מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (ב)

שחקני הקומקום יעקב טִימֶן ואליעזר דוֹנַת בביצוע 'ולנסיה' (מכון גנזים)

מאת קובי לוריא

הפרק הראשון הובא כאן. 

ה. תל-אביב, מאי 1927

אם לא די בכך שהשיר 'ולנסיה' הצליח בארצות הברית – כפי שראינו ברשימה הקודמת – הוא חלחל וכבש לבבות בעולם כולו, ותקליטי ה-78 סיבובים לדקה ('פְּלַאטוֹת') הגיעו גם לתל אביב ההולכת ונבנית. מי שקלט במהירות את כוחו של השיר היה הסופר והמשורר, העיתונאי והפולמוסן אביגדור המאירי (1970-1890), שבראשית שנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל – הקוּמְקוּם. 

אביגדור המאירי

וכך מגיע מסענו המוזיקלי אל תחנתו האחרונה, הבימה התל-אביבית של הקומקום. המאירי אסף סביבו קומץ שחקנים ואנשי במה ויצר במו עטו וכשרונו תוכנית אקטואליה, במיטב מסורת הקברטים ההונגריים שהכיר בנעוריו. הקומקום שרד שנה אחת בלבד, והמאירי כתב בעצמו את כל תשע התוכניות שלו. ב-1 במאי 1927 הועלתה הצגת הבכורה בקונסרבטוריון שולמית, ברחוב יבנה 17.

עמוד השער של תוכניית התוכנית הראשונה של 'הקומקום', השיר 'ולנסיה' אינו נזכר (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

במקור כתב המאירי את 'ולנסיה' כפרודיה בת שישה בתים, אך על הבמה הצטמצם השיר לשלושה בתים בלבד. ד"ר דן הכט איתר במכון גנזים – שם שמור ארכיונו של המאירי – את השיר המלא בכתב ידו של המאירי (סימול: תיק 119, כ-10 300), והנה הוא כאן באדיבותו ובאדיבות המכון והמנהלת אדיבה גפן. הפענוח המלא יובא בהמשך.

לצערנו אין בנמצא הקלטות של ביצועי 'הקומקום', אבל הנה שריד נחמד של 'ולנסיה', כפי שבוצע במופע 'קרנבל בתל אביב 1930'. מופע זה שודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1975, לפני חמישים שנה! התוכנית כולה היא קפסולת נוסטלגיה מתפקעת, ואת 'ולנסיה' תוכלו לראות ולשמוע בתזמון 12:27. המבצעים, ציפי שביט ושלישיית שבר ענן, שרים רק את שני הבתים הראשונים:

שנה אחר כך, ב-1976, חזר השיר והושר בתוכנית טלוויזיה נוספת של הערוץ הראשון, 'זהו בידור', שהתבססה על מחזמר בשם זה. כאן שרים כבר שלושה בתים, כולל הבית האחרון, ובין הזמרים והזמרות אילי גורליצקי, יונה עטרי, ששי קשת ונירה רבינוביץ (תזמון: 05:52):

ו. הטקסט המלא

עמוד השיר מהתוכנייה, שהעתקו מובא כאן, הוא כנראה הגרסה הסופית והמוגמרת, מאחר שצורפה לו גם פרסומת. הבתים שהושרו בתוכנית המקורית הם אפוא הראשון, השני והחמישי:

מעבר לפרודיה על השיר המקורי, שהטריף את היישוב והתנגן בכל מקום ('ולנסיה, ימח שמך לעולמים'), הנוסח המלא, על ששת בתיו, משקף היבטים שונים של המציאות והחיים בתל אביב בימי העלייה הרביעית: משבר כלכלי שמאיים על חיי היישוב כולו ומתבטא בשירי החלוצים הדלפונים שהציפו את העיר וחיפשו עבודה (כמו 'היי, נעליים!' או 'עגבניה, ארצנו ענייה'). מהדהדים בו מצוקת הדיור ('אדוני, שכר דירה מגיע לי זה מימים') מכאן, וחיי התרבות (בדגש על זמרי האופרה הארצישראלית, שהיו דמויות מוכרות ואהובות) והעיתונים ועורכיהם מכאן. גם שפת הים נוכחת וגם בית הכנסת הגדול והחזן העובר לפני התיבה בליל שבת (אליו עוד נחזור בהמשך). תל אביב הקטנה בקליפת אגוז ובשישה בתים.

