'התקוות שלא נתקיימו': תעשיית המשי בארץ ישראל

עץ תות עתיק בפקיעין (צילום: טל אסף, פייסבוק)

מאת עמי זהבי 

א. תולעי המשי

מאז ומעולם נחשב המשי (silk) בד יוקרתי. המילה עצמה מופיעה בתנ"ך רק פעמיים בתיאור בגדיה של אישה יפת תואר: 

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי ... וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי ... וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל, טז 10, 13).

עם זאת, סביר שאין מדובר במשי שאנו מכירים. בימי יחזקאל עדיין לא היה משי במזרח הקדום, ונראה שכוונתו הייתה לבד אחר. אריגי משי הגיעו לאזורנו, ודאי מצפון סין, כנראה בתקופה ההלניסטית (המאה הרביעית לפנה"ס), וחוקרים מניחים כי בד השיראין, שמוזכר בספרות התלמודית, הוא המשי כפי שהוא מוכר לנו היום. על ערכם של בגדי המשי, שמושווים לכלי כסף וזהב, נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם: 'ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או במגדל ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהן' (משנה תורה, הלכות שאלה ופקדון, פרק ד, ג). 

גידול 'תולעי משי' (כך קראנו להן) היה חלק בלתי נפרד מהווי הילדוּת של בני הארץ, לפחות עד שנות השבעים. בערים, במושבים ובקיבוצים, בכל מקום שבו צמחו עצי תות, תמיד היו בסביבה ילדים 'מומחים', שידעו בדיוק מה צריך לעשות, ואת הידע הזה העבירו מאחד לשני ומדור לדור. אין צריך לומר שגם בשיעורי הטבע בבית הספר הייתה לרבים מאתנו ההזדמנות לצפות מקרוב במחזור החיים של התולעת – מביצה לזחל, ומזחל לגולם. בבתים הפרטיים – כל עוד ההורים הרשו לנו – היינו מאכסנים את התולעים בקופסת נעליים מרופדת בעלי עץ התות, ומדי יום היינו מציצים בפנים ורואים במו עינינו מה קורה שם. בין הילדים התפתח גם 'מסחר' ענף בתולעי משי. היו ימים... 

הסופר והמשורר אברהם רגלסון (1981-1896) תיאר זאת בפיוטיות מדויקת ברשימתו 'תולעי משי' (דבר, 17 במאי 1935; נאסף בספרו מְלֹא הטלית עלים: מסות ושיחות, ניו יורק, תש"א): 

בכל יום רץ בני הבכור אל מגרש רחוק בשביל לטפּס על עץ תות אשר שם ולקטוף עלים – מאכל לתולעי משי שבקופסת נעליים בביתנו.  

מביצים-נקודות בוקעים התולעים, כל אחד עורק חיים קטנטן, דק ומתפּתל. ותיאָבון לו, והוא מתחיל לכרסם את העלים הרעננים. וכל מה שהוא הולך וגדל, תיאבונו גדל אתו, ועל בני לרוץ פעמיים ביום למלא את פיותיהם של דו-תריסר התולעים, כי רק עלי תות יאכלו, ומחוסר זה מזונם האחד – ימותו. הם משמינים ומאריכים, ואַרְכָן שבהם נקרא בפי הילדים 'מר לאנגר', ואם נקבה היא – 'גברת לאנגר'. אומרים הילדים (אני סומך עליהם), כי בעלי הפּסים השחורים זכרים הם, וכלילי הלובן – נקבות. אחרי ימים של אכילה, הם מטפּסים לצדה של הקופסה, ומתחילים לארוג בריר שבפיהם מין פקעת או קור של חוטי משי, איש איש מסביב לעצמו, והפקעת נרקמת לנרתיק קטן, צהבהב או ורדרד, מעוגל בקצותיו ומשוקע באמצעיתו, דומה בצורתו לאגוז-בטנה. היא הגולמית. נח לו התולע בנרתיקו כעשרים יום, ושינויים כבירים נעשים בו בסתר. לבסוף הוא בוקע מן הנרתיק – על ידי דפיקה בראשו, וכנראה, גם בעזרת איזה נוזל פולח הנפרש ממנו – בצלם פרפר, עדין, לבן כנפיים וחרד: שתי נוצות אזניים לו ומקור קטן, המשווים לו פנים של ינשוף זערור, וגופו נאד קטיפה מארך ולבן. הילדים, הבודקים את הגולמיות הורדרדות מדי בוקר, עליצות תסעירם: 'יצאו פּרפּרים!'  

אבל ייצור המשי האמיתי הוא תהליך מורכב ועדין הרבה יותר, שכולל טיפול קפדני בזחלי טוואי המשי. הטוואי (Bombyx mori) הוא מין מבוית של עש, אשר קיים רק בגידול האדם ואינו קיים בטבע. לפי ממצאי החוקרים, העש תורבת לפני כ-4,000 שנה. חוסר יכולתו לעוף וצבעו הלבנבן הבולט מונעים ממנו את האפשרות להתחמק מטורפים. באביב, במקביל לתחילת הלבלוב של עצי התות, בוקעים זחלי טוואי המשי מהביצים. את הזחלים הזעירים יש להניח במכחול עדין על עלי תות טריים. במהלך הגידול הזחלים גדלים במהירות (חשוב להגיש להם בכל יום עלים טריים, להעביר את הזחלים מהעלים הכמושים אל הטריים ולהקפיד היטב על הסניטציה בתאי הגידול), ולאחר ארבע או חמש התנשלויות הם מפסיקים לאכול (זוכרים את 'הזחל הרעב'?) ומתגלמים, כמו כל העשים והפרפרים. אלא שלפני ההתגלמות, הזחל טווה לו פקעת סביבו, ורק כשהיא מושלמת הוא נפנה לשלב הבא – להפוך לגולם (שלב המוסתר מעינינו). את הפקעת טווה הזחל תוך הפרשת חומר חלבוני נוזלי מזוג בלוטות מיוחדות לאורך גופו שנפתחות בראשו, חלבון אשר נקרש מיד בצאתו לאוויר והופך לקור דקיק. הקור מופרש ברצף במשך שעות ארוכות, ואורכו כמה מאות מטרים.

זוג טוואים בוגרים מזדווגים (ויקיפדיה)

הזחל לקראת גמר גידולו. הראש – משמאל (ויקימדיה)

במהלך הגידול הטבעי, לאחר שבועיים או שלושה שבהם מתפתח העש הבוגר בגולם, במסתור הפקעת, הוא מגיח מעור הגולם, ומבקש להיחלץ מהפקעת שסוגרת עליו. לצורך כך הוא מפריש מפיו נוזל, אשר ממיס את הקורים ויוצר חור בדופן הפקעת, דרכו העש יוצא. לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומתכונן למצוות פרו ורבו. העשים הבוגרים אינם אוכלים. הנקבה מטילה כמה מאות ביצים, ובזה הסתיים מחזור חייהם והם מתים. הביצים מחכות בתרדמה סבלנית עד האביב הבא. 

הנה מבט מהיר במחזור החיים הזה, מתולעת לגולם, בסרטון קצר:

לצורך הפקת חוטי המשי צריך למנוע מהטוואי להמיס את הקורים. לכן יש להטיל את הפקעות (בעוד הגולם בתוכן) למים רותחים, בהם מת הגולם ומתמוסס הדבק שמצמיד את הקורים. את הסיב המשתחרר, הארוך כל כך, כאמור, יש למשוך ולגלול. בגלל שהוא דק ביותר, נוהגים לטוות חוט אחד משמונה סיבים (שמונה פקעות במקביל) ליצירת חוט דק וחזק, שאותו משווקים וממנו טווים את בד המשי היקר. מובן שהמגדל משאיר חלק מהפקעות להשלמת מחזור גידולם, כדי שתהיינה לו ביצים לשנה הבאה.  

