שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על 'החיטה צומחת שוב'

דורית צמרת במצפור זאב, 2014 (באדיבות בתה נעה ארנברג; Xנט)

דורית צמרת-ארנברג (2023-1943), חברת קיבוץ בית השיטה, עורכת ופעילת שלום ותיקה, שהלכה השנה לעולמה והיא בת שמונים, כתבה ארבעה שירים שהולחנו, אך רק אחד פרסם את שמה בכל הארץ – 'החיטה צומחת שוב'. מאז הולחן נכנס שיר מרגש זה לכותל המזרח של הזמר העברי בכלל, ולסוּגת שירי הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל בפרט.

במצפה חרובים, הנמצא בתחומי ההרחבה של קיבוץ בית השיטה וצופה על עמק חרוד ועל הרי הגלבוע, נקבעה אבן זיכרון עוד בחייה של דורית צמרת, ועליה צוטט הבית הראשון של השיר, שבו כמובן נזכרים ה'חרובים'. אפשר להניח שהשיר הוא שנתן למקום את שמו ולא ההפך.

את השיר חיברה צמרת בשנת 1974 בהשפעת נפילתם של 11 מבני הקיבוץ בקרבות מלחמת יום כיפור.

המילים המקוריות של השיר בכתב ידה של דורית צמרת
 (אתר בית השיטה)

לא קלה הייתה דרכו של השיר עד שהולחן. ארבע שנים המתין. תחילה נמסר לחיים אהוביה מבית השיטה, אך הוא לא הצליח להלחינו והעבירו לנעמי שמר. גם דרכה של שמר לא צלחה והיא העבירה אותו לחיים ברקני (2001-1923) מקיבוץ שער הגולן ('ביתי אל מול גולן' ועוד שירים יפים רבים מִסְפוֹר), שהלחין אותו, לדבריו, בתוך חצי שעה. זה היה ב-1978. 

כאן, בהקלטה מ-1989, סיפר חיים ברקני על דרכו בהלחנת השיר: 

 

מועד ההלחנה התאים לחגיגת היובל לייסוד הקיבוץ (בכ"ה בתשרי תרפ"ט / 9 באוקטובר 1928, התגבש הגרעין המייסד כפלוגת עבודה ששהתה בחדרה במשך שנתיים) – אירוע המצוין בבית השיטה בכל שנה. השיר בוצע אפוא בפעם הראשונה באותה חגיגת יובל, שבאותה שנה הוקדמה לאלול תשל"ח / ספטמבר 1978 (ראו אהרן מגד, 'חבלי שלום', דבר, 2 בספטמבר 1978, עמ' 15; תודה לד"ר דותן גורן). 

במת מופע היובל של בית השיטה, ספטמבר 1978 (בית השיטה: מורשת בתמונות)

את השיר השמיעה חבורת הזמר 'האשקולית של בית השיטה', שהוקמה ב-1975 והורכבה ברובה מחברי הקיבוץ. סולנית השיר הייתה תמי כוכבא ובין בני החבורה היה גם חנוך אלבלק, חבר הקיבוץ וסולן 'הגבעטרון', שהתפרסם ב-1990 בשירת הפיוט 'ונתנה תוקף' בלחנו של יאיר רוזנבלום, שהולחן גם כן לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור. 

הנה הביצוע המקורי:

  

אך לביצוע המקורי של 'האשקולית' לא היה הד מחוץ לגבולות הקיבוץ. 

הוא התגלגל לידיה של חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה 'נמל בית' (1983). הביצוע המופתי שלה הפך את השיר לנחלת הכלל, והשאר הוא היסטוריה.

   

כאמור, במצפה חרובים הונח סלע בזלת מקומי ועליו נחקקו שורות הבית הראשון:

צילום: אילן שריף

הבעיה היא שהשורה הראשונה שגויה...

בשיר המקורי כתבה צמרת 'שדות שפוכים', וכאן נעשתה – בכוונת מכוון או מבלי משים – היפר-קורקציה, כלומר תיקון יֶתֶר והשפוכים הוחלף בפרושים.

אילן שריף, שהבחין בטעות, סיפר לי כי לפני כמה שנים הפנה לכך את תשומת לבה של דורית צמרת, והיא השיבה לו כי היא שמחה על הציטוט והטעות אינה חשובה כלל, במיוחד כשעומדים מול הנוף היפה ביותר בעולם...

מכל מקום, האם שדות נשפכים? האם זו לא טעות לשונית?

