יום שישי, 23 באוקטובר 2020

'ערירי חי – ערירי מת': על דוד בַּדֶר ומפעל ההנצחה 'ציוּן'

מצבה על קברו של ברוך מנקר בבית הקברות במחניים (כל הצילומים הם של אודי יושע)

מאת מוקי צור
דוד בדר (1950-1875)

דוד בַּדֶר היה טיפוס מיוחד במינו, אפילו בין חבריו חלוצי העלייה השנייה שרובם היו טיפוסים מיוחדים. אין זה מקרה שהיום שמו כמעט ואינו מוכר אלא רק למעטים. הוא באמת היה אדם צנוע, אף שבמקרה שלו  לא הייתה לו סיבה להיות כזה. 

דוד תדהר הקדיש לו ערך נרחב בכרך הראשון של
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (1947, עמ' 200-199). תולדותיו נרשמו גם בפתח ספרו ציונים עלי דרך, שכינס רשימות ונאומים שלו, שנערכו על 
ידי המשורר אברהם ברוידס ופורסמו לאחר מותו (דפוס הפועל הצעיר, תשי"ב). אף על פי כן, בשלושת הכרכים של ספר העלייה השניה (יד יצחק בן צבי, תשנ"ח) – שמו כלל לא נזכר.

שנים רבות אני עוקב אחרי בדר ומפעלותיו, ובתוך
כך פרסם לאחרונה פרופסור מעוז עזריהו מחקר מעמיק ומצוין עליו בספרו מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), אוניברסיטת חיפה, 2018, עמ' 64-24 (סרוק כאן). למדתי הרבה ממחקרו של עזריהו וכאן אנסה להעמיד את סיפורו של בדר מנקודת מבט נוספת.

בדר נולד בעיירה סאווראן שבפודוליה ועלה לארץ בשנת 1906, בהיותו בן 31 (גיל מבוגר יחסית לאותו דור של עולים). מיד החל לעבוד כפועל חקלאי בראשון לציון ובנס ציונה, ולימים קבע את מקומו בפתח תקווה (רחוב בעיר זו קרוי על שמו).

בדר היה יכול ללכת לפי תומו לעבודת יומו במושבה פתח תקווה, עם תרמילו ומעדרו, לפגוש בדרכו מובטל רעב ומיואש, וללא היסוס להפקיד בידיו את המעדר, את התרמיל ואת העבודה. מימיו הראשונים בארץ דאג לא רק לעצמו אלא גם לסידור העבודה של חבריו הפועלים. 

הוא היה חבר ב'קבוצת אחווה' בפתח תקווה, קבוצה שיתופית קבלנית של פועלים חקלאים, שהוקמה בארה"ב בשנת 1912 בהשראת רעיונותיו של נחמן סירקין. צאצאיה של קבוצה זו מצויים עד היום בקיבוצים גבעת השלושה-עינת ויגור. קבוצת אחווה' הפתח-תקוואית הייתה קואופרטיב שהתפרק על מנת שיוכל לכלול בתוכו את כלל פועלי המושבה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבטלה, הרעב ורדיפות השלטון שכנעו את חברי הקבוצה לפתוח את שורותיה כדי לקיים את מצוות הערבוּת ההדדית של פועלים דווקא בשעות חירום. אחד המצטרפים החדשים לקבוצה, שהגיע אליה ביום פרוץ המלחמה, היה אברהם הרצפלד. הרצפלד, העסקן חסר המנוח שעלה ארצה בקיץ 1914, עמד בראש הערבות ההדדית של פועלי פתח תקווה, כאשר שלושה מחבריה הואשמו בריגול, הוגלו לדמשק ומתו שם. על שמם נקרא הקיבוץ גבעת השלושה.

חברי קבוצת 'אחווה', שנות העשרים (בידספיריט)

למרות גילו המבוגר היה בדר מראשוני המתנדבים לגדוד העברי, וכשהשתחרר מהצבא שב ארצה והמשיך בפעילות ציבורית ענפה למען הפועלים. אך למן שנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התמסר בדר להקמת מפעל מיוחד במינו ושמו: ציוּן.

וכך תמצת דוד תדהר את פועלו של בדר (עוד בחייו) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו
פעילותו העיקרית מאז תמוז ת"ש היא בועדת 'ציון', שמטרתה להקים מצבות על קברי נעדרים חללי השמירה וההגנה, העבודה ותלאות בנין הארץ, שאין להם מודע וגואל והצלת זכרם מאבדן בשכחה, וכן לחקור ולמצוא את מקום קבורתם של נעדרים שנשכחו ולהקים עליהם מצבות, לבל יכרת שמם מישראל. פעולת הוועדה, שבעצם עוסק בה דוד בדר לבדו, החלה בי"ז תמוז ת"ש בהקמת המצבה על קברו העזוב והנשכח של החולם-הלוחם מיכאל הלפרין במחניים, ובמשך 5 שנים הקימה למעלה מ-200 מצבות לנעדרים בערים ובכפרים, בעזרת התרומות שהיא מקבלת לצורך זה ממוסדות שונים.
מאחורי פעילותו זו הסתתרה דילמה של סדרי עדיפויות בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: את מי צריך ציבור הפועלים היהודי להנציח, ומי הם גיבוריו? 

