עוללות מכרם עגנון: עגנון (כמעט) בשבי הלגיון, השם שלי ורק שלי

א. עגנון (כמעט) בשבי הלגיון

הנה פיסת מידע לא נורא חשובה, בייחוד משום שהיא מעולם לא התרחשה...

ובכן, מתברר כי ש"י עגנון כמעט נפל בשבי הלגיון הירדני.

ומעשה שהיה כך היה: עגנון וידידו חוקר הפיוט אברהם מאיר הברמן יצאו לטייל במה ששרד מן 'המרכז המסחרי' הישן של שכונת ממילא (על חורבותיו נמצא היום 'קניון ממילא'), שהייתה סמוכה ל'שטח ההפקר' שבין ישראל לירדן.

מעריב, 12 באפריל 1949

בפועל לא קרה כלום. חייל ישראלי שראה את שני המטיילים 'המעופפים' דאג להזהיר אותם בזמן, והם שבו על עקבותיהם.

הידיעה הזו הצחיקה אותי, ובייחוד החלטתם הנחושה של עגנון והברמן שלא לגלות את שמותיהם לחיילי הלגיון שעשויים לשבות אותם. הרי ברור ששמותיהם של שני הסופרים אומרים המון ללגיונרים! הרי הם קראו מן הסתם את 'סיפור פשוט' של עגנון ועיינו ב'ספר גזירות אשכנז וצרפת' של הברמן...

א"מ הברמן (1980-1901)

זה הזכיר לי את הסיפור מ'ילקוט הכזבים' על הסופר גרשם שופמן, שבא להרצות לפלמ"חניקים בעין חרוד על הספרות העברית, ופסח בר-אדון לקח אותו לטיול בכפר הבדואי הסמוך...

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 79-78

ב. הבעל שם טוב

ש"י עגנון, ירושלים 1938 (צילום: אלפרד ברנהיים; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

עגנון, כידוע, נולד עם שם משפחה אחר 'טשאַטשקיס' (צ'צ'קיס). בשם החדש הוא השתמש בפעם הראשונה כאשר חתם על סיפורו הארץ-ישראלי הראשון 'עגונות', שנדפס בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908), בקובץ הספרותי העומר, שבעריכת ש' בן-ציון.

אין ספק שהשם עגנון קשור בכותרת הסיפור 'עגונות', אך היו שתהו מדוע יבקש אדם לקרוא את שם משפחתו על פי תוארן של נשים אומללות, והציעו כי אולי רצה לרמוז לעוגן שהטיל בארץ ('על שום שספינתו עגנה בחופנו', כתב המשורר אברהם רגלסון). עגנון עצמו, ככל שידוע לי, לא הבהיר מעולם עניין זה בדרך חד-משמעית.

לא זו אף זו. פרופסור גרשם שלום, שהכיר היטב את עגנון עוד מימיהם המשותפים בגרמניה, וביתר שאת מאוחר יותר בירושלים, כתב בזיכרונותיו ('ימי עגנון בגרמניה', דבר, 9 בדצמבר 1966, עמ' 7), כי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר גר עגנון בברלין, הוא התנגד בתוקף להיקרא בשם עגנון, משום שלדבריו שֵׁם זה הוא המצאה גמורה ואינו רשום בספרי הקודש...

גרשם שלום, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, עם עובד, תשל"ו, עמ' 467

אפשר להניח שעגנון התייחס לעובדה ששמו נזכר בספר רזיאל המלאך בבדיחות הדעת. ספר זה הוא מן המשונים ביותר בספרות הקבלה. כביכול ניתן לאדם הראשון בידי מלאך ושמו רזיאל והוא כולל סודות בקבלה עיונית ומעשית. הספר מוכר כבר בימי הביניים (יש האומרים כי מחברו הוא החסיד רבי אלעזר מוורמס, בעל ספר הרוקח, ורזיאל הוא נוטריקון של רזי אלעזר), אך נדפס בפעם הראשונה באמסטרדם בשנת תס"א (1701).

לאחר חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בתוך הספר הצלחתי למצוא בו את השם 'טששקס' (וגם 'טססקוס'), ומסתבר שמדובר במידה כלשהי של קרסולו השמאלי של אלוהים... והמאמין יאמין.

רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א, דף לז ע"ב

כך או כך, לא רק שלימים השלים עגנון עם שמו החדש (לדברי גרשם שלום זה היה רק ב-1925), אלא שמשעה שהתפרסם שמו בעולם הוא גם ביקש בלעדיות על שמו ולא הסכים שאחרים יתחלקו איתו בתהילת שמו.

מוישי הפנה את תשומת ליבי לספרו החביב של דב רוזן באהלי שם (ירושלים, תשמ"ב), שמוקדש כולו לענייני שמות פרטיים ושמות משפחה. רוזן, שהיה פקיד בכיר במשרד הפנים, תיעד בין היתר גם את הסיפורון הזה:

באהלי שם, עמ' 166-165

אגב, עודד גור, המוזכר בסעיף 4, היה אחד משמותיו הספרותיים של הרב שמואל אבידור הכהן, שערך את השבועון הדתי פנים אל פנים.

על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

קוזקים או בדווים? חברי ארגון 'השומר', 1909 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

ראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי ארצנו את בני דמותם של אבותינו מימי קדם. על כן עשו ככל יכולתם לסגל לעצמם את מנהגיהם ואף את שפתם, ככתוב: 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ' (תהלים, קלז 2)... כך, למשל, נראים חברי 'השומר' בתצלומים מראשית המאה ה-20 כשהם בעלי שפמים עבותים, חובשי כָּאפִיּוֹת, עוטי עַבָּאיוֹת וחוגרי נשק כשרצועות כדורים מוצלבות על חזותיהם. בספרו 'קוזק ובדווי', שראה אור לפני כמה שנים (עם עובד, תשס"ז), עמד פרופסור ישראל ברטל על המתח שעיצב את דמותם של החלוצים האגדיים – היניקה משני מקורות זהות: הקוזקים האוקראינים מכאן והבדווים הארץ-ישראלים מכאן.

מה פלא אם אף אנו, חברי הפלמ"ח, הלכנו בעקבותיהם ועשינו כל מה שבידינו כדי להידמות להם? אלא שרובנו צעירים היינו אז מכדי הצמחת שפם, ולפיכך נהגנו לשבץ בדיבורנו שפע ביטויים ערביים, רבים ככל האפשר, אף אם הרבה מהם היו משובשים. תנו דעתכם, למשל, על הַזֶּמֶר הנודע 'סובב לו, סובב הפינג'אן'. כוונת המשורר הייתה אל הכלי, בו מרתיחים את הקפה על גבי הגחלים, ואשר כינויו הערבי המקורי הריהו, פשוט, קֻמְקֻם ואף בַּקְרַג' (שניהם במלעיל), אך בפינו הפך הפִנְגָ'אן לסִּפְלוֹן, שבו נמזג הקפה (לגלגוליו של שיר הפינג'אן כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש, ושם גם נדון גלגול לשוני זה).

