'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (ב): התרגומים לעברית

חייל רוסי שב לביתו אחרי המלחמה, 1945

לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן.

לחלק השלישי  - לחצו כאן.

ב. התרגומים לעברית

קשה להאמין, אבל לשיר של סימונוב, 'חכי לי', שנכתב ברוסית, יש לפחות שישה תרגומים שונים לעברית, ולהם יוקדש פרק זה.

1. אברהם שלונסקי (1943)

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

הגרסה העברית המוכרת של השיר 'חכי לי' תורגמה בפעם הראשונה בידי אברהם שלונסקי תחת הכותרת 'חכי לי'. השיר נדפס בעיתון הארץ, 19 בפברואר 1943 (י"ד באדר א' תש"ג), עמ' 3, במדור 'דגש קל', שעליו חתם שלונסקי בשם העט אשל (ראשי תיבות שמו).

לתרגום הקדים שלונסקי דברים מרגשים, 'הכשרון לחכות', שמהם עולה כי השיר הגיע אליו לא דרך העיתון פראבדה אלא מקובץ ברוסית בשם עַם כִּי יִלָּחֵם, שבו כונסו שירי משוררים מברית המועצות ובהם גם 'חכי לי' (לא עלה בידי לאתר את שמו של קובץ זה ואת פרטיו):

מה זה 'הוּמַך'? כשכתב שלונסקי 'חרדתו של יחיד, אשר קולו הוּמַך ואיננו בתוך היללה הכללית', הוא התכוון, כנראה, לקול האישי שמדבר על מצוקות הפרט, שהונמך והוחלש בסערת המלחמה. הפועל הזה מופיע אצל שלונסקי גם בשיר 'יום אחרון' שאותו כתב כמה שנים קודם לכן (1939): 

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת  / וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

וכאן משמעו, הוּרַד, הוקטן גובהו, הונמך, הושפל (בניגוד ל'כָּל שֶׁתִּמֵּר', שמשמעו נישא אל על).

הנה המילים כפי שנדפסו בפעם הראשונה:

תרגומו של שלונסקי כונס בהמשך לכמה אנתולוגיות שראו אור באותו עשור של שנות הארבעים: הראשונה, עֲלֵי טֶרֶף: משירי העמים במלחמה, שערך עזריאל שוורץ [אוכמני], ספרית פועלים, 1943, עמ' 43-42; השנייה, בספר שערך שלונסקי עצמו, שִׁירֵי הַיָּמִים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו/1945, עמ' 93-92. 

בטרם נמשיך לתרגומים נוספים, נאמר משהו על תוכנו של השיר. 

ראשית, כדאי לשים לב שאף על פי שהצירוף 'את חכי לי' חוזר בשיר עשר פעמים, בשורה השנייה בחר שלונסקי לכתוב 'אך חכי היטב'. היו זמרים שקלקלו ושרו גם כאן 'אַתְּ חכי היטב' – ובוודאי שכך התקבל בפי הַשָּׁרים בציבור – אך שלונסקי בפירוש התכוון ל'אך' במובן של רק. 

אי אפשר להבין את השיר, ובוודאי שלא לשפוט אותו לחומרה, ללא הבנת הרקע ההיסטורי שבו התחבר, הולחן והתקבל – מלחמה אכזרית שלא הייתה דומה לה בתולדות האנושות. סטטיסטיקות מדברות על מספר בלתי נתפס של כ-26 או 27 מיליון רוסים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-11 מיליון חיילים. איך בכלל אפשר להכיל מספרים כאלה? לא הייתה משפחה אחת בברית המועצות שלפחות אחד מבניה או מבני המשפחה הקרובים שלה לא נהרג, נשבה או נפצע במלחמה. השיר היה בן זמנו והצלחתו שיקפה את הֶמְיַת ליבם של מיליוני רוסים בחזית ובעורף. 

ממרחק של 85 שנים מאז חובר השיר מותר לנו גם לדון במטען הרעיוני שלו בעיניים ביקורתיות. כשהשיר עומד בפני עצמו ומנותק מהקשרו, נחשפת נקודת המבט הגברית והאנוכית שבגרעינו. החייל הכותב מצפה כי רעייתו או אהובתו תשמור לו אמונים בכל מחיר, גם אם כל הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה שנפל בשדה הקרב, 'מת הוא... ונשכח'. כל בני משפחתו מאמינים שכך הוא המצב ('יאמינו אם ואב, כי אינני חי'), ולא רק הם אלא גם כל חבריו מתאבלים עליו ושותים כוס יין מר לזכרו. היחידה שנאסר עליה להתאבל היא בת הזוג האהובה. המשורר אינו מוכן להעניק לה את חסד האבלות, האלמנוּת והשִׁכחה, אלא דורש ממנה להישאר במצב מייסר של אי-ודאות מתמדת. הוא אכן חזר, בדרך נס, אך מה עם שאר חבריו שלא חזרו, וגם להם היו נשים שסבלו מבדידות ומחרדה לבשורת המוות? השיר (והלחן) היו חזקים משאלות תם אלה, אך אין אנו פטורים מלהעלותן.

