מעורב ירושלמי: ארנונה הילס, ברוקלין, מאתיים ח"י, בולים, קירות בתלפיות

א. ירושלים הילס סביב לה

צילום: טובה הרצל

בארנונה הילס – פרויקט קבלני של המצאת שכונה חדשה – מוכרים פנטהאוזים פרימיום במפלס אחד!

מוזר שלא יכלו למצוא תחליף לועזי ל'מפלס אחד', מה רע ב'ואן פְלוֹר' או 'ואן לֶוֶול'?

ב. ברוקלין, סניף ירושלים 

תדע כל עיר את מקומה בשרשרת המזון והפיקוד!

חנות של נעליים מיובאות מאמריקה (כנראה מברוקלין) ברחוב מלאכי בשכונת גאולה.

צילום: טובה הרצל

ג. מאתיים פעמים ח"י

צילום: טובה הרצל

שלט אזהרה בשכונת גאולה.

מאיפה בא להם בעיריית ירושלים המספר 'עד 3,600 ש"ח' דווקא?

ניחוש מושכל: זה מתחלק בח"י... 

ד. טעם של פעם

ובפינת הנוסטלגיה: האגודת הבולאית הירושלמית... 

צילום: ברוך גיאן

מישהו יודע מה קורה במועדון הפיקוויקים הזה?

ה. קירות בתלפיות

צילום: דוד אסף

ברחובות פועלי צדק ויד חרוצים שבאזור התעשייה של תלפיות יש מבני תעשייה ישנים, מרופטים ודי מכוערים. בעירייה החליטו לנסות וליפותם, וציירים המתמחים בציורי קיר, יש אומרים שהגיעו מברזיל, התגייסו למטרה נעלה זו. 

זאב קינן, מנכ"ל הוצאת הספרים 'מוסד ביאליק', השוכנת כבוד באחד המבנים הללו, צילם עבורנו דוגמאות מן הקירות החדשים והתוצאה משובבת עין.

צילומים: זאב קינן

'אחר הפוגרום בתלפיות': ש"י עגנון ומאורעות תרפ"ט

מישל קישקה, קיבוץ בארי: דרום אדום (זיכרון עוטף)

אמר העורך:

אנו כבר בשבוע החמישי למלחמת עזה, וככל שהזמן נמשך ברור כי מלחמה זו מתחלקת לפי שעה לשני חלקים מובחנים: יום שבת, ה-7 באוקטובר; מ-8 באוקטובר ואילך. ביום הראשון הופתעה מדינת ישראל, הושפלה עד עפר וספגה את המכה הקשה והכואבת ביותר בתולדותיה – זהו בלי ספק יום היסטורי העומד בפני עצמו ואף זכה כבר לכינוי 'השבת השחורה' (מקורו של כינוי זה, להבדיל, ב'שבת שחורה' אחרת, 29 ביוני 1946, שבה הטילו הבריטים עוצר על ערים וקיבוצים, חיפשו נשק ואסרו את מנהיגי היישוב). רק בחלוף מספר רב של שעות התעשתו מפקדי צה"ל ולקראת הצהריים החלו חיילינו בחילוץ הנצורים ובטיהור יישובי מערב הנגב מהפולשים הרוצחים. מ-8 באוקטובר ואילך, למרות שנותרו עדיין מחבלים רבים בשטחנו וירי הטילים נמשך בכל עוזו, אפשר לדבר על שלב חדש. בשלב זה מכונת המלחמה הצה"לית חזרה לכשירותה והחלה להשיב מלחמה שערה תוך כדי גיוס מילואים נרחב ומהיר. בד בבד ארגוני החברה האזרחית ומאות אלפי מתנדבים בכל רחבי הארץ נכנסו במהירות למקומות שבהם הממשלה הכושלת התגלתה בחדלונה.

בימים הראשונים, תחת ההלם ממספרי ההרוגים והחטופים והזעזוע מגילויי הברבריות הברוטלית של רוצחי החמאס, נשמעו בשיח הציבורי והתקשורתי השוואות מופרכות לשואה, ולחילופין למלחמת העצמאות או למלחמת יום כיפור. ההשוואות האלה מיותרות שכן הן מרדדות את אופיו המיוחד של כל אירוע. שלא כמו בשואה, מדינת ישראל מסוגלת להגן על תושביה, בלי קשר לעובדה שהיא הופתעה. על השוני בהיקף התופעה, מבחינה מספרית או טריטוריאלית, אין בכלל מה לדבר; שלא כמו מלחמת העצמאות – קיומה של המדינה ועוצמתה הצבאית אינם מוטלים בספק ובוודאי שאין מדובר ב'מעטים מול רבים'; ושלא כמחדל יום כיפור – כאן נמשכו ההפתעה וההלם שבעקבותיה יום אחד בלבד. במלחמת יום כיפור רוב ההרוגים היו חיילים, בעוד שבשבת השחורה רוב מוחלט של ההרוגים היו אזרחים שנרצחו במהלך השעות הראשונות של בוקר ה-7 באוקטובר. מכאן ואילך עבר כובד המשקל למערכה הצבאית שצה"ל מנהל, בינתיים בהצלחה רבה, ובהתאם רוב האבדות הן של חיילים.

