'אַל טל ואַל מטר': שרה שפירא, האישה הראשונה בתולדות הזמר העברי

שרה שפירא, אודסה 1901

מאת אליהו הכהן

א. בין דמעות לדם, בין הרים לשמים

במשך שלוש שנים (1918-1915) שהה דוד בן-גוריון בארצות הברית. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה ואת התקופה הזאת ניצל לכתיבה ולעריכה של שני ספרים חשובים ביידיש על ארץ ישראל, שערכם נשמר עד היום. הראשון, מהדורה שנייה ומורחבת של הקובץ יזכּור, שערך יחד עם אלכסנדר חָשִׁין, לזכרם של השומרים והפועלים שנפלו על משמרתם בארץ (ניו יורק תרע"ז). השני, ספר מקיף וחשוב לידיעת הארץ, ארץ ישראל אין פֿערגאַנגענהייט און געגענוואַרט (ניו יורק תרע"ח), שאותו כתב יחד עם חברו יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של ישראל (הספר תורגם לעברית על ידי דוד ניב, ארץ ישראל בעבר ובהווה, יד בן צבי, תש"ם).

שער הקובץ 'יזכור', ניו יורק תרע"ז; ציור השער: מ' לאָעב

למרות שבן-גוריון ישב אז בקצה מערב, ראשו ולבו שרויים היו בארץ ישראל. אם פיזם לעצמו מפעם לפעם שברי פסוקים וקטעי שירים, לא היו אלה שירים אמריקנים אלא שירי ציון.

בקובץ יזכּור פרסם בן-גוריון מאמר ובו זיכרונות מעבודתו בארץ, מאז ימיו הראשונים כעולה חדש בפתח תקווה ועד ימי סג'רה ('פֿון פּתח-תקוה ביז סעדזשעראַ'). כעבור זמן גם תרגם את המאמר לעברית, ופרסמוֹ בקובץ לוח אחיעבר (ב, תרפ"א), שראה אור בניו יורק בעריכת הסופר מרדכי ליפסון. בראש המאמר העברי, שכותרתו 'ביהודה ובגליל (קטעי זכרונות)',  הציב בן-גוריון מוטו, שלא הופיע לפני כן במאמר המקורי ביידיש: 'לא אש ושמש – דָמֵינו יאדימו ציון, את הררייך'. הוא בחר בפסוקים אלה מפני שראה בהם ביטוי הולם לאירועים שתוארו במאמרו ולזכרם של השומרים והפועלים שדמם נשפך על אדמת הארץ בימי העלייה השנייה.

'ביהודה ובגליל', לוח אחיעבר, ב (תרפ"א), עמ' 102

בן-גוריון לא ציין מהיכן שאל ציטטה זו ומי חיברה, וחוקרים שונים התקשו לאתרה ותהו על מקורה. אך פתרון החידה פשוט. זהו ציטוט של אחד משירי הזמר שנפוצו בארץ בימי העלייה הראשונה – השיר 'ציון!', שחיברה שרה שפירא, שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'אַל טל ואַל מטר' (וכך נתייחס אליו להלן). בן-גוריון שיבש את השורה השנייה במוטו שבחר: המשפט המקורי הוא 'לא אש ושמש – דמינו יאדימו, ציון, את שָׁמַיִךְ', לא 'את הרריך'.

יש כמובן הבדל בין דמעות המרטיבות את הרי ציון (כבנוסח המקור) לבין דם המאדים אותם. אך בן-גוריון לא היה הראשון שעשה שימוש בנוסח משובש זה. אפשר להניח בוודאות שהמקור ממנו לקח את המוטו היה מאמרו של הסופר קדיש יהודה סילמן, שפורסם בספר יזכור אחר, זה שנדפס ביפו עשר שנים קודם לכן (1912). וכך סיים סילמן את מאמרו בשבח הדם שנשפך:

ודעו, כי שירה אחת ישנה שהביאה אותנו, הצעירים, אל הארץ:  

לֹא אֵש וָשֶׁמֶש, – דָמֵינוּ יַאְדִּימוּ, צִיּוֹן, אֶת הֲרָרָיִיךְ... 

('מֵהִרְהוּרֵי לִבָּא', יִזְכֹּר... מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בארץ ישראל, בעריכת אז"ר, יפו תרע"ב, עמ' 51).

ב. פרסום ראשון והלחנה

השיר 'אל טל ואל מטר' פורסם לראשונה בשנת 1887, בכרך השני של המאסף כנסת ישראל בעריכת שפ"ר (במאסף זה ובעורכו עסקנו ברשימה קודמת, שהוקדשה לשירי ציון של מנחם מנדל דוליצקי). זהו שיר קצר השופע רמזים תנ"כיים, ובראשם קינת דוד על מות שאול ויהונתן בהרי הגלבוע, שבה שובץ הפסוק הידוע 'הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם' (שמואל ב, א 21). הדמעות שניגרות מעיני המשוררת יהיו למטר, ירטיבו את הרי הארץ, יעוררו אותם ויחליפו את הטל והמטר שפסקו לרדת בימי הגלות. הדם שיאדים את שמי ציון, הוא מן הסתם הדם היהודי שנשפך בארץ ישראל מאז ימי החורבן ומרד בר כוכבא, עליו אבלים חובבי ציון לאורך הדורות.

הפרסום הראשון של 'ציון!' (כנסת ישראל, ב, ורשה 1887, עמ' 107)

ארבע שנים עברו וכבר זכה השיר למנגינה ראשונה שאותה הלחין דוד קבונובסקי, מלחין יהודי-רוסי שפעל באודסה בעשור האחרון של המאה ה-19. הוא פרסם אותה בדפוס בשנת 1891, יחד עם הלחן שחיבר לשיר 'ציון תמתי' של מנחם מנדל דוליצקי, בדפרון מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה, שנדפס בייליזבטגרד שברוסיה (על השירון ועל המלחין קבונובסקי הרחבנו דברים ברשימה על שירי דוליצקי). לחן זה, כפי שנראה, התפשט במהירות רבה ואף הגיע לארץ ישראל כבר באותו קיץ. בהמשך נגאל את הלחן מן השכחה ונשמיעו בהקלטה מחודשת.

תווי השיר 'ציון' בלחן קבונובסקי מתוך הדפרון 'מוטיבים יהודיים', יליזבטגרד 1891

ג. משהו על שרה שפירא

בת 21 הייתה שרה שפירא כשחיברה את השיר (על פי עדותה במכתב לפרץ סמולנסקין משנת 1884 היא בת 18; דהיינו נולדה בשנת 1866). היא גדלה במשפחה של משכילים, חובבי ציון והשפה העברית. סבה, ישעיה מאיר שפירא, יליד מֶמֶל שבליטא, היה רב ואב בית דין בקהילת צ'ורטקוב בגליציה ונודע בעמדותיו המשכיליות והלאומיות ובכבוד הבלתי רגיל שהפגין כלפי בעלי מלאכה ופועלים פשוטים; אביה, ד"ר דוד בנימין שפירא, היה רופא בעיר דִינָבּוּרְג (דווינסק) ברוסיה (היום דַּאוּגַבְפִּילס בלטביה), שפרסם מאמרים לאומיים וספרותיים בעיתונות העברית בת הזמן (למשל, 'דרך בת עמי', הבֹּקֶר אור, ז, תרמ"ו-תרמ"ז, עמ' 192-177, 248-243).

הפרטים הביוגרפיים עליה אינם רבים. היא נולדה, ככל הנראה, בדינבורג, אך כמה משנות ילדותה עשתה בבית סבהּ שבצ'ורטקוב (ראו בהמשך). בשנת 1884, בהיותה בת 18 ועדיין גרה בבית אביה, שלחה שרה (שברוסית נקראה 'סוֹפִי') מכתב נמלץ אל פרץ סמולנסקין והציעה לו לפרסם מפרי עטה בביטאונו השחר. בין היתר סיפרה לו כי תרגמה לעברית את משלי אֶזוֹב (השם שסופרי ההשכלה כינו בו את משלי איזופוס), והיא שולחת לו כמה דוגמאות:

הנה הבאתי ראשית בִּכּוּרַי לפניך. והגדת היום ואמרת אם טוב ואם רע. ואם גם תרע בעיניך אל נא תשכח כי בִּכּוּרָה היא – בִּכּוּרָה בטרם קיץ ... ואם ימצאו חן בעיניך אשלח לך אחרים כמוהם. אם תחפץ לִתֵן להם מקום ב'השחר' או בה'הוספה' שלו, ישמח לבי גם אני; לא בְּהֵרָאֶה מלאכת ידי, כי קטנה היא; אבל בזה אשר יראו אחרים כי יש עוד חֵן בְּיִקְרַת לשונינו וכי תואר והדר לו למשוך עליו גם עין בתולה בת שמונה עשרה שנה. וכי אוציא יקר מזולל, אם אמשוך אל אהובי זה את עין בתולות אחרות, לא אתקנא בהן; אבל ירחב לבי – והיה שכר לפעולתי. 

מכתב שרה שפירא לפרץ סמולנסקין, 8 ביוני 1884 (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

פה ושם נתפרסמו דברים נוספים פרי עטה, למשל השיר 'זכר אחוֹז קרן', שמסתיים בשורות: 'אֶזְכֹּר הָאַיִל וְאֵלְכֶה שׁוֹלָל, / וְאָנוּד לְהָאִשָּׁה הָעִבְרִיָּה!'. אגב, שיר זה נדפס בירחון הבֹּקֶר אור, שערך אברהם דב גוטלובר, באותה חוברת שבה נדפס גם מאמרו הנזכר לעיל של אביה, 'דרך בת עמי'... 

