דַּר וְסֹחָרֶת: תעשיית כפתורי הצדף בארץ

קופסת כלי תפירה 'של פעם' עם כפתורי צדף (צילום: עמי זהבי)

מאת עמי זהבי 

א. ממה עושים כפתורים?

האם נתתם את דעתכם לשאלה ממה ייצרו את הכפתורים בטרם הומצאו כפתורי הפלסטיק המתועשים? התשובה הפשוטה היא 'חומרים טבעיים', ובראשם מוצרי עץ, שמהם יוצרו כפתורים בידי נגרים אומנים. 

חומר גלם אחר, מצוי פחות וקשה יותר לעיבוד, היה הצדף. חומר הצדף הנוצץ מכונה במגילת אסתר 'דַַּר' (כך על כל פנים לפי הפירוש המקובל), כנאמר 'מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת' (אסתר, א 6). הציפוי הלבנבן הנוצץ של הקונכיות, שמכונה 'אם הפנינה', משַווה לכל מוצר שנעשה ממנו הדר ויוקרה, בין שאלה חרוזי פנינים, מזכרות דתיות מאתרים קדושים, שיבוצים בעיטורי רהיטים (דוגמאות 'דמשק') או כפתורים.

'משכית', מותג האופנה הישראלית שהקימה רות דיין ב-1954, שילב באחדות מהשמלות כפתורי צדף וחלקי צדף אחרים, שעוצבו בידי אוּמנים מבית לחם (אחרי מלחמת ששת הימים, כמובן). 

שמלת 'משכית' שחלקה העליון כולו מעשה צדף
(קטלוג מכון היצוא; באדיבות נאורה ורשבסקי, מעצבת הטקסטיל של משכית)

תעשיית הצדף בבית לחם מתועדת כבר במאה ה־16 (על כך ראו בפירוט במאמרו של נתן שור, 'לתולדות תעשיית הצדף והמזכרות בבית לחם', אריאל, 129-128, תשנ"ח, עמ' 48-41; למנויי כותר: כאן), ובשל קדושת אתריה לעולי רגל נוצריים התמקדו אומניה במזכרות שנועדו להימכר לצליינים ולמבקרים. 

הצדפים שיוצרו בבית לחם שווקו לחנויות המזכרות בירושלים, ביפו ובנצרת ונמכרו גם בהן. הנה כמה דוגמאות למזכרות צדף שיוצרו בבית לחם (הצילומים באדיבות גלריה אישתר):

הסעודה האחרונה, צדף על עץ זית

קבר רחל מגולף בצדף

'עבודת דמשק' משובצת דר בגוונים שונים

באירופה התמקדה תעשיית הצדף בווינה בירת אוסטריה, שם פעלה 'הבורסה לצדפים'. הנה כך ידעו לספר בעיתון המליץ, שראה אור בסנקט פטרבורג שברוסיה, בגיליון ה-10 ביולי 1888 (עמ' 1486): 

בוויען גבר המסחר בשבלולי פנינים (דער פּערלמוטער), ושם חרשי צעצועים העושים מהם כפתורים ותכשיטי נשים וכאלה. השבלולים מובאים מחוף ים סוף בחביתין [חביות], ושם בוחרים הסוחרים את המעולים. ומחירם עד 250 פלורין הכִּיכר (צענטנער), והגרועים – 60  פלורין. 

 

ב. ההתחלה בירושלים

בשנת 1912 נפל דבר בירושלים. 'מקור פרנסה חדש נגלה לתושבי עירינו והוא מלאכת הצדף', כך נפתח מאמר שכותרתו 'צדקה ופרנסה', שנדפס בעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה  הצבי (15 בדצמבר 1912, עמ' 3-2). בשנה זו ביקר בארץ (בפעם השנייה) הנדבן האמריקאי נתן שטראוס (1931-1848). שטראוס, שהתפרסם בעולם כמי שפיתח וקידם את פיסטור החלב, נתפס לציונות וקידם מפעלי צדקה ורפואה בארץ (העיר נתניה קרויה על שמו, ו'בתי הבריאות' ברחוב שטראוס בירושלים וברחוב בלפור בתל אביב).

נתן שטראוס, 1914 (ויקימדיה)

שטראוס תרם סכום כסף גדול להקמת בית תמחוי בירושלים ומינה ועד פיקוח שבראשו עמד האגרונום יצחק לוי, שניהל את בנק אפ"ק. 

אבל ד"ר לוי, שהוא אדם מעולם המעשה, ראה כי בכל הטוב והחסד שיש במוסד זה למאות אחדים אומללים באמת [...] לא יביא תועלת ממשית להטבת המעמד של מאות ומאות עניים אחרים ולהטבת המעמד הכללי בעירנו, שהאדון והגברת שטרויס רוצים בה. לכן הציע ד"ר לוי להַוַעד, לא להוציא את כל הסכום על בית התבשיל אלא לפרוש חלק ממנו למפעל מועיל שיביא פרנסה לעניים.

