'הכל בגלל מסמר קטן': פרידה מגרימי גלעד

צבי גלעד (2019-1936), שכונה בפי כל בשם 'גרימי', בן קרית חיים ומחלוצי קיבוץ עין גדי, עמד ליד ערש בלוג עונג שבת וליווה אותו במסירות, באהבה ובהערכה. הידע הפנומנלי והאוטודידקטי שלו בתולדות הזמר העברי בכלל, ובשירי הזמר הרוסיים שהגיעו לארץ ישראל בפרט, כמו גם צניעותו, נדיבותו הבלתי רגילה ועזרתו לכל פונה, הפכו אותו מקור השראה וכתובת לכל מי שעניינים אלה היו יקרים ללבו, ואני בתוכם.

בעשור האחרון גרימי היה שקוע כל-כולו במיזם ייחודי שהגה, 'כך זה נשמע במקור', ובמסגרתו תורגמו מחדש ובשיטתיות עשרות שירים רוסיים שנכנסו לאוצר הזמר העברי בשלל גרסאות שונות ומשונות, רחוקות עד מאוד מן המקור.

גרימי וחבריו ל'מַאְפְיָה הרוסית', שנוסדה ב-2011 וכינסה תחתיה את שוחרי הזמר הרוסי בעברית (וראש וראשון להם הוא אורי יעקובוביץ, שאותו כינה גרימי 'מורי ורבי בנושא שירים רוסיים'), ביקשו להביא בתרגום עברי מדויק את המילים המקוריות של השירים הללו, כפי שנכתבו על ידי יוצריהם הידועים או 'העממיים'. התרגומים הללו – מעל 130 – הושרו (בדרך כלל בפי דורי גלבוע, איזי הוד, רעיה פירסט, נעמן דג), לוו באקורדיונו של דרור סנדלון, חבר עין גדי גם הוא, והוקלטו על ידי מאיר רז. הם זמינים במרשתת באתר של 'זמרשת' ובאתר הבית של איזי הוד.

התעניינותו של גרימי בזמר העברי לא הצטמצמה רק לשירים ברוסית (אגב, שפה שאף פעם לא למד בשיטתיות). 'על הדרך' הוא העלה וחידש דברים מרתקים בכל הקשור לגלגולי שירים עבריים בשפות אחרות:  אנגלית (ראו ציטוטים נרחבים שלו ברשימה 'גלגולו של ניגון: ממלחמת האזרחים האמריקנית לקרב הראל', בלוג עונג שבת, 8 במאי 2011), פולנית, אוקראינית ('גלגולו של ניגון: המקור האוקראיני של "כי בשמחה תצאו" ו"ניצנים נראו בארץ"', 4 באוקטובר 2012) ויידיש.

ההתכתבויות עמו היו לא רק מקור מידע שופע אלא גם ביטוי לידענותו, לעקשנותו וגם לחוש ההומור שלו.

הנה דוגמה, אחת מני רבות, למה שענה לי כששאלתיו אם ידוע לו מי חיבר את הלחן לשירו של אלכסנדר פֶּן, 'סוּרוּ מֶנִּי'. בתמימותי כתבתי, כי ברור שהלחן הוא רוסי...

וכך כתב לי ב-17 במאי 2011:

דוד שלום,

מניין ברור לך שזה מקור רוסי? האם רק משום שאת המילים כתב פן? הוא כתב מילים גם למנגינות ממקור אחר, ולפעמים, רחמנא ליצלן, כתב מילים ללא מנגינה ברקע.

מול 'סורו מני' בעברית, יש ברשימותיי חלל במקום המיועד לשיר המקור הרוסי.

ישנם שירים לא מעטים שמקובל שמקורם רוסי, אך אין לכך שום סיוע.

סיוע יכולה להיות עדות של מישהו ששר את השיר ברוסית, או הזכרה של השיר הרוסי באיזשהו טקסט (מחקרי, ספרותי או פובליציסטי), וכמובן, הימצאות השיר בספר שירים או בשירון.

אין לנו מאומה מכל אלה.

כך, שכנראה יעבור גם שיר זה בקרוב ממקומו ברשימה הכללית לרשימת השירים ש'מקובל שהם ממקור רוסי אך אין לכך שום עדות מסייעת'. אלא אם כן, יש לך אסמכתא לביסוס טענת ה'רוסיות', ואז תשרה השמחה במעוננו (אנשי 'הפורום הרוסי'). 

בברכה, גרימי

עניתי לו שבאתר 'שירונט' כתוב (עד היום), שמקור הלחן הוא 'עממי רוסי', ושבספר משפחת הפלמ"ח, שערכו חיים גורי וחים חפר ובו הובאו מילות השיר, אפילו לא צוין שהכותב הוא אלכסנדר פן.

וזו הייתה תשובתו (באותו יום):

'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'. שאלו חכמים: 'עד היכן עליו להרחיק עדותו?', עד 'שירונט'... הם חבורה של עצלנים לא אמינים. הפעם היחידה שהסכימו לקבל תיקון היה בעניין יוצרי 'קרב הראל'. מאז, בכל פניותיי, הם השיבו: 'אנחנו מסתמכים על אקו"ם'. כל מי שיודע משהו, יודע שאקו"ם זה 'עקום', בכל מה שנוגע ליוצרים מחו"ל. במכתב (האחרון בהחלט) שכתבתי ל'שירונט', כתבתי ש'אם כך, מחשב אחד, לא חזק במיוחד, יכול להחליף את כולכם'... ובאשר ל'משפחת הפלמ"ח' – זהו ספר פולקלוריסטי ולא מחקרי. עורכיו לא התייחסו כלל לנושאי מקורות ודיוק. הם הביאו סיפורים. 

