סֶלְפִי: אם לא צילמת לא היית

120 שנה לפגישת הרצל והקיסר וילהלם במקווה ישראל (1 בנובמבר 2018)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון 

היה זה בתחילת המאה הרביעית, כשהנצרות הפכה לדת המועדפת באימפריה הביזנטית שנולדה זה לא מכבר. כמה צליינים נוצרים מאיטליה ערכו מסע לירושלים כדי לעלות על קברו של ישוע. את הדרך מאיטליה לפלשתינה הם עשו בספינה. בסערה שתפסה אותם בים נשבר תורן הספינה, אבל למרות הכול הם הצליחו להגיע. היה זה מעט אחרי שהקיסר קונסטנטינוס הגדול ציווה להרוס את המקדש הפגאני שהקים אדריאנוס על קבר ישוע, ולפני שבנאיו התחילו להקים את המבנה העצום של כנסיית הקבר הקדוש סביב שנת 335. עולי הרגל שבספינה הרגישו שעליהם להנציח את העובדה שבחסדי האל הצליחו במסעם הקשה. הם עשו זאת בציור גרפיטי על גבי קיר אבן שנותר ממקדש אדריאנוס. הגרפיטי התגלה בחפירה שערך הבישוף הארמני קפיקיאן בשנת 1978 מתחת לקָפֵּלָת סנטה הלנה בכנסיית הקבר (קָפֵּלָה זו שייכת לארמנים). במקום בו נמצא הציור הוקמה קפלת ארמנית על שם וורטן הקדוש.

מתחת לציור של הספינה שבורת התורן כתוב בלטינית DOMINE IVIMUS – אדוני, הלכנו. כנראה תשובת הצליינים לקריאה 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ' (תהלים, קכב 1).

לצערנו, הספנים האמיתיים לא העלו על דעתם להנציח גם את עצמם והסתפקו רק בספינה...

כיום צליינים מגיעים לישראל במטוסים, עולים לירושלים באוטובוסים ומשתכנים באכסניות ובבתי מלון נוחים. אבל שלא כמו בני הדורות הקודמים, היום לכל אחד יש גם מצלמה מעולה בטלפון הנייד שלו, שהיא פשוטה וזמינה בקלות. הדחף הבלתי ניתן לכיבוש לתיעוד עצמי הוא מסימניה של תקופתנו, והוא כידוע אינו מוגבל רק לאירועים חשובים או חגיגיים אלא לכל ההיבטים של חיי היומיום. 

התיירים שמגיעים לכנסיית הקבר מרגישים כמובן צורך להנציח את הרגע הגדול הזה בחייהם. עד לפני שנים ספורות היה איברהים, צלם הבית של כנסיית הקבר, מסדר את קבוצות הצליינים לצילום על המדרגות שליד הכניסה ולאחר שהיו יוצאים מהכנסייה יכלו לרכוש צילום למזכרת. כיום יש לכל צליין מצלמה בכיס ואיברהים לא מצלם יותר. 

עד לפני כ-150 שנה המסע לירושלים היה ארוך ומסוכן. הוא נמשך חודשים רבים והיה כרוך בסכנות לאין ספור. לבאים בדרך הים ארבו שודדי ים וסערות, ולבאים בדרך היבשה ארבו שודדי יבשה, אוכלוסייה עוינת, חום, צמא ומגפות. מעטים הצליחו להשלים את מסעם ולהגיע לירושלים, ומעטים עוד יותר זכו גם לשוב לביתם. רבים מאלה שהצליחו להגיע לעיר הקדושה ולמקום הקדוש חשו צורך להשאיר לכך סימן בשטח. היו כאלה שתקעו מסמר בין אבני כנסיית הקבר ועד ימינו נותרו מסמרים כאלה בחריץ שבעמוד משמאל לכניסה. אגב, יש עדויות לכך שגם עולי רגל יהודים נהגו לתקוע מסמר בין אבני הכותל המערבי.