יצחק לוי, 1950-1866 (ויקימדיה)

כצפוי, הדבר הביא למחלוקת בין העסקנים, ולוי החליט לכתוב מכתב אישי לנדבנים ובו הודיע שאינו מקבל על עצמו את התפקיד, אלא אם חלק מסכום התרומה יוקדש לייסוד 'דבר ממשי לטובת עניי ירושלים'. לוי עצמו הגה בעניין: 

איזה מקור חדש לפרנסה לברוא? הוא רצה בדבר שלא ידרוש הכנות גדולות יותר מדי ולא סכומים גדולים. מלאכת הצדף שממנה מתפרנסת עיר כבית לחם ורבים מיושביה נתעשרו בה, מדוע לא יעסקו בזה יהודים? הרעיון פשוט, ומדוע זה כל הדואגים לעניי ירושלים לא חשבו על זה עד כה? 

אך כשניסה לממש את תוכניתו גילה כי הדבר אינו פשוט כלל. 

ומשום שלא נמצא בכל ירושלים אף יהודי אחד שידע את המלאכה הזאת, מוכרחים היו איפוא מיסדי בית החרושת לקחת מאנשי בית לחם פועלים ערבים אחדים, בכדי ללמד את הפועלים היהודים את העבודה הזאת.  

בית לחם השאננה נזדעזעה, כיצד מעזים היהודים לתפוש גם הם בענף פרנסה זו שהעשירה את יושביה היא? ויחליטו קצתם להילחם בזה, ולא רצו לתת מורים מתוכם ולא למכור הצדף הנצרך להמלאכה, ובכלל לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את היהודים ממלאכה זו (הצבי, שם).   

ממאמר שראה אור בעיתון הפועל הצעיר (22 בינואר 1913, עמ' 18-17) אנו לומדים כי ענף הצַדָפוּת פרנס כ-3,000 איש בבית לחם, שכמובן לא יכלו לעבור בשתיקה על האיום הכלכלי שמתהווה מול עיניהם. הם ניסו לסלק את הפועלים הערבים שהדריכו בבית החרושת בכח הזרוע, ומשלא עלה בידם 'החרימו את בתיהם וכרתו את עציהם' וגזרו חרם על כל מי שיעמוד בקשר עם בית החרושת היהודי. בקיצור – גדלה ורבתה המהומה...  

לוי לא נרתע ולמרות זאת פתח את המפעל וגייס חמישים פועלים ופועלות. לא מצאנו מידע מפורש באשר למיקומו של המפעל. בעיתון הצבי (שם) נכתב: 'בית המלאכה למלאכות הצדף מסתדר בהבתים המרווחים שהחל לבנות הרב אויארבך לבית היתומים של הרב מבריסק [הרב משה יהושע לייב דיסקין]', ומכאן אפשר לשער שזה היה ברחוב הנביאים, בחצר שבה שכן באותה עת בית היתומים שהקים קודם לכן הרב דיסקין בעיר העתיקה ולאחר מותו נקרא על שמו.   

אם לא היה די בקשיים אלה, לוי הסתכסך עם שני הנאמנים הנוספים הרופא ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, והרב יונתן בנימין הורוביץ, נציג הפקוא"מ מאמסטרדם, שלא הסכימו להשקיע במפעל ודרשו לחלק את כספי קרן בית התמחוי בין מוסדות הצדקה בירושלים. לוי, שמאס בוויכוחים, הגיש את התפטרותו לשטראוס, אך הלה דחה אותה, דרש ממנו להישאר בוועד וצירף אליו את ד"ר יהודה לייב מאגנס (לימים נשיא האוניברסיטה העברית), כנציגו האישי. 

ואכן, במאמר שהתפרסם סמוך לכך בעיתון הצפירה (29 בדצמבר 1912, עמ' 2-1, בחתימת 'אשנב') תוארו בארסיות מנהיגי היישוב הישן, 'השנוררים השחורים', המתעקשים לחיות על כספי 'החלוקה', דורשים את כספי בית החרושת ואינם מוכנים להצטרף לחיים פרודוקטיביים ולאפשרויות הפרנסה שמציע המפעל החדש. 

ובכל זאת המפעל נפתח ואף הצליח. וראיה לכך היא מודעת 'דרושים', שנדפסה ביומון הירושלמי החרות, והציעה עבודה בבית החרושת, כולל ילדים מגיל 12 ומעלה...

החרות, 8 בינואר 1913, עמ' 1

קוריוז מעניין: במאמר שפורסם בהפועל הצעיר (לעיל) השוו בין הפועלים הירושלמים לבין עמיתיהם בבית לחם, וההבדל העיקרי שמצאו ביניהם היה, שבירושלים יושבים ליד שולחן עבודה ואילו בבית לחם על הרצפה...

אופן העבודה הוא כמעט על פי השיטה של בית לחם, מלבד שינויים קלים שהנהיגו לעת עתה ושהספיקו כבר לתת לבית החרושת צורה יותר אירופית. בבית לחם יושבים הפועלים על הארץ כשהם עובדים, כמנהג המקום, וכאן עובדים על יד שולחנות.