שאלתי את רונית גדיש מהאקדמיה ללשון העברית והיא השיבה:

אני מדמיינת לעצמי את המראה של אזור רמות יששכר הנצפה מבית השיטה. זהו שטח רחב יריעה הנראה כמֹורָד. אם כן, אולי בדמיונה של המשוררת זה נראה כאילו השדות נשפכים ממרומי רמות יששכר אל העמק. הצורה 'שפוך' עצמה משמשת לציון דבר מה שמתפשט, כמו 'חיוך שפוך על פניו' (וראו בערך 'שפוך' במילון אבן־שושן, משמעות 2).

אני משער שמי ש'תיקן' את השיר הושפע גם באופן לא מודע משירו של דודו ברק 'ביכורים' (2008; לחן טוני הלפמן), שם נמצאת השורה הזו: 

ראה ימים באים, ימי השמש. / שטיחי שדות פרושים הרחק לנגדך.

שורות מהשיר 'החיטה צומחת שוב' צוטטו בעוד מקום על מפת הארץ: במצפור זאב, ליד היישוב תמרת, שגם הוא צופה על נופי עמק יזרעאל (התמונה בראש הפוסט צולמה שם). המצפור קרוי על שמו של קצין השריון זאב שגב שנפל בסיני במלחמת יום כיפור והוא בן 29.

הציטוט הוא של הפזמון החוזר:

אתר יזכור

גם כאן סטו מעצבי אבן הזיכרון מן הנוסח המקורי, שבו נכתב:  

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת,  

אַתֶּם אֵינְכֶם, וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב,  

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט –

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

לשון הרבים הפכה בכתובת זו ללשון יחיד: אתה אינך, ולא תוכל לשוב...

ולב מי לא יבין או יזדהה עם ה'שיבוש'-תיקון הזה, שהפך את השורה המכלילה על 11 נופלי בית השיטה לשירה פרטית, קינה על יחיד שנפל. 

ה'התכתבות' עם השיר מראה את כוחה של היצירה המקורית ואת הרלוונטיות המתמדת שלה. הנה לפנינו שיר שעשה את שליחותו מעל ומעבר, ומילותיו מדובבות שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.  

בול יום הזיכרון תשע"ה, עיצוב: רינת גלבוע (דואר ישראל)

ונסיים בביצוע מרגש של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי ובליווי הפסנתרן אייל באט. הסולנית היא אפרת הכהן-ברם והעיבוד הוא של משה זורמן (הוקלט ביולי 2022, בפסטיבל 'לא בשמים'):

  

להרחבה

יובל ניב, 'מחברת "החיטה צומחת שוב": איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?', Xנט, 29 ביולי 2014.

הדר בן יהודה, 'החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 27 באפריל 2017.

עמירם אורן, 'בית השיטה, אודות הקיבוץ במפגש בביתם של רוני ויעקב יוניש', עמירם בשבילי ישראל, 23 בספטמבר 2023.

גלגולו של ניגון: העגורים שבים

'איגור ומסע העגורים'

ברחבי הארץ מוצג עתה סרט ילדים ישראלי חדש, שנקרא 'איגור ומסע העגורים'. הסרט, בבימויו של יבגני רומן, זוכה לתשבחות רבות. העלילה, המתבססת על ספרו של אקי שביט 'איגור ומסע העגורים' (ספרית פועלים, 2002), מספרת על ילד שגר עם אמו ברוסיה. אביו, שאותו הוא פוגש רק לעתים רחוקות, משתף אותו במעקב אחר נדידת החורף של העגורים, בדרכם מרוסיה לאפריקה (דרך ישראל). כאשר איגור עולה לארץ הוא ממשיך את המעקב אחר הלהקה דרך האינטרנט, וכאשר הם עומדים לנחות בארץ הוא מתחיל בהכנות לאירוע...

זו אפוא הזדמנות טובה להתחקות אחר עקבותיהם של העגורים בזמר העברי.

א. 'העגורים', גרסת דן אלמגור

השיר 'העגורים' הושר לראשונה בשנת 1971, בהצגה המוסיקלית 'השטן ואשת האיכר'. השירים וקטעי הקישור של ההצגה, ובהם 'העגורים', נכתבו ונערכו על ידי דן אלמגור, הבמאי היה נדב לויתן המנוח והזמרים היו אמנון ברנזון, רפי גרנות ומיכל טל. הביקורת הייתה קצת ספקנית בתחילה, אך המופע זכה להצלחה והועלה על הבמות במשך כשנתיים.

דבר, 18 בנובמבר 1971

את 'העגורים' שר אמנון ברנזון בקולו העמוק והחם. הבה ניזכר:

לימים שרו את השיר גם חברי הגבעטרון:

 ואלה המילים היפות שחיבר דן אלמגור:

אלא שאין, ומעולם לא היה, שום קשר בין המילים של דן אלמגור, שאינו דובר רוסית, לבין המילים של השיר המקורי.