בדר סבר כי אין צורך לדאוג למצבותיהם של גיבורים השועטים על סוסיהם אלי קרב וניצחון. לדעתו, הגיבורים האמיתיים הם דווקא אלה שאיש לא שמע את שמעם, אלה שסיפורם נשכח ונעלם. תנועת הפועלים, שהוא היה בין מייסדי ארכיונה, היא גם תנועתם של הפועלים האלמונים שנשכחו בשולי הדרך. מה הביא אותו לעיסוק נמרץ כזה בהיותו כבר בן 65? ייתכן שמחלה שחלה בה לא אפשרה לו להמשיך בעיסוקיו הקודמים ועל כן ביקש לו אתגר המתאים לאופיו. הוא עצמו ניסח זאת כך במכתב שהפנה אל 'החברים הפעילים בתוך העם והישוב, [אליהו] דובקין, [אליעזר] קפלן, משה [שרתוק] ודוד [הכהן?] ועוד' (26 בפברואר 1941):
איני יודע אם מחמת הזקנה, או משום שמפעמת בי נשמת עסקן, שתדלן וסופר, אמנם במידה לא שלמה, הריני עוסק לפעמים בזה ובזה, ובעיקר בהושטת עזרה לחלכאים ונדכאים ובשאר מיני 'שגעונות' ... ועתה אני עומד בפרשת מצבות.
בין כך ובין כך, פנייתו להנצחת החיילים האלמונים של תנועת העבודה אינה מקרית. קברי חיילים אלמונים מוכרים לנו מארצות רבות. כך למשל, בקבר החייל האלמוני בפריז הונצחה לא רק העמדה העקרונית שיש לזכור את חסרי השם שנפלו בקרב, אלא שהכרחי גם לראותם כ'בשר התותחים' שבזכותו הושג הניצחון הצבאי, ועל כן מעל קבר זה מתנוסס שער הניצחון הנודע. 

קבר החייל האלמוני מתחת לשער הניצחון בפריז (ויקיפדיה)

בארץ ישראל, השרויה בפחד שמא תגיע מלחמת העולם גם לגבולותיה, אין שער ניצחון. בשעת משבר זו לא הקימה תנועת העבודה מחנה מעצר שאלפי אסיריו הפוליטיים נאלצו לבנות אתר זיכרון בדוגמת 'עמק הנופלים' של ספרד הפשיסטית. גם לא הוקמה אנדרטת ענק כמו זו שתוכננה ללנין ליד בית המפלגה במוסקווה (יחד עם מאות דירות מגורים לפעילי המפלגה הקומוניסטית) ותוכננה להיות הבית הגבוה בעולם (הבנייה הופסקה לאחר הפלישה הגרמנית). בארץ ישראל זה נעשה בדרך שונה וצנועה.

ב-1940, במלאת שלושים שנה להקמתה של דגניה, 'אֵם הקבוצות', הונח סלע זיכרון בחצר אום ג'וני, המקום שבו הוקם הצריף המפורסם. בנאומים שליוו את הצבת הגלעד נאמר כי אם האויב יכבוש  את הארץ ודגניה תיהרס, אבן הזיכרון הזו שתישאר תאותת לבני הדורות הבאים שפה היה פעם סיפור. דווקא בתקופה משברית זו החלו מפעלי זיכרון ושימור שונים. כזה היה למשל ספר העליה השניה, שבעריכתו החל ברל כצנלסון (לאחר מותו השלימו ברכה חבס ואליעזר שוחט את המלאכה, והספר נדפס בהוצאת עם עובד בשנת תש"ז). לקראת הכנת הספר התבקשו ותיקי אותה עלייה לספר את סיפורי עלייתם. ממש באותן שנים נולדו גם הוצאות הספרים של הקיבוץ הארצי (ספרית פועלים), של הקיבוץ המאוחד (הקיבוץ המאוחד) ושל ההסתדרות (עם עובד). 

מפעלו של בדר השתלב בכל אלה. הוא היה חלק מרשת תרבותית ענפה שביקשה להזכיר כי דווקא בשעת חירום יש לאגור אנרגיה רוחנית שתסייע לעמוד במבחן ההישרדות שעומד לפתח היישוב בארץ. בדר האמין שדווקא בתקופת חרדה זו, יש לדאוג לא רק למפעל הציוני הפיזי, שעשוי חלילה ליפול בידי אויב אכזר, אלא גם לתיעודו ולזיכרונו. הוא גרס שחשוב להזכיר גם את שמותיהם של אנשי השוליים, אלה שנשמטו מן ההיסטוריה הכתובה ולא זכו לתהילה. יש לחפש את האלמונים ולהקים על קברם מצבה מכבדת ומכובדת שתישא את שמם.

תוכנו של תיק עב כרס וגדוש במסמכים, שאיתרתי עם שותפי אודי יושע ב'ארכיון העבודה', מוכיח כי בדר הצליח לשכנע רבים, שהגיעה השעה לחשוף את הזיכרונות על האנשים שנשכחו, שהם, ככלות הכל, חלק מן המרקם האנושי שעליו נבנה המפעל החלוצי של בניין הארץ. בדר נתפש לרעיון לאחר שחברו צבי קְרוֹל פרסם בשנת 1939, יחד עם צדוק ליינמן, את ספר בית הקברות הישן בתל אביב (תל אביב, דפוס ספר, ת"ש), שבו נרשמו כל המצבות שבבית קברות זה, המכונה היום 'בית הקברות טרומפלדור' (על שם הרחוב בו מצויים שעריו).

(בידספיריט)

 בדר שם לב, שמתוך יותר מ-3,000 הקברים שנכרו בבית הקברות הישן מצויים לפחות שמונים קברי אלמונים. לא די בכך שהם היו אלמונים ושמם לא נודע, אלא מחוקקי האבן בחרו להוסיף על המצבה את העובדה הטרגית שאנשים אלו גם מתו ערירים. על מצבות רבות נחקקה המילה 'גלמוד'.

'פה נטמן גלמוד', בית הקברות הישן בתל אביב (צילום: דוד אסף)

אחת ה'גלמודות' הייתה רחל יצקר, אחותה של רבקה, רעייתו של הסופר צבי ש"ץ, שנרצח יחד עם חיים יוסף ברנר ב-2 במאי 1921, בבית אביהן יהודה יצקר. בגלויה האחרונה ששלחה לבני משפחתה מתל אביב הרעבה ביקשה רחל : 'שלחו לי תפוח'... היא מתה ב-28 באוקטובר 1918, בהיותה בת 19. מצבתה חודשה על ידי בני משפחתה ולא נודע עוד כי הייתה פעם אחת הגלמודות...


