כאן פתח העיר: גרפיטי בנבי עוקאשה בירושלים (צילום: ברוך גיאן) |
איפה קבורים אבותינו ואמותינו (כולל אדם וחוה, לא כולל רחל) כולם יודעים – במערת המכפלה אשר בחברון.
אבל איפה קבורים 12 בניו של יעקב?
פרט ליוסף שנקבר בשכם, התנ"ך לא מספר מאומה על קבורתם של האחים האחרים. מה עלה בגורלם? סביר שמתו במצרים ונקברו שם. אבל כיוון שלא יפה להיקבר בגלות, גרס המדרש שכל אחד מהם הובא ארצה על ידי צאצאיו – 'מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו' (תלמוד ירושלמי, סוטה, ח ע"ב).
כמעט על כל אחד מבני יעקב יש מסורת על מקום קבורתו בארץ ישראל (או בלבנון). ולא מסורת אחת, אלא בדרך כלל כמה מסורות שונות – גן עדן לחובבי פולקלור. לעיתים נקבר הבן בנחלת השבט הקרוי על שמו ולעתים הרחק משם. המשותף לכולם שהם מצוצים מן האצבע. אנו נספר כאן על קברו המדומה של צעיר הבנים: בנימין, בנם של יעקב ורחל.
המסורת הראשית של קברו מזהה אותו ליד המושב נוה ימין, ממזרח לכפר סבא, שם נמצא האתר הממלוכי נבי ימין שמתוארך למאה ה-14. כמובן שהשם 'הסגיר' אותו, כמה אפשר לטשטש את זהותו האמיתית של נבי ימין? ברור שזה בנימין בשיכול אותיות...
זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קטז |
קבר בנימין ליד כפר סבא (צילומים: אבישי טייכר, ויקיפדיה) |
חובבי ירושלים ותולדותיה מכירים היטב את קבר השייח' הערבי נבי עוקאשה (או עכאשה, או עוּכְּשה), שבסמוך לו נבנה במאה ה-19 מסגד קטן ממנו נותר רק הצריח. המקום נמצא על ראש גבעה קטנה בלבה של ירושלים החרדית, בין רחוב ישעיהו לרחוב שטראוס, לא הרחק ממה שהיה פעם קולנוע מיטשל ובית ההסתדרות הישן (הכתובת המדויקת היא רחוב יצחק פראג 2).
נבי עוכשה בירושלים; הגן העירוני והקבר, 2016 (על המקום) |
אין סוף אגדות פרחו סביב אתר זה: מ'פתחא דקרתא' (פתח העיר), שם יושב משיח בן יוסף וחובש את פצעיו, ועד מקום קבורתו של התנא חנניה בן עקשיא (ברור, הרי עקשיא זה כמו עוקאשה!), שקבור במקביל גם בגליל ליד כפר חנניה.
כך נכתב בשנת 2016 על נבי עוקאשה בדף הפייסבוק הירושלמי 'על המקום' (שם הכותב לא צוין):
אחד המקומות המפתיעים והטרגיים בירושלים הוא נבי-עוכשה – מסגד וקבר מוסלמי בלב ירושלים החרדית. המקום מתחבא מאחורי בניין ההסתדרות ברח' שטראוס. במתחם מבנה קבר איוּבִּי (תורבת קמאריה) המתוארך למאה ה-12 ולפי המסורת המוסלמית קבורים בו שלושה מלוחמיו של צלאח א-דין. בסמוך מבנה ממלוכי ומסגד על שם נבי עוכשה (מבני חבורתו של הנביא מוחמד) שנבנה במאה ה-19. מסורת ירושלמית נוספת לגבי המסגד גורסת שקבורים בו שלושת הנביאים: משה, מוחמד וישו – ומכאן מקור השם של הרחוב הסמוך – רחוב הנביאים. בין לבין יש שם גם שני עצי זית עתיקים בני 800 שנה, שסביבם נכרכה דווקא מסורת יהודית – מדובר ב'פתחא דקרתא' (פתח העיר) – שער שייפתח באחרית הימים ובפתחו ישב משיח בן יוסף, 'בין עניים מוכי חולאים'.