ב. גידול עצי התות במושבות 

בספרו של נחום סוקולוב ארץ חמדה (ורשה 1885), שמתאר את ארץ ישראל בראשית ימי העלייה הראשונה על פי ספרו של לורנס אוליפנט 'ארץ הגלעד' (1880) ומקורות נוספים, מוזכר מנהגם של האיכרים הערבים, בעיקר באזור סוריה ולבנון, לנטוע עצי תות על מנת לגדל תולעי משי: 

ארץ חמדה, ורשה 1885, עמ' 27

את סיפורו של ייצור המשי במושבות העבריות נבחן דרך האספקלריה של העיתונות העברית ומקורות אחרים בני הזמן.

ה'קולוניסטים', מתיישבי המושבות הראשונות, שברובם לא ידעו דבר על חקלאות, התבוננו בשכניהם הערבים וניסו כוחם בענפים שונים, ובהם גם ריבוי זחלי טוואי המשי. הביל"ויי מנשה מאירוביץ, תושב ראשון לציון, שכבר היה אגרונום בעת עלייתו בראשית שנת 1883, היה כנראה הראשון שניסה, ואף הצליח, לגדל זחלים ופקעות בסוף שנות השמונים.

את פרי ניסיונותיו פרסם בשנת 1896 בספרו גִּדוּל תולעת המשי בארץ ישראל (דפוס א"מ לונץ בירושלים), שתרגם תושב אחר של ראשון לציון, ש"פ רוזן. לא נאמר מאיזו שפה תורגם הספר, אך מסתבר שהמקור היה בצרפתית והתבסס על דו"ח שהגיש מאירוביץ לברון רוטשילד. 

בהקדמה, שנכתבה בשבט תרנ"ה (1895), ציין מאירוביץ כי החל לגדל תולעי משי 'עוד לפני שש שנים', כלומר ב-1889. הוא המליץ לאיכרי המושבות כי מלבד נטיעת גפנים ליין כדאי לכל אחד מהם לעסוק גם בגידול תולעי משי, שכן זו פרנסה בטוחה גם בשנות בצורת:

עצתי היא כי יהיו לאכרים עוד מקורי מחיה מלבד עסקם העיקרי 'נטיעת גפנים'. וכך היא באמת דעת כל יודעי הלכות עבודת האדמה היותר מומחים. ועסק גידול תולעת המשי (Seidezucht) אם יהיה כעסק משנה לאכרים אז בהתפתחו כראוי ימלא חסרונם גם בשנת בצורת ויגן בעדם מכל צרה שלא תבא (עמ' 3).

ואכן ניסיונותיו המוצלחים של מאירוביץ, שעליהם דיווח לברון רוטשילד בפריז ('בשנה העברה עשו מעט משי בראשון לציון וישלחו המעט הזה לפריש, וינסוהו והנהו טוב ממשי בֵּירוּת!'), הביאו לכך שבשנת 1891 מימן 'הנדיב' נטיעות של עצי תות גם במושבות אחרות. על כך דווח בעתון האור שערך אליעזר בן-יהודה:

האור, 17 באפריל 1891

שנה אחר כך דווח כי נטיעת עצי התות אכן נערכה 'בכל מושבות הנדיב', ובני המושבות לומדים כיצד יש לגדל את התולעים:

הצפירה, 1 באפריל 1892

בשנת 1894 הוקמה בראש פינה מטוויית משי ושנה אחר כך נדפס בעיתון הצפירה תיאור מפורט של מהלך העבודה. ה'קוקנים' הן פקעות הגולם (cocoon באנגלית).

הצפירה, 23 באוגוסט 1895

מנשה מאירוביץ, 1936 (צילום: יעקב רוזנר, ארכיון קק"ל)

במאמרו 'רכושנו בארץ אבותינו', שראה אור בלוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ו (נדפס ב-1895), סיכם המו"ל הירושלמי אברהם משה לונץ את מצב גידול זחלי המשי בארץ. הנה מה שסיפר על ראש פינה:  

בשנת תרנ"ד [1894] נבנה בה בית טויה לפקעיות המשי שיוכנו בכל המושבות, ובבנינו היה מטרה כפולה: א) לבלי יצטרכו האכרים לשלח את פקעיותיהם לחו"ל; ב) לתת עבודה לרבים מיושבי צפת המבקשים עבודה ואין. בהבית הזה יש כּעת 45 כסאות טויה בערך העובדים בכח הקיטור, ובכל זאת יש בו מלאכה בעד 100 פועלים אשר מרביתם הם מבני צפת הסמוכה לה. ולמען יוכל בית הטויה לעסק את פועליו במשך כל השנה, יקנה כמות גדולה של פקעיות מהפלחים היושבים ב'חסביה' 'גודידה' ועוד (משקל כמות הפקעיות הנקנה מהערבים לבד עולה 40,000 קילוגראם). המכון הזה עומד כעת על בסיס נכון, והוא יביא ריוח נקי של איזה אלפים פראנק לשנה. ולפי הנשמע יש את לבב הפקידות [של הברון] לכונן שמה מחלקה מיוחדה לאריגת המשי. 

מפעל טוויית המשי בראש פינה; צילום: אידלשתין (חוברת ה-120 של אריאל, תשנ"ז, עמ' 310)

כפי שפירט לונץ באותו מאמר, בראש פינה נטעו באותה שנה 1,341 דונם של עצי תות; בראשון לציון: 180; במזכרת בתיה: 611; בפתח תקוה: 576; בזכרון יעקב: 40; במאיר שפיה: 420; ביסוד המעלה: 177. סך הכל שטחי התות באותה שנה היה אפוא כ-3,345 דונם. 

באותו שנתון של לוח ארץ ישראל נדפס שיר יוצא דופן, 'שירת תולעת המשי ביהודה', שנכתב בידי דמות יוצאת דופן: המשורר, הבלשן והחוקר יוסף הלוי, שביקר בארץ ב-1891 והתלהב ממראה עיניו. השיר פונה אל אחד הזחלים, ששפר מזלו להשלים את מחזור חייו ולהתרבות כדי ליצור את הדור הבא של הזחלים...

הנה הבית הראשון והאחרון של שיר ארוך זה:

בין כך ובין כך, גידול המשי היה כנראה מוצלח מאד, ובשנת 1896 הציגו איכרי ראשון לציון הגאים את הישגיהם בתערוכה מיוחדת שנערכה בברלין. ידיעה שהתפרסמה בעיתון הצפירה מספרת כי מאירוביץ, 'אבי המשי בארץ ישראל', הכין 'בקתה', כלומר אוהל תצוגה, ובה סודרה תוצרת המשי הארץ-ישראלית. כל הכיתובים היו בלשון העברית! 

הצפירה, 5 ביולי 1896

התערוכה המדוברת הייתה 'תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה', שהוצגה בברלין במשך שישה חודשים, ואחר כך הוצגה בקלן למשך שלושה חודשים נוספים. בתערוכה, שבין יוזמיה היו היינריך לווה, מנשה מאירוביץ ומשה דוד שו"ב מראש פינה, הוצגה לראשונה בחו"ל תוצרת מושבות הארץ. 'האדון במבוס מברלין', שנזכר בידיעה כאחד היוזמים, הוא וילי במבוס (Bambus; 1904-1863), מראשוני הציונות בגרמניה, שאף ביקר בארץ יחד עם הרצל בשנת 1898.