אבל בהחלט יש מקום, לדעתי, להשוות את אירועי השבת השחורה למאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) – 'שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי', כהגדרתו של הלל כהן. 'המאורעות' נמשכו כשבוע במקומות רבים בארץ, עד שדוכאו בידי הצבא הבריטי. גם שם, מעבר לקונפליקט הלאומי (יהודים-ערבים תחת משטר המנדט) ולרצחנות (נהרגו אז ב-130 יהודים), היו היבטים ברבריים וברוטליים, של רצח חסר הבחנה (כולל ילדים), בגידת שכנים (לצד מקרים לא מועטים של הצלה), הרס בתים ורכוש, שריפה ביזה ומלקוח.

המאמר שלהלן מאיר פינה אחת קטנה, ואפילו שולית, באירועים האלימים שהיו אז בירושלים, ואלמלא מדובר היה בסופר ש"י עגנון, אולי לא היינו נותנים דעתנו למקרה זה, שכן צרות אחרונות משכחות את הראשונות... 

*

עגנון על רקע ספרייתו (בית עגנון)

מאת דותן גורן  

וכך העיד יצחק בן צבי, חבר הנהלת הוועד הלאומי והנהלת עיריית ירושלים ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל, על ההתקפה הערבית על שכונת תלפיות בראשית מאורעות תרפ"ט (25-23 באוגוסט 1929): 

[ביום ראשון, 25 באוגוסט 1929,] בשעה שלוש וחצי [לפנות בוקר] שבנו מהלוויה. באתי לוועד העיר. כאן הגיעו הידיעות על דבר תלפיות. עוד מלפני הלוויה לא חדלו מלטלפן בדבר עזרה תכופה. אנחנו דרשנו עזרה מן המשטרה. העזרה באה אחרי חצות, אולם במקום להגן על השכונה, השתמשה המשטרה האנגלית באמצעי יותר קל ופקדה על תושבי הבתים הקיצוניים לעזוב את בתיהם. לשוא התחננה קבוצת צעירים לעזוב אותם במקומותיהם [כדי] להגן על השכונה, שומע לא היה להם ... האיואקואציה [הפינוי] של הבתים הקיצוניים שימשה סיגנל [אות] לתוקפים לשוד. השעות שעברו מרגע עזיבת התושבים את מקומם עד אור הבוקר הספיקו לשודדים לעשות את מעשי השוד ב-18 בתים. ב-5 או ב-6 בבוקר בא מר עגנון וסיפר לי על הספריה והארכיון עם כתבי היד, יקרי המציאות שלו, שנשדדו באותו הלילה, לאחר שעזב את ביתו בגזרת המשטרה ('ימי הדמים בירושלים [מרשימותיו של עד ראיה]', דבר, 10 בינואר 1930).

שבוע לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, ביקרו 'בתלפיות השדודה' מספר קונסולים זרים. 'הם נכנסו כמעט לכל בית ובית והביעו את צערם על החורבן הקולטורי [התרבותי]' (דבר, 5 בספטמבר 1929). אחד מאותם הבתים בתלפיות היה ביתו של הסופר שמואל יוסף עגנון, שבו התגורר בשכירות בשנים 1929-1927 והיה בבעלות של דוד ירמנס (הבית עמד בשעתו ברחוב יחזקאל וכיום ברחוב קלוזנר 9).

על גורלה של ספרייתו של עגנון התפרסמה בימים הבאים הודעת הרגעה: 

דבר, 5 בספטמבר 1929

משהו על 'הארכיון הגדול לתולדות ארץ-ישראל', שאבד ורק מקצתו נותר, אפשר ללמוד מרשימה זו:

הארץ, 22 בנובמבר 1929

מרשימתו של אליעזר ריבלין 'חורבן הספר' (מאזנים, א / כו, תרפ"ט, עמ' 18)  עולה כי בהרס בית עגנון אבדו כ-3,000 מסמכים. הפורעים לא חסו על תכולת הבית, שדדו ושברו. 'כלי הבית וכו' מהם נשדדו, מהם שיברו השוללים, מהם לא נשתייר כלי שלם. כדרך שעשו השודדים ברוב בתי תלפיות כן עשו בביתו של עגנון. אצל האדריכל [פריץ] קורנברג [שתכנן את בית עגנון] נשרפו 1,200 ספרים גרמניים' (דבר, 5 בספטמבר 1929).

חדר עבודתו של עגנון לאחר פרעות תרפ"ט. על גב הצילום כתב עגנון 'חדרי אחר הפוגרום בתלפיות, תרפ"ט'
(ארכיון עגנון, הספרייה הלאומית)

בקיץ תרפ"ט (1929), מיד לאחר תשעה באב, נסעו רעייתו של עגנון אסתר וילדיהם אמונה וחמדת (שלום מרדכי) לקרוביהם בבת גלים בחיפה. ביום שישי שבו פרצו המאורעות (י"ז באב; 23 באוגוסט), כתב עגנון לבני משפחתו: 

הייתי רוצה לכתוב לכם הרבה אלא שבאמת אין מה לכתוב. הכל נוהג ברוך השם כשורה. אני עובד לפני הצהרים וישן בלילות. פעמים אני הולך אחר הצהרים לעיר וכשאני חוזר אני מצטער על שהלכתי מן הבית ... היום יש מעין תנועה בעיר בדבר הכותל המערבי. אבל אין שום פחד (אסתרליין יקירתי, 1983, עמ' 153-152).