ההיסטוריון אורלנדו פייג'יס, שציטטנו ממנו בפרק הקודם, מספר כי לא כולם התלהבו מן השיר והיו כאלה שחשבו שהוא 'סנטימנטלי' מדי. בהם הייתה אלכסנדרה, אמו של סימונוב, שאומנם לא סבלה את ולנטינה, אהובתו של בנה, אך גם הסתייגה מהחשיפה הרגשית. 'בייחוד עוררו בה רתיעה השורות "יאמינו אֵם ואב, כי אינני חי", שלדעתה העידו על חוסר כבוד כלפיה וכלפי כל אֵם בברית המועצות' (המלחשים, עמ' 349).

2. שלמה אבן־שושן (1943)

שלמה אבן־שושן, ינואר 2000 (צילום: אור מדיה, באדיבות ברכה יואל, ארכיון שדה נחום)

התרגום השני נעשה באותה שנה, 1943, בידי המתרגם והסופר שלמה אבן־שושן (2004-1910), חבר קיבוץ שדה נחום ואחיו של המילונאי הנודע אברהם אבן־שושן. תרגום זה, שנדפס בספר עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [1943], כמעט אינו מוכר היום, אף שבהחלט ניתן לשיר גם אותו על פי הלחנים של בלאנטר ושל דרורי. אבן־שושן היה מעריץ גדול של הספרות הרוסית וכל חייו עסק בתרגומים מתוכה.

מדוע תרגם  את השיר זמן קצר כל כך לאחר תרגומו של שלונסקי (שעליו ידע כמובן וממנו גם הושפע בעקיפין)? 

אבן־שושן סיפר כי תרגומו של שלונסקי לא סיפק אותו מבחינה רגשית (ראו להלן), אבל לדעתי ההסבר קשור בכך ששלונסקי תרגם רק שיר בודד, בעוד אבן־שושן תרגם את ספרון שירי המלחמה של סימונוב בשלמותו. מן הסתם חשב שיהיה מוזר לשלב בתוך ספרו תרגום שאינו פרי עטו.

אבן־שושן גם הקפיד לשמור את ההקדשה המקורית: 'לְוַלֶנְטִינָה וַסִילְיֶבְנָה סֶרוֹבָה' (עמ' 18). 

בשנת 1998, כשכינס אבן־שושן את תרגומיו, ובהם גם 'חכי לי' (מִנְיָן רוּסִי: תרגומים משירת רוסיה, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 28-27), הוא כבר השמיט את ההקדשה... 

הנה התרגום מן המהדורה הראשונה:

 עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ, עמ' 21-19

עשרים שנה אחר כך, בחודשים אפריל-מאי 1963, ביקר אבן־שושן בברית המועצות במשך שלושה שבועות ובמהלכם פגש סופרים ואנשי רוח. הוא קיווה לפגוש גם את סימונוב, שאותו הגדיר 'אהבת נעורים שלי', אך נאלץ להסתפק בשיחת טלפון. ברשימה מרגשת שפרסם בעיתון למרחב סיפר אבן־שושן כיצד הגיע אליו השיר המקורי (דרך יצחק טבנקין), מדוע החליט לתרגמו גם אחרי שפורסם תרגומו של שלונסקי, וכיצד התגלגל ספר תרגומיו זה לידיו של סימונוב עוד בימי המלחמה. הוא גם העיד על כך שאת תרגומו של שלונסקי שרו בלחנו של דוד זהבי (על לחן זה ידובר בחלק הבא):

למרחב, 20 בדצמבר 1963, עמ' 4, 8

רשמי ביקורו בברית המועצות ופגישותיו נאספו גם בספרו סיפורו של מסע: עשרים יום בברית-המועצות, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד (על סימונוב ושירו, עמ' 114-101) , ובהמשך גם בספרו עַל הָאָבְנַיִם, הקיבוץ המאוחד תשל"ט, עמ' 138-127.

3. יוחנן בן־זכאי (1945)

התרגום השלישי, שנעשה גם הוא באותם זמנים, ב-1945, הוא פרי עטו של המתרגם והעורך יוחנן בן־זכאי (1971-1899), ואין זה שם ספרותי אלא שמו האמיתי (בתו הייתה השחקנית והעיתונאית טלילה בן־זכאי). 

התרגום נדפס ב-18 בינואר 1945 בעיתון העולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית:

העולם, גיליון יז, 18 בינואר 1945, עמ' 171

4. נרדי (1945)

תרגום רביעי ושמו 'הוחילי לי' (לשון: 'יחלי לי'), שנחתם בשם העט 'נרדי' או 'גרדי' (הדפוס אינו ברור במקור), נדפס בעיתון דבר, ב-15 ביוני 1945, עמ' 3. הוא נכתב בלשון גבוהה ומליצית.  

מי הוא (או מי היא) נרדי-גרדי? זהותו לא התבררה, אך שבועיים לאחר פרסומו זכה 'תרגום חסר יכולת זה' למקלחת של צוננין מאת ל' שץ, במדור הביקורת 'פולסין' שנדפס בעיתון משמר, ביטאונה של תנועת השומר הצעיר (לימים על המשמר). התרגום אכן גרוע וחסר מעוף וטוב לו שלא היה בא לעולם כלל:

משמר, 29 ביוני 1945, עמ' 4

זהותו של המבקר חריף הלשון ל' שץ – שזיהה את הכותב כ'גרדי' – גם היא אינה ברורה, אך חברי פרופ' אבנר הולצמן שיער אל נכון שמדובר בעזריאל שוורץ (לימים עזריאל אוכמני), שהיה אז מזכיר המערכת והרבה לכתוב בעיתון בסגנון דומה, ונראים דבריו. מעניין שאוכמני השווה את מעמדו המשפיע של 'חכי לי' לזה של 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ' של ביאליק.