אך למרות הפוטנציאל האוניברסלי והבין-דתי של הגבעה, גורלה במאה העשרים היה רע ומר. החל מסוף המאה ה-19 שכונות יהודיות נבנו סביב מתחם המסגד – זכרון משה, בתי ורשה וגאולה. התושבים הערבים המעטים שחיו באזור עזבו או מכרו את בתיהם. במתחם נותר לגור רק האימאם של המסגד ומשפחתו. בינו לשכנו משה מזרחי, לימים הבעלים של קולנוע אדיסון, ניטש מאבק משפטי סביב הכוונה להקים את בית הקולנוע. בזמן המאורעות של 1929, בתגובה להתקפות והרציחות בשכונות היהודים מצפון לעיר העתיקה, קיצונים יהודים תכננו לפוצץ את המסגד. מפקד ההגנה בעיר יוסף הכט מנע זאת מהם, אך לא הצליח לעצור את הפורעים שהגיעו למתחם, הרסו חלק מהמסגד וחיללו את כתבי הקודש והפרוכות. בנוסף בזזו את ביתו של האימאם. בשנת 1948 המקום ננטש סופית והעירייה בחוסר רגישות מכוון, או סתם חוסר מודעות משווע, הפכה את החלק התחתון של המסגד למחסן כלים. בנוסף, גן עירוני (די עלוב) נבנה במתחם, אבל הוא די נשכח לאורך השנים ... עצוב לחשוב שאתר מוסלמי שנבזז, חולל והפך למחסן כלים אמור לשמש אותנו כשער העיר באחרית הימים. לא הכי ראוי למושבו של משיח בן יוסף הייתי אומר... עד אז יש לנו עוד הרבה עבודה להפוך את ירושלים לתפקיד שישעיהו (שעל שמו קרוי הרחוב הסמוך) חזה לה – בית תפילה לכל העמים.
אימאם המסגד לאחר חילולו וביזתו ב-1929. עץ הזית הוא כבן 300 שנה (אוסף מטסון, המושבה האמריקאית) |
הקבר האיובי לאחר חילולו ב-1929 (אוסף מטסון, המושבה האמריקאית) |
מכאן ואילך הוזנח המקום, ועדיין החשש הקבוע היה מפני חילולו בידי יהודים. מודעות אזהרה מטעם 'ועד הקהילה העברית בירושלים' נתלו שם ועליהם נכתב: 'נדע לכבד מקומות קדושים!' (בדרך כלל אזהרה כזאת כותבים רק אם קודם לכן המקום חולל).
נבי עוקאשה, 1948 (על המקום) |
ואולי הפלאי שבמיתוסים הירושלמיים הוא האגדה על מקום מושבו של המשיח. בספרות הסוד היהודית הוא יושב ב'פתחא דקרתא' – בשער העיר – בין עניים מוכי חֳלאים, הם מתירים וקושרים בבת אחת את תחבושותיהם והוא מתיר וקושר אחת ואומר לעצמו, אולי אידרש ואל אתעכב. צאצאי יוסף ריבלין, מחלוצי היציאה מבין החומות, סיפרו כי עלה בידי אבי משפחתם לזהות את המקום. בפזמונו הקבלי 'בשעריך ירושלים' תיאר ריבלין את קדושת העיר כעשויה טבעות-טבעות, טבעת לפנים מטבעת, הסובבות כולן את אבן השתייה. העיר עצמה, 'שטח החומות' כלשונו, הוא באִפַּרְכִיָּה של משיח בן-דוד, בנה של לאה. ואילו המרחבים שמן השערים ולחוץ הם בתחום שלטונו של משיח בן-יוסף, בנה של רחל; ומקום מושבו של בן-יוסף הוא על קו הביניים שבין התחומים, בפתחא דקרתא, המכונה גם 'ראש הגבעה', מקום שאליו הועברה קדושת ראש הגבעה המקראית שעמד עליה משה בעת המלחמה עם עמלק. מקום זה, הם מוסרים בלחישה, הוא בגן הציבורי הקטן