הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

דם המכבים האדום (צילום: אסתר ענבר, ויקימדיה)

אחד מסמלי הזיכרון האוניברסלי לחיילים שנפלו, שהתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפרחים האדומים, ובפרט פרחי הפרג. סמל זה אומץ גם בתרבות העברית והישראלית, ומאז שנות החמישים בלט במיוחד הצמח המכונה 'דם המכבים'. השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד (2023) החזירה לעולם הדימויים של הזיכרון את הכלניות של הדרום האדום.

מאת עמי זהבי

ב-1915, לאחר נפילת חברו במערכה בבלגיה, פרסם הרופא הצבאי ג'ון מק'קריי (John McCrae), מחיל המשלוח הקנדי לאירופה במלחמת העולם הראשונה, את השירIn Flanders Field  (בשדות פלנדריה). השיר התפרסם בכל העולם והפך סמל המייצג את דמם השפוך של הנופלים במלחמות, בפרט בארצות חבר העמים הבריטי. בין היתר תוארו בשיר מרבדי הפרגים (poppies) האדומים שמכסים את שדות הקטל. 

בשדות  פלנדריה, מהדורה מאוירת, 1921 (ויקימדיה)

כך תרגמתי את השיר לעברית (במרשתת אפשר למצוא תרגומים נוספים): 

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה פְּרָגִים נָעִים  

בֵּין צִיּוּנֵי קְבָרֵינוּ, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.  

שָׁם, מִמַּעַל, חוּגָה בְּקוֹלָהּ תַּנְעִים;   

בִּרְעוֹם הַתּוֹתָחִים תַּחְתֶּיהָ, לֹא יִשָּׁמַע שִׁירָהּ.

 

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. אַךְ זֶה כַּמָּה יָמִים  

חַיִּינוּ, חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר, אֶת נֹגַהּ הַשְּׁקִיעָה,  

אָהַבְנוּ, גַּם נֶאֱהַבְנוּ, וְכָעֵת אָנוּ נָמִים   

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.  

 

הַמְשִׁיכוּ בָּאוֹיֵב אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ!  

אֲלֵיכֶם אֶת הַלַּפִּיד נָחִישׁ, כִּי כּוֹשְׁלוֹת יָדֵינוּ;  

אַתֶּם תִּשָּׂאוּהוּ אֶל עַל.  

וְאִם בֶּאֱמוּנֵנוּ, הַמֵּתִים, תִּמְעֲלוּ מַעַל  

לֹא נִמְצָא מָנוֹחַ, אַף כִּי הַפְּרָגִים יִפְרְחוּ  

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.

מספרם העצום של ההרוגים וחוסר התוחלת שבמלחמה, יחד עם הדימוי המתבקש לשדה מוצף דם, תרמו להפיכת פרחי הפרג לסמל בינלאומי לחיילים שנפלו בקרב. בימי זיכרון לאומיים עונדים הזוכרים פרחי פרג מיובשים או פרחים מלאכותיים העשויים מנייר. הם נקראים remembrance poppy (פרגי זיכרון).

בכנסייה הסקוטית סנט אנדרו בירושלים, המוקדשת לנופלים בקרבות על העיר במלחמת העולם הראשונה, מוצגים כמה זרים עם פרחים מלאכותיים דמויי פרג וכרטיס מזכרת עם ציור שדה קטל, הוא שדה פרגים.

צילום: עמי זהבי

מוטיב הפרח האדום שמסמל טיפות דם הוא עתיק יומין ומופיע בתרבויות רבות. שמה המדעי של הדְמוּמִית, שמופיעה גם בארץ בכמה מינים בצבעי אדום, הוא Adonis. במיתולוגיה היוונית אדוניס הוא אל התשוקה והיופי, אהובהּ של אפרודיטה (או ונוס, במיתולוגיה הרומית), שנהרג מנשיכת שיניו של חזיר בר. מדמו שטפטף לאדמה יצרה אפרודיטה את פרח הדמומית שחוזר ופורח בכל שנה מחדש. 

דמומית קטנת פרי (צילום צחי אבנור; ויקימדיה)

פרחים גדולים ואדומים מסוגים שונים נפוצים כידוע גם בישראל והם פורחים ברציפות ובקביעות מסוף ינואר ועד סוף אפריל, עם חפיפה מעטה. וכך, פרחי הזיכרון בארץ הם לא רק פרגים אלא במידה רבה גם הכלניות, הנוריות, הדמומיות ודם המכבים האדום. 

