקבה, והיא נמשכה ארבעה ימים והרסה כשלושה רבעים משטחה הבנוי של העיר. חייליו של נפוליאון שוטטו ברחובות ריקים, בין בתים ומחסנים שרופים, ונאלצו לעסוק במציאת דיור ובהשגת אוכל. המחסור היה גדול והרעב היה נורא. כחודש לאחר מכן, ב-19-18 באוקטובר, נטשו הצרפתים את מוסקבה.

קרילוב, שהתגורר אז בסנקט פטרבורג, ייחס את סיפור פינויה של מוסקבה למדיניות 'האדמה החרוכה' שנקט הפילדמרשל האגדי מיכאיל קוּטוּזוֹב. קוטוזוב, שהיה אז בן 67 – גיל מבוגר לכל הדעות – נשא את התואר 'נסיך סְמוֹלֶנסק', שאותו קיבל חודש קודם לכן בשל הצטיינותו בקרב סמולנסק (18-16 באוגוסט 1812).

פילדמרשל מיכאיל קוטוזוב (ציור: רומן וולקוב; מקור: ויקיפדיה)

הבה נראה איך תורגם משל זה, מאז התרגום הראשון לעברית ועד למהדורתה החדשה של חגית בנזימן.

הנה כך תרגם את המשל משה רייכרסון, המתרגם השיטתי הראשון של קרילוב. 'הסמאָלֶענסקי אביר החיל' הוא, כאמור, פילדמרשל קוטוזוב, והעיר אינה סתם 'קֶרֶת', אלא היא 'עיר ואם רוּסִיָּה, מוסקבה נהדרת':

משה רייכרסון, תקון משלים, 1860, עמ' 8-6

וזהו התרגום השני לעברית. זינגר, שוויתר על הפסוקים התנ"כיים שאהב קודמו להדביק למשלי קרילוב, השאיר את הכותרות המקוריות ברוסית וגם שמר על הרקע ההיסטורי ('ויהי בעת מלחמת הצרפתים, וּמאָסְקְוִי רבתי נעזבה'), אף כי השמיט את תוארו של קוטוזוב כנסיך סמולנסק:

מאיר זאב זינגר, משלי קרילאוו, 1885, עמ' 24-22

וזה כבר תרגומו לעברית מודרנית של חנניה ריכמן, שהחזיר את תפארת 'אלוף סמולנסק' ולא ראה בה מכשול להבנה. ליתר ביטחון הוסיף ריכמן לספרו נספח ('הערות למשלים', עמ' 318), ושם העיר בקיצור כי מדובר בקוטוזוב והמשל נכתב בעקבות קריקטורה בת הזמן שכונתה 'הַמָרָק הצרפתי' (ראו איור בהמשך):

חנניה ריכמן, משלי קרילוב, 1949, עמ' 8-7

חייל צרפתי מנסה לצוד עורב עבור סיר המרק (מהדורת משלי קרילוב ברוסית, 1815)

תרגומה של חגית בנזימן (עמ' 31-29) קריא וזורם, אך הושמט ממנו כל רמז להקשר ההיסטורי שבו חובר המשל. קוטוזוב הפך ל'מצביא אחד', והעיר מוסקבה, שהתרוקנה מתושביה, הפכה 'כרך' סתמי וחסר זהות. זאת ועוד, בנזימן גם שינתה את תוכנו של המשל המקורי, שכן האויב (הצרפתי) מעולם לא כותר על ידי אנשי העיר (מוסקבה) וכלל לא היה תחת מצור. הצרפתים פשוט נותרו לנפשם בעיר ההרוסה, רעבים וחסרי כל.

2. הזאב במלונת הכלבים 

בסוף ספטמבר 1812 החל נפוליאון לנהל משא ומתן עם הצאר אלכסנדר הראשון באמצעות השגריר הצרפתי ברוסיה ז'אק לאוריסטון (Jacques Lauriston), שהיה פעיל בארגון הנסיגה הצרפתית ממוסקבה. ב-5 באוקטובר נפגש לאוריסטון עם קוטוזוב, והלה דחה את הצעת השלום והמשיך לזנב בצבא הצרפתי הנסוג.

משל 'הזאב במלונת הכלבים' (Волк на псарне) נדפס זמן קצר לאחר מכן, ודברי החנופה ששם קרילוב בפי הזאב – הבא לצוד כבשים אך נתקל בעדת כלבים זועפים המבקשים את נפשו – דומים לדברים שיוחסו לנפוליאון.

לאוריסטון (משמאל) מגיש הצעת שלום לקוטוזוב (ציור: נ"פ אוליאנוב; מקור: ויקיפדיה)

הזאב, שעורו אפור, הוא מן הסתם נפוליאון (שנודע במעילו האפור), ואילו הצייד שֶׁשְׂעַר ראשו שיבה הוא קוטוזוב. על פי מסורת רוסית רווחת, קוטוזוב קרא את המשל של קרילוב באוזני קציניו אחרי נצחונם בקרב קראסני (18-15 בנובמבר 1812) וכך עודדם להמשיך ולתקוף את הצרפתים.

משה רייכרסון (עמ' 70-68) שימר את הרמזים הללו. הצייד אומר לזאב: 'אתה אָמֹץ, ואני איש שָׂב הנני'. המילה 'אֲמֻצִּים' מופיעה בתנ"ך (זכריה, ו 3) ביחס לסוסים, ולמרות שאיש אינו יודע מהו בדיוק צבע זה, הפירוש המקובל הוא הצבע האפור.

וזו גרסת מאיר זאב זינגר (עמ' 89-87), שהתעלם מחשיבות הצבעים והפך את הזאב לבעל מראה 'אדמדם':

והנה תרגום שלא הזכרתי קודם: יהודה אַלְרֹאִי (שעליו איני יודע מאומה) תרגם כמה ממשלי קרילוב ואלה נדפסו בשנות הארבעים בחוברת צנומה שנועדה לבני נוער. אלראי שימר את הצבעים המקוריים ('אתה אפור, אך בראשי כבר זיו-שיבה זורח'):

יהודה אַלְרֹאִי, משלי קרילוב, ספרית פז, תל אביב [1944?], עמ' 22-20 (צייר: משה מטוּסוֹבסקי)

וזה תרגומו של חנניה ריכמן (עמ' 54-53), שאף הוא שמר על הצבעים המקוריים: 'אתה – עורך אפור, ושערי – לבן':

ציור: נחום גוטמן

ולבסוף, תרגומה החדש של חגית בנזימן (עמ' 93-92):

ושוב, תרגומה של בנזימן חלק, משעשע ונקרא היטב, אך הרמזים האקטואליים-ההיסטוריים שזרע קרילוב במשל הושמטו ואינם: לא עורו האפור של הזאב ולא ראשו השׂב של הצייד.

הקורא בן זמננו, שרחוק כבר מאתיים שנה ויותר מפלישת נפוליאון לרוסיה, יחמיץ רובד חשוב בהבנת משל זה ונמשלו אם לא יידע מה היה הרקע לכתיבתו. אומנם זהו משל אוניברסלי ועל-זמני. אבל הוא נולד וצמח בהקשר היסטורי מאוד מסוים. הערת הסבר קצרה, על אתר או בנספח, יכולה הייתה להעמיד את היצירה הקרילובית באור מלא ולספק לה גם את הממד הפוליטי והאקטואלי שהפעיל אותה.