הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים

דם המכבים האדום (צילום: אסתר ענבר, ויקימדיה)

אחד מסמלי הזיכרון האוניברסלי לחיילים שנפלו, שהתגבש לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפרחים האדומים, ובפרט פרחי הפרג. סמל זה אומץ גם בתרבות העברית והישראלית, ומאז שנות החמישים בלט במיוחד הצמח המכונה 'דם המכבים'. השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד (2023) החזירה לעולם הדימויים של הזיכרון את הכלניות של הדרום האדום.

מאת עמי זהבי

ב-1915, לאחר נפילת חברו במערכה בבלגיה, פרסם הרופא הצבאי ג'ון מק'קריי (John McCrae), מחיל המשלוח הקנדי לאירופה במלחמת העולם הראשונה, את השירIn Flanders Field  (בשדות פלנדריה). השיר התפרסם בכל העולם והפך סמל המייצג את דמם השפוך של הנופלים במלחמות, בפרט בארצות חבר העמים הבריטי. בין היתר תוארו בשיר מרבדי הפרגים (poppies) האדומים שמכסים את שדות הקטל. 

בשדות  פלנדריה, מהדורה מאוירת, 1921 (ויקימדיה)

כך תרגמתי את השיר לעברית (במרשתת אפשר למצוא תרגומים נוספים): 

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה פְּרָגִים נָעִים  

בֵּין צִיּוּנֵי קְבָרֵינוּ, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.  

שָׁם, מִמַּעַל, חוּגָה בְּקוֹלָהּ תַּנְעִים;   

בִּרְעוֹם הַתּוֹתָחִים תַּחְתֶּיהָ, לֹא יִשָּׁמַע שִׁירָהּ.

 

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. אַךְ זֶה כַּמָּה יָמִים  

חַיִּינוּ, חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר, אֶת נֹגַהּ הַשְּׁקִיעָה,  

אָהַבְנוּ, גַּם נֶאֱהַבְנוּ, וְכָעֵת אָנוּ נָמִים   

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.  

 

הַמְשִׁיכוּ בָּאוֹיֵב אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ!  

אֲלֵיכֶם אֶת הַלַּפִּיד נָחִישׁ, כִּי כּוֹשְׁלוֹת יָדֵינוּ;  

אַתֶּם תִּשָּׂאוּהוּ אֶל עַל.  

וְאִם בֶּאֱמוּנֵנוּ, הַמֵּתִים, תִּמְעֲלוּ מַעַל  

לֹא נִמְצָא מָנוֹחַ, אַף כִּי הַפְּרָגִים יִפְרְחוּ  

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְּרִיָּה.

מספרם העצום של ההרוגים וחוסר התוחלת שבמלחמה, יחד עם הדימוי המתבקש לשדה מוצף דם, תרמו להפיכת פרחי הפרג לסמל בינלאומי לחיילים שנפלו בקרב. בימי זיכרון לאומיים עונדים הזוכרים פרחי פרג מיובשים או פרחים מלאכותיים העשויים מנייר. הם נקראים remembrance poppy (פרגי זיכרון).

בכנסייה הסקוטית סנט אנדרו בירושלים, המוקדשת לנופלים בקרבות על העיר במלחמת העולם הראשונה, מוצגים כמה זרים עם פרחים מלאכותיים דמויי פרג וכרטיס מזכרת עם ציור שדה קטל, הוא שדה פרגים.

צילום: עמי זהבי

מוטיב הפרח האדום שמסמל טיפות דם הוא עתיק יומין ומופיע בתרבויות רבות. שמה המדעי של הדְמוּמִית, שמופיעה גם בארץ בכמה מינים בצבעי אדום, הוא Adonis. במיתולוגיה היוונית אדוניס הוא אל התשוקה והיופי, אהובהּ של אפרודיטה (או ונוס, במיתולוגיה הרומית), שנהרג מנשיכת שיניו של חזיר בר. מדמו שטפטף לאדמה יצרה אפרודיטה את פרח הדמומית שחוזר ופורח בכל שנה מחדש. 

