מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (ב)

שחקני הקומקום יעקב טִימֶן ואליעזר דוֹנַת בביצוע 'ולנסיה' (מכון גנזים)

מאת קובי לוריא

הפרק הראשון הובא כאן. 

ה. תל-אביב, מאי 1927

אם לא די בכך שהשיר 'ולנסיה' הצליח בארצות הברית – כפי שראינו ברשימה הקודמת – הוא חלחל וכבש לבבות בעולם כולו, ותקליטי ה-78 סיבובים לדקה ('פְּלַאטוֹת') הגיעו גם לתל אביב ההולכת ונבנית. מי שקלט במהירות את כוחו של השיר היה הסופר והמשורר, העיתונאי והפולמוסן אביגדור המאירי (1970-1890), שבראשית שנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל – הקוּמְקוּם. 

אביגדור המאירי

וכך מגיע מסענו המוזיקלי אל תחנתו האחרונה, הבימה התל-אביבית של הקומקום. המאירי אסף סביבו קומץ שחקנים ואנשי במה ויצר במו עטו וכשרונו תוכנית אקטואליה, במיטב מסורת הקברטים ההונגריים שהכיר בנעוריו. הקומקום שרד שנה אחת בלבד, והמאירי כתב בעצמו את כל תשע התוכניות שלו. ב-1 במאי 1927 הועלתה הצגת הבכורה בקונסרבטוריון שולמית, ברחוב יבנה 17.

עמוד השער של תוכניית התוכנית הראשונה של 'הקומקום', השיר 'ולנסיה' אינו נזכר (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

במקור כתב המאירי את 'ולנסיה' כפרודיה בת שישה בתים, אך על הבמה הצטמצם השיר לשלושה בתים בלבד. ד"ר דן הכט איתר במכון גנזים – שם שמור ארכיונו של המאירי – את השיר המלא בכתב ידו של המאירי (סימול: תיק 119, כ-10 300), והנה הוא כאן באדיבותו ובאדיבות המכון והמנהלת אדיבה גפן. הפענוח המלא יובא בהמשך.

לצערנו אין בנמצא הקלטות של ביצועי 'הקומקום', אבל הנה שריד נחמד של 'ולנסיה', כפי שבוצע במופע 'קרנבל בתל אביב 1930'. מופע זה שודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1975, לפני חמישים שנה! התוכנית כולה היא קפסולת נוסטלגיה מתפקעת, ואת 'ולנסיה' תוכלו לראות ולשמוע בתזמון 12:27. המבצעים, ציפי שביט ושלישיית שבר ענן, שרים רק את שני הבתים הראשונים:

שנה אחר כך, ב-1976, חזר השיר והושר בתוכנית טלוויזיה נוספת של הערוץ הראשון, 'זהו בידור', שהתבססה על מחזמר בשם זה. כאן שרים כבר שלושה בתים, כולל הבית האחרון, ובין הזמרים והזמרות אילי גורליצקי, יונה עטרי, ששי קשת ונירה רבינוביץ (תזמון: 05:52):

ו. הטקסט המלא

עמוד השיר מהתוכנייה, שהעתקו מובא כאן, הוא כנראה הגרסה הסופית והמוגמרת, מאחר שצורפה לו גם פרסומת. הבתים שהושרו בתוכנית המקורית הם אפוא הראשון, השני והחמישי:

מעבר לפרודיה על השיר המקורי, שהטריף את היישוב והתנגן בכל מקום ('ולנסיה, ימח שמך לעולמים'), הנוסח המלא, על ששת בתיו, משקף היבטים שונים של המציאות והחיים בתל אביב בימי העלייה הרביעית: משבר כלכלי שמאיים על חיי היישוב כולו ומתבטא בשירי החלוצים הדלפונים שהציפו את העיר וחיפשו עבודה (כמו 'היי, נעליים!' או 'עגבניה, ארצנו ענייה'). מהדהדים בו מצוקת הדיור ('אדוני, שכר דירה מגיע לי זה מימים') מכאן, וחיי התרבות (בדגש על זמרי האופרה הארצישראלית, שהיו דמויות מוכרות ואהובות) והעיתונים ועורכיהם מכאן. גם שפת הים נוכחת וגם בית הכנסת הגדול והחזן העובר לפני התיבה בליל שבת (אליו עוד נחזור בהמשך). תל אביב הקטנה בקליפת אגוז ובשישה בתים.

הנה הבתים המלאים של השיר, כפי שהועתקו מכתב היד המקורי של המאירי שהובא לעיל, ופה ושם גם הארות קצרות:

בית I

וַלֶנְסְיָה! אַתֶּם יוֹדְעִים הַשִּׁיר הַזֶּה, בִּכְלֶזְמֶר וּמִפֶּה לָפֶה

וַלֶנְסְיָה! בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן, בְּכָל רְחוֹב וְכָל קָפֶה!

וַלֶנְסְיָה! אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ פֹּה, יוֹתֵר-יוֹתֵר, לְאַט-לְאַט –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי-עַד!

אִשְׁתִּי כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת בְּאָזְנַי הוֹמִיָּה,

וְכָל יְלָדַי בְּלִי הֶרֶף: וַלֶנְסְיָה!

וּבַת הַשָּׁכֵן שָׁם בַּחֶדֶר עַל הַפְּסַנְתֵּר תָּרִיעַ,

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! תֵּן פְּרוּטוֹת בִּשְׁבִיל חָלָב, בִּשְׁבִיל בֵּיצִים, בִּשְׁבִיל בָּשָׂר!

וַלֶנְסְיָה! אַבָּא, תֵּן לִי שְׁנֵי גְּרוּשִׁים עַל עִפָּרוֹן, דְּיוֹ וּנְיָר!