עובדי צדף באזור בית לחם, בין 1898 ל-1914 (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקאי; ויקימדיה)

יש לזכור כי יוזמתו של יצחק לוי לא עמדה בפני עצמה, אלא הייתה חלק ממיזם פרודקטיבי גדול ושאפתני עוד יותר:

על יד בית מלאכת הצדף יושלם בקרוב הבנין להמכון החדש העומד להיווסד בעירנו, הוא המעון לחינוך בעלות בית. כבר הוזמנה מורה מוּמְחָה, והחניכות במעון זה תכינינה מאכל בריא להפועלים והפועלות מבית מלאכת הצדף, ובאולם מרווח יחולק להם מאכל זה בזול הזולים. שני הבתים יחד, בית מלאכת הצדף והמעון לחינוך בעלות בית, תופשים חצר גדולה ומרווחת, וגן גדול יטעו בחצר זו ובלי ספק ידאג ד"ר לוי גם לחינוכם של הפועלים והפועלות ויכונן שיעורים נחוצים וינהיג הלשון העברית ללשון המדוברת בתוך בית המלאכה וגם במעון. והיה כל זה יחד אז מופת חותך איך אפשר לחבר שני אלה, צדקה ופרנסה (הצבי, שם)

ג. איך בכלל מכינים כפתורים מצדפים?

מה היו חומרי הגלם ודרכי הייצור של הכפתורים ומזכרות הצדף השונות?

הקשווה של הצדף ודופן הקונכייה בנויים מכמה שכבות של דר, חומר הפנינה המבריק שיש לו גוון האופייני לכל מין של רכיכה: לבנבן, צהבהב, ורוד ואף שחור. לשם ייצור כפתורים משתמשים בסכין מעוגלת אשר חותכת את צורת הכפתור מדופן הקונכייה או הצדפה, לאחר מכן קודחים בכפתור את החורים ומשלימים את הליטוש.   

בדרך כלל השתמשו בארץ בקשוות של צדפת המיסיסיפי ובקונכיות מהסוג טרוכוס, או בעברית – גלגל. הקונכייה הטובה ביותר מבחינת חוזקה וצבעיה היא הגלגל המשונן (Tectus dentatus). קונכיות אלה גדלות בים הרדוד לחופי האוקיינוס ההודי וכן לחופי ים סוף.  

קונכיית הגלגל המשונן, ים סוף (ויקימדיה)

חומר הגלם הובא אפוא לבית לחם ממרחקים. הקונכיות הובלו מהחופים בהם שָׁלוּ אותן: חופי האוקיינוס ההודי (למשל איי פיג'י), אוסטרליה או חופי ים סוף, דרך ערי הנמל גֶ'דָה ופורט סודן, ומשם, בדרך הים, לעיר סואץ, וממנה בשיירות גמלים דרך מדבר סיני. חלקי צדף הגיעו גם כפסולת מתעשיית הכפתורים באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ואפילו מגדות נהר המיסיסיפי שבארצות הברית.

על פי יכולות מכונות החיתוך, ניתן לקדוח מהצד בדופן העבה של הקונכייה ואפשר גם לנצל את המחיצה הדקה יותר שעולה כספירלה בתוך הקונכייה. 

קונכיית הגלגל (Rochia nilotica)
(צילום: עוז ריטנר, מוזיאון הטבע, אוניברסיטת תל אביב)

מובן שבימינו כבר לא תמצאו פועלים שיכלו את זמנם ויכינו כפתורי צדף בעבודת יד. היום עברו לשיטות מתועשות, כפי שאפשר להיווכח מסרטון התדמית היפני של חברת Tomoi company. הנה תמונת מסך שמראה את הקונכייה המחוררת שמתוכה נשלפו הכפתורים:

ד.  השלב השני

בתחילה ייצרו במפעל הצדפים רק מזכרות, אך כשנה לאחר שנפתח, בשנת 1914, הגיעו ארצה מפולין שני תעשיינים, חנוך דובנו (או דובנא) ויוסף שפיגלמן, והם שתרמו למפעל הצדף את הידע לייצור כפתורים (על פי כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8). אבל המפעל הירושלמי היפה פעל כשנתיים בלבד, ומתוכם רק ארבעה חודשים בייצור כפתורים. מלחמת העולם הראשונה 'תקעה' את דרכי התחבורה וכך נפסקו משלוחי חומר הגלם והושבתו דרכי השיווק. המפעל נסגר, הצבא העות'מני השתלט על אולמות הייצור והמכונות נהרסו והתבלו. 

ביולי 1921, שנה בדיוק לאחר כינונו של שלטון המנדט הבריטי בארץ, חודש מפעל הצדפות בעקבות מאמציו הבלתי נלאים של חנוך דובנו. הפעם זכה המפעל לשם היפה 'צדפיה'. כך דווח בעיתון דואר היום: 

 

דואר היום, 18 בנובמבר 1921, עמ' 4

בינתיים נכנסה לתעשיית הצדף הארץ ישראלית דמות חדשה: חנוך מאיר פרנקל, שב-1920 עלה ארצה מקליש שבפולין. לפרנקל, ציוני דתי שהסתופף בחוגו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה כבר ניסיון עשיר בתעשיית הצדף ברוסיה הצארית, והוא החליט להקים מפעל דומה בירושלים. בית החרושת פעל זמן מה בשכונת 'הכרם' (כנראה כרם אברהם, ליד מחנה שנלר, ואולי בית הכרם שנוסדה ב-1922), אבל נכשל ובעליו פשט את הרגל. ביולי 1927 נמכרו 27 מכונות הייצור ועשרים שקי צדף במכירה פומבית, כפי שמעידה המודעה הזו:

דואר היום, 16 בדצמבר 1927, עמ' 4

פרנקל נפטר בירושלים בט"ו באייר תרצ"ה (מאי 1935).