5. זאב גייזל (2012)

זאב גייזל, יליד ברית המועצות הגר בארץ, הוא מתרגם בן זמננו ובאתר הבית שלו יש עשרות תרגומים פרי עטו, בעיקר מרוסית. ככל הידוע לי תרגום זה נעשה סביב שנת 2012. בדברים הקצרים שהקדים לשיר הסתייג גייזל מתרגומו המוכר של שלונסקי: 'לי אישית קשה לשמוע את השפה הצבאית "את חכי! ... חכי היטב!" וחריזה בצלילי תוף "אחזוררר... קדוררר..." למילים שהן כל כך אינטימיות במקור'.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב,
רַק חַכִּי מְאוֹד.
תְּחַכִּי  לִי כְּשֶׁעָצוּב
מִגְּשָׁמִים וָעוֹד…

תְּחַכִּי בְּעֵת שְׁלָגִים,
תְּחַכִּי בְּחֹם,
תְּחַכִּי כְּשֶׁאֲחֵרִים
נִשְׁכְּחוּ שִׁלְשׁוֹם.

תְּחַכִּי כְּשֶׁאֵין סִימָן
מֵהַמֶּרְחַקִּים,
כַּאֲשֶׁר וִתְּרוּ מִזְּמַן
שְׁאַר הַמְּחַכִּים.

תְּחַכִּי  לִי – וְאָשׁוּב,
כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא
לְשַכְנֵעַ שׁוּב וָשׁוּב –
אַל תַּקְשִׁיבִי לוֹ!

בְּנִי יִשְׁמַע מִשְּׁנֵי הוֹרַי:
זֹאת אֱמֶת מָרָה,
וְיֵשְׁבוּ כָּל חֲבֵרַי
סְבִיב הַמְּדוּרָה,

וְיִשְׁתּוּ בְּמַר דְּמָעוֹת
יַיִן לְזִכְרִי –
תְּחַכִּי, אִתָּם לִשְׁתּוֹת
אַל תְּמַהֲרִי.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב
חֵרֶף הַמַּכָּה.
עוֹד יִמְצָא הֶסְבֵּר עָלוּב
מִי שֶׁלֹּא חִכָּה,

עַל מַזָּל לַשָּׁוְא יִזְכֹּר:
כָּאן, בְּאֵשׁ גָּפְרִית,
עַל נַפְשִׁי נִתַּן לִשְׁמֹר
רַק כִּי אַתְּ חִכִּית.

נִסְתָּרוֹת – לֶאֱלֹקִים,
לָנוּ – הַנִּגְלוֹת:
כִּי יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים
אַתְּ יָדַעְתְּ חַכּוֹת…

והערה משלי על תרגום זה. חירות המתרגם היא רבה, בדרך כלל, אך בכל זאת נציין כי אלהים ('אלקים'), שמופיע כאן בבית האחרון, אינו נזכר במקור הרוסי (ובהתחשב בתקופת הפרסום של השיר המקורי, גם לא ייתכן שהיה נזכר).

בתגובה על הערתי זו כתב לי זאב:

אני מסכים עם ההערה. אני מתרגם לא רק משפה לשפה – אלא גם מתרבות לתרבות, מנסה ליצור כפיל תרבות עברי מוצלח. אגב, סביר להניח כי סימונוב דווקא היה איש מאמין (במובן הנוצרי, אם כי לא קונפסיונלי). יש מאמרים ברוסית על המשמעויות המיסטיות בשיר זה.

גייזל, שתרגם לאחרונה לעברית את יבגני אונייגין של אלכסנדר פושקין (שוקן, 2023), דיבר בשולי הרצאה שהתקיימה באוניברסיטה העברית לכבוד הופעת הספר גם על תרגום שירו של סימונוב. המעוניינים יוכלו להאזין כאן.

6. בוריס ארנבורג (2023)

תרגומו של הקריקטוריסט בוריס ארנבורג, האחרון לפי שעה, ראה אור בבלוג יקום תרבות של אלי אשד ב-6 בנובמבר 2023.

מה פשר הדחף של מתרגמים לתרגם שוב ושוב שיר שכבר תורגם (די טוב) לפניהם? אין זאת כי אם עוצמתו הרוחנית וכוחו המהפנט של השיר המקורי. זה גם מסביר, אולי, את הסיבה לריבוי הלחנים של השיר, שבהם אדון בחלק הבא.

______________________________

בחלק השלישי והאחרון נעסוק בלחן של שלמה דרורי, בלחנים נוספים שנכתבו לשיר על ידי מלחינים ישראלים ידועי שם, וגם נביא מבחר ביצועים.

'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר.

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק השני יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.

החלק השלישי יוקדש ללחנים, של שלמה דרורי ושל מלחינים ישראלים אחריפ, מבחר ביצועים ועוד.

'ערירי חי – ערירי מת': על דוד בַּדֶר ומפעל ההנצחה 'ציוּן'

מצבה על קברו של ברוך מנקר בבית הקברות במחניים (כל הצילומים הם של אודי יושע)

מאת מוקי צור

דוד בדר (1950-1875)

דוד בַּדֶר היה טיפוס מיוחד במינו, אפילו בין חבריו חלוצי העלייה השנייה שרובם היו טיפוסים מיוחדים. אין זה מקרה שהיום שמו כמעט ואינו מוכר אלא רק למעטים. הוא באמת היה אדם צנוע, אף שבמקרה שלו – לא הייתה לו סיבה להיות כזה. 