ואם כבר ב'משפחת הפלמ"ח' עסקינן, קרה לי מקרה מעניין. מצאתי מנגינה קובנית ונזכרתי שלמנגינה זו היה שיר: 'בואו תראו, בואו תראו, איך הפלמ"ח על כל מכשול הוא מתגבר'. חיפשתי את המילים המלאות. נתיבה [בן יהודה] לא זכרה כלום; גיל אלדמע זכר כמה מילים; שאול ביבר לא זכר כלום; חיים חפר לא זכר כלום. עד שאמר לי בן-אחי (משפחה של בורות סוּדים): השיר הזה? הוא מצוי ב'משפחת הפלמ"ח'! חיים חפר ערך את 'משפחת הפלמ"ח' יחד עם חיים גורי. השיר וסיפורו מצויים בספר, וחפר, אפילו את זה לא זכר... שנזכה למצוות, גרימי 

לפני חודשיים, ביום 12 במאי 2019, מת גרימי ולמחרת הובא למנוחת עולמים בקיבוצו עין גדי, בו חי כשישים שנה. הוא הותיר אחריו את רעייתו אילה, גם היא בקהל קוראי הבלוג, ילדים ונכדים, ומפעל חיים מרשים של אדם יחיד.

במהלך שנות היכרותנו תרם גרימי כמה מאמרים יפים לבלוג וגם ייעץ וסייע לי בהתכתבויות אלקטרוניות רבות שהחלפנו בינינו. פירות קשר זה היו כמה רשימות שכתבנו במשותף.

אלה הן רשימותיו החתומות של גרימי שהתפרסמו בבלוג עונג שבת:

• דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד, גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים', 13 בדצמבר 2012
• דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד, איך התגלגל שיר 'הנעוּרים' מגדות הוולגה אל פרחי ניו יורק?, 10 בינואר 2013
• צבי (גרימי) גלעד, איך מחפפים? שינויי הנוסח של 'תכול המטפחת', 30 בינואר 2013
• צבי (גרימי) גלעד, גלגולו של ניגון: 'בוקי בקבוקים' וחג המַסְלֶנִיצָה הרוסי, 29 במרץ 2013
• דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד, מהרי טירול ועד הקומסומול: מסע מן הכורסא בעקבות המנון 'בני עקיבא', 11 באפריל 2014 
• דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד, גלגולו של ניגון: 'פּאַפּיראָסן' (א), 8 ביולי 2016; (ב), 22 ביולי 2016
• צבי (גרימי) גלעד, גלגולו של ניגון: 'מרכבה ירוקה', 21 באפריל 2017
• צבי (גרימי) גלעד, גלגולו של ניגון: 'בין פרחי הגן המלבלבים', 5 באפריל 2018

הרשימה שלהלן, על גלגולי השיר 'בגלל מסמר', נכתבה בעקבות רעיון שהציע גרימי במכתב ששלח לי בשנת 2016.

יהי זכרו ברוך.

*

בשנת 1958 העלתה להקת פיקוד צפון את תכניתה השישית 'נעלה צפונה'. אחד השירים המוכרים בתכנית זו היה 'בגלל מסמר' (שנקרא לעתים גם 'שיר המסמר' או 'הכל בגלל מסמר קטן'). נעמי שמר חתומה על המילים ועל הלחן.

דף השיר של 'בגלל מסמר', הוצאת 'אילן', תל אביב 1958 (המחלקה למוזיקה, הספרייה הלאומית)

השיר זכה להצלחה בלתי רגילה 'זינק במהירות לראש מצעד הפזמונים ברדיו והפך לאחד השירים הידועים ביותר בסוף שנות החמישים' (שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, 2007, עמ' 156).

הנה המילים ואחריהן הביצוע המקורי:

(שירים במדים, עמ' 168)

כמה עשרות שנים אחר כך הקליטו חברי להקת פיקוד צפון שוב את השיר וצירפו אליהם את הסולן דאז, לוליק (אברהם לוי). איזה ביצוע קצבי ומגניב!

השיר עוסק בתופעת הסיבתיוּת המקרית, שיש המכנים אותה 'משק כנפי הפרפר' (או אפקט הפרפר), ויש הקוראים לה אפקט הדומינו, כלומר אירוע פעוט וחסר ערך עשוי להשפיע על אירוע גורלי וחשוב. בשיר שלנו: המסמר הקטן, שנפל מהפרסה של אחד מסוסי המלחמה, הביא בסופו של דבר לנפילת העיר.

נעמי שמר לא המציאה את השיר יש מאין. היא תרגמה שיר ילדים עתיק, ידוע ומוכר, שעיקרו מתועד לראשונה בגרמנית בראשית המאה ה-13. באנגלית הופיעה גרסה של השיר בשלהי המאה ה-14 ומאז התגלגלו נוסחיו לשפות נוספות. ככל הידוע לי, שמר לא ציינה בשום מקום שמדובר בתרגום, אך הקשר בין המילים העבריות לבין המקור האנגלי גלוי וברור. שמר אמנם תרגמה את השיר מאנגלית, אך הלחן הוא מקורי ופרי רוחה. עוד פרט מעניין: משום מה נעמי שמר לא כללה את השיר באף לא אחד מספריה הנדפסים.

