יום שישי, 8 בדצמבר 2017

'שירי עַם-ציון': השירון הראשון של העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

מנשה מאירוביץ, 1925 (צבי אורון; הארכיון הציוני)

א. שירי עַם-ציון

'אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים! אם בשדותינו או בכרמינו, בקצרנו את קצירנו, או בבצרנו את בצירנו. נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. במילים אלה פתח איש תנועת ביל"ו, מנשה מאירוביץ (1949-1860), את הקדמתו לשירון שירי עַם-ציון – הקובץ הראשון של שירי הזמר של העלייה הראשונה, שראה אור בשנת 1895. אסופה חלוצית זו היא הכינוס הראשון של שירים שהושרו בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של ההתיישבות העברית החדשה.

שירי עַם-ציון (הצילומים מתוך הספר, כאן ובהמשך, מתוך אוסף אליהו הכהן)

למֵיזָם זה חברו יחד חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ, שבבית דפוסו בירושלים נדפסו שתי חוברות השירון, ומנשה מאירוביץ איש ראשון לציון, שערך את השירון.

אברהם משה לונץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

'השירים המעטים האלה לא היו די ידועים ליישוב, ולפיכך החלטנו, בשנת תרנ"ו, הרא"ם לונץ ואני, לאסוף את כל השירים האלה ולהוציאם לאור' – כך כתב מאירוביץ בספר זיכרונותיו ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות (תל אביב תרפ"ט, עמ' 20). ואכן, עד להוצאת השירון, רק מעטים מבין המתיישבים הכירו את הטקסטים המלאים של שירי הזמר העבריים החדשים, שהחלו להתפשט מפה לאוזן. היו ביניהם שרשמו פה ושם בתי שיר מקוטעים על דפים ופתקים, אך רובם הסתמכו בעת השירה על זיכרונם, וקיוו ליום שבו יראה אור שירון ארץ-ישראלי ראשון שבו ירוכזו כל מילות השירים. 

את הצורך בהפצת שירי זמר עבריים מקוריים העלה כבר בחודש אדר תרנ"ה (מארס 1895) תלמיד בית ספר 'כל ישראל חברים' בביירות ושמו א"ד שפירא, שכתב לאליעזר בן יהודה עורך העיתון הצבי:


הצבי, 1 במארס 1895, עמ' כו
... הדבר היותר נחוץ לקיומנו וקיום שפתנו, והוא: להפיץ בין העם שירים עָרֵבים ומועילים, עשויים לפי רוחם על ידי גדולי משוררי זמננו עם נעימות לפי טעם העברי מאת נבחרי מנגנינו, דבר אשר יוכל לפעול פעולה נמרצה עלינו, עַם השירה והזמרה מאז ומעולם ... 
העברי, בשמעו שיר עָרֵב ישכח כל מחמדי ארץ וכל חושיו יחד נתונים נתונים אליו. 
אך עוד יותר יפעל השיר על הילדים. על ידי השיר נוכל לטעת בלב הנער רגשי אהבה וכבוד להוריו, לעמו ולשפתו. השיר ישפוך על הנער איזה רוח קודש אשר לא נדע נכנהו. השיר בקסמו יטה את לב הנער אל כל אשר נחפוץ להטותו. מה טוב היה אם כן לו נתנו לנו משוררינו הגדולים שירים טובים כאלה לפי רוח הילדים, שירי משחק, שירי ציון, שירי איכר (לחבב עליהם את חיי האיכרים), שירי אביב, וכו', ולברוא להם נעימות, כן גם לאלה אשר כבר יש לנו, כמו: 'בת יפתח', 'אִוִּיתִיךְ', 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אשר בנים אבותם', 'הילדים', ועוד.


ספק אם מנשה מאירוביץ הושפע ממכתבו של התלמיד, אך עובדה היא שכעבור חודשים אחדים נרתם להוצאת השירון. החוברת הראשונה של שירי עם-ציון יצאה לאור בחודש חשוון תרנ"ה (נובמבר 1895), ובעקבותיה יצאה החוברת השנייה בחודש ניסן (אפריל 1896). בכך תמה הסדרה.

הנה העטיפה של החוברת הראשונה והשער הפנימי:


ברשימה קודמת, שהוקדשה לשיר 'האח, ראשון לציון', כבר הבאנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון הצבי ובישרה על הופעת השירון. במודעה צוין כי תווי השירים נרשמו על ידי מנצח ה'אורקסטרה' בוריס אוֹסוֹבֶצקי וניתן לרכוש אותם בנפרד. כפי שציינתי שם, ניסיונותיי לאתר את התווים אצל צאצאיו של מאירוביץ, בארכיון ראשון לציון ובארכיון הציוני, לא צלחו עד כה.