אחרים פשוט חרטו את שמם על האבנים, ובאותם ימים דבר כזה לא נחשב לוונדליזם. גם עולי רגל יהודים נהגו לכתוב את שמם על אבני הכותל, אבל הם כתבו בצבע כי לא העזו לפגוע באבנים הקדושות וזו כנראה הסיבה שהכתובות לא השתמרו.

רק בסוף המאה ה-19 התחילו יהודים להכניס פתקי בקשה בין אבני הכותל. בשנים האחרונות צליינים נוצרים העתיקו את הרעיון והתחילו גם הם להכניס פתקי בקשה כאלה לסדק בעמוד שמשמאל לכניסה של כנסיית הקבר. אגב, לפי המסורת האורתודוקסית סדק זה ראשיתו בימים שהקתולים שלטו בכנסייה ומנעו מן האורתודוקסים את הכניסה לטקס האש הקדושה שמתקיים ב'שבת האור'. האורתודוקסים המתינו לפני הדלתות הנעולות ואז נבעה הסדק ודרכו פרצה האש הקדושה שבה הדליקו את נרותיהם.

צליינים ארמנים נהגו לחקוק צלבים קטנים באבני המקומות הקדושים, בעיקר באבני קפלת הלנה הקדושה. הם חקקו צלב קטן עבור כל אחד מבני משפחתם, והאמינו שבזכותו של צלב זה גם אלה שנותרו הרחק ייראו את עצמם כאילו גם הם היו כאן. 

הדוגמה הקיצונית ביותר לצורך של עולי רגל ליצור זיכרון שינציח את העובדה שהצליחו למלא את משאת נפשם היא הקעקועים. החל מן המאה ה-18 נהגו צליינים נוצרים לקעקע סמלים דתיים על זרועם. את הקעקועים עשו בני משפחה קופטית שחיו בבית לחם. לקופטים יש ניסיון בקעקוע משום שרווח בקרבם המנהג לקעקע צלב קטן על שורש כף היד. הקעקוע באותם ימים גרם לסבל רב. פרט לכאב שבתהליך עצמו היה אזור הקעקוע מתנפח ומפתח דלקות שגרמו לחולי ולעיתים אפילו למוות. 

בצילום שלפניכם תיעדתי את אחרון המקעקעים למשפחת רזוק הקופטית שהיום גר בירושלים.

בימינו, כאמור, כל זה קל ופשוט. כל משתתף בטקס יכול לצלם את עצמו בסֶלְפִי על רקע הסביבה ובתוך שניות הוא יכול להעביר את הצילום לקרוביו ולחבריו בכל העולם. ליקטתי מבחר של תמונות כאלה מאירועים שונים ומשונים שצילמתי. לעיתים קשה להבחין בין צילום סלפי לצילום הסביבה – אבל בעצם, מה זה משנה?

'שבת האור' של הקתולים, כנסיית סנטה אנה בירושלים (26 במארס 2016)

הילולת נשים לאל-גיטאר, לוד (17 בספטמבר 2019)

תהלוכת 'מוולאד א-נבי', שער שכם (19 באוקטובר 2021)

טקס פטר חמור במושב עופר (19 באפריל 2016)

חג יעקב הקדוש של האורתודוקסים, ירושלים (5 בנובמבר 2016) 

חגיגות 500 שנה לקבלת הנצרות בפיליפינים, יפו (27 בנובמבר 2021)

יום המהגרים והפליטים בכנסיית אנטוניוס הקדוש ביפו (22 בספטמבר 2019)

'לילת אל בסיסה' של יהודי תוניס ולוב, ירושלים (3 באפריל 2019)

טקס 'האש הקדושה' בירושלים (1 במאי 2021)

אתר הטבילה בירדן, צולם מהגדה הירדנית (27 באפריל 2016)

מיסת חג האביב במנזר הקופטי ביפו (23 באפריל 2022) 

'קורפוס כריסטי' של הקתולים, ירושלים (3 ביוני 2021)