על הנסיבות שבהן כתב דן אלמגור את 'העגורים' – כמו גם את 'ליושינקה', שהתפרסם בביצוע הבלתי נשכח של מיכל טל – הוא כתב בספרו הצ'ופצ'יק של הקומקום (כנרת, 2012, עמ' 65). מדבריו עולה, כי השיר נכתב, לא פחות, בהשראת 'אל הציפור' של ביאליק...

ב. 'חֲבֵרִי', הגרסה הרוסית המקורית

כיצד התגלגל שיר 'העגורים' מברית המועצות אל ישראל?

יוסף חרמוני, איש קיבוץ איילת השחר, יצא בעקבות השיר הרוסי המקורי, וגם תרגם אותו בהתאמה ללחן.

העגורים (ז'וראבלי, zhooravli), כתב לי חרמוני, מסמלים בתרבות הרוסית את החופש, את האביב והאופטימיות. ואכן, בשירי זמר רוסיים רבים מופיע העגור כנושא בשורות אלה, ונדודיו לארצות החום מבטאים את הסתלקותם של חום השמש, התקווה והחופש (על הסרט הסובייטי 'העגורים עפים', כתבתי מעט גם בעונ"ש). 

אבל השיר שלנו, שחובר בשנת 1958, נקרא במקורו הרוסי 'חֲבֵרִי' (Товарищ мой; טוֹוַארִישץ' מוֹי) – בגרסה הישראלית היום היינו קוראים לו 'אחי' או 'אח שלי' – ואין הוא מספר על עגורים ולא על ברווזים אלא על אחוות לוחמים שצלחה אש וסופות שלג, ומיתרגמת לידידות וגעגועים שגוברים על הזמן שחלף ועל מרחקים. 

הנה קודם כל הזמר האגדי ולדימיר טְרוֹשין (2008-1926), שר את 'חברי':

מחבר המילים, יבגני דולמטובסקי (Евге́ний Аро́нович Долмато́вский) נולד למשפחה יהודית במוסקבה. אביו, אהרן, היה פרופסור למשפטים, שהוצא להורג בעוון בגידה בשנת 1938, בימי הטיהורים של סטאלין. בימי מלחמת העולם השנייה שירת יבגני בצבא האדום ככתב צבאי של העיתון 'קוסמולסקאיה פראבדה'. הוא שירת באוקראינה ואף נלקח בשבי בקרבות באזור אוּמָן, אך הצליח להימלט וחזר לחזית. חוויותיו מימי המלחמה שוקעו בשיריו הפופולריים, ובהם גם 'חברי' ו'שיר הדנייפר', שבו נעסוק בהמשך.

יבגני דולמטובסקי (1994-1915)

המלחין אדוארד קולמנובסקי (Эдуа́рд Саве́льевич Колмано́вский), יהודי יליד מוהילב (על הרקע היהודי שלו ראו כאן), התגורר ופעל במוסקבה ויצר במגוון סוגים מוסיקליים – מהלחנה סימפונית, עבור בכתיבת מוסיקה לסרטים וכלה בשירים פופולריים. את שירו של דולמטובסקי הוא הלחין כאמור בשנת 1958.

אדוארד קולמנובסקי (1994-1923)

וזה תרגומו היפה של יוסף חרמוני, שהותאם ללחן 'העגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד).

יָדִיד  יָקָר 

נִפְגַּשְׁנוּ בַּשְׁלָגִים וּבַבַָּרָד,

יַחְדָיו צָלַחְנוּ מַיִם וְגַם אֵשׁ.

יָדִיד יָקָר, הַעוֹד תִזְכּוֹר? – הָיִינוּ לֵב אֶחָד,

כָּל קְרָב יָדַעְנוּ כִּי עוֹד נִפַָּגֵשׁ.

אֵיךְ הִשְׁתַּנֵּינוּ, זְמַן חָלַף וְגָז.

וְאִיש-וָאִיש בִּשְבִיל חַיָּיו הָלַךְ.

יָדִיד יָקָר, כְּבָר לא פְּגִישָה כָּל יוֹם, וּצְחוֹק כְּמוֹ אָז, 

וְרַק מִבְרָק 'שָׁנָה טוֹבָה' אֶשְלַח.

אַךְ יַד-רֵעִי בְּכַף יָדִי אָחוּשׁ.

כְּמוֹ אֵין שָׁנִים בֵּינֵינוּ, ומֶרְחָק.