דוד תדהר הקדיש לו ערך נרחב בכרך הראשון של

אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (1947, עמ' 200-199). תולדותיו נרשמו גם בפתח ספרו ציונים עלי דרך, שכינס רשימות ונאומים שלו, שנערכו על 

ידי המשורר אברהם ברוידס ופורסמו לאחר מותו (דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב). אף על פי כן, בשלושת הכרכים של ספר העלייה השניה (יד יצחק בן צבי, תשנ"ח) – שמו כלל לא נזכר.

שנים רבות אני עוקב אחרי בדר ומפעלותיו, ובתוך
כך פרסם לאחרונה פרופסור מעוז עזריהו מחקר מעמיק ומצוין עליו בספרו מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 64-24 (סרוק כאן). למדתי הרבה ממחקרו של עזריהו וכאן אנסה להעמיד את סיפורו של בדר מנקודת מבט נוספת.

בדר נולד בעיירה סאווראן שבפודוליה ועלה לארץ בשנת 1906, בהיותו בן 31 (גיל מבוגר יחסית לאותו דור של עולים). מיד החל לעבוד כפועל חקלאי בראשון לציון ובנס ציונה, ולימים קבע את מקומו בפתח תקווה (רחוב בעיר זו קרוי על שמו).

בדר היה יכול ללכת לפי תומו לעבודת יומו במושבה פתח תקווה, עם תרמילו ומעדרו, לפגוש בדרכו מובטל רעב ומיואש, וללא היסוס להפקיד בידיו את המעדר, את התרמיל ואת העבודה. מימיו הראשונים בארץ דאג לא רק לעצמו אלא גם לסידור העבודה של חבריו הפועלים. 

הוא היה חבר ב'קבוצת אחווה' בפתח תקווה, קבוצה שיתופית קבלנית של פועלים חקלאים, שהוקמה בארה"ב בשנת 1912 בהשראת רעיונותיו של נחמן סירקין. צאצאיה של קבוצה זו מצויים עד היום בקיבוצים גבעת השלושה-עינת ויגור. קבוצת אחווה' הפתח-תקוואית הייתה קואופרטיב שהתפרק על מנת שיוכל לכלול בתוכו את כלל פועלי המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבטלה, הרעב ורדיפות השלטון שכנעו את חברי הקבוצה לפתוח את שורותיה כדי לקיים את מצוות הערבוּת ההדדית של פועלים דווקא בשעות חירום. אחד המצטרפים החדשים לקבוצה, שהגיע אליה ביום פרוץ המלחמה, היה אברהם הרצפלד. הרצפלד, העסקן חסר המנוח שעלה ארצה בקיץ 1914, עמד בראש הערבות ההדדית של פועלי פתח תקווה, כאשר שלושה מחבריה הואשמו בריגול, הוגלו לדמשק ומתו שם. על שמם נקרא הקיבוץ גבעת השלושה.

חברי קבוצת 'אחווה', שנות העשרים (בידספיריט)

למרות גילו המבוגר היה בדר מראשוני המתנדבים לגדוד העברי, וכשהשתחרר מהצבא שב ארצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה למען הפועלים. אך למן שנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התמסר בדר להקמת מפעל מיוחד במינו ושמו: ציוּן.

וכך תמצת דוד תדהר את פועלו של בדר (עוד בחייו) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: 

פעילותו העיקרית מאז תמוז ת"ש היא בועדת 'ציון', שמטרתה להקים מצבות על קברי נעדרים חללי השמירה וההגנה, העבודה ותלאות בנין הארץ, שאין להם מודע וגואל והצלת זכרם מאבדן בשכחה, וכן לחקור ולמצוא את מקום קבורתם של נעדרים שנשכחו ולהקים עליהם מצבות, לבל יכרת שמם מישראל. פעולת הוועדה, שבעצם עוסק בה דוד בדר לבדו, החלה בי"ז תמוז ת"ש בהקמת המצבה על קברו העזוב והנשכח של החולם-הלוחם מיכאל הלפרין במחניים, ובמשך 5 שנים הקימה למעלה מ-200 מצבות לנעדרים בערים ובכפרים, בעזרת התרומות שהיא מקבלת לצורך זה ממוסדות שונים.

מאחורי פעילותו זו הסתתרה דילמה של סדרי עדיפויות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: את מי צריך ציבור הפועלים היהודי להנציח, ומי הם גיבוריו? 

בדר סבר כי אין צורך לדאוג למצבותיהם של גיבורים השועטים על סוסיהם אלי קרב וניצחון. לדעתו, הגיבורים האמיתיים הם דווקא אלה שאיש לא שמע את שמעם, אלה שסיפורם נשכח ונעלם. תנועת הפועלים, שהוא היה בין מייסדי ארכיונה, היא גם תנועתם של הפועלים האלמונים שנשכחו בשולי הדרך. מה הביא אותו לעיסוק נמרץ כזה בהיותו כבר בן 65? ייתכן שמחלה שחלה בה לא אפשרה לו להמשיך בעיסוקיו הקודמים ועל כן ביקש לו אתגר המתאים לאופיו. הוא עצמו ניסח זאת כך במכתב שהפנה אל 'החברים הפעילים בתוך העם והישוב, [אליהו] דובקין, [אליעזר] קפלן, משה [שרתוק] ודוד [הכהן?] ועוד' (26 בפברואר 1941):

איני יודע אם מחמת הזקנה, או משום שמפעמת בי נשמת עסקן, שתדלן וסופר, אמנם במידה לא שלמה, הריני עוסק לפעמים בזה ובזה, ובעיקר בהושטת עזרה לחלכאים ונדכאים ובשאר מיני 'שגעונות' ... ועתה אני עומד בפרשת מצבות.