וילי במבוס (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

למרות ההצלחה, מפעל הטווייה בראש פינה נסגר בשנת 1905, או מעט אחר כך, משום שלא הצליח להתחרות במטוויות של דמשק ובירות. חמש שנים אחר כך התפרסם בעיתון ההסתדרות הציונית העולמית העולם (שראה אור בווילנה) דיווח ביקורתי על המתרחש במושבה ראש פינה ועל עלייתו של ענף המשי ונפילתו (הכותב חתם בראשי התיבות י"ל): 

העולם, 7 ביולי 1910

גם לאחר סגירת המטווייה נמשך גידול הזחלים בארץ אך הפקעות שווקו כנראה למפעלי הטווייה בבירות. 

ג. עצי תות וייצור משי בתקופת המנדט הבריטי

ב-1922, עם החלת המנדט הבריטי, ערכו אנשי הממשל סקר מפורט של מצב הכלכלה בארץ. הדו"ח המלא פורסם בידי מחלקת החקלאות ב-1931, וכותרתו הייתה: Report of the Department of Agriculture and Forests for the years 1927 to .1930 את הפרק על גידול טוואי המשי (Sericulture) כתב יצחק (ז'ואן) דה-ליאון, שבין השנים 1928-1923 ניהל את תחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית בנחלת יהודה, ולאחר מכן שירת במשרד החקלאות האנגלי. הוא כתב מאמרים רבים בנושא גידול זחלי המשי בכלל ועל גידול זחלי המשי של הקיקיון.

מהדו"ח ברור שמחלקת החקלאות המנדטורית ראתה בייצור המשי ענף כלכלי חשוב וראוי להשקעת משאבים. 300 לירות הוקצו לקידומו: מחצית הסכום לאיתור מדריך לגידול זחלים, ומחציתו לרכישת זרעי תות מחו"ל ולגידולם במשתלות הממשלה. עד 1930 חולקו כ-45,000 שתילים לבתי ספר, כפרים, מוסדות ופרטיים. חולקו חוברות הדרכה באנגלית, בערבית ובעברית ונערכו עשרות מפגשי הדרכה בבתי ספר, במושבות ובכפרים. בחווה החקלאית של עכו, בשמורת היער בלד א-שיח' (אזור תל חנן ונשר של היום), בבית הספר החקלאי בטול כרם ובתחנת הניסיונות של יריחו הוקמו מטעי תות להדגמה.

בתמונות הבאות, שנלקחו מתוך הדו"ח, אפשר לראות ילדים עסוקים בגידול תולעי משי בבית הספר חלדייה שבשכם מכאן ובכפר הנוער בבן שמן מכאן.

ביצים של הטוואי נתרמו על ידי צרפת ואיטליה וכן נרכשו ממגדלים בבירוּת וחולקו לנמענים רבים. הדו"ח כולל גם טבלה המפרטת את 14 זני הטוואים שגודלו בארץ ואת תכונותיהם ותכונות הפקעות, ומתאר תוצאות ניסויי הכלאה וטיפוח שנעשו כדי לשפר את תפוקת המשי.

בתי הספר הערביים לבנים בבית שאן, בעכו, בג'נין ובשכם, וכן בתי הספר היהודיים בכפר הנוער בן שמן, במקווה ישראל ובגימנסיה הרצליה, נטלו חלק במשימת הריבוי, והדו"ח מפרט אילו זנים גודלו בכל אתר. גם כמה אנשים פרטיים נמצאו ראויים לציון: האדונים אבו מנצור משכם, רזניק מתל אביב, אלדמע מרמת גן ופוחצ'בסקי מראשון לציון. המגדל משכם, מוסיף ומתאר הדו"ח, שיתף את כל בני משפחתו במבצע הגידול, ולאחר שהשיג 40 ק"ג פקעות מכר את כל היבול לקפריסין באמצעות מחלקת החקלאות. ההצלחה עודדה את אנשי המחלקה לשלב במיזם גידול זחלי המשי גם בתי ספר לבנות.

מאחר שהדו"ח נכתב בדגש חקלאי, לא הוזכרו בו השלבים התעשייתיים: הפרדת הקורים, הטווייה והאריגה, אלא גידול הפקעות בלבד, ועל כן גם לא נזכר בו בית החרושת לאריגה וצביעה של משי של תעשיין הטקסטיל הנשכח מקס דלפינר.

נבוא אנו ונשלים את החסר.

בית החרושת לאריגה וצביעה של משי הוקם ב-1924 או 1925 בשכונת מחלול, על חוף ימה של תל אביב (היום עומד על מקומו מלון קראון פלאזה). דלפינר (1980-1887) היה איש עסקים יהודי, יליד סֶרֶט שבבוקובינה, שהיגר בשנות העשרים לווינה ובה התעשר, שהחליט להשקיע מכספו בהקמת מפעל בארץ ישראל. עקב חילוקי דעות עם השלטונות הבריטיים נסגר המפעל לשנים אחדות, אבל נפתח שנית ב-1932.

רצועת החוף של תל אביב, 1937. החץ האדום מצביע על בית החרושת למשי בשכונת מחלול (ויקיפדיה)

בית החרושת לטווית משי שהקים מקס דלפינר בתל אביב (פייסבוק)

בשנת 1933 צרף אליו דלפינר כשותפים את האחים יוסף ויהודה יוחננוף, שלמשפחתם הייתה ביפו סוכנות ותיקה לאריגים מיובאים. דלפינר ויוחננוף ייסדו חברה בשם 'תעשיית משי דלפינר בע"מ'. במפעל עבדו אז כשמונים פועלים והיו בו 45 נולי טוויה. ככל הידוע, מכונות האריגה הופעלו באמצעות שרשרת כרטיסי עץ מחוררים שבעזרתם נוצרה דוגמת הבד. לא מצאתי מידע באשר למקור המשי ששימש את בית החרושת ומניין ייבאו אותו. 

ב-1938 הקימו השותפים חברות נוספות: 'כרמיל' לצביעת בדים ונ.ק.ה. תעשיות כימיות (לימים נקה), אשר פיתחה וייצרה בין השאר את סבון הכביסה 'טקסטיל שמפו' (לאחר שהשותפות התפרקה ייצרה חברה זו את הסבונים המיתולוגיים 'סינטבון' ו'נקה 7'). מפעל אריגי המשי נסגר עקב הפסדים ב-1957. 

דבר, 4 ביוני 1938

נראה שהשוק היה צמא לבדי משי, ובשנת 1932 נפתח ברמת גן המפעל 'משי זקס' (או זקש), שייצר בדים ממשי, מכותנה, ובהמשך גם מסיבים סינתטיים. לאחר זמן עבר בית החרושת לבני ברק, ושם הוקם לימים בית החרושת לטקסטיל 'ארגמן'. שמואל (סם) זקס (1973-1888), המייסד והבעלים, היגר מליטא לארצות הברית ובה הקים מפעל בדים. ב-1932, מטעמים ציוניים, סגר את המפעל, ארז את המכונות, עלה לארץ והקים כאן את 'משי זקס'. עם הקמת המדינה המפעל העסיק כבר 140 עובדים. בית החרושת נפגע פעמיים בהפצצות במלחמת השחרור, אבל המשיך במלוא הקצב. כמו מפעלי הטקסטיל האחרים, לפניו ואחריו, גם הוא לא עמד בתחרות עם בדים זולים מיובאים ועם המשי הסינתטי, ובשנת 1964 נסגר (הבֹּקר, 30 באוקטובר 1964). 