הצבי, 17 באפריל 1896

החוברת הראשונה (56 עמודים) כללה תשעה שירים בסך הכול: ארבעה מתוכם היו שירים ארץ-ישראליים חדשים שנכתבו בימי העלייה הראשונה: [1] 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר; [2] 'ראשון לציון' מאת אריה ליפא שליט; [3] 'השופר' מאת אימבר; [4] 'חושו אחים חושו' מאת יחיאל מיכל פינס. ארבעה נוספים הובאו לארץ מן הגולה על ידי החלוצים אנשי העלייה הראשונה: [5] 'ציון, ציון, עיר אלהינו' מאת מרדכי הלוי הוכמן; [6] 'שיר ערש' ('נומה פֶּרַח בני מחמדי') מאת אפרים דב ליפשיץ; [7] 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; [8] 'המחרשת' ('במחרשתי כל אושרי ירשתי') מאת אליקום צונזר בתרגום נח שפירא. ושיר אחד, [9] 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני'), שיוחס לשלמה אבן-גבירול, התגלגל בארץ כשיר-עם עוד לפני תקופת התחייה הציונית.

החוברות כללו מילים בלבד, ללא תווים. לא הייתה באותה עת אפשרות טכנית להדפיס תווים בארץ, למעט בדפוס של הכנסייה הפרנציסקנית בירושלים. על כן בחר העורך לציין מתחת לכל כותרת שיר שלא ידוע שם מלחינו, משפט סתמי קצר, כגון 'לרנן בנעימה הידועה', או 'לשורר בניגון הידוע'. כך למשל, מתחת ל'שיר ערש' נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד', והקורא צריך היה להחליט בעצמו באיזה לחן יבחר מתוך חמש המנגינות שהיו קיימות אז לשיר יידיש זה.

בשירון זה הוכתר לראשונה שירו של אימבר 'תקוותנו' בשם 'התקווה', שממנו לא נפרד עד היום. שני שינויים נוספים שחלו בו: בנוסחו המקורי, הבית הפותח של השיר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואחריו בא הבית 'כל עוד בלבבו שם פנימה'. משירון זה ואילך, הבית 'עוד לא אבדה' הפך להיות הבית החוזר המושר אחרי כל אחד מתשעת בתי השיר. שינוי נוסף בשירון זה: הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בעורקינו', שבמקור, בספרו של אימבר ברקאי (ירושלים תרמ"ו), היה חלק מהשיר 'משמר הירדן', עבר להיות הבית השביעי של 'התקווה'. שינויים קלים נוספים חלו גם במילות השיר.

הנה מילות 'התקווה' מהספר:



על תכולת החוברת השנייה, שככל הידוע לא נותר ממנה עותק כלשהו, יש בידינו רק שברי מידע. בביבליוגרפיה בית עקד ספרים של חיים דב פרידברג (ג, תל אביב תשי"ד, מס' 1216), צוין כי לחוברת היו 23 עמודים, כלומר פחות ממחצית היקפה של החוברת הראשונה. 

במהדורה הרביעית של שירון ציוני שהוציא פרופסור היינריך לֶוֶוה בברלין בשנת 1898 (Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine), נכללו שירים עבריים אחדים, שככל הנראה נלקחו מתוך חוברות שירי עַם-ציון. כך יכולים אנו לזהות לפחות שניים משירי החוברת השנייה: 'ציון' ('אַל טל וְאַל מטר') מאת שרה שפירא, ו'שיר היין' ('כוסות יין, מחמדי עין'), מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום בתרגומו של דוד ילין. זיהוי זה מתבסס על שתי סיבות: ראשית, בשירונו של לווה מופיעה מתחת לשם השיר ההערה: 'לרנן בנעימה הידועה', נוסח השאול משירי עַם-ציון; שנית, בשירון של לווה, מפנה העורך את הקוראים החפצים בתווי השירים אל בוריס אוסובצקי מראשון לציון, ממש כמו במודעה מעיתון הצבי שהובאה לעיל. 