היה זה רמז לבאות. בשבוע שקדם לכך צעדו בני הנוער הלאומי בתהלוכה לכותל בתשעה באב (15 באוגוסט 1929), וברקע הדהדו דבריו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שנאם בליל תשעה באב בחצר בית הכנסת 'ישורון' בירושלים:

בנו עצמנו תלוי גורלו של הכותל – אל לנו לשכוח אותו אף לרגע קל – תמיד נדאג לו ונזכרהו ואז אף אחד לא יעיז להוציא מידינו את השריד הקדוש ביותר לעם ישראל (דאר היום, 16 באוגוסט 1929). 

במאורעות תרפ"ט נבזז גם ביתו של קלוזנר, שכנו של עגנון בתלפיות. על היחסים בין השנים, שידעו עליות ובעיקר מורדות, אפשר לקרוא במאמריהם של אבנר הולצמן ויוסף סאקס שהתפרסמו בבלוג עונג שבת.

ביתו של יוסף קלוזנר בתלפיות לאחר שנבזז במאורעות תרפ"ט
מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית

לימים תיארה אמונה ירון, בתו של עגנון, את קורות השכונה באותם ימים ואת מצבו של אביה בימי המאורעות הראשונים: 

עוד באותו ליל שבת [23 באוגוסט] אספו את כל תושבי הרחוב שלנו שגבל עם אדמות הכפר הערבי צור בחר לבית [שאול] גורדון והעמידו שומרים לשמור את מבואות הבית. למחרת בשבת בבוקר אספו לשם גם את יתר תושבי השכונה. באותה שבת נהרג אחד מן השומרים ונפצעו כמה אזרחים ובאותה שבת העלו הערבים את בית קורנברג באש ואת ביתנו שדדו. למחרת השבת [25 באוגוסט] פינו את כל תושבי תלפיות והעבירום העירה. אבי יצא מתלפיות בנעלי בית ולקח עמו רק ילקוט ובו כתבי היד שלו. 

מיד עם בואו העירה הריץ אל אמי שני מברקים בזה אחר זה. בראשון כתב, אסתר בשום אופן אל תבואי ובשני שהגיע כעבור שעה כתב, אנחנו בשלום כתבי יד נצלים תשארי שם הדרך מסוכנת (אסתרליין יקירתי, הקדמה, עמ' י).

במאמרו 'שנת האפס: עגנון בתרפ"ט', הרחיב דן לאור את הדיבור על קורות עגנון בימי המאורעות והציג את השלכות האירועים שחווה הסופר על חייו ואת השפעתם על כתיבתו העתידית. כפי שעולה מעדותו של עגנון בגוף ראשון בספרו מעצמי אל עצמי, בימי המאורעות עצמם הוא לא גילה גבורה במעש או ברוח. כך למשל הוא דחה את בקשת מזכיר השכונה לסייע בשמירת השכונה, ואף עיכב את האוטובוס שפינה את תושביה כי לפתע נזכר, שעליו לשוב לביתו כדי לחלץ ממנו שני ילקוטים עם כתביו. עגנון לא היה לבדו. גם סופרים עבריים חשובים אחרים לא היו בארץ באותה עת או שנמנעו להתבטא בענייני השעה, כפי שעולה גם ממאמרה של זיוה שמיר 'קומה הבליגה! מאורעות תרפ"ט'.

חודש לאחר תום המאורעות פנה עגנון לעו"ד ד"ר דב (ברנרד) יוסף, כדי שייצגו מול ממשלת המנדט בתביעת פיצויים על הנזקים האישיים שנגרמו לתכולת דירתו בתלפיות. לאחרונה איתרתי  בארכיונו של ד"ר יוסף, השמור בארכיון המדינה, תיק מיוחד המוקדש לכך (מספרו: ISA-Privatecollections-DovJosef-000y31x). מלבד אזכורים ספורים לסוגיה זו במכתביו של עגנון, שנצררו בספר אסתרליין יקירתי, חומר ארכיוני זה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון ומעולם לא נוצל. יש בו מסמכים ייחודים מהתכתובת בין הממשל הבריטי לעגנון בתיווכו של דב יוסף, ואלה חושפים את הסופר באור שונה ומעשירים את הידוע על חייו האישיים.

הנה כמה דוגמאות מהתיק:

[4] עגנון לדב יוסף בעניין הנזקים שנגרמו לתכולת ביתו

לכבוד העורך דין ד"ר ברנרד יוסף

אדוני הנכבד, לצערי עלי להודיע לך שאחרי שסגרתי את דירתי (על ידי נגר מומחה) אחרי השוד השני שנעשה בדירתי בתלפיות מצאתי לדאבוני את הדלת מצד המרפסת שבורה ופתוחה. וכל יתר הפליטה שנשאר לי משתי הביזות הראשונות נעלמו. הנני מבקש מכ'[בודו] לשים לב לדבר הזה ולעשות כל מה שימצא כ' לנחוץ.