הנה הבתים המלאים של השיר, כפי שהועתקו מכתב היד המקורי של המאירי שהובא לעיל, ופה ושם גם הארות קצרות:

בית I

וַלֶּנְסְיָה! אַתֶּם יוֹדְעִים הַשִּׁיר הַזֶּה, בְּכָל זֶמֶר וּמִפֶּה לְפֶה

וַלֶּנְסְיָה! בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן, בְּכָל רְחוֹב וְכָל קָפֶה!

וַלֶּנְסְיָה! אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ פֹּה, יוֹתֵר יוֹתֵר, לְאַט לְאַט –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶּנְסְיָה לְעוֹלְמֵי עַד!

אִשְׁתִּי כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת בְּאָזְנַי הוֹמִיָּה,

וְכָל יְלָדַי בְּלִי הֶרֶף: וַלֶנְסְיָה!

וּבַת הַשָּׁכֵן שָׁם בַּחֶדֶר עַל הַפְּסַנְתֵּר תָּרִיעַ,

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! תֵּן פְּרוּטוֹת בִּשְׁבִיל חָלָב, בִּשְׁבִיל בֵּיצִים, בִּשְׁבִיל בָּשָׂר!

וַלֶנְסְיָה! אַבָּא תֵּן לִי שְׁנֵי גְּרוּשִׁים עַל עִפָּרוֹן, דְּיוֹ וּנְיָר!

וַלֶנְסְיָה! אֲדוֹנִי, שְׂכַר דִּירָה מַגִּיעַ לִי זֶה מִיָּמִים –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית II

בּוֹרֵחַ אֲנִי מִן הַבַּיִת וְאָזְנִי הוֹמִיָּה

וְכָל עַצְמוֹתָי תֹּאמַרְנָה: וַלֶנְסְיָה!

וְאַךְ יָשַׁבְתִּי לִי רֶגַע עַל חוֹף הַיָּם בְּדוּמִיָּה

וְהִנֵּה מַקְהֵלַת חֲלוּצִים תְּקַשְׁקֵשׁ: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! אֵל יִבְנֶה אֶת הַגָּלִיל, הַאי, הַאי, הַאי, עַגְבָנִיָּה!

וַלֶנְסְיָה! הַאי נַעֲלַיִם, מִכְנָסַיִם, הַאי, הַאי, הַאי, וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! כָּל הַיָּם וְכָל הַחוֹף מְמְ-מְמְ-מְמְ מְזַמְזְמִים!

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים! 

שימו לב לרמזי השירים שפיזר המאירי בבית זה ושם אותם בפי 'מקהלת חלוצים', שפוקדת את חוף הים ושרה. ומה שרים? כמובן את 'ולנסיה', אבל במילים אקטואליות ששיקפו את ימי המחסור והמצוקה: 'הי, נעלים! בלי סוליות נעליים' ('חלוץ בְּנֵה', שכתב המאירי עצמו ב-1925 והלחין יואל אנגל), 'עגבנייה, ארצנו ענייה!' (שכתב יהודה קרני ב-1926 והלחין אנגל), ואת 'אל יבנה הגליל' הוותיק, שהחזיק מעמד עוד מימי העלייה הראשונה.

בית III

מְטֹרָף מִשִּׁיר טִפְּשִׁי זֶה, עַד כְּדֵי בְּחִילָה

אֶל הָאוֹפֵּרָה הָעִבְרִית אֵלֵךְ לִי, בְּכָבוֹד וּבְחִילָהּ [לשון חִיל, יראת כבוד]

זִמְרָה עֶלְיוֹנָה שָׁם אַקְשִׁיבָה

שֶׁל בִּיזֶט, פְּרוֹפֵסוֹר וַיְנְבֵּרְג וּמַאיֶירְבֶּר –

 וְעוֹד אֲנִי אֵצֶל הַדֶּלֶת וּכְבָר בְּאָזְנַי מְטַרְטֵר:

טוֹרַיאָדוֹ-וֹר ['שיר הטוראדור' מתוך 'כרמן', אבל על מנגינת 'ולנסיה']

הזה-ה רה-ה-ה-ה-ה-ה, אוֹ-אוֹ-אוֹ! 