שיר נוסף שכנראה נכלל בחוברת זו הוא 'הצפירה'. מאירוביץ הזכירוֹ בזיכרונותיו כאחד 'מהשירים שהושרו בפינו', והביא את כל מילותיו מבלי לזהות את מחברו או מלחינו. זהו המקום היחיד שבו צוטט שיר ראשונים זה, שאין לו זכר בשירוני הזמר העברי, גם לא בעדויות של עשרות ותיקי היישוב שראיינתי במרוצת השנים. מחבר השיר היה לא אחר מאשר המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ומילותיו של שיר זה נדפסו לראשונה בספרו כנור בת ציון (וילנה תר"ל, עמ' 62-61), אך את לחן השיר לא עלה בידי לאתר עד כה. למרבה הצער, צליליו לא השתמרו.

מילות 'הצפירה' (יצחק סלע [מביא לדפוס], מ'בילו' עד 'ויעפילו' ... מפי האגרונום מנשה מאירוביץ, ראשון לציון 1947, עמ' 70)

החוברת הראשונה של שירי עַם-ציון זכתה מיד עם צאתה לאור לקבלת פנים אוהדת ולמילות עידוד חמות מאליעזר בן יהודה, שנחשב לבר-סמכא הראשון במעלה בטיפוח הלשון העברית. וכך כתב בעיתונו הצבי (8 בנובמבר 1895, עמ' כה):
בין כל הדברים החסרים ללשוננו, חסרון שירים לילדים, אשר יוכלו לשיר ולרנן ברגע שעשועיהם, בבתי הספר, בבתיהם, בעת טיול ובעת צחוק – החסרון הזה הוא לא היותר קטן ולא הפחוּת עומד לשטן על דרך קדמת לשוננו ... אבל לא להילדים בלבד חסרים לנו שירים. גם בני הנעורים צריכים לזה, ופעמים רבות גם איש שכבר יצא מהבחרות ירגיש צורך להגות את רגשי לבבו באיזה רינון, וברגעים האלה נרגיש את חסרון שירים ממין הזה בכל תקפו.
... חסרון השירים לבני הנעורים החל להימלא בקובץ 'שירי עם ציון' אשר החל להוציא לאור האדון מאירוביץ. בהמחברת הראשונה שיצאה עתה לאור יש תשעה שירים, בהם משירי גורדון, הצייר מאנֶה, אימבר וכדומה, ואחדים אשר נדפסו עתה בפעם הראשונה. הנעימות לכל השירים האלה ידועות בארצנו, ואם לא כולן נעימות עבריות, כי רובן הושאלו משירי עמים שונים, בכל זה המילים העבריות מאצילות מעבריותן גם על הנעימות, וכל נפש יהודית מתפעלת ומתרגשת לשמע השירים כאשר ישירום שניים שלשה קולות יחד. והננו מברכים את המו"ל כי יזכה להוציא לאור עוד מחברת אחרי מחברת.
ככל הנראה, שתי החוברות נדפסו במהדורה מצומצמת שאזלה תוך זמן קצר. מזה עשרות שנים לא ניתן להשיג את החוברות האלה, גם לא בספריות אקדמיות או בארכיונים. עותק אחד ויחיד של החוברת הראשונה גיליתי באקראי לפני כיובל שנים בדוכן רחוב של ספרים משומשים בתל אביב; את החוברת השנייה לא ראיתי מעודי. הפורמט קטן-הממדים של החוברות (9X7 ס"מ) גם הוא לא סייע להשתמרותן. 

אך הייתה סיבה נוספת להיעלמותן המהירה: שבועות אחדים לאחר צאתן לאור, נשלחו שתי החוברות ל'תערוכת בני המושבות בארץ הקדושה', שנערכה בקיץ 1896 בברלין. התערוכה נדדה אחר כך, למשך שלושה חודשים, לקלן, ושנה אחר כך, ובתבנית מוקטנת שהוקדשה בעיקר לגננוּת, גם להמבורג. הייתה זו התערוכה הראשונה שבה הוצגה בחו"ל תוצרת הארץ: בקבוקי יין כרמל, מוצרי משי, כלי זית וצדף, שקדים ותמרים, וכן ספרי לימוד ראשונים וחוברות שנדפסו בארץ. ביתן התערוכה סודר – כך סיפר משה דוד שוב (1938-1854), שנסע במיוחד מארץ ישראל כדי לארגן אותה – בתוך מתחם ענק שחיקה את העיר קהיר ('קהיר בברלין'), על מסגדיה ופירמידותיה ונהר הנילוס שבה. התערוכה הארץ-ישראלית הייתה בתוך אחד המסגדים הגדולים וביקרו בה אלפי אנשים (משה דוד שוב, זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב, ירושלים תרצ"ז, עמ' יח-יט, קנה-קנז).