הבקר אור, ז, חוברת ה, תרמ"ז, עמ' 299

סביב שנת 1895 הגיעה שרה לאודסה ומשם פרסמה כמה מאמרים בעיתונות הזמן, למשל רשימה קצרה בכותרת 'למען ציון לא אחשה' (המליץ, 15 במרץ 1895, עמ' 4), או 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' (שם, 13 ביולי 1900, עמ' 1). בלט במיוחד מאמרה 'חן שפתיים' (שם, 5 בדצמבר 1897, עמ' 1), שנכתב בתגובה למאמר קודם, שבו הובעה תלונה על מיעוט הקוראות בעברית. שפירא השיבה כי הסיבה לכך היא 'העדר הדיבור העברי', וכל עוד לא תתרגלנה בנות ישראל ('אחיותי' בלשונה) לדבר בעברית, ואף לחשוב בשפה זו, המצב לא ישתנה.

ועוד ידוע לנו כי בשנת תרס"א (1901) היא עבדה כמורה באודסה, ונמנתה עם צירי ועידת חובבי ציון שהתכנסו בעיר. בצילום שהשתמר מאז נראית שפירא (מס' 23) בתלבושת מגונדרת משהו, עטופה במעיל פרווה וחובשת כובע רחב שוליים, שמבליט אותה בין שאר משתתפי הוועידה, שרובם ככולם היו גברים (מלבדה, רק עוד שלוש נשים מופיעות בצילום ולא כולן מזוהות).

למעלה הצילום המקורי של משתתפי הוועידה באודסה (תודה לד"ר נתן שיפריס) 
למטה: זיהוייו של אריה צנציפר (רפאלי) בספרו 'פעמי הגאולה' (הוצאת טברסקי, 1951, עמ' 82)

ד. עלינו לשבח 

פרק מעניין בקריירה הספרותית הקצרה של שרה שפירא הוא שירי ההלל, שלא לומר חנופה, שהקדישו לה סופרים ומשוררים בני תקופתה כבר עם צעדיה הראשונים. ברור לגמרי שהתפעלותם הייתה קשורה בעיקר להיותה אישה.

כך למשל המשורר יל"ג, אביר משוררי ההשכלה, שהעריץ נשים שכתבו בעברית (כפי שיעידו מכתביו הרבים למרים מָארקֶל-מוֹזֶסזון), התכתב איתה ואף חיבר לכבודה שירים אחדים שמהם עולה הערכתו וחיבתו אליה. יל"ג הקשיש הכיר את אביה ואת סבה, ואת שירו 'אחרון אחרון חביב', שהקדיש לה, סיים בשורה השנונה 'פרי עץ הָדָ"ר שפירא'. 

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, דביר, תשי"ט, עמ' רצח

השניים התכתבו זה עם זו וגם החליפו מתנות אישיות: היא שלחה לו מסגרת לתמונתו, שרקמה בעצמה, והוא שלח אליה מגדנות לפורים. בשנת 1891, שנת חייו האחרונה של יל"ג, ניהלו השניים התכתבות לבבית וחמימה. אין מדובר במכתבי נימוסין קצרים, אלא באגרות ארוכות ומפורטות. היא שלחה לעיונו מביכורי שיריה והוא השיב לה בתיקוני לשון והבעה, שלח אליה את הראשון מארבעת כרכי כתביו, צירף את תמונתו עם הוראות להדבקתה בפתח ספרו, וגם חתם כל אגרת בדברי שיר (י"י וייסברג, אגרות יהודה ליב גארדאן, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 332-330, 339-338). ארבעת השירים שהקדיש לה הם: 'אחרון אחרון חביב', 'מכתב מאת יהודה לשרה החמודה', 'מה שהיו לִיצני הדור אומרים', ו'לשרה שפירא', המובא כאן:

יהודה ליב גורדון, כתבים: שירה, עמ' ש

לא רק יל"ג. גם ידידו, יצחק רבינוביץ (1900-1846), שגר אז בווילקומיר שבליטא, חיבר בשנת 1887 שיר הלל לכבודה, שבו כינה אותה 'נפש מלאה אורה, דעת ותורה, חמדת בנות יהודה', ועוד מליצות שמעידות על הערכתו לה.

זמירות ישראל, א, וילנה תרנ"א, עמ' 104

גם המשורר יהודה לייב גמזו (1941-1869), בעצמו יליד דינבורג, שהיה צעיר משרה בשלוש שנים בסך הכול, חיבר לכבודה 'מזמור תהילה', שבו לא חסך ממנה שבחים, עד כדי 'קול אלהים מתהלך בגן שירותייך'...

תלפיות (מאסף ספרותי), בעריכת יהודה הלוי לוויק ודוברוש ירוחמזון, ברדיצ'ב תרנ"ה, עמ' 53-52

ה. שירה שנשכחה

יותר מכל המחמאות המוגזמות שהרעיפו כותבים שונים על שרה שפירא, בלטו בייחודם דבריו הנוגעים ללב של הסופר ראובן פאַהן (Fahn). בשנת 1938, במלאת חמישים שנה לפרסומו של 'אל טל ואל מטר', פרסם פאהן מאמר מרגש בשם 'שירה שנשכחה', ובו העלה את השיר למדרגת המנון לאומי. המאמר פורסם בעיתון העולם, השבועון הוותיק של ההסתדרות הציונית העולמית (גיליון מג, 30 ביוני 1938, עמ' 838-835; נדפס שוב בספר ראובן פאהן, מבחר כתבים, בעריכת ישראל כהן ונורית גוברין, מסדה 1969, עמ' 255-250), ועד היום הוא המאמר הטוב ביותר שנכתב על השיר.

ראובן פאהן (1878 – לפני 1944)

'שיר זה', כתב פאהן, 'נעשה להמנון לאומי שעבר מפה לפה והושר על ידי הנוער ועל ידי הבוגרים והבאים בשנים. כל מי שלבו היה רגש לשיבת ציון, שר המנון זה והתרגש ממנו כמעט עד למלחמת העולם'.

בהמשך השווה פאהן את השיר ל'התקווה', וראה בשניהם שירים מרכזיים בתחייה הלאומית של העם היהודי:

שירת 'התקווה' של נ"ה אימבר עלתה בתחום פולין –במזרחה של גליציה – ומכאן עלתה גם שירת 'אל טל ואל מטר' של שרה שפירא. בשתי השירות הללו מצאה תנועת התחייה בישראל את ביטויה הפיוטי, עד שעלו לדרגת המנון לאומי. הראשונה הקדימה בזמן מה את השנייה. בימים ההם, בראשית ימות רטט-המסתורין ורעידת-הטמירין של נשמת ישראל כבולת הגיטו ופרועת ההתבוללות, ימות גילוי לאומיות ... הביעו השירות הללו בעל-פה את המכוסה בלב. שתיהן היו הבעת-רתת של התפרצות הגעגועים לציון. הן נישאו על כל פה, ומנגינתן היה הקול המקשר רצון לחיים מחודשים על אדמת האבות. ביטויו של נ"ה אימבר, לא רק שקדם קצת אלא היה גם חזק מזה של שרה שפירא. ב'עוד לא אבדה' היה משהו מן העקשנות היהודית, מן המרי כלפי המציאות, מן המרדנות כלפי ההיסטוריה, מן האומץ-הבטחון שאינו מוותר כמלוא הנימה, עד 'אחרון היהודי'. בשירת 'אל טל ואל מטר' – למרות הרוך הטמיר בה – היה מן הקשר האמיץ בין האומה ובין ארצה ואקלימה, מן ההתרפקות הציורית על הרריה ושמיה, מן הכמיהה הנפשית הרת-הדורות, מעין סינתיזה בין השתפכות-תוגה לזכר ציון ובין בקשת נחמה ושלוות נפש. אפשר לומר כי ב'התקווה' האימברית רועשת הנעימה הגברית, ובשירת 'ציון' השפיראית לוחשת הנעימה הנקבית.

ואשר למשוררת, פאהן ייחד לה מילים חמות:

שרה שפירא קנתה את עולמה בשירה אחת ... הספרות העברית לא נתעשרה על ידה, אך קיבלה ממנה מתנה נאה. היא הופיעה, השמיעה את שירתה בשעה הנכונה – ונעלמה. ואולם, השירה הייתה חדשה, וכנפיים צמחו לה. ביעף נגעה בפיות חובבי ציון ושואפי גאולתה, והעמידה מחנות של אומרי שירה זו ... שירת 'ציון', זו השירה שנשמעה ראשונה ויחידה מפי בת ישראל בתקופה הראשונה של 'חיבת ציון', הייתה הבשורה שבישרה לעולם היהודי ... ושירתה של שרה שפירא לא רק שניתקה מעל שם משוררתה, כתמונה שירדה מתוך מסגרתה, אלא נידונה אף היא לשכחה. רק באוסף שירי ציון נתבצר לה מקום, ושם נשארה גנוזה באותיותיה. בתור 'המנון' נאלם השיר דום, אחרי שעשה את שליחותו והרעיד בדורו את המיתרים שבלבבות. אולם גם שירה נשכחה כזו, מן הראוי שתהא נזכרת.

מצבתו של הרב ישעיה מאיר שפירא בבית הקברות בצ'ורטקוב
(ספר יזכור להנצחת קדושי קהילת צ'ורטקוב, תשכ"ז, עמ' 82)

פאהן ציטט את פסוקו הידוע של גֶתה 'ברצונך
להכיר את המשורר, לך אל המקום שם הוא מתגורר', והפנה את הזרקור על העיר צ'ורטקוב (Czortków) שבגליציה המזרחית, שם גר ופעל סבה של שרה, הרב הציוני ישעיה מאיר שפירא. 