עניין זה
הכביד על מצפונו של בדר והוא החליט לעשות מעשה: לגלות את הסיפורים שמאחורי האלמונים והגלמודים ולהקים מצבות על קבריהם. לא רק ב'טרומפלדור'; ברבים מבתי הקברות בארץ לא הקימו מצבות באותה עת, וכך למשל יותר מחמישים קברים בבית הקברות של קבוצת כנרת היו ללא מצבות.

בי' באב תש"א (3 באוגוסט 1941) נערך בבית הקברות 'טרומפלדור' טקס גילוי של מצבות חדשות לפועלים ערירים ונשכחים. ליד המצבות החדשות סיפר בדר על השפעת ספר בית הקברות הישן בתל אביב על כינון המפעל, ועל עשר המצבות הראשונות שהקימו חברי הוועדה:

דבר, 6 באוגוסט 1941

בדר פרסם מודעות בעיתונים כדי לעודד אנשים שעוד זוכרים את האלמונים למסור לו פרטים עליהם. הוא החל במסע לגיוס תרומות וניהל משא ומתן עם מחצבות ועם חברות להקמת מצבות כדי שיירתמו גם כן למיזם ההתנדבותי. הנה דוגמה לקול קורא כזה שנשא את הכותרת 'מי יודע ומי זוכר?':

דבר, 14 באוקטובר 1941

הוא אכן קיבל תשובות רבות והנה דוגמה למכתב ששלח ל'ועדת ציוּן' זאב אוסוביצקי מרעננה (27 בינואר 1942):
אני יכול לתת קצת ביאורים על החבר נחום גרודק ... אני הייתי יחד אתו ב'חבורת השומרון' בחדרה בשנת 1926 ובחדרה בכלל עד 1928, מפני שאחר כך הוא הצטרף לקיבוץ המאוחד. וחוץ זה הוא כמעט בן עירי, ואם יש צורך אז אני מכיר הרבה חברים מעירי  ביאליסטוק שהיו יחד במפלגת 'התאחדות' ... נחום גרודק שוה שיעמידו ציון על קברו, מפני שהיה חבר טוב לבב ופועל ישר, ורק מפני שאז סבל קצת מחוסר הזנה טובה וטיפול מתאים חושב אני שמחלת הטיפוס הפילה אותו. 
וא' פטרפי כתב לוועדה (1 בפברואר 1942)
הנני להודיע לכם שבצלאל גרינפלד ז"ל היה ידוע לאשתי. המנוח ילד לבית מסורתי מקלויזנבורג היה ציוני נלהב ועלה ארצה בערך בשנת 1924. עבד במקומות שונים כפועל. חלה בשחפת ומת בשנת 1927.
תיק 'ועדת ציוּן' מלא וגדוש בשאלונים, מודעות ותשובות הכתובות בכתבי יד שונים ומשונים, כולל התכתבויות עם עושי מצבות, ובמיוחד בקשות ממוסדות שונים שיתרמו כסף. בין השאר מצאתי שם שרטוט של קבר סטנדרטי, שעושה המצבות התבקש לבנות. שרטוט זה היה לדגם שבו השתמשו קיבוצים רבים:


נתן חופשי, איש העלייה השנייה שגר בנהלל, שלח לבדר רשימה שכתב לזכר יעקב פרלמן זמן מה לאחר מותו (רשימה זו פורסמה מאוחר יותר בספר העליה השניה, תש"ז, עמ' 710):
לפני שבועות אחדים מת ממחלת קיבה קשה החבר הפועל יעקב פרלמן. הוא היה בן משפחה עשירה ואדוקה בוורשה ועלה לארצנו כאחד חלוצי רעיון העבודה והלאומיות. עבד בתור פועל חקלאי במושבות שונות בגליל ובשומרון ובקבוצה הראשונה של גן שמואל. המנוח היה צעיר חזק ובריא בגופו ותמים בנשמתו. מותו המעציב הוא סמל חיי העזובה והדחקות הנוראה של הפועל העברי בארץ ישראל. בעבדו בזמן האחרון ביבנאל, כשתקפתו מחלתו הקשה ומצב בריאותו הורע מיום ליום  היה המנוח עובד בכל זאת בשארית כוחותיו. עזרה מדיצינית הגונה כמובן לא הייתה לו כמו שאיננה ליתר פועלי הגליל. ואם נוסף לזה היה נתון בכל התנאים הקשים שבהם נמצאו פועלי יבנאל בשנה זו  תנאי העבודה הקשים, המאכלים של זמן המשבר והרעב הנוכחי, שסיכנו ביחוד את חייו של המנוח, חוסר חלב וחוסר כל חדר לדירה  אז לפנינו תמונה מעציבה מאד. וכגמר לחיים הקשים האלה היה מותו של יעקב פרלמן, מוות מעציב, מדכא וממית את נפש הנשארים בחיים.  
כשקשתה עליו מחלתו, נסע לזכרון יעקב לשאול בד"ר [הלל] יפה, וזה מיהר לשלחו ליפו במצאו את מחלתו למסוכנה. כעבור הדיליז'נס שבו נסע על יד הפרדס בהירה [פרדס בחריה, שהיה הפרדס הגדול ביותר בשרון] ירד פרלמן לשתות מים. והדיליז'נס עזבהו שם לבדו ונסע הלאה ליפו. עוברי דרך מצאוהו אחר כך מוטל שם בבחריה גוסס גסיסה קשה ואיומה. הביאוהו לפתח תקוה ואחרי גסיסה ארוכה וממושכת מת שם נעזב, נידח, בין זרים. יעקב  פרלמן העלוב והאומלל! כבן עשרים שנה היה במותו ... 
אינני זוכר משום מה לא שלחתיה [את הרשימה הזו] לפרסום בדפוס כאשר חשבתי. לא  רשום אצלי באיזו שנה קרה הדבר, אך זכורני כי עבדתי אז בכנרת, וזה היה כנראה בשנת 1915.
בתגובה שלח לו בדר את המכתב הזה (7 בנובמבר 1941) ובו סיפר על גלגולי יזמתו, ו'איככה באתי לכך?' (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):