יָדִיד יָקָר, בְּיוֹם שֶל חַג אוֹ בְּרִגְעֵי-יֵאוּשׁ,

אַתָּה אִתִּי תָּמִיד, אֲנִי אִתְּךָ.

כָּךְ, אֶל הַזִּכְרוֹנוֹת הַלֵּב נֶחְפָּז,

כִּי הֵם הָאוֹר כְּשֶקּוֹדְרִים יָמַי.

כּוֹסִית אֶשְתֶּה כָּאן, לְחַיֵּי יָדִיד יָקָר מֵאָז,

וְגַם אַתָּה, רֵעִי, שְׁתֵה לְחַיָּי!

כאן שר איזי הוד (בליווי מאיר רז) את השיר בתרגומו של חרמוני:

ג. מן הדנייפר אל מישורי הַלֵּס: 'עגורים יפים'

שיר עגורים עברי נוסף חיבר נתן יונתן והוא נקרא 'עגורים יפים'. הוא נדפס בספרו 'אֶל הַנִירִים הָאֲפֹרִים: שירים לבני הנעורים' (ספרית פועלים, [1954], עמ' 61):

כאן אפשר לשמוע את חבורת שהם שרה את 'עגורים יפים' (מתוך התקליטור 'שתי מנדולינות', 2002). למיטב ידיעתי זהו הביצוע היחיד בעברית:

הוספה

גרימי גלעד מעין-גדי שלח לי הקלטה של נתן יונתן, ששר את הבית הראשון של השיר. ההקלטה נערכה לקראת הכנת החלק החמישי של הסדרה 'אלף זמר ועוד זמר', שהוקדש לשירים רוסיים (כינרת 1987). ההקלטה נמסרה לגרימי לצורך שימור דיגיטלי בידי אורי יעקובוביץ', שהשתתף בליקוט השירים של חלק זה (והוא מצדו קיבלה מידי רפי פסחזון ז"ל, שהיה מעורכי הסדרה):

נתן יונתן כתב את השיר על פי מנגינה רוסית יפהפיה שהלחין מרק פרדקין (Марк Фрадкин). זה היה אחד השירים הרוסיים המפורסמים ביותר מימי מלחמת העולם השנייה: 'שיר הדנייפר' (Песня о Днепре). את מילות השיר המקורי כתב לא אחר מאשר יבגני דולמטובסקי, מחבר השיר 'חֲבֵרי'...

מרק פרדקין, יהודי יליד ויטבסק, היה מלחין פורה (הוא הלחין מוסיקה לכחמישים סרטים), שהרבה לשתף פעולה עם דולמטובסקי. 'שיר הדנייפר', שאותו חיברו יחד בנובמבר 1941, היה הראשון שחיברו במשותף, והוא גם אחד הידועים שבהם.

השיר נכתב נוכח כיבושה המהיר של אוקראינה בידי הגרמנים בימי מבצע 'ברברוסה' (קייב נפלה בספטמבר 1941), והוא משקף את האהבה הרוסית הפטריוטית לנהר הגדול ולמולדת ההולכת ונכבשת. השיר גם הפך סמל לקרבות הגדולים שניהל הצבא האדום לשחרורה של אוקראינה מידי הפולשים הנאצים.

הנה מקהלת הצבא האדום שרה את 'שיר הדנייפר' בנוכחות המלחין מרק פרדקין (הקלטה מ-1970).

וכאן עוד ביצוע מרגש ברוסית, מ-1973. שר אלכסי סרגייב וליד הפסנתר המלחין פרדקין.

ב'שיר הדנייפר' אכן נזכרים עגורים החולפים על פני הנהר הגדול דנייפר (2,290 ק"מ), אך לגמרי בשולי השיר. לא הם העיקר אלא מי הנהר הרחב והאדיר, שמנקודת מבטו של המשורר בהם יטבע הפולש הגרמני השנוא.

נתן יונתן העביר את העיקר אל העגורים עצמם ואת זירת ההתרחשות העתיק מן הנהר הרוסי, החוצה את בלארוס ואוקראינה ונשפך אל הים השחור, דווקא אל נוף הפוך לחלוטין: 'מִישׁוֹרֵי הַלֵּס, מֶרְחֲבֵי מִדְבָּר', של הנגב הישראלי...

מרק פרדקין (1990-1914)

שני הבתים הראשונים של 'שיר הדנייפר' תורגמו לעברית על ידי אפרים דרור (טרוכה), מתרגם מחונן שנפטר בשנת 1981. השיר נקרא בעברית 'אצל זה החוף':

אֵצֶל זֶה הַחוֹף בַּמֶּרְחָב שֶׁלּוֹ
לָנוּ כֹּה בָּגְרוּ הַנְּעוּרִים כֹּה רָחָב, אַדִּיר!
הוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ, דְּנְיֶפְּרוֹ! 
עַל גַּבְּךָ עָפִים עֲגוּרִים.