החבוי בגבו של רחוב ישעיהו, בין המינָרֶט של מסגד נבי עוּכָּאשַה הנטוש – הקרוי על שמו של אחד מראשוני הלוחמים למען האִסלאם, מי שענף עץ שנתן לו ידידו הנביא נהפך בידיו בשעת קרב לחרב – ובין הקימֵריה, אולם הקבורה המקומר שמצאו בו את מנוחתם הקדושים שנפלו בקרב עם הצלבנים. שם, בחלקת השדה הזנוחה, שריח מעורב של טחב, מים מַעֲלים ירוקת וצואת כלבים עולה ממנה – היו ראשוני הפרושים בירושלים, תלמידיו של הגאון מווילנה, נוטים אוהל גדול – אוהל משיח בן-יוסף – ומקיימים בו משמרות של מקובלים ללימוד הזוהר ותורת האר"י, ובערבי שבתות וחגים עורכים תיקוני 'צפנת פענח' ותפילות 'עוד יוסף חי' לקירוב ביאת המשיח. אין למצוא סמוכין לדברים אלה אלא בספרים שהוציאו לאור בני משפחה ותיקה זו, אך מסַפרי המעשה עומדים בעקשנות על דעתם ומוסיפים כי בימי המצור על ירושלים, בשנת 1948, כשגברה הסכנה, נערכו כאן בחשאי ובאישון לילה תפילות של מקובלים, שאחריהן הוקל, כמובן, המצב הקלה רבה.
צריח המסגד והמחסן העירוני (על המקום) |
והנה, בכל הסיפורים והמסורות הללו לא נזכר בכלל שמו של בנימין שלנו.
אבל מאז מגיפת קורונה, וביתר שאת בשל סגירת קבר רחל משיקולי ביטחון, עלה כפורח קבר קדוש חדש על גבעת נבי עוקאשה: קברו של בנימין. ויש גם יאָהרצייט חדש: י"א בחשון! (שהוא, לא במקרה, גם היאָהרצייט של רחל אמנו).
ומה שיפה כאן הוא ביסוסה של המסורת על שילוב ידיים מנצח של 'מתנגדים' וחסידים, שעשו שלום ביניהם לכבוד המצאת מסורת הקבר: 'האדמו"ר מפוריסוב שליט"א שקיבל מפי תלמידי הגר"א'...
צילומים: טובה הרצל |
ספר הישר, ונציה שפ"ה, סוף ספר יהושע [עמ' 310-309] |
ואת עצמות בנימין קברו בירושלם נגד היבוסי אשר נתן לבני בנימין
אי אפשר שלא להתרשם מהקירות העבים של המבנה, מה שהבטיח את שרידותו ארוכת השנים מפני רעידות אדמה. שימו לב גם לחלונות, שהם החרכים לכניסת אור השמש. להקות יונים מקננות בתוכם.
כיפת הקבר נשענת על שמונה צלעות (אוקטגון) והמראה שלה, למתבונן מלמטה, מרשים מאוד. כותרות העמודים שבפינות הבניין הן צלבניות במקורן, וכאן הן נמצאות בשימוש משני. המִחראב, גומחת התפילה המופנית לכיוון מכה, נמצאת בקיר הדרומי, ובתוכה נקבע השלט המכריז כי זהו קברו של בנימין בן יעקב.
חמישה קברים במקום. לדבריה של בת-שבע, שיושבת שם מדי יום, הגבוה והאמצעי שבהם הוא קבר בנימין. האבנים מכוסים בסדינים והרושם הראשוני הוא מראה של בית חולים ישן נושן...
ואם אתה נמצא כבר בסביבה
דע לך שכאן הזמן לא הכרחי...
הזיהוי של תלמידי הגר"א את נבי עוכשא כמקום מושבו של המשיח שובר שיאים של טמטום.
השבמחקבתלמוד (בבלי, סנהדרין צח ע"א) יש כמה סיפורים על המשיח, באחד מהם מצויין מיקומו המדוייק "והיכא יתיב?אפיתחא דקרתא" (=והיכן הוא יושב? בפתח העיר).