חג הסיגד של יהודי אתיופיה, ירושלים (7 בנובמבר 2018)

השומר על השטח הסטרילי סביב מדורת בר יוחאי בל"ג בעומר במירון (25 במאי 2016)

רחבת הכותל המערבי בערב תשעה באב (13 באוגוסט 2016)

חג יעקב הקדוש בכנסייה הארמנית שעל שמו, ירושלים (10 בינואר 2017)

קידוש מי הירדן, אורתודוקסים, אתר הטבילה (18 בינואר 2016)

טקס רחיצת הרגליים של הקופטים בירושלים (5 באפריל 2017)

תהלוכת 'יום ראשון של הדקלים' של הקופטים בירושלים (21 באפריל 2019)

דרוזים על קבר נבי שועייב בחגו של הנביא (26 באפריל 2017)

תהלוכת חג אל מעראג' בירושלים (28 בפברואר 2022)

טקס סוּפִי בבית חנינא (14 בנובמבר 2016)

 ___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

כאן פתחא דקרתא: היכן קבור בנימין?

כאן פתח העיר: גרפיטי בנבי עוקאשה בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

איפה קבורים אבותינו ואמותינו (כולל אדם וחוה, לא כולל רחל) כולם יודעים – במערת המכפלה אשר בחברון.

אבל איפה קבורים 12 בניו של יעקב? 

פרט ליוסף שנקבר בשכם, התנ"ך לא מספר מאומה על קבורתם של האחים האחרים. מה עלה בגורלם? סביר שמתו במצרים ונקברו שם. אבל כיוון שלא יפה להיקבר בגלות, גרס המדרש שכל אחד מהם הובא ארצה על ידי צאצאיו – 'מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו' (תלמוד ירושלמי, סוטה, ח ע"ב).

כמעט על כל אחד מבני יעקב יש מסורת על מקום קבורתו בארץ ישראל (או בלבנון). ולא מסורת אחת, אלא בדרך כלל כמה מסורות שונות – גן עדן לחובבי פולקלור. לעיתים נקבר הבן בנחלת השבט הקרוי על שמו ולעתים הרחק משם. המשותף לכולם שהם מצוצים מן האצבע. אנו נספר כאן על קברו המדומה של צעיר הבנים: בנימין, בנם של יעקב ורחל. 

המסורת הראשית של קברו מזהה אותו ליד המושב נוה ימין, ממזרח לכפר סבא, שם נמצא האתר הממלוכי נבי ימין שמתוארך למאה ה-14. כמובן שהשם 'הסגיר' אותו, כמה אפשר לטשטש את זהותו האמיתית של נבי ימין? ברור שזה בנימין בשיכול אותיות...

זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קטז

קבר בנימין ליד כפר סבא (צילומים: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

במבנה ליד 'הציון הקדוש' של נבי ימין פועלת כיום ישיבה של חסידי ברסלב והם אלה שמפעילים את המקום.

מסורת נוספת, שראשיתה במאה ה-13, מיקמה את קברו של בנימין בגליל התחתון, בחורבת רומא שבבקעת בית נטופה, סמוך לקברו של אחיו ראובן. במקום אין שום ציון קדוש, וזו אפוא הזדמנות יוצאת מהכלל ליזמי קדושה המחפשים אתר ריק עם פוטנציאל גדול.

אבל הקבר המעניין ביותר של בנימין הוא חדש יחסית. 

חובבי ירושלים ותולדותיה מכירים היטב את קבר השייח' הערבי נבי עוקאשה (או עכאשה, או עוּכְּשה), שבסמוך לו נבנה במאה ה-19 מסגד קטן ממנו נותר רק הצריח. המקום נמצא על ראש גבעה קטנה בלבה של ירושלים החרדית, בין רחוב ישעיהו לרחוב שטראוס, לא הרחק ממה שהיה פעם קולנוע מיטשל ובית ההסתדרות הישן (הכתובת המדויקת היא רחוב יצחק פראג 2).