מתברר כי בראשית דרכו של אביה כרופא היה עליו לקמץ בהוצאותיו, ועל כן שלח את בתו הקטנה שרה מדינבורג לצ'ורטקוב, לגור בבית סבהּ: 

בבית סבה הרב מצאה די מחסורה, והוספקו לה גם צרכיה החינוכיים-הרוחניים. כלוח חלק הייתה מסוגלת לקבל רשמי הסביבה. בבית הזה למדה – מלבד ידיעות חול – את הלשון העברית, והשתלמה בלימוד התנ"ך ושאר ספרים עברים. כאן ינקה ממקור טהור אהבה והערצה לקנייני הלאום ... קלטה את רעיון 'חיבת ציון' אשר היה מצוי בחלל עולמו של אביה-זקנה. ובשובה מצ'ורטקוב לדינאבורג, אחרי שהגיע אביה לביסוסו החומרי, לא נסתם מעיין חזונה זה.

הסופר המחונן ואיש המעלה ראובן פאהן, שנודע במחקריו על תקופת ההשכלה ועל חיי הקראים, נולד בשנת 1878 בכפר קטן בשם סטארוּנְיָה בגליציה המזרחית. לאחר נישואיו עבר לעיירה האליץ', שם הייתה קהילה קראית גדולה, שעוררה את סקרנותו המדעית. בימי מלחמת העולם הראשונה נדד לווינה, ובסיומה השתקע בסטניסלבוב (היום העיר איוונו-פראנקובסק באוקראינה), ושם היה ציוני-דתי מסור ופעיל. הוא אף ביקר בארץ בשנת 1924, אך 
לא הצליח לממש את חלומו ולעלות ארצה. בימי השואה, בערך בשנת 1940, נעלמו עקבותיו ולא ידוע מתי ואיך הסתיימו חייו.

ו. 'אַל טל ואַל מטר' כשיר זמר

'אל טל ואל מטר' – שיר זמר יחיד של משוררת כמעט עלומה – התקבל בהתלהבות רבה ביישוב הארץ-ישראלי זמן לא רב לאחר הלחנתו.

הנה כמה עדויות לכך: בקיץ 1891 שר הביל"ויי ישראל בלקינד את 'אל טל ואל מטר' במסיבת איכרים בראשון לציון (עדותו של דוד סמילנסקי; דאר היום, 16 בספטמבר 1932, עמ' 2). גם הסופר והחוקר נחום סלושץ ציין בשנת 1892 כי 'נגינת השיר הזה [בלחנו של קבונובסקי] כבר זכתה להתקבל במושבות בארץ הקודש, ואני שמעתיה שם, בהיותי בקיץ העבר' (הצפירה, 5 באפריל 1892, עמ' 290). ברשימה מקבילה הוסיף סלושץ, כי המנגינה 'כבר נתקבלה בארץ הקודש ותהי לשירת עַם במושבות, יען מפני כי ה'[אדון] קלינר מרחובות, בן עירו של קבונובסקי, הביאה לארץ הקודש' (חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194; על צבי קליינר הרחבנו ברשימה על שירי דוליצקי). בשנת 1893, ברשימה שיוחדה ללחניו של קבונובסקי, נמסר כי 'המנגינות האלה ['ציון תמתי' ו'אל טל ואל מטר'] מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו' (השרון, א, קרקוב תרנ"ג, עמ' 40). גם האיכר שמואל כהן, איש ראשון לציון, שלזכותו נזקפת התאמת הלחן של 'התקווה', כתב בזיכרונותיו על ההווי במושבתו וציין במיוחד את ההתרגשות שעוררה שירת 'אל טל ואל מטר':

בית [דב] לובמן היה המרכז למשוררי שירי ציון, ולובמן עצמו היה תמיד המנצח על המשוררים. אפשר שהדבר יראה כמגוחך אם אומר כי לא סתם שירה ונגינה הייתה זאת, אלא השתפכות נפשות נענות, ביטוי לנטל הצער והצרות המעיקות עד דכדוכה של נפש. למשל, בשעה ששרו את השיר המפורסם 'אל טל ואל מטר – דמעי ירטיבו, ציון את הרריך', נדמה היה כאילו ים דמעות של האומה כולה שוטף מעיני הצעירים הנלהבים האלה ('ליובל השבעים של דוב לובמן-חביב', בוסתנאי, ו, חוברת ג, 1934, עמ' 13).

גם בארצות הגולה הושר השיר ברוב רגש ורבות העדויות לכך. כך למשל סיפר הנץ (שם העט של הפיליטוניסט נפתלי הרץ ניימנוביץ) על ביקורו בבית הספר לנערות 'יהודיה' בוורשה בשנת 1894, וכיצד שרה מקהלה של עשרים נערות את 'השיר הלאומי "אל טל ואל מטר" ... בניגונו הנעים' (הצפירה, 26 באוקטובר 1894, עמ' 971). בדיווח מסמולנסק אנו שומעים על נער בר-מצווה ששר את השיר ביום חגו (המליץ, 17 ביולי 1895, עמ' 2). 'אל טל ואל מטר' הושר בחגיגות חנוכה, ל"ג בעומר ובאספות ציוניות, ומתברר כי גם ביאליק אהב לזמר אותו בנעוריו, 'בקולו הצרוד, ברוב רגש ובכליון נפש', כפי שהעיד אחד מחבריו ללימודים בישיבת וולוז'ין (אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין', ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, עורכים עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי, מרכז שזר, 2004, עמ' 167). 

בקונגרס הציוני העולמי השישי (28-23 באוגוסט 1903; 'קונגרס אוגנדה') הרעישו את הלבבות שתי נערות ארץ-ישראליות, שבאו לבזל עם אביהן שהיה ציר לקונגרס, כאשר שרו בפני הנאספים את 'אל טל ואל מטר'. כתב עיתון המליץ, שדיווח על כך (6 בספטמבר 1903, עמ' 1) לא הזכירן בשמותיהן, אך דיווח שהתפרסם בשבועון הילדים עולם קטן, שנדפס אז בקרקוב בעריכת בן-אביגדור ושל"ג, חשף את זהותן. היו אלה בנותיו של הרב הציוני חיים הירשנזון, יליד צפת (1857), שעצר בבזל בדרכו מאיסטנבול שבטורקיה (שם ניהל בית ספר עברי) לניו ג'רזי שבארצות הברית, שם גם מת ב-1935. 

הנה הדיווח המרתק שנדפס בעולם קטן, שמלמד אותנו כי גם עיתוני ילדים יכולים להיות מקור היסטורי חשוב:

עולם קטן, ב, גיליון מט, כ"ד באלול תרס"ג, עמ' 1102

בנותיו של הרב הירשזון, תמר (1981-1890) ותהילה (1973-1893), שתיהן ילידות ירושלים, הקימו בארצות הברית משפחות וחיו שם כל ימיהן. עם תמר, רעייתו של הרב והחוקר דוד די סולה פול, שוחחתי לפני כארבעים שנה באחד מביקוריה בארץ. היא הייתה אישיות מיוחדת במינה: נשיאת ארגון 'הדסה' בארה"ב וחברת הוועד הפועל הציוני. היא זכרה בהתרגשות את המעמד המיוחד הזה בקונגרס השישי בו שרה עם אחותה את 'עוד לא אבדה תקוותנו' ו'עוד שיר'...

הנה הן שתי האחיות שריגשו את באי הקונגרס השישי (מימין תמר די סולה פול; משמאל תהילה ליכטנשטיין).

התפשטותו המהירה של השיר בעשור האחרון של המאה ה-19, שנים ספורות לאחר שהולחן, משתקפת גם בשלושה שירונים שונים שציינו אותו כשיר זמר המושר בארץ ישראל: בשירונו של החזן ש"ת פרידלנד מברסלאו 'ארבע מנגינות סוריות' (בגרמנית) שיצא בשנת 1895 (כולל תרגום לגרמנית); בחוברת ב' של השירון הארץ-ישראלי הראשון שירי עם-ציון, שערך מנשה מאירוביץ ונדפס בירושלים בשנת 1896 (על שירון זה כתבנו כאן); במהדורה השנייה של השירון הדו-לשוני (עברית וגרמנית) Liederbuch für Jüdische Vereine, שערך ד"ר היינריך לווה (Loewe), שנדפסה בברלין בשנת 1898. 

תווי 'אל טל ואל מטר' מתוך שירון 'ארבע מנגינות סוריות', בעיבוד החזן ש"ת פרידלנד, ברסלאו 1895 (שני עמודים)

מאז ואילך נדפס השיר, עם תווים ובלעדיהם, בשירונים ציוניים רבים. כך למשל הוא נדפס בדפרון שראה אור בתחילת המאה העשרים בהוצאת Mazin בלונדון, בעיבודו של פרופסור א' גרפינקל ובתרגום לגרמנית (השירון סרוק באתר ספריית הקונגרס). בכל השירונים הושמט שמו של המלחין, דוד קובנובסקי.

 שער שירון 'אל טל ואל מטר', הוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים

בספרו זכרונות של יֶקֶה, סיפר המחבר, המחזאי והסטיריקן סַמי גְּרוּנימַן (1952-1875), על קונצרט שערכה הזמרת אַלְמָה ברונוטה (Brunotte) בברלין בשנת 1901, ובו בחרה לשיר את 'אל טל ואל מטר' יחד עם עוד שלושה שירים ארץ ישראליים שנדפסו בשירונו של החזן פרידלנד מברסלאו שנזכר לעיל. 

מאחר ועד היום אין הקלטה מוסמכת של השיר כולו כפי שהולחן על ידי דוד קבונובסקי, הנה לפניכם ביצוע מוסמך ראשון: שילוב של ליווי בפסנתר, כפי שניגן המלחין והמנצח שמעון כהן בביתי לפני כשלושים שנה, עם קולו של יאיר לרון, ששר את מילות שלושת הבתים של השיר בלחן המקורי. תודתי לשמעון וליאיר.



שתי מנגינות נוספות הולחנו לשיר, אך אין אנו יודעים האם ועד כמה אכן הושרו. מנגינה אחת בעיבוד למקהלה נזכרת ברשימת לחניו של החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין (1932-1866); את המנגינה השנייה הלחין חזן ('רעווערנט') ושמו צעסנאט, שפעל בעשור הראשון של המאה העשרים בקהילת 'משוררי ציון' בפילדלפיה. לא הצלחנו למצוא מאומה על אותו חזן שיצירתו פורסמה בשירון שהוציא לאור שלום שבתי רוזן, מבחר שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה (הוצאת 'התחיה') 1905.