גם אם נניח שאין זה סיפור אגדתי אלא היסטורי ממשי ונצא לחפש היכן התרחש.
נו. ערים רבות יש ולהן שערים לרוב. נבי עוכשא יושב במקום שמעולם לא היה בו שער ירושלמי.
אבל זה לא הפואנטה.
הגאון מוילנא (האבא הרוחני של הפרושים), טרח לציין בצד הגמרא את הגרסא שלו "בפיתחא דרומי".
לא סתם עיר, ירושלים למשל, אלא עיר מאוד ספציפית, "רומי".
ולא נותר לנו אלא לבדוק האמנם שכנה רומי בירושלים.
יש היסטוריונים בקהל?
הכוונה לפורטה קאפנה, שער הפונה אל ויה אפיה, הדרך לדרום. בשער התאספו גם יהודים עניים ע'מ לקבץ נדבות. [ראו בויקי הציטוט מיובנליס]. וראו 'משיח בשערי רומא' בויקי.
מחקבקרב חברי מקהלת "שירת ישראל" היו שסיפרו כי מורה החזנים הגדול, ר' שלמה זלמן ריבלין, היה עולה למקום בערבי ראש-חודש יחד עם חברו הצדיק ר' אריה לוין והם היו מתפללים שם על משיח בן יוסף שלא יומת בידי ארמילוס הרשע.
מחקאני עצמי השתתפתי בסיור עם מר באר באיזור זה, אכן ייחודי, בסמוך למקום פעל גם בית העם של שכונת זכרון משה, שהיתה מרכז ההשכלה של ירושלים, טרם צמיחתן של בית הכרם/רחביה וכו',, לגבי ה'שער', הרי שההולך בדרך יפו הישנה בזמנים קודמים, טרם היות בנייה מחוץ לעיר העתיקה, הרי בהחלט ייתכן כי מגבעה זו נגלית העיר לראשונה, ובמובן הזה זהו 'שער' (או 'פתחא דקרתא'
מחקאגב - הפרשנות שייחסת לגר'א לגבי הקשר בין משיח ורומי דוקא היא לא המצאה שלו, היא מתבססת על מדרשי ודברי חזל שונים, ככל הידוע לי,, בלי קשר לזה, ובאופן 'מקומי' אולי, יתפתחו מסורות הקושרות את המשיח למקומות שונים בארץ, דוקא (ובודאי לירושלים..
מחקלגהי רומי, מטרופולין העולם דאז ובסמוך לאחד השערים ומקבצי הנדבות, המסר של חזל מעניין ומעורר מחשבה, וגם הקורלציה שלו עם מסורות ארצישראליות עשויה להיות מעניינת-משהו
ייתכן כי "רומי", הוא רום מאכלת או תחושה של "עצמי פועל" מוגבר המונח בהונאה עצמית. (ראה פיוט ליום הכיפורים "אל אדון על כל המעשים")
מחקבְּהֶרֶף אִינְדִּיגוֹ
בְּעוֹדוֹ כּוֹרֵךְ
אֶת הַמִּזְבֵּחַ עוֹרֵךְ
בִּמְשִׁיכָה שֶׁל חֶבֶל
הוֹפִיעַ הַהֶבֶל
כַּחֲבֵר, כַּאֲמִיגוֹ
וּבְהֶרֶף אִינְדִּיגוֹ
נִשְׁבַּר לוֹ הָאָב
הִתְמוֹטֵט לוֹ
הָאִגּוֹ
כִּי אֵין צֹרֶךְ בְּבֶן
וּבִתְרוּעַת חֲצוֹצָר
כִּי יִצְחָק הוּא הַנַּעַר
לֹא מִמֶּנּוּ נוֹצַר
כִּי אִם כָּאן תְּפִיסָה שֶׁל קֹדֶם וְנִמְשָׁךְ
אָז "הַבֵּן", הוּא יִצְחָק, לֹא מִמֶּנּוּ הֻתַּךְ
וְהוּא - לֹא "הָאָב", גַּם לֹא הַסִּבָּה
וְיִצְחָק, הוּא הַצְּחוֹק, לֹא מִמֶּנּוּ הוּא בָּא
וְאֵין שׁוּם יְסוֹד לַעֲקֹד וְלִקְשֹׁר
אֶת הַצְּחוֹק הַחָפְשִׁי,
עִם הַשַּׁחַר, עֵת אוֹר
כִּי הַצְּחוֹק לֹא מִכָּאן מִתְעַגֵּל מִתְגַּלְגֵּל
וְהַחֹפֶשׁ בְּאוֹר הוּא מֻנֵּחַ -
מַתְּנַת אֵל
אוקי , אז לסיום הסאגה יש המזהים את רומי שבמדרשים עם העיירה רומי או רומה ששכנה מצפון לציפורי (כיום רומת אל הייב, בבקעת בית נטופה, ישוב בדואי מול מצפה הושעיה לערך), וכך מתורץ ריחוקו של בן יוסף מארץ ישראל, ומאוחדים בן דוד ובן יוסף, ממלכות יהודה וישראל, בני רחל ובני לאה, הארץ והגולה - משיח...
