היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל (ב)

פינת ישיבה ברחוב אברבנאל פינת אוסישקין

מאת דוד אסף
צילומים: ברוך גיאן

החלק הראשון של הרשימה, שפורסם כאן, עורר לשמחתנו תגובות רבות, אוהדות ואף מרגשות. היו שתהו מדוע לא ציינתי את הבית הזה או את הדייר ההוא, וברור שלא זו הייתה הכוונה. אין מדובר ב'קטלוג' שאמור לתת כיסוי מקיף ומלא של כל בניין ודייריו, אלא רק במתאבן, בבחינת 'טעמו וראו'. 

אני מנצל את ההזדמנות כדי להזכיר בפתח החלק השני גם את ספרו בן שלושת הכרכים של פרופסור יהושע בן-אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט: שכונות, בתים, אנשים (יד יצחק בן צבי, 2011). בעמ' 263-256 של הכרך הראשון הביא בן-אריה רשימה של (כמעט) כל הבתים ברחוב אברבנאל ופירוט מדוקדק – ככל שעלה בידו – של דייריהם בתקופת המנדט ועד הקמת המדינה.

*

באותם הימים שנתמעט שטחה של ירושלים מחמת כדורי הערביים [מאורעות 1939-1936] נתרבו מכיריו של הרבסט שהיו מזדמנים לו דרך טיוליו. ואין חידוש בדבר, שהרי עיקר טיוליו ברחביה ובסביבותיה היו, שרבים ממכיריו דרו שם, ואלו שלא דרו שם היו באים לשם אצל מכיריהם. את מי מצא שם ואת מי לא מצא שם ... לא היה יום שבא הרבסט לרחביה שלא נזדמן לו מכיר ומודע. אילו הזכרתי את כולם היה יוצא מעין לקסיקון של גדולי ירושלים וחכמיה עם תוספת אנשים הסמוכים לאנשי המדע.

(ש"י עגנון, שירה, שוקן, 1971, עמ' 535)

מפת רחביה (פנקס כתובות של תושבי רחביה, 1935)

ההצטלבות של רחוב אברבנאל עם רחוב אוסישקין היא פתח לא רק לחלק השני של הרשימה, אלא גם לחציו התחתון, המערבי, של הרחוב, ששונה מאוד מחציו העליון והאפלולי. הרחוב כאן רחב יותר ומואר יותר, ונראה שגם תנועת המכוניות בו ערה יותר (אפשר ללוות את הסיור גם באמצעות גוגל סטריט). בצומת עצמו עומדים, זה מול זה, שני בתים מרשימים – בית גויטיין ובית פומרנץ – שניהם פרי תכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן (1958-1887), שתכנן גם את בית השמשוני שעליו כתבנו בחלק הראשון.

צלעו הדרומית של בית גויטיין, שבניית קומתו הראשונה הושלמה בשנת 1931 (הקומה השנייה נוספה בשנת 1937), נמצאת באברבנאל 20 (הכניסה היא מאוסישקין 10). כשגרתי ברחוב למדתי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. הייתי בטוח אז שכאן גר פעם חוקר גניזת קהיר הדגול פרופ' שלמה דב גויטיין. אבל טעיתי. הגויטיין שגר כאן היה מישהו אחר לגמרי: דוד גויטיין (1961-1900ׂ), יליד לונדון, שעלה לארץ בשנת 1929 ולימים כיהן בבית המשפט העליון (בשנים 1961-1953), ורעייתו אורה לבית מויאל. אגב, גם גויטיין של הגניזה גר ברחוב אברבנאל, אבל לא כאן אלא במספר 3 שבו עסקנו ברשימה הקודמת ('פנסיון קרולה'). שני הגויטיינים היו בני דודים, כפי שסיפרה לי סיונה כהני, בתו של דוד גויטיין (ראו גם בתגובות).

בית גויטיין (דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 342)

בית גויטיין נראה היום שונה. ב-1994 הוא שופץ יפה ונוספו לו שתי קומות, ועדיין ניתן להתרשם בקלות מהעיצוב המקורי הפשוט והמרשים.

על קיר גרם המדרגות החיצוני נקבע שלט:

בקומת הכניסה המקורית גר היום  המזרחן פרופסור יצחק (קלינטון) ביילי, שהתמחה בחקר החברה הבדואית. ביילי, יליד ארה"ב, מוכר לישראלים רבים בגלגולו הצעיר. ב-1967 עלה לארץ ובעקבות מפגש מקרי עם פולה בן-גוריון החליט להתיישב בשדה בוקר. שנה אחר כך, ב-1968, התבקש ביילי לראיין (באנגלית) את בן-גוריון בביתו במשך שש שעות לסרט תיעודי. חומרי הריאיון המרתקים הללו הללו ניגלו לציבור הרחב בסרט התיעודי המצליח 'בן-גוריון: אפילוג' (2016).  

