מִשׁוּט בארץ: מרכז העולם, 'קמה', פינת סיפור, חוק מנגלה, חצי חינם

א. עין חרוד (שם טוב מאוד)

על מגדל התערובת (סילו) של קיבוץ עין חרוד (איחוד) יש כתובת אופטימית.

'החיטה צומחת שוב', הוא ציטוט משירה של דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה הסמוך. 

ובתצפית 'נוף הרי גלבוע' שבקיבוץ אפשר לקבל קצת פרופורציות עלינו ועל העולם.

צילומים: יוחנן פלוטקין

המרחק מכאן ('מרכז העולם') לטהרן הוא בסך הכל 1,557 ק"מ...

ב. שער העמקים

הסטודיו של עמרי שהפך אחר מותו לגלרית תערוכות פעילה (צילום: עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל')

ואגב ענייני חיטה.

על הצייר והגרפיקאי אברהם עמרי (2009-1914) לא רבים שמעו (למרבית הכלימה אפילו אין עליו ערך בוויקיפדיה העברית). הוא היה חבר קיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר (היום תק"ם), ששוכן בעמק זבולון והוא שיתופי עד היום. עמרי השתייך לאסכולת האמנות הקיבוצית, שעמה נמנו יוחנן סימון, חיה גרץ-רן, יעקב וכסלר, שלום סבא ורבים אחרים. במאגר המדהים של יד יצחק בן צבי 'סקר אמנות הקיר בישראל', רשומות 47 יצירות שלו שצויירו על קירות.

אברהם עמרי בסטודיו שלו (אלבום משפחתי)

בכניסה לקיבוץ עומדת עד היום טחנת הקמח הענקית. על המבנה שלצד הארובה השתמרו ארבע עבודות סגרפיטו (טכניקה של ציור על קירות ב'גירוד לעומק') של עמרי, שאינן רשומות ב'סקר', וכנראה נוצרו לרגל חנוכתה של הטחנה. 

טחנת הקמח בכניסה לקיבוץ (צילומים כאן ובהמשך: איתמר לויתן)

מבט בוחן בשלושת המלבנים העליונים יגלה ששמה העברי היפה של הטחנה היה 'קמה'.

במלבן האורכי התחתון צייר עמרי דמות אישה עם חיטה בצורת קני מנורה חדים וישרים. מה פירוש האות ט שנחרטה שם איני יודע. 

ככל שמצאתי, היחיד שעסק בעמרי ובאמנות שלו הוא מיכאל יעקבסון בבלוג המשובח שלו 'חלון אחורי', שבו תיאר את הסטודיו של עמרי בקיבוץ שלאחר מותו הפך גלריה. יעקבסון תיעד גם את טחנת הקמח ואת היצירות ששמרו עדיין על צבעיהן המקוריים: אדום, כחול וצהוב.

בעלי התוספות

סמדר ברק, רכזת התיעוד של 'סקר אמנות הקיר בישראל', העמידה אותי על טעותי. הסגרפיטו של עמרי על טחנת הקמח של שער העמקים מתועד גם מתועד בסקר (מס' #0251), וכאן מובאים צילומים שלו, כולל כמה צילומי ארכיון. 

כמו כן, בשנת 2024 עבר הסגרפיטו של אברהם עמרי שימור חלקי בידי אמני 'סטודיו תכלת' בהובלתו של המְשַמֵּר שי פרקש.  במהלך העבודה הוחלט לשמר קטע אחד מן התבליט בשינוי מן המקור: במקום השיבולת שיצר עמרי עיצב האמן נמרוד ראובני, חבר שער העמקים, את סמליל הטחנה (מס' #7441). ראו כאן.

ג. אבא סיפור, אני לא יכול לישון

צילום: יוחנן פלוטקין

איפה שהוא בחורשת נצר סרני, ליד נס ציונה, נמצאת הפינה החמודה הזו. מיקרוגל ישן וממוחזר, שהפך מחסן קטן לסיפורים שאפשר לספר לילדים (ולמבוגרים) שמתכנסים סביבך.

