 |
| בית עץ בקוֹפּיס, 1901 (ויקיפדיה) |
התוכן
א. דפוס קאפוסט
ב. חסידות קאפוסט
ג. בימי מלחמה ושואה
ד. קופיס היום
אם תשאלו סתם אזרח בלארוסי מה הוא יודע על קוֹפִּיס (Копысь), ספק אם תקבלו תשובה. ידענים מופלגים יספרו לכם כי בעיירה זעירה וציורית זו (850 תושבים בסך הכול, לפי המִפְקד האחרון) היה מרכז ייצור עתיק ומפורסם של אריחי קרמיקה אומנותיים, וכי בשנת 1954 נולד כאן אלכסנדר לוּקָשֶׁנְקוֹ, נשיא בלארוס היום (אבל גידולו וחינוכו היו בכפר זעיר עוד יותר, סמוך לכאן, שנקרא אלכסנדריה).
קופּיס, או כפי שיהודים כינו אותה קוֹפּוּסְט (ויש שגורסים קַפּוּסְט), היא עיירה נקייה ומטופחת, ולא יהיה זה רחוק לשער שיש קשר בין מצבה הטוב לבין העובדה שכאן נולד כבוד הנשיא. היא שוכנת כ-35 ק"מ מדרום לאוֹרְשָׁה וכעשרים ק"מ מצפון לשקלוב, ממש על הגדה השמאלית של נהר הדנייפר רחב הידיים, ואליה שמנו פעמינו.
אגב, בעיירה זו נולד גם משה דוד דְרַבְּקִין, הלא הוא דוד רֶמֶז (1951-1886), איש העלייה השנייה, שהיה ממנהיגי היישוב ושר התחבורה הראשון של מדינת ישראל (ולימים גם שר החינוך). אך עם כל הכבוד לרמז ולמפא"י (ראו ברשימות קודמות: 'בראשון לספטמבר'... מה כל כך שמח כאן?; 'אין המצב בארץ רע': השר דוד רמז כותב לנער אליהו הכהן), לא בגללו הגענו לכאן.
 |
| כך נראתה קופיס ב-1905 (ויקיפדיה) |
א. דפוס קאפוסט
אם בבלארוס בקושי שמעו על קופיס, לחוקרי תולדות עם ישראל במזרח אירופה בכלל ולחוקרי החסידות בפרט, השם קופוסט, או יותר נכון 'דפוס קאפוסט', אומר הרבה. במושגים יחסיים, קאפוסט הייתה מעצמת דפוס, שפעלו בה ארבעה בתי דפוס עברי שונים! במשך ארבעים שנה, בין 1837-1797, נדפסו בה לא פחות מ-149 ספרים, רובם ספרי קבלה וחסידות, ולא סתם חסידות, אלא חסידות חב"ד (על פי ישעיהו וינוגרד, אוצר הספר העברי, ב, תשנ"ד, עמ' 633-629; ראו גם חיים דוב פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, תל אביב, תש"י, עמ' 137-135).
סיפורו של הדפוס העברי בקאפוסט קשור בדמותו של 'הרבני הנגיד המופלג' ישראל יפה (1829-1749), חסיד חב"ד נאמן ואמיד, שבראשית המאה ה-19 ייסד בעירו בית דפוס ובו הדפיס, במשך כעשרים שנה, שורה ארוכה של ספרים. הספר הראשון ששמו נקרא עליו היה חמישה חומשי תורה, שאותם הדפיס בשנת תקס"ד (1804). אך ישראל יפה לא היה המדפיס הראשון או היחיד שפעל בקאפוסט. קדם לו בעסקי המו"לות מרדכי בן שמואל הורוויץ, שהדפיס בקאפוסט כמה ספרים עבריים בבית דפוסם של אברהם בן יעקב סגל ויצחק בן שמואל, למן שנת תקנ"ז (1797) ועד תקס"ח (1808). הורוויץ ויפה גם חברו זה לזה בשנת 1809 והדפיסו את שלושת כרכי ספר הזהר, ובשנת 1811 כשהדפיסו יחד ('בדפוס של הני תרי שותפי') שלושה כרכים של ספר עין יעקב על אגדות התלמוד. מכאן ואילך הדפיס ישראל יפה את ספריו לבדו.