על דלת הכניסה כתובת מזמינה בערבית 'אהלן וסהלן ומרחבא'.

ברוך, שזכר את הרצאותיו המרתקות של ביילי, לא היסס להיענות להזמנה ולהקיש בדלת. מה כבר יכול לקרות?

הדלת נפתחה על ידי ביילי, ששמח לשמוע כי לפניו עומד סטודנט מעריץ משכבר הימים. הוא סיפר לנו במאור פנים שאת הדירה קנה בשנת 1975, ומאז הוא גר כאן. 

כשסיפרתי לו על הבלוג ועל קוראיו הוא ביקש שנביא לידיעתם את דבר ספרו האחרון שיצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת ייל: התרבות הבדואית בתנ"ך. אז הנה עשינו זאת.

מול בית גויטיין, מצדו השני של הרחוב, נמצא בית פומרנץ (אוסישקין 11 פינת אברבנאל 22), שמוכר גם כבית רחמילביץ, וגם הוא תוכנן בידי קאופמן. הוא נבנה ב-1932 בקומה אחת ובסגנון הבינלאומי האופייני לקאופמן.

ב-1934, לאחר נישואיה של חוה, בתה של בעלת הבית רחל פומרנץ, לרופא משה רחמילביץ (לימים חתן פרס ישראל לרפואה, 1964), נוספה קומה שנייה, שהושלמה בשנת 1936. בשנת 1988 הוסיף הנכד, הרופא דניאל רחמילביץ, דירת גג בת שתי קומות.

בית פומרנץ (קרויאנקר, עמ' 341)

וכך נראה הבית היום:

בית פומרנץ (מבט מרחוב אוסישקין)

בית פומרנץ (מבט מרחוב אברבנאל)

אם היה קאופמן יוצא מקברו ורואה מה עלה להם למבנים שתכנן, ובמיוחד לבית אַגְיוֹן, ברחוב בלפור, שמשמש היום משכן לראש הממשלה ומוקף בחומות מבוצרות ובמסכים שחורים ומכוערים, מה היה אומר? נשאיר זאת כשאלה רטורית...

מצבת קאופמן בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

ריכרד קאופמן (ויקיפדיה)

מול בית פומרנץ, בפינה מוצלת בצד הדרומי של אוסישקין פינת אברבנאל 21, הוקם ספסל אבן לזיכרו של פרופסור חיים ארנסט ורטהיימר (1978-1893), פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל לרפואה (1956), 'אשר גמא מחקרי הטבע וחקר צפונותיו'. ורטהיימר גר לא הרחק מכאן, באברבנאל 26, וארבע בנותיו היו רופאות.

בבית מספר 23 גרו בשנות השלושים בני משפחת שְׁטוּבּ, בעליה של חנות הכל-בו המיתולוגית 'מעין שטוב' (בצומת הרחובות המלך ג'ורג'-יפו-שטראוס), והצייר יוסף בּוּדְקוֹ (1940-1888), שניהל את 'בצלאל' מפתיחתו מחדש ב-1935 ועד מותו. בני משפחת שטוב גרו גם בבית מספר 25.

בניין מספר 24 הוא מלון בוטיק, ברוח הפנסיונים של פעם, המתנאה בשם Jerusalem Castle. 

בבניין זה, שהוקם בשנת 1936, גר פעם ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר (1966-1891). בשנות הארבעים והחמישים שכן כאן פנסיון תַנְעֶזֶר, שניהלו חיים ואלטה תנעזר, שהוחלף בתורו (ב-1961) ב'פנסיון גרטה אשר'.

פנקס קבלות של פנסיון תנעזר, 1948 (Bidspirit)

סיפורה של גרטה אשר מיוחד במינו וכיום כבר אינו מוכר. 

גרטה ניהלה פנסיון בעל מוניטין ברחוב אבן עזרא 20, לא הרחק מכאן, שאת עיקר פרסומו קיבל לאחר מותה באוגוסט 1957. גרטה אשר, שהייתה ערירית ושכרה את הפנסיון בדמי מפתח, הורישה אותו בצוואתה לשתי עובדות ותיקות שלה. בעל הבית, ניצול שואה ושמו אבא בירנבוים, שציפה בכליון עיניים לחזור לנכס שלו, ערער על חוקיות הצוואה וזכה במשפט. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, איש המפלגה הפרוגרסיבית, ניסה בשנת 1960 להביא תיקון לחוק הגנת הדייר – תיקון שנודע כ'חוק גרטה אשר' – ולקבוע רטרואקטיבית שמותר להוריש זכויות דיור גם למי שהבניין אינו שייך לו. הדיונים בכנסת היו סוערים ולבסוף נדחתה הצעתו של רוזן (היו שהאשימוהו כי פעל כך בשליחות ידידו וחבר מפלגתו עורך הדין גדעון האוזנר, שייצג את שתי העוֹבדוֹת, ובינתיים גם הפך ליועץ המשפטי של הממשלה). התיקון לחוק לא התקבל וב-1961 נאלצו העובדות המסורות להחזיר את המפתחות לבעליו החוקי של הבניין. הן עצמן שכרו אז את 'פנסיון תנעזר' באברבנאל 24 וקראוהו בשם המיתולוגי 'פנסיון גרטה אשר'. היו ימים...