תווי הלחן של צעסנאט, קובץ שירי ציון ושירי עם, עורך ש"ש רוזן, פילדלפיה 1905

ז. התקבלות השיר

עבור בני הדור ששרו את 'אל טל ואל מטר' הייתה לשיר משמעות רגשית רבה. הנה למשל המסאי הוותיק ואיש העלייה השנייה דוד זכאי, ברשימה קצרה שפרסם בעיתון דבר ב-17 ביולי 1942:

אַל טל ואַל מטר, ציון, דמעי ירטיבו את הריך – – שיר זה שהיה משך תקופה ארוכה שיר לבנו, שיר הדור, הן קסמו המיוחד היה בשם מחברו – ש ר ה  שפירא!

גם יו"ר הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק, בנאום שנשא בפני נשות ועידת ויצ"ו, שהתכנסו בירושלים ב-1951, אמר דברים דומים:

עולה לפני בשעה זו, זכרה של אותה אשה הידועה לנו משיר יחידי שכתבה – השיר 'אל טל ואל מטר ... השיר הזה, עוד לפני 'התקווה', היה בכינוסים וחגיגות ציוניות משמש כעין הימנון מלבב ומעמיק אהבה ושאיפה להררי ציון... עברו שנים, והמציאות החדשה בחיי האשה העברית מחייבת אי-אלה תיקונים בשירה של שרה שפירא: לא יאָמר עוד 'אל טל ואל מטר, דמעי ירטיבו' אלא 'אל טל ואל דמעות... רביבי ממטרות, ירטיבו, ציון, הררַיִך...' – אלה הממטרות שבבתי הספר לחקלאות, בחוות ובמשקי הפועלות ... זה המפעל העצום של נשי ציון המצמיח חיים רעננים על הררי ציון (יוסף שפרינצק, בכתב ובעל -פה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב, עמ' 344).

חוקרי שירה מלומדים, כמו פ' לחובר או דב סדן, מצאו ב'אל טל ואל מטר' תכונות אופייניות לשיר עם, שמשלב בתוכו נימות תנ"כיות עצובות. האחרון בחוקרים שדנו בשיר הוא הלל ברזל, בספרו המקיף שירת חיבת ציון (ספרית פועלים, 1987). כתב ברזל: 

השליטה בנוסח ההבעה הרגשני האופייני לתקופה היא מלאה, ומתגלה גם תחושה ריתמית המבדילה את השיר לטובה משיריהם של אחרים, שנחשבו למשוררים מן השורה הראשונה ... התִקבּוֹלת הופכת לכלל המדריך את מלאכת השיר ... כל תיבה וכל צירוף והמקבילות שלהם. 'טל ומטר' ומנגד 'אש ושמש', דמעות לנוכח דם, וכך הרים ושמיים. האד העולה מן הדמעות, והמקבילים לו מי-מנוחות, מעלה ומטה בתבנית ניגודית. אבלי ירושלים היושבים על הארץ כדין מקוננים, ומעל – מטר השמים ... המשוררת נוטלת על עצמה את תפקיד המנחמת, כמו רחל שביכתה על בניה, וכמעמד המקוננות מימים ימימה ... המתכונת המשולשת של השיר היא ברוחם של שירי עם שאינם מחייבים ייחוד אישי ... ומעיד על יכולת פיוטית של כותבת השיר (עמ' 358-357; בעמ' 480 ייחס לה ברזל בטעות גם את שיר הערש 'עברייה שוררת', שכלל אינו שלה אלא פרי עטו של יחיאל הלר וכבר נדפס בירחון השחר, תרמ"ג, עמ' 60-59).

להשפעתו של השיר התייחס גם הסופר אהרון מגד (2016-1920) בספרו הנהדר והמומלץ הגמל המעופף ודבשת הזהב (עם עובד, ספרייה לעם, 1982). גיבור הספר, יליד שנת 1940, נזכר בהשפעה המכשפת שהייתה לשיר זה עליו בימי נעוריו ובתחושות שעורר בו קסם המילים שבחרה שרה שפירא להשתמש בהן:

עד היום אני זוכר בעל-פה, מתוך כרך ישן וקרוע של 'הסגנון העברי' [מקראה עברית בשני כרכים שערך מאיר קרינסקי, חלק ראשון 'חלק השירי', ורשה תר"ע], שדפיו הראשונים והאחרונים היו תלושים, ושהיה ספר הלימוד הראשון שלי, את 'יש לי גן ובאר יש לי', את הבית השני ב'שיר ערש' של א.ד. ליפשיץ: 'ראשית אגיד לך מחמדי / עברי כי הנך / שמך יעיד לך ישראל / גזע מחצבתך'; ואת השורות מתוך שיר של שרה שפירא: 'אל טל ואל מטר דמעי ירטיבו / ציון, את הררַיִך, / לא אש ושמש דמינו יאדימו / ציון את שמַיִך'. מעט מעט הלכתי שבי אחר קסמיה של שפה זו, כמו אחר קסמיהן של צפורים נדירות בגן החיות, והמלים קרצו לי באותיותיהן, שלכל אחת היה נצנוץ אור משלה. גם היום יכול אני לחוש את הטעם שחשתי אז בקָראנו את השיר ההוא: את לטיפות הטי"ת שב'טל' וב'מטר', את היובש הניחר, המדברי, שב'הרריִך', את הלחש החשאי, הנחשי, שב'אש' ו'שמש', את האימה הדוממת שב'דמינו יאדימו', את צליל המצוקה והצדקה שב'ציון' (עמ' 39-38). 

המילים ששם מגד בפי גיבורו מבטאות מן הסתם את תחושותיו שלו, כנער שגדל בבית שבו האב היה מחנך ומנהל בית ספר, והאם דוברת לשון עברית עשירה.

*

נסכם את דברינו עד כאן: זכות ראשונים חשובה עומדת לשיר 'אל טל ואל מטר'. לא זו בלבד שהוא שיר הזמר הראשון שנכתב בידי אישה, אלא שגם היה אחד משני הלחנים הראשונים של שירי זמר עבריים שהוקלטו בשנת 1892 על גלילי פונוגרף (על כך עמדתי בהרחבה בחלק השני של רשימתי על 'ציון תמתי' של דוליצקי). אך למרות מעלותיו נשכח השיר וכמוהו נשכחה גם תרומתם של המשוררת שרה שפירא והמלחין דוד קבונובסקי. ניסינו לחלצו מערפילי השכחה ולהחזירו לקורפוס שירי הזמר של העליות הראשונות.

כאן ראוי להדגיש כי מנקודת מבט היסטורית-חברתית קיים הבדל עצום בין שירי זמר שהושרו ונשכחו בחלוף העתים (כמו 'אל טל ואל מטר'), ובין שירים שאמנם הולחנו אך אף פעם, או כמעט אף פעם, לא הושרו. 

בין למעלה ממאה השירים שניתן לייחסם לתקופת העלייה הראשונה, מצויים רבים שנדפסו אך לא זכו להגיע אל מיתרי הקול ונותרו ספונים בשירונים (למשל שירים שחוברו כהמנונים לקונגרסים הציונים). לפיכך אי אפשר לכנותם 'שירים שנשכחו', שכן הם מעולם לא היו חלק מן הקורפוס המושר. לעומתם ישנם שירים שהושרו אך נעלמו בהדרגה מאוצר השירה הפעילה, אם מתוך שנזנחו מתוך איזו שהיא חוקיות עלומה, אם מכיוון שהשתנה סגנון השירים וזמנם עבר.

'אל טל ואל מטר' היה בתקופתו שיר מושר, גם בשירת היחיד וגם בשירת הרבים, שאף ריגש אנשים עד דמעות. כל תיעוד של זמרת העלייה הראשונה חייב אפוא להיות נאמן להרכבה המלא ואל לו לפסוח על השירים השכוחים והזנוחים.

תרגום לגרמנית מאת מתרגם לא ידוע ראה אור בדפרון שנדפס בהוצאת Mazin, לונדון, ראשית המאה העשרים
(ספריית הקונגרס)

נספח: משהו על אחריתה של שרה שפירא

מאת דוד אסף

מעט מאוד ידוע על חייה של שרה שפירא במאה העשרים. לא ידוע אם נישאה והקימה משפחה (כנראה שלא), ואף שנת מותה אינה ידועה בוודאות.

כמו רבים מחבריה משוררי חיבת ציון, גם היא לא עלתה לארץ ישראל. היא נותרה ברוסיה אחרי מהפכת 1917 וקבעה את מושבה במוסקבה, עיר הבירה החדשה של ברית המועצות, שם גרה עם אביה הזקן והעיוור, הרופא ד"ר דוד שפירא. כך תיאר ראובן פאהן, במאמרו 'שירה נשכחה' שנזכר לעיל, את אחריתה של שרה שפירא:

שרה שפירא – המשוררת ושירתה – אין זוכר ומזכיר שמה ומפעלה. חיי מבשרת-ציון עברו כמו בערפל. בשנות העשרים האחרונות נמצאה בעוצר מוסקבה, מבודדה בחברת אחיותיה ואביה, ששימשה לו מזכירה עד סוף שנותיו (תרפ"ז). המשטר הבולשבי[קי], שעינו רעה בצליל העברי אשר השמיעה בשעתה לעולם, העמיד אותה תחת עינה הפקוחה של הבולשת, המרגלת את תהלוכותיה. נמצאו אמנם מעריצי אביה-זקנה, הרב ישעיהו מאיר כהנא שפירא, ומוקירי אביה ד"ר דוד שפירא, וחובבי שירת ציון ומשוררתה – יחידים שרידים מבני צ'ורטקוב הנפוצים בגליציה ובאמריקה – שהיו שומרים אמונים לשושילתא הציונית, ותומכים מרחוק בבעלת 'אל טל ואל מטר', להצילה מחרפת רעב.