ה.  השלב השלישי

גם דובנו נקלע לקשיים וכנראה נאלץ לסגור את המפעל, אך לא אמר נואש. בד בבד הוא חיפש מקום מחוץ לירושלים ומצא את בני ברק. ב-1932 הוא הקים מפעל קטן במושבה הצעירה (בני ברק נוסדה ב-1924) ובו שישה פועלים, אך עם פוטנציאל גדילה. התחרות עתה היא כבר לא מול בית לחם, אלא מול יפן... 

דבר, 7 באפריל 1932, עמ' 8

נראה שהפעם העניינים עלו יפה, כי שלוש שנים אחר כך העביר דובנו את מפעל כפתורי הצדף לשכונת מקור חיים בירושלים. 

הבוקר, 6 בנובמבר 1935, עמ' 6

מניין השיג דובנו את חומרי הגלם? מתברר שהיה לו מקור 'כחול-לבן': חופי 'אגם מי מרום' הלא הוא ימת החוּלָה...

ב-1932 ביקר 'מר ד' מבני ברק' – הלא הוא חנוך דובנו – במושבה יסוד המעלה שלחופי החולה וראה כי טוב. הוא קנה שתי טונות צדפים! 

דאר היום, 22 בספטמבר 1932, עמ' 3

המפעל בבני ברק התפתח יפה. ב-16 בינואר 1941 דיווח עיתון הצופה כי מרכז הקואופרציה של הפועל המזרחי מארגן קואופרטיב לתעשיית כפתורי צדף וכל מי שירצה להצטרף אליו, עליו לשלם 25 לירות ארץ-ישראליות. הקואופרטיב כנראה הוקם, ואנו קוראים כי ב-1946 הוא שייך ברובו הגדול לקואופרטיב של חיילים משוחררים (הצופה, 4 ביוני 1947). המפעל הוקם באזור התעשייה של בני ברק של אז, במקום שנמצא היום בעורפו של מפעל קוקה-קולה, באזור פינת הרחובות בר-יוחאי ובן-יעקב (תודה לשלמה נסים, שגדל בילדותו בשכנות למפעל).  

בימים המתוחים של שנת 1947, כאשר מדינות ערב החרימו יבוא מארץ ישראל, מחה עיתון הצופה על כך שהציבור קונה כפתורים מיובאים במקום את התוצרת המקומית: 

הצופה,  4 ביוני 1947, עמ' 3

סביב 1950 שינה בית החרושת הבני-ברקי את שמו ובמקום 'צדף' הוא נקרא בשם 'דַּר'. עתה גם נמצא לו מקור חדש לחומר גלם: חופי ים סוּף ליד אילת. 

חרות, 21 בדצמבר 1950, עמ' ב

מתברר כי הגילוי היה מקרי. כך דיווח עיתון חרות: 

בית החרושת לכפתורים 'דר' בבני־ברק המציא בימים אלה לועדת הנגב כפתורי צדף ראשונים שנעשו מצדפי הפנינים אשר נשלו בים אילת. גילוי צדפי הפנינים במפרץ אילת בא בדרך מקרה. כושים מעובדי האניה האיטלקית 'לוצ'ה', שעגנה לפני כמה חודשים באילת, שלו אלמוגים במפרץ אילת. באחת הצלילות העלו כמה צדפי פנינים ריקים. הם נתבקשו להמשיך ולחפש אחרי צדפים אלה והעלו כ-70 ק"ג.

כמה שבועות אחר כך האופוריה בשיאה. כבר מקווים להקמת בית חרושת חדש, אולי באילת עצמה: 

הארץ, 12 במארס 1951, עמ' 4

בשנת 1952 ביקר הצלם (והארכיאולוג) בֶּנוֹ רותנברג במפעל 'דר' והשאיר לנו כמה תמונות נהדרות מקווי הייצור של אותם ימים. 

צילומים: בנו רותנברג (אוסף מיתר, הספרייה הלאומית; ויקיפדיה)

ו. בעקבות הכפתור

אליהו ברפמן, המורה לטבע בבית החינוך לילדי עובדים על שם א.ד. גורדון בתל אביב, הקים בשנות השישים הראשונות (ואולי עוד קודם לכן) חוג לטבע. בשנת 1966 הוא פרסם חוברת ושמה בעקבות הכפתור לצדפה:

בחוברת מופיע הסיפור הזה:

סיפורה של מיכל עורר עניין רב בקרב חברי החוג והם יצאו עם המורה לבקר במפעל 'דר' לכפתורים בבני ברק. באותם ימים המפעל ייצר כפתורי פלסטיק בלבד. התלמידים התבוננו בצער במכונות הישנות לחיתוך צדפות שהיו מוטלות בקרן זווית ככלי אין חפץ בו ולא נותר להם אלא לחפש קונכיות מחוררות בחצר.

דף הפייסבוק של גיל פנטו

הנה שרטוט קונכייה מעוּבּדת של קונכיית גלגל 'מצרי' ממפעל 'דר' שצייר התלמיד אהרן פ' (בחוברת בעקבות הכפתור לצדפה). נשים לב שבמפעל ייצרו את הכפתורים תוך חיתוך הדופן העבה של הקונכייה.