הפנסיון המחודש פעל כאן עד 1970, ואחריו בא במקומו 'בית מדרש לתורה וללימודי יהדות', שהפעילה המחלקה לחינוך תורני בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית (אבי המנוח, משה קרונה, היה אז ראש המחלקה הזו). בשלהי שנות התשעים הפך המקום לדיור מוגן, שנקרא 'בית הורים רחביה: זאת הברכה', וגם הוא נסגר. עתה חזרה עטרת המלונאות ליושנה.

בית מספר 27 עומד בשממונו. כניסותיו וחלונותיו נסתמו בבלוקים כדי למנוע כניסת בוזזים ואורחים לא רצויים.

 

אברבנאל 27

על הבית הזה ועל רחוב אברבנאל שלה סיפרה לי ליאורה קרויאנקר (לבית פרקש):

גם לי יש קשר לרחוב זה. ראשית, הוריי נישאו ב'פנסיון ברוך והדי וולף' שהיה במספר 27. באותו בניין נטוש (ואולי שוב ננטש) שכנה לימים, בשלהי שנות השישים וראשית השבעים, 'מחלקת האילוסטרציות של אנציקלופדיה יודאיקה' בה עבדתי. זה בדיוק מול הבית של פרופ' שלום, שגם בו היינו לא מעט פעמים. אמא של דוד [קרויאנקר] הייתה מיודדת עם בני הזוג שלום, שגם היו בחתונתנו (וגם הכירו את אמי, כאשר שהו באנגליה ב-1954).  

בתים 26 ו-28 נראים כאילו תוכננו ונבנו באותה יד. אך בעוד בית מספר 26 חי ונושם וגרים בו אנשים, כמימים ימימה, בית 28 עזוב ונטוש ואין בו ולוּ דייר אחד לרפואה.

הנה בית מספר 26. כאן גרו בשעתם פרופ' ארנסט ורטהיימר, שלזכרו הוקם הספסל בפינת אוסישקין, וכן ד"ר ארתור הַנְטְקֶה מראשי קרן היסוד, שהיום מוכר בזכות הרחוב הארוך בשכונת קרית היובל הנושא את שמו.

וזהו בית מספר 28 וגרם המדרגות החיצוני שעולה לקומה השנייה והשלישית:

תשאלו מה לנו ולבית נטוש זה?

בית זה, שנקרא גם 'בית האחיות כהן' (על שם שלושת האחיות היֶקִיוֹת הרווקות: הלנה, רוזה ולוֹטֶה כהן), התפרסם כבית מגוריו של פרופסור גרשם שלום, שאליו נגיע מיד. הבניין נבנה בראשית שנות השלושים בבטון מצופה בטיח וללא בציפוי אבן שהיה מקובל אז בירושלים. למה? לא ברור. שרלוטה כהן הייתה אדריכלית. כשעלתה לארץ, ב-1921, החלה לעבוד עם ריכרד קאופמן ואחר כך פעלה באופן עצמאי. היא הייתה כנראה האדריכלית הראשונה בארץ ישראל, והיא גם זו שתכננה את הבית. ככל הידוע לי, לוטה לא גרה בבניין, ומי שכן גרו היו האחיות רוזה (שעבדה כמזכירתו של אוסישקין לענייני גרמנית במשרדי קרן קיימת) והלנה, האחות הגדולה, שניהלה בבניין פנסיון. אם אפשר לסמוך על מודעות הפרסום, הרי שהמטבח היה מצוין וסיפק גם 'מאכלי דיאטה לפי הדרישה'. אפשר להניח שרוב הנופשים בפנסיון זה היו יהודים מגרמניה שבדקו את האפשרות לעלות ארצה.