השיר באנגלית, שנקרא, שלא במפתיע, 'For Want of a Nail', התפרסם גם באמריקה לאחר שבנג'מין פרנקלין, בן המאה ה-18, כלל אותו באחד מכרכי האלמנך המפורסם שלו (Poor Richard's Almanack ,1752) ובכרך אחר (1758) גרסה שונה שלו. סקירות על השיר, מופעיו, גלגוליו והשפעותיו בשפה, בספרות (היפה והפופולרית), בקולנוע ובטלוויזיה, יש בוויקיפדיה בעברית ובאנגלית.

ואלה מילות השיר באנגלית:

היו שייחסו את הולדתו של השיר לאירוע היסטורי קונקרטי: הפסדו של המלך הבריטי ריצ'רד השלישי להנרי השביעי בקרב בוזוורת' (1485), שבו מצא ריצ'רד את מותו באופן משפיל. קרב זה זכור בזכות מחזהו של שייקספיר (ריצ'רד השלישי) וקריאתו הנואשת של ריצ'רד, לאחר שהופל מסוסו: 'סוס! סוס! סוס בעד ממלכתי!'. עם זאת, כיוון שנוסחים של השיר קדמו לקרב המפורסם, קשה להאמין שזהו מקורו, ומן הסתם הודבק לו רק מאוחר יותר.

ריצ'רד השלישי מחפש סוס (James Baldwin, Fifty Famous People, New York 1912)

השיר באנגלית הולחן גם הוא בלחנים שונים, שכוונו בעיקר לילדים. הנה כמה גרסאות אנימציה:

אך גם מבוגרים זכו לגרסת רוק שבוצעה על ידי הזמר האמריקני טוד ראנדגרן ולהקתו.

מכל השפות שאליהן התגלגל השיר נציין את הגרסה הרוסית, Не было гвоздя (לא היה מסמר), שכן זו הייתה מוכרת לקורא העברי. גרסה זו נכתבה על ידי סמואיל מרשק (1964-1887), סופר ומשורר ילדים יהודי סובייטי אהוב (אחד מסיפוריו היה המקור ממנו עיבדה לאה גולדברג את ספרה המפוזר מכפר אז"ר). 

סמואיל מרשק, 1934

גרסתו של מרשק, ככל שהצלחתי לגלות, נדפסה לראשונה בשנת 1929 בכתב העת Ежи תחת הכותרת: 'Гвоздь и подкова: Из английских народных песен' (מסמר ופרסה: משירי העם באנגלית), ואחר כך נדפסה גם בספרו Дом, который построил Джек (הבית שבנה ג'ק), שראה אור בשנת 1936.

הבית שבנה ג'ק: שירי עם באנגלית לילדים, מוסקבה-לנינגרד 1936

גרסה זו דומה מאוד למקור האנגלי: האויב לכד את העיר משום שלנפח לא היה מסמר בסדנתו ולכן לא התקין כראוי את פרסתו של אחד הסוסים שבשל כך נפל במהלך הקרב. 

Не было гвоздя –

Подкова пропала,

Не было подковы –

Лошадь захромала,

Лошадь захромала –

Командир убит,

Конница разбита,

Армия бежит!

Враг вступает в город,

Пленных не щадя,

Оттого, что в кузнице

Не было гвоздя!

השיר נדפס במהדורות רבות. הנה למשל בספרו של מרשק Храбрецы (אנשים אמיצים) עם ציוריו של יבגני מונין (מוסקבה 1967).

השיר גם הולחן על ידי דמיטרי קבלבסקי והוקלט במוסקבה בשנת 1947 מפי הזמר גיאורגי אברמוב. אפשר להאזין לו באתר Russian Records.

שיריו של מרשק תורגמו מרוסית לעברית על ידי חנניה ריכמן בספר הנדיר משירי ש' מרשק, 'ספרית פז', הוצאת ד"ר חוה מרגולין, 1948. בתוכם נמצא גם התרגום של 'המסמר והפרסה (שיר עם אנגלי)' (עמ' 79).

וכך כתב ריכמן בהקדמה:

וזהו התרגום:

האם הכירה נעמי שמר גם את תרגומו של ריכמן, או שמא תרגמה הישר מן המקור האנגלי? כך או כך, הפרסה שנשמטה מרגלו של הסוס של נעמי שמר הייתה ימנית, ופרט שולי זה אינו נזכר לא במקור האנגלי ולא בגרסה הרוסית.

ולסיום, הנה עוד ביצוע נהדר של השיר, מפיו של אריק לביא (הקלטה משנת 1961; התקליטור נדפס ב-1993):

בעלי התוספות

חגית מאיר שלחה לי צילום של 'בגלל מסמר' בגרסתו של רפאל ספורטה (שאותה הזכיר יוסי גולדנברג בתגובתו), מתוך ספרו היה היתה לי גפן: זמר ילדי עמים, מסדה, 1962 (הציורים של הנריק הכטקופף), עמ' 21:

עורב ותרנגולת, זאב וכלבים: כיבוש מוסקבה בראי תרגומי קרילוב (ב)

התקליט, ובו קוראים יוסי בנאי ושלמה בר-שביט ממשלי קרילוב בנוסח אוריאל אופק, יצא ב-1969

חלקה הראשון של רשימה זו נדפס כאן.