איור: ז'אן דוד

התרפקות חברי הפלמ"ח על הלשון הערבית הולידה אף שמות משובשים על מפת הארץ: סיירי פלוגה ג' של הפלמ"ח, שעלו לראשונה בשנת 1944 במפל היבש של ואדי ירקא (נחל ירקעם), אשר במעלה נחל חתירה, קראו לו בגאווה בשם הערבי נַקְבּ אַל-יַהוּד (מעלה היהודים). האמת הייתה שמשמר בריטי, אשר חנה, שלא כצפוי, על הכביש מבאר שבע לעבר מעלה עקרבים, מצפון למכתש הקטן, חייב אלתור עקיפה בנתיב המסע במעלה ואדי ירקא, שם נאלצו הסיירים לחצוב במפל היבש דרך חדשה. לאחר מעשה הם צירפו לאירוע צִ'יזְבָּאת נחמד, שכדרכם של סיפורים מעין אלה לא היה ולא נברא: כביכול הבדווים, שהיו המומים למראה הפלמ"חניקים אשר צצו לפתע בראש אותו קיר סלע  זקוף, הם אשר נתנו לו את השם נַקְבּ אַל-יַהוּד. לפרשה זו אקדיש בקרוב פרק נפרד במדור זה.

שיבוש לשוני נוסף של הערבית היה מנת חלקם של חברי הכשרת גרעין ו' של תנועת הצופים, אשר השתחררו מן הפלמ"ח כתום מלחמת העצמאות והתיישבו במערב הנגב בצד תל גַ'מָּה. בבואם לקרוא לקיבוצם בשם צלצל באוזניהם שמו של התל הסמוך כאילו הוא תל גַ'מָאעָה – שם ערבי בעל ערך עליון ומקודש בלכסיקון הפלמ"ח – ומכאן השם קיבוץ רֵעִים...

שלט הסבר ליד תל ג'מה. כל קשר לג'מעה – מקרי בהחלט (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

השורש ג'מע בערבית משמעותו חִבֵּר, קִבֵּץ, כִּנֵּס, ומכאן אף השם גָ'אמִע (מסגד), ממנו נגזר כינויו של יום השישי – יוֹם אֶל-גֻּ'מְעָה (יום ההתכנסות לתפילה); בעוד המילה גַ'מָאעָה פירושה קהל, קבוצה, ובעיקר חבורה, במשמעותה האינטימית של המילה, כעין חבריא או חֶבְרֶ'ה. ערך מוסף לכינוי גַ'מָאעָה נולד בזכות תפיסת עולמו של 'הזקן', הוא יצחק שדה, מייסד  הפלמ"ח. את שיחות הנפש שלו עם פקודיו נהג שדה לערוך באמצעות רשימותיו, שראו אור ב'עלון פלמ"ח' והוכתרו בשם 'מסביב למדורה'.

וכמו במדורות הרועים במדבר, שבין הנקבצים סביבן היה תמיד גם 'אַבּוּ-סַמְרָה' (בעל שיחות הלילה), צצו גם סביב מדורות הפלמ"ח מְסַפְּרֵי סיפורים פרי דמיונם הפרוע. את סיפוריהם המפוקפקים, אך המרתקים תמיד, הכתיר לקסיקון הפלמ"ח בשם שאול מן הלשון הערבית – צִ'יזְבָּאתִים. 

העברית, הארמית והערבית שפות אחיות הן – ממשפחת לשונות כנען, ענפן המערבי של השפות השמיות. כך משמשים בשלושתן שורשים משותפים ואף מילים נגזרות דומות, אשר הבדלי היגוי קבועים ביניהן. כך למשל המילה שָׁלוֹם בעברית, שהיא שְׁלָם בארמית וגם סֵלָאם בערבית, או המילה שׁוֹר, שהיא גם תוֹר או ת'וֹר (Thor). ומכאן הבלבול המקובל בפי הירושלמים בין אֶ-טּוּר (ההר), כינויו של הר הזיתים בפי ערביי העיר, לבין שכונת אַבּוּ-ת'וֹר (אֲבִי הַשּׁוֹר), שהכל הוגים בטעות את שמה 'אבו-טוּר'...

והוא הדין עם המילה כָּזָב בלשוננו, שבארמית היא כְּדַב ואל הערבית נתגלגלה בצורת כִּדְ'בּ (كِذْب; Kidhb), קרי: כִּזְבּ, שריבויו כִּדְ'בָּאת' (كِذْبَات, Kidhbat/כִּזְבָּאת); בעוד עגת הפלאחים הוגה אותם צִ'דְ'בּ/ Chidhb, קרי: צִ'זְבּ, ובריבוי צִ'זְבָּאת.

לאנשי הפלמ"ח הייתה דרך לשונית משל עצמם, וכך, לפי תומנו, הדבקנו לאותם סיפורי מעשיות ריבויו של ריבוי וכינינו אותם צִ'יזְבָּאתִים, כלומר, כְּזָבִימִים... כך גם נולד בפינו הכינוי זְ'לוֹבָּאתִים – בְּלִיל גלגולו של זְ'לוֹבּ (בִּרְיוֹן ברוסית) אל היידיש, אשר בפלמ"ח זכה תחילה בסיומת ריבוי נקבה ערבית ולימים נוספה עליו אף סיומת ריבוי זכר עברית, כלומר, 'בִּרְיוֹנִימִים'... 

הקובץ הנודע של אותם כְּזָבִימִים, שערכו דן בן-אמוץ וחיים חפר, הוכתר אמנם בשם עברי למהדרין: 'ילקוט הכזבים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז), אך דן בן-אמוץ הקדים לאותו קובץ מיתולוגי 'הקדמה מיותרת' (עמ' 6-5):  

יתרונו של 'מחקר לשון' זעיר זה, שערך דב"א על הקשר שבין 'כָּזָב' ל'צִ'יזְבּ', הוא בתעתיק הנכון (אף כי בכתיב חסר) של השם 'צ'יזבאת'; בעוד שותפו ל'ילקוט', חיים חפר, עשה בו שַׁמּוֹת. בספר 'משפחת הפלמ"ח', המשותף לו ולחיים גורי, בסיוע עמיקם גורביץ', נמנית, בין שאר 'המלים הערביות שנתעברו בפלמ"ח' גם המילה 'צִ'יזְבָּאט' (לשפע שיבושי הערבית שיש ברשימה זו יש להקדיש דיון מיוחד).