וַלֶנְסְיָה! אֱלִיעֶזֶר, רַדַמֶס, וְרוֹזִינָה – פִיגָארוֹ!

וַלֶנְסְיָה! קוֹנְסְטַנְטִינוֹבְ-סְקִי מֶדוֹבַ-יַה, רוּדִינוֹב, לִיוִיאַשׁ –

יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי עַד!

בבית זה, שכאמור לא הושר בפועל על הבמה, הזכיר המאירי כמה מוזיקאים שהיו קשורים ב'אופרה העברית', כלומר באופרה הארצישראלית שייסד מרדכי גוֹלינקין בתל אביב ב-1923. 

נסביר: ביזט הוא כמובן המלחין הצרפתי בן המאה ה-19 ז'ורז' בִּיזֶה (Bizet), שהלחין בין השאר את 'כרמן'; פרופסור יעקב ויינברג היה פסנתרן ומלחין שנמלט מרוסיה הסובייטית ב-1922 והגיע לתל אביב, כאן חיבר את האופרה העברית הראשונה 'החלוץ'; ג'קומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer) היה מלחין יהודי גרמני במאה ה-19 שכתב אופרות בסגנון איטלקי. אליעזר, רַדַמֶס, ורוֹזינה הן דמויות מאופרות שהוצגו בתל אביב: אליעזר (או אלעזר) הוא הדמות הראשית ב'היהודייה' של ז'אק הלוי, שהועלתה בתל אביב ב-1924; רַדַמֶס הוא מפקד המשמר של מלך מצרים ב'אאידה' של ג'וזפה ורדי, שתרגם ב-1926 אברהם שלונסקי עבור האופרה הארצישראלית, ורוֹזינָה היא הרוזנת ב'נישואי פיגארו' של מוצארט.

כרזת 'אאידה' של האופרה הארצישראלית, 1926 (האופרה הישראלית בכרזות, צילום: יוסי צבקר)

השמות הנוספים שהזכיר המאירי הם של זמרי האופרה: זמר הבריטון מ' קונסטנטינובסקי וזמרת המצו-סופרן אהובה מידוביה – שניהם הגיעו ארצה מאודסה ב-16 בספטמבר 1924 בהזמנת גולינקין, ובראשית יוני 1927 חזרו לברית המועצות; זמר הבס משה רודינוב ורעייתו זמרת הסופרן רות לויאש, שגם הם עזבו את הארץ ב-1928 והיגרו לניו יורק. 

בית IV

וּכְדֵי לְהִפָּטֵר סוֹף-סוֹף מִן הַשִּׁיר הֶחָבִיב

אֶכָּנֵס אֶל הַסִּפְרִיָּה שֶׁל עִירִיַּת תֵּל-אָבִיב.

אֵשֵׁב שָׁם בְּשֶׁקֶט גָּמוּר וְאֶקְרָא אֶת כָּל עִתּוֹנֵינוּ –

נִכְנַסְתִּי וְהִנֵּה – מְזַמְזְמִים לִי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: 

וַלֶנְסְיָה! דָּבָר, הָאָרֶץ, דֹּאַר הַיּוֹם, קֻנְטְרֵס, הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר!

וַלֶנְסְיָה! עַל הַפֶּרֶק, טֵלֶגְרָמוֹת, מֶזֶג טוֹב וכָל הָעִיר!

וַלֶנְסְיָה! בֶּן-אָבִּי וְדוֹקְטוֹר גְּלִיקְסוֹן, בֵּרְל קָצֶנֶלסוֹן –

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְדֵרָאוֹן! 

בית זה – שלא הושר על הבמה – הוקדש לעיתונות העברית בת הזמן. הדובר נכנס לספרייה העירונית – זו ספריית 'שער ציון', שבאותן שנים שכנה בקומה השנייה של בית פולאק, בפינת הרחובות הרצל ואחד העם – ושם מעיין בעיתונים, שאף הם מזמזמים, כביכול, באוזניו את 'ולנסיה'.