בכבוד גדול וברכת שנה טובה, וה' יגדור פרצות עמו

ש"י עגנון

כ"ו אלול תרפ"ט

 

[14] דב יוסף לעגנון על משלח ידו ומשכורתו השנתית

[26] תשובת עגנון לשאלתו של יוסף בעניין משלח ידו ומשכורתו 

חיפה בת גלים, ט' טבת תר"ץ

לכבוד האדון ד"ר יוסף, ירושלים

אדוני הנכבד,

מכתבו מיום 6 יאנואר ש.ז. [שנה זו] קבלתי רק היום יום 9 יאנואר באשמת הדואר כאן שמאחר למסור את המכתבים לבעליהם.

לתשובה על שתי שאלותיו:

א. מלאכתי מלאכת סופרים.

ב. אני מקבל מן המוציא לאור של כל כתבי סך 30£ לחודש; חוץ מזה אני מקבל כל חודש 15£ מירושת חותני ז"ל.

בכבוד גדול,

ש"י עגנון

 

[24] תכולת הבית של עגנון שניזוקה ונשדדה

4 כרים לספות; 1 מזרון משערות סוס; 1 כר לראש גדול משערות סוס; 4 מזרונים (kabok מכוסה צמר) כל א'[חד] 2 חלקים; 1 מטת ברזל; 5 כרים של ראש גדולים; 1 כר של [ראש] גדול; 1 שולחן מהגוני שבור לרסיסים; ארון [מהגוני] לבגדים [שבור לרסיסים]; ראי גדול של שולחן ופרופילים שבורים; הובלה ואריזה מגרמניה של כל החפצים; נזק בספרים; [נזק] בארכיון; [נזק] בשולחן הכתיבה (עמוד) שבור למעלה ולמטה; בגדים, לבנים, וכל צרכי גופו של מר עגנון; ... של גב' עגנון; ... של 2 הילדים; לבני מטות, שולחן ומגבות; כסף מזומן 4,000; כרטיסי נסיעה ירושלים-תלפיות 300

[סך הכול] 1,116.030 

[43] אסתר עגנון לדב יוסף בעניין קבלת הפיצויים

לכבוד הד"ר ברנרד יוסף, ירושלים

א.נ.

שלחתי לכ'[בודו] את יפוי הכח של ה'[אדון] עגנון עם מכתב ממנו שבו הוא מבקש לשלוח לי את כסף הפצויים.

למה לא קבלתי לא את הכסף ולא תשובה?

בכבוד רב,

אסתר עגנון

[46] דב יוסף לאסתר עגנון סיכום קבלת הפיצויים בניכוי שכרו

______________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

תודה לרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל המחקר בבית עגנון, על סיועו

סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

שכונת כרם אברהם בירושלים בהיבנותה, 1935 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת שמריה גרשוני

א. כרטיסיות מפקד התושבים, 1947

גם מסמכים מצהיבים ומשמימים מאי-אז, יכולים לספר סיפור מרתק. כאלה הם כמה מסמכים הטמונים בכרטיסיות מפקד התושבים היהודים, שנערך בירושלים בשנת תש"ז (1947) ביוזמת 'כנסת ישראל: ועד הקהילה העברית ירושלים' (הנהגת יהודי ירושלים קודם להקמת המדינה). כרטיסיות אלה, הסרוקות בארכיון המדינה וניתן לצפות בהן בקלות, לוקחות אותנו היישר לספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (ירושלים 2002 ומהדורות רבות אחר כך) ויש בהן להאיר פינות קטנות בו. 

המסמך הראשון נלקח מכרטיסיית מרשם האוכלוסין שנערך בשכונות כרם אברהם וגאולה (עמ' 69), ובו נרשמה משפחת קלוּזנר (כך!) מרחוב עמוס 18 שבשכונת כרם אברהם. בדירה בת שני החדרים, כך צוין, מתגוררים 'ראש המשפחה' יהודה אריה בן אלקסנדר (כך!) קלוּזנר, 'אישתו' רבקה בת נפתלי, והילד עמוס בן השמונה.

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה יותר

יודעי קורותיו של עמוס עוז ודאי יופתעו ששמה של האם הוא 'רבקה' והלא שמה היה פניה! אך על תמיהה זו ענה עוז עצמו כאשר ציין בספרו 'אינני יודע איך ומתי והיכן פגש אריה קלוזנר את פניָה מוסמן שנרשמה כאן [באוניברסיטה העברית] בשמה העברי, רבקה' (עמ' 163).

ועוד צוין בכרטיס שֵׁם בית הספר שאליו הלך עמוס. בעמוּדה 'באיזה בי"ס לומד כעת', נרשם 'בית הילד'. נדמה שאנו מכירים את בית הספר הזה היטב, שכן הוא מתואר בהרחבה בפרק לז בספר. אך מתברר שעוז המבוגר לא דייק פורתא ובספרו קרא לבית ספר מאולתר זה בשם 'מולדת הילד' (עמ' 320, ושוב בעמ' 342, 351). אז 'בית' או 'מולדת'?