מפעל משי זקס (סמוך למפעל 'ארגמן'), 1938 (צילום: זולטן קלוגר; ויקיפדיה)

ד. הווה ועתיד

עץ התות אינו מהעצים מאריכי הימים בארץ ורק עצים מעטים נותרו מהנטיעות הוותיקות במושבות. רובם נעקרו באופן יזום על ידי נוטעיהם ופינו מקום לגידולים חדשים רווחיים יותר, 'ורק אחדים נשארו לזכר התקוות שלא נתקיימו' (העולם, 9 ביולי 1910). אחד המרשימים שבהם נותר בפארק המעיין במטולה, והוא מטיל את צלו על ארבעה ספסלים המקיפים אותו. היקף גזעו הוא כ-3.60 מטר (כמתואר בספרם של יעקב שקולניק וחנן ישכר, מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל, עם עובד, 2008). עץ תות נוסף, מכובד למראה, שקוטר גזעו כמטר, גדל בגני תקוה, מרחק של קילומטר וחצי ממרכז המושבה יהוד. ייתכן שגם הוא נותר לפליטה מאותם ימים רחוקים.

עץ תות בגני תקווה (צילום: עמי זהבי)

עצי תות עתיקים נותרו גם בראש פינה, אולי שרידים של אותם מטעים שניטעו במושבה הוותיקה.

עצי תות עתיקים בראש פינה, 2018 (צילום: טל אסף; פייסבוק)

לתעשיית המשי עדיין יש ביקוש רב, והיצואנית הגדולה ביותר בעולם היא סין. ייצור משי וביקור במפעלי טווייה הם אטרקציה תיירותית חשובה בסין. בחנויות המפעלים הרבים ישכנעו את התייר התמים לרכוש ציפיות משי לכרים, שבכיס מיוחד שנתפר בהם הוסיפו חופן גללים אשר נאספו במהלך גידול הזחלים. זה לא מצחיק או מגעיל כפי שזה נשמע... לגללים אלה יש יכולות מפליאות לשיפור השינה (לפחות כך מבטיחים). עוד התברר, כי לסיבי המשי יש תכונות מפתיעות כסיבים אופטיים שיכולים לשמש העברת מידע והקרנת הולוגרמות. זיהוי ההרכב הכימי המדויק של הסיב יאפשר בעתיד לתכנן וליצור סיבים סינתטיים בעלי תכונות רצויות.

__________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל. zehavim1@netvision.net.il

'שירי עַם-ציון': השירון הראשון של העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

מנשה מאירוביץ, 1925 (צבי אורון; הארכיון הציוני)

א. שירי עַם-ציון

'אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים! אם בשדותינו או בכרמינו, בקצרנו את קצירנו, או בבצרנו את בצירנו. נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. במילים אלה פתח איש תנועת ביל"ו, מנשה מאירוביץ (1949-1860), את הקדמתו לשירון שירי עַם-ציון – הקובץ הראשון של שירי הזמר של העלייה הראשונה, שראה אור בשנת 1895. אסופה חלוצית זו היא הכינוס הראשון של שירים שהושרו בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של ההתיישבות העברית החדשה.

שירי עַם-ציון (הצילומים מתוך הספר, כאן ובהמשך, מתוך אוסף אליהו הכהן)

למֵיזָם זה חברו יחד חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ, שבבית דפוסו בירושלים נדפסו שתי חוברות השירון, ומנשה מאירוביץ איש ראשון לציון, שערך את השירון.

אברהם משה לונץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

'השירים המעטים האלה לא היו די ידועים ליישוב, ולפיכך החלטנו, בשנת תרנ"ו, הרא"ם לונץ ואני, לאסוף את כל השירים האלה ולהוציאם לאור' – כך כתב מאירוביץ בספר זיכרונותיו ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות (תל אביב תרפ"ט, עמ' 20). ואכן, עד להוצאת השירון, רק מעטים מבין המתיישבים הכירו את הטקסטים המלאים של שירי הזמר העבריים החדשים, שהחלו להתפשט מפה לאוזן. היו ביניהם שרשמו פה ושם בתי שיר מקוטעים על דפים ופתקים, אך רובם הסתמכו בעת השירה על זיכרונם, וקיוו ליום שבו יראה אור שירון ארץ-ישראלי ראשון שבו ירוכזו כל מילות השירים. 

את הצורך בהפצת שירי זמר עבריים מקוריים העלה כבר בחודש אדר תרנ"ה (מארס 1895) תלמיד בית ספר 'כל ישראל חברים' בביירות ושמו א"ד שפירא, שכתב לאליעזר בן יהודה עורך העיתון הצבי:

הצבי, 1 במארס 1895, עמ' כו

... הדבר היותר נחוץ לקיומנו וקיום שפתנו, והוא: להפיץ בין העם שירים עָרֵבים ומועילים, עשויים לפי רוחם על ידי גדולי משוררי זמננו עם נעימות לפי טעם העברי מאת נבחרי מנגנינו, דבר אשר יוכל לפעול פעולה נמרצה עלינו, עַם השירה והזמרה מאז ומעולם ... 

העברי, בשמעו שיר עָרֵב ישכח כל מחמדי ארץ וכל חושיו יחד נתונים נתונים אליו. 

אך עוד יותר יפעל השיר על הילדים. על ידי השיר נוכל לטעת בלב הנער רגשי אהבה וכבוד להוריו, לעמו ולשפתו. השיר ישפוך על הנער איזה רוח קודש אשר לא נדע נכנהו. השיר בקסמו יטה את לב הנער אל כל אשר נחפוץ להטותו. מה טוב היה אם כן לו נתנו לנו משוררינו הגדולים שירים טובים כאלה לפי רוח הילדים, שירי משחק, שירי ציון, שירי איכר (לחבב עליהם את חיי האיכרים), שירי אביב, וכו', ולברוא להם נעימות, כן גם לאלה אשר כבר יש לנו, כמו: 'בת יפתח', 'אִוִּיתִיךְ', 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אשר בנים אבותם', 'הילדים', ועוד.

ספק אם מנשה מאירוביץ הושפע ממכתבו של התלמיד, אך עובדה היא שכעבור חודשים אחדים נרתם להוצאת השירון. החוברת הראשונה של שירי עם-ציון יצאה לאור בחודש חשוון תרנ"ה (נובמבר 1895), ובעקבותיה יצאה החוברת השנייה בחודש ניסן (אפריל 1896). בכך תמה הסדרה.

הנה העטיפה של החוברת הראשונה והשער הפנימי:

ברשימה קודמת, שהוקדשה לשיר 'האח, ראשון לציון', כבר הבאנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון הצבי ובישרה על הופעת השירון. במודעה צוין כי תווי השירים נרשמו על ידי מנצח ה'אורקסטרה' בוריס אוֹסוֹבֶצקי וניתן לרכוש אותם בנפרד. כפי שציינתי שם, ניסיונותיי לאתר את התווים אצל צאצאיו של מאירוביץ, בארכיון ראשון לציון ובארכיון הציוני, לא צלחו עד כה.