מחקהזכרת לי עוד קבר מפורסם. 😉😀
השבמחקhttps://www.facebook.com/groups/unimportant.facts/permalink/2485335348204942/?app=fbl
קבר "שמעון הצדיק" הסןס
עוד אזכור
מחקhttps://col.org.il/news/31800
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקאם היה תחברי הנביא מוחמד, איך התיישב בירושלים לאחר כיבושה במאה ה 12? מוחמד חי במאה השביעית וחבריו וודאי לא חיו עד המאה ה 12. או שהכותב טעה בתאריך או שטעה בייחוס לחברי מוחמד. התיישבות מוסלמית חדשה בירושלים אכן התקיימה במאה ה 12, לאחר כיבושה בידי סלאח - דין ב 1187.
מחקאם אני זוכר נכון (כ60 שנה) סניף מרכז של בני עקיבא הפעיל את המקום. יש לי זכרון ברור לגמרי של שוק פורים בשלג בשנות השישים
השבמחקלא "בני עקיבא" אלא תנועת נֹעַם = תנועת הנוער של המזרחי.
מחקממש לא נכון, בשנות השישים נעם לא הייתה קיימת
מחקמר אנונימי הנכבד, נעם היתה קימת בשנות ה50 וה60.
מחקלפני כמה שנים ביקרתי במקום והיה מוזנח ומלוכלכך, מהתכתבות עם רשות העתיקות והעיריה הבנתי שיש ריב סמכויות על הטיפול באתר, הפיתרון לחסידי מסורות משונות ממש שובה לב.
השבמחקלגבי הקבר של בנימין אין לי שמץ של מושג. אבל יש ברשותי, שמור היטב, בד מכתונת הפסים של יוסף. כן. אבא שלי ז'ל קנה אותו בשנות ה 30 מבדואי בסיני אשר אבותיו החזיקו בכתונת מזמן שיוסף ירד מצרימה. כן.
השבמחקאו כמו שטרח לכתוב ביושר בל הטור, הכל הבל הבלים. אבל כל התאורים האלו מלמדים על הפרימיטיביות של 'מאמינים' רבים, ומזכירים את תאורי האמונת ההבל של הנוצרים הפריניטיביים בימי הביניים. וכל כנסיה 'מכובדת' שלהם השתדלה להשיג רליקוויות של קדושה. רצוי עצמות של איזה קדוש, אבל גם פרט לבוש התקבל.
אבי ז'ל לא היה פתי שוטה, ולא האמין בשטויות שכאלו. היום יכולתי לעשות הון רב מחתיכת בד של יוסלה. 'מאמינים שוטים' ישלמו בעין יפה תמורת הזכות לראות את הבד הקדוש, או להתפלל בקרבתו לבריאות ופרנסה, אבל את זה אבי ז'ל לא הרשה בשום אופן. אז דעו. כל הזכויות על הבד של יוסלה ועל השימוש בו והפרנסה ממנו, הכל שמור ומוגן היטב.