וַלֶנְסְיָה! אֲדוֹנִי, שְׂכַר דִּירָה מַגִּיעַ לִי זֶה מִיָּמִים –

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית II

בּוֹרֵחַ אֲנִי מִן הַבַּיִת וְאָזְנִי הוֹמִיָּה

וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: וַלֶנְסְיָה!

וְאַךְ יָשַׁבְתִּי לִי רֶגַע עַל חוֹף הַיָּם בְּדוּמִיָּה

וְהִנֵּה מַקְהֵלַת חֲלוּצִים תְּקַשְׁקֵשׁ: וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! אֵל יִבְנֶה אֶת הַגָּלִיל, הַאי, הַאי, הַאי, עַגְבָנִיָּה!

וַלֶנְסְיָה! הַאי נַעֲלַיִם, מִכְנָסַיִם, הַאי, הַאי, הַאי, וַלֶנְסְיָה!

וַלֶנְסְיָה! כָּל הַיָּם וְכָל הַחוֹף מְמְ-מְמְ-מְמְ מְזַמְזְמִים!

אוֹי, אוֹי, אוֹי, יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים! 

שימו לב לרמזי השירים שפיזר המאירי בבית זה ושם אותם בפי 'מקהלת חלוצים', שפוקדת את חוף הים ושרה. ואת מה שרים? כמובן את 'ולנסיה', אבל במילים אקטואליות ששיקפו את ימי המחסור והמצוקה: 'היי, נעליים! בלי סוליות נעליים' ('חלוץ בְּנֵה', שכתב המאירי עצמו ב-1925 והלחין יואל אנגל), 'עגבנייה, ארצנו ענייה!' (שכתב יהודה קרני ב-1926 והלחין אנגל), ואת 'אל יבנה הגליל' הוותיק, שהחזיק מעמד עוד מימי העלייה הראשונה.

בית III

מְטֹרָף מִשִּׁיר טִפְּשִׁי זֶה, עַד כְּדֵי בְּחִילָה

אֶל הָאוֹפֵּרָה הָעִבְרִית אֵלֵךְ לִי, בְּכָבוֹד וּבְחִילָה [לשון חִיל, יראת כבוד]

זִמְרָה עֶלְיוֹנָה שָׁם אַקְשִׁיבָה

שֶׁל בִּיזֵט, פְּרוֹפֵסוֹר וַיְנְבֵּרְג וּמַיֶירְבֶּר –

 וְעוֹד אֲנִי אֵצֶל הַדֶּלֶת וּכְבָר בְּאָזְנַי מְטַרְטֵר:

טוֹרֵיאָדוֹ-וֹר ['שיר הטוראדור' מתוך 'כרמן', אבל על מנגינת 'ולנסיה']

הזה-ה רה-ה-ה-ה-ה-ה, אוֹ-אוֹ-אוֹ! 

וַלֶנְסְיָה! אֱלַיעַזַר, רַדַמֶס, וְרוֹזִינָה-פִיגָארוֹ!

וַלֶנְסְיָה! קוֹנְסְטַנְטִינוֹבְ-סְקִי מֶדוֹבַ-יַה, רוּדִינוֹב, לִיוִיאַשׁ –

יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלְמֵי עַד!

בבית זה, שכאמור לא הושר בפועל על הבמה, הזכיר המאירי כמה מוזיקאים שהיו קשורים ב'אופרה העברית', כלומר באופרה הארצישראלית שייסד מרדכי גוֹלינקין בתל אביב ב-1923. 

נסביר: ביזט הוא כמובן המלחין הצרפתי בן המאה ה-19 ז'ורז' בִּיזֶה (Bizet), שהלחין בין השאר את 'כרמן'; פרופסור יעקב ויינברג היה פסנתרן ומלחין שנמלט מרוסיה הסובייטית ב-1922 והגיע לתל אביב, כאן חיבר את האופרה העברית הראשונה 'החלוץ'; ג'קומו מאיירבר (Giacomo Meyerbeer) היה מלחין יהודי גרמני במאה ה-19 שכתב אופרות בסגנון איטלקי. אליעזר, רַדַמֶס, ורוֹזינה הן דמויות מאופרות שהוצגו בתל אביב: אליעזר (או אלעזר) הוא הדמות הראשית ב'היהודייה' של ז'אק הלוי, שהועלתה בתל אביב ב-1924; רַדַמֶס הוא מפקד המשמר של מלך מצרים ב'אאידה' של ג'וזפה ורדי, שתרגם ב-1926 אברהם שלונסקי עבור האופרה הארצישראלית, ורוֹזינָה היא הרוזנת ב'נישואי פיגארו' של מוצארט.

כרזת 'אאידה' של האופרה הארצישראלית, 1926 (האופרה הישראלית בכרזות, צילום: יוסי צבקר)

השמות הנוספים שהזכיר המאירי הם של זמרי האופרה: זמר הבריטון מ' קונסטנטינובסקי וזמרת המצו-סופרן אהובה מידוביה – שניהם הגיעו ארצה מאודסה ב-16 בספטמבר 1924 בהזמנת גולינקין, ובראשית יוני 1927 חזרו לברית המועצות; זמר הבס משה רודינוב ורעייתו זמרת הסופרן רות לויאש, שגם הם עזבו את הארץ ב-1928 והיגרו לניו יורק. 

בית IV

וּכְדֵי לְהִפָּטֵר סוֹף-סוֹף מִן הַשִּׁיר הֶחָבִיב

אֶכָּנֵס אֶל הַסִּפְרִיָּה שֶׁל עִירִיַּת תֵּל-אָבִיב.

אֵשֵׁב שָׁם בְּשֶׁקֶט גָּמוּר וְאֶקְרָא אֶת כָּל עִתּוֹנֵינוּ –

נִכְנַסְתִּי וְהִנֵּה – מְזַמְזְמִים לִי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ: 

וַלֶנְסְיָה! דָּבָר, הָאָרֶץ, דֹּאַר הַיּוֹם, קֻנְטְרֵס, הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר!