ד. חוק מנגלה

צילומים: טל סגל

ובק"ק בני ברק, כצפוי, 'כמו מאומה לא קרה'...

על קירות העיר הודבקו מודעות זוועה נתעבות על 'חוק מנגלה', לא פחות ולא יותר (התמונות צולמו שלשום). ומה הם חוקי מנגלה? כמובן גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. אפס באינטליגנציה רגשית.

בדרך כלל, כך אומרים, יש גבול לטעם הרע, לבורות ההיסטורית ולכפיות הטובה. אבל בבני ברק ('העגלה המלאה') כנראה אין גבול.

בקטנה נעיר, שאם מנסחי המודעה (מן הסתם 'ליטאים', על פי בחירת השם יצחק אלחנן) היו לומדים קצת עברית ('לימודי ליבה' קוראים לזה), מן הסתם לא היו נכשלים ב'ומה עם זה היה הבן שלך'.

ה. הנחה על חניה בחינם

כדי שלא נקפח את עילגותם של החילוניים ('העגלה הריקה'), הנה להנאתכם כותרת שפורסמה השבוע בעיתון הירושלמי החשוב כל העיר.

אתר כל העיר (תודה ליחזקאל חובב)

החיטה תצמח שוב

רחוב עזה בירושלים הפך לרחוב נוֹבַה, שֵׁם פסטיבל המוזיקה ליד קיבוץ רֵעים (צילום: דוד אסף)

כיכר החטופים והנעדרים, רחבת מוזיאון תל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

אמר העורך:

מלחמת עזה נכנסה לשבוע השלישי, ובשבוע זה הביא עם ישראל לקבורה מאות מתים. לוויות יצאו מבתי הקברות כמו בסרט נע והסוף מי ישורנו? 'עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ' (איוב, א 16).

חברתי ובת-כיתתי גילי זיוון מקיבוץ סעד, שביקרה את חבריה מקיבוץ כפר עזה שנמצאים כעת בשפיים, שלחה לי את הצילום הזה: 'סידור הלוויות', שמזכיר באופן מחריד את לוחות התורנויות של סידור עבודה או 'גיוסים' בקיבוצים. 

קשה להכיל זאת. משפחות שלמות נכרתו מן העולם, ולצידן נותרו משפחות שכולות ושבורות של אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות. לא נשכח ולא נסלח!

אחד הנרצחים הוא עופר רון, חבר קיבוץ כיסופים בן שבעים, רווק ללא ילדים.  

שמות הנופלים (אתר כאן)

סיפר רז שכניק, מן העיתון ידיעות אחרונות:

כששמעו חבריה של אחותו, טלי רון-וינרוך, על מותו של עופר הם התחברו לאהבתו למוזיקה ישראלית וקראו ברשת למוזיקאים להגיע לנגן בלוויה בראשון לציון. באופן מדהים, הגיעו יותר משבעים נגנים, זמרות וזמרים.

רק לפני חודש, לקראת יום כיפור, פרסמתי בבלוג עונג שבת רשימה על גלגולי שירה של דורית צמרת 'החיטה צומחת שוב', שנכתב על רקע נפילתם של 11 בני קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור. והנה עתה, מול עינינו הכלות, אירע אסון כפול ומכופל, משולש ומרובע ואף יותר מזה. בטבח בקיבוץ בארי נרצחו לפחות 130 בני אדם!

כשצפיתי בסרטון מלווייתו של עופר רון, בה ניגנו המנגנים את 'החיטה צומחת שוב', נקוו דמעות בעיניי. 

לירי בורק שביט העלתה את התיעוד הזה בעמוד הטוויטר שלה, ואני מודה לה שהרשתה לי להביאו כאן. 

