יומן קריאה: אמת אחת בשתי אוטוביוגרפיות

מאת ניצה בן-דב 

ב'פסטיבל מטולה לשירה', שהתקיים זו השנה השנייה בירושלים (5-3 בספטמבר 2025), הוקדש מושב לכבודו של הסופר חיים באר במלֹאת לו שמונים שנה. כותרת המושב 'איך אפשר בכלל להכיר את חיים באר?', רמזה למשפט החותם את הרומן האוטוביוגרפי שלו חבלים (עם עובד, 1998): 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו'.

רוחמה אלבג, שהייתה אחת המשתתפות במחווה זו, פרסמה לפני חודשים אחדים מאמר שהמשפט 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו' שימש לו כותרת (הארץ, 14 במארס 2025). במאמרה תיארה אלבג את קשרי הקשרים שנוצרו בינה לבין באר, פתחה בדברי הערכה לחבלים והדגישה שהסופר היה לה מורה דרך.

את המונח 'מורה דרך', שבו השתמשה, אפשר להבין בשתי דרכים. באר ערך, לדבריה, מסעות מלאי 'אהבה ותשוקה' בעקבות סופרים וספרים, תחילה בשכונות ירושלים ועם הזמן בעיירות מזרח אירופה. בעקבותיו ולאורו הובילה אלבג, שמשפחתה ממוצא עיראקי, קבוצות רבות בסיורים לימודיים במזרח אירופה שתרו אחרי הקשר בין הסופר ובין מקום הולדתו. היא זכתה להערכה רבה כמורת דרך עתירת ידע ומרתקת, פרסמה שני ספרים על מסעות אלה – אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2015), אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים (מכון מופ"ת, 2022) – וספר שלישי בסדרה כבר מתרקם והולך. כמו חיים באר, גם רוחמה אלבג ראתה בכך שליחות.

כשהתפרסם הרומן האוטוביוגרפי של אלבג נשארתי בשבילכם (אפרסמון, 2023), התברר שבאר שימש לה מורה דרך לא רק במובן המקצועי של המושג, אלא שהוא גם לימדהּ מה לעשות בשפע החומר המשפחתי הפרטי שיש לה לסַפר. במאמרה ציינה אלבג כי באר פרש לפנינו בספרו 'פרשת חיים שכל־כולה אמת מזוקקת, נטולת פשרות, של סופר נועז שפתח לנו את צוהר לבו, התערטל מכיסויים ואשר לעתים אף לא חס על קוראיו'. 

חיים באר ליד מצבת אמו של עגנון בבוצ'אץ', 2018 (צילום: דוד אסף)

דברים דומים אפשר לומר על הרומן של רוחמה אלבג עצמה.

השוואה בין שני הרומנים האוטוביוגרפיים הללו תגלה דמיון מפתיע. במרכזם עומדת אם שלסירוגין מספרת את סיפורה ב'חתיכות', כשעשרות תמונות מרוסקות, שהן חלק ממהותם של החיים, כפי שנתפסו בעיני שתי האימהות – זו של באר וזו של אלבג – צפות ועולות, והסופר והסופרת נותנים להן מבע מושהה ואותנטי. ילדים שמתו טרם ששני הסופרים נולדו, הם חלק חשוב מחייהן של שתי האימהות השכולות, ובצל המוות המוקדם הזה הן מגדלות את הילד החי שנולד להן מאוחר יותר. בשני הרומנים יש אב 'שקוף', שעליו מטילות שתי האימהות את האחריות לנישואיהן האומללים, ובשניהם יש סבתא דומיננטית שהשפעתה גדולה. גם דרך הסיפור דומה ודמיון זה מלמד עד כמה היה באר לאלבג מורה דרך, וזאת על אף ההבדלים בגיל, במוצא וברקע בינהם. מכאן סופר 'אשכנזי', שילדותו ונעוריו עברו בירושלים, ומכאן סופרת 'מזרחית', שבתים רבים הממוקמים במרחב אמורפי במרכז הארץ – הבית שבין הפרדסים של סבתהּ, הבית על הגג שבנה אביה, ודירה נוספת שהחליפה צבעים וצורות בשל חוסר השקט והתזזיות של אמהּ – הם תבנית נוף מולדתה.

אבל יותר מכל יש לראות את שני הרומנים הללו כסיפורי שליחות או ייעוד.

רעיון השליחות הוא מקראי במקורו. האבות, השופטים והנביאים – כולם היו סוג של שליחים מְכֻוְּנֵי יעד. סיפור הגעתם לשליחות רווי מוטיבים חוזרים המכשירים אותם לייעודם: אֵם עקרה או סכנת מוות הנשקפת ליילוד הוא פריט כמעט הכרחי. גם בית הגידול שאינו בית ההורים הטבעי הוא מוטיב בעל מופעים רבים ומגוונים. המעשה הסמלי, המכונן, המעיד על ייחודם, הוא מוטיב שלישי המשותף כמעט לכולם. משה רבינו, למשל, ניצַל מגזירת פרעה להורגו, אך באופן אירוני גדל בביתו. הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל הוא מראה הייחודי רק לו. שמואל הנביא נולד לחנה העקרה, גדל במשכן ה' בשִׁילֹה, ובאחד הלילות קורא לו אלוהים שלוש פעמים עד שעֵלי הכהן מבין שהאל הוא שמתגלה בפני הנער בביתו שלו, ולוֹ, ורק לוֹ, בחר לגַלות את תוכניתו הגדולה.

'הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי', הנער שמואל מתייצב בפני עלי. ציור של ג'ון סינגלטון קופלי, 1780 (ויקימדיה)

עיבוד יצירתי של אשכול המוטיבים האלה נמצא בסיפורה של רוחמה אלבג, בו הדוברת היא בת לשושלת של נשים מוכות ולא מאושרות, שמעולם לא אהבו את בעליהן שנכפו עליהן. בכור בניה של אמהּ מת בלידתו ולכן הבת, המספרת, אחותו החיה שתיוולד אחריו, היא זו שתישא על כתפיה את נטל השליחות. במקרה שלה: לספר את הסיפור.

המשפט 'את הילד לא ידעו להשאיר, את הבת השאירו', שמהדהד את הוראתו של פרעה לבני עמו: 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' (שמות, א 22), מביע לכאורה מורת רוח ואכזבה. למעשה, זהו משפט ה'הכתרה' או ההקדשה של הילדה, ולא של הילד, שמורה לה לממש שליחות כפולת פנים: ללמד את מורשתם של היוצרים העבריים שנולדו וגדלו במזרח אירופה במקום לידתם מכאן, ולספר את סיפורם של גיבורי משפחתה שלה, שנולדו וגדלו במציאות אחרת, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מכאן. הילדה רוחמה (אמנם שמה אינו נזכר, אך ברור שהיא מדברת על עצמה גם אם הדמיון הביוגרפי הוא חלקי), ששרדה בתהליך הברירה הטבעית, נלקחה לבית סבתה – שאינו בית פרעה וגם לא משכן אלוהים בשילה – אבל זהו בית בין פרדסים, מעין גן עדן עלי אדמות. סבתהּ, שיודעת לבשל ולתפור, רוצעת, כנהוג במשפחה, את אוזניהן של נכדותיה, אך חסה על הילדה היפה ש'נשארה' לחיות ולא מוכרת אותה לעבדות. הסבתא שחיררה לכל הבנות האחרות חורים באוזניים, שאל תוכן יושחלו עגילים שובי לב, קמע למציאת בן־זוג בבוא היום, לא רצעה את אוזניה של נכדתה האהובה. הרי היא לא כמו כולן...

בחבלים אין מחילה לאב המבוגר והשולי. לאורך כל הרומן הוא נשאר דמות שקופה ולא אהודה. כדי לעשות עמו חסד מאוחר של אמת, הקדיש לו באר רומן שלם, צל ידו (עם עובד, 2021). ספר זה מתרחש אחרי מותו של האב ובו מתהפכת דמותו הדחויה, הזכורה מחבלים, לדמות אהודה וכובשת לב.

אלבג – שספרו של באר שימש לה כאמור מודל בסיפור הנשים במשפחתה, שהיא נצר להן אבל שונה מהן – לא השאירה לרומן עתידי נוסף את הצורך בתיקון דמותו של אביה השקט, השתקן, החי 'כמו מאחורי קיר זכוכית', או כמו 'פסל של בנאדם' (כפי שאמהּ הגדירה אותו). הרומן שלה הוא נשי לכל דבר, ובמרכזו נמצא בלי עוררין הדיון במוצא וברקע המשפחתי, כמו גם עיצוב דיוקנן של סבתהּ ואמהּ. אך בירכתי הרומן, בשתי התמונות האחרונות, מונכחת דמות האב בצורה רגישה ומכמירת לב. מתברר שכפות ידיו המפליאות לעשות, השירים שהרבה לשמוע ולזמזם, העציצים שטיפח – כל התכונות הללו העידו עליו ודיברו בשמו ובמקומו. קשר עמוק, שמעבר למילים, נרקם בינו לבין בתו. בחנות המחסן שלו, שם שהתה עמו בילדותה, 'שתקנו עד בלי די. לעתים היה שולח אליי חיוך מבויש. חייכתי אליו בחזרה, משפילה מבט [...] מדי פעם היה נכנס פועל מאחד המוסכים, כמעין פולש זר [...] מפר את הנעימות' (עמ' 211). 

אחרי מותו של האב מנסה אלמנתו לארגן את חייה החדשים בלעדיו ומרוקנת את דירתם המשותפת מכל סימן למישהו שחי בה עמה אי־פעם. זו ההזדמנות שנקרתה בפני הבת להציג לאם את השאלה הקשה ביותר לגביו: 'מי אתה אבא, האם יש סיכוי לחשוף משהו על אודותיך. מאיפה בכלל להתחיל' (עמ' 220). בכך שבה רוחמה אלבג –מדעת או שלא מדעת – ומתחברת לחבלים של חיים באר, שהמשפט החותם אותו נדד אל כותרת מאמרה ומשם למחווה שנערכה לבאר בפסטיבל השירה: 'איך אפשר בכלל להכיר מישהו?'. 

זו שאלה קיומית של כולנו. האם אנו מכירים את זולתנו הקרוב ביותר? האם אנו בכלל מכירים את עצמנו? רוחמה אלבג, שקיימה ומקיימת את ייעוד חייה בשלל צורות ומופעים, ורואה בהם שליחות, מתמודדת עם שאלה קיומית זו באופן מעורר השתאות ומשמשת מורת דרך לקוראיה. 

רוחמה אלבג עם 'בנות הכפר' בדֶרְצִ'ין (בלארוס), עיירתו של המשורר חיים לנסקי, 2015 (צילום: ליאורה קרויאנקר)

________________________________

פרופסור (אמריטה) ניצה בן-דב לימדה ספרות עברית באוניברסיטת חיפה. היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות (2021)  bendov@research.haifa.ac.il