שלושה חודשים אחרי כן, ב-3 בפברואר 1942, 27 שנים לאחר מותו של פרלמן, נערך טקס לגילוי המצבה על קברו בבית העלמין בפתח תקווה (הנקרא היום 'סגולה'):

דבר, 2 בפברואר 1942
על מצבתו נכתב:

יעקב ב"ר נתן נטע פרלמאן
ממייסדי חלוצי ציון
בן שמונה עשרה בא לארצנו
ויהי במחנה בוניה
לעבדה ולשמרה באהבה ואמונה
ונשא סבל וחולי
נולד בתרנ"ג בורשה 
נמצא בדרך על הגשר ליד פתח תקוה
והובא לקבורה ביום כ"ט תשרי תרע"ו
                                     ועדת ציון

המפעל כולו היה טבוע בחותמו האישי של דוד בדר, שהודות למעמדו כסמל לבני דור העלייה השנייה זכה לאמונם של רבים. אך המפעל היה גם פרי של אמונת רבים.

העובדה שבדר עסק בכך בגיבוי מועצת הפועלים של תל אביב מעידה על הפן הציבורי של המפעל. בדר ייצג סוג מסוים של מנהיגות שצמחה מקרקע חברתית שחיפשה את האנושי, ועל כך אפשר ללמוד מבחירת המשימה הראשונה של 'ועדת ציוּן': הקמת מצבה על קברו של מיכאל הלפרין (1919-1860) בבית הקברות במחניים.

(אוסף שבדרון, הספריה הלאומית)

הלפרין לא היה אלמוני כלל וכלל, אלא גיבור ידוע שנתלש מקרקע גבורתו. כשמת, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, אפשר כבר היה לכנותו 'איש תנועה ללא תנועה'. אחרי ששימש כשומר בגימנסיה הרצליה בתל אביב גלה לגליל בשל המלחמה. למרות שנתלש ונחלש, לא ויתר על חלומותיו. בדר הקים לו מצבה כדי להצביע על העיקרון: הלפרין היה ידוען לא-ידוע. אלמוני מפורסם...

על מצבתו נכתב:
יחיאל מיכל הלפרין
אחד מחולמי ולוחמי הגדולים
מת יא כסלו תר"פ

מעניין שעל המצבה המרשימה שלו לא נחקק השם 'ועדת ציון'.

מצבת מיכאל הלפרין בבית הקברות במחניים

יחד עם מצבתו של הלפרין הקימה ועדת ציוּן בבית הקברות במחניים מצבה גם על קברו של יהודה הרועה (פרידלנדר), איש 'השומר', שנפל בח' בתמוז תר"ף ביסוד המעלה והוא בן 22. לימים הועבר קברו לחלקת השומר בקיבוץ כפר גלעדי (על הנסיונות שכשלו להעביר גם את קברו של הלפרין לכפר גלעדי, ראו לאחרונה עופר בהרל, מיכאל הלפרין: פנטזיה, רומנטיקה זיכרון, אוניברסיטת חיפה, 2019).


מצבה מעניינת נוספת שקשורה ב'ועדת ציוּן' הוקמה על קברה של פייגה גורדון (לבית טרטקוב), אשתו של אהרן דוד גורדון (שגם הייתה בת-דודו). 

כשאיבד א"ד גורדון את עבודתו, עוד בהיותו בכפר בפודוליה הוא חכך בדעתו אם לא מוטב יהיה, לו ולבני ביתו, לנסוע לארצות הברית. הוא ידע כי בכך הוא מוותר על היקר לו מכל  חלום העלייה ארצה. פייגה, שידעה את מאוויו הפנימיים, היא שדחפה אותו לעלות. 

חמש שנים הסתובב גורדון בארץ לבדו, עד שרכש צריף בעין גנים והעלה את בתו יעל ואת אשתו (את בנו לא הצליח לשכנע). פייגה, שעלתה חמש שנים אחרי עליית בן-זוגה, לא נקלטה כראוי ולא הצליחה להתחבר לסביבה החדשה. ברל כצנלסון, שהגיע גם הוא סמוך לעלייתה, כתב עליה ש'מסמרים בלבה'. היא חלתה ומתה. הבת יעל לא הקימה משפחה. היא נדדה עם אביה ובלעדיו והצטרפה ל'מסדר' החלוצות-הנזירות – סיפור חייה הוא אחת הפרשות העצובות של דורה.

בין כך ובין כך, כשהחל בדר במפעלו פנתה אליו יעל גורדון בבקשה להקים מצבה על קבר אמהּ בבית הקברות הישן של תל אביב. היא אף הצליחה לגייס לשם כך כסף מקבוצת דגניה א', שאליה הצטרפה לאחר מות אביה. 

יעל סיפרה לדוד בדר כי מאז שאמה נפטרה היא לא עלתה לקברה. א"ד גורדון עצמו ביקש ממנה להקים מצבה לרעייתו, אך היא לא ידעה היכן נמצא הקבר ולא הצליחה לגייס כוחות נפש למלא את רצון אביה. 'כל השנים מצפוני מציק לי', כתבה, 'אך כלום לא עשיתי עד כה'. בקשתה של יעל גורדון העמיקה את זכותה למצבה, לא כבת של מי שנודע בציבור אלא כבת למי ש'זכתה' בגלמודיות משלה.

כשהגיע מועד חנוכת המצבה פנתה יעל גורדון לבדר וביקשה ממנו שלא יזמין לטקס אירגונים כמו 'גורדוניה', שכן אמהּ 'לא הייתה אדם ששייך לתנועה. רגש עמוק ואינטימי אומר לי כי חלילה לי לעשות פומבי מיוחד לגילוי המצבה'.