אֶת מֵימֶיךָ, דְּנְיֶפּ, לֹא נִתֵּן לַזָּר 
רַק יִטְבַּע בָּהֶם הַשּׂוֹנֵא 
נִלָּחֵם לְךָ עַל אוֹיֵב נִגְבָּר 
בִּמְהֵרָה נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ.

וכאן אפשר לשמוע את שירת הבית הראשון בעברית (המבצעת היא רותי פריד).

לפנינו אפוא מקרה מיוחד במינו: שני שירים רוסיים שונים, שחיבר יבגני דולמטובסקי, ובמקורם עוסקים בחוויות חיילים מימי מלחמת העולם השנייה, הומרו לעברית, באופן בלתי תלוי, על ידי שני מחברים (נתן יונתן ודן אלמגור). בשני השירים הרוסיים העגורים נמצאים בשוליים ('שיר הדנייפר') או לא נמצאים כלל ('חברי'), ואילו בשתי הגרסאות העבריות נמצאים העגורים במרכז.

ד. השיר הרוסי 'עגורים' 

ובכל זאת, בזמר הרוסי היו גם היו עגורים. לא אחד ולא שניים, אלא להקה גדולה.

אחד הנודעים, היפים והמרגשים שבשירי העגורים נקרא Журавли (עגורים; zhuravli). הנה הוא קודם כל בביצועו של מרק בֶּרְנֶס (Марк Наумович Берне́с), זמר ושחקן קולנוע יהודי-סובייטי מפורסם (שם משפחתו המקורי היה ניימן). ההקלטה היא מיום 16 באוגוסט 1969 וזה היה השיר האחרון שהקליט ברנס. שבוע לאחר מכן הוא נפטר.

על גלגוליו של השיר 'עגורים' כתב לי יוסף חרמוני:

'עגורים', הוא אחד משירי מלחמת העולם השנייה הידועים ביותר, שמדברים אל לבם של מאתיים מיליון אזרחי ברית המועצות לשעבר, וזאת חרף היותו חדש יחסית. הוא נכתב ב-1968! 'עגורים' הוא לרוסים, פחות או יותר, מה ש'באב אל-ואד' או 'שיר הרעוּת' לישראלים. ומרק ברנס הוא, פחות או יותר, צירוף של שמשון בר-נוי, יהורם גאון ועוד כמה. הוא זמר המלחמה (השנייה), ואחריה. אני עצמי הכרתי את השיר לראשונה בביצוע יוסיף (יוסף) קובזון, הזמר הרשמי של ימי ברז'נייב, וזמר הרומאנסים וריקודי הטנגו הרוסיים הקלאסיים, שהיה הגדול מכולם בשנות השבעים והשמונים (וכמובן היה יהודי).  

מרק בֶּרְנֶס (1969-1911)

מחבר המילים, רַסוּל גַמְזָטוֹב, הוא ממוצא מוסלמי (מרפובליקת דגסטאן שבקווקז). את השיר כתב לאחר שביקר במונומנט הזיכרון להרוגי פצצת האטום בהירושימה. הוא התרשם והתרגש עד מאוד מפסל הזיכרון לילדה סָדָאקוֹ סָסָאקִי. סדאקו נפטרה ב-1955, בת 12, כקורבן מאוחר של קרינת הפצצה. בבית החולים, שם אושפזה תקופה ארוכה טרם שנפטרה, לימד אותה ידיד של הוריה ליצור עגורי נייר בקיפולי אוריגמי. אמונה רווחת ביפן גורסת כי מי שעולה בידיו ליצור אלף עגורי אוריגמי, מנצח את מחלתו. סדאקו הספיקה לקפל רק שש מאות וחמישים עגורים. כשנפטרה, הניחו ידידיה שלוש מאות וחמישים עגורים נוספים על קברה. 

פסלה של סדאקו ססקי בהירושימה (מקור: ויקיפדיה)

הסיפור, ופסלה של סדאקו, כבשו את ליבו של גמזטוב, והוא כתב את השיר 'עגורים' בשפתו: אווארית, שהיא שפת אחד העממים של דגסטאן.

רסול גמזטוב (2003-1923)

השיר תורגם לרוסית בשנת 1968 בידי ידידו, המשורר-המתרגם נאום (נחום) גרבנייב (1988-1921), יהודי כמובן (שמו המקורי היה רמב"ך), ופורסם בעיתון 'נוֹבִי מִיר' וצד את עינו של מרק ברנס. 