ז. סוף דבר: מה לי ולכל זה?

איך התחלתי להתעניין בכפתורי הצדף? ברעננה דווקא.

עמיתי, האספן והחוקר ארבל לוי, פרסם באוגוסט 2023 בקבוצת הפייסבוק הפרטית 'רק בישראל (ויודאיקה)' תצלום של קונכיות מחוררות שמצא בחצר בית ברעננה ומקורן במפעל לייצור כפתורים ושמו 'כפתור'. מפעל זה הוקם ב-1946 בידי קואופרטיב של חברי תנועת 'הפועל המזרחי', בבית בן קומה אחת ברחוב רבי עקיבא, לא הרחק מרחוב אחוזה. נראה שהמפעל לא האריך ימים. המידע עליו מועט ובארכיון העירייה אין לו זכר. כיום משמש המבנה את אחת ממחלקות עיריית רעננה.

צילום: ארבל לוי

כאשר באנו למקום, ארבל ואנוכי, וחיטטנו קצת באדמה, הצלחנו לאתר שרידי ייצור קבורים בחול. כל הממצאים היו קונכיות של גלגל משונן, ובכולן חורי כפתורים במחיצה הפנימית הדקה. מתברר שבמהלך הייצור פרסו העובדים את הקונכייה לרוחבה לפרוסות, עד חשיפת המחיצות ומהן נחתכו הכפתורים הגולמיים.  

פרוסות גלגל משונן שנמצאו באתר המפעל ברעננה

ראשי קונכיות של גלגל משונן שנחפרו באתר ברעננה (הצילומים באדיבות גלריה אישתר)

דב דילר, תושב רעננה, היה אז ילד. בשיחה איתו הוא זכר כיצד הסתובב בחצר המפעל ואסף קונכיות.

דב דילר וקונכייה ששמר מאותם ימים (צילום: עמי זהבי)

והנה שתי מודעות שיווק של מפעל 'כפתור' ברעננה. הראשונה התפרסמה בעיתון הארץ במארס 1947, עוד טרם הקמת המדינה:

הארץ, 13 במארס 1947, עמ' 4

והשנייה לאחר שנה ומחצה, בעיתון הצופה, אוקטובר 1948:

הצופה, 3 באוקטובר 1948, עמ' 10

הנה כי כן, פגשנו ארבעה מפעלים חלוציים לייצור כפתורי צדף שכמעט אינם מוּכרים והמידע עליהם ברובו עדיין שרוי בערפל. כל פיסת מידע נוספת יכולה לתקן, להבהיר ולהעשיר את התמונה הראשונית שצויירה כאן.

במבט לאחור, לייצור כפתורי הצדפים בארץ לא היה סיכוי רב בתחרות עם התוצרת הזולה שיובאה ממצרים או מיפן. המעבר לכפתורי פלסטיק חיסל את כפתורי הצדף לחלוטין. למרות שהמפעלים לא שרדו לאורך ימים, המעקב אחרי יוזמיהם וחזונם חושף פרק חלוצי במאבק רב השנים על הקמת תעשייה עברית עצמאית.

___________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

דם המכבים האדום (צילום: אסתר ענבר, ויקימדיה)

אחד מסמלי הזיכרון האוניברסלי לחיילים שנפלו, שהתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפרחים האדומים, ובפרט פרחי הפרג. סמל זה אומץ גם בתרבות העברית והישראלית, ומאז שנות החמישים בלט במיוחד הצמח המכונה 'דם המכבים'. השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד (2023) החזירה לעולם הדימויים של הזיכרון את הכלניות של הדרום האדום.

מאת עמי זהבי

ב-1915, לאחר נפילת חברו במערכה בבלגיה, פרסם הרופא הצבאי ג'ון מק'קריי (John McCrae), מחיל המשלוח הקנדי לאירופה במלחמת העולם הראשונה, את השירIn Flanders Field  (בשדות פלנדריה). השיר התפרסם בכל העולם והפך סמל המייצג את דמם השפוך של הנופלים במלחמות, בפרט בארצות חבר העמים הבריטי. בין היתר תוארו בשיר מרבדי הפרגים (poppies) האדומים שמכסים את שדות הקטל. 

בשדות  פלנדריה, מהדורה מאוירת, 1921 (ויקימדיה)

כך תרגמתי את השיר לעברית (במרשתת אפשר למצוא תרגומים נוספים): 

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה פְּרָגִים נָעִים  

בֵּין צִיּוּנֵי קְבָרֵינוּ, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.  

שָׁם, מִמַּעַל, חוּגָה בְּקוֹלָהּ תַּנְעִים;   

בִּרְעוֹם הַתּוֹתָחִים תַּחְתֶּיהָ, לֹא יִשָּׁמַע שִׁירָהּ.

 

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. אַךְ זֶה כַּמָּה יָמִים  

חַיִּינוּ, חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר, אֶת נֹגַהּ הַשְּׁקִיעָה,  

אָהַבְנוּ, גַּם נֶאֱהַבְנוּ, וְכָעֵת אָנוּ נָמִים   

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.  

 

הַמְשִׁיכוּ בָּאוֹיֵב אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ!  