חוקרי תולדות הספר העברי עדיין לא פתרו את כל השאלות הביבליוגרפיות הקשורות בדפוסי קאפוסט ובלבול רב שורר כאן. למרבית ההפתעה היו בקאפוסט שתי משפחות חסידיות של מדפיסים בשם 'יפה', שפעלו באותן שנים בנפרד ולכל אחת היה בית הדפוס שלה. אם לא די בכך, בשתי המשפחות הללו היה 'ישראל יפה' – האחד, שבו אנו מתעניינים, היה בנו של יצחק; השני – שהיה שותף בדפוס יחד עם שני אֵחיו יהודה ומנחם – היה בנו של אורי שרגא פייבוש. כדי לסבך עוד יותר, שני 'הישראלים היפים' הללו גם עלו לימים לארץ ישראל והתיישבו בשכונת חסידי חב"ד בחברון. למרות העסקים הנפרדים, שתי המשפחות היו קרובות זו לזו (בני-דודים), ומכל מקום כדי להבחין ביניהם קראו לבנו של פייבוש 'ישראל הקטן', ולבנו של יצחק 'ישראל הגדול' (שלום דובער לוין, תולדות חב"ד בארץ הקודש, קה"ת, תשמ"ח, עמ' עד).
 |
| דגל המדפיס של ישראל יפה – עם שמו מוטבע בתוכו – מופיע בשתי צורות שונות בספר ביאורי הזהר שנדפס בקאפוסט בשנת תקע"ו (1816) |
בשלהי שנת 1822 (תקפ"ג) צרר המדפיס ישראל יפה 'הגדול' את מיטלטליו ועלה עם בני משפחתו לארץ ישראל. הוא התיישב בחברון – שעד מאורעות תרפ"ט הייתה מקום ריכוזם של חסידי חב"ד בארץ – ועד מותו (לפני שבט תקפ"ט) היה ממנהיגי הקהילה הקטנה ואף יצא לחו"ל כשד"ר בשליחותה (תולדות חב"ד בארץ הקודש, עמ' נא-נב). מסורת חב"דית גורסת כי יפה נטל עימו גם את מכונות הדפוס, שכן רצה להעתיק את פעילותו המו"לית לארץ ישראל, אך הוא נשדד והדבר לא נסתייע. אפשר להטיל ספק בכך, שכן דפוס קאפוסט המשיך לפעול גם לאחר עזיבתו. תחת שמו של ישראל יפה המשיכו לצאת ספרים בקאפוסט עד שנת תקפ"ח (1828). לאחר מכן, אולי בשל מותו, יש הפסקה בפעילות הדפוס, אך זו התחדשה בשנת 1832 בידי חסיד חב"ד אחר ושמו שבתי בן שמעון סלאווין, שאולי רכש מיפה את מכונות הדפוס. סלאווין המשיך להדפיס ספרים עבריים עוד חמש שנים, עד שנת תקצ"ז (1837), ומכאן ואילך לא נדפסו עוד ספרים בקאפוסט.
תוצרת דפוסי קאפוסט התפרסמה באיכותה בעולם החסידי. לצד ספרי היסוד של שני אדמו"רי חב"ד הראשונים (רש"ז ובנו דב בער, האדמו"ר 'האמצעי') הדפיס ישראל יפה גם ספרים שלכאורה אינם קשורים לחב"ד. כך למשל בשנת תקע"ד (1814) הדפיס את ספר פרי הארץ – דברי תורה של רבי מנחם מנדל מוויטבסק ומבחר מכתבים ששלח מארץ ישראל, שאליה עלה בשנת 1777. אך אין פלא בדבר, שכן הרבי מוויטבסק נחשב לרבו של רש"ז ול'אחד משלנו'.