הדרמה של שחרור השבויים וכניסת הצבא לתוך מקום הָרֶשַׁע עזה וסביבותיה עדיין לפנינו, ומי יודע מה צפוי שם לשבויינו ולחיילינו. השבוע עלה בדעתי שהיהודי החשוב האחרון שגר בעזה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתי צבי. עשו עם פיסת המידע הזו מה שתרצו... אפשר לדרוש אותה לכאן ולכאן.

כולנו מבולבלים וחרדים, ואת החשבון עוד נגיש. ובינתיים, זה בסדר לכעוס או לפחד, זה בסדר לבכות ולהתפרק. האופק רחוק, אבל הוא שם.

צילום: מנחם רוזנברג

שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

דורית צמרת במצפור זאב, 2014 (באדיבות בתה נעה ארנברג; Xנט)

דורית צמרת-ארנברג (2023-1943), חברת קיבוץ בית השיטה, עורכת ופעילת שלום ותיקה, שהלכה השנה לעולמה והיא בת שמונים, כתבה ארבעה שירים שהולחנו, אך רק אחד פרסם את שמה בכל הארץ – 'החיטה צומחת שוב'. מאז הולחן נכנס שיר מרגש זה לכותל המזרח של הזמר העברי בכלל, ולסוּגת שירי הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל בפרט.

במצפה חרובים, הנמצא בתחומי ההרחבה של קיבוץ בית השיטה וצופה על עמק חרוד ועל הרי הגלבוע, נקבעה אבן זיכרון עוד בחייה של דורית צמרת, ועליה צוטט הבית הראשון של השיר, שבו כמובן נזכרים ה'חרובים'. אפשר להניח שהשיר הוא שנתן למקום את שמו ולא ההפך.

את השיר חיברה צמרת בשנת 1974 בהשפעת נפילתם של 11 מבני הקיבוץ בקרבות מלחמת יום כיפור.

המילים המקוריות של השיר בכתב ידה של דורית צמרת
 (אתר בית השיטה)

לא קלה הייתה דרכו של השיר עד שהולחן. ארבע שנים המתין. תחילה נמסר לחיים אהוביה מבית השיטה, אך הוא לא הצליח להלחינו והעבירו לנעמי שמר. גם דרכה של שמר לא צלחה והיא העבירה אותו לחיים ברקני (2001-1923) מקיבוץ שער הגולן ('ביתי אל מול גולן' ועוד שירים יפים רבים מִסְפוֹר), שהלחין אותו, לדבריו, בתוך חצי שעה. זה היה ב-1978. 

כאן, בהקלטה מ-1989, סיפר חיים ברקני על דרכו בהלחנת השיר: 

 

מועד ההלחנה התאים לחגיגת היובל לייסוד הקיבוץ (בכ"ה בתשרי תרפ"ט / 9 באוקטובר 1928, התגבש הגרעין המייסד כפלוגת עבודה ששהתה בחדרה במשך שנתיים) – אירוע המצוין בבית השיטה בכל שנה. השיר בוצע אפוא בפעם הראשונה באותה חגיגת יובל, שבאותה שנה הוקדמה לאלול תשל"ח / ספטמבר 1978 (ראו אהרן מגד, 'חבלי שלום', דבר, 2 בספטמבר 1978, עמ' 15; תודה לד"ר דותן גורן). 

במת מופע היובל של בית השיטה, ספטמבר 1978 (בית השיטה: מורשת בתמונות)

את השיר השמיעה חבורת הזמר 'האשקולית של בית השיטה', שהוקמה ב-1975 והורכבה ברובה מחברי הקיבוץ. סולנית השיר הייתה תמי כוכבא ובין בני החבורה היה גם חנוך אלבלק, חבר הקיבוץ וסולן 'הגבעטרון', שהתפרסם ב-1990 בשירת הפיוט 'ונתנה תוקף' בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהולחן גם כן לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. 