דמומית קטנת פרי (צילום צחי אבנור; ויקימדיה)

פרחים גדולים ואדומים מסוגים שונים נפוצים כידוע גם בישראל והם פורחים ברציפות ובקביעות מסוף ינואר ועד סוף אפריל, עם חפיפה מעטה. וכך, פרחי הזיכרון בארץ הם לא רק פרגים אלא במידה רבה גם הכלניות, הנוריות, הדמומיות ודם המכבים האדום. 

הפרחים האדומים נוכחים גם באמנות הישראלית, בספרות, בשירה הלירית ובשירי הזמר, ונביא כאן כמה דוגמאות, מקצתן ידועות ומוכרות. נתחיל בשירה העברית:

חיים גורי כתב בינואר 1948, אחרי נפילת מחלקת הל"ה, את שירו הנודע 'הנה מוטלות גופותינו', שמסתיים בשורות הללו:

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַַחֲזוֹר כִּפְרָחִים אֲדוּמִים. 

תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ 'מַחְלֶקֶת הָהָר' הָאִלֶּמֶת. 

אָז נִפְרַח, עֵת תִדּוֹם בָּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחְרוֹנָה.

 גם בשירו המפורסם לא פחות 'באב אל-ואד', שנכתב ב-1949, חוזרות הכלניות האדומות:

יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה, 

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמוֹרָד. 

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ 

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, בָּאבּ אֶל-וַאד.

הסופר משה שמיר, שאחיו אליק נהרג בקרבות מלחמת השחרור, כתב בסיפור 'אֶלִיק וְהַכַּלָּנִיּוֹת' (הסיפור נדפס לראשונה בדבר לילדים, 1948):

אֱלִיק מֵטִיל עוֹד רִמּוֹן...  מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ – שָׂדֶה שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת. הַיּוֹם כְּבָר לֹא נַסְפִּיק לִקְטֹף מֵהֶן, אֲבָל אֵין דָּבָר. עוֹד נָבוֹא לְכָאן וְנִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, בְּכָל הָאָרֶץ נִקְטֹף כַּלָּנִיּוֹת, יְלָדִים וְאָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּכָל שֶׁנִּרְצֶה וְכַמָּה שֶׁנִּרְצֶה – – –

והמשורר נתן יונתן כתב את 'יש פרחים' (1971), שגם הולחן על ידי מוני אמריליו:

הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם 
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים? 
שְׂדֵה דָּמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם 
וְעַכְשָׁו הוּא שְׂדֵה פְּרָגִים.

הנה רונית אופיר בהקלטה מ-1970: 

בשירו 'ואחי שותק' תיאר המשורר אמיר גלבֹע גלויה ועליה ציור פרגים, שאותה מצא בכיס המדים של אחיו המת:

אמיר גלבע, ואחי שותק, הקיבוץ המאוחד, 2001

ובחשש אודות העתיד, כתבה אַסְתָּר שמיר בשנת 1991 בשירהּ 'שיר מולדת':

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי, מָה יִפְרַח?

מָה יִגְדַּל בָּאָרֶץ שֶׁלִּי?

קוֹץ וְדַרְדַּר אוֹ פְּרִי הָדָר?  

צְחוֹק יְלָדִים אוֹ חֲלוֹם נִשְׁכָּח? 

כְּמִיהָה לְעָבָר אוֹ תִּקְוָה לְמָחָר –  

דַּם הַמַּכַּבִּים אוֹ פִּרְחֵי לִילָךְ?

באוקטובר 2023, ימים אחדים לאחר האירועים האיומים שעברו על יישובי מערב הנגב, כתבה עדי בלכמן סופר את שירהּ 'בְּאֵרִי': 

עוֹד מְעַט, יַגִּיעַ הַחֹרֶף

עֲנָנִים בּוֹכִים יַשְׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה,

וְיַצְמִיחוּ מַרְבַדִּים אֲדֻמִּים

תְּחִלָּה תִּפְרַח הַכַּלָּנִית

וְאַף אֶחָד לֹא יָבוֹא לִצְפּוֹת בְּיָפְיָהּ.