היינריך לווה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
היינריך לווה (1951-1869), ממנהיגי הציונות בגרמניה, עורכו של השירון הציוני הראשון בגרמניה שהוזכר לעיל, ולימים מחלוצי הספרנות בארץ, היה מיוזמי התערוכה. וכך סיפר עליה:
עניין רב עורר פרסום שלשה דברים הנוגעים ביחוד לראשון לציון: האחד, העיתון הראשון של החקלאים בשם 'האכר' [בעריכתו של מאירוביץ], שעצם התהוותו היה בראשון לציון; השני, העיתון העברי הראשון לילדים בשם 'עולם קטן', שהוצא על ידי דוד יודילוביץ מראשון לציון. ועניין מיוחד מצאו בשתי חוברות שירה קטנות שהוצאו על ידי מנשה מאירוביץ בשם 'שירי עם ציון' ונדפסו בדפוס אברהם משה לונץ בירושלים. הספרים הללו, בייחוד מחברות השירה הקטנות, נעשו עכשיו יקרי המציאות ... התערוכה הזאת, שראשון לציון לקחה בה את החלק הכי גדול, הייתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתיישבות ולציונות. המקרה רצה בזה, שהתערוכה ביחד עם פרסום 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל חלו בזמן אחד. 
(דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון התרמ"ב / 1882-התש"א / 1941, ראשון לציון תש"א, עמ' 344).

ביתן ראשון לציון בתערוכת המושבות. לפני המבנה נשתלו שני עצי דקל שהובאו מארץ ישראל. 
בתמונה נראים (מימין לשמאל): היינריך לווה, הירש הילדסהיימר, וילי במבוס, דוד שוב (יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 344)

לסיכום, שתי החוברות של השירון שירי עַם-ציון מייצגות את החוליה הראשונה של ספרות הזמרונים העברית. בין מאות קבצי השירים ורבבות הדפרונים של שירי הזמר העבריים שנדפסו וראו אור בארץ מאז ימי העלייה הראשונה  שירונו של מנשה מאירוביץ ראוי לשאת את כתר הראשונות.

ב. משהו על מנשה מאירוביץ

מנשה מאירוביץ (1949-1860) הצטרף לתנועת ביל"ו בעיר הולדתו ניקולאייב שבדרום רוסיה (פלך חרסון). לארץ הגיע בראשית שנת 1883, כאגרונום מוסמך וקבע את מקומו במושבה החדשה ראשון לציון.

מנשה מאירוביץ ערב עלייתו לארץ ישראל, אוקטובר 1882 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

עריכת השירון העברי הראשון של זמרת העלייה הראשונה היא רק אחת מתוך זכויות ראשונים רבות בפעילותו של מאירוביץ בתחומי התרבות, החקלאות והחברה בתקופת היישוב. דומני שפעילות חלוצית זו לא הוארה די צורכה עד כה.

מאירוביץ יזם וערך את כתבי העת הראשונים בארץ לחקלאות: האכר (תרנ"ג-תרנ"ו), תחילה ביידיש (דער קאָלאָניסט) ואחר כך גם בעברית; האכר היהודי, שנדפס כמוסף שצורף תחילה לעיתון הצבי ואחר כך לעיתון השקפה (תרנ"ח-תרס"א)


מאמריו 'צמחי ארץ הצבי', שהתפרסמו בכרכי השנתון ירושלים של לונץ, היו סיכום של מחקר בוטני ארץ-ישראלי ראשון על צמחיית הארץ. פרופ' ישראל רייכרט, מראשוני התחנה לחקר החקלאות (לימים 'מכון וולקני'), כינה את מאירוביץ 'חלוץ המדע החקלאי העברי בארץ ישראל'.

בספרו עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל (ורשה תרמ"ה), הציע מאירוביץ הקמת מושבות כרמים בארץ כבסיס כלכלי ליישוב, ואף הכין תחשיב מפורט על כך. הוא היה ממייסדי 'אגודת הכורמים' בראשית המאה העשרים, אגודה שביקשה להתמודד עם כישלונות שיווק יינות הארץ. כמו כן היה ממקימי 'התאחדות המושבות ביהודה' (1913), ושימש בא כוח המושבות בפני השלטון הטורקי. הוא גם היה מיוזמי הקמת בית העם בראשון לציון, שהיה מרכז התרבות הראשון במושבות הארץ. הוא הנהיג בו 'ערבי קריאה' – הרצאות של חוקרים בענייני חברה, תרבות ומדע, על פי דוגמת החברה הספרותית הירושלמית שהקים הקונסול הבריטי גיימס פין בירושלים בשנת 1849.