ד. על גלגוליהם של שני משלים היסטוריים

על ערכה של מהדורת משלי קרילוב החדשה של חגית בנזימן, יתרונותיה ומגבלותיה, אפשר לעמוד בדרך פשוטה. נעיין בשני משלים – לא סתם משלים, אלא כאלה שיש להם גם רקע היסטורי מעניין ורלוונטי – ונראה כיצד התגלגלו בתרגומים השונים לעברית.

1. העורב והתרנגולת 

Krilof and his Fables, London 1871, p. 21

רוב משליו של קרילוב הם על-זמניים ועל-מקומיים ואינם תלויי תרבות, אך המשל המכונה 'העורב והתרנגולת' (Ворона и Курица) אינו כזה. הוא נדפס לראשונה בנובמבר 1812 בכתב עת בשם Сын отечества (בן המולדת), ונטוע בהקשר היסטורי ספציפי: מלחמת רוסיה-צרפת, שהתרחשה באותם ימים ממש, וכיבושה של מוסקבה בידי צבא נפוליאון.

ב-14 בספטמבר 1812 (על פי הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו) – זמן קצר לאחר סיומו של קרב בורודינו – נכנסו נפוליאון וחייליו בשערי מוסקבה. אלא שהעיר הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בהוראתו של המושל הצבאי פיודור רוסטופצ'ין התפנו מבעוד מועד כשני-שלישים מכ-270,000 תושבי העיר. אסירים פליליים שוחררו מבתי הסוהר, אוצרות אמנות ומיטלטלים הועברו בחפזה וכל מחסני המזון רוקנו. במוסקבה נותרו רק פצועים, תושבים זרים, בני המעמדות הנמוכים וכוח משטרתי קטן, שתפקידו היה לשרוף את העיר עד היסוד. באותו ערב אכן השתוללה שריפת ענק במוסקבה, והיא נמשכה ארבעה ימים והרסה כשלושה רבעים משטחה הבנוי של העיר. חייליו של נפוליאון שוטטו ברחובות ריקים, בין בתים ומחסנים שרופים, ונאלצו לעסוק במציאת דיור ובהשגת אוכל. המחסור היה גדול והרעב היה נורא. כחודש לאחר מכן, ב-19-18 באוקטובר, נטשו הצרפתים את מוסקבה.

קרילוב, שהתגורר אז בסנקט פטרבורג, ייחס את סיפור פינויה של מוסקבה למדיניות 'האדמה החרוכה' שנקט הפילדמרשל האגדי מיכאיל קוּטוּזוֹב. קוטוזוב, שהיה אז בן 67 – גיל מבוגר לכל הדעות – נשא את התואר 'נסיך סְמוֹלֶנסק', שאותו קיבל חודש קודם לכן בשל הצטיינותו בקרב סמולנסק (18-16 באוגוסט 1812).

פילדמרשל מיכאיל קוטוזוב (ציור: רומן וולקוב; מקור: ויקיפדיה)

הבה נראה איך תורגם משל זה, מאז התרגום הראשון לעברית ועד למהדורתה החדשה של חגית בנזימן.

הנה כך תרגם את המשל משה רייכרסון, המתרגם השיטתי הראשון של קרילוב. 'הסמאָלֶענסקי אביר החיל' הוא, כאמור, פילדמרשל קוטוזוב, והעיר אינה סתם 'קֶרֶת', אלא היא 'עיר ואם רוּסִיָּה, מוסקבה נהדרת':

משה רייכרסון, תקון משלים, 1860, עמ' 8-6

וזהו התרגום השני לעברית. זינגר, שוויתר על הפסוקים התנ"כיים שאהב קודמו להדביק למשלי קרילוב, השאיר את הכותרות המקוריות ברוסית וגם שמר על הרקע ההיסטורי ('ויהי בעת מלחמת הצרפתים, וּמאָסְקְוִי רבתי נעזבה'), אף כי השמיט את תוארו של קוטוזוב כנסיך סמולנסק:

מאיר זאב זינגר, משלי קרילאוו, 1885, עמ' 24-22

וזה כבר תרגומו לעברית מודרנית של חנניה ריכמן, שהחזיר את תפארת 'אלוף סמולנסק' ולא ראה בה מכשול להבנה. ליתר ביטחון הוסיף ריכמן לספרו נספח ('הערות למשלים', עמ' 318), ושם העיר בקיצור כי מדובר בקוטוזוב והמשל נכתב בעקבות קריקטורה בת הזמן שכונתה 'הַמָרָק הצרפתי' (ראו איור בהמשך):

חנניה ריכמן, משלי קרילוב, 1949, עמ' 8-7

חייל צרפתי מנסה לצוד עורב עבור סיר המרק (מהדורת משלי קרילוב ברוסית, 1815)

תרגומה של חגית בנזימן (עמ' 31-29) קריא וזורם, אך הושמט ממנו כל רמז להקשר ההיסטורי שבו חובר המשל. קוטוזוב הפך ל'מצביא אחד', והעיר מוסקבה, שהתרוקנה מתושביה, הפכה 'כרך' סתמי וחסר זהות. זאת ועוד, בנזימן גם שינתה את תוכנו של המשל המקורי, שכן האויב (הצרפתי) מעולם לא כותר על ידי אנשי העיר (מוסקבה) וכלל לא היה תחת מצור. הצרפתים פשוט נותרו לנפשם בעיר ההרוסה, רעבים וחסרי כל.