מזכיר לי פסל מצרי "עתיק" וקטן, המציג ראש של אשה, מאופרת בכוחול, מימי הפרעונים, שמכר לי לפני שנים רבות מקומי במקדש לוקסור, בין שניים מעמודי הענק, אחרי שלקח אותנו בהיחבא, תמורת כמה לירות מצריות, לראות ולהביט במומיה "אמיתית" לגמרי.
מחקאת הראש העתיק הבאתי במתנה לאמי, והוא עמד אצלה אחר כבוד, כמה שנים, לפני שהחל להתפורר וחזר להיות ערימה של גרגרי חול מדברי רגיל.
הבלים נחמדים ולא מזיקים, כל עוד הם לא הופכים לסיבות למחלוקות בין דתיות מיותרות.
הכתיב/ התעתיק המדויק של השם הערבי הוא אלנבי עֻכָּאשָׁה (النبي عكاشة) מילולית "הנביא עכאשה". השם המלא הוא מסגד הנביא עכאשה (مسجد النبي عكاشة) וגם (בקיצור) מסגד עכאשה (مسجد عكاشة). עכאשה הוא עכאשה בן מִחְצַן, מחברי הנביא מֻחַמַּד, שהתיישב בירושלים בשנת 637/38. במאה ה־12 נבנה קברו.
מחקהערה: מודה לגדעון ביגר ששם לב לטעות שעלתה קודם בתגובתי (שאותה מחקתי, וכעת סגננתיה מחדש).
קוראי ערבית יכולים לראות פרטים על כך ומידע נוסף אודות המקום וההיסטוריה שלו כאן:
https://ar.wikipedia.org/wiki/%D9%85%D8%B3%D8%AC%D8%AF_%D8%A7%D9%84%D9%86%D8%A8%D9%8A_%D8%B9%D9%83%D8%A7%D8%B4%D8%A9
לא שהארכיאולוגים יותר טובים בגרוש?
מחקתלמידי הגר"א לא זיהו את המקום הזה. הם לא הכירו אותו ולא כלום. הזיהוי הזה הוא המצאה של שני אנשים שהמציאו בדיות רבות מספור: שלמה זלמן ריבלין ויוסף יואל ריבלין. שניהם יחד רקחו את הספרים קול התור, חזון מציון, פזמונים, מוסד היסוד ועוד ועוד. תיאור ארוך ושלם של כל הפסיבדו היסטוריה הזאת נמצא במאמר 'קול התור - דור אחר דור', מכילתא א (תש"פ). בספרים האלה נמצאת גם הבדיה הזאת על פתחא דקרתא. שני אלה רקחו אותה, לא מסורת ולא תלמידי הגר"א.
השבמחקהנטיה לגייר כהלכה כל קבר שייח' וכל חורבת מסגד בארצנו כבר מזמן חרגה מגבולות הטעם הטוב
השבמחקhttps://onegshabbat.blogspot.com/2014/08/blog-post_75.html
מחקאת ה"מסורת" הזאת על מקום קבורת בנימין שמעתי כבר נלחשת מפה לאוזן בעת שלמדתי בישיבה בארץ הרבה לפני מגפת הקורונה, כמדומני שהמסורת נסמכה על אחת המקורות (לא מצאתי לע"ע) שבנימין נקבר על הגבול שבין נחלתו לנחלת יהודה ומכיון שהגבול הולך מהעיר העתיקה למי נפתוח שמקובל לזהות עם מעיין ליפתא נמצא הגבול עובר בתוואי רחוב יפו/הנביאים ממש סמוך לשם. המבנה עצמו היה סגור ומסוגר בשעתי ותמיד תהיתי מי באמת קבור שם ולמה אין על המקום איזה שלט (מהשלטים הכחולים שירושלים נתברכה בהן על כל בניין ספק היסטורי) מעניין מי פתח כעת את המבנה, ומדוע
השבמחקשאלה לאנשי ידיעת הארץ, האם העיר מנדא הנזכרת ב"ספר הישר" כמקום קבורתם של שמעון ולוי היא "כפר מנדא" שבגליל, למרגלות הר עצמון?
השבמחק