פאהן כתב כי היו לה אחיות, אך מקורות אחרים ציינו כי הייתה בת יחידה. בין כך ובין כך, ידוע לנו כי באותן שנות רעה עבדה שרה בקִטְלוּג ספרים עבריים במחלקה העברית-היהודית של ספריית לנין (מקודם הספרייה הממלכתית על שם הרוזן רומיינצוב). היא שימשה עוזרתו של מנהל המחלקה, הההיסטוריון וחוקר תולדות המשפט פרופסור שמואל אייזנשטדט. 'במשך כל השנים', כתב אייזנשטדט, 'עד יום עלייתי ארצה באפריל 1925, שימשה בתור עוזרתי הנאמנה והקבועה שרה שפירא, זו שהנציחה את שמה על ידי שירה העברי היחיד והפופולרי "אל טל ואל מטר" ' (העבר, טו, תשכ"ח, עמ' 146).

גם העיתונאי בן ציון כ"ץ סיפר מעט עליה ועל אביה, כפי שנודע לו כאשר שהה במוסקבה בשנת 1919:

סיפרו לנו, שבמוסקבה נמצא רופא זקן ושמו שפירא שהיה ידידו של המשורר יהודה לייב גורדון ושיש לו זכרונות עליו. זה היה אביה של המשוררת שרה שפירא, שחיברה שיר 'אל טל ואל מטר' שהושר בחוגים הציוניים ... היא עבדה בימים ההם במוזיאון על שם רומיאנצב, במחלקה היהודית ... הרופא שפירא התחיל לכתוב זכרונות שהיו באמת מעניינים אבל איני יודע לאן נעלמו (זכרונות: חמישים שנה בהיסטוריה של יהודי רוסיה, תרגם ברוך קרוא, טברסקי, תשכ"ג, עמ' 267).

באביב 1928 ביקר הסופר היהודי האמריקני דניאל פֶּרְסקי בספריית לנין. הוא פגש שם בזקנה מופלגת ולהפתעתו התברר כי היא שרה שפירא:

סרתי אל המחלקה העברית העשירה בחומר רב שאין איש משתמש בו. המנהל היה אז הסופר האידי אברהם וויוויארקו. הוא הצביע לעיני על אשה זקנה מופלגה, המשמשת עוזרת במחלקה הזאת. ישבה ורשמה באיזה קטלוג. שאלתי לשמה. ציירו בנפשכם מה הופתעתי כאשר הוגד לי כי זאת היא שרה שפירא, מחברת השיר 'אל טל ואל מטר'. מקץ שנים מספר מתה כשהיא בשנות התשעים לחייה (הבקר, 10 ביוני 1940, עמ' 2).

לימים חזר פרסקי ותיאר מפגש זה: 'כשביקרתי בשנת תרפ"ח בספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, מצאתיה מנהלת את המחלקה העברית שם – ונראתה כבת שבעים שנה. העודנה חיה? – לא ידוע' ('שירי ציון', ספר העשור של 'הדואר', ניו יורק תשי"ח, עמ' 81). במקום אחר הרחיב פרסקי: 'התחלתי לחקור מפיה עליה ועל חייה – והיא נאלמה דום. הבטיחה לשוחח עמי "בהזדמנות אחרת", שלא הייתה אלא אמתלא בלבד...' ('בצל סופרי היידיש במוסקבה', חרות, 3 במרץ 1961, עמ' 5).

בת שבעים או בת תשעים? פרסקי טעה כמובן בהערכת גילה, שכן שפירא, ילידת 1866, הייתה אז רק בראשית שנות השישים לחייה. סביר להניח שתנאי החיים הקשים במוסקבה של ימי סטאלין, נתנו את אותותיהם במשוררת, שזִקנה קפצה עליה. 

ככל הנראה שרה שפירא הלכה לעולמה בשנת 1932 (כך על פי קטלוג הספרייה הלאומית אך ללא אסמכתא. אגב, בקטלוג זה נרשם בטעות שם משפחתה של שפירא כ'שרייבמן'). 

בשנת 1939 ציין הסופר והעיתונאי גרשם באדר, יליד קרקוב, שבאותה עת כבר גר באמריקה, כי שרה שפירא אינה עוד בין החיים וממשפחתה לא נותר זֵכֶר (נייער מאָרגען, 14 באפריל 1939, עמ' 2).

'מנגינות עבריות' של לורד ביירון

מאת אליהו הכהן

דיוקן לורד ביירון מאת הצייר תומאס פיליפס, 1813 (ויקיפדיה)

  

א. גורדון הלא-ידוע 

מי היה הראשון שכתב במאה ה-19 שירים על תחייתה הצפויה של ארץ ישראל העברית ושאל – שמונים שנה לפני החזון הציוני של הרצל – מתי ישובו יהודים לשכון על גדות הירדן? מי היה הראשון שתהה לאן נעלם הזמר העברי המקורי שנוצר בארץ ישראל ומתי יושרו שוב שירים אלה על אדמתה?

התשובה על כך מפתיעה, אולי בגלל שמדובר בדמות המוכרת בעולם כולו. ספרי הלימוד במקצועות הספרות וההיסטוריה אינם מזכירים את שמו כלל, בוודאי לא בהקשר של ההתעוררות הלאומית של העם היהודי והולדת הציונות או תחיית הזמר העברי בימי העלייה הראשונה.

שם משפחתו היה גורדון – שם משפחה נפוץ בישראל. לא מעטים הם הגורדונים שהיו קשורים לתולדות הציונות ולהתפתחות התרבות העברית. ראש וראשון בהם, המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג), 'אביר שירת ההשכלה', שבמשך עשרות שנים יצירותיו הופיעו בתכניות הלימודים בבתי ספר עבריים; ואילו היום – מי בכלל שמע עליו? גם שמו של שמואל לייב גורדון (של"ג) היה מוכר וחביב בקרב תלמידים כפרשן פופולרי של התנ"ך, בעידן שקדם ל'תנ"ך קאסוטו'. ידוע לא פחות היה אהרן דוד גורדון (אד"ג), איש העלייה השנייה והוגה 'דת העבודה', ששמו הונצח בתנועת הנוער החלוצית 'גורדוניה' ובבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב. גם שמו של דוד גורדון, מי שהיה במשך שלושה עשורים עורך העיתון העברי רב ההשפעה המגיד ואחד מראשוני תנועת 'חיבת ציון', ידוע ומוכר לכל מי שעוסק בתולדות העיתונות העברית. אגב, רחוב גורדון בתל אביב (כמו גם הבריכה וחוף הים) קרוי על שם יל"ג...

אך היה עוד גורדון חשוב אחד, ושמו נשמט מספרי ההיסטוריה של הרעיון הציוני: המשורר האנגלי ג'ורג' גורדון ביירון, המוכר יותר בכינויו הספרותי לורד ביירון (1824-1788). אגב, את השם גורדון הוא קיבל מאמו קת'רין, שהייתה בת למשפחה זו. לזכותם של פרנסי העיר תל אביב ייאמר שזו העיר היחידה בארץ שבה נקרא רחוב על שמו של ביירון, דבר שלא זכה לו אפילו גדול היוצרים האנגלים ויליאם שייקספיר. אך על מה ולמה? לורד ביירון לא היה הוגה דעות ציוני או חסיד אומות העולם, תרומתו להיסטוריה היהודית הייתה מחזור שירים בשם 'מנגינות עבריות', שכתב לפני למעלה ממאתיים שנה והותיר את חותמו בשירה העברית בכלל ובזמרת העלייה הראשונה בפרט.

רחוב ביירון בתל אביב; אבל לא בֵּירון כי אם בָּיירוֹן (צילום: איתמר וכסלר)

ב. מנגינות עבריות

לורד ביירון ידוע בתולדות אנגליה כאחד מגדולי המשוררים של עידן הרומנטיקה, והספרות עליו ועל כתביו היא עצומה. ענייננו שלנו מצטמצם בחוברת צנומה אחת שראתה אור בחודש אפריל שנת 1815 בלונדון ובה מחזור שירים בשם Hebrew Melodies (מנגינות עבריות).

עמוד השער של 'מנגינות עבריות'. הספר סרוק בשלמותו כאן

לפרסום החוברת קדמה ידיעה שהתפרסמה בעיתון Gentelman's Magazin מחודש מאי 1813, שבה נכתב כי אייזק (יצחק) נתן (1864-1790), מלחין יהודי-אנגלי, עומד לפרסם מנגינות עבריות עתיקות בנות למעלה מאלף שנה, שהושרו עוד לפני חורבן בית המקדש. 

אייזק נתן, בערך 1820 (ויקיפדיה)

בתיווכו של הבנקאי דוגלס קינארד (Kinnaird) שלח נתן את הלחנים הללו אל ביירון – אז בן עשרים ושש בסך הכל – כדי שיחבר להם מילים. ביירון, שהעריץ את התנ"ך ואהב לקרוא בו, נענה למשימה (למו"ל שלו, ג'ון מוריי, סיפר ביירון כי קרא את סיפורי הברית הישנה עוד כשהיה בן שמונה). בתוך חודשים ספורים חיבר את מחזור השירים כולו (עשרים וחמישה שירים), אף כי לא כל השירים היו קשורים לנושאים תנ"כיים. 

המהדורה הראשונה, שבה היו שנים-עשר שירים בסך הכול, זכתה להצלחה מסחררת ובתוך זמן קצר נמכרו ממנה מעל עשרת אלפים עותקים. כעבור חודש יצאה מהדורה שנייה ובה השירים הנוספים שהספיק לכתוב. לארוסתו, אנה איזבלה, כתב ביירון: 'אלה הן מנגינות נפלאות שעל פיהן שרו דוד והנביאים את שירי ציון'.