2. הזאב במלונת הכלבים 

בסוף ספטמבר 1812 החל נפוליאון לנהל משא ומתן עם הצאר אלכסנדר הראשון באמצעות השגריר הצרפתי ברוסיה ז'אק לאוריסטון (Jacques Lauriston), שהיה פעיל בארגון הנסיגה הצרפתית ממוסקבה. ב-5 באוקטובר נפגש לאוריסטון עם קוטוזוב, והלה דחה את הצעת השלום והמשיך לזנב בצבא הצרפתי הנסוג.

משל 'הזאב במלונת הכלבים' (Волк на псарне) נדפס זמן קצר לאחר מכן, ודברי החנופה ששם קרילוב בפי הזאב – הבא לצוד כבשים אך נתקל בעדת כלבים זועפים המבקשים את נפשו – דומים לדברים שיוחסו לנפוליאון.

לאוריסטון (משמאל) מגיש הצעת שלום לקוטוזוב (ציור: נ"פ אוליאנוב; מקור: ויקיפדיה)

הזאב, שעורו אפור, הוא מן הסתם נפוליאון (שנודע במעילו האפור), ואילו הצייד שֶׁשְׂעַר ראשו שיבה הוא קוטוזוב. על פי מסורת רוסית רווחת, קוטוזוב קרא את המשל של קרילוב באוזני קציניו אחרי נצחונם בקרב קראסני (18-15 בנובמבר 1812) וכך עודדם להמשיך ולתקוף את הצרפתים.

משה רייכרסון (עמ' 70-68) שימר את הרמזים הללו. הצייד אומר לזאב: 'אתה אָמֹץ, ואני איש שָׂב הנני'. המילה 'אֲמֻצִּים' מופיעה בתנ"ך (זכריה, ו 3) ביחס לסוסים, ולמרות שאיש אינו יודע מהו בדיוק צבע זה, הפירוש המקובל הוא הצבע האפור.

וזו גרסת מאיר זאב זינגר (עמ' 89-87), שהתעלם מחשיבות הצבעים והפך את הזאב לבעל מראה 'אדמדם':

והנה תרגום שלא הזכרתי קודם: יהודה אַלְרֹאִי (שעליו איני יודע מאומה) תרגם כמה ממשלי קרילוב ואלה נדפסו בשנות הארבעים בחוברת צנומה שנועדה לבני נוער. אלראי שימר את הצבעים המקוריים ('אתה אפור, אך בראשי כבר זיו-שיבה זורח'):

יהודה אַלְרֹאִי, משלי קרילוב, ספרית פז, תל אביב [1944?], עמ' 22-20 (צייר: משה מטוּסוֹבסקי)

וזה תרגומו של חנניה ריכמן (עמ' 54-53), שאף הוא שמר על הצבעים המקוריים: 'אתה – עורך אפור, ושערי – לבן':

ציור: נחום גוטמן

ולבסוף, תרגומה החדש של חגית בנזימן (עמ' 93-92):

ושוב, תרגומה של בנזימן חלק, משעשע ונקרא היטב, אך הרמזים האקטואליים-ההיסטוריים שזרע קרילוב במשל הושמטו ואינם: לא עורו האפור של הזאב ולא ראשו השׂב של הצייד.

הקורא בן זמננו, שרחוק כבר מאתיים שנה ויותר מפלישת נפוליאון לרוסיה, יחמיץ רובד חשוב בהבנת משל זה ונמשלו אם לא יידע מה היה הרקע לכתיבתו. אומנם זהו משל אוניברסלי ועל-זמני. אבל הוא נולד וצמח בהקשר היסטורי מאוד מסוים. הערת הסבר קצרה, על אתר או בנספח, יכולה הייתה להעמיד את היצירה הקרילובית באור מלא ולספק לה גם את הממד הפוליטי והאקטואלי שהפעיל אותה.

מָשָׁל לְמה הדבר דומה? מהדורה חדשה של משלי קרילוב בעברית (א)

הפסל לכבוד איוואן קרילוב בפארק בסנקט פטרבורג נחנך בשנת 1855

רשימה ראשונה מתוך שתיים.

א. בשורת ספרים

מהדורה מתורגמת חדשה של משלי קרילוֹב הופיעה לא מכבר בהוצאת 'כרמל' הירושלמית, וכבר זכתה להדפסה שלישית. המתרגמת חגית בנזימן – סופרת ומשוררת ילדים ותיקה ומוערכת – קיבלה עליה משימת ענק: להריק מחדש לעברית של ימינו את המשלים המיוחסים לקרילוב (כמאתיים וארבעה במספר, אף כי מקצתם אינם אלא עיבודים שעשה קרילוב ממשלים קדומים, בעיקר של הצרפתי ז'אן דה לה-פונטן).

זהו אירוע חשוב לאוהבי סוג זה של ספרות, מה גם שבנזימן פסעה באומץ בעקבותיהם של מתרגמים עבריים רבים שקדמו לה, ובראשם חנניה רַיְכמן הגדול, שעליו נרחיב בהמשך. מתרגמים אלה יצרו מסורת של תרגום מְשָׁלים, ואף שבנזימן ציינה בדברי המבוא (עמ' 18), שמול עיניה עמד רק תרגומו העברי של ריכמן (לצד המקור הרוסי ותרגומים לאנגלית ולצרפתית), ולא תרגומים עבריים אחרים, בכל זאת היה עליה לפלס דרך אישית. בנזימן הייתה מוּדעת לגודל המשימה שקיבלה עליה, ובמבוא ציטטה הקדשה חיננית שכתבה לאחד מילדיה, עוד טרם גמלה בלבה ההחלטה לעסוק בתרגום:

התוצאה מרהיבת עין ומשובבת נפש. כיף לקרוא בספרה של בנזימן, שחרוזי העברית שלה קולחים בחינניות ובטבעיות ונקראים בשטף. אפשר להתווכח על בחירה זו או אחרת (ועל כך בהמשך), אבל אי אפשר שלא לשבח את המפעל התרבותי, שלה ושל הוצאת 'כרמל': ראשית כל, עצם היזמה להנגיש את קרילוב הישן והאהוב ולהשיבו אל מדף הספרים העברי; ושנית, על התרגום שמחליק בגרון, 'כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה'. הספר מלווה באיוריה של זהבית כרמל.