 |
| מהדורה ראשונה של ספר פרי הארץ מאת רבי מנחם מנדל מוויטבסק, קאפוסט תקע"ד (1814); (ווינרס מכירות פומביות) |
אך הספר החשוב ביותר, לפחות מנקודת מבטם של חוקרי החסידות, הוא המהדורה הראשונה של ספר שבחי הבעש"ט, שנדפסה בקאפוסט בשנת תקע"ה (1814 כנראה). לכאורה גם ספר זה אינו עוסק כלל בחב"ד, אך למעשה שוקעה בו, כמעט בגלוי, גרסתו של רבי שניאור זלמן מליאדי לתולדות חייו של הבעש"ט.
 |
| מהדורה ראשונה של ספר שבחי הבעש"ט, קאפוסט תקע"ה (1815) (הספרייה הלאומית) |
ספר זה, שמעסיק את מחקר החסידות מראשיתו, כולל בתוכו כמאתיים וחמישים סיפורים קצרים ועדויות על ר' ישראל בן אליעזר (המכונה 'בעל שם טוב') ועל חוג חבריו ותלמידיו. ככלות הכול, לא הרבה ידוע על חייו של הבעש"ט, והנה לפנינו אוצר בלום של מידע ביוגרפי, שאומנם נדפס 55 שנים לאחר מותו, אך יש בו בוודאי שכבות קדומות מאוד. האם מדובר באוסף של אגדות קדושים הזויות שאין לתת בהן אמון, או שמא ניתן למצות מתוכו מידע היסטורי חשוב ואמין?
חוקרי החסידות הראשונים נטו לשלול מספר זה כל ערך, אך בשני הדורות האחרונים הראו חוקרים רבים כיצד בכל זאת ניתן להשתמש בו בצורה מתוחכמת כמקור עיקרי להכרת החסידות בימי צמיחתה.
 |
| המהדורה המוערת של שבחי הבעש"ט שההדיר אברהם רובינשטין היא זו שממנה מקובל לצטט (הוצאת ראובן מס, תשנ"ב; תשס"ה) |
ביסודו מורכב הספר משתי שכבות עריכה של שני אישים שונים: 'הכותב' ו'המדפיס'. הגרסה המקורית נכתבה בידי מלקט השבחים – שוחט ושמו דוב בער מהעיירה ליניץ. אלכסנדר, חותנו של דוב, היה ממקורביו של הבעש"ט ודוב שמע מפיו, כמו גם מפי אישים אחרים שהיו קרובים לבעש"ט ולבני חבורתו, סיפורים רבים. הוא העלה את ה'שבחים' הללו על הכתב, סידר וערך כמיטב הבנתו, והביא את מלאכתו לישראל יפה כדי שידפיסה. אבל יפה לא הסתפק בהדפסה, כדרכם של בעלי דפוס באותם ימים, שניתן להשוותם למו"לים בני ימינו. הוא היה איש דעתן שלא היסס להתערב בחומר שהובא לו, ככל שחשב שהדבר נדרש. יפה צירף לכתב היד הקדמה מיוחדת פרי עטו, ערך, שינה והוסיף חומרים שהיו ידועים לו ממסורת רבו המנוח שניאור זלמן מליאדי (יפה קרא לו בספר 'האדמו"ר הרב נבג"מ', כלומר נשמתו בגנזי מרומים). הספר הוא אפוא שילוב של שני הנוסחים הללו, ולא תמיד ברור היכן התערב 'המדפיס' ומהו הנוסח המקורי של 'הכותב'.