בקומת הראשונה של הבניין גרו במשך עשרות שנים, מאז נישואיהם בדצמבר 1936, פרופסור גרשם שלום (1982-1897) ורעייתו (השנייה) פַנְיָה (1999-1914). קודם לכן גר שלום ברחוב רמב"ן 51, לא הרחק מכאן, ובבית זה נותרו רעייתו הראשונה, אֶשָׁה, ובעלה החדש, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, שניהל אז את הספרייה הלאומית. כששלום היה נשאל היכן הוא גר, היה הוא משיב: 'אברבנאל כֹּחַ' (כך סיפר לי תלמידו שלמה צוקר, לשעבר עובד מחלקת כתבי היד בספריה הלאומית).

גרשם שלום (אִמרו: גֶּרְשֹם שׂוֹלֶם במילעיל) היה מגדולי החוקרים של מדעי היהדות במאה העשרים וממניחי היסוד לחקר תורת הסוד, הקבלה והחסידות. כל מה שאגיד עליו בכמה שורות לא ימצה את גדולתו וחשיבותו. מי שיודע יודע, ומי שלא – שיקרא עליו בוויקיפדיה.

גרשם שלום ורעייתו פניה בחדר הספרייה של הבית (צילום: אריך בראואר)

את שלום עצמו לא היכרתי. ראיתי אותו פעם או פעמיים במסדרונות האקדמיה הלאומית למדעים וזהו. את פַנְיָה דווקא הכרתי מעט. בקיץ 1984, כשנתיים לאחר מות בעלה, היא הצטרפה למסע מיוחד במינו לפולין. זה היה מסע ראשון מסוגו –  פולין הייתה עדיין תחת משטר צבאי שבראשו עמד הגנרל ירוזלסקי – שהתירוץ הרשמי לו היה חנוכת פקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה היַגְיֶילוֹנִית בקרקוב. במסע המסעיר הזה, שבראשו עמדו הפרופסורים המנוחים חנא שמרוק וישראל גוטמן, השתתפו מורים ותלמידי מחקר מהאוניברסיטה העברית (ולצדם גם 'נספחים' כמו המבקר והמתרגם המנוח יורם ברונובסקי). כל 'גדולי הדור' הקודם היו שם, וגם צעירים עוּלי ימים כמוני (צעירים ממני, אם זיכרוני אינו מטעני, היו נתי כהן, היום פרופסור ליידיש בבר-אילן ושמיל הולנד, שיהיה לימים שף מפורסם). פניה, ילידת פולין ובת למשפחת פרויד הידועה (ההלצה סיפרה ששלום התחתן איתה כדי שתתרגם לו מפולנית את 'דברי האדון' של יעקב פראנק), הוזמנה על ידי שמרוק להשתתף במסע ועמדה בכבוד בתלאות הדרך.

כמה חודשים אחרי שחזרנו אירחה פניה בביתה את כל המשתתפים לפגישה מחודשת. כבר גרתי אז ברחוב אברבנאל אבל זו הייתה הפעם היחידה שהייתי בבית פנימה. 'ספריית שלום' האגדית עוד הייתה על המדפים, עדיין לא הועברה למשכנה הקבוע בספרייה הלאומית (היא הועברה ב-1987), והבית כולו אמר כבוד. רק כדי לסבר את האוזן: בספרייתו היו כ-25,000 ספרים, תדפיסים וכתבי יד, רבים מהם נדירים ביותר.

כל עוד חי כאן בעל הבית הייתה דירה זו מקדש מעט של החיים האינטלקטואליים בירושלים. לכאן עלו לרגל אורחים ומעריצים מכל העולם וכאן התקיימו הסמינרים המחקריים המפורסמים שניהל שלום עם תלמידיו ועמיתיו. ב-11 באוגוסט 1944 בילה כאן ברל כצנלסון את הערב האחרון של חייו. הוא ישב עם מארחיו, שוחח והתווכח עד שתיים בלילה, עד שפניה העירה לו שעליו ללכת לישון. כשנפרד אמר לה ברל: 'הגידי לי, איך נחים? אינני יודע כיצד לנוח' (ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, תשמ"א, עמ' 707-706). כאן גם גרו ש"י עגנון ורעייתו אסתר במשך שבעה חודשים (פברואר-אוגוסט 1949), כאשר בני הזוג שלום היו בחו"ל. זה היה מרכז תרבות לכל דבר ועניין, סוג של 'בית היוצר לנשמת האומה', שבכל מדינה מתוקנת היו משמרים את זכרו בדרך כלשהי, ולמצער לוח זיכרון.

באותה עת לא יכולתי להעלות בדעתי שדור אחד אחר כך, בשנת 2008, אוציא לאור (יחד עם ד"ר אסתר ליבס) את מחקריו של שלום בתולדות החסידות, בעריכה מחודשת עם מבואות והוספות (השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עם עובד ומאגנס, תשס"ט). על כריכת הספר הודפס, כמתבקש, צילום בצבע של שלום רוכן על ספריו בחדר עבודתו.