ברנס היה שחקן קולנוע בזמן מלחמת העולם השנייה, וככזה שר את 'לילה אפל' (טיוֹמנָאיָה נוֹץ'), בסרט המלחמה 'שני לוחמים' (1943). שיר זה כבש את לבם של מיליוני הרוסים וברנס היה לשחקן וזמר הבולט ביותר בתקופת המלחמה ואחריה. קול הבריטון האינטימי שלו ליווה את שנותיה האחרונות של המלחמה. הוא הוסיף להקליט להיטים ומילא תפקידי גיבור בסרטי מלחמה גם לאחריה. 

ברנס ערך בשיר כמה 'תיקונים', ואז ביקש מהמלחין הפופולרי יאן פרנקל שילחין אותו. פרנקל, ששמו מעיד על יהדותו, נענה והשיר זכה להצלחה בלתי רגילה. 

יאן פרנקל (1989-1920)

ברנס הקליט את 'עגורים' ב-1969 כאשר כבר היה חולה בסרטן ריאות. שבוע לאחר מכן הוא נפטר. לידידיו אמר כי שיר זה הוא מעין צוואה שלו, ודימה לראות את נפשו העולה לשמיים, על פי שורותיו האחרונות של הבית השני – כמצטרפת ללהק העגורים הבא לאוספו.

'עגורים' היה מאז לשיר המלחמה האולטימטיבי (מעין 'מגש הכסף' שלנו) והוא מושמע בפי זמרים רבים. בימי הזיכרון למלחמת העולם נראה הקהל, תמיד, מוחה דמעות כשמושמע השיר, ועד היום נוהגים להשמיע גם את ההקלטה המפורסמת של ברנס. קולו המחוספס, נטול הגינונים, הישיר, הבלתי מקצועי, דובר אל ליבו של כל שומע. כך הפך שיר מאוחר זה – קו-פרודוקציה של דגסטאני אחד ושלושה יהודים – לאחד מסמלי הזיכרון של 'המלחמה הפטריוטית הגדולה'. 

הנה תרגומו של חרמוני מן הנוסח הרוסי של השיר 'עגורים' (תודה למרים אהרוני על הניקוד):

הַחַיָּלִים הַהֵם, כָּךְ נִדְמֶה לִי,
אֲשֶׁר מִשְׂדֵה הַקְּרָב אֵינָם חוֹזְרִים
לֹא נִטְמְנוּ אֵי-שָׁם, בִּשְׂדוֹת הַשֶּׂלֶף
אֶלָּא הָיוּ לְלַהַק עֲגוּרִים.

מֵאָז, הַרְחֵק בַּזְּמַן וְעַד עַתָּה
עָפִים הֵם וְקוֹרְאִים הֵם מִמָּרוֹם
וְאָנוּ בְּמַבָּט עָצוּב נִשָּׂא
עֵינֵינוּ אֶל הַלַּהַק, וְנִדּוֹם.

חוֹלֵף מֵעַל טוּר עֲגוּרִים, יָגֵעַ,
בַּעֲרָפֶל עָף, עִם סוֹף הַיּוֹם.
וְשָׁם, בַּטּוּר, פִּתְאוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ,
מָקוֹם גַּם לִי יֵשׁ, עֵת לִבִּי יִדּוֹם.

יָבוֹא הַיּוֹם, אֶפְרֹשֹ כָּנָף צְחוֹרָה
אָשׁוּט בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב שֶׁקָּדְרוּ.
וְאָז, בְּקול עָגוּר, מֵעַל אֶקְרָא
לְכָל אֲשֶׁר לְמַטָּה נִשְׁאָרוּ.

וכאן, ביצועו של יוסיף קובזון משנת 1971 (אם אינני טועה, הפסנתרן הוא המלחין יאן פרנקל):

ה. 'רעי' של אבי ארנון וחיים ברקני

בזמן הכנת הרשימה כתב לי גרימי גלעד מעין גדי:

ידועים לי שלושה תרגומים נוספים מושרים בעברית. תרגום של זאב גייזל, מושר בפי דמיטרי לייקין; תרגום של איבן נביא (קרא ישר והפוך), שאצלו הפכו העגורים לחסידות; תרגום של מתרגם לא ידוע בשם 'רעי', מושר על ידי דמיטרי שפובלוב במנגינה שונה, שלא הצלחתי למצוא לה מקור רוסי. שפובלוב שר את השיר במסגרת תכנית על רומנסות רוסיות מתורגמות, כך שסביר שגם שיר זה מקורו ברוסיה. עם זאת, השמעתי את השיר בפני שתי קבוצות של עולים מרוסיה (כמאה איש), אך אף אחד לא הכיר את השיר.