הפרחים האדומים נוכחים גם באמנות הישראלית, בספרות, בשירה הלירית ובשירי הזמר, ונביא כאן כמה דוגמאות, מקצתן ידועות ומוכרות. נתחיל בשירה העברית:

חיים גורי כתב בינואר 1948, אחרי נפילת מחלקת הל"ה, את שירו הנודע 'הנה מוטלות גופותינו', שמסתיים בשורות הללו:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַַחֲזוֹר כִּפְרָחִים אֲדוּמִים. 

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. 

אָז נִפְרַח, עֵת תִדּוֹם בָּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה.

 גם בשירו המפורסם לא פחות 'באב אל-ואד', שנכתב ב-1949, חוזרות הכלניות האדומות:

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה, 

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמוֹרָד. 

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ 

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, בָּאבּ אֶל-וַאד.

הסופר משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בקרבות מלחמת השחרור, כתב בסיפור 'אֶלִיק וְהַכַּלָּנִיּוֹת' (הסיפור נדפס לראשונה בדבר לילדים, 1948):

אֱלִיק מֵטִיל עוֹד רִמּוֹן...  מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ – שָׂדֶה שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת. הַיּוֹם כְּבָר לֹא נַסְפִּיק לִקְטֹף מֵהֶן, אֲבָל אֵין דָּבָר. עוֹד נָבוֹא לְכָאן וְנִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, בְּכָל הָאָרֶץ נִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, יְלָדִים וְאָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּכָל שֶׁנִּרְצֶה וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה – – –

והמשורר נתן יונתן כתב את 'יש פרחים' (1971), שגם הולחן על ידי מוני אמריליו:

הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם 
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? 
שְׂדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם 
וְעַכְשָׁו הוּא שְׂדֵה פְּרָגִים.

הנה רונית אופיר בהקלטה מ-1970: 

בשירו 'ואחי שותק' תיאר המשורר אמיר גלבֹע גלויה ועליה ציור פרגים, שאותה מצא בכיס המדים של אחיו המת:

אמיר גלבע, ואחי שותק, הקיבוץ המאוחד, 2001

ובחשש אודות העתיד, כתבה אַסְתָּר שמיר בשנת 1991 בשירהּ 'שיר מולדת':

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, מָה יִפְרַח?

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי?

קוֹץ וְדַרְדַּר אוֹ פְּרִי הָדָר?  

צְחוֹק יְלָדִים אוֹ חֲלוֹם נִשְׁכָּח? 

כְּמִיהָה לְעָבָר אוֹ תִּקְוָה לְמָחָר –  

דַּם הַמַּכַּבִּים אוֹ פִּרְחֵי לִילָךְ?

באוקטובר 2023, ימים אחדים לאחר האירועים האיומים שעברו על יישובי מערב הנגב, כתבה עדי בלכמן סופר את שירהּ 'בְּאֵרִי': 

עוֹד מְעַט, יַגִּיעַ הַחֹרֶף

עֲנָנִים בּוֹכִים יַשְׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה,

וְיַצְמִיחוּ מַרְבַדִּים אֲדֻמִּים

תְּחִלָּה תִּפְרַח הַכַּלָּנִית

וְאַף אֶחָד לֹא יָבוֹא לִצְפּוֹת בְּיָפְיָהּ.

אַחֲרֶיהָ תִּפְרַח הַנּוּרִית

וְלֹא יִתְקַיֵּם פֶסְטִיבָל

וּלְבַסּוֹף יִפְרַח הַפָּרָג, וְשֶקֶט,

אֵין אִישׁ.

הַפְּרָחִים הַמּוּגַנִּים נִקְטְפוּ

כְּבָר בַּסְּתָיו.                      

ולכמה דוגמאות מן האמנות הפלסטית. 

הנה למשל קטע מעבודתו רחבת היריעה של ארז ישראלי 'שדה פרחים' (חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק), שנוצרה בשנת 2005 ושמורה במוזיאון ישראל. רבות מעבודותיו של ישראלי מתמקדות בשכול ובמוות, אף כי גם הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת האסון של טבח אוקטובר.

ארז ישראלי, שדה פרחים (פרט)

בשנת 2013 הציגה דפנה קפמן במוזיאון ארץ ישראל את עבודתה 'דם המכבים' (זכוכית ורקמה). בערבית נקרא הציור 'דם אלע'זאל' (דם הצבי), שהוא אחד משמות הפרח בערבית. 