הצבי, 17 באפריל 1896

החוברת הראשונה (56 עמודים) כללה תשעה שירים בסך הכול: ארבעה מתוכם היו שירים ארץ-ישראליים חדשים שנכתבו בימי העלייה הראשונה: [1] 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר; [2] 'ראשון לציון' מאת אריה ליפא שליט; [3] 'השופר' מאת אימבר; [4] 'חושו אחים חושו' מאת יחיאל מיכל פינס. ארבעה נוספים הובאו לארץ מן הגולה על ידי החלוצים אנשי העלייה הראשונה: [5] 'ציון, ציון, עיר אלהינו' מאת מרדכי הלוי הוכמן; [6] 'שיר ערש' ('נומה פֶּרַח בני מחמדי') מאת אפרים דב ליפשיץ; [7] 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; [8] 'המחרשת' ('במחרשתי כל אושרי ירשתי') מאת אליקום צונזר בתרגום נח שפירא. ושיר אחד, [9] 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני'), שיוחס לשלמה אבן-גבירול, התגלגל בארץ כשיר-עם עוד לפני תקופת התחייה הציונית.

החוברות כללו מילים בלבד, ללא תווים. לא הייתה באותה עת אפשרות טכנית להדפיס תווים בארץ, למעט בדפוס של הכנסייה הפרנציסקנית בירושלים. על כן בחר העורך לציין מתחת לכל כותרת שיר שלא ידוע שם מלחינו, משפט סתמי קצר, כגון 'לרנן בנעימה הידועה', או 'לשורר בניגון הידוע'. כך למשל, מתחת ל'שיר ערש' נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד', והקורא צריך היה להחליט בעצמו באיזה לחן יבחר מתוך חמש המנגינות שהיו קיימות אז לשיר יידיש זה.

בשירון זה הוכתר לראשונה שירו של אימבר 'תקוותנו' בשם 'התקווה', שממנו לא נפרד עד היום. שני שינויים נוספים שחלו בו: בנוסחו המקורי, הבית הפותח של השיר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואחריו בא הבית 'כל עוד בלבבו שם פנימה'. משירון זה ואילך, הבית 'עוד לא אבדה' הפך להיות הבית החוזר המושר אחרי כל אחד מתשעת בתי השיר. שינוי נוסף בשירון זה: הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בעורקינו', שבמקור, בספרו של אימבר ברקאי (ירושלים תרמ"ו), היה חלק מהשיר 'משמר הירדן', עבר להיות הבית השביעי של 'התקווה'. שינויים קלים נוספים חלו גם במילות השיר.

הנה מילות 'התקווה' מהספר:

על תכולת החוברת השנייה, שככל הידוע לא נותר ממנה עותק כלשהו, יש בידינו רק שברי מידע. בביבליוגרפיה בית עקד ספרים של חיים דב פרידברג (ג, תל אביב תשי"ד, מס' 1216), צוין כי לחוברת היו 23 עמודים, כלומר פחות ממחצית היקפה של החוברת הראשונה. 

במהדורה הרביעית של שירון ציוני שהוציא פרופסור היינריך לֶוֶוה בברלין בשנת 1898 (Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine), נכללו שירים עבריים אחדים, שככל הנראה נלקחו מתוך חוברות שירי עַם-ציון. כך יכולים אנו לזהות לפחות שניים משירי החוברת השנייה: 'ציון' ('אַל טל וְאַל מטר') מאת שרה שפירא, ו'שיר היין' ('כוסות יין, מחמדי עין'), מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום בתרגומו של דוד ילין. זיהוי זה מתבסס על שתי סיבות: ראשית, בשירונו של לווה מופיעה מתחת לשם השיר ההערה: 'לרנן בנעימה הידועה', נוסח השאול משירי עַם-ציון; שנית, בשירון של לווה, מפנה העורך את הקוראים החפצים בתווי השירים אל בוריס אוסובצקי מראשון לציון, ממש כמו במודעה מעיתון הצבי שהובאה לעיל. 

שיר נוסף שכנראה נכלל בחוברת זו הוא 'הצפירה'. מאירוביץ הזכירוֹ בזיכרונותיו כאחד 'מהשירים שהושרו בפינו', והביא את כל מילותיו מבלי לזהות את מחברו או מלחינו. זהו המקום היחיד שבו צוטט שיר ראשונים זה, שאין לו זכר בשירוני הזמר העברי, גם לא בעדויות של עשרות ותיקי היישוב שראיינתי במרוצת השנים. מחבר השיר היה לא אחר מאשר המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ומילותיו של שיר זה נדפסו לראשונה בספרו כנור בת ציון (וילנה תר"ל, עמ' 62-61), אך את לחן השיר לא עלה בידי לאתר עד כה. למרבה הצער, צליליו לא השתמרו.

מילות 'הצפירה' (יצחק סלע [מביא לדפוס], מ'בילו' עד 'ויעפילו' ... מפי האגרונום מנשה מאירוביץ, ראשון לציון 1947, עמ' 70)

החוברת הראשונה של שירי עַם-ציון זכתה מיד עם צאתה לאור לקבלת פנים אוהדת ולמילות עידוד חמות מאליעזר בן יהודה, שנחשב לבר-סמכא הראשון במעלה בטיפוח הלשון העברית. וכך כתב בעיתונו הצבי (8 בנובמבר 1895, עמ' כה):

בין כל הדברים החסרים ללשוננו, חסרון שירים לילדים, אשר יוכלו לשיר ולרנן ברגע שעשועיהם, בבתי הספר, בבתיהם, בעת טיול ובעת צחוק – החסרון הזה הוא לא היותר קטן ולא הפחוּת עומד לשטן על דרך קדמת לשוננו ... אבל לא להילדים בלבד חסרים לנו שירים. גם בני הנעורים צריכים לזה, ופעמים רבות גם איש שכבר יצא מהבחרות ירגיש צורך להגות את רגשי לבבו באיזה רינון, וברגעים האלה נרגיש את חסרון שירים ממין הזה בכל תקפו.

... חסרון השירים לבני הנעורים החל להימלא בקובץ 'שירי עם ציון' אשר החל להוציא לאור האדון מאירוביץ. בהמחברת הראשונה שיצאה עתה לאור יש תשעה שירים, בהם משירי גורדון, הצייר מאנֶה, אימבר וכדומה, ואחדים אשר נדפסו עתה בפעם הראשונה. הנעימות לכל השירים האלה ידועות בארצנו, ואם לא כולן נעימות עבריות, כי רובן הושאלו משירי עמים שונים, בכל זה המילים העבריות מאצילות מעבריותן גם על הנעימות, וכל נפש יהודית מתפעלת ומתרגשת לשמע השירים כאשר ישירום שניים שלשה קולות יחד. והננו מברכים את המו"ל כי יזכה להוציא לאור עוד מחברת אחרי מחברת.

ככל הנראה, שתי החוברות נדפסו במהדורה מצומצמת שאזלה תוך זמן קצר. מזה עשרות שנים לא ניתן להשיג את החוברות האלה, גם לא בספריות אקדמיות או בארכיונים. עותק אחד ויחיד של החוברת הראשונה גיליתי באקראי לפני כיובל שנים בדוכן רחוב של ספרים משומשים בתל אביב; את החוברת השנייה לא ראיתי מעודי. הפורמט קטן-הממדים של החוברות (9X7 ס"מ) גם הוא לא סייע להשתמרותן. 