בין כך ובין כך, פנייתו להנצחת החיילים האלמונים של תנועת העבודה אינה מקרית. קברי חיילים אלמונים מוכרים לנו מארצות רבות. כך למשל, בקבר החייל האלמוני בפריז הונצחה לא רק העמדה העקרונית שיש לזכור את חסרי השם שנפלו בקרב, אלא שהכרחי גם לראותם כ'בשר התותחים' שבזכותו הושג הניצחון הצבאי, ועל כן מעל קבר זה מתנוסס שער הניצחון הנודע. 

קבר החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון בפריז (ויקיפדיה)

בארץ ישראל, השרויה בפחד שמא תגיע מלחמת העולם גם לגבולותיה, אין שער ניצחון. בשעת משבר זו לא הקימה תנועת העבודה מחנה מעצר שאלפי אסיריו הפוליטיים נאלצו לבנות אתר זיכרון בדוגמת 'עמק הנופלים' של ספרד הפשיסטית. גם לא הוקמה אנדרטת ענק כמו זו שתוכננה ללנין ליד בית המפלגה במוסקווה (יחד עם מאות דירות מגורים לפעילי המפלגה הקומוניסטית) ותוכננה להיות הבית הגבוה בעולם (הבנייה הופסקה לאחר הפלישה הגרמנית). בארץ ישראל זה נעשה בדרך שונה וצנועה.

ב-1940, במלאת שלושים שנה להקמתה של דגניה, 'אֵם הקבוצות', הונח סלע זיכרון בחצר אום ג'וני, המקום שבו הוקם הצריף המפורסם. בנאומים שליוו את הצבת הגלעד נאמר כי אם האויב יכבוש  את הארץ ודגניה תיהרס, אבן הזיכרון הזו שתישאר תאותת לבני הדורות הבאים שפה היה פעם סיפור. דווקא בתקופה משברית זו החלו מפעלי זיכרון ושימור שונים. כזה היה למשל ספר העליה השניה, שבעריכתו החל ברל כצנלסון (לאחר מותו השלימו ברכה חבס ואליעזר שוחט את המלאכה, והספר נדפס בהוצאת עם עובד בשנת תש"ז). לקראת הכנת הספר התבקשו ותיקי אותה עלייה לספר את סיפורי עלייתם. ממש באותן שנים נולדו גם הוצאות הספרים של הקיבוץ הארצי (ספרית פועלים), של הקיבוץ המאוחד (הקיבוץ המאוחד) ושל ההסתדרות (עם עובד). 

מפעלו של בדר השתלב בכל אלה. הוא היה חלק מרשת תרבותית ענפה שביקשה להזכיר כי דווקא בשעת חירום יש לאגור אנרגיה רוחנית שתסייע לעמוד במבחן ההישרדות שעומד לפתח היישוב בארץ. בדר האמין שדווקא בתקופת חרדה זו, יש לדאוג לא רק למפעל הציוני הפיזי, שעשוי חלילה ליפול בידי אויב אכזר, אלא גם לתיעודו ולזיכרונו. הוא גרס שחשוב להזכיר גם את שמותיהם של אנשי השוליים, אלה שנשמטו מן ההיסטוריה הכתובה ולא זכו לתהילה. יש לחפש את האלמונים ולהקים על קברם מצבה מכבדת ומכובדת שתישא את שמם.

תוכנו של תיק עב כרס וגדוש במסמכים, שאיתרתי עם שותפי אודי יושע ב'ארכיון העבודה', מוכיח כי בדר הצליח לשכנע רבים, שהגיעה השעה לחשוף את הזיכרונות על האנשים שנשכחו, שהם, ככלות הכל, חלק מן המרקם האנושי שעליו נבנה המפעל החלוצי של בניין הארץ. בדר נתפש לרעיון לאחר שחברו צבי קְרוֹל פרסם בשנת 1939, יחד עם צדוק ליינמן, את ספר בית הקברות הישן בתל אביב (תל אביב, דפוס ספר, ת"ש), שבו נרשמו כל המצבות שבבית קברות זה, המכונה היום 'בית הקברות טרומפלדור' (על שם הרחוב בו מצויים שעריו).

(בידספיריט)

 בדר שם לב, שמתוך יותר מ-3,000 הקברים שנכרו בבית הקברות הישן מצויים לפחות שמונים קברי אלמונים. לא די בכך שהם היו אלמונים ושמם לא נודע, אלא מחוקקי האבן בחרו להוסיף על המצבה את העובדה הטרגית שאנשים אלו גם מתו ערירים. על מצבות רבות נחקקה המילה 'גלמוד'.