באדיבות גלריה לורץ וזיידל קונטמפוררי, ברלין

וכך גם פריד אבו שקרה, ישראלי המגדיר את עצמו אמן פלסטיני, בסדרה 'כלניות' (2002; המשכן לאמנות עין חרוד): 

צילום: עמי זהבי

בשנים הראשונות להקמת המדינה הכין דואר ישראל לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות בולי פרחים אדומים, ובפרט כלניות ודם המכבים. הבה נעיף מבט במקצת הבולים הללו:

בולי יום הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות עם פרחי כלניות ודם המכבים

מעטפות דואר ישראל לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ממתי התחילו לקשור את הפרחים האדומים למורשת הגבורה העברית העתיקה? אחת העדויות הראשונות לכך נמצאת בחוברת שמות צמחי ארץ ישראל שחיבר אפרים רֻבינוביץ (לימים הראובני) בשנת 1917 (הוצאת מורי בתי הספר העברים). כבר שם הסמיך המחבר את השם 'דם המכבים האדום' לצמח המכונה כך גם היום.

עוד קודם להראובני דן בנושא הבוטנאי אהרן אהרונסון (המוכר יותר כראש מחתרת ניל"י) במאמרו 'שמות המוניים לצמחים'. הוא הציע לקרוא לצמח המוכר כ'אַלְמוּת' (אלמוות) על פי אחד השמות הערביים: דם ע'זאל (דם הצבי) או בזאז אלעד'רא (פטמות הבתולה):

זכרונות ועד הלשון, ה, תרפ"א, עמ' 31

שמות אחרים הוצעו בסוף המאה ה-19, באלבומי הפרחים המיובשים 'מצמחי ארץ הקודש' שנמכרו לעולי רגל נוצרים. דם המכבים מופיע בתור Passion everlasting, כלומר פרח שאינו נובל, ובכך הוא מסמל את ייסורי הנצח של ישוע. אלבומים אלה נוצרו למן שנת 1886 ואת רובם הכין הכומר האמריקאי הארווי גרין (Harvey Greene). באלבומים הראשונים שלו נקרא פרח דם המכבים בשם Bloody everlasting, כלומר 'חי-עד מדַמם'. אבל באלבומים המאוחרים, מ-1896 ואילך, השתנה השם ל-Passion everlasting, כלומר 'חי-עד הייסורים' (עמדתי על כך בספרי אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, 2023, עמ' 70, 74). 

השם שהציע הראובני התקבל, ושנים מעטות אחר כך, לקראת הקונגרס הציוני ב-1921, אף הוחלט כי הוא יהיה 'הפרח הלאומי' שבו תשתמש הקרן הקיימת בהתרמותיה ברחבי העולם היהודי. וכך נכתב בעיתון העולם, שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית: 

העולם, 4 באוגוסט 1921, עמ' 16

האגרונום עקיבא אטינגר, ש'מצא' את הפרח הלאומי, היה איש רב-פעלים שניהל אז את המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית. הדיווח מסתיים באזכורה של אגדת עם, על פי 'האדים הפרח הזה, הלבן לפנים, מדם המכבים הלוחמים. אבל יבוא יום ושיבת עם ישראל לארצו תשיב לפרח זה את לבנוניתו'.

השם חדר גם למערכות החינוך ולספרי הילדים, וכך תיאר את הפרח המורה לטבע והסופר אברהם סלומון (לימים שלמון) בספרו פרחי שדה וניר, שראה אור בשנות החמישים (הוצאת רודין, עמ' 33-32). את המצאת השם 'דם המכבים' הוא מייחס לילדים:

לצד הסיפור הובא איורה של ה' ישראל לפרח דם המכבים (לא הצלחנו למצוא מידע כלשהו על המאיירת המוכשרת, ונשמח אם מי מן הקוראים יעזור להוציאה מאלמוניותה):

לאחר שנדמה היה כי דם המכבים 'יצא מהאופנה' בשנים האחרונות חזר הפרח והופיע באתרי הנצחה שונים. כך למשל בעיר יהוד עוטר קיר ההנצחה לנופלים בדם המכבים:

צילום: עמי זהבי

בשנת 2019 הוקמה  עמותת דם המכבים', שעבורם מגדלים את הפרחים במשתלת צמחי הבר 'זרעים מציון' בכרם מהר"ל. אחת ממטרות הפרויקט היא להביא לכך שכל אזרחי המדינה יענדו פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. לעמותה יש גם דף פייסבוק שמוקדש כולו לנושא.