וַלֶנְסְיָה! עַל הַפֶּרֶק, טֵלֶגְרָמוֹת, מֶזֶג טוֹב וכָל הָעִיר!

וַלֶנְסְיָה! בֶּן-אָבִּי וְדוֹקְטוֹר גְּלִיקְסוֹן, בֵּרְל קָצֶנֶלסוֹן –

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְדֵרָאוֹן! 

בית זה – שלא הושר על הבמה – הוקדש לעיתונות העברית בת הזמן. הדובר נכנס לספרייה העירונית – זו ספריית 'שער ציון', שבאותן שנים שכנה בקומה השנייה של בית פולאק, בפינת הרחובות הרצל ואחד העם – ושם מעיין בעיתונים, שאף הם מזמזמים, כביכול, באוזניו את 'ולנסיה'.

בית פולאק ברחוב הרצל 1. בקומה השנייה שכנה ספריית 'שער ציון' (צילום: ישראל פרקר, ויקימדיה)

נזכרים כאן עיתוני התקופה ומקצת עורכיהם: איתמר בן-אב"י, המייסד והעורך של דֹּאר היום; משה גליקסון עורך הארץ (דאר היום והארץ התחרו ביניהם), וברל כצנלסון, המייסד והעורך של דבר, עיתון הסתדרות העובדים, שהיה העיתון החשוב באותן שנים. השבועון קוּנטרס היה ביטאונה הפוליטי של מפלגת אחדות העבודה, שהתחרה בשבועון הפועל הצעיר שלימים היה ביטאונה הרשמי של מפא"י. עורך הפועל הצעיר, יצחק לוּפְבַּן, לא נזכר בשמו. אולי לא נמצא החרוז המתאים...

על הפרק, טלגרמות וכל העיר היו שמות של מדורים בעיתון הארץ. 'על הפרק' היה מדור מאמרי המערכת שעליהם חתם מ"ג (משה גליקסון), 'כל העיר' היה מדור סאטירי שעליו חתם 'מזג טוב'. על פי הכרטסת של מכון גנזים 'מזג טוב' היה שמו הספרותי של המשורר והעיתונאי יהודה קרני, שעבד באותן שנים באותו עיתון (תודה לפרופ' גדעון טיקוצקי). כאן, למשל, לגלג בעל 'מזג טוב' על אביגדור המאירי:

הארץ, 6 באוקטובר 1926, עמ' 2

בית V

שָׁבוּר וְרָצוּץ מִשִּׁיר זֶה הַמְּקַשְׁקֵשׁ לִי בְּלִי הֶרֶף,

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת הָלַכְתִּי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בָּעֶרֶב

שָׁם אֶשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחִי בְּלַחַשׁ וְאֶשְּׁתַּפֵּךְ בְּלֵב תָּמִים –

אַךְ, אֲבוֹי – מָה אָזְנִי שׁוֹמַעַת? הַחַזָּן מְסַלְסֵל בַּנְּעִימִים:

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי, טְרַל-לַה-לַה!

וַלֶנְסְיָה! לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה!

וַלֶנְסְיָה! וְאַהֲבוֹסְךָ [וְאַהֲבָתְךָ] אַל תּוֹסִי-יִר [תָּסִיר] מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים,

אוֹי, אוֹי, אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!

בית זה הוא 'האקדח המעשן', שמסגיר את מקור ההשפעה על המאירי – שיר הבננה, בגרסת טַנְצְמָן ומיידוף, שבו עסקנו ברשימה הקודמת. בשני השירים מנסה המשורר, הנס על נפשו מפני 'ולנסיה', למצוא מקלט בתפילת ליל שבת בבית הכנסת (אפשר להניח שהמאירי כיוון לבית הכנסת הגדול של תל אביב, ברחוב אלנבי פינת אחד העם, שבנייתו הושלמה ב-1925). בשני המקרים, בשיא התפילה והתרוממות הנפש, בשירת הפיוט 'לכה דודי', מסלסלים החזנים בקולם ובנוסח 'אשכנזי': זה בלחן האין-בננות, וזה ב'ניגון' ולנסיה...

בית הכנסת הגדול בתל אביב בשנות השלושים, בניית הכיפה טרם הושלמה (ארכיון אוניברסיטת הרווארד, ויקימדיה)

 

בית VI

מְעֻנֶהּ עַד כְּדֵי מָוֶת, בַּעֲלִיל וּבַחֲלוֹם,

לְעוֹלָמִי הָלַכְתִּי, נִפְטַרְתִּי בְּשָׁלוֹם,

סוֹף סוֹף יִתְּנוּ לִי מָנוֹחַ, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן הָעִיר –

וְאוּלָם – אַךְ שָׁכַבְתִּי בַּקֶּבֶר, הַחַזָּן סִלְסֵל לִי בְּשִׁיר:

וַלֶּנְסְיָה! יוֹ-וֹ-שֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן –

וַלֶנְסְיָה! הַשֵּׁם נָתַן, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם לָקַח, הַשֵּׁם נָתַן –

וַלֶנְסְיָה! אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי-אוֹי, אוֹי-אוֹי-אוֹי הַצּוּר תָּמִים...

אוֹי-אוֹי-אוֹי! יִמַּח שְׁמֵךְ וְזִכְרֵךְ וַלֶנְסְיָה לְעוֹלָמִים!  