משפחת הפלמ"ח: ילקוט עלילות וזמר, ידיעות אחרונות, 1977, עמ' 27

כיתוב שגוי זה (סיומת באות ט') חוזר על עצמו גם בכותרתו השגויה של השיר 'צִ'יזְבָּאט' , שחיבר פיינר-חפר, ואף במילותיו (משפחת הפלמ"ח, עמ' 187):
אִם יֵשׁ מִין צִ'יזְבַּאט אֲשֶׁר אִישׁ מִשּׁוּם-מָה / אֵינֶנּוּ רוֹצֶה כְּלָל לִשְׁמֹעַ
יֶשְׁנָם עַתִּיקִים, שֶׁיֵּינָם מְשֻׁמָּר – / נַקְשִׁיב אֲלֵיהֶם בִּבְלִי-נוֹעַ:

הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת / גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת / וְלַיִל עָלֵינוּ יָרַד.
מֵעֶרֶב עַד שַׁחַר / סַפֵּר לָנוּ אַחָא / סַפֵּר נָא, סַפֵּר נָא צִ'יזְבַּאט...

אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט / וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ;
וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט, קְצָת צִ'יזְבַּאט / אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ...

אך ראו זה פלא, בספר שיריו של משה וילנסקי, מופיע שיר זה עם הכיתוב הנכון, באות ת':

משה וילנסקי, על הכביש ירח: עוד מנגינות למלים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב, עמ' 32

שיבוש דומה יש גם בשיריו האחרים של חפר, למשל בשיר 'בת-שבע' (עמ' 197):
בַּת-שֶׁבַע, גַּם אֲנִי אָשִׁיר אֵלַיִךְ, / וְאַתְּ אוֹתִי כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ –
אֲנִי אֶחָד צַנְחָן, רַק בֶּן חָדְשַׁיִם, / אֲבָל אֶתְמוֹל סִפַּרְתִּי כְּבָר צִ'יזְבָּט..

ושוב, בספרו של המלחין וילנסקי (על הכביש ירח, עמ' 34), הכתיב הוא נכון – צ'יזבאת.

הבלשן הנודע יצחק אבינרי, בעל 'פינת הלשון' בעיתון 'על המשמר', היה, כנראה, היחיד אשר קצפו יצא על הצ'יזבאת. הנה קטעים מרשימתן המעניינת שאותה פרסם ב-19 במאי 1949: 

והוא מסיים את מאמרו כך:

 צא אפוא ולמד: 'כזבים' מן הדין לתרגם 'כִּדְ'בָּאת' בערבית, שבלשון הדיבור שלה הם נשמעים 'כִּזְבָּאת' או 'צִ'זְבָּאת', ורק לכסיקון הפלמ"ח הוא היחיד, שזיכה אותם בתואר 'צִ'יזְבָּאט'.

צ'יזבאט או צ'יזבאת...הבה ניהנה מהשיר עצמו בביצועו של הלל (אילקה) רוה, ואל נא נשכח, כי 'מֵיטַב הַשִּׁיר – כְּזָבוֹ!' (מחברות עמנואל הרומי, כא, 390).

 

ולסיום, כזב של ממש מפי הנודע ב'אגודת דוברי אמת' – חיימ'קה לֶבָקוֹב, בן יבנאל. כשנתבקש פעם חיימקה להבהיר את מקור כינויה של אותה 'אגודה', עשה זאת באמצעות 'מעשה שהיה'. 

מה זה מהנדס מים?

כולם שבים ומהללים את יצחק רבין, שהקדיש את עצמו לשירות המדינה, ואומרים, שבשביל זה ויתר על חלום חייו: להיות מהנדס מים. אבל איש לא שואל: מה זה, בעצם, 'מהנדס מים'? אז אל תגידו לי, אני אגיד לכם, מה זה. 

מציל על שפת הים רואה מהסוכה שלו איש אחד טובע. קופץ על החַסַקֶה, סוחב אותו לשפת הים עד שהוציא לו חצי גוף מהמים, ואז הוא שוכב עליו ומתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה, עוד ועוד ועוד...  

ומסביב כולם עומדים ומסתכלים, איך הוא עושה לו הנשמה וכל פעם יורק את המים שהוא מוציא לו. ואז, כשכולם עומדים סביב ומסתכלים, אחד אומר למציל: 'ככה אתה אף פעם לא תגמור'. והמציל שוב פעם יורק את המים ואומר לו: 'מי אתה שתגיד לי איך עושים הנשמה מפה לפה?' – וזה אומר למציל: 'אני אולי לא מבין כלום בהנשמה, אבל אני מדבר איתך בתור מהנדס מים'.  

אז המציל יורק שוב פעם את המים ואומר: 'מה שייך מהנדס מים לכאן?' 

וזה אומר לו: 'עוד איך שייך! כי בתור מהנדס מים אני רואה, שאתה אף פעם לא תגמור להנשים אותו ולירוק את המים כל זמן שהתחת שלו שוכב בתוך הים'. 

... זה מהנדס מים!  

חימקה לבקוב (2002-1916) מקור: נוסטלגיה אונליין

על דעת המקום: חְסֵיין בגן החיות: פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'

כרזה של גן החיות בתל אביב, 1948 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

בשלהי 1984, לאחר שעמדתי למעלה משמונה שנים בראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) של צה"ל, הגיעה השעה לפרוש ולשוב להיות אזרח מן השורה. רחבעם זאבי ('גנדי') – שעמד על משמר מורשת הפלמ"ח – ערך אז לכבודי מסיבת הפתעה במועדון 'צוותא' בתל אביב. יותר מכל ריגשה אותי כרזה, שנתלתה מעל הבימה לכל רוחבה: 'הפלמ"חניק האחרון הולך' (אף שהיה עלי לתקן את טעותו, שהרי 'גַבְרוֹשׁ' רפופורט, איש בית אלפא, שעמד אז בראש יחידת החילוץ של צה"ל והשתחרר בשנת 1989, הוא שהיה 'אחרון הפלמ"חניקים' בצה"ל).

יהודה זיו – הפלמ"חניק 'לפני האחרון', 2013 (צילום: אסנת מרדור)

'גנדי' הטיל על שאול בִּיבֶּר (הוא 'עופר' מ'ילקוט הכזבים', ששימש עד 1970 ראש ענף הווי ובידור בצה"ל) לארגן את אותה מסיבה. ביבר השמיע באזני הנאספים פרקים מתוך אוצר הפולקלור של 'יהדות טבריה', ששנינו נמנינו עימה בילדותנו, ואחר כך שר – בליווי הגַרְמוֹשְׁקָה שלו – את שיר 'האהבה' הנודע 'תבלול על העין'. אחריו עלו אל הבימה, בזה אחר זה, 'מספרי הסיפורים' הנודעים של הפלמ"ח, ובהם חיים 'השמן' (הוא חיים זינגר, לימים רוֹן, מאלופי הסיירים של הפלמ"ח), וייבדל לחיים ארוכים ישראל וִיסְלֶר (פּוּצ'וּ).