'פה נטמן גלמוד', בית הקברות הישן בתל אביב (צילום: דוד אסף)

אחת ה'גלמודות' הייתה רחל יצקר, אחותה של רבקה, רעייתו של הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם חיים יוסף ברנר ב-2 במאי 1921, בבית אביהן יהודה יצקר. בגלויה האחרונה ששלחה לבני משפחתה מתל אביב הרעבה ביקשה רחל : 'שלחו לי תפוח'... היא מתה ב-28 באוקטובר 1918, בהיותה בת 19. מצבתה חודשה על ידי בני משפחתה ולא נודע עוד כי הייתה פעם אחת הגלמודות...

עניין זה הכביד על מצפונו של בדר והוא החליט לעשות מעשה: לגלות את הסיפורים שמאחורי האלמונים והגלמודים ולהקים מצבות על קבריהם. לא רק ב'טרומפלדור'; ברבים מבתי הקברות בארץ לא הקימו מצבות באותה עת, וכך למשל יותר מחמישים קברים בבית הקברות של קבוצת כנרת היו ללא מצבות.

בי' באב תש"א (3 באוגוסט 1941) נערך בבית הקברות 'טרומפלדור' טקס גילוי של מצבות חדשות לפועלים ערירים ונשכחים. ליד המצבות החדשות סיפר בדר על השפעת ספר בית הקברות הישן בתל אביב על כינון המפעל, ועל עשר המצבות הראשונות שהקימו חברי הוועדה:

דבר, 6 באוגוסט 1941

בדר פרסם מודעות בעיתונים כדי לעודד אנשים שעוד זוכרים את האלמונים למסור לו פרטים עליהם. הוא החל במסע לגיוס תרומות וניהל משא ומתן עם מחצבות ועם חברות להקמת מצבות כדי שיירתמו גם כן למיזם ההתנדבותי. הנה דוגמה לקול קורא כזה שנשא את הכותרת 'מי יודע ומי זוכר?':

דבר, 14 באוקטובר 1941

הוא אכן קיבל תשובות רבות והנה דוגמה למכתב ששלח ל'ועדת ציוּן' זאב אוסוביצקי מרעננה (27 בינואר 1942):

אני יכול לתת קצת ביאורים על החבר נחום גרודק ... אני הייתי יחד אתו ב'חבורת השומרון' בחדרה בשנת 1926 ובחדרה בכלל עד 1928, מפני שאחר כך הוא הצטרף לקיבוץ המאוחד. וחוץ זה הוא כמעט בן עירי, ואם יש צורך אז אני מכיר הרבה חברים מעירי – ביאליסטוק שהיו יחד במפלגת 'התאחדות' ... נחום גרודק שוה שיעמידו ציון על קברו, מפני שהיה חבר טוב לבב ופועל ישר, ורק מפני שאז סבל קצת מחוסר הזנה טובה וטיפול מתאים חושב אני שמחלת הטיפוס הפילה אותו. 

וא' פטרפי כתב לוועדה (1 בפברואר 1942): 

הנני להודיע לכם שבצלאל גרינפלד ז"ל היה ידוע לאשתי. המנוח ילד לבית מסורתי מקלויזנבורג היה ציוני נלהב ועלה ארצה בערך בשנת 1924. עבד במקומות שונים כפועל. חלה בשחפת ומת בשנת 1927.

תיק 'ועדת ציוּן' מלא וגדוש בשאלונים, מודעות ותשובות הכתובות בכתבי יד שונים ומשונים, כולל התכתבויות עם עושי מצבות, ובמיוחד בקשות ממוסדות שונים שיתרמו כסף. בין השאר מצאתי שם שרטוט של קבר סטנדרטי, שעושה המצבות התבקש לבנות. שרטוט זה היה לדגם שבו השתמשו קיבוצים רבים:

נתן חופשי, איש העלייה השנייה שגר בנהלל, שלח לבדר רשימה שכתב לזכר יעקב פרלמן זמן מה לאחר מותו (רשימה זו פורסמה מאוחר יותר בספר העליה השניה, תש"ז, עמ' 710):

לפני שבועות אחדים מת ממחלת קיבה קשה החבר הפועל יעקב פרלמן. הוא היה בן משפחה עשירה ואדוקה בוורשה ועלה לארצנו כאחד חלוצי רעיון העבודה והלאומיות. עבד בתור פועל חקלאי במושבות שונות בגליל ובשומרון ובקבוצה הראשונה של גן שמואל. המנוח היה צעיר חזק ובריא בגופו ותמים בנשמתו. מותו המעציב הוא סמל חיי העזובה והדחקות הנוראה של הפועל העברי בארץ ישראל. בעבדו בזמן האחרון ביבנאל, כשתקפתו מחלתו הקשה ומצב בריאותו הורע מיום ליום – היה המנוח עובד בכל זאת בשארית כוחותיו. עזרה מדיצינית הגונה כמובן לא הייתה לו כמו שאיננה ליתר פועלי הגליל. ואם נוסף לזה היה נתון בכל התנאים הקשים שבהם נמצאו פועלי יבנאל בשנה זו – תנאי העבודה הקשים, המאכלים של זמן המשבר והרעב הנוכחי, שסיכנו ביחוד את חייו של המנוח, חוסר חלב וחוסר כל חדר לדירה – אז לפנינו תמונה מעציבה מאד. וכגמר לחיים הקשים האלה היה מותו של יעקב פרלמן, מוות מעציב, מדכא וממית את נפש הנשארים בחיים.  

כשקשתה עליו מחלתו, נסע לזכרון יעקב לשאול בד"ר [הלל] יפה, וזה מיהר לשלחו ליפו במצאו את מחלתו למסוכנה. כעבור הדיליז'נס שבו נסע על יד הפרדס בהירה [פרדס בחריה, שהיה הפרדס הגדול ביותר בשרון] ירד פרלמן לשתות מים. והדיליז'נס עזבהו שם לבדו ונסע הלאה ליפו. עוברי דרך מצאוהו אחר כך מוטל שם בבחריה גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח תקוה ואחרי גסיסה ארוכה וממושכת מת שם נעזב, נידח, בין זרים. יעקב  פרלמן העלוב והאומלל! כבן עשרים שנה היה במותו ... 

אינני זוכר משום מה לא שלחתיה [את הרשימה הזו] לפרסום בדפוס כאשר חשבתי. לא  רשום אצלי באיזו שנה קרה הדבר, אך זכורני כי עבדתי אז בכנרת, וזה היה כנראה בשנת 1915.

בתגובה שלח לו בדר את המכתב הזה (7 בנובמבר 1941) ובו סיפר על גלגולי יזמתו, ו'איככה באתי לכך?' (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שלושה חודשים אחרי כן, ב-3 בפברואר 1942, 27 שנים לאחר מותו של פרלמן, נערך טקס לגילוי המצבה על קברו בבית העלמין בפתח תקווה (הנקרא היום 'סגולה'):

דבר, 2 בפברואר 1942

על מצבתו נכתב:

יעקב ב"ר נתן נטע פרלמאן

ממייסדי חלוצי ציון
בן שמונה עשרה בא לארצנו
ויהי במחנה בוניה
לעבדה ולשמרה באהבה ואמונה
ונשא סבל וחולי
נולד בתרנ"ג בורשה 

נמצא בדרך על הגשר ליד פתח תקוה

והובא לקבורה ביום כ"ט תשרי תרע"ו
                                     ועדת ציון

המפעל כולו היה טבוע בחותמו האישי של דוד בדר, שהודות למעמדו כסמל לבני דור העלייה השנייה זכה לאמונם של רבים. אך המפעל היה גם פרי של אמונת רבים.

העובדה שבדר עסק בכך בגיבוי מועצת הפועלים של תל אביב מעידה על הפן הציבורי של המפעל. בדר ייצג סוג מסוים של מנהיגות שצמחה מקרקע חברתית שחיפשה את האנושי, ועל כך אפשר ללמוד מבחירת המשימה הראשונה של 'ועדת ציוּן': הקמת מצבה על קברו של מיכאל הלפרין (1919-1860) בבית הקברות במחניים.

(אוסף שבדרון, הספריה הלאומית)

הלפרין לא היה אלמוני כלל וכלל, אלא גיבור ידוע שנתלש מקרקע גבורתו. כשמת, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, אפשר כבר היה לכנותו 'איש תנועה ללא תנועה'. אחרי ששימש כשומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב גלה לגליל בשל המלחמה. למרות שנתלש ונחלש, לא ויתר על חלומותיו. בדר הקים לו מצבה כדי להצביע על העיקרון: הלפרין היה ידוען לא-ידוע. אלמוני מפורסם...

על מצבתו נכתב:
יחיאל מיכל הלפרין
אחד מחולמי ולוחמי הגדולים
מת יא כסלו תר"פ

מעניין שעל המצבה המרשימה שלו לא נחקק השם 'ועדת ציון'.

מצבת מיכאל הלפרין בבית הקברות במחניים

יחד עם מצבתו של הלפרין הקימה ועדת ציוּן בבית הקברות במחניים מצבה גם על קברו של יהודה הרועה (פרידלנדר), איש 'השומר', שנפל בח' בתמוז תר"ף ביסוד המעלה והוא בן 22. לימים נעשו נסיונות (שכשלו) להעביר את קברו של הלפרין לחלקת 'השומר' בכפר גלעדי (ראו לאחרונה עופר בהרל, מיכאל הלפרין: פנטזיה, רומנטיקה זיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2019).

מצבה מעניינת נוספת שקשורה ב'ועדת ציוּן' הוקמה על קברה של פייגה גורדון (לבית טרטקוב), אשתו של אהרן דוד גורדון (שגם הייתה בת-דודו). 

כשאיבד א"ד גורדון את עבודתו, עוד בהיותו בכפר בפודוליה הוא חכך בדעתו אם לא מוטב יהיה, לו ולבני ביתו, לנסוע לארצות הברית. הוא ידע כי בכך הוא מוותר על היקר לו מכל – חלום העלייה ארצה. פייגה, שידעה את מאוויו הפנימיים, היא שדחפה אותו לעלות. 

חמש שנים הסתובב גורדון בארץ לבדו, עד שרכש צריף בעין גנים והעלה את בתו יעל ואת אשתו (את בנו לא הצליח לשכנע). פייגה, שעלתה חמש שנים אחרי עליית בן-זוגה, לא נקלטה כראוי ולא הצליחה להתחבר לסביבה החדשה. ברל כצנלסון, שהגיע גם הוא סמוך לעלייתה, כתב עליה ש'מסמרים בלבה'. היא חלתה ומתה. הבת יעל לא הקימה משפחה. היא נדדה עם אביה ובלעדיו והצטרפה ל'מסדר' החלוצות-הנזירות – סיפור חייה הוא אחת הפרשות העצובות של דורה.