גם בית זה לא הושר לבסוף, אבל עדיין ניתן לזהות בו בקלות את עקבות הבננה. טנצמן, והמאירי בעקבותיו, הוסיפו כאן את הקשר לבננות / ולנסיה לאחר המוות: בעוד הגיבור של טנצמן רוצה לשים קץ לחייו רק לא לשמוע עוד את שיר הבננות, אך חוזר בו מחשש שגם המלאכים שרים זאת, הנה אצל המאירי גיבורנו כבר הלך לעולמו אבל בטקס הקבורה הוא שומע את החזן נפרד ממנו בפסוקים הידועים אך בלחן 'ולנסיה'...

ז. כרזות הקומקום

הפרודיה 'ולנסיה' על הלהיט 'ולנסיה' הפכה ללהיט. הוא ליווה את תוכניות הקומקום השונות, ויעידו על כך הכרזות המתחלפות של התוכניות (לא כולן שרדו), שמצביעות על נדודי השיר בארץ.

את הכרזות הללו עיצב הגרפיקאי פסח עיר-שי, שגם הוא, כמו המאירי ורבים מאנשי הקומקום, היה ממוצא הונגרי. אומנם בכרזה של התוכנית הראשונה (האיור הובא למעלה) לא נרשם השיר 'ולנסיה', אבל ד"ר דוד אלכסנדר, שהקדיש את עבודת הגמר שלו לתולדות הקומקום ('הקומקום': ראשית התיאטרון הסאטירי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 1975), אִזְכר בעבודתו את השיר כחלק מהתוכנית הראשונה (נספח 9). ייתכן שהשיר צורף לתוכנית רק מאוחר יותר, לאחר שהכרזה כבר נדפסה.

הנה כמה דוגמאות מכרזות הקומקום שבהן נזכר השיר 'ולנסיה':

בתוכנית מס' 2 (19 ביוני 1927) נזכר השיר 'ולנסיה' בהבלטה (דף פייסבוק 'תיאטרון הקומקום')

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 30, 2 באוקטובר 1927

'ולנסיה' נוכחת גם בהצגה מס' 71 (ירושלים, 22 בפברואר 1928)

הדי שירו של המאירי הגיעו שנתיים אחר כך עד קובנה, בירת ליטא אז. במודעה שהתפרסמה בעיתון המקומי די אידישע שטימע (הקול היהודי) מוזמן קהל הקוראים ל'נשף יחידי של מְשַחֲקֵי ארץ ישראל', כלומר מופע חד-פעמי של אומנים שהגיעו מהארץ. המופע, שעלה על הבמה ב-9 בינואר 1929, הכיל מבחר משירי ומערכוני הקומקום, ובהם גם 'ולנסיה'. השחקנים-זמרים היו מאיר תאומי (אחיו הגדול של יעקב טִימֶן ואביו של השחקן עודד תאומי. לימים היה מאיר קורבן לרצח ב'גן הוואי' ב-1947) ויהודית (אידה) פֶּרְקָל, שהייתה בצוות המקורי של הקומקום. 

די אידישע שטימע, 4 בינואר 1929, עמ' 1

עוד עדות להצלחה הגדולה של 'ולנסיה' מצאנו בכתבה של העיתונאי נתן דונביץ, 'בימים ההם, כאשר "הקומקום" רתח ו"המטאטא" טאטא' (הארץ, 12 באוקטובר 1960, עמ' 5). דונביץ ציין שהקהל רקד ושרק את 'ולנסיה' כמו 'מוסטאפה' בימינו (כלומר ב-1960). דונביץ התכוון לפופולריות העצומה שזכה לה אז השיר הצרפתי 'יא מוסטפא', ששר בוב עזאם.

עדות מענייינת נוספת יש בסיפורו של ס. יזהר, 'סיפור שלא התחיל' (אני מודה לדן הכט על ההפניה). סיפור זה נכתב לזכר אחיו של המחבר, ישראל סמילנסקי, שנהרג בתאונת אופנוע ב-1942, ופורסם בפעם הראשונה בסיפורי מישור (הקיבוץ המאוחד, 1963; הסיפור מובא בשלמותו בפרויקט בן-יהודה).

וכך כתב יזהר בפרק 'בגבי אחיו':

הזכרתי כבר כי בימים ההם, היה נפוץ בארץ הפיוט 'וַלנסיה' על כל לשון ומעל כל גרמופון. והיה מתרועע בכלוֹת, ביחיד ובציבור, ועד מְצוץ הנפש והתמוגגה – פותח בקריאה הגבוהה ויורד עד ההשפלה שנתקשתה להיאמר מנוֹמך, עד שהקול כמעט ואבד על סִפה, וניצל רק כשנמצא כוח לחזור ולצוף (וזה היה גם מה שניגנו בקול גדול, קול נוחר, בערב, אצל בית־העם, כשהצליחו לבסוף להתניע את התרח הזקן המנוע שעשה שם חשמל. והבריות ראו ראיה ושמעו שמועה אף נזכרו מיד: הה, איזה יום היום, הלא היום סינימה לנו, בית יעקב לכו ונלכה!). פיוט תמים כולו, וכולו ערגה:

וַלנסיה!

הלך לשוק

קנה בקבוק

ילען אַבּוּק

בזוג נעלים ישנו־ו־ו־ות

וַלנסיה!…

והפזמון הסוגר לא היה כמובן אחר אלא רק זה:

אפשר חביבי

להשתגע

אפשר חביבי

להשתגע

תריסר פעמים רצופות, עד רגעון הנשימות, ושוב לאזור כוֹח, אל קריאת הזעקה שבמרומים: ולנסיה – ה –ה! 