חיים רון 'השמן' (1994-1917). מקור: מרכז מידע פלמ"ח

ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 27

והרי מה שסיפר חיים לכבודי (בתיקוני עריכה קלים):

ידידי שאול [ביבר] הטיל עלי לספר לכם אחד מסיפורי ההווי שמסביב למדורה לכבודו של ידידנו הצעיר יהודה זיו, אחרון הפלמ"חאים הפורש משרות קבע בצה"ל. ומאחר שמדורות הפלמ"ח דעכו, העלו בדמיונכם, אתם, שיירי יושבי המדורות, שעדיין אתם יושבים שם, צעירים ורעננים, כלפני שנים רבות. 

מאורע זה, שאני רוצה להשמיע לכם, הנו יוצא דופן. אין לו רצף. התחלתו ב-1943 וסיומו לאחר מלחמת ששת הימים, ובהזדמנות התכנסותנו בערב זה, יבוא הסיפור בשלמותו, ולשומעים יִנְעַם.

מחלקתנו, מחלקת סיירים של פלוגה ה' בפלמ"ח ובסיסה בגבעת ברנר. באחד הימים הצטרפנו כמאבטחים למסע למדבר יהודה של מדריכי הנוער העובד, באחריותו של שמריה גוטמן. התוודענו למורה דרכנו חְסֵיין, בדואי משבט הגָ'הִלִין, שחנה ונדד בדרום מדבר יהודה. חסיין ידע והכיר כל שביל, גֵב מים ובורות המים בתחום שבטו והיה מאומץ על ידי מדריכי הנוער העובד, ובתחילת דרכנו במדבר יהודה נסתייענו בו רבות. כעבור זמן חל ניתוק בינינו ואין כאן המקום להאריך. 

סמינר מצדה, 1942. חסיין, מורה הדרך הבדווי (מס' 3) ואשתו (אֻם אֶל-בַּנָאת) – אשר דיתה בן-יעקב, לימים פרח (מס' 2), יושבת ביניהם. בין המצולמים האחרים: דודו צ'רקסקי, שעליו נכתב השיר 'דודו' (מס' 4); מאיר סלוצקי, לימים עמית (מס' 7); שמעון פרסקי, לימים פרס (מס' 8); שמריהו גוטמן (מס' 11). מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה.

והנה, באחד ממסעותינו ביקש חסיין, שנעזור לו לערוך ביקור בתל אביב, עליה שמע רבות, ובעיקר התעניין בגן החיות והתעניין באם גם צבוע מצוי שם. ואנו, ללא מחשבות יתרות, הזמנו אותו לבוא לגבעת ברנר ולערוך לו את הסיור המבוקש. איך וכיצד הגיע ברכבת מירושלים לתחנת נַעְנֶה, כפר ערבי, ליד נען, וכל הקורות אותו בגבעת ברנר – הכל הכל הינו סיפור בפני עצמו. 

בבוקר לקחתיו מהאוהל שהעמדנו לרשותו, ומאליו מובן שלא ישן במיטה אלא על המזרון, שהיה על רצפת האוהל. עלינו על האוטובוס של 'דרום יהודה' והגענו לתל אביב.  

[חסיין היה] כולו מלא תמיהה והתפעלות מהחנויות ומחלונות הראווה ומהמוצגים, מהבתים הגבוהים, מהקיוסקים – שבאחד מהם הזמנתיו לגזוז מתוק – ולבסוף הגענו לגן החיות, עיקר מחוז חפצו של חסיין. נתקבלנו על ידי מנהל הגן [ברוך גוֹפֶר], קצין משטרה בדימוס שהיה איש 'הגנה' ותיק. הצגתי את חסיין וביקשתי שהוא עצמו, היודע ערבית, ידריך אותנו. 

ראשית לכול הוזמנו לקפה במזנון הגן ואחר כך עברנו על פני דרי הגן: קופים, אריות ונמרים, וחסיין מחוויר למראיהם; עברנו על פני העופות למיניהם, היעלים והצבאים. [ואז] עברנו על פני כלובו של הצבוֹע. חסיין התחלחל למראהו וקיללו קללות נמרצות: 'הנה הוא, המלוכלך הזה, המעביר אדם על דעתו ומושך אותו למערתו וטורף אותו. שים אל לבך' – פנה אל מנהל הגן – 'לבל יברח אַבּוּ אֶל-פְטֵיס זה', כלומר: אוכל הנבלות. 

הדַּבַּע בילקוט הכזבים (עמ' 123)

לבסוף הגענו אל האטרקציה של הגן באותם ימים, אל סוגרו של הַפִּיתוֹן, נחש ענק הרובץ על גחונו מפותל בתוך כלובו. וכאן קרא לי חסיין הצידה, ובלחש ביקש להוציא עבורו כמות קטנה מהפרשתו של יצור בלהות זה. למראה תמיהתי אמר: 'אני אַבּוּ אֶל-בַּנָאת [אבי הבנות, שהוא כינוי של גנאי], וזה נחוץ לי כקמיע לבנים, כך אמרו לי יודעי דבר. זה פועל גם מנחשים רגילים, ועל אחת כמה מנחש זה'. שכנעתי את מנהל הגן ומבוקשו ניתן לו. 

לא תאמינו מה אפשר לעשות מהקקי של הפיתון (מקור: סנייקס)

בחזרה עברנו על פני חַצְקֵל איש כסית, שישב מנמנם פתח מסעדתו. הצגתי את חסיין כ'ראש שבטי המדבר'. חצקל מצמץ בעיניו, מדד את חסיין מלמעלה ולמטה ואמר: 'ראש שבטי הבדואים אתה אומר? ומה דעתך על סנדלי הטָאיֶרִים (צמיגים) שברגליו? כך מהלך ראש השבטים?' אמרתי: 'שים לב, שהסנדלים עשויים מצמיגי מִישְׁלֵיין חדשים'. היצעתי לרשום את ביקורו של חסיין בספר האורחים, בין האנשים החשובים, חצקל לא הסכים וכפיצוי הזמין אותנו לקפה שחור. המשכנו. הזמנתי אותו לארוחת צהריים ברחוב הכרמל. משם לגבעת ברנר וחסיין חזר למדבר.

חצקל איש כסית (צילום: זאב ליטמן)

עד כאן חלקו הראשון של 'מאורעות חסיין בתל אביב', אותם היינו נוהגים מספרים ומוסיפים פרטי פרטים, כמו, למשל: כשראה את ההמונים, הרצים בתל אביב, זה לכאן וזה לכאן, אמר: 'זה מזכיר לי עדר עזים ללא רועה, כל אחת ואחת רצה לכיוון אחר. תראו, כיצד רועה כשמריה [גוטמן], חניכיו שומעים בקולו ולא זזים מהשביל'. 