הנה הביצוע של לייקין:

את תרגומו של גייזל מצאתי ברשימתו 'המלחמה ההיא', שהתפרסמה בעיתון מקור ראשון, 11 במאי 2012, שבת, עמ' 13-12:

וכאן הביצוע של 'איבן נביא':

והנה, זמן לא רב לאחר מכן הצליח גרימי לזהות את 'המתרגם הלא ידוע' של 'רעי' ואת המלחין של 'המנגינה השונה'.

מתברר ש'בעלי הזכויות' הם אבי ארנון ממושב גמלא והמלחין חיים ברקני מקיבוץ שער הגולן. כתב לי גרימי (16 בספטמבר 2014):

איך הגעתי לכך ? סיפור ארוך.  

העליתי במועדון הותיקים של קיבוץ עין גדי ערב בשם 'המלחמה הפטריוטית הגדולה בראי הזמר הסובייטי'. הצגתי את 'ז'וראבלי' כשיר הזיכרון האולטימטיבי ברוסיה (בגלל שיר זה נקרא לפעמים יום הזיכרון 'יום העגורים הלבנים'. מצבות זיכרון רבות לחללים הן בדמות עגור או עגורים). בסיום התכנית ניגש אלי חבר ואמר שהוא מכיר שיר בעברית, שלדעתו הוא תרגום השיר הרוסי. השיר היה 'רעי'. 

דרך רעייתו המנוחה, ששרה רבים משירי חיים ברקני, הוא הכיר את ברקני וגם את השיר. גדעון ברקני (הבן) שלח סריקה של דף השיר ועליו כתוב: 'מלים: אבי ארנון'.

 מיהו אבי ארנון ? העליתי מ-144 את רשימת ה'אבי ארנון'ים. החלטתי ללכת מצפון לדרום ו'פגעתי בול' בנסיון הראשון.  

מסתבר, שכשעלה שפובלוב ארצה, הוא גר במושב גמלא, מושבו של אבי. יום אחד, הגיעו אליו שפובלוב ואמרגנו. הם שמעו שהוא מושך בעט פזמונאים, הביאו לו תרגום מילולי של השיר וביקשו שיכתוב מלים. 

מלכתחילה, היה השיר אמור להיות מושר במנגינה המקורית. איכשהו, התגלגלו המלים אל חיים ברקני, שהלחין ושפובלוב ביצע. 

הנה הביצוע של שפובלוב:

ו. 'עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים'

עגורים באגמון החולה, 2013 (צילום: גדי מינץ)

הסיפור לא יושלם אם לא נזכיר, שהעגורים נוכחים בזמר העברי עוד קודם לשיריהם של נתן יונתן ודן אלמגור.

הופעתם הראשונה הייתה, כנראה, בשירו של מתתיהו שֶׁלֶם (מילים ולחן), 'יוחנן וגבריאל', שנכתב בראשית שנות השלושים, כאשר שלם היה חבר קיבוץ בית אלפא.

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים, 
עַל מַקְלוֹת דָּהֲרוּ וְעַל מַטְאַטְאִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
אֶל שְׂדוֹת הָ(אֲפוּ) אֲפוּנִים. 

עָפוּ עָפוּ צִפֳּרִים
אֶל שְׂדוֹת הָאֲפוּנִים,
עָפוּ בְּרִנָּה הַצִּפֳּרִים. 

"קֵן מָצָאתִי, דַּבּוּרִים!" יוֹחָנָן שָׂמֵחַ 
"וַאֲנִי זוּג עֲגוּרִים!" גַּבְרִיאֵל צוֹרֵחַ. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַ(דַּבּוּ) דַּבּוּרִים. 

עָגוּ עָגוּ עֲגוּרִים, 
זִמְזְמוּ הַדַּבּוּרִים, 
עָגוּ בְּעִגּוּל הָעֲגוּרִים.

"נִשָּׁאֵר פֹּה לְעוֹלָם, בָּאֲפוּנָה נָלִינָה, 
סוֹד יִהְיֶה זֶה לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אִמָּא".

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

סוֹד לָכֶם הַשְּׁבִילִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר מְלֵאִים, 
הַכִּיסִים כְּבָר (מְלֵא) מְלֵאִים.

"בּוֹא מַהֵר, יוֹחָנָן, נִשְׁכַּב תַּחַת הַשִּׂיחַ, 
אוֹי, בִּטְנִי מַה נְּפוּחָה כְּגֹדֶל אֲבַטִּיחַ". 

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים.

מַר בָּכוּ הַפְּעוֹטִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַבַּחוּרִים, 
הַרְחֵק שָׁמְעוּ הַ(בַּחוּ) בַּחוּרִים. 