חגית בנזימן (מקור: סופרים קוראים)

'משלי קרילוב', שנכתבו ברוסית במחצית הראשונה של המאה ה-19, הם חוליה חשובה ברצף מושלי המשלים הגדולים של התרבות המערבית: ספרי 'משלי' ו'בן סירא', שנכתבו בארץ ישראל ובעברית (שלא לדבר על המשלים התנ"כיים המופתיים, כמו 'משל יותם' או 'כבשת הרש'); משלי איזוֹפּוס ביוון העתיקה; משליו של לה-פונטן בצרפת של המאה ה-17; ומשליו, הפחות מפורסמים בעולם, של אליעזר שטיינבַּרג, שנכתבו ביידיש והיה להם קהל מעריצים גדול.

אומות רבות יכולות להתגאות במושלי משלים שצמחו בקרבן, אך דומה שסוגה ספרותית זו איבדה את מעמדה, ומשלים שבעלי חיים במרכזם אינם מדברים עוד לטעמם הספרותי של בני דורנו. איני יודע אם ניתן עוד לשקם את מעמדו של המשל וחוששני שכבר אבד עליו הכלח. נדמה לי שספר משלי החיות המקורי האחרון שנוצר בעברית היה ספרו הנהדר של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (1933), וגם הוא לא היה בדיוק ספר משלים.

יש מוסכמה מוטעית שסוגת המשלים נועדה לילדים – אולי זה משום שרוב ספרי המשלים נדפסו בניקוד ובחריזה, ואולי משום שמשלים על בעלי חיים קלים יותר לתפיסתם של ילדים – בעוד שהנמשלים מתוחכמים יותר, ולכאורה רק מבוגרים יבינום במלוא משמעותם. האמת היא, שכאשר קרילוב כתב את משליו הוא לא ראה ילדים לנגד עיניו, אלא דווקא אנשים מבוגרים. אגב, קרילוב היה רווק ולא היו לו ילדים. הוא גם מעולם לא עזב את רוסיה.

איוואן אנדרייביץ' קרילוב (1844-1769), נולד במוסקבה ונדד עם בני משפחתו בערים שונות ברוסיה. כבר בגיל תשע, כשהתייתם מאביו, עבד לפרנסתו כלבלר בבתי משפט. בהיותו כבן 14 עבר לעיר הבירה סנקט פטרבורג, שם עבד במשרד ממשלתי והחל לכתוב שירים ומחזות, לערוך עיתונים ולפרסם סאטירות וביקורת פובליציסטית. שמו יצא לתהילה לאחר שהחל להדפיס את משליו (הקובץ הראשון יצא ב-1809). הוא זכה לפרסום ולהוקרה, קיבל משרה יוקרתית בספרייה המלכותית בסנקט פטרבורג, ובה עבד עד צאתו לגמלאות בשנת 1841.

בול לכבוד קרילוב, ברית המועצות 1959. הציור בצד ימין מתייחס למשל 'הזאב במלונת הכלבים' שיידון בחלק השני של הרשימה

ב. מסורת תרגומי קרילוב לעברית

משה רייכרסון (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

את משליו של קרילוב החלו לתרגם לעברית זמן קצר לאחר מותו. התרגום השיטתי הראשון, מעשה ידיו של משה רייכרסון (1903-1827), נדפס בווילנה בשנת 1860. חמש עשרה שנים בלבד לאחר מותו של קרילוב. הוא נקרא 'תקון מְשָׁלים'.

רייכרסון, שהיה בלשן ומשכיל אופייני לדורו, חיבר מבוא נלהב וסיפר לקורא העברי על מעלותיו התרומיות של האיש קרילוב, על ההערצה אליו בקרב הרוסים ועל החשיבות המוסרית הרבה שיש למשליו. תרגומו מליצי ומצוחצח, ובכל זאת לא קשה להבינו.

רייכרסון גם התאים לכל משל קרילובי פסוק מן התנ"ך (בעיקר מספר משלי) או ממקורות חז"ל, מה שכמובן לא היה במקור הרוסי. מדוע עשה כן? מן הסתם כדי להבליט את האופי האוניברסלי של המשלים הרוסיים, ושאין הם זרים לרוחו של עם ישראל.

זמן מה קודם לכן פרסם צעיר אחר, יהודה ליב גורדון (יל"ג), שגר אז בעיירה הליטאית פוניבז', את ספרו 'משלי יהודה', ובו מאה משלים – כעשרים מקוריים שלו והשאר תרגומים ועיבודים של משלי לה-פונטן וקרילוב. הספר נדפס בשנת תר"ך (1859) אך כפי שעולה מן ההקדמה ומן המכתבים שנדפסו בראשית הספר, יל"ג החל בעבודתו כבר בשנת 1858. הוא היה אז בן 28 בסך הכול.