ב-20 בפברואר 1949, כשעזבו בני הזוג שלום את דירתם והשכירוה למשפחת עגנון, כתב שלום לידידו עגנון:

בואו לגור בדירתנו לשלום, ויהי רצון שתשבע נחת מהישיבה בה. תכתוב סיפורים וספרים, ספר, סופר וסיפור, כי כולם שייכים לשורש נשמתך. ועיקר ידוע מה שאמר הבעש"ט על כלי הבית, דירתו וסביבתו של אדם מלאים מניצוצות נפשו ומחכים להעלאתם, ונראה ברור מכיון שאתה נכנס, שיש כאן הרבה מניצוצותיך שעליך לטפל בתיקונם... אך בקשתי שטוחה לפניך שלא תוציא את כל החיוּת מן הכלים כדי שלא אחזור ואמצא אותם מתים מחוסר חיוּת חלילה ... ואין לי אלא לבקשך בקשה גדולה ומפורשת שלא תשאיל ספר מספרי החוצה, לשום אדם וללא יוצא מן הכלל. אם חברי וידידי הידועים לך רוצים לעיין בספר בחדר עצמו ואין לך נגד זה ולא כלום – תבוא עליהם (ועליך) ברכה, אך מכאן לא יעבור (הובא בספרו של דן לאור, חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 421-420).

כאמור, הבית כולו נטוש לחלוטין כבר עשרים שנה בערך. הכניסה חסומה, עצי תאנה וברוש, קוצים וחרולים ושיחי פרא צומחים לגובה ולרוחב ואינם מאפשרים כניסה לבניין המגודר. דרך שביל הכניסה לבית מספר 30 הצלחנו בכל זאת למצוא פרצה בגדר החלודה. חזרנו במנהרת הזמן אל ימי נעורינו בצבא, ובנחישות חדרנו פנימה אל תוך היעד. את השריטות קיבלנו באהבה.

החצר וגרם המדרגות מלאים באשפה. דלתות הכניסה סתומות בבלוקים וכל החלונות סגורים.

דלת הכניסה לדירת שלום (צילום: דוד אסף)

אחת מתיבות הדואר נותרה ליד הכניסה לבית, אך שֵׁם בעליה כבר לא רשום עליה.

על קיר הטיח הפונה לרחוב אברבנאל אפשר לגלות את מספר הבית, 28, שכבר נמחק כמעט לגמרי.

שלום גר בקומה הראשונה. מאחורי החלונות הללו הייתה פעם הספרייה המפוארת שמעטים כמותה היו בעולם היהודי.

דירת אולמן ומעליה דירת שלום (צילום: דוד אסף)

בקומת הקרקע גרה משפחת אולמן: האב, דוד תיאודור אולמן (1975-1908), היה פרופסור לרפואה פנימית בהדסה, ורעייתו ליזה, פרופסור בחוג ללימודים קלאסיים, שנפטרה בשנת 2019, התפרסמה בתרגומה המשובח לספר תולדות מלחמת היהודים ברומאים' של יוספוס פלאוויוס, שראה אור בשנת 2009 (הוצאת כרמל) והיא בת 87. שני ילדיהם, ששיחקו בגינה ומן הסתם הפריעו למנוחתם של הפרופסורים הדגולים, היו עדנה, לימים פרופסור בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית (ורעייתו המנוחה של פרופסור אבישי מרגלית) ושמעון, לימים טייס קרב, פרופסור למדעי המחשב במכון ויצמן וחתן פרס ישראל (2015). 

ניגשתי אל החלון הימני של דירת אולמן ושלחתי ידיי אל בין הסורגים. תריס הברזל היה סגור, אך לאחר מאמץ קטן נענה לתחינותיי ונפתח. כך זה נראה בפנים... עצוב.

בקומת הגג, מעל דירתו של שלום – כך סיפר לי פרופ' ירחמיאל (ריצ'י) כהן – גר בין השנים 1973-1970 (ואולי גם לפני כן) ד"ר ישעיהו (ישי) שחר (1977-1935), מרצה מוערך בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, שהתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ובאמנות יהודית. 

שחר גם שיחק דמות של רופא-מנתח בסרטו של אברהם הפנר, 'לאן נעלם דניאל וקס?' (1972), שנחשב עד היום לאחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים, אך כיוון שלא רצה ששמו האמתי יצוין, הקרדיט ניתן ל'מיכאל ליפקין', שֵׁם הדמות שאותה גילם. שנה אחר כך, ב-1973, יצא שחר לשנת שבתון בלונדון ולא שב עוד ארצה. הוא מת ממחלה בלונדון בז' בתשרי תשל"ח (19 בספטמבר 1977) ויומיים אחר כך, ערב יום כיפור, הובא למנוחות בז'נבה.