אך הייתה סיבה נוספת להיעלמותן המהירה: שבועות אחדים לאחר צאתן לאור, נשלחו שתי החוברות ל'תערוכת בני המושבות בארץ הקדושה', שנערכה בקיץ 1896 בברלין. התערוכה נדדה אחר כך, למשך שלושה חודשים, לקלן, ושנה אחר כך, ובתבנית מוקטנת שהוקדשה בעיקר לגננוּת, גם להמבורג. הייתה זו התערוכה הראשונה שבה הוצגה בחו"ל תוצרת הארץ: בקבוקי יין כרמל, מוצרי משי, כלי זית וצדף, שקדים ותמרים, וכן ספרי לימוד ראשונים וחוברות שנדפסו בארץ. ביתן התערוכה סודר – כך סיפר משה דוד שוב (1938-1854), שנסע במיוחד מארץ ישראל כדי לארגן אותה – בתוך מתחם ענק שחיקה את העיר קהיר ('קהיר בברלין'), על מסגדיה ופירמידותיה ונהר הנילוס שבה. התערוכה הארץ-ישראלית הייתה בתוך אחד המסגדים הגדולים וביקרו בה אלפי אנשים (משה דוד שוב, זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב, ירושלים תרצ"ז, עמ' יח-יט, קנה-קנז).

היינריך לווה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

היינריך לווה (1951-1869), ממנהיגי הציונות בגרמניה, עורכו של השירון הציוני הראשון בגרמניה שהוזכר לעיל, ולימים מחלוצי הספרנות בארץ, היה מיוזמי התערוכה. וכך סיפר עליה:

עניין רב עורר פרסום שלשה דברים הנוגעים ביחוד לראשון לציון: האחד, העיתון הראשון של החקלאים בשם 'האכר' [בעריכתו של מאירוביץ], שעצם התהוותו היה בראשון לציון; השני, העיתון העברי הראשון לילדים בשם 'עולם קטן', שהוצא על ידי דוד יודילוביץ מראשון לציון. ועניין מיוחד מצאו בשתי חוברות שירה קטנות שהוצאו על ידי מנשה מאירוביץ בשם 'שירי עם ציון' ונדפסו בדפוס אברהם משה לונץ בירושלים. הספרים הללו, בייחוד מחברות השירה הקטנות, נעשו עכשיו יקרי המציאות ... התערוכה הזאת, שראשון לציון לקחה בה את החלק הכי גדול, הייתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתיישבות ולציונות. המקרה רצה בזה, שהתערוכה ביחד עם פרסום 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל חלו בזמן אחד. 

(דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון התרמ"ב / 1882-התש"א / 1941, ראשון לציון תש"א, עמ' 344).

ביתן ראשון לציון בתערוכת המושבות. לפני המבנה נשתלו שני עצי דקל שהובאו מארץ ישראל. 
בתמונה נראים (מימין לשמאל): היינריך לווה, הירש הילדסהיימר, וילי במבוס, דוד שוב (יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 344)

לסיכום, שתי החוברות של השירון שירי עַם-ציון מייצגות את החוליה הראשונה של ספרות הזמרונים העברית. בין מאות קבצי השירים ורבבות הדפרונים של שירי הזמר העבריים שנדפסו וראו אור בארץ מאז ימי העלייה הראשונה – שירונו של מנשה מאירוביץ ראוי לשאת את כתר הראשונות.

ב. משהו על מנשה מאירוביץ

מנשה מאירוביץ (1949-1860) הצטרף לתנועת ביל"ו בעיר הולדתו ניקולאייב שבדרום רוסיה (פלך חרסון). לארץ הגיע בראשית שנת 1883, כאגרונום מוסמך וקבע את מקומו במושבה החדשה ראשון לציון.

מנשה מאירוביץ ערב עלייתו לארץ ישראל, אוקטובר 1882 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

עריכת השירון העברי הראשון של זמרת העלייה הראשונה היא רק אחת מתוך זכויות ראשונים רבות בפעילותו של מאירוביץ בתחומי התרבות, החקלאות והחברה בתקופת היישוב. דומני שפעילות חלוצית זו לא הוארה די צורכה עד כה.

מאירוביץ יזם וערך את כתבי העת הראשונים בארץ לחקלאות: האכר (תרנ"ג-תרנ"ו), תחילה ביידיש (דער קאָלאָניסט) ואחר כך גם בעברית; האכר היהודי, שנדפס כמוסף שצורף תחילה לעיתון הצבי ואחר כך לעיתון השקפה (תרנ"ח-תרס"א). 

מאמריו 'צמחי ארץ הצבי', שהתפרסמו בכרכי השנתון ירושלים של לונץ, היו סיכום של מחקר בוטני ארץ-ישראלי ראשון על צמחיית הארץ. פרופ' ישראל רייכרט, מראשוני התחנה לחקר החקלאות (לימים 'מכון וולקני'), כינה את מאירוביץ 'חלוץ המדע החקלאי העברי בארץ ישראל'.

בספרו עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל (ורשה תרמ"ה), הציע מאירוביץ הקמת מושבות כרמים בארץ כבסיס כלכלי ליישוב, ואף הכין תחשיב מפורט על כך. הוא היה ממייסדי 'אגודת הכורמים' בראשית המאה העשרים, אגודה שביקשה להתמודד עם כישלונות שיווק יינות הארץ. כמו כן היה ממקימי 'התאחדות המושבות ביהודה' (1913), ושימש בא כוח המושבות בפני השלטון הטורקי. הוא גם היה מיוזמי הקמת בית העם בראשון לציון, שהיה מרכז התרבות הראשון במושבות הארץ. הוא הנהיג בו 'ערבי קריאה' – הרצאות של חוקרים בענייני חברה, תרבות ומדע, על פי דוגמת החברה הספרותית הירושלמית שהקים הקונסול הבריטי גיימס פין בירושלים בשנת 1849.

מאירוביץ חיבר ספרים רבים, ובהם גם ספר ראשון בעברית על גידול תולעי משי (גדול תולעת המשי בארץ ישראל, ירושלים תרנ"ו), ופרסם מאות מאמרים על הנעשה ביישוב, בעברית, ברוסית ובערבית. בעברית כינה עצמו 'מזקני היישוב', ברוסית 'סטארי פלשתינץ', ובערבית 'אבו אברהים'. זאב ז'בוטינסקי כתב אליו ב-18 ביולי 1925: 'מכבר חשבתי לפנות אליך ... הלא אחד מתלמידיך גם אני – רק מתוך מאמרי ה"סטארי פלשתינץ" נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה' (מנשה מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון תש"א, עמ' 29).

מאירוביץ הלך לעולמו בשנת 1949 שבע ימים ומעשים. הוא היה הביל"ויי היחיד שזכה לראות בהקמת המדינה.

מאירוביץ (במרכז התמונה) משתתף בבחירות לאספה המכוננת (ינואר 1949).
אלה היו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל. מימינו: זרובבל חביב (My Heritage) 

מוֹשָׁבָה לֹא נוֹשָׁבָה: התמונות הראשונות של ראשון לציון

מאת אליהו הכהן

מאיר רוזין, בית איכר בראשון לציון
ציור מתוך צילום בתוך אלבום המזכרת שהוגש לברון רוטשילד, 1899 (אוסף אליהו הכהן)

אמנות הצילום לא עשתה חסד עם חלוצי היישוב. ראשיתה של ההתיישבות החדשה בארץ ישראל לא זכתה לתיעוד החזותי שהייתה ראויה לו. 