שירי המנגינות העבריות של ביירון תורגמו לעשרות שפות וכמובן גם לעברית. לא היו שירים שנכתבו במאה ה-19 ותורגמו לעברית פעמים כה רבות כמו שירי ביירון. הם כונסו לקבצי שירים שנשאו שמות שונים: 'נגינות מני קדם', בתוך הקובץ עפרות זהב (וינה 1852) בתרגומו של מאיר הלוי לֶטֶריס; נגינות עבר (צ'רנוביץ 1864) בתרגומו של מתתיהו שמחה רָבֶּנֶר; 'זמירות ישראל' בתרגומו של יל"ג, בתוך כל שירי יהודה לייב גורדון (סנקט פטרבורג 1884); שירי ישורון (לייפציג 1890) בתרגומו של שלמה מנדלקרן (מחבר הקונקורדנציה לתנ"ך); מכנף הארץ זמירות  (מנצ'סטר 1897) בתרגומו של יוסף מזל, וזו לא כל הרשימה. 

במדורו הקבוע, 'הצופה לבית ישראל', שנדפס בעיתון הצפירה, קידם נחום סוקולוב בברכה את תרגומי ביירון הרבים. בסדרה בת שישה חלקים (27 במרץ-אפריל 1890, גיליונות 68-63) הוא ערך השוואה בין תרגומי לטריס ויל"ג לבין תרגומו החדש של מנדלקרן: 'לכל אחת מן ההעתקות יש נועם וחן מיוחד לה', אף כי זו של מנדלקרן היא המדויקת יותר והקרובה ביותר ללשונו המקורית של ביירון. וכך סיכם:

וכל החפצים בשכלול ספרותנו ובתפארתה, יודו למשוררינו כי הביאו את שירי ביירון אל תחת יריעות שפת עבר ... על סופרינו ומשוררינו הגדולים חובה להעתיק לשפת עבר לא רק את שירי משוררי העמים האדירים אשר שרו על ישורון, אך גם את מיטב שיריהם וחזיונותיהם על גוי ועל אדם יחד, כי בזה נסלסל ונרומם את שפתנו ונברא לקוראינו חֵךְ לטעום, להבדיל בין העָרֵב ובין התפל (הצפירה, 2 באפריל 1890, עמ' 284).

במאה העשרים הצטרפו אל מתרגמי ביירון עשרות מתרגמים, ובהם י"ל ברוך, אביגדור המאירי, ש. שלום, יעקב אורלנד, שמעון גינצבורג, ראובן אבינועם והמו"ל שמואל פרידמן.

המהדורה הדו-לשונית של שירי ביירון בתרגומו של יעקב אורלנד נדפסה בשנת 1944

את הלחנים הראשונים לשירים המקוריים באנגלית, חיבר, כאמור, אייזק נתן, שהושפע מצלילי התפילות ששמע בבית הכנסת הספרדי בלונדון בו התפלל. כך למשל, את 'On Jordan's Banks' (על גדות הירדן) הלחין בעקבות מנגינת 'מעוז צור'. בדמיונו הפליג נתן וסבר – ללא כל ביסוס – כי מקורן של תפילות אלה הוא בזמרה העברית הקדומה, זו ששרו בארץ ישראל לפני חורבן בית המקדש. 

שער אחת מחוברות התווים למנגינות עבריות, לונדון 1829-1827 (State Library New South Wales)

בספר 'מנגינות עבריות', כמו גם בשער החוברת בה נדפסו תווי השירים, נוסף שמו של הטנור האנגלי המפורסם באותם ימים ג'ון בראהאם (Braham), שגם הוא היה יהודי. אלא שלבראהאם לא היה שום חלק בהלחנת השירים וככל הידוע הוא אף פעם לא שר אותם. שמו צורף אך ורק כדי לקדם את מכירת הספר ובתמורה הובטח לו חלק מהרווחים. 

שפע של חומר נכתב על ביירון ועל חייו ועל המנגינות העבריות, גם בעברית, אך מעט מאוד נכתב על גלגוליהן של המנגינות עצמן, אלה שחיבר נתן. שלא כמו שיריו של ביירון, לחניו של נתן לא זכו להצלחה והם נשכחו כבר באמצע המאה ה-19. 

אחרי נתן, הלחינו את המנגינות העבריות של ביירון מוזיקאים בעלי שם, ביניהם המלחינים היהודים אנטון רובינשטיין (1894-1829), יוזף יואכים (1907-1831), שארל אלקאן (1888-1813), והמלחין הגרמני מקס ברוך (1920-1838).

השיר הראשון שפתח את ספרו של ביירון נקרא 'She Walks in Beauty'. אין בו שום דבר 'עברי' (אף כי בתרגומו של שלמה מנדלקרן נקרא השיר 'שולמית'), אך הוא התפרסם כאחד משירי האהבה היפים בשירה האנגלית. הנה הוא בקריאה אמנותית:

ראוי להזכיר עוד אחד משירי המנגינות העבריות: 'The wild gazelle'. זהו אחד השירים ה'ציוניים' ביותר של ביירון, ובו ניבא את קץ הגלות וקבע כי עם ישראל, שאותו מסמל התמר, לא יוכל לפרוח על אדמת נכר. כך כתב בבית השלישי:

'על אדמת נֵכָר', שירי ישרון, עמ' 13

תרגומו של שלמה מנדלקרן סרוק כאן. זו מהדורה דו-לשונית: עברית ואנגלית

ג. משהו על ביירון ועל נתן

כמשורר – הוערך לורד ביירון כגדול מכולם. הוא קנה לעצמו שם עולם וזכה לדברי שבח וקילוס מופלגים. לצד ג'ון קיטס ופֶּרסי שֶׁלי הוא נחשב למובחר מבין מעצבי הזרם הרומנטי בשירה האנגלית של המאה ה-19. עמיתיו היוצרים ראו בו עילוי, וגתה אמר עליו שהוא הכישרון הגדול ביותר של זמנו. בהשפעת מנגינות עבריות של ביירון, חיבר גם היינה את 'מנגינות עבריות' (Hebräische Melodien) שלו.  

אך לצד ההערכה העצומה אליו כיוצר; ביירון האיש – קיתונות של לעג וסלידה היו מנת חלקו. הוא היה יפה תואר, נצר למשפחת אצילים עתיקה, עשיר ובעל מזג סוער שהתפרסם באורח חיים הפכפך, בהרפתקנות ובשערוריות. מקרטע על רגלו, בגלל מום מלידה, יהיר, לוחם במבקריו בשצף קצף, חשוד בקיום יחסים עם אחותו למחצה, נטש ביירון את אנגליה ארצו בשנת 1816, שנה לאחר שפרסם את מנגינות עבריות, ולא שב אליה עוד. הוא עבר להתגורר באיטליה, שם הרבה להתהולל ולהשמיץ את ארץ מולדתו. הוא הצליח לבזבז את כל נכסי משפחתו. תרם 10,000 לירות שטרלינג לתנועת המרד היווני נגד הטורקים, ובשנת 1823 אף התנדב למלחמה בהם. כעבור שנה מת מקדחת.

מבקרי ספרות קבעו כי גדולי המשוררים הרוסיים הושפעו מביירון. אלכסנדר פושקין חיבר את יבגני אונייגין בהשראת 'דון ז'ואן' של ביירון, וגם שירתו של מיכאיל לרמונטוב הושפעה ממנו. האם הושפעו גם ממותו בגיל צעיר? סוף מוזר, בטרם עת, היה לשלושת גדולי השירה העולמית האלה: ביירון מת בשנת 1824 בהיותו בן שלושים ושש, כשנלחם למען היוונים; שלוש-עשרה שנים אחרי כן, ב-1837, מת פושקין בדו-קרב והוא בן שלושים ושמונה, וארבע שנים אחרי כן, בשנת 1841, מת לרמונטוב, בגיל עשרים ושבע – גם הוא בדו-קרב. כך חולפת תהילת עולם... 

גם המלחין אייזק-יצחק נתן ידע תהפוכות גורל. אחרי שהתפרסם כמלחין שיריו של ביירון, חיבר אופרות קומיות שהוצגו על בימות לונדון, כתב מאמרים בעיתונים, וגם שלח ידו בהוראת שירה; אחד מתלמידיו היה המשורר האנגלי הצעיר רוברט בראונינג, שהעריכו כטוב במוריו. אך מזגו הסוער הביאו לעימותים, לתגרות ולדו-קרב. הוא נקלע לקשיים כספיים, ישב בבתי כלא, ובשנת 1841 היגר לאוסטרליה ובה המשיך את פעילותו המוזיקלית גם בחיבור אופרות וגם כיועץ לבתי כנסת – הוא נחשב בארץ זו ל'אבי המוזיקה באוסטרליה'. סופו שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1864 ונקבר בסידני.

יצחק נתן, בערך 1860 (State Library New South Wales)

ד. 'נֻדוּ לַמְּיַלֶּלֶת'

מי שנתן דחיפה חשובה לאתגר ההלחנה המחודשת של שירי המנגינות העבריות היה יהודה לייב גורדון (יל"ג). בהקדמתו ל'זמירות ישראל', הכולל שבעה מתרגומיו (כנראה מגרמנית), כתב: 

ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחיבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יותר מאד מכל עמי הארץ; על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו. 

כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 70

לבד מכך שהצביע על חשיבותו של ביירון כראשון שעורר את חיבת ציון וירושלים בקרב האנגלים בני עמו, הייתה בכותרת שבחר יל"ג לצרור תרגומיו – 'זמירות ישראל' – מעין קריאה להפיכתם לשירי זמר. ואכן, תרגומי יל"ג לביירון היו הראשונים שהולחנו והשתלבו בזמרת הארץ. אחד מהם, 'נֻדוּ לַמְּיַלֶּלֶת', שהתבסס על השיר 'Oh! Weep for Those', גם הפך לראשון משירי ביירון שהושר בארץ.

כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 72

בשיר זה שאל ביירון מתי ייתם סבלו של עם ישראל ומתי ישובו ויישמעו בארץ צלילי זמר עברי כבימי קדם? ובלשונו הפיוטית לא פחות של שלמה מנדלקרן, 'שִׁירֵי צִיּוֹן הַנְּעִימִים מָתַי יַרְנִינוּ כָל נֶפֶש?' 

 'בְּכוּ בָכוֹ להֹלֵךְ', שירי ישרון, עמ' 13

ואכן, השורות האחרונות של השיר – בין בתרגומו של יל"ג ('גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן, מָעוֹן כָּל גָּבֶר, / סֶלַע הַשָּׁפָן, וִיְהוּדָה – רַק קָבֶר!!'), בין בתרגומו של מנדלקרן ('גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן לָהּ, שׁוּעָל מְחִלֹּת הָרִים / כָּל אִישׁ אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ – וִיְהוּדָה אַךְ קְבָרִים!') – הפכו למצוטטות ביותר על ידי יהודים, במיוחד ציונים, מכל שירי המנגינות העבריות של ביירון.

השפעת שורות אלה ניכרת גם בשיר רב-בתים בשם 'לב העברי' שחיבר בשנת 1886 אריה יום טוב שליט. בשיר זה, שנדפס בעיתון חבצלת (26 בנובמבר 1886, עמ' 33-32) הוא כתב בין היתר:

אראה כל העמים שוקטים על שמריהם, / כל עם יש לו ארץ, כל ארץ יש לו עם, / רק עמי וארצי הבדל ביניהם: / עמי אין לה ארץ, וארצי אין לה עם. 

...מתי אראך ציון מאושרה כאז? 

...מתי אשמע זמירות כהנים ולוויים / במקדש אל הצבאות על הר המוריה?

בשולי השיר הוסיף העורך, ישראל דוב פרומקין, הערה בזו הלשון: 

משורר השיר הזה הוא נער בן שש עשרה שנה, בן לאחד האיכרים במושב ראשון לציון, וראוי הוא כי תומכי המושבה הזאת ישימו עינם לטובה על הנער הזה אשר כנראה כשרונו נעלה.

שליט הושפע מן הסתם מתרגומי יל"ג לשירי ביירון, שהופיעו שנתיים קודם לכן, מה גם שידוע לנו כי היה לו קשר מסוים עם המשורר, שכן יל"ג תיקן, ובעצם ניסח מחדש, את 'האח ראשון לציון' שחיבר שליט באותה שנה (בשיר זה עסקנו בהרחבה במאמר 'הֶאָח, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן: השיר העברי המקורי הראשון', בלוג עונג שבת, 16 ביוני 2017).

ואכן, הגרסה שהושרה בארץ ישראל הייתה זו של יל"ג. האיכר שמואל כהן מראשון לציון, שעיקר פרסומו בעיבוד הלחן של 'התקווה', העיד בזיכרונותיו:

לשירי ישראל של ביירון – בתרגומו של יל"ג – מצא יהודה גרזובסקי מנגינה – רק אלהים הוא היודע מה המקור שממנו שאב אותה; וכולנו שרים היינו בקול בוכים 'נודו למיללת', ומסיימים באותו ניגון עצוב ובדמעות עיניים: 'גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר, סלע השפן, ויהודה – רק קבר'... ('התקוה', בוסתנאי, ט, גיליון ל, 1937, עמ' 20).

יהודה גְּרָזובסקי הוא כמובן המורה והמילונאי יהודה גור (1950-1862), אך הוא לא היה המלחין אלא רק זה שמצא את המנגינה העממית המתאימה והפיצה ברבים.

יהודה גור (ויקיפדיה)

השיר הושר בארץ בשני לחנים: האחד 'עממי', שמקורו טרם זוהה; השני בלחנו של דוד קבונובסקי.

הלחן העממי נדפס לראשונה בחוברת Vier Lieder mit Benutzung syrischer Melodien (ארבעה שירים בלוויית מנגינות סוריות), בעיבודו של ש"ת פרידלנד (שהיה חזן בבית הכנסת החדש בברסלאו). חוברת זו, שבה גם נדפסו לראשונה תווי 'התקווה', יצאה בלייפציג בשנת 1895. הכותרת שניתנה לשיר הייתה Klage (קינה).

תווי 'נודו למיללת' מתוך 'ארבעה שירים למנגינות סוריות', לייפציג 1895

הלחן השני חובר על ידי המלחין היהודי-הרוסי דוד קבונובסקי, מי שהלחין שירים נוספים בימי העלייה הראשונה, ביניהם 'אַל טל ואַל מטר' ו'אם אשכחך' (להם נקדיש בקרוב רשימות מיוחדות), וכן לחן לשיר הספד שכתב יל"ג על פרץ סמולנסקין (ראו מאמרי בבלוג עונ"ש, 'לנשמת עושה השחר'). קבונובסקי, שהוציא לאור את לחניו בדפרונים גדולי ממדים, הדפיס את לחנו ל'נודו למיללת' באודסה בשנת 1892.

'נודו למיללת' בלחנו של דוד קבונובסקי, אודסה 1892

חוברת התווים הגיעה גם לידיו של משה ויינברג, אחד מכתבי עיתון המליץ באודסה. ברשימה שפרסם בעיתונו (29 בינואר 1893, עמ' 2) הוא סיפר על המלחין הצעיר, האמיד והמוכשר קבונובסקי, על לחניו ה'לאומיים' הנהדרים ועל נדיבותו הרבה (את הדפרון ובו תווי לחניו לשני שירי יל"ג – 'נודו למיללת' ו'לנשמת עושה השחר' – הוא הקדיש לרווחתו של המשכיל הישיש יעקב רייפמן שסבל מעוני מחפיר). אמנם ויינברג קידם את הלחן במילים חמות, אך ראה צורך להוסיף הערה ביקורתית על עצם בחירת שירו של ביירון דווקא מאוצר השירה של יל"ג. האם חסרים שירים עבריים מקוריים?

אך אחת נתפלא על המשורר בעל הכשרון הזה, מדוע בחר בשיר העתקה משירי ביירון, האם מעטים המה השירים אשר יסודתם האוריגינלי הוא בשפת עֵבֶר מהמשורר יל"ג, כמו: 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אחותי רוחמה', 'עדר אדני' ודומיהם? 

לחנו של קבונובסקי הגיע גם לארץ ישראל, שכן כציוני נלהב הוא נהג לשלוח את חוברות התווים שלו לידידיו במושבות ולהקדיש את ההכנסות לטובת יישוב הארץ. עדות לכך יש גם ברשימה פרי עטו של אברהם לוּדְוִיפּוֹל, 'בארץ אבות (רשימות וזכרונות ממסעי לארץ ישראל)', שנדפסה בהצפירה ביום 29 בנובמבר 1898. הכותב תיאר, בין היתר, את ביקורו בבית הספר לנערות ביפו:

השירים העבריים אשר יושרו בנגינותיהם המעירות פעם תוגת לב ופעם אומץ לב, פעם רגשי יגון עמוק ופעם רגשי תקווה ונוחם, משאירים רשמים עמוקים בלבות הדור הצעיר. מצדי לא אכחד, כי לא פעם ושתיים התפעלה נפשי לשמע השירים: 'אַל טל ואַל מטר', 'נודו למיללת', 'עוד לא אבדה תקוותנו', 'חושו אחים חושו' וכו', כל אחד עם נגינתו המיוחדת. הנערות הרכות היודעות את השפה ידיעה טבעית, צריכות להרגיש היטב את קול הנהי והתקווה האמיצה גם יחד אשר יישמע בנגינת 'אל טל ואל מטר'. 'דמעי ירטיבו, ציון, את הררייך', 'דמינו יאדימו, ציון, את שמיך', 'ואד יעלה מדמעות עינינו והיה למטר שמים'. כן, פעולת השירים האלה גדולה, גדולה מאד.

קבונובסקי הלחין גם את 'אַל טל ואַל מטר' וההצמדה של 'נודו למיללת' לשיר זה מרמזת ששני שיריו הושרו יחד.

לחנו של קבונובסקי מעולם לא הוקלט, והנה הוא אפוא בהשמעת בכורה עולמית. את הלחן עיבד וניגן, במיוחד עבור רשימה זו, ידידי המלחין והפסנתרן שמעון כהן. השירה היא מפי יאיר לרון.



את הלחן העממי של 'נודו למיללת', כפי שהושר בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה, הקלטתי בשנת 1974 מפיהם של שמואל וחנה גדעוני (גודוביץ) בביתם שברחובות. 

מאז הכנת רשימה זו לדפוס ועד פרסומה הצליח דוד אסף לאתר את תוי השיר בארכיונו של החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין (הארכיון שמור במכון ייוו"א בניו יורק). סרה אפוא חידת 'עממיותו' של לחן זה ומעתה יש לייחסו לברנשטיין.

תווי 'נודו למיללת' של אברהם משה ברנשטיין (צילום: דוד אסף) 

ה. 'בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ'

סיפורה של בת יפתח, המובא בספר שופטים (יא 40-34), ידוע לכל אוהבי התנ"ך: לפני שיצא יפתח הגלעדי, שופט בן אשה זונה, למלחמה בבני עמון, נדר נדר שאם ישוב בשלום, יעלה עוֹלָה את מי שיֵצֵא לקראתו ראשון. לאחר שניצח וחזר, יצאה בתו יחידתו לקראתו בתופים ובמחולות. לפי המסופר, יפתח קרע את בגדיו והודיע שיקיים את נדרו. בתו קיבלה עליה את הדין ורק ביקשה אורכה של חודשיים כדי שתלך עם חברותיה אל ההרים כדי לבכות על בתוליה. יפתח נענה, ובשובה קיים את נדרו. מאז נהגו בנות ישראל לקונן על בת יפתח ארבעה ימים בשנה.