ישי שחר (מימין) וליאור ייני בסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?'

בבית מספר 30 שכנו באמצע שנות השלושים משרדים של קרן קיימת: מחלקת החינוך והמשרד המרכזי ליישוב עולי גרמניה. גרו כאן גם המזרחן פרופ' ליאו אריה מאיר (1959-1895), שזכה בפרס ישראל זמן קצר לאחר מותו, ועל שמו קרוי המוזיאון לאמנות האסלאם ברחוב הפלמ"ח, וגם חוקר הפילוסופיה היהודית, פרופ' יצחק יוליוס גוטמן (1950-1880). בבניין זה גר גם הפילוסוף והבלשן פרופ' יהושע בר-הלל (1975-1915), ובתו הפרופ' לפסיכולוגיה מיה בר-הלל, גרה עד היום לא הרחק (ברחוב רשב"א).

אבל אנו מתעניינים בדייר שגר בקומה השנייה. זהו ד"ר ישראל אלדד (1996-1910), שהיה מוכר בשם משפחתו הקודם שייב. אלדד, ממנהיגי מחתרת לח"י, היה מורה, סופר, מתרגם ופובליציסט, ובעיקר אידאולוג ימני נוקשה. אלדד ורעייתו בתיה ושיץ (2002-1915) עברו לגור כאן בשנת 1952. אגב, רעייתו לא דבקה בדעותיו. היא הייתה עובדת סוציאלית בעיריית ירושלים, אשת חייל דעתנית ומבחינה פוליטית הייתה קרובה דווקא לטדי קולק (השכן שגר ברחוב רשב"א) והייתה חברה במועצת העירייה מטעם מפלגתו.

מה היה טיב היחסים בינו לבין שכנו גרשם שלום, ציוני מושבע שהיה איש 'ברית שלום'? האם נפגשו ברחוב כש'הורידו את הזבל' ושוחחו בענייני דיומא? אפשר להניח שלכל הפחות בירכו איש את רעהו ב'שלום, שלום', וכל אחד פירש מילה זו בצורה קצת שונה...

ישראל אלדד ורעייתו בתיה ושיץ במרפסת ביתם ברחוב אברבנאל 30 (ישראל אלדד: מחשבת מלכות ישראל)

בית מספר 32 הוא חדש לגמרי. פעם גרו כאן, כלומר בבניין שכבר איננו, הפיזיקאי וחתן פרס ישראל (1968) פרופ' שמואל סמבורסקי (אחיו הבכור של המלחין דניאל סמבורסקי), והאדריכל ריכרד קאופמן, שכזכור תכנן שלושה בתים ברחוב.

גם בית מספר 34 חדש לגמרי. פעם גר כאן ריכרד קֶבְּנֶר (1958-1885), שהיה בין מייסדי החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. 

אברבנאל 34

כשגרתי ברחוב, באמצע שנות השמונים, פעלה בקומת הכניסה עם המרפסת הנהדרת, מרפאת השיניים של הדוקטורים נחום מילגלטר וגבי פיקר. נחום, שסתם וחפר והתפרנס כהוגן מן השיניים שלי (ומתברר שגם מאלה של ברוך גיאן), כבר לא כאן. על חורבותיו של הבית המקורי הוקם בניין חדש ומצועצע ב'סגנון טלביה'. ההשתלה של טלביה בתוך רחביה לא ממש מוצלחת בעינינו. אולי בעוד חמישים שנה יהיו כאלה שייתפעלו ממנה...

בית מספר 29 מצד שמאל הוא בניין חדש לגמרי. כאן עמד פעם בית מרשים, שבין היתר גר בו המלחין שלמה רוזובסקי (1962-1878), מחלוצי המוזיקולוגיה היהודית (בשנת 1947 עזב לניו-יורק ומת שם). בשנת 1984 רכש את הבניין חבר הכנסת אברהם ('מוניה') שפירא, שהיה יו"ר ועדת הכספים מטעם אגודת ישראל, תעשיין ועשיר מופלג, שבשל קשריו הפוליטיים כּוּנה 'מנכ"ל המדינה'. לשפירא היו תוכניות מגלומניות: הוא רצה להרוס את הבית הישן ולבנות במקומו בית בן שלוש קומות, כולל מרתף ובו מקווה טהרה פרטי. האדריכל דוד רזניק הכין תכנית והעירייה – לא ייאמן – אף אישרה לו חריגה משמעותית מאחוזי הבנייה. בכל זאת מדובר ב'גביר'!

מה תקע את התכנית? כנראה פשיטת הרגל של תשלובת 'שטיחי כרמל', ששפירא עמד בראשה. עשרות שנים הבית היה נטוש לחלוטין, ושפירא, שנפטר בשנת 2000, לא זכה להתגורר בו. בשנת 2015 הרסו את הבניין המקורי ובנו את זה הקיים היום.