הנה הביצוע המקורי:

  

אך לביצוע המקורי של 'האשקולית' לא היה הד מחוץ לגבולות הקיבוץ. 

הוא התגלגל לידיה של חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה 'נמל בית' (1983). הביצוע המופתי שלה הפך את השיר לנחלת הכלל, והשאר הוא היסטוריה.

   

כאמור, במצפה חרובים הונח סלע בזלת מקומי ועליו נחקקו שורות הבית הראשון:

צילום: אילן שריף

הבעיה היא שהשורה הראשונה שגויה...

בשיר המקורי כתבה צמרת 'שדות שפוכים', וכאן נעשתה – בכוונת מכוון או מבלי משים – היפר-קורקציה, כלומר תיקון יֶתֶר והשפוכים הוחלף בפרושים.

אילן שריף, שהבחין בטעות, סיפר לי כי לפני כמה שנים הפנה לכך את תשומת לבה של דורית צמרת, והיא השיבה לו כי היא שמחה על הציטוט והטעות אינה חשובה כלל, במיוחד כשעומדים מול הנוף היפה ביותר בעולם...

מכל מקום, האם שדות נשפכים? האם זו לא טעות לשונית?

שאלתי את רונית גדיש מהאקדמיה ללשון העברית והיא השיבה:

אני מדמיינת לעצמי את המראה של אזור רמות יששכר הנצפה מבית השיטה. זהו שטח רחב יריעה הנראה כמֹורָד. אם כן, אולי בדמיונה של המשוררת זה נראה כאילו השדות נשפכים ממרומי רמות יששכר אל העמק. הצורה 'שפוך' עצמה משמשת לציון דבר מה שמתפשט, כמו 'חיוך שפוך על פניו' (וראו בערך 'שפוך' במילון אבן־שושן, משמעות 2).

אני משער שמי ש'תיקן' את השיר הושפע גם באופן לא מודע משירו של דודו ברק 'ביכורים' (2008; לחן טוני הלפמן), שם נמצאת השורה הזו: 

ראה ימים באים, ימי השמש. / שטיחי שדות פרושים הרחק לנגדך.

שורות מהשיר 'החיטה צומחת שוב' צוטטו בעוד מקום על מפת הארץ: במצפור זאב, ליד היישוב תמרת, שגם הוא צופה על נופי עמק יזרעאל (התמונה בראש הפוסט צולמה שם). המצפור קרוי על שמו של קצין השריון זאב שגב שנפל בסיני במלחמת יום כיפור והוא בן 29.

הציטוט הוא של הפזמון החוזר:

אתר יזכור

גם כאן סטו מעצבי אבן הזיכרון מן הנוסח המקורי, שבו נכתב:  

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת,  

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב,  

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט –

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

לשון הרבים הפכה בכתובת זו ללשון יחיד: אתה אינך, ולא תוכל לשוב...

ולב מי לא יבין או יזדהה עם ה'שיבוש'-תיקון הזה, שהפך את השורה המכלילה על 11 נופלי בית השיטה לשירה פרטית, קינה על יחיד שנפל. 

ה'התכתבות' עם השיר מראה את כוחה של היצירה המקורית ואת הרלוונטיות המתמדת שלה. הנה לפנינו שיר שעשה את שליחותו מעל ומעבר, ומילותיו מדובבות שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.  

בול יום הזיכרון תשע"ה, עיצוב: רינת גלבוע (דואר ישראל)

ונסיים בביצוע מרגש של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי ובליווי הפסנתרן אייל באט. הסולנית היא אפרת הכהן-ברם והעיבוד הוא של משה זורמן (הוקלט ביולי 2022, בפסטיבל 'לא בשמים'):

  

להרחבה

יובל ניב, 'מחברת "החיטה צומחת שוב": איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?', Xנט, 29 ביולי 2014.

הדר בן יהודה, 'החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017.

עמירם אורן, 'בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש', עמירם בשבילי ישראל, 23 בספטמבר 2023.