המצבה הוצבה, וכך דיווח עיתון דבר (6 בדצמבר 1942) על טקס הגילוי:

יעל גורדון (1958-1880)

דבר, 6 בדצמבר 1942
מצבת פייגל גורדון בבית הקברות הישן בתל אביב

על מצבתה נכתב:
פייגל בת יחיאל מיכל
אשת א.ד. גורדון
לבית טרטקוב
נפ'[טרה] ט' חשון תר"ע 
                  ועדת ציון

לימים מפעל הזיכרון הפך מסועף יותר וטיפל גם בקברי קרוביהם של חיילים עבריים שהיו בחזית או כאלה שהתקשו לממן הקמת מצבות. בדר התעקש ללכת בעקבות האלמונים ולא לבחור רק בחשובים ובידועים. הוא התפלמס על כך עם חברו יצחק בן צבי, שביקש להתמקד בקברי גיבורים שיכולים להעניק השראה לבני היישוב. בדר לא הסכים. בעיניו, כאמור, דווקא החיפוש אחרי האלמונים הוא שעושה את מפעל המצבות לאנדרטה חינוכית אמיתית. 

'ועדת ציוּן' הצליחה בשנות פעילותה להקים מצבות למאות אנשים. קיומה נמשך עד מותו של דוד בדר, אך כיוון שלא היו לו יורשים נסתם הגולל – אם אפשר להשתמש בביטוי זה – גם על פעילותה של הוועדה. המצבות שהקים בדר נותרו עמנו. הן נשכחות וכמעט לא ידועות, אך מי שיעקוב אחרי סיפור הקמתן יבין כי גם סיפורם של האלמונים צריך ללוות כל עם בבניין ארצו ועתידו.

לסיום, הנה עוד כמה דוגמאות של מצבות הפזורות ברחבי הארץ שאותן הקימה הוועדה. כל הצילומים הם של אודי יושע (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

1. בית הקברות במושבה בית גן (ליד יבנאל)



מצבה משותפת לשני אלמונים ערירים. השם 'ועדת ציוּן' נחקק בצד ימין למעלה. 

פ"נ                                                  פ"נ
שמואל בן צדוק                                  חיים בן משה
חמיילנצקי                                         פרידמן
יליד אופוצנו                                      יליד סלונים
ערירי חי – ערירי מת                          נהרג ברצונו להציל את חברו
נפטר י"א תשרי תרפ"ח                      כ"ג כסלו תרפ"ח
                                   תנצבה

2. בית הקברות במחניים


משה צרניאצקי
"ועדת ציון"


לאה שטנובסקי
(גולדשטיין)
נפ'[טרה] י"ד חשון תרפ"ג
                   ועדת ציון

3. בית הקברות הישן בתל אביב


פ"נ
דבורה (דַשָה) יפה
בת אברהם מהרקוב 
חניכת השו"הצ ס.ס.ס.ר.
עלתה ארצה תרפ"ז
נפ'[טרה] י"ט כסלו תרפ"ט
בגיל כ"א לחייה
ת.נ.צ.ב.ה.
                          ציון


מרדכי  רינג
נהרג בתאונה י"ט סיון
תרפ"ג
                      "ועדת ציון"


יחיאל הנדלר
מעיר קיפֶן
נפ'[טר] ה' אייר תרפ"ג
בגיל כ"ג
                         ועדת "ציון"


פ"נ
משה בן שלמה
חבר
מקוברין
נפ'[טר] כ"א תשרי תרפ"ט
                             ציון


משה גיבסמן
[מ]רוזינ[וי]
[???]ב "כבוש"
נפ'[טר] י"ד תשרי תרפ"ד אך [כ"א] בגילו
                                              "ציון"

בעלי התוספות

רקפת סלע העבירה לי את תמונתו של דוד בדר (משמאל), שאותה מצאה בתיק דוד כנעני (סבא שלה) שבארכיון קיבוץ אילת השחר. התמונה צולמה בהר הזיתים בירושלים ליד מצבתו של השוטר יעקב קימלדורף, יליד בוריסלב, ששירת במשטרת המנדט הבריטי ומת בעת מילוי תפקידו בשנת 1927. המצבה נבנתה על ידי 'ועדת ציון' ונחנכה ביולי 1944.



33 תגובות:

  1. מכמיר לב. המחיר ששילמו רבים ליצירת הנס כאן בארץ, כואב במיוחד לנוכח ההרס הכללי והשיטתי של כל הערכים והמוסדות במדינה שפעם הייתה כאן.

    השבמחק
    תשובות
    1. אלון, אתה מתכוון לישראל? כי גם אני חי בישראל, ואני לא רואה הרס, לא כללי ובוודאי לא שיטתי. אני רואה ארץ מופלאה ומשגשגת, שמתמודדת מדי פעם עם משברים, אבל תמיד יוצאת מחוזקת. אין לי ספק שאותן אבני יסוד ששילמו בחייהם ליצירת הנס, כפי שכתבת, אפילו לא יכולו לחלום עד כמה הנס הזה יהיה פעם גדול.

      מחק
    2. נו טוף...
      אכן, היכולת להתכחש למציאות היא נכס אדיר ומנגנון הגנה אנושי יעיל.
      ועל אשליות כגון דא כבר אמר קהלת: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".

      מחק
    3. בתמורה ל"רעה חולה" שמצאת בדבריי, אני מאחל לך בריאות טובה ואנונימית. שבת שלום

      מחק
    4. הסרטן הסודני בידינו24 באוקטובר 2020 בשעה 0:24

      יש מוסדות שראוי שיפורקו כמו קקל למשל.
      בין השורות נראה אבל שיש ביניכם הסכמה על כך שאנחנו בסוג של משבר בכל זאת

      מחק
    5. הרס "כללי"? "שיטתי", "כל הערכים"?, "כל המוסדות"?, מדינה "שפעם היתה"?, נו באמת...