ועוד: הראו לו לחסיין את כיכר דיזנגוף, וראה שם את בריכת המים עם המזרקה, ואמר: 'לאנשים בתל אביב ישנה מזרקה ובריכת מים, ולנו במדבר, בוָאדִי סִיָאל [נחל צאלים] יש בִּרְכַּת צַפַרִיֶּה [בריכת צפירה] ועֵין עֻנֵיבֶּה [עין עֲנֵבָה] ובורות מים, שם מרווים את צמאונם של אנשי המדבר; ואילו כאן אין תועלת ממים אלו, כי כולם שותים "מים מתוקים" בחנויות'.

ועוד היו מספרים ומספרים.

עברו עשרים וחמש שנים. מלחמת ששת הימים הסתיימה, וכשעברתי בגוש עציון צצו ועמדו לנגדני מסעותינו שעברו כאן לעבר המדבר, ונזכרתי בחסיין, מדריכנו הראשון. התעניינתי בגורלו ונודע לי, שאוהלו נטוי בקרבת רֻגֻ'ם אֶ-נָּאקָה [משטרת המדבר הירדנית, הצופה על איזור עין גדי]. הגעתי לפתח אוהלו. הוא יצא והכירני. התחבקנו. לפתע הופיעו שני בדואים צעירים ועמדו לצידו. 'מי אלו?', שאלתי. 'הַדוֹל אֶ-תּוֹאָם מִן חַדִיקַת אַל-חַיְוַנָאת', אמר בחיוך, כלומר אלה התאומים מגן החיות.

תודה לידידי, אבי נבון, איש להב, אשר 'שם את ידו' על נוסח מעשה זה והעבירוֹ לי.

הקדשה הומורסיטית של דן בן-אמוץ וחיים חפר למתי מגד בשער ילקוט הכזבים (9 באפריל 1956): 'למתי מגד, אוי ואווי [ואבוי] לך אם לא תכתוב משהו על הספר. אנחנו נפסיק להשמיץ אותך אם לא תכתוב. באהבה, דן, ובחבה, חיים' (אוסף ארני דרוק; מקור: קדם)

הָיֹה הָיָה פלמ"חניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

במסע למדבר יהודה, שנות הארבעים
שאול ביבר (שני מימין) מגלח את יוסקה יריב; משמאל: מרדכי (מוקה) לימון מגלח את עוזי נרקיס (מקור: אוצר תמונות הפלמ"ח)

שאול ביבר (2013-1922) – 'עופר' הפלמ"חניק המיתולוגי מ'ילקוט הכזבים' ומי שכּוּנה 'אבי הלהקות הצבאיות' – הסתלק מעולמנו, לפני שלושה שבועות והוא בן תשעים ואחת שנים. לזכר דמותו הססגונית, הנה תחילה דברים שכתב דן אלמגור, ואחר כך שתי תמונות של נבחרות כדורגל והסיפור שמאחוריהן.

א. טיפוס ושמו בִּיבֶּר

מאת דן אלמגור

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, 1956, עמ' 64

את ביבר פגשתי לראשונה בהיותי כבן 13, בתש"ח.

בכל הדרך הארוכה מתל אביב לנגב היה אז ללוחמים שירדו דרומה רק בית קפה אחד – 'קפה חבקין', במרכז המושבה רחובות. שם, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים שעל המדרכה, היו עוצרים למנוחה ושיחה קצרה גם יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. לפעמים הייתה עוצרת, לשהייה קצרה בין הופעה להופעה, גם המלכה – כוכבת החישטרון (להקת גבעתי וחיילי הדרום) – יפה ירקוני. 

בגלל יפה נהגתי לחזור מבית הספר היסודי הביתה דווקא דרך רחוב הרצל, הרחוב המרכזי של המושבה; בתקווה לראות שם ולו לרגע, מרחוק, על המדרכה שלפני קפה חבקין, את הזמרת של 'בערבות הנגב', 'האמיני יום יבוא', 'שחרחורת', ו'אל נא תאמרי לי שלום' – שירים, שללחניהם המוכרים כתבתי אז, אני הקטן, מילים משלי להצגות בכיתה או בתנועת הנוער. תמיד נשאתי אתי בילקוט מחברת ובה כמה מהשירים האלה, מקווה שאזכה לראותה שם, ואז, אם אאזור אומץ, אגש לשולחנה, ואולי אראה לה כמה מן השירים שכתבתי לפי המנגינות שהיא שרה. 

יפה ירקוני (2012-1925), המלכה האם

יום חם אחד התגשם סוף-סוף חלומי. בעמדי ליד סוכת הגרעינים, מעברו השני של מה שקראנו אז 'הכביש הראשי', ראיתי את יפה ירקוני יושבת ומתלוצצת עם שני חיילים בחאקי. היסוס קטן בנוסח 'על החיים ועל המוות', ואני חוצה את הכביש וניגש לשולחנה.

באותם ימים עוד לא היה מקובל לבקש 'חתימות'. יפה העיפה מבט בילד הרחובותי הנרגש, ושלחה לעברו את אחד מחיוכיה המלבבים. אבל אני לא הייתי מסוגל להשמיע משפט שלם ולהסביר למה עצרתי ליד שולחנה. ילדים לא היו עוצרים אז ב'קפה חבקין'...

'כן, חבּיבּי?', בא לעזרתי החייל נמוך הקומה שישב לידה. לא כל כך מפני שרצה לעזור לי, אלא בעיקר משום שרצה לנפנף אותי משם כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לו יותר זמן לשוחח עם יפה.

'יש לי כאן, במחברת, שירים שכתבתי לפי המנגינות שלך', גמגמתי והוצאתי את המחברת מהילקוט.

יפה שלחה לעברי עוד חיוך, שקיוויתי כי נבע מסקרנות; אבל דווקא החייל שישב לידה גילה יותר עניין וחטף את המחברת מידי. 'בוא, נראה', אמר, והשאיר אותי פעור פה ומתוסכל.

טנדר צבאי עצר ליד הקפה כדי לקחת את יפה. היא פרשה ידיים לצדדים, כמתנצלת על שהיא נאלצת לעזוב לפני שהספיקה לקרוא את יצירות המופת שלי, עלתה לטנדר ונסעה. אבל החייל הנמוך נשאר ליד השולחן. קרא פזמון ועוד פזמון ועוד פזמון. חוצפן! מי בכלל התכוון אליו? אבל לזכותו ייאמר, שמדי פעם חייך או הנהן קצת בראשו, ואפילו ניסה לשיר כמה מהשורות שלי למנגינות המוכרות.