מאירוביץ חיבר ספרים רבים, ובהם גם ספר ראשון בעברית על גידול תולעי משי (גדול תולעת המשי בארץ ישראל, ירושלים תרנ"ו), ופרסם מאות מאמרים על הנעשה ביישוב, בעברית, ברוסית ובערבית. בעברית כינה עצמו 'מזקני היישוב', ברוסית 'סטארי פלשתינץ', ובערבית 'אבו אברהים'. זאב ז'בוטינסקי כתב אליו ב-18 ביולי 1925: 'מכבר חשבתי לפנות אליך ... הלא אחד מתלמידיך גם אני  רק מתוך מאמרי ה"סטארי פלשתינץ" נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה' (מנשה מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון תש"א, עמ' 29).

מאירוביץ הלך לעולמו בשנת 1949 שבע ימים ומעשים. הוא היה הביל"ויי היחיד שזכה לראות בהקמת המדינה.

מאירוביץ (במרכז התמונה) משתתף בבחירות לאספה המכוננת (ינואר 1949).
אלה היו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל. מימינו: זרובבל חביב (My Heritage

5 תגובות:

  1. ביתן של ביטן8 בדצמבר 2017 בשעה 8:22

    ראשון לציון בכותרות - כל דיבור נוסף בנושא הזה מזכיר 4+3+3 ועוד כמה שמות שהם בדרך ל"ביתן מעשיהו.: וד"ל

    השבמחק
    תשובות
    1. שם ישנן עלמות8 בדצמבר 2017 בשעה 11:38

      כשאני שומע עכשיו בחדשות על ביטן ועיריית ראשל"צ אני חושב שראשון זה לא רק זה. ראשון זה גם, וראשית לכל, אנשים כמו מנשה מאירוביץ, זרובבל חביב (שעוד יצא לי לראות אותו) זלמן דוד לבונטין, משפחת בלקינד (את איתן בלקינד אני עוד זוכר היטב בפתח בית יד לבנים), נחמה פוחצ'בסקי ועוד. (ולא, את הביקור של הרצל ביקבי ראשון לציון אינני זוכר...)
      לך, משום מה, אי אפשר לספר על אנשים נפלאים כאלה, כי מה שממלא את ראשך זה סיפורי ביטן. היום זה ביטן, מחר זה יהיה התורן הבא שימלא את עיתותיך.
      ביידיש אומרים: "אויך א גאנז טרוימט. ער טרוימט פון האפער". גם לאווז יש חלומות. הוא חולם על שיבולת שועל. כל אחד וחלומותיו על פי רמת השגתו.
      חלמת הלילה על חמוצים?

      מחק
  2. תמיד תענוג לקרוא את אליהו הכהן . ידען ומחדש. המאמר מרתק. יותר מכל ריגש אותי לחשוב ולדעת כי היה באמת בילוי אחד שזכה לחיות בהכרזת המדינה. זכות של מאירוביץ. מאירוביץ שתרם כה רבות לשיר העברי.
    תודה אליהו ותודה לדוד אסף
    יעל שהם

    השבמחק
  3. בע"ה
    שלום
    רשימותיו של אליהו הכהן עשירות ומרתקות.
    אם יורשה לי להעיר נראה שמנשה מאירוביץ לבש בגדי שבת וחג בלכתו לקלפי.
    שבוע טוב
    אבישי

    השבמחק
  4. אין כל ספק שהזמר העברי מילא תפקיד אדיר באפוס הציוני. במה היו ממתיקים חלוצי העליות הראשונות את חייהם הקשים ואת מאבקם העיקש על השתרשותם בארץ ללא "שירי ציון"?...ומה היו שרים מייבשי הביצות בעמק, ובוני הנמל בתל-אביב?... ומה היו שרים הקיבוצניקים הדלפונים בצריפם בלילות השבת?... ומה על קני תנועות הנוער.... ועל מדורות הפלמ"ח?...
    כל כתבה חדשה שיוצאת משולחנו של אליהו הכהן מפליאה אותי מחדש לנוכח עומק הידע של באיש היקר הזה, אהבתו לנושא ונכונותו לחלוק את אוצרות הידע האדיר שהצבר אצלו ביד נדיבה עם כל מתעניין. כולנו אסירי תודה לו על כך !

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.