ובזמר זה היה אחי מְתֲחַרה את האופנוע כשהיה שוטף וטס, מתופף בכתפיו, בקצה נעליו ובקצה אצבעותיו המפרטטות על הידיות, וכשמגיע לבו למרום עינוגו היה נוטש את כל המלים הגדולות ההן ומַחרה ממשיך בלה־לה־לה, טם־טם־טם, בלבד, שהוא מכיל יותר, ממצה יותר, ועשיר פי כמה, וגולש בלא הבחן, אל אחי הפיוט הנזכר למעלה, והנחמד ממנו להלל, לאמור: 

יש לנו זבל כימי 

פוקסטרוט, טנגו, שימי 

נעלים, גרבים וכל דבר שהוא –

החרוזים האחרונים ששם יזהר בפי אחיו – אולי אף שמעם ממנו – אינם קשורים כמובן למילים של המאירי. אלה מילים חסרות שחר, שהסופר או האח המציאו, והן מלמדות על כוח ההשראה שהיה גלום בחרוזי 'ולנסיה'. 

ישראל סמילנסקי, 1942-1911 (הארכיון לתולדות רחובות)

ח. משהו על אליעזר דונת

באין הקלטות ורישום מסודר של מבצעי השירים של הקומקום נותר לנו לנסות ולברר מי ביצע את השיר המקורי.

ברשימתו של נתן דונביץ, שהוזכרה לעיל, נכתב כי יאן (יעקב) טימן הוא ששר את 'ולנסיה'. אך מתמונה שאיתר דן הכט בעיזבונו של המאירי, שמובאת בראש רשימה זו, עולה שלטימן היה שותף בביצוע השיר: אליעזר דונת. שניהם היו המנחים ('קונפרונסיה' בלשון התקופה) של תוכניות הקומקום, שגם ידעו לאלתר ולהגיב לקהל שבאולם. דונביץ סיפר שחיים נחמן ביאליק, שתמך בהמאירי ובקומקום, נהג לבוא לכל הצגה כמה פעמים, ישב בשורה הראשונה באמצע ורעד מצחוק. פעם יצא דונת אל הבמה, שעה שביאליק היה בהתקף צחוק, וביקש מהקהל להתאזר בסבלנות 'עד שאדון ביאליק יסיים את צחוקו'.

הצילום מתוך במה, 41, 1969

על אליעזר (לאיוש) דונת (1969-1902) לא ידוע הרבה, אך ממאמר שהקדיש לו הסופר והחלוץ אריה ליפשיץ ('אליעזר דונת: איש "הקומקום" ו"המטאטא"', במה, 41, 1969, עמ' 73-69), הוא מצטייר כאדם יוצא דופן וברוך כשרונות שנקלע רק במקרה אל הבמה. הוא נולד בבודפשט (כמובן) ועלה לארץ ב-1921. הוא למד שרטוט ואדריכלות בטכניון שנפתח ב-1923 ובד בבד נכנס לעולם התיאטרון הארץ-ישראלי: הוא היה צייר, תפאורן, קריין, שחקן ושאר פרנסות. אך שלא כמו חברו הטוב טימן, שאחרי סגירת 'הקומקום' עבר מיד לתיאטרון 'המטאטא' ('מעט התה שנותר מן הקומקום', לעג לו אברהם שלונסקי) ושמר על קריירה בימתית ארוכה, דונת פרש מעסקי הבידור ב-1933, התמקד באדריכלות וכמעט נעלם מחיי הבמה ומהכותרות.

כאן אזכיר את הרומן ההיסטורי אם תרצו זו אגדה (הוצאה עצמית, 2015), שכתב ניר דונת, נכדו של אליעזר. הרומן מתפרש על פני 500 שנה ומתאר את קורות משפחתו על בסיס סיפורים שהתהלכו במשפחה.

שאלתי את  ניר מה הוא זוכר מסבו וכה ענה לי:

מה אני זוכר מסבי? עיניים תכולות, חמות וחכמות; מקטרת וניחוח טבק; סקרנות ללא גבול; בתים שתכנן כאדריכל אוטודידקט; ציורים נפלאים שצייר, בכל סגנון אפשרי; שירים וסיפורים שכתב, ולא פרסם מעולם; הומור הונגרי שנון, ואין סוף בדיחות והלצות; איש משפחה אוהב ואהוב; הסבא הטוב ביותר שהיה לי...

אליעזר דונת, 1969 (צילום משפחתי, ויקימדיה)

______________________________________

אני מודה לאדיבה גפן (מנהלת גנזים), לניר דונת, לדן הכט, לבוריס ינטין (מנהל ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב) ולרמי סמו (מנהל הארכיון של תיאטרון הבימה).

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר הישראלי בעברית וביידיש kobilu@gmail.com

מניו יורק לקומקום דרך ולנסיה: גלגוליה של בננה (א)

רציף הבננות, ניו יורק, בערך 1906 (ספריית הקונגרס האמריקאי)

מאת קובי לוריא

לא אחת אנו מוצאים ביצירות מוזיקליות עקבות 'מרשיעות' שמסגירות השפעות מוקדמות. לעתים ניכרים סימני ההשפעה או הדמיון במילים, לעתים בלחן ולעתים בשניהם, כאשר מרווח המסקנות נע בין מקריוּת לבין השפעה ועד לפלגיאט של ממש. קוראים לזה 'גלגולו של ניגון', ובמחקר הזמר העברי הפכה סוגה זאת לעיסוק חביב שמאפשר לחוקרים (כמוני למשל) להרגיש כמין בלשים המועסקים במחלקה לזיהוי פלילי. 

אתם מוזמנים להצטרף אליי להפוגה קלה ממהדורות החדשות ויציאה למסע קליל מן הסוג הזה. ניווכח איך הברקה יצירתית, שראשיתה בזמן ובמקום מסוימים, חוצה זמנים ויבשות ועוטה לבוש חדש. המסע המוזיקלי שלנו יעבור על פני חמש תחנות, והוא נמשך ארבע שנים. 