נבי עוכשה בירושלים; הגן העירוני והקבר, 2016 (על המקום)

אין סוף אגדות פרחו סביב אתר זה: מ'פתחא דקרתא' (פתח העיר), שם יושב משיח בן יוסף וחובש את פצעיו, ועד מקום קבורתו של התנא חנניה בן עקשיא (ברור, הרי עקשיא זה כמו עוקאשה!), שקבור במקביל גם בגליל ליד כפר חנניה.

כך נכתב בשנת 2016 על נבי עוקאשה בדף הפייסבוק הירושלמי 'על המקום' (שם הכותב לא צוין):

אחד המקומות המפתיעים והטרגיים בירושלים הוא נבי-עוכשה – מסגד וקבר מוסלמי בלב ירושלים החרדית. המקום מתחבא מאחורי בניין ההסתדרות ברח' שטראוס. במתחם מבנה קבר איוּבִּי (תורבת קמאריה) המתוארך למאה ה-12 ולפי המסורת המוסלמית קבורים בו שלושה מלוחמיו של צלאח א-דין. בסמוך מבנה ממלוכי ומסגד על שם נבי עוכשה (מבני חבורתו של הנביא מוחמד) שנבנה במאה ה-19. מסורת ירושלמית נוספת לגבי המסגד גורסת שקבורים בו שלושת הנביאים: משה, מוחמד וישו – ומכאן מקור השם של הרחוב הסמוך – רחוב הנביאים. בין לבין יש שם גם שני עצי זית עתיקים בני 800 שנה, שסביבם נכרכה דווקא מסורת יהודית – מדובר ב'פתחא דקרתא' (פתח העיר) – שער שייפתח באחרית הימים ובפתחו ישב משיח בן יוסף, 'בין עניים מוכי חולאים'.  

אך למרות הפוטנציאל האוניברסלי והבין-דתי של הגבעה, גורלה במאה העשרים היה רע ומר. החל מסוף המאה ה-19 שכונות יהודיות נבנו סביב מתחם המסגד – זכרון משה, בתי ורשה וגאולה. התושבים הערבים המעטים שחיו באזור עזבו או מכרו את בתיהם. במתחם נותר לגור רק האימאם של המסגד ומשפחתו. בינו לשכנו משה מזרחי, לימים הבעלים של קולנוע אדיסון, ניטש מאבק משפטי סביב הכוונה להקים את בית הקולנוע. בזמן המאורעות של 1929, בתגובה להתקפות והרציחות בשכונות היהודים מצפון לעיר העתיקה, קיצונים יהודים תכננו לפוצץ את המסגד. מפקד ההגנה בעיר יוסף הכט מנע זאת מהם, אך לא הצליח לעצור את הפורעים שהגיעו למתחם, הרסו חלק מהמסגד וחיללו את כתבי הקודש והפרוכות. בנוסף בזזו את ביתו של האימאם. בשנת 1948 המקום ננטש סופית והעירייה בחוסר רגישות מכוון, או סתם חוסר מודעות משווע, הפכה את החלק התחתון של המסגד למחסן כלים. בנוסף, גן עירוני (די עלוב) נבנה במתחם, אבל הוא די נשכח לאורך השנים ... עצוב לחשוב שאתר מוסלמי שנבזז, חולל והפך למחסן כלים אמור לשמש אותנו כשער העיר באחרית הימים. לא הכי ראוי למושבו של משיח בן יוסף הייתי אומר... עד אז יש לנו עוד הרבה עבודה להפוך את ירושלים לתפקיד שישעיהו (שעל שמו קרוי הרחוב הסמוך) חזה לה – בית תפילה לכל העמים.