יפתח מקריב את בתו; תחריט בעקבות הצייר הבריטי ג'ון אוֹפִּי (ויקיפדיה)

כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 74

סיפור דרמטי זה, שמהדהדים בו גם צלילי עקידת יצחק, הרעיש את לבם של משוררים ויוצרים רבים, ובהם גם לורד ביירון שכתב את 'Jephtha's Daughter', ויל"ג שתרגמוֹ בכותרת 'בת יפתח בטרם מוּתָהּ'.

זה היה השיר השני של ביירון שהושר בארץ (בשירונים רבים נפקד שמו והשיר יוחס רק ליל"ג), והוא היה אחד השירים המרגשים ביותר של ימי העלייה הראשונה. השיר נכלל במקראה הארץ-ישראלית בית הספר לבני ישראל, שיצאה בירושלים (דפוס לונץ) בשנת 1892, במימונו של 'הנדיב הידוע' ובעריכתם של המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (עמ' 55-53), וככל הנראה גם נלמד בבתי הספר.

שני סיפורים קשורים בהשמעתו בארץ באותם ימים:

הסיפור הראשון התרחש במושבה רחובות. הוא מופיע ברשימה בשם 'הפסח האחרון שלי', שנדפסה בשנת 1903 בעיתון הלונדוני היהודי (כרך 6, גיליון 33). מורה מרחובות מספר על פועל שעלה לארץ עשר שנים לפני כן, ואף שנשבע לא לזוז מכאן הוא אינו יכול לשאת יותר את המצב ומחליט לחזור לגולה. כששמעה על כך בתו בת השלוש-עשרה, החליטה לטייל בגן המושבה ולהיפרד ממנה בשיר 'בת יפתח בטרם מותה'. הילדה שמיאנה לעזוב את הארץ מתוארת כפרח; היא ידעה עברית בלבד וקראה מדי שבוע את העיתון עולם קטן, ואף על פי כן, היא תיאלץ להישמע לקול אביה ולעזוב. 

בשולי סיפור זה נעיר כי סיפור דומה להפליא ושמו 'בת הפועל', בחתימתו של 'מורה עברי באחת המושבות', התפרסם שנתיים קודם לכן בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ב (ירושלים, דפוס לונץ, תרס"א, עמ' 133-122), ובסופו הנערה דווקא נשארת בארץ לאחר שהיא שרה את השיר 'הִנָּחֵם, בֵּן נָעִים' של אהרן ליבושיצקי (גם על שיר נשכח זה אני מקווה לכתוב בנפרד). נראה שהסיפור מבוסס על אירוע אמתי, אך אין אנו יודעים כיצד הסתיים, האם בגרסתו העצובה או בסופו הטוב...

הסיפור השני הקשור ל'בת יפתח' התרחש בסג'רה שבגליל התחתון. באותה עת, בעשור הראשון למאה, נהגו לקיים במושבה הצגות ומופעי שירה שבהם השתתפו תלמידיו של המורה שלמה ויינשטיין (לדמותו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת). באחת ההצגות השתתפה תלמידה ושמה מרים, מילדי הגֵרים (הסוּבּוֹתניקים) אשר גרו במושבה. היא שיחקה את התפקיד של בת יפתח וצריכה הייתה לשיר את תרגומו של יל"ג. היא עשתה זאת בדבקות רבה, אך כשהגיעה למשפט: 'הֵא לָךְ אֶת לִבִּי', פרצה בבכי מר מהתרגשות, והמארגנים נאלצו להפסיק את ההצגה ולהוריד את המסך (עבר הדני, ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה, 1955, עמ' 172).

השיר 'בת יפתח' זכה לשני לחנים שלא ידוע מי חיברם: הראשון – לחן עממי שלא מצאתי את זכרו בתווים. הקלטתי אותו לפני כארבעים שנה מפי שמעון ויינשטיין (בנו של המורה שלמה ויינשטיין מסג'רה) ורעייתו סימה (לבית פרידמן) מיסוד המעלה, שנולדו בימי העלייה הראשונה (ביצועים מאוחרים של עמליה חקל והילה שי זמינים באתר זמרשת). הנה בני הזוג ויינשטיין בזה אחר זה:

הלחן השני של השיר החל להיות מושר אחרי מלחמת העולם הראשונה. תוויו הופיעו לראשונה בספר מבחר שירי עמנו שנדפס בברלין בסוף שנת 1920, ובמהדורת 1922 של השירון כנור ציון בעריכת א"מ לונץ – בשניהם ללא ציון שם המלחין. ביצועים מאוחרים של השיר, מפי חמדה לוי ואסתר שרף, זמינים באתר זמרשת.

'בת יפתח', מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין [1920], עמ' 136

בת יפתח המשיכה להעסיק את דמיונם של משוררים ויוצרים גם אחרי ימי העלייה הראשונה. וכך נכתב גם לחן שלישי לשירו של ביירון באמצע שנות החמישים על ידי דוד זהבי. זהו לחן לירי ומרגש ואפשר להאזין לו, בביצוע נעמי פנקס, באתר זמרשת.

יפתח ובתו - איור של אריה נבון (מרדכי סגל, סיפוריים מן המקרא, תל אביב [1958], עמ' 125)

בת יפתח משכה כמובן את תשומת לבם של משוררים נוספים וראש להם שאול טשרניחובסקי בפואמה 'בת יפתח הגלעדי', שנכתבה בשנת 1940. בין השירים שגם זכו ללחן נזכיר את 'בת יפתח', שני שירים שונים של עמנואל זמיר שהולחנו בידי אמיתי נאמן, ואחד מהם גם הפך לריקוד עם ידוע. הנה הוא בשירתה של מרים אביגל:



שיר בשם דומה, 'בת יפתח', נכתב בידי זרובבל גלעד והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

ככל הידוע לי, האחרון שבשירי הזמר על 'בת יפתח' נכתב על ידי עליזה סטרוד-כהנא והולחן על ידי נתן שחר לתחרות פסטיבל שירי התנ"ך שנערכה בשנת 1970 (השיר גם זכה במקום השני). הנה הוא בביצועה של רבקה זוהר:

ו. ביירון וטשרניחובסקי

מה ידע ביירון על ארץ ישראל ותושביה כשכתב את 'מנגינות עבריות'? סביר לשער שמעט מאוד. באותם ימים התגוררו בארץ ישראל כולה, משני עברי הירדן, פחות ממאתיים אלף איש, רבים מהם בני שבטים נודדים. הארץ הצטיירה בעיניו של ביירון כמקום חרב הנשלט בידי ערבים רוכבי גמלים.

בשירו 'On Jordan's Banks' (על גדות הירדן) כתב ביירון:

שלמה מנדלקרן תרגמו כך (שירי ישרון, עמ' 15):



בית זה שימש כנראה מקור השראה לשאול טשרניחובסקי כאשר חיבר בשנת 1896 את שיר הערש 'ניטשו צללים'. וכך כתב בבית האחרון של השיר, כשצלילי המהפכה הציונית והשינויים הדמוגרפיים שחלו בארץ ישראל כבר מהדהדים בו:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים;  

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים!  

וְיוֹם יִנְהָרוּ נוֹשְׂאֵי רֹמַח / אַל תִּמְעֲלָה מָעַל –  

אֶל אֲזֶנְךָ בַּגִּבּוֹרִים! / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!  

הבית האחרון בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי (הספרייה הלאומית)

ז. משהו על יל"ג

יל"ג התלבט רבות ביחסו לחיבת ציון ולהתיישבות היהודית בפלשתינה ועד אחרית ימיו שינה את דעתו לא מעט פעמים, אך בעיקרו של דבר עמדתו הייתה שלילית וספקנית. בהגותו וביצירתו משתקפים הלבטים בין האפשרויות השונות שעמדו בפני היהודים, במיוחד אחרי הפרעות של שנות השמונים, שניפצו לרסיסים את תחזיותיו האופטימיות הקודמות ('הקיצה עמי'): האם להישאר ברוסיה ('בנערינו ובזקננו נלך', 'עדר אדוני') או להגר לאמריקה ('אחותי רוחמה', 'ארץ חדשה'). העלייה לארץ ישראל לא הייתה אופציה בעיניו; הוא לא האמין בסיכוייו של המפעל הציוני וצפה את השתלטות העולם החרדי על הארץ.

כך כתב לאחרונה חוקר הספרות העברית אבנר הולצמן, והדברים נקראים כאילו נכתבו היום:

אבנר הולצמן, 'נקודת המוצא: המפנה בספרות העברית בעקבות הסופות בנגב',
המשכיל בעת הזאת: ספר היובל למשה פלאי, הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 98

עשר שנים קודם לכן, בשנת 1875, הביע יל"ג הסתייגות מפעילותו של משה מונטיפיורי ומן הסיכוי לחדש כקדם את ימיה של ארץ ישראל. קודם לכל, טען, יש לגרש ממנה את כל היהודים הבטלנים הגרים בה ומעפשים את אווירה הטוב של הארץ:

צריכים אנחנו לטהר את הארץ ולגרש מתוכה את כל היהודים היושבים שמה, לא תישאר פרסה, ולטאטא במטאטא השמד את קורי העכביש אשר טוו שמה מרבי רגליים אלה, ולהעביר רוח צח על הארץ ואוירא דארעא ישראל המחכים אשר עיפשו אותו כל הכוללים בחלאתם ובטפשותם. אם כל אלה לא יעשה להם והיה כל עמלנו לריק ויגיענו לבהלה (אגרות יהודה ליב גורדון, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 197).

צחוק הגורל הוא, שבעוד גורדון האנגלי חיבר שירים קדם-ציוניים נלהבים, גורדון היהודי, שתרגם אותם לעברית, חכך בדעתו אם ראוי לתמוך בהתיישבות בארץ. 

תמונת יל"ג מודבקת בשער ספר שיריו, 1884