בארכיוני מצאתי גזיר עיתון ובו תמונת הבית המקורי:

כל העיר, 3 במאי 1985

סוף סוף הגענו לבית מספר 31, עילת העילות לסיור. כאן, כאמור בפתח החלק הראשון של הרשימה, גרתי שמונה שנים. מאז שעזבנו כמעט שלא הייתי כאן, אולי פעם או פעמיים. איזו התרגשות!

אברבנאל 31 (צילום: דוד אסף)

גרנו בקומה השלישית משמאל. ממרומי המרפסת החמודה, שם שתינו את קפה הבוקר ובה קיפצה אבישג התינוקת שלנו, מתבוננת בנו תינוקת חדשה...

בקיר המזרחי של הבניין הייתה מרפסת נוספת, מקוּרה וסגורה בחלונות זכוכית. שם היה חדר העבודה שלי. ועכשיו?

צילום: דוד אסף

גם חדר המדרגות שינה את פניו. תיבות דואר חדשות ודלת חשמלית שחוסמת את הכניסה בפני זרים. הצצתי בשמות הדיירים ולא זיהיתי אף אחד. 'דור הולך ודור בא'.



בקומה הכניסה משמאל, שם גרו בשעתו צֶבי ורחל קפלן, גר עכשיו זאבי בנט, חרדי מודרני ומסביר פנים, והוא מספר לנו מעט על גלגולי הבניין מאז שעזבתי. אני מחדש לו שצֶבי קפלן (2013-1922) היה תלמיד חכם חשוב, סופר ומשורר, שהיה בנו של הרב אברהם אליהו קפלן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין ואיש תנועת המוסר (הרב א"א קפלן מת  בדמי ימיו, בן 34 בסך הכל). לחובבי הז'אנר: צֶבי קפלן, שגם היה מראשוני הפעילים בתנועת 'בני עקיבא', חיבר ב-1938 את 'שיר הישיבה' ('בראשית הייתה מחשבה, אידאל נישא ומרומם'), שהיה אהוב מאוד על חברי התנועה ולמיטב ידיעתי מושר עד היום (הלחן, אבוי, הוא של המלחין הסובייטי דמיטרי שוסטקוביץ).

ביקשתי להיכנס אל החצר האחורית. בזמני גר שם רֶמוֹן ורשבסקי, אדם חביב ממוצא בלגי, חוזר בתשובה שחי בגפו והזה על רעיון לחפור מקווה טהרה פרטי בגינה (נדמה לי שבסוף לא מימש את חזונו). רמון מת לפני חודשיים, סיפר לי זאבי בצער והראה לי בטלפון הנייד שלו את תמונתו האחרונה.

ירדנו במדרגות הגינה אל החצר האחורית. הדירה של ורשבסקי סגורה כמובן, ממתינה לבואם של קונים חדשים.

בצד השני של הבניין, זה הפונה לרחוב אבן שפרוט, גרה המשוררת וכלת פרס ישראל לספרות ילדים (1956) מרים יָלָן-שְׁטֶקֶלִיס (1984-1900). היא גרה בקומת הקרקע (מה שנקרא פעם קומת פָּרְטֶר), נמוכה ממפלס הרחוב.

מרים ילן-שטקליס בפתח ביתה בסוף שנות השלושים (גנזים)

כשהגעתי לאברבנאל 31 היא כבר לא גרה בדירתה. היא מתה ב-9 במאי 1984 וכשנה קודם לכן הועברה לבית מרפא סיעודי בחיפה. את דירתה קנה צעיר חיפני חביב, רווק בן-גילי ושמו אבי קריספין, שעבד, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בסוכנות היהודית בקרית מוריה ואותו הכרתי מהשכנוּת המשותפת. הייתי בדירתו – דירתה לשעבר. זו הייתה דירה אפלולית ונעימה עם חצר קטנה בחזיתה. הייתה לדירה כניסה פרטית מרחוב אבן שפרוט 13, אבל אפשר היה לרדת אליה גם מתוך חדר המדרגות של אברבנאל 31. יום אחד, בדצמבר 1987, נסע אבי לחופשה באילת, ובשובו לירושלים נפגע בתאונת דרכים ומת.