'שמע, זה בדיוק בקצב', אמר. אבל אז הגיע ג'יפ לקחת גם אותו. הוא החזיר לי את המחברת, אמר לנהג: 'תראה מה שצומח להם כאן ברחובות', והפליג אל האופק...

עברו כשש שנים ואני כבר חייל לובש מדים, שנושא בגאווה את תג ה'חץ וקשת' של הגדנ"ע ואת סרט הכתף הכחול 'כתב צבאי' (במחנה גדנ"ע). מדי פעם עברתי ברחוב דיזנגוף, ליד בית הקפה 'כסית' (שהבה נודה על האמת, היה הומה קצת יותר מ'קפה חבקין'). נהגתי להציץ פנימה בתקווה לראות שם את המשורר הנערץ נתן אלתרמן, שלא פעם ישב שם בחברת שלושה גברים שאותם כבר היכרתי מקפה חבקין ומצילומים ב'דבר השבוע': יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. הם היו משוחחים ומתלוצצים, וכטוב לבם ב'מדיצינל' גם שרים. והנה, באחת ההזדמנויות הללו הצלחתי לזהות את הרוח החיה בשירה הנלהבת הזאת, זה ששר בקול, נפנף בשתי ידיו ועודד את האחרים בזמר, ועל ה'באטל-דרס' שלבש היו דרגות קצין. הלא זה אותו חייל נמוך קומה שישב אז עם יפה ירקוני ב'קפה חבקין' ברחובות...

'מיהו הקצין ששר?', שאלתי את ידידי הפזמונאי אורי סלע, שהיה אז הגרפיקאי ועורך המשנה של העולם הזה ולצד זה ערך את התכנית 'דגש קל' בגלי צה"ל, לה תרמתי, לבקשתו, מדי שבוע את 'פזמון השבוע'.

'אתה לא יודע מי זה?', התפלא אורי, 'זהו שאול ביבר! "עופר" מילקוט הכזבים'. צריך להזכיר כי ה'כזבים' שליקטו וניסחו דן בן אמוץ וחיים חפר התפרסמו אז בהמשכים בעתון למרחב, וכולנו ידענו לדקלמם בעל-פה.

ילקוט הכזבים, עמ' 107

וכך נודעה לי באיחור זהותו של 'החייל שלי'. כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו במרתף 'מועדון התיאטרון' התל-אביבי (לשם הגיע ביבר כמעט מדי ערב, כדי לשיר עם דרורה חבקין, 'רוּבְקֶה' שֶׁפֶר ואריק לביא כמה מ'שירי הרחוב' הממזריים שליקטה דרורה), הזכרתי לו את פגישתנו הראשונה ב'קפה חבקין'. הצטערתי לגלות שפגישה זו לא השאירה בו חותם בל יימחה, למרות כוח הזכרון המופלא שלו...

שאול ביבר (משמאל), ראובן שפר ודרורה חבקין, מרתף מועדון התיאטרון, 1958

כשהתחלתי לכתוב פזמונים ללהקות הצבאיות ביקש ממני שאול, שהיה אז קצין החינוך של חיל השיריון, שאכתוב פזמונים ללהקה גייסות השריון וגם למקהלת גברי השריון, שאת שתיהן ייסד (המקהלה מנתה כ-400 טירוני שריון, שעליהם ניצח 'זיקו' גרציאני). כך זכיתי להכיר, בדירתה של המדריכה המוסיקלית נעמי פולני, את חברי הלהקה של אותם ימים: תרצה אתר (בתו של אלתרמן), נאוה דמארי (בתה של שושנה), שֶׁלי טימן (בנו של שחקן 'המטאטא', יעקב טימן, והיום שופט בדימוס), גבי ברלין, עדה רפפורט (היום פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולג' לונדון), שוקי פוֹרֶר (לימים ראש עיריית רחובות), המלחין רפי בן-משה, ולאחריהם גם את עזרא דגן ותיקי דיין ורבים אחרים. 

בד בבד קראתי בעיתון במחנה נח''ל את ה'עלילות' המשעשעות שכתב שאול (רובן כונסו אחר כך בספרו מעלילות אבו-ליש, 1975), ולימים עלעלתי שוב ושוב בספר הצילומים הנוסטלגי שערך לקראת שנת העשרים למדינה (20 שנות חיינו היפות ביותר: מתוך 'הסליק' הפרטי של שאול ביבר, 1968).

יחד השתתפנו בתכניות הרדיו הפופולריות 'שלושה בסירה אחת' ו'שלכם לשעה קלה', ובהכנת תכנית-הרוויו הנוסטלגית 'הקוקו והסרפן'. נפגשנו תכופות בהצגות בכורה של תיאטרונים ולהקות בידור, וגם... בביתה של יפה ירקוני. ביבר היה מידידיה הקרובים של המשפחה, ואני, שזכיתי ברבות הימים לכתוב כמה שירים ליפה, הייתי משתעשע במחשבה שאולי באיזו מושבה קטנה כותב ילד בגיל בר-מצווה את פזמוניו הראשונים לפי לחני השירים שלי...

שאול היה רווק מושבע ושובב. ואז, בתחילת 1963, הפתיע את חבריו עם הזמנות לחתונתו בבסיס שריון אי-שם. הוא נשא לאשה את בחירת לבו, נערה צעירה וחיננית ושמה אורנה. לכבוד החתונה כתבתי טור מחורז בשם 'חתונתו של גיבור הצ'יזבט'. השיר התפרסם במדורי 'דני טרדני', בשבועון מעריב לנוער, ב-12 במרס 1963, ולפני קצת יותר משנתיים, ביום הולדתו ה-88 של ביבר, קראתי אותו שוב בקול במסיבת חברים שנערכה בנוה צדק, בבית בתם הבכורה של אורנה ושאול, בנוכחות כל בנות ובני המשפחה ואורחים רבים.

  

גם בשנות חייו האחרונות לא חדל שאול להפתיע. כאיש עלייה ב' בעברו, יזם לפני כשלוש שנים את הפקת המופע הגדול בהיכל התרבות, שהוקדש לאניית המעפילים 'אקסודוס'. כשקראתי לו לבמה לא שכח שאול לשלוף מכיסו את מפוחית הפה הנצחית שלו ולנגן, לפני אלפי הצופים, את 'לי כל גל נושא מזכרת'...