יוֹחָנָן וְגַבְרִיאֵל רָכְבוּ לָאֲפוּנִים...

הנה דגנית יורם-קריב שרה בתוכנית 'שרתי לך ארצי', בנוכחותו של 'גבריאל' מהשיר, הלא הוא גַבְרוּש רפפורט מקיבוץ בית אלפא.

'ליל אהבה עם אזרחים': מחווה לשכונת בית הכרם

מחר 'יום ירושלים' וזו הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל שיר מקסים שהזמן השכיח, וגם לעשות כבוד לשכונת הגנים הירושלמית, החילונית והיפה, בית הכרם (שאיכשהו תמיד אני מצליח להתבלבל ברחובותיה).

בימי 'ההמתנה', ערב מלחמת ששת הימים, חנו גדודי המילואים של חטיבת הצנחנים בבית הכרם, ועל הדרך הלבבית שבה קיבלו תושבי השכונה את המילואימניקים סיפר העיתונאי הצעיר משה נתן (הוא היה אז בן 26 בסך הכל) בספרו המלחמה על ירושלים (הוצאת אותפז, עמ' 124-122). ספר מיוחד זה, שנדפס לראשונה במאי 1968, היה אחד מ'ספרי המלחמה' הראשונים. הוא זכה בשעתו לפופולריות בלתי רגילה ונדפס בשבע מהדורות:

אחד המילואימניקים הללו – שגם רואיין על ידי משה נתן (עמ' 345) – היה מאיר אריאל, אז חבר קיבוץ משמרות. אריאל התפרסם באותם ימים בשיר אחר שכתב, 'ירושלים של ברזל' (עליו כתבתי שלשום). אבל אז, 'בשעות הטֶּרֶם' שקדמו להפצצות הירדניות ולכיבוש העיר העתיקה, כתב אריאל שיר יפהפה ולא כל כך מוכר אלא למעריצים כבדים: 'ליל אהבה עם אזרחים'; את הלחן הנפלא חיבר חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן (שהתפרסם בלחנים כמו 'ביתי אל מול גולן', 'החיטה צומחת שוב', ועוד רבים).

המלחין חיים ברקני (2001-1923)

כאן אפשר לשמוע את השיר:



ואלה המילים:

ליל אהבה עם אזרחים
בבית הכרם.
רחוב מוגף את פנסיו כולם כיבה.
אך השכונה הגישה את ליבה
עם המשקה והכריכים
בשעות הטרם.

בכל חדרי המדרגות
בתוך החושך.
תינינו אהבה, כולה של וידויים.
וכל הלבבות היו גלויים
על טס עם פרורי עוגות
עשוי נחושת.

ליל אהבה.
עם אזרחים.
ליל אהבה בבית הכרם.
ליל אהבה בשעות הטרם.

פתאום צלצול צחוקֵי עלמה
אתה שומע.
והוא בתוך כל הקולות הגבריים
כמו פכפוך מי מעיין טריים
בלב מדבר... אמור, על מה
אתה דומע?

כן, אנחה אתה מחניק.
היא מפטפטת,
סיגריות מתאמצות לשווא להאירה,
רוצים קצת לראותה ולזוכרה
עם הגבינה והנקניק
ומי הפטל.

ליל אהבה...

צריך לזוז וזה קשה,
אִוְשָׁה של פחד -
וזו אִוְשָׁה שלא הייתה למשבים
של ביעותי שבים-או-לא-שבים
בזכות כל השעות אשר
בילינו יחד.

שכונת בית הכרם (צילום: לואיס גולדברג)

ידידי נועם נדב, צייר הבית של עונ"ש, נולד וגדל בבית הכרם. במלחמת ששת הימים הוא היה תלמיד בכיתה ד' ואת זיכרונותיו שלו משעות הטרם הוא רשם בצבע. עלילון [קומיקס] זה התפרסם בשנת 2010 בחוברת ילדוּת: טיול מצויר בשבילי הילדוּת, על ידי תכנית קרב למעורבות בחינוך והמוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון (הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

בעלי התוספות

אנשי 'טלכרם', הטלוויזיה הקהילתית של מתנ"ס בית הכרם, העלו היום (3 ביוני 2012) למרשתת סרטון מעניין על הצנחנים בבית הכרם, והוא כולל ריאיונות עם 'אזרחים' ועם יורם זמוש, מ"פ הצנחנים, בן קבוצת יבנה, שהניף את הדגל על הכותל, וכן קטעים נדירים של סרט שצילם מנשה קצב באותם ימי המתנה.

(תודה לאהוד גן-אל)