קשה להאמין שיהודה אריה קלוזנר, אביו הדייקן של עוז, ישכח את שמו הנכון של בית הספר אליו שלח את בנו יחידו, ונראה שממרחק השנים נשכח השם הנכון. עוז כתב בספרו כי ב'בית הילד' פעלו רק שתי כיתות. בכיתה א' לימדה איזבלה נחליאלי, 'בעלת בית הספר', שהייתה גם 'מנהלת, מחסנאית, גזברית, רכזת תכניות לימוד, רס"ר משמעת, אחות בית הספר, שרתת, שוטפת רצפות, מחנכת של כיתה א' ומורתנו לכל המקצועות' (עמ' 320), ובכיתה ב' – השנה שבה נרשם המסמך – הייתה זו 'מורה-זלדה', מי שנודעה לימים כמשוררת 'זלדה', ולה הקדיש עוז את פרקים לח-לט בספר. 

'מורה-זלדה', 1938 (ויקיפדיה)

דמות אחרת שעליה כתב עוז בהרחבה בלגלוג קל ובאהבה מסותרה היא פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של אביו 'המתאבק בעפר רגליו של הדוד יוסף' (עמ' 295). בפרקים ט-יא תיאר עוז את 'הדוד יוסף' הנערץ ואת הדודה ציפורה אשתו, אשר דאגה לו במסירות. 

ציפורה ויוסף קלוזנר, 1940 (אישי רחוב)

במסמך נוסף של מפקד תש"ז, שנערך בשכונות זכרון יוסף, שבת צדק, תלפיות וארנונה נרשם קלוזנר (ושוב עם הניקוד קלוּזנר) 'אלמן', שכן כשנתיים קודם לכן, בסיון תש"ה, נפטרה רעייתו ציפורה לבית ווירניק. לבני הזוג לא היו צאצאים, והם גם לא נקברו זה לצד זו, מפני ש'הר הזיתים, שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר ובמדרונו ביקש גם הוא [הדוד יוסף] להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן' (עמ' 85).

יוסף קלוזנר לא גר לבדו. בכרטסת (עמ' 80) נרשמו שני דיירים נוספים בביתו שבתלפיות:  חיה אליצדק (נשואה) ובנה אריאל, שלמד באותה עת בגימנסיה העברית בירושלים. 

חיה אליצדק (1993-1900) הייתה רעיית אחיו הצעיר של קלוזנר, העיתונאי הרוויזיוניסט בצלאל אליצדק (1973-1884). לאחר מות ציפורה הוחלט שחיה 'תעבור בהסכמת בעלה להתגורר עם הדוד יוסף ("מפני שהוא הלוא ילך לאיבוד, הוא אינו מסוגל אפילו למזוג לעצמו בכוחות עצמו כוס חלב, או להתיר את עניבתו בערב")' (עמ' 68; על רפיונו זה של קלוזנר ראו גם בעמ' 75-74). 

ייתכן שצירופו של אריאל בן ה-17 למגורים בבית קלוזנר נועד למנוע רכילות ולזות שפתיים באשר למניעיה של אמו. השערה מרחיקת לכת יותר תסביר זאת ברצון למנוע 'ייחוד' – איסור התייחדות של גבר עם אשה שאינה אשתו. אף שקלוזנר היה רחוק מאדיקות ('אצל הפרופסור קלוזנר אסור היה לעשן לפני צאת השבת, אף כי השבת לא תמיד מנעה מן הדוד יוסף לשקוד על מאמריו' – עמ' 63), יתכן שדרישה זו הגיעה מצד חיה אליצדק (אחותו של לוין קיפניס), שגדלה בבית דתי, או מצד בעלה-אחיו.

חיה אליצדק (זיכרונותיה של סבתא חיה, ירון גולן, תשס"ו; תודה לציונה קיפניס)

במפקד (עמ' 46) נרשם גם שכנו המפורסם של קלוזנר ובעל דבבו, הלא הוא הסופר ש"י עגנון. 'צינת נימוסין ארקטית נשבה לרגע בסמטה אם אירע ונפגשו שניהם, הפרופסור קלוזנר והאדון עגנון, מגביהים מעט את מגבעותיהם, מחווים זה לזה קידה קלה, ודאי מעומק לבם היו מאחלים זה לזה בלחש שִׁכחת עולם בקרקעית תהום הנשייה' (עמ' 48). 

ביתו המבודד של עגנון לא היה עדיין ברחוב שנשא שֵׁם  – וכמובן שהשם 'רחוב קלוזנר' ניתן שנים רבות אחר כך – ולכן סומן כ'בית עגנון שמואל יוסף':

נחזור לקלוזנר.

אחרי פטירתו בשנת תשי"ט (1958), קיבלה חיה אליצדק את ההכנסות מהקרן שהקים בחייו, 'מאחר והיא טיפלה במנוח במשך שנים, ביחוד לאחר פטירת אשתו' ('קוימה צוואת פרופ' קלוזנר ז"ל', חרות, 1 ביולי 1959, עמ' 4). לאחר תקופה ארוכה של מגורים משותפים הספידה אליצדק את קלוזנר ברשימה מרתקת, שהקדימה את תיאוריו של עמוס עוז בשנים רבות ('הפרופסור קלוזנר כאיש שיחה', חרות, 27 בנובמבר 1959, עמ' 3). 