אנחנו שבים מאה שנה אחורה, אל השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אז סברו הבריות לתומן שזו הייתה המלחמה האחרונה. מסענו מתחיל ב-1923, בלוֹאֶר איסט-סייד בניו יורק; עוצר ב-1924 לחניית ביניים בוולנסיה שבספרד, חוזר ב-1926 להוליווד שבחוף המערבי של ארצות הברית, ונוחת, לסיום, ב-1927 בתל אביב, היישר אל התוכנית הראשונה של תיאטרון הקומקום. נא להדק חגורות, אנחנו ממריאים!

א. ניו יורק, מארס 1923: שיר הבננות נולד

בחודש מארס 1923 יצא לאוויר העולם להיט ענק בשם 'Yes! We Have No Bananas'. 'הבננות' הללו שיגעו את  האמריקאים מחוף אל חוף והשיר צעד במשך חמישה שבועות בראש מצעד המכירות האמריקאי. כדאי לציין ש'מצעד פזמונים', במתכונת המוכרת לנו, החל כבר בשנת 1913 והתבסס על נתוני מכירות של דפי תווים. במקור הקליט את השיר זמר בשם בילי ג'ונס, ובמשך השנים הצטרפו לרשימת המבצעים שמות גדולים כמו אל ג'ולסון, בני גודמן ואלה פיצג'ראלד. עד היום אפשר לשמוע ביצועים שונים של השיר, ולאורך השנים הוא חוזר בגלגולים שונים. הוא קליט, מקסים ומצחיק. אני עצמי התוודעתי אל השיר בימי נעוריי באמצעות הביצוע הנפלא של לואיס פרימה. הנה הוא לפניכם:

'כן, אין לנו בננות' נולד בלוֹאֶר איסט-סייד, פרוור של מנהטן שהמה מהגרים מכל העולם. וכך נולדו המילים הלא שגרתיות, אבל הכל כך משעשעות: פרנק סילבר (במקור סילברשטט; 1960-1892), מנהל תזמורת ומתופף יהודי, יצא לרחוב וכשחלף על פני חנות ירקות משהו משך את תשומת לבו. הירקן, יווני במוצאו, נהג לענות על כל שאלה של לקוח במילה 'כן', ככל הנראה מחמת נימוס, וכששאל אחד הקונים: 'יש לכם בננות?', ענה המוכר: 'Yes, we have no bannanas' (כן, אין לנו בננות).

פרנק סילבר (Discogs)

סילבר כה התרשם, עד שהמילים כבר פרצו מעצמן כהורה סוערת:

There's a fruit store on our street, It's run by a Greek
And he keeps good things to eat, But you should hear him speak
When you ask him anything, he never answers: 'no',
He just 'yesses' you to death, And as he takes your dough he tells you. 

Yes! We have no bananas, We have no bananas today
We've string beans and onions, cabbages and scallions; And all kinds of fruit and say
We have an old fashioned tomato, Long Island potato
But yes! We have no bananas, We have no bananas today. 

Business got so good with him; He wrote home to say
'Send me Pete and Nick and Jim, I need help right away'
When he got them in the store, there was fun you bet
Someone asked for 'Sparrowgrass', And the whole quartet, all answered: 

Yes! We have no bananas…

הנה שיר הבננות בתרגום חופשי מאוד: 

יש חנות פירות שמנהל אותה יווני,

יש לו סחורה טובה, אבל אתם צריכים לשמוע אותו מדבר:

כששואלים אותו משהו, הוא לעולם לא יאמר 'לא'

הוא 'מְכַּנְכֵּן' אותך עד מוות [הוא עונה 'כן!, כן, כן!'], עד שלוקח את מעותיך ואומר: 

כן, אין לנו בננות, אין לנו בננות היום! 

יש שעועית, יש בצל, ויש כרוב ובצל ירוק

ועגבניות כמו פעם ותפוחי אדמה מלונג איילנד

אבל כן, אין לנו בננות, אין לנו בננות היום.

 

העסקים הולכים טוב. הוא כתב (ליוון) הביתה:

'שלחו את פיט ואת ניק ואת ג'ים, אני צריך עזרה דחוף!'

כשהגיעו לחנות, היה שם כזה כיף, האמינו לי!

מישהו ביקש אספרגוס, והרביעייה ענתה:

כן, אין לנו בננות...

את הטקסט המשעשע העביר סילבר לידידו אירווינג קוֹהְן (1961-1898 ;Irving Cohn), בריטי במוצאו ומן הסתם יהודי בשורשיו. קוהן שיפר את הטקסט וכנראה גם הלחין אותו.

השיר ראה אור בפעם הראשונה ב-23 במארס 1923 וכאמור שהה בראש המצעד במשך חמישה שבועות. גם אחר כך זכה השיר לאריכות ימים ולשיבה טובה. על פי ויקיפדיה האנגלית, תווי השיר נמכרו יותר מכל שיר אחר בהיסטוריה של השירים האמריקאיים, עד שהשיר Thriller (מותחן) של מייקל ג'קסון הדיח אותו ב-1982 מהצמרת.

עטיפת תווי השיר, 1923 (ויקימדיה)

הנה הביצוע המקורי מ-1923 של זמר הטנור וקריין הרדיו הפופולרי בילי ג'ונס: 

בינואר 1956, 33 שנה אחרי שהושמע השיר בפעם הראשונה, התארח פרנק סילבר בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן, ודיבר על הבננות:

ב. ניו יורק, דצמבר 1923: הגרסה ביידיש

התחנה השנייה של מסענו היא עדיין בניו יורק, תשעה חודשים אחרי יציאת השיר. ההצלחה המסחררת המריצה את חברת התקליטים 'קולומביה' ליצור פרודיה על השיר ודווקא ביידיש. יש לזכור שבאותם ימים ציבור צרכני התרבות הפופולרית ביידיש בארה"ב מנה מיליונים. כך נולדה גרסה סאטירית נהדרת שנקראה: 'געוואַלד! די באַנאַנאַס!' (הצילו! הבננות!). ביצוע השיר הופקד בידי הזמר דייוויד מֵדוֹף (Medoff), שככל הידוע לי אינו קשור לברני מיידוף המפורסם יותר...