אַחֲרֶיהָ תִּפְרַח הַנּוּרִית

וְלֹא יִתְקַיֵּם פֶסְטִיבָל

וּלְבַסּוֹף יִפְרַח הַפָּרָג, וְשֶקֶט,

אֵין אִישׁ.

הַפְּרָחִים הַמּוּגַנִּים נִקְטְפוּ

כְּבָר בַּסְּתָיו.                      

ולכמה דוגמאות מן האמנות הפלסטית. 

הנה למשל קטע מעבודתו רחבת היריעה של ארז ישראלי 'שדה פרחים' (חרוזי זכוכית שזורים על רשת פלסטיק), שנוצרה בשנת 2005 ושמורה במוזיאון ישראל. רבות מעבודותיו של ישראלי מתמקדות בשכול ובמוות, אף כי גם הוא לא יכול היה לחזות את עוצמת האסון של טבח אוקטובר.

ארז ישראלי, שדה פרחים (פרט)

בשנת 2013 הציגה דפנה קפמן במוזיאון ארץ ישראל את עבודתה 'דם המכבים' (זכוכית ורקמה). בערבית נקרא הציור 'דם אלע'זאל' (דם הצבי), שהוא אחד משמות הפרח בערבית. 

באדיבות גלריה לורץ וזיידל קונטמפוררי, ברלין

וכך גם פריד אבו שקרה, ישראלי המגדיר את עצמו אמן פלסטיני, בסדרה 'כלניות' (2002; המשכן לאמנות עין חרוד): 

צילום: עמי זהבי

בשנים הראשונות להקמת המדינה הכין דואר ישראל לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות בולי פרחים אדומים, ובפרט כלניות ודם המכבים. הבה נעיף מבט במקצת הבולים הללו:

בולי יום הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות עם פרחי כלניות ודם המכבים

מעטפות דואר ישראל לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ממתי התחילו לקשור את הפרחים האדומים למורשת הגבורה העברית העתיקה? אחת העדויות הראשונות לכך נמצאת בחוברת שמות צמחי ארץ ישראל שחיבר אפרים רֻבינוביץ (לימים הראובני) בשנת 1917 (הוצאת מורי בתי הספר העברים). כבר שם הסמיך המחבר את השם 'דם המכבים האדום' לצמח המכונה כך גם היום.

עוד קודם להראובני דן בנושא הבוטנאי אהרן אהרונסון (המוכר יותר כראש מחתרת ניל"י) במאמרו 'שמות המוניים לצמחים'. הוא הציע לקרוא לצמח המוכר כ'אַלְמוּת' (אלמוות) על פי אחד השמות הערביים: דם ע'זאל (דם הצבי) או בזאז אלעד'רא (פטמות הבתולה):

זכרונות ועד הלשון, ה, תרפ"א, עמ' 31

שמות אחרים הוצעו בסוף המאה ה-19, באלבומי הפרחים המיובשים 'מצמחי ארץ הקודש' שנמכרו לעולי רגל נוצרים. דם המכבים מופיע בתור Passion everlasting, כלומר פרח שאינו נובל, ובכך הוא מסמל את ייסורי הנצח של ישוע. אלבומים אלה נוצרו למן שנת 1886 ואת רובם הכין הכומר האמריקאי הארווי גרין (Harvey Greene). באלבומים הראשונים שלו נקרא פרח דם המכבים בשם Bloody everlasting, כלומר 'חי-עד מדַמם'. אבל באלבומים המאוחרים, מ-1896 ואילך, השתנה השם ל-Passion everlasting, כלומר 'חי-עד הייסורים' (עמדתי על כך בספרי אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים, 2023, עמ' 70, 74). 

השם שהציע הראובני התקבל, ושנים מעטות אחר כך, לקראת הקונגרס הציוני ב-1921, אף הוחלט כי הוא יהיה 'הפרח הלאומי' שבו תשתמש הקרן הקיימת בהתרמותיה ברחבי העולם היהודי. וכך נכתב בעיתון העולם, שבועונה של ההסתדרות הציונית העולמית: 

העולם, 4 באוגוסט 1921, עמ' 16

האגרונום עקיבא אטינגר, ש'מצא' את הפרח הלאומי, היה איש רב-פעלים שניהל אז את המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית. הדיווח מסתיים באזכורה של אגדת עם, על פי 'האדים הפרח הזה, הלבן לפנים, מדם המכבים הלוחמים. אבל יבוא יום ושיבת עם ישראל לארצו תשיב לפרח זה את לבנוניתו'.