בית פולאק ברחוב הרצל 1. בקומה השנייה שכנה ספריית 'שער ציון' (צילום: ישראל פרקר, ויקימדיה)

נזכרים כאן עיתוני התקופה ומקצת עורכיהם: איתמר בן-אב"י, המייסד והעורך של דֹּאר היום; משה גליקסון עורך הארץ (דאר היום והארץ התחרו ביניהם), וברל כצנלסון, המייסד והעורך של דבר, עיתון הסתדרות העובדים, שהיה העיתון החשוב באותן שנים. השבועון קוּנטרס היה ביטאונה הפוליטי של מפלגת אחדות העבודה, שהתחרה בשבועון הפועל הצעיר שלימים היה ביטאונה הרשמי של מפא"י. עורך הפועל הצעיר, יצחק לוּפְבַּן, לא נזכר בשמו. אולי לא נמצא החרוז המתאים...

על הפרק, טלגרמות וכל העיר היו שמות של מדורים בעיתון הארץ. 'על הפרק' היה מדור מאמרי המערכת שעליהם חתם מ"ג (משה גליקסון), 'כל העיר' היה מדור סאטירי שעליו חתם 'מזג טוב'. על פי הכרטסת של מכון גנזים 'מזג טוב' היה שמו הספרותי של המשורר והעיתונאי יהודה קרני, שעבד באותן שנים באותו עיתון (תודה לפרופ' גדעון טיקוצקי). כאן, למשל, לגלג בעל 'מזג טוב' על אביגדור המאירי:

הארץ, 6 באוקטובר 1926, עמ' 2

בית V

שָׁבוּר וְרָצוּץ מִשִּׁיר זֶה הַמְּקַשְׁקֵשׁ לִי בְּלִי הֶרֶף,

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הָלַכְתִּי בַּיּוֹם הַשִׁשִּׁי בָּעֶרֶב

שָׁם אֶשְׁפֹּך אֶת שִׂיחִי בְּלַחַשׁ וְאֶשְּׁתַּפֵּך בְּלֵב תָּמִים –

אַךְ, אֲבוֹי – מָה אָזְנִי שׁוֹמַעַת? הַחַזָּן מְסַלְסֵל בִּנְעִימִים:

וַלֶּנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, טְרַל-לַה-לַה!

וַלֶּנְסְיָה! לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה!

וַלֶּנְסְיָה! וְאַהֲבוֹסְךָ [וְאַהֲבָתְךָ] אַל תּוֹסִי-יִר [תָּסִיר] מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים,

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית זה הוא 'האקדח המעשן', שמסגיר את מקור ההשפעה על המאירי – שיר הבננה, בגרסת טַנְצְמָן ומיידוף, שבו עסקנו ברשימה הקודמת. בשני השירים מנסה המשורר, הנס על נפשו מפני 'ולנסיה', למצוא מקלט בתפילת ליל שבת בבית הכנסת (אפשר להניח שהמאירי כיוון לבית הכנסת הגדול של תל אביב, ברחוב אלנבי פינת אחד העם, שבנייתו הושלמה ב-1925). בשני המקרים, בשיא התפילה והתרוממות הנפש, בשירת הפיוט 'לכה דודי', מסלסלים החזנים בקולם ובנוסח 'אשכנזי': זה בלחן האין-בננות, וזה ב'ניגון' ולנסיה...

בית הכנסת הגדול בתל אביב בשנות השלושים, בניית הכיפה טרם הושלמה (ארכיון אוניברסיטת הרווארד, ויקימדיה)

 

בית VI

מְעוּנֶה עַד כְּדֵי מָוֶת, בַּעֲלִיל וּבַחֲלוֹם,

לְעוֹלָמִי הָלַכְתִּי, נִפְטַרְתִּי בְּשָׁלוֹם,

סוֹף סוֹף יִתְּנוּ לִי מָנוֹחַ, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן הָעִיר –

וְאוּלָם – אַךְ שָׁכַבְתִּי בַּקֶּבֶר, הַחַזָּן סִלְסֵל לִי בְּשִּׁיר:

וַלֶּנְסְיָה! יוֹ-וֹ-שֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן –

וַלֶּנְסְיָה! הַשֵּׁם נָתַן, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם נָתַן –

וַלֶּנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי הַצּוּר תָּמִים...