מֵדוֹף (1978-1888), יליד רוסיה שהגיע לאמריקה בשנת 1915, ניהל קריירה כפולה: הן על במת התיאטרון ביידיש הן על במת התיאטרון האוקראיני שפעל ברחובות הסמוכים. הוא היה גם זמר הקלטות מצליח שהועסק בו-זמנית על ידי שתי חברות התקליטים המובילות, 'ויקטור' ו'קולומביה'. בשנים 1927-1917 הקליט עבורם מאות שירים (לפי ספירה אחת: 308 שירים, מהם 36 ביידיש, 101 באוקראינית ו-169 ברוסית). את שיר הבננות הקליט מדוף יחד עם פסנתרן אלמוני בטייק אחד בלבד (בניגוד לנהוג בימינו, שזמרים מקליטים כל שיר אין ספור פעמים).

דייוויד מדוף (Discogs)

על מצבתו של דייוויד מדוף בבית הקברות 'הר חברון' בניו יורק נכתב 'song of songs' (שיר השירים)
(צילום: Helaine M. Cigal, Find a Grave)

בטקסט ביידיש – פרי עטו של השחקן והיוצר המוכשר יוסף טַנְצְמָן – מקונן הזמר על כך שאין לברוח מהשיר המפלצתי הנשמע מכל עבר. אי אפשר לעבור ברחוב בלי לשמוע אותו, ואפילו אל בית הכנסת הוא פולש ואין מפלט מפניו. מתברר שהחזן בעל הקול העָרֵב מזמר בערב שבת את הפיוט 'לכה דודי' על פי ניגון הבננות! הפיוט הפך לסיוט! 

יוסף טנצמן (על עטיפת השיר 'גאָלדעלע' שכתב והלחין, 1923 (ספריית הקונגרס)

כמה מילים על המחבר יוסף טנצמן (Tanzman): הוא נולד בוורשה ב-1886 ולאמריקה הגיע עם הוריו והוא בן שלוש. כשגדל התבלט על במות היידיש של ניו יורק, הן כמבצע הן ככותב שירים מבריק ושנון, ולעתים אף כתמלילן, מלחין ובמאי של אופרטות שלמות. הוא הלך לעולמו ב-1931. 

הפרודיה על שיר הבננות ששר מדוף, היא לטעמי, היהלום שבכתר כתיבתו. הנה הטקסט ביידיש ומולו תרגום שלי לעברית, ולפני כן פס הקול לליווי הקריאה:

 

געוואַלד! איך וועל משוגע ווערן                     הצילו! אני אשתגע                        

שטענדיק האַלט איך און אָנהערן:                   כל הזמן אני נעצר ושומע

'Yes, we have no bananas!'                   'כן, אין לנו בננות!'

אויף שטיקער וואָלט איך דאָ צעריבן              לחתיכות הייתי טוחן

דער מאַן וואָס האָט אָנגעשריבן                    את האיש שכתב את

'Yes, we have no bananas!'                  'כן, אין לנו בננות!'

געוואַלד! געוואַלד!                                     הצילו! הצילו!

טעאַטער אָדער וואָדעוויל,                           תיאטרון או ווֹדֶווִיל,

מ'קען דאָך ווערן משוגע פֿון                        הלא אפשר להשתגע

באַנאַנאַס! באַנאַנאַס!                                 בננות! בננות!

איך וואָלט צעבראָכן אַלע פּיאַנעס!               הייתי שובר את כל הפסנתרים!

טעאַטער גיין קיין איך נישט מער                  לתיאטרון אני לא הולך יותר

וווּ איך קום נישט, נאָר איך הער:                  לאן שאני לא הולך אני שומע:

די זעלבע ליד                                            אותו שיר

עס 'ווערט מיר גוט',                                   'ומיד נהיה לי רע',

אויף יעדן שריט און טריט:                          על כל צעד ושעל:

געוואַלד! געוואַלד! ...                                הצילו! הצילו! ...

טרעפֿט איר פֿון אַ פֿרײַנד אין סטריט           אתה פוגש חבר ברחוב

'Yes, we have no bananas!'               'כן, אין לנו בננות!'

גייט איר ערגעץ אָפּאָזיט,                         אתה עובר לצד השני,

'Yes, we have no bananas!'               'כן, אין לנו בננות!'

איך קען דאָס ליד אַריבער טראָגן              אני לא יכול לסבול את המנגינה הזאת

באַנאַנאַס האָבן מיר פֿאַרדאָרבן די מאָגן      הבננות קלקלו לי את הקיבה

געוואַלד! !Stop! Stop                          הצילו! עצרו! עצרו!

Bananas                                           בננות

איך קען ניט אויסהאַלטן מער!                 אני לא יכול להחזיק מעמד יותר,

איך זוך נאָר און איך טראַך פֿון פּלענער,   אני רק מחפש ומתכנן תוכניות, 

ווי אַנטלויפֿט מען פֿון די טענער:             איך לברוח מן הצלילים

'Yes, we have no bananas!'            'כן, אין לנו בננות!'

 

דערזען אַ שול האָב איך צעלאַכט זיך:        אני רואה בית כנסת וצוחק לעצמי:

דאָ הערט מען זיכער נישט איך טראַכט זיך  פה בטח לא שומעים, אני חושב לעצמי

'Yes, we have no bananas!'              'כן, אין לנו בננות!'

דער חזן שטייט זיך אויף זיין אָרט            החזן עומד על הדוכן

איך נעם אין מויל אַ ייִדיש וואָרט,           עכשיו נשמע מפיו מילה יהודית,

צופֿרידן ווערט מיין האַרץ, און רינגט      לבי שמח ומתרונן,

איך הערט זיך צו, דער חזן זינגט:          ואז אני שומע איך החזן שר:

לכה-דודי לקראת כּלה!                        לכה דודי לקראת כלה! [במנגינת הבננה]

געוואַלד! געוואַלד!                             הצילו! הצילו!

אַפֿילו יום-טוב אין אַ שול                    אפילו בחג בבית הכנסת

זינגט דער חזן מיט געפֿיל,                   החזן שר ברגש,

באַנאַנאַס! באַנאַנאַס!                         בננות! בננות!

 

פֿיפֿטי ווײַבערס מיט די צאינה-וראינה'ס,    חמישים נשים עם ספרי 'צאינה וראינה',

קלאָגן מאַכן די יללות,                            מקוננות ומייללות,

'Yes, we have no bananas!'              כן, אין לנו בננות!

גאָטעניו ראַטעוועט אונדז פֿון די גלות       אלוהים, הצל אותנו מן הגלות

'Yes, we have no bananas!'             כן, אין לנו בננות!

 

כ'וואָלט זיך גענומען דאָס לעבען,            הייתי שולח יד בנפשי,

נאָר, גיי זיי אַ חכם:                             אבל אל תהיה חכם גדול: 

אפֿשר זינגען אין הימעל אפֿילו די מלאכים:   אולי גם בשמים המלאכים שרים:

'Yes, we have no bananas!”         'כן, אין לנו בננות!'

געוואַלד! באַנאַנאַס                            הצילו! בננות

איך קען נישט דאס אויסהאַלטן מער!    אני לא יכול להחזיק  מעמד יותר!

אם כן, 'געוואלד! בננות!' של טנצמן, בביצועו של מדוף, היה תגובה יהודית פרודית לשיר המקורי 'כן, אין לנו בננות'. בתום המסע המוזיקלי שלנו נגלה כי הדיה של גרסה זו יגיעו עד לארץ ישראל.

 

ג. ולנסיה, 1924: השיר 'ולנסיה' נולד

התחנה השלישית שלנו עוצרת בוולנסיה שבספרד, באופרטה (בספרד קוראים לסוגה מוזיקלית זו 'זרזואלה'), שחיבר המלחין הספרדי חוסה פַּדִיַיה סאנשֶׁז (José Padilla; 1960-1889) La Bien Amada (האוהבים). כאן נולד, ב-1924, שיר חדש במקצב הפאסודובְּלֶה (שיר ריקוד בצעד כפול), ושמו 'ולנסיה'. 

מלחין ולנסיה, חוסה פדיַיה סאנשז (Almería)

הנה הוא. בהמשך גם יובן הקשר בין להיט זה לבין הבננות שלנו.

אגב, פדייה סנשז היה מלחין פורה ורב פעלים שפעל גם בפריז ובבואנוס איירס וכתב להיטים חובקי עולם. הידוע שבהם הוא המלודיה של מוכרת הפרחים בסרט 'אורות הכרך' של צ'רלי צ'פלין. צ'פלין 'אימץ' את השיר ללא רשות המלחין וללא קרדיט ופַּדִייה תבע אותו לדין, ואכן בסופו של המשפט, שנערך בפריז ב-1934, חוייב צ'פלין להוסיף את שמו של פַּדִייה לרשימת הקרדיטים. אבל, כאמור, ענייננו לא במוכרת הפרחים, אלא ב'ולנסיה'. 

ד. הוליווד, 1926: הסרט 'ולנסיה' 

מהר מאוד פרש השיר כנפיים ועף מספרד אל מעבר לאוקיינוס, לארצות הברית. בעקבות הצלחתו הפנומנלית החליטה חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר (MGM) להפיק סרט אילם בשם 'ולנסיה', והוא עלה על האקרנים בדצמבר 1926.

כרטיס פרסום (lobby card) לסרט 'ולנסיה', 1926 (ויקימדיה)

שיר לסרט אילם? הכיצד? התשובה לכך פשוטה: גם לסרטים אילמים נכתבה מוזיקה. זו הייתה מוזיקה 'חיה' והתזמורת, שהתמקמה למרגלות המסך וישבה עם הגב אליו, ניגנה על פי תווים בניצוחו של מנהל התזמורת, שפניו היו אל המסך והוא שהיה אחראי להתאים בשרביטו את הצלילים לעלילת הסרט.

לצערנו אף עותק אחד של הסרט 'ולנסיה' לא שרד. הסרט ירד לתהום הנשייה, אבל השיר שליווה אותו זכה בחיי נצח.

מי שעיבד את הלחן לגרסתו האמריקאית, כבר במארס 1926, היה פול וייטמן, שהסתייע לשם כך בשלושה כותבים נוספים. וייטמן (1964-1890), מנהל תזמורת מצליחה, היה שם ידוע של איש עצום ממדים. אם ה'בננה' המקורית צעדה בראש מצעד המכירות האמריקאי חמישה שבועות, הרי ש'ולנסיה' של פול וייטמן צעדה שם במשך אחד-עשר שבועות.  

פול וייטמן, 1934 (ויקימדיה)

הנה 'ולנסיה' בביצוע התזמורת של פול וייטמן:

החלק הבא של המאמר יעסוק בעלייתו של השיר 'ולנסיה' ארצה, בפרודיה שכתב אביגדור המאירי עבור תיאטרון הקומקום, ובהשפעת שיר הבננות, בגרסתו ביידיש, על העיבוד העברי של 'ולנסיה'.

______________________________________

קובי לוריא הוא פזמונאי, מלחין וחוקר הזמר העברי והיידי kobilu@gmail.com