      מחק
    6. "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי, סוטה, כב, ע"ב). או שאתה, אייל דוידסון, תמים מאין כמוך ואזי - טול קורה מבין עיניך - או שבך הכתוב מדבר. משתצא השבת כדאי שתקרא בעיון ויתכן שאם אופצית הצביעות היא הנכונה - לא מן הנמנע שאתה קורא אפילו עכשיו.
      "ארץ מופלאה ומשגשגת, שמתמודדת מדי פעם עם משברים, אבל תמיד יוצאת מחוזקת". האמנם? כל השומע יצחק ואם אינו מסתפק בעדות שמיעה ועינים לו בראשו- לבטח יבכה ולא יצחק. ישראל היא מדינה שהתדרדרה לשחיתות שעולה בה על גדותיה. באיזו מדינה מתוקנת ראש ממשלה שנאשם בפלילים ממשיך לאחוז בקרנות המזבח? השחיתות לא נעצרת על מפתן בתיו בירושלים, קיסריה ופורטוגל אלא גולשת גם אל מפלגתו ואל מלחכי פינכתו ועושי דברו. בנוסף, השגשוג והעושר הם מנת חלקם של מתי מעט בעשירון העליון ואילו המעמד הבינוני - ואין צריך לומר - המעמד הנמוך נמצאים זה מכבר בנפילה חפשית מבחינה כלכלית. עסקים נסגרים ועובדים מפוטרים. המדינה מספקת רווחה אניתית אך ורק למתנחבלים ולחרדים. אם אתה קורא למלחמות ולפעולות האיבה שנמשכות מיום שקמה מדינת ישראל במילה הסתמית "משברים" - הרי שיש לחוש לבעיות קוגניטיביות קשות ביותר שבהן אתה ככל הנראה סובל ר"ל. אתפלל לרפואתך השלמה ולרפואתם של שותפיך לגורל, הוזי ההזיות שמרחפים להם, נעבעך, בגן עדן של שוטים ודבר הנלמד מענינו הוא שגם הצבועים זקוקים לרחמי שמים.

      מחק
    7. אני מודה לך על איחולי ההחלמה, ולא פחות מכך על האבחון הפסיכולוגי החד שהצלחת לעשות לאדם שאינך מכיר כלל. אני מבין שקשה לך עם המצב הפוליטי בארץ. גם לי. הייתי שמח לנהל דיאלוג, אבל השיח שלך מסית, אלים ורווי שנאה וארס. בדיוק בצומת הזה נפרדות דרכנו. הייה ברכה.

      מחק
    8. אייל ידידי, אם אמירת דברים כהווייתם היא לדידך 'שיח אלים מסית ומלא ארס' כביכול - שלא לדבר על שימוש במיטאפורות באופן היפותיטי כדי להראות כיצד דבריך שלך מתפרשים ולא לשם ad hominem (בעוד אתה מתרגם פסוק כצורתו) - הרי שאני נאלץ להסיק בצער שמאין בפיך כל מענה עניני שיפריך את טיעוני, אתה מעדיף לברוח מדיון רציני בתירוצי סרק.
      מנוסה נעימה ושבוע טוב.

      מחק
  2. תשומת לב מרתקת ומכובדת הענקת לגואלי הגלמודים בבתי העלמין, ולמעוניינים, אמליץ לבקר ‏בבית הקברות הישן ברחוב הראשי של כפר סבא. שם קבורים עשרות מהגולים שגורשו מתל ‏אביב ע"י המושל הטורקי האכזר, והתמקמו בעוני ובחוסר משווע ברפתות בכפר סבא. המצבת ‏הן אחידות, ועל כל אחת מהן חקוק שם בונה המצבות – ירושלים סגל, תל ‏אביב. מכל מקום, כמה מהנפטרים היו ערירים, ונקברו ללא שם, כולל צעירה גלמודה, חלקם ‏נהרגו, כתוב, מפגיעת פגז, וראוי לצלם ולפרסם את מצבות מנוחתם האחרונה.‏

    השבמחק
    תשובות
    1. כזכור - בל תושבי יפו, כולל השכונה הקטנה תל אביב, פונו מהעיר בשל חשש של השלטונות העותמאניים מנחיתה בריטית בחוף יפו ואולי מסיוע של התושבים לכוחות הפלישה. הפינוי היה מסודר ולא גירוש אכזרי ולא "המושל הטורקי האכזר" שאף סיפק מזון למפונים. פונתה יפו ולא רק תל אביב. בין ההרוגים מפגז גם סבתי, שהגיעה מירושלים לכפר סבא ושם נהרגה וגם שלושה מילדיה מתו שם ורק סבי ואבי נשארו בחיים. סבי, משה ביגר, הקים שנים לאחר מות אשתו מצבה לזכרה וכן דאג למצבות של אחרים והם מצויים בבית הקברות הישן יותר !! הכמעט נשכך, הנמצא מזרחית לבית הקברות הישן, לא על הרחוב הראשי כי אם ברחוב צדדי.

      מחק
  3. מאמר מרתק וגם מעציב. תודה על הבאת הדברים לידיעת הקוראים.

    השבמחק
  4. בבית הקברות של המושבה בית גן (שם קבורים הורי ז"ל), ניתן למצוא קברות רבים של אלמונים, שאבי, יליד בית גן 1914 סיפר שהם קברים של תושבי תל אביב שהוגלו לגליל במלחמת העולם הראשונה ונפטרו בבית גן. נקברו ללא שם וציון כי איש לא ידע את שמם.

    השבמחק
  5. מה ענין "ארגון אחווה" ל"מכללת אחווה" (כפי שמוזכר במאמר)?