השם חדר גם למערכות החינוך ולספרי הילדים, וכך תיאר את הפרח המורה לטבע והסופר אברהם סלומון (לימים שלמון) בספרו פרחי שדה וניר, שראה אור בשנות החמישים (הוצאת רודין, עמ' 33-32). את המצאת השם 'דם המכבים' הוא מייחס לילדים:

לצד הסיפור הובא איורה של ה' ישראל לפרח דם המכבים (לא הצלחנו למצוא מידע כלשהו על המאיירת המוכשרת, ונשמח אם מי מן הקוראים יעזור להוציאה מאלמוניותה):

לאחר שנדמה היה כי דם המכבים 'יצא מהאופנה' בשנים האחרונות חזר הפרח והופיע באתרי הנצחה שונים. כך למשל בעיר יהוד עוטר קיר ההנצחה לנופלים בדם המכבים:

צילום: עמי זהבי

בשנת 2019 הוקמה  עמותת דם המכבים', שעבורם מגדלים את הפרחים במשתלת צמחי הבר 'זרעים מציון' בכרם מהר"ל. אחת ממטרות הפרויקט היא להביא לכך שכל אזרחי המדינה יענדו פרחי דם המכבים ביום הזיכרון. לעמותה יש גם דף פייסבוק שמוקדש כולו לנושא.

פרחי דם המכבים במשתלת זרעים מציון (פייסבוק)

כפרח זיכרון לנופלים, דם המכבים 'התחרה' תמיד עם הכלניות והפרגים, וראינו זאת לעיל גם בשירה ובאמנות. מרחבי הכלניות האדומות, שמכסים את שדות מערב הנגב מדי חורף, הפכו מזה שנים רבות יעד אהוב לטיולים, שגם שווק בפרסומת כ'דרום אדום'. הצימוד הזה הפך טרגי בשמחת תורה תשפ"ד ומכאן ואילך יהיה מזוהה עם הזיכרון לאלפי הנרצחים, הפצועים והשבויים שנפגעו באותו יום מר ונמהר.

נסיים בכמה תמונות של אמנות שנוצרה בעקבות אירועי השבת השחורה.

לקראת יום השלושים הגתה יפה סולומון ממתנ"ס מיתר את הרעיון לייצור המוני של כלניות קרמיקה אשר תוצבנה במוקדי הזיכרון של המרחב הפגוע. היא העלתה את תוכניתה בקבוצת פייסבוק ייעודית – 'כלניות לפני הגשם', ותוך ימים אחדים כבר הצטרפו למיזם אלפי קרמיקאים ותלמידיהם, נשים וגברים, מכל רחבי הארץ. קבוצת הכלניות הראשונה הוצבה ב-29 בנובמבר 2023 בנקודת השפל הישראלית, המקום הנמוך ביותר בעולם – חוף ים המלח.

בחורבות קיבוץ בארי נשתלו כלניות קרמיקה:

כלניות בבארי (צילום: שי כרמי)

גם בבית יד לַבּנים הדרוזים בדלית אל-כרמל נחנך מיצב כלניות שהכינו אמנית הקרמיקה ריקי מנור ותלמידיה, תחת הכותרת 'ואהבת לרעך כמוך':

צילום: ריקי מנור

עבודת רקמה של דליה הוך מוצגת בסדרת הפוסטים 'על אמנות ומלחמה' שנמצאת בבלוג 'שלולית – בלוג שכולו אמנות' של שולמית וינשטיין-ישראל. בעבודה תוארה פריצת גדר הגבול מכיוון עזה והיא מלווה בציטוט מפורסם משירו של מרדכי גֶּבִּירְטִיג 'העיירה בוערת' (1938): 'שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כֻּלָּה' (תרגום אברהם לוינסון). כל אחד מיישובי 'העוטף' שהיה לאתר רצח (כולל אתר 'נובה') הוזכר בשמו וסומן בפרח אדום. הקישור לאימי השואה עולה מאליו.