אֲלֵיכֶם אֶת הַלַּפִּיד נָחִישׁ, כִּי כּוֹשְׁלוֹת יָדֵינוּ;  

אַתֶּם תִּשָּׂאוּהוּ אֶל עַל.  

וְאִם בֶּאֱמוּנֵנוּ, הַמֵּתִים, תִּמְעֲלוּ מַעַל  

לֹא נִמְצָא מָנוֹחַ, אַף כִּי הַפְּרָגִים יִפְרְחוּ  

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.

מספרם העצום של ההרוגים וחוסר התוחלת שבמלחמה, יחד עם הדימוי המתבקש לשדה מוצף דם, תרמו להפיכת פרחי הפרג לסמל בינלאומי לחיילים שנפלו בקרב. בימי זיכרון לאומיים עונדים הזוכרים פרחי פרג מיובשים או פרחים מלאכותיים העשויים מנייר. הם נקראים remembrance poppy (פרגי זיכרון).

בכנסייה הסקוטית סנט אנדרו בירושלים, המוקדשת לנופלים בקרבות על העיר במלחמת העולם הראשונה, מוצגים כמה זרים עם פרחים מלאכותיים דמויי פרג וכרטיס מזכרת עם ציור שדה קטל, הוא שדה פרגים.

צילום: עמי זהבי

מוטיב הפרח האדום שמסמל טיפות דם הוא עתיק יומין ומופיע בתרבויות רבות. שמה המדעי של הדְמוּמִית, שמופיעה גם בארץ בכמה מינים בצבעי אדום, הוא Adonis. במיתולוגיה היוונית אדוניס הוא אל התשוקה והיופי, אהובהּ של אפרודיטה (או ונוס, במיתולוגיה הרומית), שנהרג מנשיכת שיניו של חזיר בר. מדמו שטפטף לאדמה יצרה אפרודיטה את פרח הדמומית שחוזר ופורח בכל שנה מחדש. 

דמומית קטנת פרי (צילום צחי אבנור; ויקימדיה)

פרחים גדולים ואדומים מסוגים שונים נפוצים כידוע גם בישראל והם פורחים ברציפות ובקביעות מסוף ינואר ועד סוף אפריל, עם חפיפה מעטה. וכך, פרחי הזיכרון בארץ הם לא רק פרגים אלא במידה רבה גם הכלניות, הנוריות, הדמומיות ודם המכבים האדום. 

הפרחים האדומים נוכחים גם באמנות הישראלית, בספרות, בשירה הלירית ובשירי הזמר, ונביא כאן כמה דוגמאות, מקצתן ידועות ומוכרות. נתחיל בשירה העברית:

חיים גורי כתב בינואר 1948, אחרי נפילת מחלקת הל"ה, את שירו הנודע 'הנה מוטלות גופותינו', שמסתיים בשורות הללו:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַַחֲזוֹר כִּפְרָחִים אֲדוּמִים. 

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. 

אָז נִפְרַח, עֵת תִדּוֹם בָּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה.

 גם בשירו המפורסם לא פחות 'באב אל-ואד', שנכתב ב-1949, חוזרות הכלניות האדומות:

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה, 

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמוֹרָד. 

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ 

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, בָּאבּ אֶל-וַאד.

הסופר משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בקרבות מלחמת השחרור, כתב בסיפור 'אֶלִיק וְהַכַּלָּנִיּוֹת' (הסיפור נדפס לראשונה בדבר לילדים, 1948):

אֱלִיק מֵטִיל עוֹד רִמּוֹן...  מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ – שָׂדֶה שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת. הַיּוֹם כְּבָר לֹא נַסְפִּיק לִקְטֹף מֵהֶן, אֲבָל אֵין דָּבָר. עוֹד נָבוֹא לְכָאן וְנִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, בְּכָל הָאָרֶץ נִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, יְלָדִים וְאָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּכָל שֶׁנִּרְצֶה וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה – – –

והמשורר נתן יונתן כתב את 'יש פרחים' (1971), שגם הולחן על ידי מוני אמריליו:

הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם 
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? 
שְׂדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם 
וְעַכְשָׁו הוּא שְׂדֵה פְּרָגִים.

הנה רונית אופיר בהקלטה מ-1970: 

בשירו 'ואחי שותק' תיאר המשורר אמיר גלבֹע גלויה ועליה ציור פרגים, שאותה מצא בכיס המדים של אחיו המת:

אמיר גלבע, ואחי שותק, הקיבוץ המאוחד, 2001

ובחשש אודות העתיד, כתבה אַסְתָּר שמיר בשנת 1991 בשירהּ 'שיר מולדת':

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, מָה יִפְרַח?

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי?

קוֹץ וְדַרְדַּר אוֹ פְּרִי הָדָר?  

צְחוֹק יְלָדִים אוֹ חֲלוֹם נִשְׁכָּח? 

כְּמִיהָה לְעָבָר אוֹ תִּקְוָה לְמָחָר –  

דַּם הַמַּכַּבִּים אוֹ פִּרְחֵי לִילָךְ?