    השבמחק
  6. תודה מוקי. מעניין צאוד

    השבמחק
  7. קראתי בעניין גדול את הרשימה המפורטת והכוללת גם יחד שלך, מוקי צור. אתה מספר אמיתי של סיפורים אמיתיים. הרשימה שלך היא סיפור על מצבה על קבר - שהיא אבן ציון למי שאיננו, כדי שייוותר חותם גשמי ממנו על פני האדמה, ומה גשמי יותר מאבן? מצבות מספרות סיפורים גדולים, גם סיפורים פשוטים, משפחתיים, אנושיים. יש המפארות את משפחת הנפטר, ויש המפוארות במיוחד למראה. יש עֵדות בעולם היהודי הנוהגות להותיר תמונה, תצלום של הנפטר על המצבה.
    הנה כתובת הבלוג של עודד ישראלי, זה שמו של האיש החוקר מצבות של יהודים בארץ שנפטרו שלא מסיבות טבעיות בין השנים 1850 ל 1950. http://israelitombstones.blogspot.com/ עודד ישראלי מתרכז בסיפרי חייהם ומותם של האנשים האלה.
    מפעל חייו של דוד בדר מתרכז בסיפוריהם של הפועלים. נראה לי שיש סיפורי חיים של מי שלא היו פועלים בעלייה השנייה, ויש להם חלק צנוע בתולדות התיישבות בארץ, אלא שהם וסיפוריהם נשכחו גם משום שהמצבות על קבריהם לא נותרו, או שלא הוקמו. מהם שהיו גלמודים, או עריריים, או מוכי גורל. בהם גם נשים שמתו כיולדות שלא זכו לראות את תינוקותיהן, ולבני משפחותיהן לא היו אמצעים להקים מצבה בת קיימא על קבריהן. צצה ועולה המחשבה שבתי הקברות מלאים סיפורים של אנשים המעניינים את האנשים החיים זמן רב לאחר מותם של אותם מתים, וזאת מפני שיש חוט או חוטים המקשרים בין המתים אז לחיים היום, והם לאו דווקא חוטים של קשרי משפחה.

    השבמחק
  8. מוקי צור חזק ואמץ. עבודה ראויה להערכה אחרי שבוע שעבר. לאלון הצעה, הירגע. קמו כאן דברים אדירים במדינה. כפי שאמר שלמה המלך "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". וד"ל

    השבמחק
  9. ממליץ על ביקור בבית העלמין הישן בכפר סבא, אולי אף שווה התייחסות בבלוג מיוחד. ישנם 2 בתי קברות בהם מצאו מנוחת כבוד, חלק ממגורשי ת"א, אנשים ידועים בציבור של אז ואף היום.

    השבמחק
  10. מאמר מרתק.
    מצבתו של בדר ,כמדומני,אינה מופיעה..

    השבמחק
    תשובות
    1. דוד בדר נקבר בגבעת השלושה,במקומה הזמני. אחרי הפילוג בקיבוץ המאוחד חולק בית הקברות בין עינת לגבעת השלושה. חיפוש בביליון גרייבס לא הועיל לענות על השאלה היכן קבור דוד בדר כיום. (הוא איננו בעינת ואיננו בגבעת השלושה).

      מחק
    2. וואו מעניין מאוד,תודה

      מחק
    3. לאחר חיפוש בעיתונות היהודית ההיסטורית הבנתי שבדר נקבר בבית הקברות של גבעת השלושה במקומה הזמני, ליד רבקה אישתו השנייה (ולא אם בנו יצחק), ‏שנפטרה ב1947. לאן הועבר קברו של בדר לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד? ‎החיפוש באתר 'ביליון ‏גרייבס' לא הניב תשובה, אבל חיפוש אחר רבקה אשתו הוביל לבית הקברות בנס ציונה (יצחק בנו ‏היה חבר בבית עובד, שקובר בנס ציונה). המצבה בלתי קריאה לחלוטין, נשכחת כמו בעליה (את קברה של ‏רבקה לא מצאו ולכן על קברו של דוד בדר מונחת אבן לזיכרה)‏‎.‎ הצילום נמצא כאן:
      https://he.billiongraves.international/grave/%D7%A8%D7%91%D7%A7%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%9C-%D7%91%D7%93%D7%A8/21545268

      מחק
  11. צפורה דגן (ציפי/ציפקה)
    מאמר מרתק! אף כי עצוב וכואב הלב לקרוא, שנשכחים אנשים שהיו מחלוצי הישוב העברי בארץ-ישראל בראשית המאה שעברה. חשוב להעלותם מהשיכחה ולהנציחם למורשת הדורות הבאים, כי הם - בסבל ועבודה קשה הקריבו עצמם להחייאת והנחת היסודות להקמת המדינה לעם היהודי בארץ-ישראל. 23.10.2020

    השבמחק
  12. נמרוד חפץ, נירים23 באוקטובר 2020 בשעה 17:58

    מעבר לבלוג המעניין לאורך זמן, פרק זה על גלמודים וערירים מזכיר את פעולת "לתת פנים לנופלים" ‏שקיים היום.‏
    https://latetpanim.org.il/‎

    השבמחק
  13. שמי בלומנטל יעקב כבן של איש העליה השניה ששמו יצחק בלומנטל שעלה לארץ ב 1913 והכיר אישית את רוב האנשים
    המוזכרים בכתבה זו שהעלתה בי הרבה זיכרונות לשיחות ולסיפורי אבא מהתקופה ההיא.אותי זה ממש ריגש והרבה ולכך מגיעה
    לך הרבה תודה. דרך אגב באשר למצבות אבי שנפטר ב1973 ציווה גופתו למדע ולא נקבר קבורה רשמית

    השבמחק
  14. תודה למוקי‎!‎
    ותודה לדוד המלבה‎"‎ד‎.‎
    אכן, צביטת לב מזומנת לנוכח כל מצבת ‏‎"‎גלמוד", ‎ש'טרומפלדור' משופע בהן, ושאר בתי עלמין מהתקופה. ‏פועלו של דוד בדר טוב שהועלה על נס‎!‎
    חשוב מאד שהמאמר הזה יגיע לידי ה‎"‎צעירים", ‎כך מכונים היום הבחורות והבחורים המובילים בגופם את ‏ההפגנות הגדולות של המחאה. בימים האלה שומעים לא מעט אמירות בנוסח ‏‎"‎לא ניתן להחריב מה שבנינו ‏פה 72 שנה". ‎יש איזה מסך לבן שמסתיר את תולדות הציונות, סיפור העליות ובניין הארץ. מדברים הרבה ‏על ‏‎"‎ערכים" ‎שרוצים לשוב אליהם, על מלחמות, בתפיסה היסטורית משובשת למַעצֵבה‎.‎
    והנה רגע של כבוד ליד המצבה הראשונה שהקים בדר במחניים: youtu.be/4F0zaWn3Xjo

    השבמחק
  15. מרתק. תודה למוקי צור.
    מה פירוש 'מת ברצונו' בכיתוב על חיים בן משה בדוגמא מס. 1 של זוג האלמונים בבית גן?