צילום: דליה הוך

גם עדנה זמיר הביעה את כאבה בציור (אקריליק ופחם על קנבס) פרח כלנית אדום על פרצוף של נרצח הזועק  'די!' 

צילום: עדנה זמיר; בלוג שלולית

וממש לפני ראש השנה החלו ב'זריעת' אתר הרצח 'נובה' באלפי כלניות קרמיקה:

מיצב הכלניות באתר נובה (דף הפייסבוק של כלניות לפני הגשם)

ולסיום, האמנית זוכת פרס ישראל מיכל רובנר הציגה בחודש מארס בגלריה Pace בניו יורק תערוכה בשם 'פרגים (Poppies). כשלושים מפגינים פרו-פלסטינים הפריעו לפתיחת התערוכה בטיעון שהפרגים אופייניים לאדמת פלסטין ואסור לאמנית לנכס לעצמה את הפרח הזה (למותר לציין שאלו דברי הבל ותפוצת מיני הפרג האדומים היא כלל עולמית). בכתבה ב-Ynet צוטטה רובנר:

הפרגים האלה מבחינתי מאוד מהדהדים את האסון שעברנו, את האלימות – את היופי אבל גם את אובדן היופי. יש בתערוכה שדה שנראה יפה לרגע אחד, ורגע אחר נראה כמו שדה קטל. זה כל המתח בין משהו שיש בו יופי וחיים לבין אֵבל ואסון והאש והאפר.  

עבור רוב אומות העולם הפרחים האדומים הם זיכרון עמום למלחמות רחוקות והפנמת הלקח שמחיר המלחמה תמיד יהיה גדול יותר ממחיר השלום. עבורנו, הפרחים האדומים הם תזכורת יומיומית... 

לעיון נוסף 

עמית נאור, 'דם המכבים עוד נוזל בעורקיכם: כיצד הפך הפרח הקטן לסמל יום הזיכרון?', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 21 באפריל 2020

נחום אבניאל, 'איך הפך דם המכבים לסמל של יום הזיכרון?', כאן סקרנים, 3 במאי 2022

נעמי מאירי-דן, 'דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל: על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית', אתר בצלאל, 29 באוקטובר 2023

______________________________________

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל    zehavim1@netvision.net.il

מעורב ירושלמי: ארנונה הילס, ברוקלין, מאתיים ח"י, בולים, קירות בתלפיות

א. ירושלים הילס סביב לה

צילום: טובה הרצל

בארנונה הילס – פרויקט קבלני של המצאת שכונה חדשה – מוכרים פנטהאוזים פרימיום במפלס אחד!

מוזר שלא יכלו למצוא תחליף לועזי ל'מפלס אחד', מה רע ב'ואן פְלוֹר' או 'ואן לֶוֶול'?

ב. ברוקלין, סניף ירושלים 

תדע כל עיר את מקומה בשרשרת המזון והפיקוד!

חנות של נעליים מיובאות מאמריקה (כנראה מברוקלין) ברחוב מלאכי בשכונת גאולה.

צילום: טובה הרצל

ג. מאתיים פעמים ח"י

צילום: טובה הרצל

שלט אזהרה בשכונת גאולה.

מאיפה בא להם בעיריית ירושלים המספר 'עד 3,600 ש"ח' דווקא?

ניחוש מושכל: זה מתחלק בח"י... 

ד. טעם של פעם

ובפינת הנוסטלגיה: האגודת הבולאית הירושלמית... 

צילום: ברוך גיאן

מישהו יודע מה קורה במועדון הפיקוויקים הזה?

ה. קירות בתלפיות

צילום: דוד אסף

ברחובות פועלי צדק ויד חרוצים שבאזור התעשייה של תלפיות יש מבני תעשייה ישנים, מרופטים ודי מכוערים. בעירייה החליטו לנסות וליפותם, וציירים המתמחים בציורי קיר, יש אומרים שהגיעו מברזיל, התגייסו למטרה נעלה זו. 

זאב קינן, מנכ"ל הוצאת הספרים 'מוסד ביאליק', השוכנת כבוד באחד המבנים הללו, צילם עבורנו דוגמאות מן הקירות החדשים והתוצאה משובבת עין.