בשנת תקע"ו (1816) נקלע ישראל יפה לסכסוך עסקי מר עם בני משפחת שפירא – מדפיסים חסידים שניהלו את דפוס סלאוויטה המפורסם שבוולין. באותה שנה החליט יפה להדפיס את כרכי התלמוד הבבלי ולחדש את הדפסת ארבעת חלקי ספר הטורים (שאותו התחיל להדפיס חמש שנים קודם לכן אך הפסיק אחרי כרך אחד) – אלה הם מיזמים מו"ליים מסובכים ויקרים, אך גם רווחיים. המדפיסים מסלאוויטה נחרדו וחמתם בערה בם. לא רק שבמלאי הספרים שלהם נותרו עותקים מן הש"ס שהדפיסו לא מכבר, אלא שבידיהם החזיקו הסכמות ואישורים – כולל מרבי שניאור זלמן מליאדי בכבודו ובעצמו! – שאסור לאף מדפיס אחר להתחרות בהם במשך 25 שנה. העניין הובא לבוררות בפני האדמו"ר דוב בער ('האמצעי'ׂ) ובית דינו בליובאוויץ', שפסקו, בחודש תמוז תקע"ו, כי בשלב זה אסור לאף אחד מהצדדים להדפיס שום כרך מן התלמוד.
הדבר לא הועיל. המדפיסים 'צפצפו' על החלטת האדמו"ר, וחודש אחרי חתימת שטר הבוררות כבר יצאה המסכת הראשונה בדפוס קאפוסט (למעשה הוא לא הדפיס את כל הש"ס, אלא רק מסכתות בודדות)...
איך יכול היה חסיד מסור כישראל יפה לנהוג בניגוד לדעת רבו? אפשר לשער שהנזק הכספי שהיה נגרם לו לולא הדפיס היה כה גדול, שהחליט למרוד בהחלטת הבוררות ולפעול בניגוד להוראה שקיבל מהרבי. ההיסטוריון החב"די הרב שלום דובער לוין, שתיאר את הפרשה (מבית הגנזים, קה"ת, ברוקלין, תשס"ט, עמ' קפה-קפח), ניסח זאת בצורה קצת יותר דיפלומטית: 'מסיבה לא ידועה לנו, לא הועיל שטר הבוררות'... אחר כך הציע הבחנה, שכנראה היא זו שהכשירה בדיעבד את הפרת זכויות מדפיסי סלאוויטה, ויסודה בהסכמה שכתב יהודה ליב, אחיו של רש"ז, לספר אחר שהדפיס יפה. מהסכמה זו עולה, כי הזכויות שהוקנו למדפיסי סלאוויטה תוקפן יפה רק בוולין, מדינתם, ולא במדינות אחרות כמו רוסיה הלבנה.
בשולי הדברים נעיר כי ניתן להבין לליבו של ישראל יפה, שבעצמו טעם טעמה של תחרות לא הוגנת שנה קודם לכן. ספר שבחי הבעש"ט, שעליו עמל הרבה ובפתחו נדפסה הסכמה של רב הקהילה, שקבעה בגזֵרת 'ארור אשר ישיג גבול רעהו', כי אסור למדפיסים אחרים 'הן במדינתינו או במדינה אחרת', להדפיס שוב את הספר במשך שש שנים, נדפס כבר באותה שנה בברדיצ'ב שבוולין, וכמה חודשים אחר כך בשלוש מהדורות נוספות (כולל מהדורה ביידיש)...
 |
| ספר רזיאל המלאך, דפוס ישראל יפה, קאפוסט תק"פ (1820) (אוסף אוניברסיטת בר-אילן) |
 |
| ספר אמרי בינה מאת האדמו"ר 'האמצעי' דוב בער, דפוס ישראל יפה, קאפוסט תקפ"א (קדם – בית מכירות פומביות) |
ב. חסידות קאפוסט
בשנת 1866, כשלושים שנה לאחר שנסגר לתמיד דפוס קאפוסט, צמח בעיירה זו פלג של חסידות חב"ד. את הפלג הזה ייסד יהודה לייב שניאורסון (1866-1808), שהיה השני (ויש אומרים הראשון) מבין שבעת בניו של האדמו"ר השלישי של חב"ד, מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק). למה עבר מהרי"ל לקאפוסט? זו פרשה ארוכה וסבוכה של סכסוך מר בין בניו של 'הצמח צדק' על ירושתו ועל כיסאו. הסכסוך הביא למדנים בין האחים ולטענות על זיופה של צוואת 'הצמח צדק', שעל פיה את האדמו"רות יירש דווקא בנו הצעיר שמואל שניאורסון (מוהר"ש).