פרחי דם המכבים במשתלת זרעים מציון (פייסבוק)

כפרח זיכרון לנופלים, דם המכבים 'התחרה' תמיד עם הכלניות והפרגים, וראינו זאת לעיל גם בשירה ובאמנות. מרחבי הכלניות האדומות, שמכסים את שדות מערב הנגב מדי חורף, הפכו מזה שנים רבות יעד אהוב לטיולים, שגם שווק בפרסומת כ'דרום אדום'. הצימוד הזה הפך טרגי בשמחת תורה תשפ"ד ומכאן ואילך יהיה מזוהה עם הזיכרון לאלפי הנרצחים, הפצועים והשבויים שנפגעו באותו יום מר ונמהר.

נסיים בכמה תמונות של אמנות שנוצרה בעקבות אירועי השבת השחורה.

לקראת יום השלושים הגתה יפה סולומון ממתנ"ס מיתר את הרעיון לייצור המוני של כלניות קרמיקה אשר תוצבנה במוקדי הזיכרון של המרחב הפגוע. היא העלתה את תוכניתה בקבוצת פייסבוק ייעודית – 'כלניות לפני הגשם', ותוך ימים אחדים כבר הצטרפו למיזם אלפי קרמיקאים ותלמידיהם, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ. קבוצת הכלניות הראשונה הוצבה ב-29 בנובמבר 2023 בנקודת השפל הישראלית, המקום הנמוך ביותר בעולם – חוף ים המלח.

בחורבות קיבוץ בארי נשתלו כלניות קרמיקה:

כלניות בבארי (צילום: שי כרמי)

גם בבית יד לַבּנים הדרוזים בדלית אל-כרמל נחנך מיצב כלניות שהכינו אמנית הקרמיקה ריקי מנור ותלמידיה, תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך':

צילום: ריקי מנור

עבודת רקמה של דליה הוך מוצגת בסדרת הפוסטים 'על אמנות ומלחמה' שנמצאת בבלוג 'שלולית – בלוג שכולו אמנות' של שולמית וינשטיין-ישראל. בעבודה תוארה פריצת גדר הגבול מכיוון עזה והיא מלווה בציטוט מפורסם משירו של מרדכי גֶּבִּירְטִיג 'העיירה בוערת' (1938): 'שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כֻּלָּה' (תרגום אברהם לוינסון). כל אחד מיישובי 'העוטף' שהיה לאתר רצח (כולל אתר 'נובה') הוזכר בשמו וסומן בפרח אדום. הקישור לאימי השואה עולה מאליו.

צילום: דליה הוך

גם עדנה זמיר הביעה את כאבה בציור (אקריליק ופחם על קנבס) פרח כלנית אדום על פרצוף של נרצח הזועק  'די!' 

צילום: עדנה זמיר; בלוג שלולית

וממש לפני ראש השנה החלו ב'זריעת' אתר הרצח 'נובה' באלפי כלניות קרמיקה:

מיצב הכלניות באתר נובה (דף הפייסבוק של כלניות לפני הגשם)

ולסיום, האמנית זוכת פרס ישראל מיכל רובנר הציגה בחודש מארס בגלריה Pace בניו יורק תערוכה בשם 'פרגים (Poppies). כשלושים מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו לפתיחת התערוכה בטיעון שהפרגים אופייניים לאדמת פלסטין ואסור לאמנית לנכס לעצמה את הפרח הזה (למותר לציין שאלו דברי הבל ותפוצת מיני הפרג האדומים היא כלל עולמית). בכתבה ב-Ynet צוטטה רובנר:

הפרגים האלה מבחינתי מאוד מהדהדים את האסון שעברנו, את האלימות – את היופי אבל גם את אובדן היופי. יש בתערוכה שדה שנראה יפה לרגע אחד, ורגע אחר נראה כמו שדה קטל. זה כל המתח בין משהו שיש בו יופי וחיים לבין אֵבל ואסון והאש והאפר.  

עבור רוב אומות העולם הפרחים האדומים הם זיכרון עמום למלחמות רחוקות והפנמת הלקח שמחיר המלחמה תמיד יהיה גדול יותר ממחיר השלום. עבורנו, הפרחים האדומים הם תזכורת יומיומית... 

לעיון נוסף 

עמית נאור, 'דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם: כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 21 באפריל 2020

נחום אבניאל, 'איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון?', כאן סקרנים, 3 במאי 2022

נעמי מאירי-דן, 'דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל: על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית', אתר בצלאל, 29 באוקטובר 2023

______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il