סריקה של הספר 'משלי יהודה' נמצאת כאן

ככל הנראה, יל"ג ורייכרסון, שספריהם נדפסו באותו בית דפוס בווילנה ובאותה שנה, לא ידעו זה על זה, אך כרקע לתרגומיהם יש לזכור כי משלי קרילוב תפסו מקום של כבוד במערכת החינוך הרוסית והם נדפסו בספרי לימוד רבים. יל"ג קיווה ש'משלי יהודה' שלו יזכה לאישור השלטונות ויתקבל כספר לימוד בבתי הספר הממשלתיים העבריים, אך הדבר לא עלה יפה (על פרשה זו כתב יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד/2, תש"ב, עמ' 380-376).

אחרי רייכרסון ויל"ג קמו מתרגמים נוספים, ובלט בהם מאיר זאב זינגר (בערך 1913-1840), מהעיירה הקטנה טאראשצ'ה (פלך קייב), שגם תרגם לעברית את אחד מספריו של ז'ול וורן (מחזה באוויר, מספורי החכם זשול ווערנע, ברדיצ'ב 1895). רק מעט פרטים ידועים על זינגר. תרגומו ראה אור בפעם הראשונה בשנת 'כמשל הקדמונים', כלומר תרמ"ה (1885), ועד שנת 1908 ספרו נדפס בארבע מהדורות נוספות. זינגר גם תרגם את משלי קרילוב ליידיש (ברדיצ'ב 1888).

אך התרגום הנפוץ והאהוב ביותר של קרילוב היה, בלי ספק, פרי עטו של חנניה ריכמן (1982-1905).

ריכמן, שהיום נשכח שמו כמעט לגמרי, נולד באוקראינה, עלה לארץ ב-1926 והתגורר בתל אביב. הוא היה מתרגם דגול מרוסית (הרומן 'חמשתם' של ז'בוטינסקי או שיריו של סמואיל מרשק) וחרזן ענק (וזכור במיוחד ספרו: פתגמים ומכתמים – מן הים הכללי וטיפה משלי, 1955).

(מקור: אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה-ביתן, 1985, עמ' 607)

אומנם, ריכמן תרגם גם את משליו של אליעזר שטיינבַּרג, שהתחבבו על קוראי יידיש רבים, אך תרגומו לקרילוב היה סיפור של הצלחה יוצאת דופן. התרגום ראה אור בפעם הראשונה ב-1949, ועד שנת 1999 נדפס בלא פחות מ-26 מהדורות!

בדברי ההקדמה שלו כתב ריכמן מדוע זכו משלי קרילוב לתרגומים רבים לעברית, וקשר זאת ל'לב היהודי':

ואין פלא שרבּוֹ כל כך מתרגמי קרילוב מבין היהודים: כמה וכמה ממשליו על עיוות הדין וההתעללות בחלש עוררו – ומוסיפים לעורר – רגש מיוחד בלב היהודי: דומה שלא נכתבו אלא כדי לתאר את רשעותם וצביעותם של שונאינו ומרדפינו.

חרוזיו הנהדרים והיצירתיים, שלוו בציוריו החינניים תמיד של נחום גוטמן, התחבבו על הקוראים וכאמור נדפסו במהדורות רבות. בימים הרחוקים ההם, כאשר עוד נהגו לתת ספרים כמתנה בחגיגות בר-מצוה, היו ספריו של ריכמן מתנה נפוצה. אבל השנים חולפות, והיום גם העברית הפיוטית והמשעשעת של ריכמן אינה מעודכנת עוד והיא מדברת רק ללבם של חובבי הנושנות.

ג. על כמה בעיות בתרגום

לא אחדש מאומה אם אומר, שיש יותר מדרך אחת לתרגם טקסט קדום (ומשלי קרילוב הם כאלה, למרות שנכתבו 'רק' במאה ה-19) ולהנגישו לקוראים הנמצאים בזמן אחר ובעולם תרבותי אחר.

הנה דוגמה שולית שבשוּלִיוֹת מניסיוני שלי, שעה שעסקתי בההדרת זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק לאנגלית (Journey to a Nineteenth-Century Shtetl). זיכרונות אלה, שמתארים את החיים בעיירה היהודית במזרח אירופה במאה ה-19, נכתבו במקורם ביידיש. שאלתי את עצמי אז, מה הדרך הנכונה לתרגם תיאורי זמן, למשל 'עשר בבוקר'? חשבתי ש-10:00 או 10AM הם 'אמריקניים' מדי וזרים לעולם המזרח אירופי שתואר בספר, ולכן העדפתי 'כתיב מלא': Ten O'clock in the morning. מאותה סיבה גם השמטתי בעקביות את התואר ר' (רֶבּ), שבחברה היהודית המסורתית מוצמד לכל אדם ירא שמיים והוא כמעט חסר משמעות, וכמובן שלא הסכמתי לתרגמו Rabbi או .Mr.