לכאורה אין הדבר כך, שהרי אלפי ספרי מסעות ומאמרים נכתבו על הארץ בימי העלייה הראשונה, ביניהם אלבומי צילומים לא מעטים. על פי מניינו של הביבליוגרף הגרמני פטר תומסן, למעלה מ-15,000 מאמרים וספרים על ארץ ישראל התפרסמו בין השנים 1904-1878 (Peter Thomsen, Die Palästina-Literatur, Band A, Akademie verlag, Berlin 1960) ואכן, רבבות תיירים סיירו בארץ ישראל באותה עת ורבים מהם גם אחזו מצלמה בידם וצילמו מאות רבות של תמונות.

אך מטבע הדברים, וכמנהגם של תיירים, רובם ככולם צילמו רק את מה שעניין אותם. ומה שעניין אותם היו נופי התנ"ך והמקומות הקדושים לנצרות בירושלים, בבית לחם ובגליל. הם כלל לא היו מודעים למפנה היישובי שהתחולל אז בארץ עם ייסודן של המושבות החדשות, ועל כן לא פקדו אותן ולא הנציחו בעדשת המצלמה את ראשית לבלובן.

מעטים היו אפוא הצלמים וממילא מעטות הן התמונות שנותרו בידינו מימי העלייה הראשונה. ככל הידוע לנו – ויש להדגיש זאת, שכן תמיד יש לקחת בחשבון שתיחשפנה תמונות לא ידועות – אין צילומים של השכונות נווה צדק ונווה שלום בחצי היובל הראשון לקיומן, וכמעט שאין תמונות המראות את פני המושבות הראשונות בארץ, אלה שנוסדו במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 (פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פינה), בעשור הראשון להקמתן.

א. התמונה הראשונה של ראשון לציון, 1883

בארכיונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ (1949-1860), השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, נמצאות שתי תמונות של ראשון לציון משנות השמונים של המאה ה-19. אלה נחשבו עד כה לתמונות המוקדמות ביותר של המושבה. 

התמונה האחת מציגה את ראשוני המתיישבים עם מעדרים ואתי חפירה בידיהם, נערכים לנטיעת עצים ברחוב שבמרכז המושבה.

בתמונה השנייה נראים הבתים הראשונים של המושבה, כשעשרות מתושביה מתגודדים באמצע היום ברחובה הראשי (היום רחוב רוטשילד), ושתי שורות של עצים כבר נטועים לאורך הרחוב משני צדדיו.

השמועות שהגיעו לתפוצות הגולה על ייסודן של המושבות הראשונות עוררו בקרב רבים, בערים ובעיירות, סקרנות לראות את נופן, אם בציור או בתמונה. אך שתי תמונות מוקדמות אלה מעולם לא פורסמו ברבים. חובבי ציון, שעינם הייתה צופיה לפאתי מזרח קדימה, השתוקקו לדעת כיצד נראות אותן מושבות שעליהן קראו בלי סוף בעיתוני הזמן וכיצד הארץ העתיקה מחדשת את נעוריה.

מי שנחלץ לראשונה לעזרתם וחשף את מראה פניה של מושבה עברית בארץ, היה הסופר והעיתונאי הצעיר נחום סוקולוב (1936-1859), מי שטבע את המונח המקראי 'תל אביב', ככותרת תרגומו ל'אלטנוילנד' של הרצל, ומי שיהיה לימים נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בספרו ארץ חמדה, שיצא בוורשה בשנת תרמ"ה (1885), הוא הדפיס תחריט מלבב של מראה המושבה ראשון לציון בשנותיה הראשונות וכן מפה מפורטת של הארץ. 'טוב יעשו הקוראים', כתב סוקולוב במבוא, 'אם ידביקו את המפה על כותלי ביתם – זכר לירושלים – והיתה נגד עיניהם לראותה למען יזכרו את ארצם' (עמ' VII). 

על שער הספר נכתב כי הוא 'כולל ידיעת גלילות ארץ הקודש על פי גדולי התיירים, ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי לאהרענס אליפהאנט'. הוא התכוון לספרו של לורנס אוליפנט 'ארץ הגלעד' (The Land of Gilead), שראה אור באדינבורג ולונדון בשנת 1880.

ספרו של סוקולוב, שעד אותה עת לא ביקר בארץ ישראל, אינו אלא לקט מתוך ספרים שונים, בכללם מדריך בֶּדֶקֶר לפלשתינה (Baedeker's Palästina und Syrien), שמהדורתו הראשונה ראתה אור ב-1876. מי שהתחקה אחר מקור הטקסטים ששאל סוקולוב מספרות הנוסעים והבדקרים, היה הסופר יוסף לייב פריידקין, שפרסם את מסקנותיו בספרון בשם מעשה נס (ראשי תיבות: נחום סוקולוב), ביקורת על 'מעשיו' של סוקולוב בספרות העברית בכלל ועל ספרו ארץ חמדה בפרט (ורשה תרמ"ו). שבו התגולל על סוקולוב ופירט מאין נלקח כל קטע בספר.

נחום סוקולוב, תמונה משנות התשעים של המאה ה-19 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

אך ענייננו אינו בטקסטים של ארץ חמדה אלא בפנינה נדירה שנכללה בספר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הופיע בדפוס תחריט מנופיה של מושבה ('קולוניה' בלשון התקופה) עברית בארץ ישראל, שהתבסס על צילום עדכני מאותם ימים.

בדברי ההקדמה לספר לא יכול היה סוקולוב להסתיר את התרגשותו ממאורע זה, ותיאר במילים נרגשות ובלשון מליצית את תחושתו למראה בתיה הראשונים של ראשון לציון:

סוקולוב העיד כי התחריט, שהוכן במיוחד עבור ספרו, 'מפֻתח בעץ כדמות הפאטאגראפיע וכצלמה', כלומר הוכן מתוך צילום.

הנה הוא התחריט (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

אלו הם הבתים הראשונים של ראשון לציון: הבית בן שתי הקומות במרכז התמונה הוא בית הייסמן, שבמרתפו חיבר נפתלי הרץ אימבר אחדים משיריו (בית זה עומד על תלו עד היום ונמצא במתחם מוזיאון ראשון לציון, ברחוב המייסדים פינת נורדאו). קשה לזהות בביטחון את הבתים האחרים: הבית משמאלו הוא בית יהודה חנקין והבית הנוסף, משמאלו של בית חנקין, הוא כנראה בית אייזנבנד. הבית שמימין לבית הייסמן הוא (אולי) – בית משפחת שליט או אולי 'בית הרפואות', שבנה רוטשילד. מאחוריו (ככל הנראה) בית פריימן (גם שני בתים אלה עומדים עד היום). המבנה בן שתי הקומות שמצד ימין הוא כנראה בית לבונטין או בית פישלזון, שנבנו בצדו הצפוני של הרחוב. במצבור הבתים שמימין נבנה גם צריף הבילו"יים. בשטח זה שבמרומי הגבעה יוקם כעבור זמן בית הכנסת של המושבה (תודתי ליונה שפירא על עזרתה בזיהוי המבנים). 

אך היכן נמצא התצלום שממנו הכין האמן האנונימי את התחריט? במשך למעלה ממאה שנה לא עלה בידי איש לאתרו.

מתברר כי הצילום המקורי נשמר אצל צאצאי משפחתו של נפתלי אברהם הלל (1906-1848), מראשוני המייסדים של ראשון לציון, שנסע לבקר את רבו הצדיק ישראל מבוהוש (רומניה) ונטל עמו את הצילום. הוא חלה, נפטר ונקבר בניכר. רק לאחרונה נתגלה הצילום באמצעות מרק ווינצוויג, קרוב משפחתו של הלל, שהגיע לפני שנים אחדות מאנגליה לביקור בארץ ומסר את הצילום למוזיאון ראשון לציון. הצילום, שנמסר לי באדיבותה של אוצרת המוזיאון יונה שפירא, נעשה ככל הנראה בתחילת שנת 1883, דהיינו שנה לאחר ייסוד המושבה, ועל פיו הוכן התחריט שהופיע בספרו של סוקולוב. 