אוֹי-אוֹי-אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!  

גם בית זה לא הושר לבסוף, אבל עדיין ניתן לזהות בו בקלות את עקבות הבננה. טנצמן, והמאירי בעקבותיו, הוסיפו כאן את הקשר לבננות / ולנסיה לאחר המוות: בעוד הגיבור של טנצמן רוצה לשים קץ לחייו רק לא לשמוע עוד את שיר הבננות, אך חוזר בו מחשש שגם המלאכים שרים זאת, הנה אצל המאירי גיבורנו כבר הלך לעולמו אבל בטקס הקבורה הוא שומע את החזן נפרד ממנו בפסוקים הידועים אך בלחן 'ולנסיה'...

ז. כרזות הקומקום

הפרודיה 'ולנסיה' על הלהיט 'ולנסיה' הפכה ללהיט. הוא ליווה את תוכניות הקומקום השונות, ויעידו על כך הכרזות המתחלפות של התוכניות (לא כולן שרדו), שמצביעות על נדודי השיר בארץ.

את הכרזות הללו עיצב הגרפיקאי פסח עיר-שי, שגם הוא, כמו המאירי ורבים מאנשי הקומקום, היה ממוצא הונגרי. אומנם בכרזה של התוכנית הראשונה (האיור הובא למעלה) לא נרשם השיר 'ולנסיה', אבל ד"ר דוד אלכסנדר, שהקדיש את עבודת הגמר שלו לתולדות הקומקום ('הקומקום': ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 1975), אִזְכר בעבודתו את השיר כחלק מהתוכנית הראשונה (נספח 9). ייתכן שהשיר צורף לתוכנית רק מאוחר יותר, לאחר שהכרזה כבר נדפסה.

הנה כמה דוגמאות מכרזות הקומקום שבהן נזכר השיר 'ולנסיה':

בתוכנית מס' 2 (19 ביוני 1927) נזכר השיר 'ולנסיה' בהבלטה (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 30, 2 באוקטובר 1927

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 71 (ירושלים, 22 בפברואר 1928)

הדי שירו של המאירי הגיעו שנתיים אחר כך עד קובנה, בירת ליטא אז. במודעה שהתפרסמה בעיתון המקומי די אידישע שטימע (הקול היהודי) מוזמן קהל הקוראים ל'נשף יחידי של מְשַחֲקֵי ארץ ישראל', כלומר מופע חד-פעמי של אומנים שהגיעו מהארץ. המופע, שעלה על הבמה ב-9 בינואר 1929, הכיל מבחר משירי ומערכוני הקומקום, ובהם גם 'ולנסיה'. השחקנים-זמרים היו מאיר תאומי (אחיו הגדול של יעקב טִימֶן ואביו של השחקן עודד תאומי. לימים היה מאיר קורבן לרצח ב'גן הוואי' ב-1947) ויהודית (אידה) פֶּרְקָל, שהייתה בצוות המקורי של הקומקום. 

די אידישע שטימע, 4 בינואר 1929, עמ' 1

עוד עדות להצלחה הגדולה של 'ולנסיה' מצאנו בכתבה של העיתונאי נתן דונביץ, 'בימים ההם, כאשר "הקומקום" רתח ו"המטאטא" טאטא' (הארץ, 12 באוקטובר 1960, עמ' 5). דונביץ ציין שהקהל רקד ושרק את 'ולנסיה' כמו 'מוסטאפה' בימינו (כלומר ב-1960). דונביץ התכוון לפופולריות העצומה שזכה לה אז השיר הצרפתי 'יא מוסטפא', ששר בוב עזאם.

עדות מענייינת נוספת יש בסיפורו של ס. יזהר, 'סיפור שלא התחיל' (אני מודה לדן הכט על ההפניה). סיפור זה נכתב לזכר אחיו של המחבר, ישראל סמילנסקי, שנהרג בתאונת אופנוע ב-1942, ופורסם בפעם הראשונה בסיפורי מישור (הקיבוץ המאוחד, 1963; הסיפור מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה).

וכך כתב יזהר בפרק 'בגבי אחיו':

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט 'וַלנסיה' על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה! 