בין כך ובין כך, כשהחל בדר במפעלו פנתה אליו יעל גורדון בבקשה להקים מצבה על קבר אמהּ בבית הקברות הישן של תל אביב. היא אף הצליחה לגייס לשם כך כסף מקבוצת דגניה א', שאליה הצטרפה לאחר מות אביה. 

יעל סיפרה לדוד בדר כי מאז שאמה נפטרה היא לא עלתה לקברה. א"ד גורדון עצמו ביקש ממנה להקים מצבה לרעייתו, אך היא לא ידעה היכן נמצא הקבר ולא הצליחה לגייס כוחות נפש למלא את רצון אביה. 'כל השנים מצפוני מציק לי', כתבה, 'אך כלום לא עשיתי עד כה'. בקשתה של יעל גורדון העמיקה את זכותה למצבה, לא כבת של מי שנודע בציבור אלא כבת למי ש'זכתה' בגלמודיות משלה.

כשהגיע מועד חנוכת המצבה פנתה יעל גורדון לבדר וביקשה ממנו שלא יזמין לטקס אירגונים כמו 'גורדוניה', שכן אמהּ 'לא הייתה אדם ששייך לתנועה. רגש עמוק ואינטימי אומר לי כי חלילה לי לעשות פומבי מיוחד לגילוי המצבה'.

המצבה הוצבה, וכך דיווח עיתון דבר (6 בדצמבר 1942) על טקס הגילוי:

יעל גורדון (1958-1880)

דבר, 6 בדצמבר 1942

מצבת פייגל גורדון בבית הקברות הישן בתל אביב

על מצבתה נכתב:
פייגל בת יחיאל מיכל

אשת א.ד. גורדון

לבית טרטקוב

נפ'[טרה] ט' חשון תר"ע 

                  ועדת ציון

לימים מפעל הזיכרון הפך מסועף יותר וטיפל גם בקברי קרוביהם של חיילים עבריים שהיו בחזית או כאלה שהתקשו לממן הקמת מצבות. בדר התעקש ללכת בעקבות האלמונים ולא לבחור רק בחשובים ובידועים. הוא התפלמס על כך עם חברו יצחק בן צבי, שביקש להתמקד בקברי גיבורים שיכולים להעניק השראה לבני היישוב. בדר לא הסכים. בעיניו, כאמור, דווקא החיפוש אחרי האלמונים הוא שעושה את מפעל המצבות לאנדרטה חינוכית אמיתית. 

'ועדת ציוּן' הצליחה בשנות פעילותה להקים מצבות למאות אנשים. קיומה נמשך עד מותו של דוד בדר, אך כיוון שלא היו לו יורשים נסתם הגולל – אם אפשר להשתמש בביטוי זה – גם על פעילותה של הוועדה. המצבות שהקים בדר נותרו עמנו. הן נשכחות וכמעט לא ידועות, אך מי שיעקוב אחרי סיפור הקמתן יבין כי גם סיפורם של האלמונים צריך ללוות כל עם בבניין ארצו ועתידו.

לסיום, הנה עוד כמה דוגמאות של מצבות הפזורות ברחבי הארץ שאותן הקימה הוועדה. כל הצילומים הם של אודי יושע (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

1. בית הקברות במושבה בית גן (ליד יבנאל)



מצבה משותפת לשני אלמונים ערירים. השם 'ועדת ציוּן' נחקק בצד ימין למעלה. 

פ"נ                                                  פ"נ
שמואל בן צדוק                                  חיים בן משה

חמיילנצקי                                         פרידמן

יליד אופוצנו                                      יליד סלונים

ערירי חי – ערירי מת                          נהרג ברצונו להציל את חברו

נפטר י"א תשרי תרפ"ח                      כ"ג כסלו תרפ"ח
                                   תנצבה

2. בית הקברות במחניים

משה צרניאצקי
"ועדת ציון"

לאה שטנובסקי
(גולדשטיין)
נפ'[טרה] י"ד חשון תרפ"ג
                   ועדת ציון

3. בית הקברות הישן בתל אביב

פ"נ

דבורה (דַשָה) יפה

בת אברהם מהרקוב 

חניכת השו"הצ ס.ס.ס.ר.
עלתה ארצה תרפ"ז

נפ'[טרה] י"ט כסלו תרפ"ט
בגיל כ"א לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.

                          ציון

מרדכי  רינג

נהרג בתאונה י"ט סיון
תרפ"ג
                      "ועדת ציון"

יחיאל הנדלר

מעיר קיפֶן
נפ'[טר] ה' אייר תרפ"ג

בגיל כ"ג

                         ועדת "ציון"

פ"נ
משה בן שלמה
חבר
מקוברין
נפ'[טר] כ"א תשרי תרפ"ט

                             ציון

משה גיבסמן
[מ]רוזינ[וי]
[???]ב "כבוש"

נפ'[טר] י"ד תשרי תרפ"ד אך [כ"א] בגילו

                                              "ציון"

בעלי התוספות

רקפת סלע העבירה לי את תמונתו של דוד בדר (משמאל), שאותה מצאה בתיק דוד כנעני (סבא שלה) שבארכיון קיבוץ אילת השחר. התמונה צולמה בהר הזיתים בירושלים ליד מצבתו של השוטר יעקב קימלדורף, יליד בוריסלב, ששירת במשטרת המנדט הבריטי ומת בעת מילוי תפקידו בשנת 1927. המצבה נבנתה על ידי 'ועדת ציון' ונחנכה ביולי 1944.