מצבתו של יוסף קלוזנר בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

זמן קצר לאחר מרשם האוכולוסין, נאלצו קלוזנר וחיה אליצדק לעזוב את הבית שבשכונת תלפיות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית 'החלוקה', בכ"ט בנובמבר 1947, פתחו הערבים במתקפה כללית על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. 'הדוד יוסף בכבודו ובעצמו – הפרופסור קלוזנר – ועמו גיסתו אשת אחיו חיה אליצדק: שניהם הצליחו להימלט כמעט ברגע האחרון משכונת תלפיות המנותקת והמותקפת ... ואילו בנה היחיד של חיה אליצדק, אריאל, התגייס ונלחם על הגנת שכונת תלפיות' (עמ' 408). אריאל היה בנם היחיד של חיה ובצלאל אליצדק. כיאה לצאצא של משפחה ספרותית משך גם הוא בעט סופרים וכבר בגיל 16 החל לפרסם סיפורים בעיתונות (סיפורו הראשון, 'בחזרה מן החזית', התפרסם בהעולם, 8 בנובמבר 1945, עמ' 86-85). לימים פרסם רומן המתבסס על חוויותיו במלחמת העצמאות (חרב כי תצמא: ספור מימי מלחמת ירושלים, אחיאסף, 1953; בעמ' 408 בסיפור על אהבה וחושך שגה עוז ברישום שנת ההדפסה).

בפרק זיכרונות שפרסמה חיה אליצדק לאחר מותו של קלוזנר ('אהבתו הגדולה של הפרופסור קלוזנר לירושלים', חרות, 6 בנובמבר 1959) סיפרה על המקלט הזמני שנמצא להם בימי המלחמה ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, בבית האחיין יהודה אריה ורעייתו, 'המארחת הנחמדה הגברת רבקה (כך!) ז"ל'. 'הגבר הצעיר במשפחה', הלא הוא אביו של עמוס עוז, שהיה אז בן 38, העיד על עצמו בהומור כי הגיע לדרגת 'חוטב עצים ושואב מים מומחה':

לאחר הקמת המדינה קיבלו קלוזנר ואליצדק דירה זמנית לגור בה עד שיוכלו לחזור לבית בתלפיות, שכן השכונה עדיין הופגזה תדירות על ידי הליגיון הירדני. אליצדק סיפרה על דאגתו הרבה של קלוזנר לספרים שהשאיר בביתו הנטוש:

הדירה, בת שני חדרים עם מטבח משותף שקיבלנו אותה לדיור, הייתה אחת מהדירות שפונתה על ידי החיילים האנגלים בעזבם את הארץ. לא היו בה שום רהיטים ... החלטתי ויהי מה, שאני מוכרחה להביא מתלפיות כמה רהיטים וקצת כלים הנחוצים ביותר ... כשבא האוטו לקחתני, קם הפרופסור ואמר: 'לא תועיל התנגדותך, יקירה, גם אני נוסע הביתה, כי אני מוכרח להביא כמה ספרים' ... משהגענו הביתה נפסקה למזלנו ההפגזה לשעה שלמה. באותה שעה עבדנו כולנו בקדחתנות בהעמסת רהיטים וחפצים על האוטו. הפרופסור עמד ומילא במהירות מפליאה ארגז אחרי ארגז בספרים. ורק אחרי הפצרותיהם של הסבלים למהר ולחזור, הפסיק  את האריזה ועלינו לאוטו... ותיכף בבואו התחיל להוציא את הספרים מן הארגזים ולסדרם במזנון שהצלחנו להביא עמנו.

עם תום מלחמת השחרור חזרו החיים למסלולם. אריאל אליצדק שב מהמלחמה ואף חזר להתגורר עם אמו ודודו. כך משתמע ממכתבו של העיתונאי נח זבולוני לאב"א אחימאיר (ז' בחשוון תש"ט; 9 בנובמבר 1948): 'נודע לי שהפרופ' כותב סריה מאמרים עבור חרות ... כך מסר ב"א [בן אחיו] אריאל אליצדק ... כנראה המאמר הראשון יהיה ליום הששי'. ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר, בגיליון יום שישי של חרות (12 בנובמבר 1948) פורסם מאמרו של קלוזנר 'ירושלים מחולקת – סכנה לארץ ישראל'.

לגישתו הלוחמנית של קלוזנר היה שותף גם אריאל אליצדק הצעיר, כפי שתיאר זאת עוז: 

והדוד יוסף עם גיסתו חיה אליצדק שבו לבית קלוזנר בשכונת תלפיות, הבית שמעל לדלתו נכתבו באותיות נחושת המילים 'יהדות ואנושיות'. היה  עליהם לשפץ את הבית שניזוק במלחמה ... גם הבן האובד אריאל אליצדק נמצא בריא ושלם לאחר המלחמה, ורק מתווכח היה כל הימים ומבַזה במילים קשות את בן-גוריון עלוב הנפש שיכול היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית ולא שחרר (עמ' 434).

לא מן הנמנע שקלוזנר הערירי ראה באחייניו המעטים את הבנים שלא היו לו. בספר שהקדיש לאביו של עוז כתב: 'ליהודה אריה האהוב, בן-אחי היקר כבן לי' (עמ' 153). אך קלוזנר ראה גם בספריו תחליף לילדים: 'הלוא אני הולך ערירי', ציטט אותו עוז. 'הלוא ספרַי הם ילדַי ... ואחרי מותי הם ורק הם יישאו את רוחי ואת חלומותי אל הדורות הבאים' (עמ' 74). בין כך ובין כך, לאחר פטירתו של קלוזנר בשנת 1958 עבר אריאל אליצדק להתגורר בבית שבתלפיות.

ב. משהו על ביתו של קלוזנר ועל ספרייתו

הרחוב בו גר קלוזנר נושא עתה את שמו; תאריך מותו על השלט שגוי וצריך להיות תשי"ט (צילום: דוד אסף)

ביתו של יוסף קלוזנר תואר בהרחבה בפרק ט' כבית נרחב שהעמיד בפני עמוס הנער 'מין חידת מבוך לא פתורה', והוא מוצא את עצמו 'מתאמץ שוב ושוב לרדת לפשר תבנית הבית' (עמ' 63). בסיכומו של הפרק כתב עוז המבוגר: 'כיום אני יודע שביתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה היה בית בינוני ... היו בו שני חדרים גדולים, הלא הם הספרייה וחדר האורחים, והיה חדר שינה בינוני ועוד שני חדרונים קטנים ומטבח ושירותים וקיטון ומחסן' (עמ' 64). גם את התיאור הממעיט הזה סיכם הפוקד מטעם ועד הקהילה בעמודה שיוחדה לרישום מספר החדרים: '4'. הא ותו לא...

לעומת פנים הבית ותכולתו, ספריית הענק של קלוזנר תוארה בהרחבה (עמ' 61-58). עוז גם תיאר את גורל הספרים לאחר בריחתם החפוזה של קלוזנר וגיסתו מן הבית: 'הדוד יוסף היה פוצח ומַתֶנה בקולו הדק, הבכייני קצת, את גורל ספרייתו וכתבי היד יקרי הערך שלו שנותרו מאחוריו בתלפיות ומי יודע אם עוד ישוב לראותם' (עמ' 408). וכן: 'במשך שבועות רבים קונן הפרופסור הזקן בקול נכאים על אלפי ספריו שנעקרו מן המדפים והושלכו על הרצפה או שימשו כמתרסים וכמחסה מפני כדורים בחלונות בית קלוזנר שהפכו לעמדות ירי' (עמ' 434).

ביתו של קלוזנר בתלפיות אחרי מאורעות תרפ"ט. השלט מעל הכניסה, 'יהדות ואנושיות', הוא שם אחד מספריו של בעל הבית 

במאמר שפרסם בעיתון חרות תיאר אריאל אליצדק את הנזק שנגרם לספרייה בצורה שונה: קלוזנר הספיק להוציא את רוב ספריו ורק מספר קטן של ספרים נשדד בידי חיילינו. אליצדק לא הסתיר את כעסו על ביזת בתי יהודים וערבים כאחד, שבה שלחו ידם חיילים יהודים 'למרבית הבושה':

תושבי תלפיות וארנונה – קרבנות ההפגזה, השוד הערבי והיהודי', חרות, 4 בינואר 1949 עמ' ג 

ביתו של קלוזנר נהרס ועל מקומו, ברחוב קלוזנר פינת לייב יפה, הוקם בניין חדש (צילום: דוד אסף)

בהמשך רשימתו זו תיאר אליצדק את הנזק שנגרם לספרייתו של חוקר המקרא והבלשנות השֵׁמית הרב פרופסור משה צבי סגל (1968-1876) בביתו שבשכונת ארנונה: שלא כקלוזנר, סגל לא הספיק להעביר את ספרייתו בזמן, 'ועתה מתגוללים הספרים על הרצפה הרטובה ואין דואג. רבים מן הספרים נגנבו':  

ג. בת כמה הייתה סבתא שלומית? 

פיסת מידע נוספת מתגלה לנו במסמך צהבהב הטמון בכרטיסיות המפקד שנערך ברחוב צ'נסלור, המוכר היום כרחוב שטראוס. הכרטיס (עמ' 50) מתייחס לאלכסנדר קלויזנר – סבו של עוז מצד אביו ואחיהם השלישי של יוסף קלוזנר ובצלאל אליצדק – ולרעייתו שלומית (לבית לוין). 

הרישום הוא של אלכסנדר בן יהודה לייב קלויזנר (כך!). שמו של הסבא-רבה של עוז, יהודה לייב, ידוע לנו מהספר (עמ' 107), אך שם אביה של סבתא שלומית, 'האיומה בנדגלות' – דוד זלמן – מתגלה כאן לראשונה. משמות ההורים נוכל לשער כי בנם הגדול, דודו של עמוס עוז, נקרא דויד על שם אבי-אמו (עמ' 117), ואילו בנם הצעיר, יהודה אריה – אביו של עוז – נקרא על שם אבי-אביו ('ירושת שמות' בפי עוז, עמ' 107). עוז הרחיב בתיאורם (פרקים יג-יח), ובתחילת סיפור היכרותם כזוג אף ציין שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113). והנה, במסמך שלפנינו נרשם כי דווקא אלכסנדר הוא שמבוגר משלומית בשלוש שנים! האם ייתכן שבמפקד האוכלוסין נרשמה שלומית קלויזנר צעירה בעשור מגילה האמיתי? אם עוז דייק בגילה – ואין סיבה להניח שלא ידע ששלומית הייתה מבוגרת מאישהּ – הרי שלפנינו הוכחה נוספת שאי אפשר לתת אמון מוחלט בתעודות רשמיות, בוודאי לא במסמכי מִפקדים שמהם יש נטייה טבעית לחמוק ואף לשקר. עוד זאת, לסבתא זו, כפי שציין עוז, תמיד היה עניין להשאיר באפלולית את גילה: 'לקנות איזו מתנה קטנה ... לסבתא שלומית, ליום הולדתה שמספרו נשמר תמיד בסוד' (עמ' 584). 