לפוסט ישן זה צורפו כמה צילומים מעניינים של המקום לאחר פרעות תרפ"ט. כאמור, במקרה זה הפרעות היו מצד היהודים:

אימאם המסגד לאחר חילולו וביזתו ב-1929. עץ הזית הוא כבן 300 שנה (אוסף מטסון, המושבה האמריקאית)

הקבר האיובי לאחר חילולו ב-1929 (אוסף מטסון, המושבה האמריקאית)

מכאן ואילך הוזנח המקום, ועדיין החשש הקבוע היה מפני חילולו בידי יהודים. מודעות אזהרה מטעם 'ועד הקהילה העברית בירושלים' נתלו שם ועליהם נכתב: 'נדע לכבד מקומות קדושים!' (בדרך כלל אזהרה כזאת כותבים רק אם קודם לכן המקום חולל).

נבי עוקאשה, 1948 (על המקום)

'הפלאי במיתוסים הירושלמיים', כתב על המקום הזה חיים באר ('מסע בעיר לא מושגת' בספרו קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים, עם עובד, 2017, עמ' 445-444): 

ואולי הפלאי שבמיתוסים הירושלמיים הוא האגדה על מקום מושבו של המשיח. בספרות הסוד היהודית הוא יושב ב'פתחא דקרתא' – בשער העיר – בין עניים מוכי חֳלאים, הם מתירים וקושרים בבת אחת את תחבושותיהם והוא מתיר וקושר אחת ואומר לעצמו, אולי אידרש ואל אתעכב. צאצאי יוסף ריבלין, מחלוצי היציאה מבין החומות, סיפרו כי עלה בידי אבי משפחתם לזהות את המקום. בפזמונו הקבלי 'בשעריך ירושלים' תיאר ריבלין את קדושת העיר כעשויה טבעות-טבעות, טבעת לפנים מטבעת, הסובבות כולן את אבן השתייה. העיר עצמה, 'שטח החומות' כלשונו, הוא באִפַּרְכִיָּה של משיח בן-דוד, בנה של לאה. ואילו המרחבים שמן השערים ולחוץ הם בתחום שלטונו של משיח בן-יוסף, בנה של רחל; ומקום מושבו של בן-יוסף הוא על קו הביניים שבין התחומים, בפתחא דקרתא, המכונה גם 'ראש הגבעה', מקום שאליו הועברה קדושת ראש הגבעה המקראית שעמד עליה משה בעת המלחמה עם עמלק. מקום זה, הם מוסרים בלחישה, הוא בגן הציבורי הקטן החבוי בגבו של רחוב ישעיהו, בין המינָרֶט של מסגד נבי עוּכָּאשַה הנטוש – הקרוי על שמו של אחד מראשוני הלוחמים למען האִסלאם, מי שענף עץ שנתן לו ידידו הנביא נהפך בידיו בשעת קרב לחרב – ובין הקימֵריה, אולם הקבורה המקומר שמצאו בו את מנוחתם הקדושים שנפלו בקרב עם הצלבנים. שם, בחלקת השדה הזנוחה, שריח מעורב של טחב, מים מַעֲלים ירוקת וצואת כלבים עולה ממנה – היו ראשוני הפרושים בירושלים, תלמידיו של הגאון מווילנה, נוטים אוהל גדול – אוהל משיח בן-יוסף – ומקיימים בו משמרות של מקובלים ללימוד הזוהר ותורת האר"י, ובערבי שבתות וחגים עורכים תיקוני 'צפנת פענח' ותפילות 'עוד יוסף חי' לקירוב ביאת המשיח. אין למצוא סמוכין לדברים אלה אלא בספרים שהוציאו לאור בני משפחה ותיקה זו, אך מסַפרי המעשה עומדים בעקשנות על דעתם ומוסיפים כי בימי המצור על ירושלים, בשנת 1948, כשגברה הסכנה, נערכו כאן בחשאי ובאישון לילה תפילות של מקובלים, שאחריהן הוקל, כמובן, המצב הקלה רבה.

צריח המסגד והמחסן העירוני (על המקום)

והנה, בכל הסיפורים והמסורות הללו לא נזכר בכלל שמו של בנימין שלנו. 