שאול ביבר והמפוחית, 2008 (מקור: יד ושם)

כל יום בצהריים היה שאול מגיע לקפה 'תמר' ברחוב שנקין, ובערבים לא החמיץ מופעים מעניינים במועדון 'צוותא'. הוא נהג לדווש על אופניים, אך לאחר שנגנבו פעם אחר פעם מחדר המדרגות של ביתו ברחוב שפירא, הוא התקין במרפסת המטבח של דירתו, בקומה השלישית, מנוף קטן עם גלגלת. בעזרת המתקן הזה היה שאול מגלגל את האופניים למרפסת ונועל אותן תלויות שם, למעלה. וכשעבר לקורקינט חשמלי נהג להיכנס אתו לקפה 'תמר' או ל'צוותא', להוציא את אחד התקעים משקע החשמל שבקיר ולחבר אליו את מטען הקורקינט... בערוב ימיו החל לפתח תחביב חדש, שדורש סבלנות לא מעטה: יצירת תמונות ססגוניות באמצעות מתיחת חוטים צבעוניים בין ווים ומסגרת. תערוכה מלבבת של עבודותיו הוצגה במסדרונות 'צוותא', ומשעשע לא פחות היה לעקוב אחרי הכותרות ה'ביבריות' הקונדסיות שהעניק לעבודותיו.

שאול ביבר
(דני קרמן, ילקוט הכזבים: מהדורה מחודשת, מוערת ומצוירת, אריה ניר ודביר, 2009, עמ' 56)

על הרוח ה'ביברית' יעיד אולי סיפור אמיתי שסיפר לי לפני זמן-מה אמן האקורדיון יוסי גרושקה. יוסי, שהיה בין החיילים-המנגנים האהובים על שאול, הגיע ארצה מברית-המועצות, שם ניגן ב'באיאן' ובאקורדיון. בבחינה ללהקת השריון הדהים יוסי את שאול ואת שאר הנוכחים כשניגן בצורה וירטאווזית את כל 'מעוף הדבורה' של רימסקי-קורסקוב. מובן ששאול, שכבר היה אחראי אז לכל להקות הבידור של צה"ל, מינה אותו מיד לאקורדיוניסט הלהקה ובנוסף גם למדריך של אקורדיוניסטים צעירים ושופט בבחינות למתגייסים החדשים לצוותי ההווי השונים.

פעם – כך סיפר לי יוסי – נערך ב'בית החייל' מבחן לאקורדיוניסטים חדשים שמתגייסים לצה"ל. לתדהמתם של יוסי ושאול הופיעו למבחן כמאתיים צעירים וצעירות, כל אחד ואקורדיונו עמו. שאול התבונן בבאים ולחש ליוסי: 'עושה רושם שלא נגמור את הבחינות עד הערב'. ואז הוא עלה לבמה וביקש מיוסי לנגן את 'מעוף הדבורה'. יוסי, כדרכו, הפליא לנגן במהירות מסחררת את היצירה הלא-קלה הזאת עד סופה.

'שמעתם איזו רמת נגינה נדרשת בצה"ל?', הכריז שאול מעל הבמה לכל הנבחנים והנבחנות הצעירים. 'אז כל מי שלא יכול לנגן את 'מעוף הדבורה' כמו שניגן יוסי, יכול כבר עכשיו לצאת'...

וניפרד בשיר. שאול גם שלח ידו בהלחנה, ואחד משיריו המוכרים והאהובים ביותר הוא 'הוא פשוט שריונר', שאותו הלחין בשנת 1969 למילותיו של יורם טהרלב. הנה בנות להקת גיסות שריון. 

יהי זכרו ברוך.

ב. נבחרת הכדורגל של 'כדורי', קיץ 1938

כשערכתי את רשימתו של דן אלמגור הגעתי לבלוג של כתב הספורט הוותיק יואש אלרואי (יואש אלרואי TVblog), ושם מצאתי צילום מיוחד במינו: תמונה משנת 1938 ובה צולמה נבחרת הכדורגל של בית הספר החקלאי 'כדורי', שבו למד, בין השאר, גם יצחק רבין.

יואש אלרואי השקיע מאמצים רבים כדי לזהות את המצולמים, ולשווא, עד שהגיע לשאול ביבר...

מספר אלרואי: 

תרתי במשך השנים אחרי עשרות אנשים שונים בארץ, גם אלה ממרכזי מורשת הפלמ"ח ומורשת יצחק רבין ברמת אביב, האמורים לזהות את הנוכחים בתמונה ההיא, אולם ללא תועלת. אף אחד מהם לא הצליח לזהות ... בקיץ 2010 פניתי לסופר והמשורר הנערץ עלי, מר חיים גורי, יליד 1923, שהיה צעיר בשנה מיצחק רבין ולמד כיתה אחת מתחתיו ב'כדורי'. ביקשתי ממנו כי ינסה לזהות עבורי את הנוכחים בתמונה ... חיים גורי אפילו לא סיפר לי שהוא בעצמו מופיע בתמונה עתיקת היומין ההיא, אולם הציע הצעה טובה יותר ... 'תשמע, דבר עם שאול ביבר, גם הוא נולד כמו יצחק רבין ב-1922, והיה בן כיתתו ב"כדורי". שאול ביבר יזהה לך בקלות את כל הנוכחים בתמונה ההיא. יש לו זיכרון מצוין'. ואמנם כך עשיתי וכך הגעתי לכתובת הנכונה. שאול ביבר ניאות ברצון. נפגשנו בקפה 'תמר', ברחוב שיינקין בתל אביב. הוא היה צלול לחלוטין, בעל זיכרון מצוין וזיהה בקלות וללא שהות את כל הנוכחים ... הנה התמונה בת 75 השנים, מקיץ 1938, ומשתתפיה, כפי שזיהה אותם שאול ביבר ז"ל. זוהי תרומה צנועה שלי לזכרו, לזכר דור שהולך ונעלם.

קיץ 1938. נבחרת הכדורגל של בית הספר התיכון חקלאי 'כדורי' בגליל התחתון, לאחר שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין, אז בן 16, עומד שלישי מימין.

והנה הזיהוי המפורט:

עומדים מימין לשמאל: יוחנן גולדברג (דובז'ה לובש חולצה 'רוסית' לבנה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת, שנרצח ב-1941 על ידי פורעים ערבים בכביש בין המושבה כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם (מורה לפלחה וגידול ירקות ב'כדורי', ששימש גם כמאמן וגם שופט כדורגל), נתן פיאט (המנהל המיתולוגי של 'כדורי'). 

כורעים מימין לשמאל: עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע 'זיגי' זייגר, המשורר והסופר חיים גורי (אז גורפינקל).

שוכבים מימין לשמאל: שאול ביבר (השחקן היחיד שנעל נעלי כדורגל בקבוצה), השוער משה נצר (אז נוסוביצקי; לימים מפקד בפלמ"ח וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון) ולידו הגביע. 

תודה ליואש אלרואי

ג. נבחרת הכדורגל של 'כסית', 1952

בתגובה לנבחרת הכדורגל של 'כדורי', שלף דן אלמגור מארכיונו תמונה של נבחרת הכדורגל של בית הקפה התל-אביבי המפורסם 'כסית'. התמונה צולמה ב-1952 כנראה על ידי הצלם מקסים סלומון.