צילומים: זאב קינן

מה עושה טייס גרמני על בול ישראלי?

מאת דב גביש

לפני כשבעה חודשים, ב-21 ביוני 2016, הנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל בול לציון מלֹאת מאה שנה ללוחמה האווירית מעל שמיה של ארץ ישראל. במהלך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1915) השתתפו בקרבות בארץ חמש טייסות גרמניות – ארבע פרוסיות ואחת בווארית. הן לא היו הטייסות הראשונות במערכה האווירית כאן, אבל הן הנציחו את נוכחותן בתיעוד מרהיב של נוף הארץ, שצולם מהאוויר שנים ספורות בלבד לאחר המראת המטוס הראשון בכלל. בד בבד עם מילוי משימותיהם תמך סגל הטייסות הגרמניות בתושבים המקומיים ונהג בהם בכבוד. כך נהגו אנשי הטייסת הפרוסית, שנסוגה לצמח ומפקדתה 'התנחלה' בדגניה, וכך נהגו אנשי הטייסת הבווארית שפלשו למרחביה ומפקדם, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ, זכה להנצחה בבול הישראלי.

בימי מלחמת העולם הראשונה שירתו אנשי סגל יהודים בחיל האוויר הגרמני בארץ, בעיקר בתחום הרפואה, והיו בהם גם טייסים (טייסים יהודיים שירתו בחיל האוויר הגרמני גם בחזית המערבית, באירופה). אז מה הסיבה להצגת טייס זר? אולי מפני שטייס מסוים זה שירת בארץ ותמך ללא סייג בשכניו היהודים. ואכן, בדף ההסבר שנלווה להוצאת הבול מסופר על הטייסת הבווארית ש'התארחה' במרחביה בשנת המלחמה האחרונה, ועל 'מעטפת היום הראשון' להופעת הבול הודפס צילום של האסם בחוות הקואופרציה, שהוקמה בראשית 1912 במרחביה ופעלה בה עד 1918. 

הטייסות הגרמניות, ששוגרו לעזרת הטורקים, הוצבו בדרום הארץ. הטייסת הבווארית חנכה את השדה הראשון שיועד לה ב-15 באוקטובר 1917, סמוך לכפר עיראק אל-מנשייה (היום בתחומיה של קריית גת), כשבועיים לפני כיבוש באר שבע על ידי האוסטרלים. ב-7 בנובמבר 1917, ביום בו נכבשה עזה, נסוגו כל הטייסות הגרמניות צפונה. הטייסת הבווארית קרטעה אל נחל שורק, ודילגה צפונה, עד שהגיעהּ ב-12 בנובמבר לצומת התקשורת בעפולה. הטייסת פרסה את מתקניה לרגלי החווה החקלאית מרחביה, מקום מושבם של חלוצי ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל.

דִּירי המטוסים הגרמנים על רקע חוות מרחביה וגבעת המורה

כאמור, ב-1912 הוקמו במרחביה מבני הקבע של 'הקואופרציה', בתבנית של חווה גרמנית פרי תכנונו של האדריכל היהודי-גרמני אלכסנדר בֶּרוַולד ובהתאם להשקפתו הסוציאליסטית-ציונית של הכלכלן והסוציולוג  פרנץ אופנהיימר. ב-16 בנובמבר 1917, כשהגיעה הטייסת הבווארית לצומת עפולה, פלשה מפקדתה לחוות מרחביה, ומפקד הטייסת, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ (Franz Walz), מצא בה אווירה גרמנית כלבבו. הגרמנים אמנם הצרו את מרחב חייהם של המתיישבים היהודים, אך התפעמו מרוחם החלוצית, מהשכלתם הרחבה, מתרבותם, ומאורח חייהם העמלני. כך נרקמה מערכת יחסים איתנה בין המתיישבים לבין הגרמנים, שמצדם פרסו עליהם את חסותם והשרו עליהם ביטחון מפני הצקות התורכים והשכנים הערבים. באחד המקרים אף איימו הגרמנים כי יפציצו מהאוויר את כפר סולם (שונם) השכן, שתושביו התנכלו לחלוצי מרחביה. את שולמית סלוצקי, הילדה הראשונה שנולדה בחווה, הם הטיסו בשמי העמק, ובאחת המסיבות שנערכו בהשתתפות סגל הטייסת, הודה ואלץ ואמר: 'אני רואה לראשונה יהודי חדש, אשר אני מרכין את ראשי בפניו'.