אבל מאז מגיפת קורונה, וביתר שאת בשל סגירת קבר רחל משיקולי ביטחון, עלה כפורח קבר קדוש חדש על גבעת נבי עוקאשה: קברו של בנימין. ויש גם יאָהרצייט חדש: י"א בחשון! (שהוא, לא במקרה, גם היאָהרצייט של רחל אמנו).

ומה שיפה כאן הוא ביסוסה של המסורת על שילוב ידיים מנצח של 'מתנגדים' וחסידים, שעשו שלום ביניהם לכבוד המצאת מסורת הקבר: 'האדמו"ר מפוריסוב שליט"א שקיבל מפי תלמידי הגר"א'...

צילומים: טובה הרצל

על מה מתבססים מקדמי הקבר החדש לבד ממסורות שעברו כביכול בעל-פה? על 'ספר הישר'! זהו ספר מדרשים מימי הביניים, שמחברו האנונימי היה כנראה יהודי מאיטליה. הספר נדפס לראשונה בוונציה בשנת 1625 (זמין כאן), והנה מה שנכתב שם על המקומות בהם נקברו בני יעקב:

ספר הישר, ונציה שפ"ה, סוף ספר יהושע [עמ' 310-309]

ואת עצמות בנימין קברו בירושלם נגד היבוסי אשר נתן לבני בנימין

זהו. 

ירושלים אכן נפלה בחלקו של שבט בנימין, אך היכן נמצא 'נגד היבוסי'? סביר להניח שהכוונה ל'יבוס', העיר הכנענית שאותה כבש דוד, והיא בוודאי לא נמצאת בלבה של ירושלים החדשה. ובמילים אחרות: הבל הבלים, הכל הבל.

אבל מסורת! 

לו הייתה תחרות 'קבר נולד' היה קבר בנימין זוכה במקום הראשון.

מתחם הקבר המוסלמי בנבי עוקאשה כבר יוהד לגמרי עבור בנימין שלנו. יש כתובות גרפיטי לצד שלט מודפס, כביכול רשמי, ומישהו דאג לערום כסאות פלסטיק לבנים עבור עולי הרגל. המצבות עצמן עטופות בסדינים לבנים, נרות דולקים וספרי קודש וקופסת צדקה מונחים עליהן. נשים צדקניות קוראות מזמורי תהלים, נושקות את האבנים הדוממות ופונות בתחינה לאביהן שבשמים.

לבקשתי, הצלם ברוך גיאן ביקר אתמול בנבי עוקאשה – לא ב'יום השנה' למות בנימין אלא בסתם יום של חול – והנה רשמיו המצולמים, וכמה ציוני דרך לאלה שיבקרו במקום:

אי אפשר שלא להתרשם מהקירות העבים של המבנה, מה שהבטיח את שרידותו ארוכת השנים מפני רעידות אדמה. שימו לב גם לחלונות, שהם החרכים לכניסת אור השמש. להקות יונים מקננות בתוכם.

כיפת הקבר נשענת על שמונה צלעות (אוקטגון) והמראה שלה, למתבונן מלמטה, מרשים מאוד. כותרות העמודים שבפינות הבניין הן צלבניות במקורן, וכאן הן נמצאות בשימוש משני. המִחראב, גומחת התפילה המופנית לכיוון מכה, נמצאת בקיר הדרומי, ובתוכה נקבע השלט המכריז כי זהו קברו של בנימין בן יעקב.

חמישה קברים במקום. לדבריה של בת-שבע, שיושבת שם מדי יום, הגבוה והאמצעי שבהם הוא קבר בנימין. האבנים מכוסים בסדינים והרושם הראשוני הוא מראה של בית חולים ישן נושן...

ואחרי הכל, מדובר בפנינת נוף שקטה ונהדרת בלב העיר הרועשת. שני מבנים עתיקים שאינם קשורים זה בזה (מתחם הקבר וצריח המסגד), ושני עצי זית עתיקים.

ואם אתה נמצא כבר בסביבה
דע לך שכאן הזמן לא הכרחי...