ובזמר זה היה אחי מְתֲחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור: 

יש לנו זבל כימי 

פוקסטרוט, טנגו, שימי 

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

החרוזים האחרונים ששם יזהר בפי אחיו – אולי אף שמעם ממנו – אינם קשורים כמובן למילים של המאירי. אלה מילים חסרות שחר, שהסופר או האח המציאו, והן מלמדות על כוח ההשראה שהיה גלום בחרוזי 'ולנסיה'. 

ישראל סמילנסקי, 1942-1911 (הארכיון לתולדות רחובות)

ח. משהו על אליעזר דונת

באין הקלטות ורישום מסודר של מבצעי השירים של הקומקום נותר לנו לנסות ולברר מי ביצע את השיר המקורי? 

ברשימתו של נתן דונביץ, שהוזכרה לעיל, נכתב כי יאן (יעקב) טימן הוא ששר את 'ולנסיה'. אך מתמונה שאיתר דן הכט בעיזבונו של המאירי, שמובאת בראש רשימה זו, עולה שלטימן היה שותף בביצוע השיר: אליעזר דונת. שניהם היו המנחים ('קונפרונסיה' בלשון התקופה) של תוכניות הקומקום, שגם ידעו לאלתר ולהגיב לקהל שבאולם. דונביץ סיפר שחיים נחמן ביאליק, שתמך בהמאירי ובקומקום, נהג לבוא לכל הצגה כמה פעמים, ישב בשורה הראשונה באמצע ורעד מצחוק. פעם יצא דונת אל הבמה, שעה שביאליק היה בהתקף צחוק, וביקש מהקהל להתאזר בסבלנות 'עד שאדון ביאליק יסיים את צחוקו'.

הצילום מתוך במה, 41, 1969

על אליעזר (לאיוש) דונת (1969-1902) לא ידוע הרבה, אך ממאמר שהקדיש לו הסופר והחלוץ אריה ליפשיץ ('אליעזר דונת: איש "הקומקום" ו"המטאטא"', במה, 41, 1969, עמ' 73-69), הוא מצטייר כאדם יוצא דופן וברוך כשרונות שנקלע רק במקרה אל הבמה. הוא נולד בבודפשט (כמובן) ועלה לארץ ב-1921. הוא למד שרטוט ואדריכלות בטכניון שנפתח ב-1923 ובד בבד נכנס לעולם התיאטרון הארץ-ישראלי: הוא היה צייר, תפאורן, קריין, שחקן ושאר פרנסות. אך שלא כמו חברו הטוב טימן, שאחרי סגירת 'הקומקום' עבר מיד לתיאטרון 'המטאטא' ('מעט התה שנותר מן הקומקום', לעג לו אברהם שלונסקי) ושמר על קריירה בימתית ארוכה, דונת פרש מעסקי הבידור ב-1933, התמקד באדריכלות וכמעט נעלם מחיי הבמה ומהכותרות.

כאן אזכיר את הרומן ההיסטורי אם תרצו אין זו אגדה (הוצאה עצמית, 2015), שכתב ניר דונת, נכדו של אליעזר. הרומן מתפרש על פני 500 שנה ומתאר את קורות משפחתו על בסיס סיפורים שהתהלכו במשפחה.

שאלתי את  ניר מה הוא זוכר מסבו וכה ענה לי:

מה אני זוכר מסבי? עיניים תכולות, חמות וחכמות; מקטרת וניחוח טבק; סקרנות ללא גבול; בתים שתכנן כאדריכל אוטודידקט; ציורים נפלאים שצייר, בכל סגנון אפשרי; שירים וסיפורים שכתב, ולא פרסם מעולם; הומור הונגרי שנון, ואין סוף בדיחות והלצות; איש משפחה אוהב ואהוב; הסבא הטוב ביותר שהיה לי...

אליעזר דונת, 1969 (צילום משפחתי, ויקימדיה)

______________________________________

אני מודה לאדיבה גפן (מנהלת גנזים), לניר דונת, לדן הכט, לבוריס ינטין (מנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב) ולרמי סמו (מנהל הארכיון של תיאטרון הבימה).

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר הישראלי בעברית וביידיש kobilu@gmail.com