שמו של הצלם אינו ידוע, אך אפשר להניח בוודאות כי זהו הצילום הראשון של מושבה עברית בארץ ישראל במאה ה-19.

'אולי יש יום', חזה סוקולוב בסוף ההקדמה לספרו, 'ויישוב היהודים בארץ אבותיהם ירחב ויגדל'. 'האחרית הגדולה', כלשונו, אכן התממשה. תעיד על כך כאלף עדים השוואת התמונה הראשונה של 'ראשית המצער', המושבה משנת 1883, לתמונת העיר הגדולה ראשון לציון ממעוף הציפור בשנת 2012. 

ראשון לציון ממעוף הציפור, 2012 (ויקיפדיה)

ב. צילומי וילי במבוס, 1895

בשנת 1895, עשר שנים לאחר פרסום התחריט ב'ארץ חמדה' של סוקולוב, הגיע לביקור בארץ וילי בָּמְבּוּס (Willy Bambus; 1904-1862), ממנהיגי הציונים בברלין, לצורך איסוף חומר לתערוכת מוצרי המושבות שנועדה להיפתח כעבור שנה בברלין (בתערוכה זו נדון ברשימה שתוקדש לשירון שירי עם-ציון, שתתפרסם כאן בקרוב). 

מצויד במצלמה ומלווה בחברו היינריך לווה, שוטט במבוס במושבות והנציח את נופן בעדשת מצלמתו. את רשמי ביקורו תיאר בספרו Palästina Land und Leute, שראה אור בברלין בשנת 1898 ולווה בתמונות מנופי הארץ. באחת התמונות צולם רחוב בלתי סלול בראשון לציון. זהו הרחוב שכיום נקרא על שמו של אחד העם. למעלה מימין ניתן לזהות בקלות את בית הכנסת של המושבה.

 Palästina Land und Leute (ליד עמ' 56)

ג. אלבום ארץ ישראל והמושבות, 1899

המפעל הצילומי החשוב והמקיף ביותר של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ בימי העלייה הראשונה היה האלבום מראה ארץ ישראל והמושבות, שערכו הצלמים ('ציירי אור' בלשונם) ישעיהו רפאלוביץ ומשה אליהו זקס, שותפים בחנות צילום בירושלים.

התמונות צולמו ברחבי הארץ בפברואר-מארס 1898, וראו אור באלבום מהודר שנדפס בשנת 1899. האלבום כולל 82 תמונות של המושבות החדשות ושל ערים, אתרים ומוסדות חינוכיים בארץ ישראל, בכלל זה תשע תמונות של ראשון לציון ושל היקב, וכן צילומים ראשונים של יישובים חדשים בראשית צמיחתם, כגון שפייה (שוֵויה), בת שלמה (אום אל-גמאל), עין זיתים ומטולה. שלא כמו באלבומי התמונות שצילמו באותה עת תיירים נוצרים, באלבום זה משתקפת בהרחבה פריסת ההתיישבות היהודית בארץ, ומאחורי כל תמונה ניתן תיאור של היישוב ושל אוכלוסייתו.

וכך כתבו העורכים במבוא לאלבום:

והמושבות האלה מעשה ידי ישראל הנה. רוחו בראן וידיו כוננו אותן! והחלוצים הראשונים אשר עלו לעבוד את הארץ הציבו להם מצבת עולמים בפועל ידם ויראו לכל כי עוד שאר רוח לישראל לשוב לימי קדמוניותיו ולחיות חיי עם לבטח ישכון, הזורע זרעו בגיל וברינה יקצור קצירו. 

אמנם מה יפו המושבות ומה נהדרו בפנימיותן ובחיצוניותן! כל הנשקף עליהן ממרחקים והעיף עיניו בסביבותיהן וראה ארץ בתה ונעזבה, שממות עולם וחרבות נצח. ופה ושם ימצאו כפרים ערביים, חסרי טעם ונעדרי סדר, ובתווך עומדת מושבה נהדרה ומפוארה, וגנים ופרדסים עוטרים אותה מכל צד. וזכר ימים מקדם וקרא בגאון: אמנם, מה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל!

רחוב בראשון לציון

מהדורה צנועה יותר של אלבום המושבות יצאה ביידיש בניו-יורק בשנת 1901: פּאַלעסטינא אין וואָרט אונד בילד (ארץ ישראל במילים ובתמונות). אלבום זה סרוק כולו באינטרנט וניתן לצפות בו באיכות מצוינת כאן.



הנה תמונות ראשון לציון שנדפסו באלבום זה:

ד. משהו על ישעיהו רפאלוביץ

ישעיהו רפאלוביץ (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

ישעיהו רפאלוביץ(1956-1870) , יליד בוהופול (פלך פודוליה) שברוסיה, עלה לארץ בשנת 1882. הוא למד בישיבת 'עץ חיים' בירושלים ונשא לאשה את בתו של ישראל דב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בשנת 1894 נסע ללונדון להשתלם בצילום ובשובו פתח 'בית פוטוגרפיה' בירושלים.

חבצלת, 21 בספטמבר 1894, עמ' 409

אלבום המושבות נועד לצאת לאור לקראת הקונגרס הציוני השלישי (1899), ולצורך הכנתו חבר רפאלוביץ לאליהו מאיירס – יהודי מומר, צלם מקצועי שהגיע לארץ מהודו והקים את מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית בירושלים ('אמריקן קולוני'). השניים סיירו ברחבי הארץ חודשיים ימים, מגדרה בדרום עד מטולה בצפון, ותיעדו בתמונות את היישוב החדש והישן.

שותפו של רפאלוביץ להוצאת האלבום, משה אליהו זקס, יליד הארץ (1909-1872), היה נכדו של משה זקס, ראשון העולים מגרמניה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1830, יובל שנים לפני העלייה הראשונה. את העבודה חילקו ביניהם: זקס הופקד על עריכת האלבום ורפאלוביץ על אספקת התמונות. בזיכרונותיו ציונים ותמרורים בשבעים שנות נדודים, תרמ"ב-תשי"ב (תל אביב תשי"ב), סיפר רפאלוביץ כי היוזמה להפקת האלבום הייתה של זקס, וכך הפכו השניים לשותפים:

ציונים ותמרורים, עמ' 67

עוד סיפר רפאלוביץ, ובהרחבה, על מסע הצילום במושבות ארץ ישראל (עמ' 72-69) ועל תלאות ההדפסה, שנעשתה לבסוף בפרנקפורט שבגרמניה, וההפצה, שנעשתה על ידי חברת 'אחיאסף' שבוורשה (עמ' 76-74). לבסוף הבין רפאלוביץ כי רווח כספי לא יצא לו ממכירת האלבום, הוא גם נעלב מהתנהגותו של שותפו זקס, ועל כן החליט להיפטר מעסק הצילום. הוא מסר את העסק, על כל רהיטיו ואביזריו, לשותפו זקס, ובשנת 1899 עבר להתגורר באנגליה והחל בקריירה חדשה של רב. הוא שימש, בין השאר, רב באנגליה ובברזיל ובימי מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי כרב צבאי בארץ ישראל. לאחר מכן נשאר לחיות בארץ והתגורר בתל אביב עד מותו.