עצוב הוא סיפורה של המשוררת הגלמודה. היא עלתה ארצה בשנת 1920, התגוררה בירושלים ולמן 1926, לא מעט בשל שליטתה בשפות רבות, החלה לעבוד כספרנית ומקטלגת בספרייה הלאומית ששכנה אז בהר הצופים (בעבודתה זו התמידה עד יציאתה לגימלאות). השם 'יָלָן' מקורו בראשי התיבות של שם אביה יהודה לייב ניסן, שיש בו גם זכר לשם משפחתה המקורי 'וילנסקי'. בסוף שנת 1929 נישאה מרים לארכאולוג משה שטקליס, אך נישואין אלה הסתיימו בעניין רע ובלי ילדים. שטקליס נישא בשנת 1939 לציירת בינה גבירץ, שאותה הכיר בביתם, כאשר בינה איירה את ספר שיריה של אשתו, אצו רצו גמדים. מרים לא נישאה שוב.

זה הספר שאיירה בינה גבירץ והביא לפירוק נישואיהם של מרים ילן ומשה שטקליס, דביר, 1939

הדבר המפתיע הוא, שהמאיירת בינה גבירץ המשיכה לאייר את שיריה של מרים ילן גם אחרי שנישאה לבעלה הקודם, משה שטקליס. כך למשל היא איירה את השירים בספר דני, שנדפס לראשונה בשנת 1943.

לדירה קטנה זו עברה מרים, ככל הנראה, רק לאחר גירושיה משטקליס, בשנת 1939 (הבניין עצמו נבנה אחרי 1936). כאן כתבה את שירי הילדים הגדולים שלה: 'דני גיבור', 'מיכאל', 'זאת הגברת שפנפנית' ('לשפן יש בית') ורבים אחרים. כאן גם תרגמה שירי זמר מוכרים כמו 'נעולה היא דלתי' של יצחק קצנלסון (מיידיש), 'אבירים של שלחן עגול' (מצרפתית), ועוד ועוד. שיריה הולחנו על ידי טובי מלחיננו, ממרדכי זעירא, יצחק אדל ומקס למפל ועד נעמי שמר, שמוליק קראוס, צביקה פיק ושלום חנוך.

זה השביל המוליך לדירה:

וזו דלת הכניסה, שפונה לרחוב אברבנאל:

צילום: דוד אסף

בשנת 2013 כיבד דואר ישראל את מורשתה של מרים ילן-שטקליס והוציא בולים שמנציחים שניים משיריה (עיצוב: ראנת אבודרהם-דדון):

ברחוב אבן שפרוט 12, ממש מול הכניסה לביתה של ילן-שטקליס, נמצא בית המידות של משפחת אֵלון. כאן גר השופט העליון פרופ' מנחם אֵלון (2013-1923) ורות רעייתו, וכאן גדלו חמשת ילדיהם, שכל אחד מהם עשה חייל בתחומו. הכרתי את אֵלון, הג'נטלמן המושלם, וכמה שנים אף עבדתי במחיצתו, וכך זכיתי גם לבקר כמה פעמים בביתו.

כמה מטרים אחרי הכניסה לבית אלון נמצאות מדרגות היורדות ל'שיכוני עובדים' (א), מן המיזמים השיתופיים המקסימים שנוצרו בירושלים המנדטורית. אבל זהו כבר סיור לפעם אחרת.

ולסיום, משהו על שכונת רחביה בכלל (ואצטט דברים שכתבתי בבלוג לפני כמה חודשים):

ירושלמים ואוהבי ירושלים, אלה שגרו ברחביה פרק זמן בחייהם ואלה שרק עברו וטיילו בה, ובמיוחד אלה שאוהבים להתגעגע ולבכות על 'ירושלים של פעם', זו שהייתה ואיננה. כולכם – בניכוי נבובי המוח שמשקצים את 'האליטות' של רחביה, שכביכול השתלטו על המדינה – תרוו נחת מהסרט התיעודי היפה והמרגש שביימו אלי אביר ועליזה אשד רחביה: חיוכה של ירושלים.

הסרט מספר על תולדות השכונה המיוחדת הזו (ובתוכה מעונות עובדים א' וב'), שנוסדה בשנת 1924 כשכונת גנים מתוכננת (בניגוד לשכונות החצר שאפיינו את היישוב הישן), על מנהיגי היישוב והפקידים שגרו בה, על הפרופסורים ואנשי הרוח, על החיים המשותפים של יֶקים וסמך-טתים, על ההווי האנושי שנרקם בה, על הילדים ועל המבוגרים, על מה שהיה ועל מה שנותר.

בין המרואיינים: אליעזר יערי, האחים רוני ושמוליק שי, דן מרידור ואמו רעננה, רובי ריבלין, מיכה לוין, כרמי גילון, דוד קרויאנקר, עודד אלישר, אמנון בן תור, רות יעקובי, יורם בייט (שיילד את בתי הבכורה!), מיה בר-הלל, ועוד רבים שהיו פעם ילדים...

נוסטלגי ועצוב. מומלץ. יש גם כותרות באנגלית.