שאול ביבר כורע, שני משמאל.

עוד זיהינו את שחקן 'הבימה' רפאל קלצ'קין (עומד במרכז, עם הקרחת); מימינו, במרכז התמונה, אברהם דשא (פשנל); ומשמאלו אורי זוהר ורעייתו אז אילנה רובינא.

עוד זיהויים יתקבלו בברכה.

(התמונה מופיעה גם בספרה של בתיה כרמיאל, בתי הקפה של תל-אביב, 1980-1920, מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 248).

ילקוט הכזבים, עמ' 35

בעלי התוספות

הוסיף יהודה זיו:

שאול ביבר, נוחו עדן, ואנוכי גאוותנו הייתה תמיד על כך, ששנינו זכינו להימנות בשעתנו עם 'יהדות טבריה' (מונח שטבע שאול). לשם כך אין כלל צורך להיוולד בטבריה – שהרי שאול היה יליד קיבוץ קריית ענבים, ואילו אני באתי אליה ממוסקבה, הרחוקה מעט יותר... ואף על פי כן, זכינו בהחתמה ה'טַבַּרָאנִית' בזכות ימי ילדותנו,  שחלפו עלינו שם. אבא של שאול, מנהל 'תנובה' בטבריה וסביבותיה, קבע את מגוריו בשכונת 'קריית שמואל', במורד הרחוב הראשי – רחוב נצרת אשר בדרום השכונה (עם קום המדינה הוסב שמו ל'דרך הציונות' וטבריינים רבים ראו אז בדאגה את סמליות העובדה, כי השלט 'פני הים' המוצב בראשה גם ציין, בין היתר, כי 'הציונות' כולה 'מתחת לפני הים'... אך דאגה זו חלפה, משהוסב לימים בשלישית שם הרחוב והיום הוא 'דרך בגין'!). בעוד אבי, מנהל בית הספר 'העממי' בטבריה (כך נהגו אז עדיין לכנות את בת הספר 'היסודי'), העדיף להתגורר בצפונה של קריית שמואל, כששולי חצר ביתנו פונים אל רחוב הגליל, צפונה – וכך זכיתי, מדי בוקר, לשאת עיני אל הכינרת העטורה הרים. אני וחבריי, כמו 'חכמי טבריה' הנודעים של 'הגששים', נהגנו לדון ב'רעיונות' – ואחד מהם היה: 'אם ה"ג'רמ'ק" (שהיום שמו הר מירון) ייפול אל הכינרת – עד איפה יגיע ה'שפריץ'?'... כך היה לי מראה הכינרת ראשית דרכי בידיעת הארץ ואהבתה.

מקום ההתכנסות הקבוע שלנו בילדותנו היה בשערי 'מלון אלישבע – Elizabeth Hotel' (לימים 'מלון גינוסר'), לשם היו מגיעים נוסעי קו התעופה להודו של מטוסי הים, שעגנו בדרכם בכינרת (תחנתם השנייה), וכן תיירים דמויי 'אינדיאנה ג'ונס' בכלי רכב שונים ומשונים – שהפעילו את דמיוננו הילדותי. אך כששאול היה מגיע לשם, נהג כדרכו לעולל תעלולים שונים – כמו פיסות 'לֶדֶר' (משמש מיובש), שהיה שולף מכיס חולצתו ומחלק ביד רחבה לכל מי שטרם התנסה ב'רעיונות' שהגה ראשו של 'שאול התעלול': בתוך פיסת ה'לדר' המגולגלת הייתה טמונה... שן של שום!

אם תתבוננו ב'תמונת המחזור' של בוגרי כיתה חי"ת (כך נהגו אז לסיים את 'העממי', ולא בכיתה ו"ו כמקובל היום), שצולמה בחצר בית הספר באותם ימים רחוקים – במרכזה נראה אבי, 'המנהל', כשאחי הצעיר על ברכיו, ואילו שאול ביבר הוא הימני בשורת היושבים. לא ייאמן, איך כמעט לא נשתנה כלל עד יומו האחרון, לא במראהו ולא בהיותו 'שאול התעלול'...

לימים, בהיותנו בפלמ"ח, נפגשנו פעם בתחנת האוטובוסים של 'אגד' חיפה – בעודה בשיפולי 'המושבה הגרמנית' (היום 'הטיילת הגרמנית' בשדרות בן-גוריון)– בהמתנה בתור לשירותי הגברים, שהייתה בה עמדת השתנה אחת עם אשנב מול הפנים. מבעד לאשנב זה נשקף מבחוץ נהג אוטובוס, עם קסקט 'אגד' לראשו ותיק הכרטיסים על כתפו, כשהוא שקוע כולו במשימה אשר בידו. עיני שאול זהרו והעידו על 'רעיון' שנדלק במוחו הקודח: הוא מיהר אל החלון מבחוץ והבהיל אותו באמצע 'המדיטאציה' בטפיחה עזה של צרור מטבעות על האדן וב'זעקת קרב': 'שניים עפולה!!!'.

שאול היה עמי ב'קורס החכמים' השני, שארגן 'סִינִי' (ארנן עזריהו) בקיץ 1944 ב'בית הסילקאט' הנטוש בתל-אביב, ואף הופיע בטקס הסיום (יחד עם ירוחם 'הג'ינג'י' ו'אוֹלִי' גבעון) באופרטה היתולית, שכתבתי לרגל אותו אירוע. אך לאחרונה, משערכתי מחקר על קורס זה לטובת ארכיון בית הפלמ"ח, הכחיש שאול בכל תוקף את השתתפותו באותו קורס, שהכשיר קציני הסברה למחלקות הפלמ"ח. נראה, שהיה זה מפני שאלה נשאו בשעתם את כינוי הגנאי 'טֶלֶגְנָאטִים'  (אינטליגנטים), אך אני תמהתי מאד על ההכחשה, שהרי לימים נודע שאול בצה"ל כמקים להקת 'גברי השריון' ואף עמד בראש 'ענף הווי ובידור' במפקדת קצין חינוך ראשי. שאול אף היה אחד המדריכים בקורס מ"פים, שעברתי בשעתו, ואני מודה, כי מן היציאות אתו אל שטחי האימון זכור לי קמצוץ בלבד מ'תורת הלחימה' ולעומתה נותרו עימי בעיקר 'צ'יזבאתים' וכל מיני 'חוֹכְמעֶס', כידו הטובה...

כבר הקדים אותי דוד בשעתו, כשקונן על שאול: 'איך נפלו גבורים?'; איך, איך 'הלך' שאול וְנָדַמָּה ה'גַּרְמוֹשְׁ'קָה'...

*

אמר העורך: הסיפור של יהודה זיו, על השירותים בתחנה המרכזית של חיפה, נקלט בצורה שונה גם בילקוט הכזבים, עמ' 61: