 |
| מישל קישקה, קיבוץ בארי: דרום אדום (זיכרון עוטף) |
אמר העורך:
אנו כבר בשבוע החמישי למלחמת עזה, וככל שהזמן נמשך ברור כי מלחמה זו מתחלקת לפי שעה לשני חלקים מובחנים: יום שבת, ה-7 באוקטובר; מ-8 באוקטובר ואילך. ביום הראשון הופתעה מדינת ישראל, הושפלה עד עפר וספגה את המכה הקשה והכואבת ביותר בתולדותיה – זהו בלי ספק יום היסטורי העומד בפני עצמו ואף זכה כבר לכינוי 'השבת השחורה' (מקורו של כינוי זה, להבדיל, ב'שבת שחורה' אחרת, 29 ביוני 1946, שבה הטילו הבריטים עוצר על ערים וקיבוצים, חיפשו נשק ואסרו את מנהיגי היישוב). רק בחלוף מספר רב של שעות התעשתו מפקדי צה"ל ולקראת הצהריים החלו חיילינו בחילוץ הנצורים ובטיהור יישובי מערב הנגב מהפולשים הרוצחים. מ-8 באוקטובר ואילך, למרות שנותרו עדיין מחבלים רבים בשטחנו וירי הטילים נמשך בכל עוזו, אפשר לדבר על שלב חדש. בשלב זה מכונת המלחמה הצה"לית חזרה לכשירותה והחלה להשיב מלחמה שערה תוך כדי גיוס מילואים נרחב ומהיר. בד בבד ארגוני החברה האזרחית ומאות אלפי מתנדבים בכל רחבי הארץ נכנסו במהירות למקומות שבהם הממשלה הכושלת התגלתה בחדלונה.
בימים הראשונים, תחת ההלם ממספרי ההרוגים והחטופים והזעזוע מגילויי הברבריות הברוטלית של רוצחי החמאס, נשמעו בשיח הציבורי והתקשורתי השוואות מופרכות לשואה, ולחילופין למלחמת העצמאות או למלחמת יום כיפור. ההשוואות האלה מיותרות שכן הן מרדדות את אופיו המיוחד של כל אירוע. שלא כמו בשואה, מדינת ישראל מסוגלת להגן על תושביה, בלי קשר לעובדה שהיא הופתעה. על השוני בהיקף התופעה, מבחינה מספרית או טריטוריאלית, אין בכלל מה לדבר; שלא כמו מלחמת העצמאות – קיומה של המדינה ועוצמתה הצבאית אינם מוטלים בספק ובוודאי שאין מדובר ב'מעטים מול רבים'; ושלא כמחדל יום כיפור – כאן נמשכו ההפתעה וההלם שבעקבותיה יום אחד בלבד. במלחמת יום כיפור רוב ההרוגים היו חיילים, בעוד שבשבת השחורה רוב מוחלט של ההרוגים היו אזרחים שנרצחו במהלך השעות הראשונות של בוקר ה-7 באוקטובר. מכאן ואילך עבר כובד המשקל למערכה הצבאית שצה"ל מנהל, בינתיים בהצלחה רבה, ובהתאם רוב האבדות הן של חיילים.
אבל בהחלט יש מקום, לדעתי, להשוות את אירועי השבת השחורה למאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) – 'שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי', כהגדרתו של הלל כהן. 'המאורעות' נמשכו כשבוע במקומות רבים בארץ, עד שדוכאו בידי הצבא הבריטי. גם שם, מעבר לקונפליקט הלאומי (יהודים-ערבים תחת משטר המנדט) ולרצחנות (נהרגו אז ב-130 יהודים), היו היבטים ברבריים וברוטליים, של רצח חסר הבחנה (כולל ילדים), בגידת שכנים (לצד מקרים לא מועטים של הצלה), הרס בתים ורכוש, שריפה ביזה ומלקוח.
המאמר שלהלן מאיר פינה אחת קטנה, ואפילו שולית, באירועים האלימים שהיו אז בירושלים, ואלמלא מדובר היה בסופר ש"י עגנון, אולי לא היינו נותנים דעתנו למקרה זה, שכן צרות אחרונות משכחות את הראשונות...
*
 |
| עגנון על רקע ספרייתו (בית עגנון) |
מאת דותן גורן
וכך העיד יצחק בן צבי, חבר הנהלת הוועד הלאומי והנהלת עיריית ירושלים ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל, על ההתקפה הערבית על שכונת תלפיות בראשית מאורעות תרפ"ט (25-23 באוגוסט 1929):
[ביום ראשון, 25 באוגוסט 1929,] בשעה שלוש וחצי [לפנות בוקר] שבנו מהלוויה. באתי לוועד העיר. כאן הגיעו הידיעות על דבר תלפיות. עוד מלפני הלוויה לא חדלו מלטלפן בדבר עזרה תכופה. אנחנו דרשנו עזרה מן המשטרה. העזרה באה אחרי חצות, אולם במקום להגן על השכונה, השתמשה המשטרה האנגלית באמצעי יותר קל ופקדה על תושבי הבתים הקיצוניים לעזוב את בתיהם. לשוא התחננה קבוצת צעירים לעזוב אותם במקומותיהם [כדי] להגן על השכונה, שומע לא היה להם ... האיואקואציה [הפינוי] של הבתים הקיצוניים שימשה סיגנל [אות] לתוקפים לשוד. השעות שעברו מרגע עזיבת התושבים את מקומם עד אור הבוקר הספיקו לשודדים לעשות את מעשי השוד ב-18 בתים. ב-5 או ב-6 בבוקר בא מר עגנון וסיפר לי על הספריה והארכיון עם כתבי היד, יקרי המציאות שלו, שנשדדו באותו הלילה, לאחר שעזב את ביתו בגזרת המשטרה ('ימי הדמים בירושלים [מרשימותיו של עד ראיה]', דבר, 10 בינואר 1930).
שבוע לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, ביקרו 'בתלפיות השדודה' מספר קונסולים זרים. 'הם נכנסו כמעט לכל בית ובית והביעו את צערם על החורבן הקולטורי [התרבותי]' (דבר, 5 בספטמבר 1929). אחד מאותם הבתים בתלפיות היה ביתו של הסופר שמואל יוסף עגנון, שבו התגורר בשכירות בשנים 1929-1927 והיה בבעלות של דוד ירמנס (הבית עמד בשעתו ברחוב יחזקאל וכיום ברחוב קלוזנר 9).
על גורלה של ספרייתו של עגנון התפרסמה בימים הבאים הודעת הרגעה:
 |
דבר, 5 בספטמבר 1929 |
משהו על 'הארכיון הגדול לתולדות ארץ-ישראל', שאבד ורק מקצתו נותר, אפשר ללמוד מרשימה זו:
 |
| הארץ, 22 בנובמבר 1929 |
 |
| חדר עבודתו של עגנון לאחר פרעות תרפ"ט. על גב הצילום כתב עגנון 'חדרי אחר הפוגרום בתלפיות, תרפ"ט' (ארכיון עגנון, הספרייה הלאומית) |
בקיץ תרפ"ט (1929), מיד לאחר תשעה באב, נסעו רעייתו של עגנון אסתר וילדיהם אמונה וחמדת (שלום מרדכי) לקרוביהם בבת גלים בחיפה. ביום שישי שבו פרצו המאורעות (י"ז באב; 23 באוגוסט), כתב עגנון לבני משפחתו:
הייתי רוצה לכתוב לכם הרבה אלא שבאמת אין מה לכתוב. הכל נוהג ברוך השם כשורה. אני עובד לפני הצהרים וישן בלילות. פעמים אני הולך אחר הצהרים לעיר וכשאני חוזר אני מצטער על שהלכתי מן הבית ... היום יש מעין תנועה בעיר בדבר הכותל המערבי. אבל אין שום פחד (אסתרליין יקירתי, 1983, עמ' 153-152).
היה זה רמז לבאות. בשבוע שקדם לכך צעדו בני הנוער הלאומי בתהלוכה לכותל בתשעה באב (15 באוגוסט 1929), וברקע הדהדו דבריו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שנאם בליל תשעה באב בחצר בית הכנסת 'ישורון' בירושלים:
בנו עצמנו תלוי גורלו של הכותל – אל לנו לשכוח אותו אף לרגע קל – תמיד נדאג לו ונזכרהו ואז אף אחד לא יעיז להוציא מידינו את השריד הקדוש ביותר לעם ישראל (דאר היום, 16 באוגוסט 1929).
במאורעות תרפ"ט נבזז גם ביתו של קלוזנר, שכנו של עגנון בתלפיות. על היחסים בין השנים, שידעו עליות ובעיקר מורדות, אפשר לקרוא במאמריהם של אבנר הולצמן ויוסף סאקס שהתפרסמו בבלוג עונג שבת.
 |
| ביתו של יוסף קלוזנר בתלפיות לאחר שנבזז במאורעות תרפ"ט מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית |
לימים תיארה אמונה ירון, בתו של עגנון, את קורות השכונה באותם ימים ואת מצבו של אביה בימי המאורעות הראשונים:
עוד באותו ליל שבת [23 באוגוסט] אספו את כל תושבי הרחוב שלנו שגבל עם אדמות הכפר הערבי צור בחר לבית [שאול] גורדון והעמידו שומרים לשמור את מבואות הבית. למחרת בשבת בבוקר אספו לשם גם את יתר תושבי השכונה. באותה שבת נהרג אחד מן השומרים ונפצעו כמה אזרחים ובאותה שבת העלו הערבים את בית קורנברג באש ואת ביתנו שדדו. למחרת השבת [25 באוגוסט] פינו את כל תושבי תלפיות והעבירום העירה. אבי יצא מתלפיות בנעלי בית ולקח עמו רק ילקוט ובו כתבי היד שלו.
מיד עם בואו העירה הריץ אל אמי שני מברקים בזה אחר זה. בראשון כתב, אסתר בשום אופן אל תבואי ובשני שהגיע כעבור שעה כתב, אנחנו בשלום כתבי יד נצלים תשארי שם הדרך מסוכנת (אסתרליין יקירתי, הקדמה, עמ' י).
במאמרו 'שנת האפס: עגנון בתרפ"ט', הרחיב דן לאור את הדיבור על קורות עגנון בימי המאורעות והציג את השלכות האירועים שחווה הסופר על חייו ואת השפעתם על כתיבתו העתידית. כפי שעולה מעדותו של עגנון בגוף ראשון בספרו מעצמי אל עצמי, בימי המאורעות עצמם הוא לא גילה גבורה במעש או ברוח. כך למשל הוא דחה את בקשת מזכיר השכונה לסייע בשמירת השכונה, ואף עיכב את האוטובוס שפינה את תושביה כי לפתע נזכר, שעליו לשוב לביתו כדי לחלץ ממנו שני ילקוטים עם כתביו. עגנון לא היה לבדו. גם סופרים עבריים חשובים אחרים לא היו בארץ באותה עת או שנמנעו להתבטא בענייני השעה, כפי שעולה גם ממאמרה של זיוה שמיר 'קומה הבליגה! מאורעות תרפ"ט'.
חודש לאחר תום המאורעות פנה עגנון לעו"ד ד"ר דב (ברנרד) יוסף, כדי שייצגו מול ממשלת המנדט בתביעת פיצויים על הנזקים האישיים שנגרמו לתכולת דירתו בתלפיות. לאחרונה איתרתי בארכיונו של ד"ר יוסף, השמור בארכיון המדינה, תיק מיוחד המוקדש לכך (מספרו: ISA-Privatecollections-DovJosef-000y31x). מלבד אזכורים ספורים לסוגיה זו במכתביו של עגנון, שנצררו בספר אסתרליין יקירתי, חומר ארכיוני זה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון ומעולם לא נוצל. יש בו מסמכים ייחודים מהתכתובת בין הממשל הבריטי לעגנון בתיווכו של דב יוסף, ואלה חושפים את הסופר באור שונה ומעשירים את הידוע על חייו האישיים.
הנה כמה דוגמאות מהתיק:
[4] עגנון לדב יוסף בעניין הנזקים שנגרמו לתכולת ביתו
לכבוד העורך דין ד"ר ברנרד יוסף
אדוני הנכבד, לצערי עלי להודיע לך שאחרי שסגרתי את דירתי (על ידי נגר מומחה) אחרי השוד השני שנעשה בדירתי בתלפיות מצאתי לדאבוני את הדלת מצד המרפסת שבורה ופתוחה. וכל יתר הפליטה שנשאר לי משתי הביזות הראשונות נעלמו. הנני מבקש מכ'[בודו] לשים לב לדבר הזה ולעשות כל מה שימצא כ' לנחוץ.
בכבוד גדול וברכת שנה טובה, וה' יגדור פרצות עמו
ש"י עגנון
כ"ו אלול תרפ"ט
[14] דב יוסף לעגנון על משלח ידו ומשכורתו השנתית
[26] תשובת עגנון לשאלתו של יוסף בעניין משלח ידו ומשכורתו
חיפה בת גלים, ט' טבת תר"ץ
לכבוד האדון ד"ר יוסף, ירושלים
אדוני הנכבד,
מכתבו מיום 6 יאנואר ש.ז. [שנה זו] קבלתי רק היום יום 9 יאנואר באשמת הדואר כאן שמאחר למסור את המכתבים לבעליהם.
לתשובה על שתי שאלותיו:
א. מלאכתי מלאכת סופרים.
ב. אני מקבל מן המוציא לאור של כל כתבי סך 30£ לחודש; חוץ מזה אני מקבל כל חודש 15£ מירושת חותני ז"ל.
בכבוד גדול,
ש"י עגנון
[24] תכולת הבית של עגנון שניזוקה ונשדדה
4 כרים לספות; 1 מזרון משערות סוס; 1 כר לראש גדול משערות סוס; 4 מזרונים (kabok מכוסה צמר) כל א'[חד] 2 חלקים; 1 מטת ברזל; 5 כרים של ראש גדולים; 1 כר של [ראש] גדול; 1 שולחן מהגוני שבור לרסיסים; ארון [מהגוני] לבגדים [שבור לרסיסים]; ראי גדול של שולחן ופרופילים שבורים; הובלה ואריזה מגרמניה של כל החפצים; נזק בספרים; [נזק] בארכיון; [נזק] בשולחן הכתיבה (עמוד) שבור למעלה ולמטה; בגדים, לבנים, וכל צרכי גופו של מר עגנון; ... של גב' עגנון; ... של 2 הילדים; לבני מטות, שולחן ומגבות; כסף מזומן 4,000; כרטיסי נסיעה ירושלים-תלפיות 300
[סך הכול] 1,116.030
[43] אסתר עגנון לדב יוסף בעניין קבלת הפיצויים
לכבוד הד"ר ברנרד יוסף, ירושלים
א.נ.
שלחתי לכ'[בודו] את יפוי הכח של ה'[אדון] עגנון עם מכתב ממנו שבו הוא מבקש לשלוח לי את כסף הפצויים.
למה לא קבלתי לא את הכסף ולא תשובה?
בכבוד רב,
אסתר עגנון
[46] דב יוסף לאסתר עגנון סיכום קבלת הפיצויים בניכוי שכרו
______________________________
ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה. do50@inter.net.il
תודה לרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל המחקר בבית עגנון, על סיועו