באוקטובר 2023, ימים אחדים לאחר האירועים האיומים שעברו על יישובי מערב הנגב, כתבה עדי בלכמן סופר את שירהּ 'בְּאֵרִי': 

עוֹד מְעַט, יַגִּיעַ הַחֹרֶף

עֲנָנִים בּוֹכִים יַשְׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה,

וְיַצְמִיחוּ מַרְבַדִּים אֲדֻמִּים

תְּחִלָּה תִּפְרַח הַכַּלָּנִית

וְאַף אֶחָד לֹא יָבוֹא לִצְפּוֹת בְּיָפְיָהּ.

אַחֲרֶיהָ תִּפְרַח הַנּוּרִית

וְלֹא יִתְקַיֵּם פֶסְטִיבָל

וּלְבַסּוֹף יִפְרַח הַפָּרָג, וְשֶקֶט,

אֵין אִישׁ.

הַפְּרָחִים הַמּוּגַנִּים נִקְטְפוּ

כְּבָר בַּסְּתָיו.                      

ולכמה דוגמאות מן האמנות הפלסטית. 

הנה למשל קטע מעבודתו רחבת היריעה של ארז ישראלי 'שדה פרחים' (חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק), שנוצרה בשנת 2005 ושמורה במוזיאון ישראל. רבות מעבודותיו של ישראלי מתמקדות בשכול ובמוות, אף כי גם הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת האסון של טבח אוקטובר.

ארז ישראלי, שדה פרחים (פרט)

בשנת 2013 הציגה דפנה קפמן במוזיאון ארץ ישראל את עבודתה 'דם המכבים' (זכוכית ורקמה). בערבית נקרא הציור 'דם אלע'זאל' (דם הצבי), שהוא אחד משמות הפרח בערבית. 

באדיבות גלריה לורץ וזיידל קונטמפוררי, ברלין

וכך גם פריד אבו שקרה, ישראלי המגדיר את עצמו אמן פלסטיני, בסדרה 'כלניות' (2002; המשכן לאמנות עין חרוד): 

צילום: עמי זהבי

בשנים הראשונות להקמת המדינה הכין דואר ישראל לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות בולי פרחים אדומים, ובפרט כלניות ודם המכבים. הבה נעיף מבט במקצת הבולים הללו:

בולי יום הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות עם פרחי כלניות ודם המכבים

מעטפות דואר ישראל לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ממתי התחילו לקשור את הפרחים האדומים למורשת הגבורה העברית העתיקה? אחת העדויות הראשונות לכך נמצאת בחוברת שמות צמחי ארץ ישראל שחיבר אפרים רֻבינוביץ (לימים הראובני) בשנת 1917 (הוצאת מורי בתי הספר העברים). כבר שם הסמיך המחבר את השם 'דם המכבים האדום' לצמח המכונה כך גם היום.

עוד קודם להראובני דן בנושא הבוטנאי אהרן אהרונסון (המוכר יותר כראש מחתרת ניל"י) במאמרו 'שמות המוניים לצמחים'. הוא הציע לקרוא לצמח המוכר כ'אַלְמוּת' (אלמוות) על פי אחד השמות הערביים: דם ע'זאל (דם הצבי) או בזאז אלעד'רא (פטמות הבתולה):

זכרונות ועד הלשון, ה, תרפ"א, עמ' 31

שמות אחרים הוצעו בסוף המאה ה-19, באלבומי הפרחים המיובשים 'מצמחי ארץ הקודש' שנמכרו לעולי רגל נוצרים. דם המכבים מופיע בתור Passion everlasting, כלומר פרח שאינו נובל, ובכך הוא מסמל את ייסורי הנצח של ישוע. אלבומים אלה נוצרו למן שנת 1886 ואת רובם הכין הכומר האמריקאי הארווי גרין (Harvey Greene). באלבומים הראשונים שלו נקרא פרח דם המכבים בשם Bloody everlasting, כלומר 'חי-עד מדַמם'. אבל באלבומים המאוחרים, מ-1896 ואילך, השתנה השם ל-Passion everlasting, כלומר 'חי-עד הייסורים' (עמדתי על כך בספרי אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, 2023, עמ' 70, 74). 

השם שהציע הראובני התקבל, ושנים מעטות אחר כך, לקראת הקונגרס הציוני ב-1921, אף הוחלט כי הוא יהיה 'הפרח הלאומי' שבו תשתמש הקרן הקיימת בהתרמותיה ברחבי העולם היהודי. וכך נכתב בעיתון העולם, שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית: 

העולם, 4 באוגוסט 1921, עמ' 16

האגרונום עקיבא אטינגר, ש'מצא' את הפרח הלאומי, היה איש רב-פעלים שניהל אז את המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית. הדיווח מסתיים באזכורה של אגדת עם, על פי 'האדים הפרח הזה, הלבן לפנים, מדם המכבים הלוחמים. אבל יבוא יום ושיבת עם ישראל לארצו תשיב לפרח זה את לבנוניתו'.