בעקבות ניצחונו של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי בקרב מגידו (25-19 בספטמבר 1918), בא הקץ לשליטה העות'מנית בארץ ישראל ולמעורבות הגרמנית במלחמה. הגרמנים נסוגו, והטייסת הבווארית גם היא נטשה את המקום בחיפזון. ואלץ הבין את משמעותה של הפקרת החווה ואנשיה לחסדי שכניהם הפורעים, והציע למתיישבים היהודים את עזרתו בפינויים, לבל ייפגעו בקרבות הצפויים באזור עפולה. אנשי מרחביה דחו את המחווה והעדיפו להשאר במקומם. ואלץ ציידם בנשק ואת פקודיו פינה לנצרת, בית שאן וצמח בדרכם לדמשק. בלחץ הנסיבות ואלץ נשאר במקום בראש מאסף עורפי, המריא עם שחר לטיסת תצפית וכאשר נחת מצא בשדה חיילים בריטים שהמתינו לו. כמפקד אמיץ, שעוטר על ידי הגרמנים והטורקים כאחד, נודע שמעו של ואלץ בייחסו האדיב לשבויים. קצין אוסטרלי, נושא דגל לבן, המליץ בפניו להיכנע ללא קרב, לבל ייפגעו הוא וקומץ אנשיו בהתגוננות חסרת סיכוי. ואלץ נענה לדרישה. הסופר יוסף חיים ברנר, שנקלע אז למרחביה ללינת לילה בדרכו לדגניה, כתב סיפור קצר בשם 'הגאולה והתמורה', ובו תיאר את ואלץ ואנשיו, שהניחו את נשקם והלכו בשבי. הפרשים ההודים ש'כבשו' את מרחביה בסערה ולא ידעו מי הוא מי, שבו גם את כל הגברים ששהו בחווה, שנחשדו בטעות לגרמנים. בין ההולכים בשבי, למשך יום אחד, היו גם ברנר ויוסף בוסל איש דגניה (על פרשה זו כתבתי, עם רעייתי חיה, בספרנו טייס אנגלי על כנפי ברנר: עוולה במלחמת העולם הראשונה, כרמל, 2015).

בזכות כל אלה הונפק הבול והוכן דף הסבר שאינו מותיר ספק בדבר זהותו של מפקד הטייסת הבווארית שדמותו הוטבעה על הבול. המעצב המוכשר רונן גולדברג נטל צילום שבו נראה ואלץ במדיו, שינה במקצת את פרצופו ויציבתו, צידודו ורקעו, החליף את מגפיו, העלים את הצלב שבצילום המקורי, ובשובל הבול הביא תג של טייס פרוסי (אף על פי שטייס בווארי וסֶמֶל פרוסי לא ממש הולכים יחד...). 

מפקד הטייסת הבווארית פראנץ יוזף ואלץ במנחת המטוסים בעמק יזרעאל

הנה קיצור תולדות חייו של ואלץ: הוא נולד ב-1885, ובשנת 1905, בהיותו בן עשרים, התנדב לשרת בחיל הרגלים הבווארי. הוא למד לטוס, ובמלחמת העולם הראשונה פיקד על טייסות גרמניות בחזית המערבית באירופה, רשם לזכותו הפלות מטוסים וגם פציעה. קידומו נבלם ובאוגוסט 1917 הוצב לפקד על הטייסת הבווארית בארץ ישראל. עם נפילתו בשבי, במרחביה, ב-20 בספטמבר 1918, נכלא במצרים ושוחרר ב-30 בנובמבר 1919. כעבור חודשיים, ב-31 בינואר 1920, הוא הצטרף לטייסת המשטרה הבווארית. במארס 1927 חבר למסעו הרביעי באסיה המרכזית של הגיאוגרף השבדי סוון הֶדין, אוהד מושבע של גרמניה בשתי מלחמות העולם ויקיר הנאצים בעלותם לשלטון. ואלץ שב ב-1929 לטייסת המשטרה, וב-1934 חזר והתגייס לחיל האוויר הגרמני. הוא עלה בדרגות וסיים את מלחמת העולם השנייה כמפקד שדה תעופה גרמני בשלזיה, בקרבת ברסלאו (היום וורוצלב שבפולין). הוא נפל בשבי הרוסים ומת בכלאו בדצמבר 1945.