וכך סיפר ההיסטוריון החב"די, חיים מאיר היילמן (שבעצמו היה חסיד קאפוסט), בספרו בית רבי (ברדיצ'ב, 1902, חלק ג, פרק ח):
בי"ג ניסן [תרכ"ו] נפטר אביו [הצמח צדק] ... ועל כן אחר הפסח שב לביתו [מקרמנצ'וק בה שהה]. בדרך נסיעתו לביתו, בכל מקום בואו, כשבאו אליו לבקשו לומר דברי חסידות ושיהיה לרב על מקום אביו רבינו הקדוש, אמר לכל שאינו רוצה בשינוי שם חדש מכמו שהיה, כי אם לחזור דברי חסידות כמו שהיה בחיים חיותו של רבנו נוחו עדן. אך בבואו לביתו [בליובאוויץ'] מצא העיר כמרקחה מתבערת המחלוקת שהתעוררה ולא יכלו להשקיטה בשום אופן. על כן עקר דירתו לקאפוסט, והיה אומר שנוסע לשם רק לפי שעה עד יתכונן השלום.אלא ש'נטרפה השעה', כדברי היילמן. השלום לא התכונן בין האחים, וצדיק נכבד זה הלך לבית עולמו, בג' בחשוון תרכ"ז, כחצי שנה לאחר פטירת אביו וכמה חודשים לאחר שהתיישב בקאפוסט. על כיסאו של מהרי"ל התיישב בנו שלמה זלמן שניאורסון (1900-1830).
ושלמה ישב על כסא אביו, ולשם התחילו לנסוע אליו חלק גדול מאנ"ש, בעלי דעה ומביני מדע. והתחיל להפיץ מעיינותיו, על פי קבלתו מרבותיו אבותיו הקדושים, בתוספת מרובה ... אך בשם רבנות לא רצה ובפרט ב'יחידוּת' ופדיונות [כלומר, לנהוג כאדמו"ר]. אך אנ"ש לא הרפו ממנו והוכרח לבטל רצונו ולהכניס עצמו בעניניהם ולהתערב גם בעניני הכלל (בית רבי, שם).רבי שלמה זלמן קיבל אפוא את 'דין התנועה' והיה לרבי בקאפוסט במשך 34 שנים. מגורי אדמו"ר בעיירה פירושם חצר חסידית פעילה, חסידים שבאים מבחוץ לשחר את פני רבם, ופריחה כלכלית ושגשוג לתושבי העיירה. הנה קוריוז שידגים זאת.
ב-14 ביוני 1881, בעקבות מותו של אחד מצעירי העיירה, נדפסה בעיתון המליץ תלונה אנונימית על חסרונו של רופא אמיתי בקאפוסט, 'אשר בין הערים הקטנות סביבותיה – לגדולה תחשב'. 'בערים האלה', כתב בסרקזם מוסר הידיעה, 'יכנו כל גלב ומקיז דם בשם רופא'. הוא מקווה כי אולי בזכות 'הרב הצדיק השוכן פה' יסכימו ראשי הקהילה להקצות 500 רובל בשנה כדי לשלם לרופא מומחה וגם לרוקח שיגורו בעיירה, וכך לא ייאלצו אנשי קאפוסט להמתין שלושה ימים עד שיגיע רופא זקן, שכבר שכח את תלמודו, מהעיר ש' (היא שקלוב) הקרובה, או מהעיר א' (אורשה) הרחוקה:
 |
| המליץ, 14 ביוני 1881 |
מטבע הדברים, חסידות קאפוסט הייתה ביחסים מתוחים עם 'אחותה' שבליובאוויץ'. רבי שלמה זלמן אף 'נחשד' באהדה לתנועת חובבי ציון וליישוב ארץ ישראל (וזאת בניגוד גמור ליחס השלילי של הפלג החב"די הראשי, שהונהג אז בידי האדמו"ר האנטי-ציוני הצעיר שלום דב שניאורסון). עדות מעניינת על כך – אומנם בעילום שם הכותב ומקומו – נרשמה בעיתון המליץ בשנת 1887:
 |
| המליץ, 23 באוגוסט 1887, עמ' 1900 |
לא כולם התרשמו מעמדתו של הרבי הקאפוסטי, וספקות על מידת האותנטיות של הצהרתו ועל מידת השפעתה על חסידיו נשמעו כמה חודשים אחר כך:
 |
| המליץ, 7 באוקטובר 1887, עמ' 2235 |
חסידות קאפוסט הגיעה לסוף דרכה עם פטירתו של הרבי שלמה זלמן שניאורסון בשנת 1900. אומנם שני אחיו ניסו להמשיך את דרכו כאדמו"רים במקומות אחרים (שלום דובער ברציצה ושמריה נח בבוברויסק), אך רוב החסידים חזרו לחצר הראשית בליובאוויץ', שמכאן ואילך חזרה והנהיגה את כל פלגיה של חסידות חב"ד.