השם חדר גם למערכות החינוך ולספרי הילדים, וכך תיאר את הפרח המורה לטבע והסופר אברהם סלומון (לימים שלמון) בספרו פרחי שדה וניר, שראה אור בשנות החמישים (הוצאת רודין, עמ' 33-32). את המצאת השם 'דם המכבים' הוא מייחס לילדים:

לצד הסיפור הובא איורה של ה' ישראל לפרח דם המכבים (לא הצלחנו למצוא מידע כלשהו על המאיירת המוכשרת, ונשמח אם מי מן הקוראים יעזור להוציאה מאלמוניותה):

לאחר שנדמה היה כי דם המכבים 'יצא מהאופנה' בשנים האחרונות חזר הפרח והופיע באתרי הנצחה שונים. כך למשל בעיר יהוד עוטר קיר ההנצחה לנופלים בדם המכבים:

צילום: עמי זהבי

בשנת 2019 הוקמה  עמותת דם המכבים', שעבורם מגדלים את הפרחים במשתלת צמחי הבר 'זרעים מציון' בכרם מהר"ל. אחת ממטרות הפרויקט היא להביא לכך שכל אזרחי המדינה יענדו פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. לעמותה יש גם דף פייסבוק שמוקדש כולו לנושא.

פרחי דם המכבים במשתלת זרעים מציון (פייסבוק)

כפרח זיכרון לנופלים, דם המכבים 'התחרה' תמיד עם הכלניות והפרגים, וראינו זאת לעיל גם בשירה ובאמנות. מרחבי הכלניות האדומות, שמכסים את שדות מערב הנגב מדי חורף, הפכו מזה שנים רבות יעד אהוב לטיולים, שגם שווק בפרסומת כ'דרום אדום'. הצימוד הזה הפך טרגי בשמחת תורה תשפ"ד ומכאן ואילך יהיה מזוהה עם הזיכרון לאלפי הנרצחים, הפצועים והשבויים שנפגעו באותו יום מר ונמהר.

נסיים בכמה תמונות של אמנות שנוצרה בעקבות אירועי השבת השחורה.

לקראת יום השלושים הגתה יפה סולומון ממתנ"ס מיתר את הרעיון לייצור המוני של כלניות קרמיקה אשר תוצבנה במוקדי הזיכרון של המרחב הפגוע. היא העלתה את תוכניתה בקבוצת פייסבוק ייעודית – 'כלניות לפני הגשם', ותוך ימים אחדים כבר הצטרפו למיזם אלפי קרמיקאים ותלמידיהם, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ. קבוצת הכלניות הראשונה הוצבה ב-29 בנובמבר 2023 בנקודת השפל הישראלית, המקום הנמוך ביותר בעולם – חוף ים המלח.

בחורבות קיבוץ בארי נשתלו כלניות קרמיקה:

כלניות בבארי (צילום: שי כרמי)

גם בבית יד לַבּנים הדרוזים בדלית אל-כרמל נחנך מיצב כלניות שהכינו אמנית הקרמיקה ריקי מנור ותלמידיה, תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך':

צילום: ריקי מנור

עבודת רקמה של דליה הוך מוצגת בסדרת הפוסטים 'על אמנות ומלחמה' שנמצאת בבלוג 'שלולית – בלוג שכולו אמנות' של שולמית וינשטיין-ישראל. בעבודה תוארה פריצת גדר הגבול מכיוון עזה והיא מלווה בציטוט מפורסם משירו של מרדכי גֶּבִּירְטִיג 'העיירה בוערת' (1938): 'שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כֻּלָּה' (תרגום אברהם לוינסון). כל אחד מיישובי 'העוטף' שהיה לאתר רצח (כולל אתר 'נובה') הוזכר בשמו וסומן בפרח אדום. הקישור לאימי השואה עולה מאליו.

צילום: דליה הוך

גם עדנה זמיר הביעה את כאבה בציור (אקריליק ופחם על קנבס) פרח כלנית אדום על פרצוף של נרצח הזועק  'די!' 

צילום: עדנה זמיר; בלוג שלולית

וממש לפני ראש השנה החלו ב'זריעת' אתר הרצח 'נובה' באלפי כלניות קרמיקה:

מיצב הכלניות באתר נובה (דף הפייסבוק של כלניות לפני הגשם)

ולסיום, האמנית זוכת פרס ישראל מיכל רובנר הציגה בחודש מארס בגלריה Pace בניו יורק תערוכה בשם 'פרגים (Poppies). כשלושים מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו לפתיחת התערוכה בטיעון שהפרגים אופייניים לאדמת פלסטין ואסור לאמנית לנכס לעצמה את הפרח הזה (למותר לציין שאלו דברי הבל ותפוצת מיני הפרג האדומים היא כלל עולמית). בכתבה ב-Ynet צוטטה רובנר:

הפרגים האלה מבחינתי מאוד מהדהדים את האסון שעברנו, את האלימות – את היופי אבל גם את אובדן היופי. יש בתערוכה שדה שנראה יפה לרגע אחד, ורגע אחר נראה כמו שדה קטל. זה כל המתח בין משהו שיש בו יופי וחיים לבין אֵבל ואסון והאש והאפר.  

עבור רוב אומות העולם הפרחים האדומים הם זיכרון עמום למלחמות רחוקות והפנמת הלקח שמחיר המלחמה תמיד יהיה גדול יותר ממחיר השלום. עבורנו, הפרחים האדומים הם תזכורת יומיומית... 

לעיון נוסף 

עמית נאור, 'דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם: כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 21 באפריל 2020

נחום אבניאל, 'איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון?', כאן סקרנים, 3 במאי 2022

נעמי מאירי-דן, 'דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל: על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית', אתר בצלאל, 29 באוקטובר 2023

______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il