כמובן שאין זה נכון להדביק תווית של גנאי לכל איש צבא גרמני, שרבים מהם הסתייגו מהנאציזם. אבל האם לא היה מקום לערוך תחקיר היסטורי ממצה יותר על עברו של ואלץ עוד קודם שהונפק הבול הישראלי ועליו דמותו של מי ששירת בלופטוואפה הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, במרחק של פחות מרבע שעה טיסה ממחנה המוות אושוויץ? 

___________________________________________________

ד"ר דב גביש הוא גיאוגרף ועוסק במחקר צילומי האוויר הראשונים של ארץ ישראל ובהיסטוריה הצבאית שלה.


בעלי התוספות

בולים זהים להנצחת מלחמת העולם הראשונה שהוציאו שירותי הדואר בישראל ובאוסטרליה בשנת 2013

כתב אבי נבון מקיבוץ להב:

דב גביש חשף את זהותו של הטייס המצוייר על הבול. אני מבקש להתוודות: אני אשם בכל...  

כפעיל בעמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, חשבתי שציון מאה שנה למלחמה זו בארצנו ראוי להנצחה גם בתחום הבולאות. לאחר שדואר ישראל ודואר אוסטרליה הוציאו במשותף, כבר ב-2013, בול זהה, שהראה פרש אוסטרלי בהסתערות על באר שבע, שלחתי ב-25 בנובמבר 2013 ל'שירות הבולאי' הצעה מפורטת ולא שגרתית בשם הנהלת העמותה. הרעיון היה להנפיק סדרה של ארבעה בולים, והיות שהמלחמה השתרעה על פני ארבע שנים, הצעתי להפיקם בקצב של אחד בשנה, וכך לציין מלאת מאה שנה לאירועי מפתח במלחמה:  

1915 – חייל טורקי על רקע קטר ותחנת רכבת. מחווה לטורקיה ולאספני בולי תחבורה. 

1916 – טייס גרמני על רקע מטוס במנחת מרחביה. מחווה ל'מעופפים', לגרמניה ולאספני בולי תעופה. 

1917 – חייל בריטי, או גנרל אלנבי, על רקע טקס הכניעה בכניסה לשער יפו בירושלים. מחווה לבריטניה ולירושלים. 

1918 – פרש הודי מסתער מול עמדת תותחים על הכרמל. מחווה להודו ולחיפה.

הצעתי התקבלה וכמתחייב זכתה גם לאישור הממשלה. המשימה עברה למעצב, שנתן ביטוי גרפי לרעיון המילולי. הצילומים נאספו ממקורות שונים ומארכיונים בארץ ובחו"ל. לא נראה לי שהמעצב נתן דעתו לדמות בצילום שקיבל מידינו, מי הוא ומה קורות חייו. היה חשוב לו לבטא את הנושא באמצעות מראה אופייני, מה גם שהנתונים המקוריים שונו בציור. בנוסף לבול יש להפיק גם שובל, מעטפת יום ההופעה, עלון הסבר וחותמת – כל אלו נעשו על ידי אלה שמקצועם בכך, וגם בכך היה לי חלק, כחבר העמותה, לוודא שלא ייבחר ציור שאיננו מתאים. לדעתי, יש לברך את דואר ישראל על הנפקת סדרה זו, שמביאה עניין והערכה בארצות שונות וגם אצלנו.

עד עתה הופקו שני בולים, כמתוכנן. שני האחרים יופיעו בשנתיים הקרובות והם עדיין חסויים. יש הטוענים כי החייל הטורקי על הבול שראה אור בשנת 2015 צויר על פי צילום של הקצין משה שרתוק...

מקור: התאחדות בולאי ישראל