    השבמחק
    תשובות
    1. 'נהרג ברצונו להציל את חברו'- מה לא ברור כאן?

      מחק
  16. תודה למוקי על מאמר מרגש בנושא מרגש.
    תודה לדוד על הבאת המאמר אלינו.
    אין לי אלא להביא כאן את שירו (הבלתי מולחן!) של איתן פרץ, על החלוץ האלמוני. איתן פרץ, ממשיכי ההתישבות בדגניה (ומי שכתב לנו את "עין גדי" ו"זאת ירושלים" ועוד ועוד) בחר להתרכז בדרכו באלה שאין להם יד ומצבה וגם לא סיפור:
    שיר לחלוץ האלמוני
    איתן פרץ

    כבר נשמעה תרועת החג
    ומריעים ההמונים.
    שירה בלב, דגלים על גג,
    וגם תמונות הראשונים.
    אבל אני רוצה לשיר
    על החלוץ האלמוני.

    על החלוץ שבא לחוף
    עיף, נפחד ושבע תלאות,
    שלא ידע לנאום, לדחוף,
    שלא טבע שום סיסמאות.
    על החלוץ איש השורה
    שלא רקד עד בוקר אור,
    שקם יום יום ויסוריו
    רוגשים כדם על היאור.
    על החלוץ שהתיאש
    שהתיפח: "אמי! אבי!"
    שדמעותיו חמות כאש
    צרבו את לב הרגבים.
    על החלוץ שלא הלך
    אל אהובה בקצה עולם,
    שעל הגורן לא מלך
    ולא זימר, ולא צולם,
    על החלוץ שלא דהר,
    שלא היכה בשודדים,
    שאיש ממנו לא נזהר,
    שלא היה לו קהל סוגדים

    על החלוץ האלמוני
    שתמונותיו אינן על קיר,
    על החלוץ האלמוני.
    שאיש אותו אינו מזכיר,
    עליו ארצה לשיר היום,
    על גבורתו האפורה,
    וגם לסלוח אם לבסוף
    כדור ברקתו ירה.
    וגם למחול לו אם מעד,
    אם לא היה בנפילים,
    לקרוא עד יזכר לעד
    גם מקומו בין הגדולים,
    עד יזכרו ההמונים,
    כי לא היינו כאן היום
    בלי החלוץ האלמוני.

    השבמחק
  17. שלמי תודה לבעל הרשימה מוקי צור ולבעל האכסניה פרופ' דוד אסף. מצטרף בכל לב לאילו ששאבו ניחומין ממעשי גמילות חסד של אמת שגמל דוד בדר ע"ה עם אילו שנשכחו מלב שעליהם שר המשורר אברהם בן יצחק סונה "אשרי הזורעים ולא יקצורו"... " אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
    הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
    וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים."
    מצבתו של משה גיבסמן איש רוז'ינוי (היא רוז'אני שבבלארוס דהיום-עיירת הולדתו של רןה"מ המנוח יצחק שמיר) מכוררת סקרנות מיוחדת. היתכן ש"כיבוש" היה שמה של אחת מ"קבוצות הכיבוש" שקמו בעזרת ההסתדרות הציונית לכיבוש הקרקע בא"י ולדחיקתם של פועלים ערבים מעבודה במושבות הויהודיות עוד לפני מלחה"ע ה-1?
    אני מציע להשלים את החלק המטושטש במצבתו של גיבסמן כך : "חבר ב"כיבוש".
    אפשר שהכוונה לקבוצת כיבוש באופן כללי ואפשר שמדובר בקבוצה ספציפית שנקראה בשם "כיבוש".
    היודע מי מן הקוראים על קבוצה מעין זו שזה היה שמה המפורש? על "קבוצות הכיבוש" ראו מאמרם המחכים של הפרופסורים דניאל דה מלאך ולב גרינברג, 'כיצד נשכחו קבוצות הכיבוש? מבט סוציולוגי על המאבק האלים על קרקע בגליל התחתון, 1908–1914, שפורסם בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית" כרך כ, חוברת 2, דצמבר 2019ת עמ' 59-87.

    השבמחק
    תשובות
    1. הרעיון של קבוצות נודדות שיתופיות העוברות ממקום למקום ועושות את הנדרש בא מאיטליה. אלו קבוצות קבלניות שאליעזר וולקני פרסם. במקור קבוצות סוציאליסטיות נודדות. המילה יבוש הגיעה אל ההתיישבות באופן מוזר. השורש רעיון כיבוש הקהילות לציונות שהוצע כסיסמא לציונות העומדת מול הרבנות האנטי ציונית. כיבוש הקהילות היה כמובן לא פוליטי כוחני אלא עמד על שכנוע. שלמה צמח הוא שתרגם את מושג כיבוש הקהילות לכיבוש האדם לעבודה. לא כיבוש הזולת אלא יכולת של רתימת הכוח לעבור לחיי עבודה. מכאן כיבוש העבודה. צמח היה כידוע אחד ה אנשים הכי בלתי כיבושיים שהיו כאן למרות שהיה איש דעתן וחכם.
      הגלגול של שימוש במילה כיבוש במובן שאנו משתמשים בו וגם דה מלאך משתמש בו בו הוא קריאה ( לגיטימית לאחור של מציאות של לאחר מאורעות 1929. בכל אופן תודה על המחמאות וגם על אותות האזהרה.
      מוקי

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.