עוד נקודה מעניינת העולה מכרטיס הרישום היא שנות מגוריהם בירושלים: אלכסנדר חי בירושלים 14 שנים, ואילו שלומית – 15. עוז סיפר שהם הגיעו יחד לירושלים בשנת 1933 (עמ' 110, 129), ייתכן שמדובר על עיגול מחצית השנה למעלה או למטה, אך הדבר מוזר כשהמספרים השונים נרשמו בצמוד. האם גם כאן לא דייק רושם הכרטיס, או שמא הייתה סיבה נסתרת לכך ששלומית הגיעה לירושלים שנה קודם בעלה?

ספר שיריו של אלכסנדר קלוזנר נדפס ב-1961
 (מקור: נוֹשָׁנוֹת)

ולסיום, שם הרחוב בו גרים השניים הוא 'טשנסול סטריט', כלומר, רחוב צ'נסלור, הנקרא בימינו שטראוס. עוז ציין שסבו וסבתו גרו בדירה קטנה בסמטת פראג (עמ' 133, 568). סמטה זו, שבאופן קוריוזי נקראה כך על שם יצחק פראג אופלטקה, סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע, אכן יוצאת מרחוב שטראוס. גם סימון שני החדרים שבדירה תואם לתיאורו 'הקבינט של סבא אלכסנדר' (עמ' 103-101) וחדרה של הסבתא (עמ' 135-133).

אריח רחוב מתקופת המנדט הנושא את שמו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

___________________________

הרב שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

בעלי התוספות

מר מיכה כרמון העיר לנו כי הוא עצמו למד בבית הספר שבו למד עמוס קלוזנר והוא זוכר ששם בית הספר היה 'חברת הילד', לא 'מולדת הילד' ולא 'בית הילד'. לצד מקורות נוספים עליהם הסתמך הוא גם מביא את עדותה של ד"ר פנינה מייזליש בספרה האוטוביוגרפי אלמוגים ושקדים: מקרקוב לירושלים (2005), שגם היא למדה באותו בית ספר ובשם זה היא זוכרת אותו. הוא גם מציין ששמה האמיתי של מנהלת בית הספר, שקרויה בפי עוז 'איזבלה נחליאלי', הוא יונינה קרל-דוידוביץ. היא ובעלה המהנדס שלמה דוידוביץ היו בני אותו גיל, ולא היה בינהם הפרש גילים גדול כפי שתיאר עוז.

שמריה גרשוני (מחבר הפוסט) מוסיף (13 במארס 2023):

לפני שלוש שנים נעזרתי בכרטיסיות ממפקד אוכלוסין כדי לעמוד על עובדות ביוגרפיות בסיפור על אהבה וחושך. הכרטיסייה שמילאו סבו וסבתו של עמוס עוז הותירה אותנו עם תהיות:  

1. הפרש הגילים ביניהם: עוז סיפר שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113), ואילו בכרטיסייה נרשם שסבו היה מבוגר מסבתו בשלוש שנים;  

2. זמן עלייתם: עוז סיפר שהם עלו ארצה בשנת 1933, ובשנת 1947 נרשם כי סבו חי בארץ 14 שנים וסבתו 15. 

בעזרת רישומי הכניסות לארץ (באדיבות חברת My Heritage), נוכל עתה לנסות ולענות על אחת משתי סתירות אלה, ואולי גם להציע כיוון לפתרון הסתירה השנייה:

אלכסנדר זיסל קלאוזנר עלה ארצה לבדו ביום כיפור (!) תרצ"ג (10 באוקטובר 1932) באוניה אדריה. ברישום הכניסה נרשם כ'זיסל' - 'ברגעים של רוך עמוק ושל חמלה וחסד יש שקראה לו זיסל, שאז היו פניו אורות כאילו נפתחו לו שבעת הרקיעים' (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 137). הגיל שנרשם הוא 50. כלומר, בשנת 1947 היה זיסל קלאוזנר בן 63 או 64, והדבר תואם לגיל שבו נרשם במפקד האוכלוסין. שמו הופיע כתייר ולא כעולה, שכן היו שעלו ארצה כתיירים ושהותם בארץ לא היתה חוקית עד שהסדירו אותה. ייתכן שאלכסנדר קלאוזנר הגיע כתייר לסיור מקדים בטרם יביא את אשתו ל'לבנט מלא מיקרובים'. לא מצאתי את רישום עלייתה של שלומית קלאוזנר בעלייתה ארצה, אך בשנת 1938 היא נרשמה בחזרתה ארצה כבת 51. כלומר, בזמן עריכת המפקד היא היתה כבת 60.