דוגמה אחרת, הפוכה, הזדמנה לי כשתרגמתי את 'שירי המגילה' של איציק מאנגר מיידיש לעברית. אין צריך לומר שאלו הן שתי שפות קרובות מאוד, לא רק בשל המרכיב העברי המשמעותי הקיים ביידיש ('לשון קודש'), אלא בעיקר בעולם הדימויים ובמרחב הדתי והתרבותי המשותף. כאן מצאתי את עצמי לא פעם לכוד בין שני קטבים סותרים: הרצון לתרגם קרוב ככל שניתן למקור מכאן, והחובה לשמור על מסגרת צורנית נוקשה של חריזה, הטעמה ומקצב מכאן. לא תמיד אפשר להשיג זאת, ולפעמים מוכרחים 'לשלם מחיר'. וכך, במקרה מסוים, כאשר הניסוח המקורי כפל את עצמו מסיבות אמנותיות וחסר לי מונח מתאים שיתחרז עם השורה הקודמת, נאלצתי להשתמש במונח 'ילקוט כזבים', שרמז לספרם הידוע של דן בן אמוץ וחיים חפר. מונח זה מוכר כמעט לכל קורא ישראלי, אך זר למאנגר ולעולם שתואר בשיריו (שיר 24, עמ' 108, 180).

בנזימן הגדילה עשות ושילבה פה ושם בתרגומה מונחים סופר-מודרניים, שזרים לחלוטין לעולמו של קרילוב. הנה דוגמה מן המשל הידוע 'החמור והזמיר' (עמ' 131-129):

המשל קולח, לשונו ברורה ונהירה, וכמותו גם הנמשל. לצד ההמצאה היפה 'שִּׁירַתְרוֹן', ואפילו 'כוכב עליון', בולטת בזרותה השורה 'תִּכְבֹּשׁ אֶת הָאֶ[י]רוֹוִיזְיוֹן'. מה לתחרות הזמר האירופית המלוקקת ולעולמו של קרילוב? האם אין כאן אינטֶרְפּוֹלַצְיָה (כלומר תחיבה או שרבוב) בוטה מדי של עולם דימויים והקשרים מאוחר לתוך טקסט שנכתב במקורו לפני כמאתיים שנה?

אני מניח שזה עניין של טעם, ובעיקר עניין של טוּב טעם, יותר מאשר חוקים של 'מותר ואסור'. יש שיאהבו, יש שיסתייגו. בנזימן, על כל פנים, לא נמנעה פה ושם מהשתלות מאוחרות כאלה. הנה כמה דוגמאות:

• 'בטלויזיה המחוזית / הידיעה המרכזית / עסקה הרבה בתחזית' ('מבצעו של הירגזי', עמ' 49);

• 'לאחרים לא התייחס / גם לא ענה ב-אֶס.אֶם.אֶס' ('הַשַּׂק', עמ' 147);

• 'מנין זה הגעת? אמור נא לי, אחי! / בגן חיות ביקרתי. בזה התנ"כי' ('פיל לבן', עמ' 209);

• 'הוא די חכם ודי בריון / להיות חבר דירקטוריון' ('מועצת העכברים', עמ' 319); 

• 'והינשוף כלל לא הִסֵּס / על גב אותו חמור טִפֵּס / חדל – אמר לו – לחפש. / אהיה לך ל-גִ'י.פִּי.אֶס' ('הינשוף והחמור', עמ' 415).

גם בהנחה שגן החיות התנ"כי – מקום ספציפי המזוהה עם ירושלים – מוכר דיו לכל ילדי ישראל, אני תוהה אם בעוד עשר שנים, בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה במהירות כה גדולה, עדיין יידעו ילדים ומבוגרים מהם אס.אם.אס. או ג'י.פי.אס. דומני שלשיטתה של בנזימן כבר עדיף היה לחרוז: 'חדל – אמר לו – לחפש. / אהיה לך פשוט לְוֵיְז'...

בעיה נוספת וידועה למתרגמים קשורה לדרך שבה יש לתרגם משפה לשפה מונחי ריאליה, שמות מקומות, אנשים, מטבעות, מידות או מושגים היסטוריים. כשלעצמי, אני סבור שיש לתרגם מונחים ושמות בצורה הקרובה ביותר למקור, ואם סוטים ממנו ראוי לציין זאת בהערה. דרך ארוכה עשו המתרגמים לעברית מאז ימי איתיאל הכושי (אותלו) או רם ויעל (רומיאו ויוליה) ועד ל'אורה הכפולה' של אריך קסטנר (במקור: לוטה ולואיז), התאומות שבילו את חופשתן בקייטנת 'רמות ים שעל ים הרמות'. אף על פי כן, מתרגמים ממשיכים ל'גייר' שלא לצורך גם שמות אנשים ומקומות ולהמציא להם שמות עבריים שכלל לא היו במקור.

חגית בנזימן לא נפלה בדרך כלל בפח זה והעדיפה לעקוף אותו. כך למשל, סֶנְיוּשָׁה ופיוֹדוֹר, שמככבים במשל הקרילובי 'שני נערים', קיבלו בתרגומים הקודמים שמות עבריים למהדרין, כמו חֵפֶר ויוֹתָם (רייכרסון) חפר ואפרים (זינגר) או גד ושמעון (ריכמן). בנזימן לא העניקה להם שמות כלל, וזה עדיף בעיני מאשר להמציא להם שמות עבריים. לעומת זאת, תיאודוסיוס ואיגור, מן המשל 'שני כפריים', קיבלו בתרגומים הנושנים שמות מופלאים כמו חֶצְרוֹן ופָּרֶץ (רייכרסון), חֲמוּאֵל וגמליאל (זינגר) או שמעון ונחום (ריכמן). במקרה זה גם בנזימן לא התאפקה והעניקה להם את השמות צבי ומשה...

כל המשלים, עמ' 360-359

בחלק השני של הרשימה נעקוב אחר גלגולי תרגומיהם של שני משלים 'היסטוריים' פרי עטו של קרילוב, מרייכרסון ועד בנזימן.