אנשי אגודת 'אהלי צדיקים' הבלתי נלאים, שמאתרים קברי צדיקים במזרח אירופה, לא פעם על סמך עדויות של זקני עמי הארץ המקומיים (ואכמ"ל), מצאו גם בקופיס את קברותיהם של צדיקי קאפוסט, יהודה ליב שניאורסון ובנו שלמה זלמן, והמאמין יאמין.
 |
| אהלי צדיקים |
ג. בימי מלחמה ושואה
כאמור, קופיס יושבת על גדות הדנייפר, ומסיבות שאינן נהירות לי – אולי הוא צר, אולי הוא רדוד – דווקא כאן היה אזור הצליחה הנוח ביותר של הנהר.
זה התחיל כבר בימי פלישת נפוליאון ב-1812. לאחר ניצחונם של הרוסים על הצבא הצרפתי בקרב על קראסני (18-15 בנובמבר 1812), חנו כאן, ליד קופיס, כוחותיו של הגנרל הרוסי הזקן מיכאיל קוּטוּזוֹב והחליפו כוח. היסטוריון רוסי שנלווה לכוחותיו של גנרל פיוטר בַּגְרַטְיוֹן כתב: 'מקופיס והלאה לא מצאנו נפש חיה בשום מקום; הכפרים היו ריקים. לא היו אפילו כלבים או חתולים. האסמים והמחסנים אף הם היו ריקים: לא הייתה תבואה, לא גרעיני דגן, ואפילו לא גבעולי קש' (Dominic Lieven, Russia Against Napoleon, Viking 2010, p. 276). בנסיגתם שרפו הצרפתים את גשרי הדנייפר, וחייליו של קוטוזוב צלחו את הנהר עם סוסיהם והמשיכו בריסוק הצבא הצרפתי הפולש ובגירושו מן 'המולדת'.
באותו מקום ממש, אבל בכיוון ההפוך, חצו ב-11 ביולי 1941 את הנהר הטנקים של קורפוס 18 מקבוצת הפאנצר השנייה בפיקודו של הגנרל הגרמני היינץ גוּדֶריאָן, בדרכם לקרב הכיתור הגדול סביב סמוֹלנסק (קרבות אלה נמשכו חודש והרוסים איבדו במהלכן כ-300,000 חיילים). בניית ראש הגשר בקופיס התבצעה בתוך 11 שעות בידי אסירים, ועוד באותו היום חצו כל כוחותיו של גודריאן את הדנייפר. גודריאן סיפר על כך בזיכרונותיו (General Heinz Guderian, Panzer Leader, 1952 [Da Capo Press, 1996], pp. 167-174), וציין את העובדה האירונית, שהמפקדה שלו, בטולוצ'ין הסמוכה, שכנה בדיוק במקום שבו שכנה לפני 130 שנים מפקדתו של נפוליאון.
באינטרנט מצאתי תמונות שצילמו הגרמנים ומתעדות את הצליחה ואת קופיס ההרוסה שעולה באש ובתימרות עשן (האחראי על הכתוביות, כתב בטעות Kogys במקום Kopys).
 |
| צילום: דוד אסף |
גורלה של קופיס לא היה שונה מגורלן של קהילות יהודיות סמוכות. עד 1941 הייתה העיירה חלק מברית המועצות. הגרמנים, שפלשו לברית המועצות ביוני 1941 ('מבצע ברברוסה'), כבשו כמובן גם את קופיס. זה היה ב-11 ביולי, שלושה שבועות לאחר תחילת הפלישה. באוקטובר או דצמבר 1941 – כך קראתי במידע המועט שהובא באנציקלופדיה של הגטאות של 'יד ושם' – הוקם גטו מגודר בחצר בית חרושת לפשתן, כקילומטר מהעיירה, ובו רוכזו יהודי העיירה שלא הספיקו לברוח (בין 200 ל-300). שנה אחר כך, בינואר 1942, נורו יושבי הגטו למוות בערוץ סמוך. ב-27 ביוני 1944 שוחררה קופיס בידי הצבא האדום במסגרת מבצע בגרטיון.
ד. קוֹפִּיס היום
 |
| ברוכים הבאים לקוֹפִּיס |
נחזור להווה ולקופיס של היום...
 |
| בכניסה לקופיס (עם ישראל ברטל) |
רק מעט זמן היינו בעיירה הזעירה. הבטנו אנה ואנה ושאלנו את עצמנו: היכן היה ביתו של המדפיס ישראל יפה? בית הדפוס שלו היה בוודאי חלק מביתו הפרטי, אולי במרתף ואולי בחדר מיוחד שהקים בחצר האחורית. מי יודע? בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-19 ידע כל אחד בעיירה היכן נמצאים ארבעת בתי הדפוס, שמן הסתם סיפקו פרנסה ללא מעט יהודים מתושבי העיירה. לבתי הדפוס היה צריך להביא עגלות טעונות נייר, היה בהם גם מי שכרך את הספרים ומהם גם יצאו עגלות טעונות בספרים כדי להפיצם בכל קהילות ישראל.
אין כמובן שום סיכוי למצוא את המקום. מאומה לא נותר מקופיס של המאה ה-19, ולמען האמת גם לא מן המחצית הראשונה של המאה ה-20. כיכר השוק, ה'רינֶק' הפולני הישן, שהייתה מרכז העיירה עד הכיבוש הגרמני, נמחתה גם היא מעל פני האדמה.
 |
| הפגנה בכיכר השוק בקופיס, 1918 (מקור: ויקיפדיה) |
 |
| כיכר השוק בקופיס, 1940 (מקור: ויקיפדיה) |
סבבנו ברחובותיה המטופחים של העיירה הקטנה. רגע כמימריה וכבר יצאנו ממנה.
 |
| ברחובות קופיס (צילומים: דוד אסף) |
יצאנו מקופיס, תוך שאנו חוצים את הגשר הסמוך שעל הדנייפר – גשר חדש שנבנה לפני כעשר שנים. עצרנו בחניון מוסדר, בתוך נאות דשא, כדי להתבונן על העיירה מרחוק. נהר הדנייפר רחב הידיים זרם מתחתינו, כחול ורוגע. הנהר הזורם כאן בפסטורליות מסתיר בהצלחה את ההיסטוריה עקובת הדם שהתרחשה לא הרחק מכאן, ואולי ממש כאן.
 |
| על גדות הדנייפר כבר לא דוהרים סוסים |
 |
| קופיס מרחוק (צריח הכנסייה בולט) |
את האתנחתה הקומית סיפק תמרור דרכים, שהזהיר את הנהגים מפני דהירה לא רצויה אל תוך הנהר...
רשימות קודמות
(א): 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם'
(ב): 'לפלך מוגילוב, פסיק. לעיר לאדי, פסיק'
